חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן
זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן:
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן
... גדול שהוא בר חיובא מן התורה כי אכיל כדי שביעה,
מחויב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכל כלל
כדאמרי'... כל הברכות אף על פי שיצא מוציא חוץ ...
והיינו טעמא דכל ישראל ערבין זה בזה
והוא הדין בברכת המזון אף ע"פ שיצא מוציא ...
וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו:
.... איש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה
לפיכך כשאכל כזית אע"פ שאינו נתחייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה.
שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילן מן העון ולפטור אותן מן המצות ...
ובעל ה"ג פסק דוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותיה אבל אכלו ושבעו לא מפיק ואי אפשר להעמידה . . .
.... הָיָה הַמְבָרֵךְ חַיָּב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהָעוֹנֶה חַיָּב מִן הַתּוֹרָה לֹא יָצַא יְדֵי חוֹבָתוֹ עַד שֶׁיַּעֲנֶה אוֹ עַד שֶׁיִּשְׁמַע מִמִּי שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ מִן הַתּוֹרָה כָּמוֹהוּ:
יש לעיין אם הרמב"ם ס"ל כהבה"ג
(טז) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיָּצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן בִּזְמַן שֶׁאָכְלוּ וְלֹא שָׂבְעוּ שֶׁהֵן חַיָּבִים לְבָרֵךְ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּלְפִיכָךְ מוֹצִיאִין אוֹתָן קָטָן אוֹ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה מִידֵי חוֹבָתָן. אֲבָל אִם אָכַל וְשָׂבַע שֶׁהוּא חַיָּב בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִן הַתּוֹרָה. בֵּין אִשָּׁה בֵּין קָטָן אוֹ עֶבֶד אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן. שֶׁכָּל הַחַיָּב בְּדָבָר מִן הַתּוֹרָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִידֵי חוֹבָתָן אֶלָּא הַחַיָּב בְּאוֹתוֹ דָּבָר מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹתוֹ:
(16) It is however to be noted that these persons are only discharged of their obligation if they partook of a meal and their hunger is not satisfied. In this case the obligation to say Grace is one imposed by the dicta of the Scribes, and can therefore be fulfilled on their behalf by a minor, slave or woman. But if one has eaten and is satisfied, the duty to say Grace is Scriptural and cannot be discharged on his behalf by a woman, minor or slave, on the principle that anyone who is under an obligation imposed by the Torah can only be discharged of it by one upon whom the Torah imposes the same obligation.
המאור הקטן ברכות כ:
מ"מ כזית שיעורא דרבנן הוא וכיון דאכלה מאן דמחוייב מדאורייתא כאלו אכל שיעורא דאורייתא ...
עד שיאכל כזית דגן - ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) מיהו כיון דמיחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים ידי חובתן
וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי ההוא אפי' מדרבנן לא מיחייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה
לכאורה משמע דס"ל לרש"י שמה שאמרו כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא, אין הפירוש שצריך דליהוי בר חיובא
אלא שצריך להיות חייב בפועל. וגם המחויב מדרבנן מיקרי שהוא חייב בפועל.
ומש"ה הקשה רע"א דא"כ נהי דאיכא צד דנשים אינם חייבות מן התורה בברכת המזון אבל מ"מ מדרבנן יש להם חיוב בפועל ולמה אינן מוציאות את האנשים.
אלא דלזה יש לתרץ דתרתי בעינן א- חיוב בפועל ואפילו דרבנן ב-להיות בר חיובא מדאורייתא.
קובץ שיעורים חלק ב סימן ל
... להוציא אחרים ידי חובתן צריך שני דברים
א שיהא בר חיובא
ב שיהא חייב בפועל
ולזה מועיל צירוף שני הטעמים
דלענין בר היובא מהני טעמא מה שיכול לבא לידי חיוב אחר זמן
אבל מ"מ עכשיו אינו חייב ולזה מהני היובא דרבנן
דכיון דמצוה מדאורייתא לשמוע לדברי חכמים הרי הוא חייב לברך כשאכל כזית
...
