| א. ציווי הקרבנות |
"כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים"
For I spoke not unto your fathers, nor commanded them in the day that I brought them out of the land of Egypt, concerning burnt-offerings or sacrifices;
אברבנאל:
והנראה לי בפירוש הפסוק הוא, שהנה ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר סיני ושמעו התורה והמצוות, לא ציום ה' דבר מעניין הקרבנות, אלא ציום ענייני האמונות והמעשים המשובחים אשר יעשו. אמנם כאשר עשו העגל, וראה ה' יתברך שרירות ליבם הרע ובכל יום ויום יחטאו לפניו, הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעיהם. ולכן באו מצוות הקרבנות. מהעולות אשר יעשו לכפר על הרהורי הלב ומהחטאת והאשם ושאר מיני קרבנות כולם, שלא נצטוו עליהם אילו לא היו חוטאים. וזהו אמרו כאן: "כי לא דברתי... ביום הוציאי אותם מארץ מצרים" - רומז למעמד הר סיני, לקיבול המצוות שבפרשת יתרו ומשפטים, שבהם לא ציוה אותם ה' יתברך "על דברי עולה וזבח" אבל ציוה אותם לאמור: שמעו בקולי באופן שאהיה לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם ותלכו בכל הדרך אשר אצווה אתכם. ואותם הדורות שהיו אז "לא שמעו ולא הטו את אוזנם וילכו במועצות בשרירות לבם הרע", שרומז בזה במה שחטאו בעגל במועצותם, כי היו מתייעצים בראותם כי בושש משה, והיה זה בהיותם מוטבעים באמונות המצרים, כי זהו שרירות לבם הרע... ועל זה, מפני כובד חטאתם, הוצרכו לשליחות הנביאים (פסוק כ"ה) "יום השכם ושלוח". רצה לומר, בכל יום ויום עם השכמת הבוקר בהשתדלות גדול הייתי שולח אותם ואף על פי כן (פסוק כ"ו) "לא שמעו ולא הטו את אוזנם, ויקשו את ערפם, הרעו מאבותם" – רצה לומר, אותם שעשו העגל.
והנראה לי בפירוש הפסוק הוא, שהנה ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר סיני ושמעו התורה והמצוות, לא ציום ה' דבר מעניין הקרבנות, אלא ציום ענייני האמונות והמעשים המשובחים אשר יעשו. אמנם כאשר עשו העגל, וראה ה' יתברך שרירות ליבם הרע ובכל יום ויום יחטאו לפניו, הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעיהם. ולכן באו מצוות הקרבנות. מהעולות אשר יעשו לכפר על הרהורי הלב ומהחטאת והאשם ושאר מיני קרבנות כולם, שלא נצטוו עליהם אילו לא היו חוטאים. וזהו אמרו כאן: "כי לא דברתי... ביום הוציאי אותם מארץ מצרים" - רומז למעמד הר סיני, לקיבול המצוות שבפרשת יתרו ומשפטים, שבהם לא ציוה אותם ה' יתברך "על דברי עולה וזבח" אבל ציוה אותם לאמור: שמעו בקולי באופן שאהיה לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם ותלכו בכל הדרך אשר אצווה אתכם. ואותם הדורות שהיו אז "לא שמעו ולא הטו את אוזנם וילכו במועצות בשרירות לבם הרע", שרומז בזה במה שחטאו בעגל במועצותם, כי היו מתייעצים בראותם כי בושש משה, והיה זה בהיותם מוטבעים באמונות המצרים, כי זהו שרירות לבם הרע... ועל זה, מפני כובד חטאתם, הוצרכו לשליחות הנביאים (פסוק כ"ה) "יום השכם ושלוח". רצה לומר, בכל יום ויום עם השכמת הבוקר בהשתדלות גדול הייתי שולח אותם ואף על פי כן (פסוק כ"ו) "לא שמעו ולא הטו את אוזנם, ויקשו את ערפם, הרעו מאבותם" – רצה לומר, אותם שעשו העגל.
