פרשת כי-תשא תשכ"ז - תפילות משה
שאלון זה הוא המשכו של גיליונות כי-תשא תשכ"ב, תשכ"ד. (השאלה הכללית שהעמדנו בראש גליוננו זה חזרה על מקטע א' שם.)
א. שלוש תפילותיו של משה
שלוש פעמים מתפלל משה ומבקש מאת ה' בקשותיו: פרק ל"ב, י"א – י"ג. פרק ל"ב, ל"א – ל"ג. פרק ל"ג, י"ד – פרק ל"ד, ט'. הסבר מהן תכליותיו שרוצה הוא להשיג בכל אחת משלוש התדיינויות אלה?
ב. מילה מנחה בדברי משה
מ. בובר, במאמרו "המילה המנחה ואב הצורה של הנאום" (בספרו "דרכו של מקרא" עמודים 300-308) מפנה את תשומת לבנו לכך, שאותו שורש (ובאותו בנין) שבו:
"מסיים משה את דברי הפיוסין הראשונים שלו, בו הוא גם מסיים את דברי הפיוסין האחרון (ל"ד ט') אם כי בשינוי הוראה".
למה הוא מתכוון, ומה הן שתי ההוראות?
ג. בביאור "לא יראני האדם וחי"
"לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי"
And He said: ‘Thou canst not see My face, for man shall not see Me and live.’
ד"ה וחי: פירוש ויחיה, כי מיד ימות, כי מנוח אמר בעבור שראה המלאך (שופטים י"ג כ"ב) "מות נמות כי אלוקים ראינו", גם יעקב אמר (בראשית ל"ב ל"א) "כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים ותנצל נפשי" – ואף כי השם הנכבד. ויש אומרים: לא יראני האדם, רק (מי שהוא) יחיה לעולם, וזה היפך הלשון. ואחרים אומרים: כי מילת "לא" ישרת בעבור אחר, וכן הוא: לא יראני האדם ולא החי, והטעם – המלאכים.
ראב"ע, (בפרושו הקצר לשמות הוצאת פליישר תרפ"ו):
ולפי דעתי שהכתוב דיבר כמנהגו, כי ידענו דעת ברורה, כי אין השם גוף, ואחר שאיננו גוף לא יתכן שיראה בעין, כי העין איננה רואה כי אם המקרים שהם בגוף. על כן אמרתי שמילת "הראני" איננה במראית העין. גם (שמות ל"ג י"א) "כאשר ידבר איש אל רעהו", שלא היה על ידי שליח שהוא מלאך. וזה הדיבור עם יוצר בראשית ידבר, לא עם מלאך; והטעם להתאחד בצורות שאין עצם להם, כי הם הסולם לעלות אל הנשגב, וזה לא יתכן לחי בעבור הגוף. על כן "כי לא יראני האדם וחי".
ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק שער נ"ד:
"לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי", לא אמר לו זה בתורת מניעה, חלילה, רק בתורת הלימוד וההודעה הגדולה שבידיעות, וזה שהוא מבואר, שתכלית מה שיש בכח החכמים לדעת בחכמה האלוקית הוא – שלא ידעוהו. וזהו ההפרש בין חכם לחכם ממנו, שכל מה שיחכם עוד, יוסיף דעת סיבות בלתי ידיעתו אותו. ולזה אמר לו (= ה' למשה) תדע שההשגה העליונה שבכחך להשיג היא דעתך שלא תוכל לראות פני... והיא הודעת מהותו כמו שאמר (= כמו שבקש משה) "הודיעני נא את דרכיך ואדעך". ונתן הסיבה ואמר "כי לא יראני האדם וחי". ירצה בזה, שאין כח בשכל האנושי בהיותו מחובר עם החיות הסוגיי באומרך עליו "חי מדבר" להשיג מהות עצם נבדל נקי מחומר, כל שכן למי שהוא בתכלית הנקיות והפשיטות מכל בחינות שום ריבוי וחיבור ענינים בעולם. אמנם כשהציבור מתפרד מזה החיות ההיוליאני ודאי יראני בשום (=באיזה) צד, והוא מה שאמרו חז"ל (ברכות י"ז) "בעולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". או שיאמר "כי לא יראני האדם וחי" – והוא חי ובריא בשכלו, כמו (במדבר כ"א) "והביט אל נחש הנחשת וחי", שכבר יקרא לקצת בני אדם, לשיבוש שכלם (= מפני שנשתבש עליהם שכלם) לחשוב, שכבר ראו במראה אותו יתעלה, שקרה להם כמו הסומא שלא ראה מאורות מעולם וסובר לשפוט בענין המראות, שזה לא די לו שהוא סומא, אלא שהוא סכל. ואולי כי אל החשש הזה היה ישעיהו מצטער כשאמר (ישעיהו פרק ו') "אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי... כי את המלך ה' צבאות ראו עיני".
1. מהו ההבדל בין שלושת פירושי הראב"ע המובאים בפירושו הארוך?
*
2. מהי חולשת פירושו הראשון?
3. האם פירוש הראב"ע מתוך "פירושו הקצר" זהה לאחד משלושת פירושיו המובאים ב"פרוש הארוך"? אם כן – עם איזה מהם? אם לא – מה ההבדל בינו ובין השלושה?
4. מה ההבדל בין שני פרושי בעל העקדה?
5. נגד מי פונה בעל עקדת יצחק בפירושו השני?
6. לשם מה מביא בעל עקדת יצחק בסוף פירושו הראשון את מאמר חז"ל (ברכות י"ז) - מה עניינו לענייננו?
7. במה סוטה בעל העקדה בדבריו לישעיהו ו' מפשוטו של הפסוק שם?
