פרשת שופטים תשכ"ט - בל תשחית
א. בטעם מצות לא תשחית (1)
ספר החנוך, מצות לא תעשה תקכ"ט:
שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר, כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבותם, ועל זה נאמר: "לא תשחית את עצה... ואותו לא תכרות" וכמו כן נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד, או לשבור כלי לבטלה וכל עניינים אלה וכל כיוצא שיהיה גם השחתה, ואמרו ז"ל תמיד בגמרא: "והא קעבר משום 'בל תשחית'!" שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי המעשה, אוהבים השלום ושמחים בטוב הבריות, ומקרבין אותם לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל, יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם; לא כן הרשעים אחיהם של מזיקין, שמחים בהשחתת העולם, והם משחיתים את עצמם, במדה שאדם מודד גם מודדין לו, כלומר: בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב "שמח לאיד לא ינקה". והחפץ בטוב ושמח בו – נפשו תלין לעולם. זה ידוע ומפורסם.
ד"ה כי תצור אל עיר ימים רבים: ותצטרך לחתוך אילנות, לבנות כרים, דיק וסוללות.
כי תצור אל עיר ימים רבים, and you find it necessary to cut down the surrounding trees to erect ramparts from which to launch missiles, etc.
1. מה בין שניהם בפירוש טעם המצוה?
ר' יוסף בכור שור:
ד"ה כי ממנו תאכל: ותתפרנס ממנו במצור.
When thou shalt besiege a city a long time, in making war against it to take it, thou shalt not destroy the trees thereof by wielding an axe against them; for thou mayest eat of them, but thou shalt not cut them down; for is the tree of the field man, that it should be besieged of thee?
ר' יוסף בכור שור:
ד"ה כי האדם עץ השדה: דהא עץ השדה הוא האדם, כמו אדם עץ השדה קרי, בין עץ מאכל בין אילן סרק ושניהם כאדם, לסייע לך לבוא העיר מפניך במצור ללכדה: כמו (מלכים ב' כ"ד י') "ותבוא העיר במצור" – שנלכדה. ו"העץ מאכל" עץ ממנו תאכל ויספק לך מזונות. ואילן סרק שתבנה ממנו דיק וסוללה. נמצא שניהם מסייעין לך, זה על שתאכל ממנו וזה על ידי שתבנה ממנו מצור. ואז אם תקיים זה, "האדם עץ השדה" – כאדם עץ השדה לסייעך, "לבוא מפניך" ולהתגבר. אבל אם תלך על אומה להשחיתה ולא לישב שם במצור, אז לאחר שתלכוד העיר, תוכל להשחית אפילו עץ מאכל, אם אינה מארץ ישראל, כדכתיב גבי מואב, שאמר להם נביא (מלכים ב' ג' י"ט) "וכל עץ טוב תפילו וכל החלקה הטובה תכאיבו באבניה".
ד"ה לא תשחית לנדוח:...וטעם האיסור שאין ראוי לשמש בדבר מן הנבראים אל היפך המכוון ממנו בבריאה, דוגמת אמרם (שמות פרק כ') "כי חרבך הנפת עליה ותחללה" – המזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך. כן עץ, המכוון בבריאתו לעשות פרות למאכל בני אדם להחיותם, אין לעשות בו דבר המשחית את האדם ומאבדו.
2. א. מה הבדל בין שני פרשנים אלה בטעם האיסור של "לא תשחית את עצה"?
ב. מה ההבדל בין הטעם הניתן בספר החינוך (בראש המקטע) ובין הטעם הניתן בכתב והקבלה?
ב. בטעם מצות לא תשחית (2)
"לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת"
When thou shalt besiege a city a long time, in making war against it to take it, thou shalt not destroy the trees thereof by wielding an axe against them; for thou mayest eat of them, but thou shalt not cut them down; for is the tree of the field man, that it should be besieged of thee?