מלבי"ם:
לא דברתי כי אם את הדבר הזה, רק דבר זה היה עיקר הדיבור שישמעו בקולי. לא היה כוונתי על הקרבנות עצמם שיהיו תכליות לעצמם, רק שעיקר ציווי הקרבנות היה שישמעו בקולי שזה עיקר המבוקש של הקרבן. אולם מילת "צויתי" נראית מיותרת לפי זה, כי כבר כללתי באילת השחר (מבוא לפירוש המלבי"ם לספר ויקרא) כלל רכ"ט, שכל מקום שבא להטיל תנאי בשלילה הקודמת (שיצוינו במילת "כי אם") אין צורך להזכיר את הפועל שנית, אם לא לצורך דרוש. אולם הדבר נכון מאד בשתדע ההבדל בין "דיבור" ובין "ציווי". שה"דיבור" יבוא גם על דברי הרשות, ו"הציווי" בא על דבר חובה. ובקרבנות יש דיבורים ויש ציוויים, כי קרבנות נדבה "דיבר" ולא "ציוה", כמו שאמר (ויקרא א') "אדם כי יקריב" – כשרוצה להקריב, וקרבנות חובה ציוה "צו את בני ישראל זאת תורת העולה". אמנם, הגם שבהבאת הקרבנות יש "דיבור" ויש "ציווי" – בתכלית הקרבנות, שישמעו בקול ה', לא יצדק דיבור על רשות, רק ציווי על חובה. וזהו שאמר: הגם שדיברתי וציויתי על דברי עולה וזבח, דיברתי על קרבנות נדבה וציויתי על קרבנות חובה, בכל זאת בשניהם היה רק ציווי שישמעו בקולי, ועל זה אמר "כי אם את הדבר הזה צויתי אותם" – כי השמיעה בקול ה' הוא ציווי וחובה.
לא דברתי כי אם את הדבר הזה, רק דבר זה היה עיקר הדיבור שישמעו בקולי. לא היה כוונתי על הקרבנות עצמם שיהיו תכליות לעצמם, רק שעיקר ציווי הקרבנות היה שישמעו בקולי שזה עיקר המבוקש של הקרבן. אולם מילת "צויתי" נראית מיותרת לפי זה, כי כבר כללתי באילת השחר (מבוא לפירוש המלבי"ם לספר ויקרא) כלל רכ"ט, שכל מקום שבא להטיל תנאי בשלילה הקודמת (שיצוינו במילת "כי אם") אין צורך להזכיר את הפועל שנית, אם לא לצורך דרוש. אולם הדבר נכון מאד בשתדע ההבדל בין "דיבור" ובין "ציווי". שה"דיבור" יבוא גם על דברי הרשות, ו"הציווי" בא על דבר חובה. ובקרבנות יש דיבורים ויש ציוויים, כי קרבנות נדבה "דיבר" ולא "ציוה", כמו שאמר (ויקרא א') "אדם כי יקריב" – כשרוצה להקריב, וקרבנות חובה ציוה "צו את בני ישראל זאת תורת העולה". אמנם, הגם שבהבאת הקרבנות יש "דיבור" ויש "ציווי" – בתכלית הקרבנות, שישמעו בקול ה', לא יצדק דיבור על רשות, רק ציווי על חובה. וזהו שאמר: הגם שדיברתי וציויתי על דברי עולה וזבח, דיברתי על קרבנות נדבה וציויתי על קרבנות חובה, בכל זאת בשניהם היה רק ציווי שישמעו בקולי, ועל זה אמר "כי אם את הדבר הזה צויתי אותם" – כי השמיעה בקול ה' הוא ציווי וחובה.
1. מהו הקושי העומד בפני שניהם?
2. מה ההבדל שבין תשובותיהם?
כיצד מפרש אברבנאל את הכפל בין הפסוקים הבאים:
"וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם"
"וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם"
yet they hearkened not unto Me, nor inclined their ear, but made their neck stiff; they did worse than their fathers.
| ב. המליצה בדרך "לא זו אף זו" |
"וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם"
But they hearkened not, nor inclined their ear, but walked in their own counsels, even in the stubbornness of their evil heart, and went backward and not forward,
היה ראוי לאמר: ולא הטו את אוזנם, וממילא נדע שלא שמעו!
But they hearkened not, nor inclined their ear, but walked in their own counsels, even in the stubbornness of their evil heart, and went backward and not forward,
1. ישב את הפליאה הזאת שבפסוקנו על פי הכלל הניתן בדברי המלב"ים במבוא לספר ישעיהו, והמובא כאן:
המלבי"ם:
כלל גדול, שהמליצה תעלה תמיד במושגיה מן הקל אל החמור, מן הקטן אל הגדול, מן המעט אל הרב, ולא בהיפך. וכל מקום שתמצא שני עניינים שווים, בהכרח שהשני מוסיף על הראשון, או בלשון המורגל: המליצה תדבר תמיד בדרך "לא זו אף זו"... אם תמצא מקום בתנ"ך שידמה שהמילה או המשפט השני קל וקטן מן הראשון, תדע שלא הבנת פירוש הכתוב על מכונו... ואנוכי אומר, שלא נמצא מקום אחד, שיצא מכלל זה, עד שהדבר היה לנו לעיניים לדעת על ידו גדרי השמות הנרדפים, שכל מילה המאוחרת ידענו, שכוללת יותר מן הקודמת לה: כשאומר (ישעיה י', ז') "להשמיד בלבבו ולהכרית גויים לא מעט" ידענו ש"הכרתה" כוללת יותר מ"השמדה" ולזה כשבא בשלילה – אמר (ישעיה מ"ח י"ט) "לא יכרת ולא ישמד" – ואף לא יישמד... וכן (משלי ו' ד') "אל תיתן שנה לעיניך – ותנומה לעפעפיך" – שלא לבד שלא יישן שנת קבע, אף לא ינום תנומת ארעי.