ד. חזרת הבקשה "ילך נא"
"אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא..."
And he said: ‘If now I have found grace in Thy sight, O Lord, let the Lord, I pray Thee, go in the midst of us; for it is a stiffnecked people; and pardon our iniquity and our sin, and take us for Thine inheritance.’
**
האם לא נענה משה לבקשתו זו כבר בפרק ל"ג פסוק י"ד, וכן בפרק ל"ג פסוק י"ז? מה הוסיף כאן לבקש שוב?
ה. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה ראה אתה אומר אלי: תן עיניך ולבך על דבריך "אתה אומר אלי..." "ואתה לא הודעתני" ואשר אמרת לי (כ"ה) "הנה אנכי שולח מלאך" אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה.
ראה אתה אמר אלי SEE. THOU SAYEST UNTO ME — Set Thy eyes and Thy heart to Thy own words (Think for a moment of what Thou, Thyself, hast told me) אתה אמר אלי וגו׳ ואתה לא הודעתני וגו׳ THOU SAYEST UNTO ME [BRING UP THIS PEOPLE] AND NEVERTHELESS THOU HAST NOT LET ME KNOW [WHOM THOU WILT SEND WITH ME] — for what You have said to me (Exodus 33:20) “And I will send an angel before thee” is not “letting me know”, for I am not satisfied with it.
א. מקשים מפרשי רש"י: אם רצה רש"י לתקן שאין ראיית העין נופלת אצל ה' יתברך ויש לפרש "ראיה" כאן במובן של "השגה", למה לא פירש רש"י כך בשמות ג' "וירא ה' כי סר לראות"? ישב קושיתם.
ב. מה הקושיה השניה שרצה רש"י ליישב בדבריו?
ד"ה ואתה אמרת ידעתיך בשם; הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות, שהרי אמרת לי (שמות י"ט) "הנה אנכי בא אליך בעב הענן... וגם בך יאמינו לעולם".
ואתה אמרת ידעתיך בשם YET THOU HAST SAID, I HAVE KNOWN THEE BY NAME — I have distinguished you from all other human beings by a characteristic (שם) which shows my importance in Thy eyes, for, see, Thou hast said to me, (Exodus 19:9) “Behold, I come unto thee in a thick cloud etc.… and also in thee they shall believe for ever”.
א. שני קשיים מיישב רש"י בדבריו אלה. אילו הם?
ב. האם דבריו כאן מתאימים לדבריו בבראשית י"ח י"ז ד"ה "ידעתיו"?
ד"ה ועתה: אם אמת שמצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך, מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך.
ועתה וגו׳ NOW THEREFORE etc. — If it is true that I have found favour in Thy eyes, הודיעני נא את דרכך LET ME KNOW THY WAY — let me know what is the reward which Thou givest to those who find favour in Thine eyes.
*
מה ראה רש"י להוסיף כאן מילת "אמת" שאיננה בכתיב? מה תיקן בזה?
ד"ה ואדעך למען אמצא חן בעיניך: ואדע בזו מדת תגמוליך, מהי מציאת חן שמצאתי בעיניך, ופתרון "למען אמצא חן" – למען אכיר כמה שכר מציאת החן.
ועתה וגו׳ NOW THEREFORE etc. — If it is true that I have found favour in Thy eyes, הודיעני נא את דרכך LET ME KNOW THY WAY — let me know what is the reward which Thou givest to those who find favour in Thine eyes. ואדעך למען אמצא חן בעיניך means, that I may know by this (by Your letting me know Your way) the nature of the reward You bestow — what is this “finding of grace” which You have granted to me (Hebrew: which I found in Your eyes). The explanation of למען אמצא חן accordingly is: that I may find out (אמצא) how great is the reward attendant on this “finding of grace”.
**
א. מה קשה לו בפסוקנו?
**
ב. למה הוסיף אחר פירושו עוד "דפתרון למען אמצא חן" – למה לא הסתפק בדבריו הראשונים?
ד"ה וראה כי עמך הגוי הזה: שלא תאמר "ואעשה אותך לגוי גדול" ואת אלה תעזוב! ראה כי עמך הם מקדם, ואם בהם תמאס, איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקיימו. ואת תשלום השכר שלי בעם הזה תודיעני. ורבותינו דרשוהו במסכת ברכות ז', ואני לישב המקראות על אופניהם ועל סדרם באתי.
וראה כי עמך הגוי הזה AND CONSIDER THAT THIS NATION IS THY PEOPLE so that You should not say, as You have said, (Exodus 32:10) “And I will make thee a great nation”, whilst these (the whole people) You will abandon! Consider that they are Your nation from of old, and if You reject them, surely I cannot rely upon it that those who are born of me will endure — rather let me know through this people the reward that is to be paid me (by sparing them). Our Rabbis have given a Midrashic explanation of this in Treatise Berakhot 7a but I come (my purpose is) to explain the verses in a manner fitting to them and in their context.
א. מה קשה לו? (שים לב שלא אמר משה כאן כפי שאמר משה דברים כ"ט כ"ט "והם עמך"!)
ב. רש"י רומז כאן לדברי רבותינו בברכות המפרשים "הודיעני נא דרכיך": אמר לפניו: ריבונו של עולם, מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, ויש רשע וטוב לו, ויש רשע ורע לו..." הסבר למה דוחה רש"י במקומנו את דברי חז"ל לפסוקים אלה?
ו. שאלות בדברי תרגום אונקלוס
**
"אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה"
**
And he said unto Him: ‘If Thy presence go not with me, carry us not up hence.
אם לית שכינתך מהלכא ביננא.
מה ראה אונקלוס להוסיף את מילת "ביננו"?