מנחה בלולה, (ר' אברהם רפא מפורטו):
ד"ה את עצה: מגיד שאסור לקוץ אילן של מאכל אע"פ שהוא מן האויבים, כל שכן אם יהיה מישראל, כי כן דרך הלוחמים כמו שאמר (מלכים ב' ג' י"ט) "וכל עץ טוב תפילו", שהם משחיתים סביבות העיר כדי שלא יספקו להם לחם ומזון. וגם כדי שהסביבות יתאספו אל העיר וימהרו לאכול המזונות אשר בידם וימותו ברעב. ולמען ידעו כי המלחמה להם אינה בדרך הטבע, לכן צוה שלא ישחיתו.
מנחה בלולה, (ר' אברהם רפא מפורטו):
ד"ה כי ממנו תאכל: וזאת היא הבטחה רבה, שיכבשו את העיר ויאכלו פריה.
ד"ה כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת: קלעריקוס והכורם פרשו: אל תכרתהו, כי אולי תצטרך לו, כי יארכו ימי המצור ויחסר הלחם לאנשי המלחמה, ויצטרכו לפרות האילן. ודון יצחק (=אברבנאל) וספורנו ומנחה בלולה פירשו, כי ממנו תאכל כאשר תלכוד העיר, לכך לא טוב לך להשחיתו. ולדעתי לא לכך ניתנה התורה, כדי ללמד לבני אדם לעשות חשבונות להנאת עצמם. אבל בהיפך: לכך ניתנה לחזק בלבותנו החמלה והחנינה המתנגדות לתועלתנו. גם פילון גם יוסף פלאויוס פירשו המצוה הזאת מצד החמלה והרחמים והרחקת האכזריות. ואשר אני אחזה לי, כי עיקר המצוה הוא שלא יכרת העץ אחר שאכל מפרותיו, וזה אמנם כדי להרחיק את האדם ממדת כפוי טובה ולהרגילו כדי שיאהב את המיטיב לו, ולא ישליכנו אחר גוו בזמן שלא יקוה ממנו עוד תועלת. וקרוב לזה (דברים כ"א י"ד) "לא תתעמר בה תחת אשר עניתה". וקרוב לזה היה משל הדיוט אומר בימי חכמי התלמוד (בבא קמא צ"ב) "בירא דשתית מיניה – לא תשדי ביה קלא" (=בור ששתית ממנו – לא תזרוק בו אבן").
1. מה ההבדל בין שני המפרשים בפירוש הפועל בפסוק "כי ממנו תאכל"?
2. איזה משניהם נראה לך קרוב יותר לפשוטו של מקרא?
3. לדעת שד"ל יעזר פירושו לפסוקנו לישב את הקושיה הגדולה על דברי אלישע מלכים ב' ג' י"ט. הסבר מה היא הקושיה ומה ישובה בעזרת פירוש שד"ל לפסוקנו?
ג. כי האדם עץ השדה
"כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה"
When thou shalt besiege a city a long time, in making war against it to take it, thou shalt not destroy the trees thereof by wielding an axe against them; for thou mayest eat of them, but thou shalt not cut them down; for is the tree of the field man, that it should be besieged of thee?
ארי לא כאנשא אילן חקלא, למיעל מקדמך בצירא.
הרי "כי" משמש בלשון דילמא: שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך, להתיסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר – למה תשחיתנו?
כי האדם עץ השדה FOR IS THE TREE OF THE FIELD A MAN [THAT IT SHOULD BE BESIEGED BY THEE]? — כי has here the meaning of “possibly”, “perhaps” (cf. Rashi on Exodus 23:5) — is the tree of the field perhaps a man who is able to withdraw within the besieged city from before you, that it should be chastised by the suffering of famine and thirst like the inhabitants of the city? Why should you destroy it?