וזוהי כונת רש"י באוכל כזית דגן דחייב מדרבנן חייב בדבר קרינן ביה,
היינו לענין הא דצריך שיהא חייב בפועל סגי בתיובא דרבנן,
ולענין הא דצריך שיהא הגברא בר חיובא,
הרי בר חיובא מיקרי אפילו לא אכל כלל,
עכ"ל
אבל א"כ שגם צריך שתהא בר חיובא מה קושית רש"י מקטן? נימא שאינו יכול להוציא משום שמן התורה הוא אינו בר חיוב.
ומש"ה הקשה רע"א דאם קשה מקטן וס"ל שאינו צריך להיות בר חיוב ה"ה דקשה מאשה.
קובץ שיעורים חלק ב סימן ל
אבל קשה דא"כ למה הוצרך רש"י לפרש הטעם בקטן דאינו חייב מדרבנן
ת"ל דקטן לאו בר חיובא הוא דבשעה שהוא קטן אין עליו חיוב כלל גם על זמן הבא,
דמה"ט קטן פסול לכתיבת תפילין דאינו בקשירה
בפרש"י בד"ה עד שיאכל כזית דגן וכו' ...
והא דקשיא ליה לרש"י מקטן טפי מנשים שהיא עיקר השקלא וטריא דלעיל בפ' מי שמתו דאם נשים בבה"מ דרבנן לא מצו מפקו לבעלה י"ח ....
דאיכא למימר דשאני נשים דליתינהו בר חיובא כלל מדאורייתא מש"ה לא קרינן בהו מחוייב בדבר
משא"כ בקטן דאתי לכלל חיוב דאורייתא לכשיגדל משמע ליה לרש"י דדמי לשיעור כזית שהוא נמי מדרבנן ואפ"ה קרינן ביה מחויב בדבר שאם יאכל כדי שביעה הוי מחויב מדאורייתא ...
זכרון שמואל סימן יט
אולם רש"י ס"ל דשאני קטן מנשים כיון דאתי לכלל חיוב לכשיגדל חשיב בר חיובא לברכה,
אגרות משה
ולכן הנכון לע"ד דקטן אף שאין עליו איסורים אינו משום דאין הדבר איסור לגביה כמו לעכו"ם שלא ניתנה התורה ומצות לדידהו,
דאם לקטן עד הגדלות הוא כלא ניתנה לו התורה איך יתחייב כשיגדל גם בלא שום קבלת התורה ומצות עליו
א"ו דכיון דהוא בן ישראל הוא בהכרח בכלל קבלה זו וממילא הוו האיסורין בשם איסורין גם להקטן
אך שהוא מדיני התור' שעד הגדלות מותר בהאיסורין והוא כעין חמץ שאסור רק בפסח ואיסורי מלאכה שאסורין רק בשבת ויום טוב שודאי אף בחול וכל השנה נחשבו ישראל חייבים ואסורים באיסור חמץ לכשיבא הפסח ובמלאכה כשיבואו ימי השבת וי"ט וכ"כ הקטן הוא עתה בכלל קבלת התורה ליאסר בהאיסורין לכשיגדל ולכן הוא בר זביחה אף עתה
Add part on סומא
והנה הקובץ שיעורים כתב שלהוציא אחרים ידי חובתן צריך שני דברים
א שיהא בר חיובא
ב שיהא חייב בפועל
ויש לע' שתהני מה שהוא בר חיובא שתהא מעשה מצוה ולמה צריכין גם חיוב בפועל
א. אולי צריך שתהא מעשה חיובית. ר"ל שיעשה מעשה חיובית ותתיחס למי שחייב המצוה. ומש"ה צריך חיוב בפועל. ויש לע'
ב. ע' בשערי לימוד שצריך שתהא בר חיובא כדי שיחול עליו שם שליח
וצריך שיהא חייב בפועל שאז יכל לעשות מעשה מצוה
ולכאורה לפ"ז מי שקידש מבעוד יום ורוצה שעי"ז הוא לא יצטרך לקדש בלילה שלכאורה הוא אינו צריך השם שליח, לא יצטרך דליהוי בר חיובא
וא"כ קשה מהמרדכי שבסמוך לקמן
ג. הוא צריך החיוב בפועל כדי שתהיה חפצא של ברכה {או קידוש}
ע' בזכרון שמואל בסמוך
זכרון שמואל סימן יט