כלל גדול, שהמליצה תעלה תמיד במושגיה מן הקל אל החמור, מן הקטן אל הגדול, מן המעט אל הרב, ולא בהיפך. וכל מקום שתמצא שני עניינים שווים, בהכרח שהשני מוסיף על הראשון, או בלשון המורגל: המליצה תדבר תמיד בדרך "לא זו אף זו"... אם תמצא מקום בתנ"ך שידמה שהמילה או המשפט השני קל וקטן מן הראשון, תדע שלא הבנת פירוש הכתוב על מכונו... ואנוכי אומר, שלא נמצא מקום אחד, שיצא מכלל זה, עד שהדבר היה לנו לעיניים לדעת על ידו גדרי השמות הנרדפים, שכל מילה המאוחרת ידענו, שכוללת יותר מן הקודמת לה: כשאומר (ישעיה י', ז') "להשמיד בלבבו ולהכרית גויים לא מעט" ידענו ש"הכרתה" כוללת יותר מ"השמדה" ולזה כשבא בשלילה – אמר (ישעיה מ"ח י"ט) "לא יכרת ולא ישמד" – ואף לא יישמד... וכן (משלי ו' ד') "אל תיתן שנה לעיניך – ותנומה לעפעפיך" – שלא לבד שלא יישן שנת קבע, אף לא ינום תנומת ארעי.
2. איזה פסוק בהפטרתנו בנוי אף הוא בהתאם לכלל זה?
| ג. בביאור הביטוי "לאחור ולא לפנים" |
"וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם
וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע
וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים"
But they hearkened not, nor inclined their ear, but walked in their own counsels, even in the stubbornness of their evil heart, and went backward and not forward,
תרגום יונתן:
ואחזרו בפולחני קדל (עורף) ולא שואו דחלתי לקבל אפיהון (=ולא שוו – לשון "שויתי ה' לנגדי תמיד" – יראתי לנגד פניהם).
ואחזרו בפולחני קדל (עורף) ולא שואו דחלתי לקבל אפיהון (=ולא שוו – לשון "שויתי ה' לנגדי תמיד" – יראתי לנגד פניהם).
ומה היה ענשם? שהיו לאחור ולא לפנים, כלומר שהייתה מארה במעשה ידיהם ולא ברכה.
ומפני זה (מפני לכתם בשרירות לבם הרע) נענשו שם. והוא "ויהיו לאחור ולא לפנים".
But they hearkened not, nor inclined their ear, but walked in their own counsels, even in the stubbornness of their evil heart, and went backward and not forward,
באור:
ועל ידי זה הלכו הלוך ונסוג אחור מדרך האמת, ולא הלכו לפנים לקראת התכלית שהוא הטוב הגמור.
ועל ידי זה הלכו הלוך ונסוג אחור מדרך האמת, ולא הלכו לפנים לקראת התכלית שהוא הטוב הגמור.
1. בשתי דרכים שונות הולכים המפרשים בפירוש מילים אלה. חלקם לשתי קבוצות והסבר את הבדל שביניהן.
איזו משתי הדעות הנ"ל נראית בעיניך כקרובה יותר לפשוטו של פסוק? נמק דעתך.
"כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים"
Who say to a stock: ‘Thou art my father’, and to a stone: ‘Thou hast brought us forth’, for they have turned their back unto Me, and not their face; but in the time of their trouble they will say: ‘Arise, and save us.’
"אַתְּ נָטַשְׁתְּ אֹתִי נְאֻם ה' אָחוֹר תֵּלֵכִי"
Thou hast cast Me off, saith the LORD, Thou art gone backward; Therefore do I stretch out My hand against thee, and destroy thee; I am weary with repenting.
| ד. בביאור הפסוק "ודברת אליהם" וכו' |
"וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה..."
And thou shalt speak all these words unto them, but they will not hearken to thee; thou shalt also call unto them, but they will not answer thee.
1. היש להבין "ודברת" ו-"וקראת" כעבר עם ו' החיבור, או כעבר מהופך לעתיד והו' – ו' ההיפוך?
2. האם "ולא שמעו אליך", "ולא יענוך" הם משפטי התוצאה ("תשובת התנאי")? (ואם בדברך אליהם לא ישמעו... ואם בקראך אליהם לא יענוך... אז...)
3. לפסוקנו זה מעיר יוסף אבן כספי, אדני כסף:
אם זה מאמר גוזר, נכון זה מצד היות "הכל צפוי והרשות נתונה" (פרקי אבות ג' ט"ו)
אם זה מאמר גוזר, נכון זה מצד היות "הכל צפוי והרשות נתונה" (פרקי אבות ג' ט"ו)
התוכל לפרש כוונת דבריו? מהו הקושי שבפסוקנו שירצה לתרץ?