| א. הזרות שבפסוק י' |
"כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע"
When thou goest forth in camp against thine enemies, then thou shalt keep thee from every evil thing.
"כי תצא מחנה" כשתהיה יוצא הוי יוצא מחנה.
When thou goest forth in camp against thine enemies, then thou shalt keep thee from every evil thing.
מלבי"ם, (בפירושו לדברי ספרי הנ"ל):
"ולא תסמוך על הנס".
"ולא תסמוך על הנס".
*
1. מה הזרות בפסוקנו שבאו דברי הספרי ליישב?
2. כיצד יש לסמן את פסוקנו בסמני פסוק לפי דברי הספרי?
| ב. הכלול בציווי "ונשמרת מכל דבר רע" |
"וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע"
When thou goest forth in camp against thine enemies, then thou shalt keep thee from every evil thing.
ספרי:
"ונשמרת מכל דבר רע" שומע אני בטהרות ובטומאות ובמעשרות הכתוב מדבר. תלמוד לומר: (פסוק ט"ו) "ערוה" אין לי אלא ערוה, מניין לרבות עבודה זרה ושפיכות דמים וקללת השם? תלמוד לומר: "ונשמרת מכל דבר רע" מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו בה כנענים ומסלק השכינה, כך כל מעשה שגלו בה כנענים ומסלק שכינה. כשהוא אומר "דבר רע" אף לשון הרע במשמע.
"ונשמרת מכל דבר רע" שומע אני בטהרות ובטומאות ובמעשרות הכתוב מדבר. תלמוד לומר: (פסוק ט"ו) "ערוה" אין לי אלא ערוה, מניין לרבות עבודה זרה ושפיכות דמים וקללת השם? תלמוד לומר: "ונשמרת מכל דבר רע" מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו בה כנענים ומסלק השכינה, כך כל מעשה שגלו בה כנענים ומסלק שכינה. כשהוא אומר "דבר רע" אף לשון הרע במשמע.
ד"ה ונשמרת מכל דבר רע. "שהשטן מקטרג בשעת הסכנה". לשון רש"י. והנכון בעיני בעניין המצווה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו: והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחימה כצאתו מחנה על האויב, ועל כן הזהיר בו הכתוב "ונשמרת מכל דבר רע". ועל דרך הפשט היא אזהרה מכל הנאסר. ובספרי "ונשמרת מכל דבר רע" שומע אני... (עיין דברי הספרי דלעיל).
וגם זה מן הטעם שפירשנו, כי מלבד האזהרות שבאו באלה עברות החמורות, יוסיף לאו במחנה: שנשָמֵר בו מכל אלה העברות, שלא תסתלק השכינה מישראל אשר שם, כאשר אמר (פסוק ט"ו) "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך", והנה העושה העברות הגדולות במחנה, כאותם שכתוב בהם (ירמיהו ז' ל') "שמו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו".
ועוד: שלא יגברו עלינו האויבים, אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו וזהו (דברים כ"ג ט"ו) "ולתת אויביך לפניך".
והוסיפו בו "לשון הרע", כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקות, ויכו ביניהם מכה רבה מאוד יותר מן האויבים.
*
1. מה קשה לרמב"ן בפסוקנו?
2. במה שונה פירושו של הרמב"ן מפירוש הספרי?
3. מה רמז מצאו חז"ל בפסוקנו לאיסור לשון הרע?
4. השווה דברי הרמב"ן כאן לדבריו שמות ט"ו כ"ה ד"ה שם שם לו חוק ומשפט, בעיקר פירושו השני "או שייסרם בחוקי המדבר":
ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים - שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא "חוק", כענין "הטריפני לחם חקי" (משלי ל ח), "חקות שמים וארץ" (ירמיה לג כה), ויקרא "משפט" בהיותו משוער כהוגן, וכן "כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים" (ש"א כז יא), "כמשפט הראשון אשר היית משקהו" (בראשית מ יג), "וארמון על משפטו ישב" (ירמיה ל יח), על מדתו. או שייסרם בחקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכענין שצוה בתורה (דברים כג י) "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע". וכן ביהושע נאמר "ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם" (יהושע כד כה), אינם חקי התורה והמשפטים, אבל הנהגות ויישוב המדינות, כגון תנאים שהתנה יהושע שהזכירו חכמים (ב"ק פ:), וכיוצא בהם...
ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים - שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא "חוק", כענין "הטריפני לחם חקי" (משלי ל ח), "חקות שמים וארץ" (ירמיה לג כה), ויקרא "משפט" בהיותו משוער כהוגן, וכן "כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים" (ש"א כז יא), "כמשפט הראשון אשר היית משקהו" (בראשית מ יג), "וארמון על משפטו ישב" (ירמיה ל יח), על מדתו. או שייסרם בחקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכענין שצוה בתורה (דברים כג י) "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע". וכן ביהושע נאמר "ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם" (יהושע כד כה), אינם חקי התורה והמשפטים, אבל הנהגות ויישוב המדינות, כגון תנאים שהתנה יהושע שהזכירו חכמים (ב"ק פ:), וכיוצא בהם...
| ג. "ונשמרת מכל דבר רע" - לשון הרע |
"וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע"
When thou goest forth in camp against thine enemies, then thou shalt keep thee from every evil thing.