אולם רש"י ס"ל דשאני קטן מנשים כיון דאתי לכלל חיוב לכשיגדל חשיב בר חיובא לברכה, והא דקטן אינו מוציא אחרים הוא משום דכיון דמ"מ הא השתא בפועל אינו חייב לא חשיב חפצא דברכה כלל מדאורייתא ולזה הוא דקשיא ליה מ"ש מאכל כזית דשיעירא דרבנן הוא ומוציא מאן דאכל שיעירא דאורייתא והרי דחשיב חפצא דברכה דאורייתא ועל כן כתב רש"י דקטן גם מדרבנן אינו חייב ולא חשיב חפצא דברכה כלל ורק על אביו רמיא לחנוכיה
וגדולה מזו כתב המרדכי דגם סומא חשיב חייב בדבר כיון דאתי לכלל חיוב לכשיתפקח ואפילו אי רש"י לא יסבור בזה כהמרדכי מ"מ שאני קטן דחשיב בר חיובא כיון דהוא בכלל החיוב לכשיגדל ומיושבים שפיר דברי רש"י
מרדכי, מגילה פרק הקורא למפרע רמז תשצח
ונשאל לה"ר טוביה מווינ"א איך סגיא נהור [רמז תשצח] פוטר בניו ובני ביתו מקידוש והא לרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצות פרק החובל א"כ לא מיחייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ומפיק דאורייתא
והשיב דאשכחן דכוותיה גבי קידוש גופיה דאמרינן פרק תפלת השחר מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס והתם מוכח דהיינו שעה ורביע קודם הלילה שעדיין לא קידש היום דאין לומר דשאני התם דתוספת שבת דאורייתא....
וא"כ (לר"ע) [לר' ישמעאל] דאמר הלכתא לא הוי תוספת שבת מה"ת ואפ"ה נפיק בההוא קידוש דמקדש מבע"י דאינו אלא מדרבנן ע"י קידוש דאורייתא שיתחייב לאחר שתחשך
גם בנדון זה האי סגי נהור יש לומר שמוציא אחרים המחויבים מדאורייתא אע"פ שאינו מחויב הוא אלא מדרבנן
דאע"ג דגבי נשים פרק מי שמתו פריך גבי ברכת המזון אלא אי אמרת דרבנן היכי אתי דרבנן פירוש נשים ומפיק דאורייתא פי' אחרים
יש לומר דשאני נשים דלא יבואו לידי חיוב לעולם אבל זה יכול לבא לידי חיוב דאורייתא אם נתפקח והואיל וכן יכול להוציא אחרים ידי חובתן אע"פ שהוא מדרבנן והם מדאורייתא דהא פרק שלשה שאכלו אמר ר' יוחנן לעולם אינו מוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן ואע"ג דכזית וכביצה אינו אלא מדרבנן כדאמרינן פרק אלו עוברין דקאמר התם אסמכתא נינהו אפ"ה מוציא מי שאכל כדי שביעה גמורה שהוא דאורייתא הואיל ויכול לבא לידי חיוב דאורייתא אם יאכל עד שישבע
ומיהו נ"ל דאין ראיה לכאן דהתם בידו להביא עצמו לידי חיוב דאורייתא אבל כאן אין בידו להביא עצמו לידי חיוב דאורייתא באותה שעה
ומ"מ ראיה היא מקידוש שרשאי לומר על הכוס מבע"י אע"פ שאין בידו להביא עצמו לכלל חיוב דאורייתא באותם שעות וה"ל לגבי יציאת קידוש כמקדש באמצע השבוע לשם שבת...
הערה:
והנה יש לע' משני גישות.
א. מהו חשיבות של המעשה קידוש שהוא עשה מבעוד יום?
ולזה כבר הבאנו קצת מהקובץ שיעורים והזכרון שמואל.
ב. אפילו אם הוא חשוב עד מאוד (וגם מן התורה), מ"מ היה המעשה קודם זמן החיוב. וכשבא הזמן אז הוא לא עשה כלום.
ושמעתי צד לבאר שאינו חייב לעשות מעשה, רק שכשבא הזמן הוא אחראי לראות שהקידוש נעשית.
ויש לע' אם זה בכל מצות.
ואולי יותר קל לומר שהוא אחראי לראות שתהא השבת מקודש על ידו.