כבר ביארתי בספר היסוד כי יתכן בכל לשון לקצר, לאחוז דרך קצרה, כמו (שמואל א' ט"ז כ') "חמור לחם" – רק מילת "לא" לא יתכן להיות נחסרת, כי הטעם יהיה להיפך. ומדקדק גדול ספרדי אמר, כי חסר ה"א, וכן הוא: הכי האדם עץ השדה? וזה הטעם איננו נכון בעיני, כי מה טעם לומר: לא תשחית עץ פרי, כי איננו כבני אדם שיוכל לברוח מפניך? ולפי דעתי שאין לנו צורך לכל זה, וזה פירושו: כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה. והטעם: כי חיי בן אדם הוא עץ השדה. וכמוהו (דברים כ"ד ו') "כי נפש הוא חובל"; "ואותו לא תכרות" דבק עם "לבוא מפניך במצור". הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם, רק מותר שתאכל ממנו ואסור לך להשחיתו, כדי שתבוא העיר מפניך במצור. והעד על זה הפירוש שהוא נכון, שאמר (פסוק כ') "וכרת ובנית מצור".
man is a tree of the field I have already explained, in Sefer Hayyǝsod , that in every language there is a tendency to omit words in order to be concise. Nevertheless, one never omits the word “not”, because then one’s meaning is reversed. A great Spanish grammarian asserted that the sentence is missing an interrogative heh , as if Scripture were asking rhetorically, “is a tree of the field a man?” — but in my view this interpretation is not correct, because it makes no sense to explain a prohibition against destroying a fruit tree, on the grounds that a tree is not a man (and is thus incapable of running away). In my opinion there is no need for any of this. The meaning, rather, is as follows: You may eat of them, but do not cut them down, for man is a tree of the field (i.e., the life of man depends on the trees of the field). A similar construction appears in “for it is taking a life in pawn” [24: 6], which clearly means “it is taking the means of a man’s livelihood in pawn”. The phrase but do not cut them down is conceptually tied to the phrase to come before you in the siege, to wit: You may not destroy fruit-bearing trees, which are a source of life to mankind, but you may eat of their fruit; you are forbidden to destroy them so that the besieged city will surrender before you. The subsequent phrase cut to build up siegeworks is proof that this is the correct interpretation.
**
1. האם סוטה רש"י מדברי התרגום אם לא?
השוה
תרגום אונקלוס
בראשית י"ח כ"ה: דין כל ארעה ברם יעבד דינא.
בראשית מ"ט ט': לית מלכו דתזעזעינה.
בראשית כ"ז ל"ו: יאות קרא שמה.
בראשית י"ג ט"ז: אשר אם יוכל איש לספר את עפר הארץ... - כמא דלית איפשר לגבר
2. מהי טענת ראב"ע נגד תרגום אונקלוס?
ד"ה ויהיו מתיו מספר: ואל יהי מתיו מספר, כמו (משלי ל' ג') "ולא למדתי חכמה".
and his men be numbered i.e., and his men not be numbered, as in “I have not learned knowledge, [nor] understood holiness” [Proverbs 30: 3] (see also the particle “as” in “as Almighty God” [Exodus 6: 3] [comment on Exodus 6: 3]), as I have explained in numerous places — for it is possible for the tribe to survive indefinitely, and still remain few in number. Anything that can be numbered is scanty (compare, “my men are numbered” [Genesis 34: 30]).
ד"ה ותקות עניים: לא תאבד לעד.
האין פירושי ראב"ע אלה סותרים את פירושו כאן?
4. מה הדמיון לדעת ראב"ע בין פסוקנו ובין דברים כ"ד ו'?
**
5. באיזו מדה מן המדות שהתורה נדרשת בהן משתמש הראב"ע כאן כדי לפרש את פסוקנו?
**
6. מי הוא הנושא של "לבוא מפניך במצור" לפי דעת רש"י, ומי הוא הנושא לפי פירושו של הראב"ע?
7. הראב"ע מביא כהוכחה לפירושו את פסוק כ' "וכרת ובנית מצור" – מהי ההוכחה משם?