פרשת כי-תשא תשכ"ג - לאחר חטא העגל
א. משה יצא מן המחנה
"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה"
Now Moses used to take the tent and to pitch it without the camp, afar off from the camp; and he called it The tent of meeting. And it came to pass, that every one that sought the LORD went out unto the tent of meeting, which was without the camp.
רש"י:
ד"ה יקח: מאותו עוון והלאה.
ד"ה יקח את האהל: לשון הווה, הוא לוקח את אוהלו ונוטהו מחוץ למחנה. אמר: "מנודה לרב – מנודה לתלמיד".
יקח את האהל USED TO TAKE THE TENT — יקח expresses an action continually going on — he used to take his tent and pitch it without the camp. He said, “One who has been placed under an interdict by the Master must be placed under an interdict by His disciple also” (Since God had stated that He would not dwell amongst the people, Moses, the disciple, also felt compelled to remove from their midst) (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 27).
ד"ה וישב אל המחנה...: והדבר הזה נהג משה מיום הכיפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר. שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובי"ח בתמוז שרף את העגל ודן את החוטאים ובי"ט עלה, שנאמר (ל"ב ל) "ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם...", עשה שם ארבעים יום וביקש רחמים שנאמר (דברים ט) "ואתנפל לפני ה' וגו'" ובראש חודש אלול נאמר לו (שמות ל"ד ב') "ועלית בבוקר אל הר סיני" לקבל לוחות אחרונות ועשה שם ארבעים יום, שנאמר בהם (דברים י') "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו'", מה הראשונים ברצון אך האחרונים ברצון. אמור מעתה אמצעיים היו בכעס. בי' בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה "סלחתי" ומסר לו לוחות אחרונות וירד והתחיל לצוותם על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן, ומשהוקם, לא נדבר עמו עוד אלא מאוהל מועד.
ושב אל המחנה .( AND HE RETURNED INTO THE CAMP — After God had conversed with him, Moses used to return to the camp and teach the elders what he had learned. This Moses practised from the day of Atonement until the Tabernacle was set up, but no longer. For on the seventeenth of Tammuz the tablets were broken, on the eighteenth he burnt the calf and punished the of fenders, on the nineteenth he ascended the mountain, as it is said (Exodus 32:30) “And it came to pass on the morrow (the day after he had punished the wrongdoers; cf. vv. 26—29), that Moses said unto the people”, [Ye have sinned a great sin and now I will go up to the Lord]”. There he spent forty days and sought mercy for the people, as it is said, (Deuteronomy 9:18) “And I threw myself down before the Lord [as at the first, forty days and forty nights]”. These terminated on the last day of Ab (there were 11 days from the 19th to the 29th of Tammuz therefore 29 days in Ab complete the forty) and he then returned to the people. On the first day of the New Moon of Ellul it was said to him, (Exodus 34:2) “And be ready in the morning] and go up in the morning unto mount Sinai” — to receive the second tablets. He again spent there the forty days of which it is stated, (Deuteronomy 10:10) “[And I stayed in the mountain, according to the first, days, [forty days and forty nights]”. The words כימים הראשונים, “like the first days”, cannot refer to the number of days for this is stated immediately afterwards; they are to be joined with עמדתי — I stayed in the same state as on the first days: How were the first forty days passed? In God’s good-will (because the Israelites had not yet sinned)! So, too, the last forty days were passed in God’s good-will — from which you must admit that the intervening forty days were passed in God’s anger. On the tenth of Tishri God became reconciled with Israel in joy and perfect affection and said to Moses: “I have forgiven!” and handed him over the second tablets, whereupon Moses went down and began to command them concerning the work of the Tabernacle (cf. Midrash Tanchuma, Ki Tisa 31; Seder Olam 6; Rashi on Exodus 18:13, Deuteronomy 9:18 and also Taanit 36b). They were occupied in its construction until the first of Nisan and from the time when it was set up God did not converse with him any more except from the tent of meeting.
ד"ה האהל: אוהל שלו, כמו (שמות י"ח ז') "ויבואו האהלה" והנה משה נבדל מישראל בעבור הכבוד שידבר עמו. וזה היה אחרי שהוריד הלוחות השניים כתובים, והחלו ישראל לעשות המשכן, וקרא לאהלו – "אהל מועד" כי ה' נועד לו שם עד שנעשה המשכן. ואין מוקדם ומאוחר בתורה.
אבן כספי:
ד"ה ומשה יקח: הכוונה כי משה בעבור חטאם בעגל ולחקות תכונת ה' יתברך שאמר לישראל "כי לא אעלה בקרבך" הרחיק גם הוא אהלו מתוכם ונטהו רחוק ממחנם, וכל זה כדי שיכנעו עוד וישובו אל ה'.