אזהרה למוציא שם רע מניין? (ובירושלמי פאה פרק א' הלכה ג': אזהרה ללשון הרע מניין?)
ר' אליעזר אמר: (ויקרא י"ט) מ"לא תלך רכיל בעמך".
ר' נתן אמר: מ"ונשמרת מכל דבר רע".
The Gemara asks: From where do we derive the warning, i.e., the prohibition that serves as the source for the flogging for a defamer? Rabbi Elazar says that the prohibition is derived from the verse “You shall not go up and down as talebearer” (Leviticus 19:16). Rabbi Natan says that it is derived from: “Then you shall keep yourself from every evil thing [davar ra]” (Deuteronomy 23:10), which is expounded to mean dibbur ra, evil speech.
ר' מאיר שמחה מדוינסק, משך חכמה:
לא רחוק לומר שכוונת הפסוק שלא לגלות מסתורין של מלחמה ושלא לספר ארחם ורבעם לשום איש. ומזה יאות שלא להניח לשום אדם לצאת מן המחנה, שמא ישיגוהו וימלטו מפיו תחנותם וכמו שהגיד המצרי לדוד בסוף שמואל א'. וזה בכלל "דבר רע" שאמרו בספרי: אפילו דיבור רע, וזה לשון רע, וכוונו למה שכתבתי. וכן מצינו בירושלמי פאה: אזהרה ללשון הרע מניין? וכו' ועיין כתובות מ"ו (עיין לעיל), העניין דיש שני לאווין על שני סוגי לשון הרע: האחד על לשון הרע בתוך בני ישראל עצמם מזה לזה, והשני לשון הרע מחוץ למחנה ישראל, וזה פשט המקרא "כי תצא מחנה על אויביך..."
לא רחוק לומר שכוונת הפסוק שלא לגלות מסתורין של מלחמה ושלא לספר ארחם ורבעם לשום איש. ומזה יאות שלא להניח לשום אדם לצאת מן המחנה, שמא ישיגוהו וימלטו מפיו תחנותם וכמו שהגיד המצרי לדוד בסוף שמואל א'. וזה בכלל "דבר רע" שאמרו בספרי: אפילו דיבור רע, וזה לשון רע, וכוונו למה שכתבתי. וכן מצינו בירושלמי פאה: אזהרה ללשון הרע מניין? וכו' ועיין כתובות מ"ו (עיין לעיל), העניין דיש שני לאווין על שני סוגי לשון הרע: האחד על לשון הרע בתוך בני ישראל עצמם מזה לזה, והשני לשון הרע מחוץ למחנה ישראל, וזה פשט המקרא "כי תצא מחנה על אויביך..."
**
1. מה רמז מצא בעל משך-חכמה לפירושו הסוטה גם מפירוש חז"ל וגם מפירוש הרמב"ן?
2. מה הוכחה שבויקרא מדובר בלשון הרע "מזה על זה" ובפרשתנו מישראל לאויב?
3. מה רצה להוכיח מסיפור העמלקי בשמואל א' ל'?
| ד. "על אזנך" - "על אזניך" |
"וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ..."
And thou shalt have a paddle among thy weapons; and it shall be, when thou sittest down abroad, thou shalt dig therewith, and shalt turn back and cover that which cometh from thee.
דרש בר קפרא: מאי דכתיב "ויתד תהיה לך על אזנך"? אל תקרי "על אזנך" אלא "על אָזְנֶיךָ" (אל"ף בקמץ, זין בשווא), שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יניח אצבעו באזניו.
Bar Kappara taught: What is the meaning of that which is written: And you shall have a peg among your weapons [azenekha]” (Deuteronomy 23:14)? Do not read it as: Your weapons [azenekha]. Rather, read it: On your ear [oznekha], meaning that if a person hears an inappropriate matter,
רמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"ז:
... ונחלקו בני אדם בדרשות לשני חלקים: החלק האחד ידמה, שהם אמרום על צד ביאור עניין הפסוק ההוא, והחלק השני הוא מבזה אותם ויחשבם לשחוק, אחר שהוא מבואר נגלה, שאין זה עניין הפסוק. והחלק הראשון נלחם ונתגבר לאמת דרשות לפי מחשבתו ולשמרם ויחשוב שהם עניין הפסוק ושמשפט הדרשות כמשפט הדינין המקובלים. ולא הבינה אחת משתי הכתות, שהם על צד מליצת השיר, אשר לא יספק עניינם על בעל שכל. והתפרסם הדרך ההוא בזמן ההוא והיו עושים אותו הכל, כמו שיעשו המשוררים מזמרי השיר. אמרו רבותינו ז"ל: תני בר קפרא: "ויתד תהייה לך על אזנך" על תקרי "אזנך" אלא "אזניך", מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו. ואני תמיה אם זה התנא אצל אלו הסכלים כן יחשוב כפירוש זה הפסוק, ושזאת היא כוונת זאת המצווה. ושהיתד הוא האצבע ו"אזניך" הם האוזניים, איני חושב שאחד ממי ששכלו שלם יחשוב זה, אבל היא מליצת שיר נאה מאוד, הזהיר בה על מידה טובה, והוא, כי כמו שאסור לומר דבר מגונה כן אסור לשמעו, הסמך זה לפסוק על צד המשל השיר. וכן כל מה שיאמר במדרשות: "אל תקרי כן אלא כך" – זהו עניינו.