קאסוטו:
הואיל וראה משה שעכשיו לא היה ה' מרשה לבנות את המשכן כפי התכנית שעלתה במחשבה תחילה, מפני שלא היו בני ישראל ראויים לכך, הגה את הרעיון להכין דבר שיוכל לעמוד לפי שעה במקומו של המשכן, עד יעבור זעם. לא היה אפשר לו להתייחד עם השכינה בתוך מחנה ישראל, מכיוון שהמחנה נטמא בעוון עבודה זרה, וה' לא רצה להשרות בו את שכינתו, ולפיכך לקח משה את אהלו ונטה אותו מחוץ למחנה, כדי שיוכל לשמש לו מקום מועד בינו ובין ה'. זהו עיקר הכוונה של הפסקה (ז-י"א).
מה שכתב רש"י שהדבר היה נוהג מיום הכיפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, אינו אלא בעניין הלימוד, מפני שקודם יום הכיפורים לא היה פנוי לא ללמוד ולא ללמד מחמת טרדת העמל... אבל לקיחת האוהל מתוך מחנה ישראל לנטותו מחוץ למחנה, מי אומר שהיה אחר יום הכיפורים?
התוכל להוכיח מתוך דברי רש"י עצמם את צדקת דברי הרא"ם?
2. כמה דעות נאמרו ע"י ארבעת הפרשנים בשאלת זמנו של "אוהל מועד" זה, ויציאת משה אל מחוץ למחנה?
3. מה בין ר' יוסף אבן כספי לבין קאסוטו בהסברתם את כוונות משה בצאתו מן המחנה?
4. השווה את דברי קאסוטו כאן לדברי רש"י ואברבנאל בגיליון תרומה תשי"ח, מהו ההבדל העקרוני ביניהם?
ב. ההבטה אחרי משה
"וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה"
And it came to pass, when Moses went out unto the Tent, that all the people rose up, and stood, every man at his tent door, and looked after Moses, until he was gone into the Tent.
"וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ"
And when all the people saw the pillar of cloud stand at the door of the Tent, all the people rose up and worshipped, every man at his tent door.
ירושלמי ביכורים, פרק ג' הלכה ג':
"והיה כצאת משה האהלה יקומו כל העם" תרין אמוראין, חד אמר לשבח וחד אמר לגנאי. מאן דאמר לשבח: מיחמי צדיקא ומזכי (=פירוש "פני משה": יראו את הצדיק הזה הזוכה ומזכה לאחרים), ומאן דאמר לגנאי: חזו שוקיה, חזו כרעין, אכיל מן יהודאי, שתי מן יהודאי. כל מדליה מן יהודאי! ("פני משה": ראו שוקיו, ראו כרעיו, כמה שהם עבים, מפני שאוכל משל יהודים ושותה משל יהודים וכל מה שיש לו הכל משל היהודים).
"והביטו אחרי משה" – ומה היו אומרין? ר' יוחנן אמר: "אשרי יולדתו של זה ומה היא רואה בו – כל ימיו הקב"ה מדבר עמו, כל ימיו הוא מושלם לקב"ה!" זהו "והביטו אחרי משה". ר' חמא אמר: היו אומרים: "חמי (=ראה!) קדל דבריה עמרם (=שוקיו של בן עמרם) וחברו אומר לו "אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר?!"
ד"ה כל העם: עומדין מפניו ואין יושבין עד שנתכסה מהם.
והביטו אחרי משה AND THEY LOOKED AFTER MOSES — Not sneeringly but out of admiration; they exclaimed: Happy is the human being (Hebrew: one born of woman) who is so sure that the Shechina will enter the door of his tent after him (cf. Kiddushin 33b; Midrash Tanchuma, Ki Tisa 27, Exodus Rabbah 51:6).
ד"ה והביטו אחר משה: לשבח. אשרי ילוד אישה שכך מובטח שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו.
And they would gaze after Moshe — in an admiring way, [saying, in effect:] “Fortunate is one born of woman who is assured that the Shechinah will follow him into the entranceway of his tent.”
ד"ה והיה כצאת משה: יספר כי העם בהשתוקקם אל נעם ה' ולהיות להם איזה דבר קדוש שיקבילו נגדו עבודתם לה' (אשר מתוך תשוקה זו גם באו לטעות בעגל), היה להם משה לקדוש ה' מכובד, כי הוא הקרוב לאלוקים עד שבצאתו אל האוהל והתעוררו כל העם וניצבו פתח אוהליהם, כדי שיחול עליהם רוח קדושה וטהרה כדרך מי שעומד לפני הנביא שיחול עליו רוח קדושה והביטו אחריו עד בואו. וגם ענין "הבטה" מציין העיון בדבר, שעיינו והשכילו בדרכי משה ובמידותיו להיות כמוהו, שהיו אומרים "אשרי יולדתו".