... ונחלקו בני אדם בדרשות לשני חלקים: החלק האחד ידמה, שהם אמרום על צד ביאור עניין הפסוק ההוא, והחלק השני הוא מבזה אותם ויחשבם לשחוק, אחר שהוא מבואר נגלה, שאין זה עניין הפסוק. והחלק הראשון נלחם ונתגבר לאמת דרשות לפי מחשבתו ולשמרם ויחשוב שהם עניין הפסוק ושמשפט הדרשות כמשפט הדינין המקובלים. ולא הבינה אחת משתי הכתות, שהם על צד מליצת השיר, אשר לא יספק עניינם על בעל שכל. והתפרסם הדרך ההוא בזמן ההוא והיו עושים אותו הכל, כמו שיעשו המשוררים מזמרי השיר. אמרו רבותינו ז"ל: תני בר קפרא: "ויתד תהייה לך על אזנך" על תקרי "אזנך" אלא "אזניך", מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו. ואני תמיה אם זה התנא אצל אלו הסכלים כן יחשוב כפירוש זה הפסוק, ושזאת היא כוונת זאת המצווה. ושהיתד הוא האצבע ו"אזניך" הם האוזניים, איני חושב שאחד ממי ששכלו שלם יחשוב זה, אבל היא מליצת שיר נאה מאוד, הזהיר בה על מידה טובה, והוא, כי כמו שאסור לומר דבר מגונה כן אסור לשמעו, הסמך זה לפסוק על צד המשל השיר. וכן כל מה שיאמר במדרשות: "אל תקרי כן אלא כך" – זהו עניינו.
**
1. מהי הסיבה החיצונית והפנימית שהביאה את הדרשן לדרוש זה?
2. השווה דברי הרמב"ם הנ"ל לדברי הרשב"א בעלון ההדרכה בפרשת עקב, במה שווים הם ובמה הם שונים בהשקפתם על מדרש אגדות?
| ה. בביאור מצוות "לא תסגיר עבד" |
"לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו"
Thou shalt not deliver unto his master a bondman that is escaped from his master unto thee;
לא תמסור עבד עממין ליד רבוניה.
רש"י:
כתרגומו.
כתרגומו.
דבר אחר: אפילו עבד כנעני של ישראל שברח מחו"ל לארץ ישראל.
לא תסגיר עבד THOU SHALT NOT DELIVER [UNTO HIS LORD] THE SERVANT [WHO IS ESCAPED FROM HIS LORD UNTO THEE] — Understand this as the Targum has it: עבד עממין the servant of the heathens. Another explanation is: that it implies even a Canaanite servant belonging to an Israelite who fled from outside the Land (from a foreign country) into the Land of Israel (Gittin 45a).
וטעם "לא תסגיר את אדוניו" דבק למעלה, שאם יברח העבד מאדוניו אשר יצאת עליו מחנה לא תסגירנו לו בממון אשר יתן לך, ולפי שאמר (י"ט) "במקום אשר יבחר" נראה שהוא מצווה שיהיה בן חורין ולא נעבוד בו אנחנו. והטעם במצווה זו, כי עמנו יעבוד את השם, ואיננו הגון שנחזירנו אל אדוניו לעבוד עבודה זרה.
ועוד שיתכן שילמד דרך מבוא העיר, כי בעניין כזה ילכדו מדינות רבות על ידי העבדים והשבויים הבורחים משם.
ורבותינו אמרו (גיטין מ"ה א') אפילו בעבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ שגם זה יעמוד לפי יושבי ארץ השם וינצל מעבוד היושבים על אדמה טמאה, ושאין כל המצוות נוהגות שם.
השווה לדברי תרגום אונקלוס:
מיני תרגומא על ת"א:
עבד עכו"ם שברח מאדוניו העכו"ם.
עבד עכו"ם שברח מאדוניו העכו"ם.
כתרגומו, שהוא ישראל הנמכר לעכו"ם.
א. הסבר, מה ראו כמעט כל מפרשי התרגום לפרש דבריו (ובעקבותיו את פירושו הראשון של רש"י) כפי שפירשו בעל מיני תרגימא?
**
ב. דעת ר' אליהו מזרחי היא יחידאית, נגד דעת כל הפירושים. יש סוברים שלשון רש"י לפסוקנו המריצה אותו לפרש את דברי התרגום כפי שפירש. מה בלשונו של רש"י לפסוקנו עשוי לשמש לו סמך?
2. מה ההבדל בין רש"י (על שני פירושיו) ובין רמב"ן? (אם נפרש את דברי אונקלוס כפי שפירש בעל מיני תרגומא).