קאסוטו:
בפסוקים ח'-י' מתוארת התנהגותם של בני ישראל, שהיו מכבדים את משה כבוד רב ומתייחסים בהערצה להתגלות אלוקים, סימן שהיו חדורים רוח תשובה ואמונה שלמה בה' אלוקיהם ובמשה.
מ. כהנא, "פירוש מדעי" לפסוק ח':
כמה מן היסורין ודכדוכי הנפש יש כאן: מי שהיו רגילים לראות השכינה שורה בקרבם עכשיו הם עומדים ורואים אותה כשהיא משתקעת מחוץ למחנה. אוי לו לגוי מומר שנתפטר מאלוקיו!
1. הסבר, מה ראה רש"י להכריע בפירושו לצד הדורש לשבח ולא להביא את שתי הדעות?
2. מהו ההבדל שבין מלבי"ם לבין קאסוטו בפירוש ההבטה אחרי משה?
3. מי מן הפרשנים כאן עוזר לנו להבין את מקומה של הפיסקה (ז-י"א) במקום זה?
ג. "פנים אל פנים"
"וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ"
And the LORD spoke unto Moses face to face, as a man speaketh unto his friend. And he would return into the camp; but his minister Joshua, the son of Nun, a young man, departed not out of the Tent.
"ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" – אמר ר' יצחק: אמר לו הקב"ה למשה: "אני ואתה נסביר פנים בהלכה". איכא דאמרי: כך אמר לו הקב"ה למשה: "עכשיו יאמרו: הרב בכעס ותלמיד בכעס – ישראל מה תהא עליהם?! אם אתה מחזיר האוהל למקומו – מוטב, ואם לאו – יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך!" דהיינו דכתיב: " ושב אל המחנה".
The Gemara continues: It is stated: “And the Lord spoke unto Moses, face to face” (Exodus 33:11). Rabbi Yitzḥak said: The Holy One, Blessed be He, said to Moses: Moses, you and I will show cheerful faces in the study of halakha to those who come to study. Some say that the Holy One, Blessed be He, told Moses: Just as I showed you a cheerful face, so too you will show Israel a cheerful face and restore the tent to its place in the camp.
תנא דבי אליהו ח"ב פרק ד':
ארבעים יום האמצעיים נטל משה את האוהל ויצא לו מחוץ למחנה. והיו ישראל נוהגין אבלות בעצמן כל אותן הימים. עד שנתגלה מלך מלכי המלכים הקב"ה – יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים – ופתח לו פתח של רחמים, ואמר הקב"ה למשה: "משה! מה עושין אותם עניים? מנודין לרב מנודין לתלמיד, מנודין לי מנודין לך. חזור בך והכנס למחנה!" שנאמר: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" - איני יודע מקרא זה מה הוא אומר! כשהוא אומר "ושב אל המחנה" מלמד שהתיר לו נדרו והכניס את האוהל למחנה.
ד"ה והשתחוו: אחרי שנשברה רוחם בקרבם על המתנה הגדולה שנאבדה מהם, ואחרי חרטתם על הרע שעשו, היו מכניעים את לבבם בראותם גילוי שכינתו יתברך בענן שבפתח האוהל והשתחוו מגודל בושתם.
הכתב והקבלה, פסוק י':
ד"ה ודבר ה' אל משה: כאשר ראה הבוחן כליות ולב דכאות רוחם והכנעת לבבם אליו, אז ריחם עליהם, ודיבר אל משה, שלא יתנהג עמהם עוד כבמנודים ונזופים להחזיר אחוריו אליהם, ולהסתיר פניו מהם בהתרחקות האוהל לבלי הביט בהם. אבל יתראה להם פנים אל פנים, כדרך המקבל את חברו בסבר פנים יפות וידבר עימהם בפנים צהובות כאשר ידבר איש אל רעהו האהוב עליו וכן בתנא דבי אליהו (עיין לעיל). והמבין בחכמת המליצה ויודע הבדל בין דברי הנפש המשכלת (שפראכע דעס פערשטאגדעס) ובין דברי הנפש המתאווה (שפראכע דעס אפפעקטס. כך!) ויצייר בנפשו את מאמר "פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" בסימן הקריאה בסוף, להורות על התעוררות יבין כי זה הוא מאמר שלם בפני עצמו (אף שהיה מהראוי לומר "התראה פנים אל פנים") ואין צורך להוסיף בו תיבה להשלימו, כי המדבר דבר נחוץ בהתעוררות, יעזוב תיבות ומילות טפלות המובנות מעצמן.
*
1. הסבר את המקומות המסומנים בקו. (שים לב במיוחד לשאלה: למה אין הוא יודע "מקרא זה מה הוא אומר"?)
2. כיצד מסביר התנא דבי אליהו את פסוקנו, וכיצד מסבירו בעל הכתב והקבלה? (סמן את הפסוק בסימני פיסוק לפי פירוש הכתב והקבלה).