ויש לע' מועדים לזמנים סימן רמב "...וכאילו חל על ידו" ע"ש
ויש לעיין
מהו האי ענין שצריכין שיהא בר חיובא? ובפרט שמ"מ אין העושה המצוה חייב מדאורייתא בפועל. גם יש לע' לפי הני שיטות שגם צריך שיהא עכ"פ חייב מדרבנן וע"יז יש להמעשה חשיבות.
1. מצד הגברא
א. עיין צד בספר שערי לימוד בשם ההעמק שאלה סימן קנד ס"ק ב משום שהוא מוציאו על ידי שליחות ואיתא בגיטין כג שהשליח צריך שיהא בתורת אותו ענין. ועיין שם יותר שמביא צד דאם אינו בתורת אז אינו יכול להעשות שליח [מספר זכרון אש תמיד בשם רבי ברוך דב ליביוביץ זצ"ל וכתב לעיין בברכת שמואל גיטין סוף סימן לו]
ב. עיין תשובת רע"א סוף סימן ז דבמצוה שאינו בר חיובא כלל, אין במצוה זו דין ערבות כלל. עכ"ל
ואולי באופן פשוט יש לבאר דאם התורה לא חייבתו בהאי מצוה, אז אינו מסתבר לומר שהתורה חייבתו על אחרים
מיהו נמצא לפ"ז שלא די בשליחות לבד אלא שצריך כח של ערבות
2. מצד המעשה
שאם הוא אינו חייב לעשות איזה מצוה אז אין בכחו לעשות אותו מעשה מצוה כלל.
ואולי יש לע' לשון הר"ן "וכיון דאיהו לא נפיק לאחריני נמי לא מפיק" ואולי אין הכרע מלשונו.
מיהו אכתי צריכה יותר הבנה. דהא בלא"ה אינו מעשה מצוה דאין עליו חיוב בפועל. וכ"ת דמ"מ הוא עושה המצוה בשביל מי שחייב ומש"ה כשנתיחס המצוה אצלו שפיר חל עליה שם מעשה מצוה. א"כ נימא כ"כ שאפילו העושה אינו בר חיוב כלל מ"מ כשנתיחס המעשה אצל מי שנתחייב שפיר מיקרי מעשה מצוה.
ואולי יש לומר דמ"מ צריך שתהא בכח אותו מעשה שיתהוה למעשה מצוה לאחר שנתיחס אצל מי שנתחייב, וזה נעשית רק ע"י מי שהוא בר חיובא.
ואכתי צריך עיון.
מיהו יש לעיין במרדכי. שהיתה לו ה"א שצריך שיהא בידו להביא עצמו לידי חיוב דאורייתא. [אלא ראיה מהציור שמקבל שבת מבעוד יום וכשבא שבת דאורייתא הוא יוצא ע"י אותו קידוש]
ולמה יהא צריך לזה שיהא בידו?
ואולי משום רק בכה"ג ,ששייך חיוב באותו זמן, מיקרי שהוא בר חיובא
אבל א"כ יש לע' לפי הצד שצריך שיהא בר חיובא מצד הגברא שיהא שליח או ערב.
דמאי ראיה מהציור שמקבל שבת מבעוד יום וכשבא שבת דאורייתא הוא יוצא ע"י אותו קידוש? הא התם הוא עצמו הגברא שיוצא ולכאורה אין צריך כלל לדין שליחות או ערבות. ואין הנידון אם הוא בר חיוב, אלא הנידון הוא אם יש להמעשה חשיבות וכשבא הזמן אז הוא יוצא במה שכבר נעשית.
אבל להצד שצריך שיהא בר חיובא מצד המעשה ניחא יותר. שהראיה הוא שמעשה כזה שפיר יש לה חשיבות.
וצ"ע.
וראיתי מי שסובר שהציור שמקבל שבת מבעוד יום מהני משום ערבות. ואע"ג שהוא עצמו היוצא ואע"ג שכשעשה המעשה עדיין ליכא מאן דחייב עליה.
ואולי ס"ל שיסוד של ערבות הוא שהוא אחראי למצות ואפילו אין עליו חיוב באותו שעה. ובין אם החיוב עדיין לא חל ובין אם החיוב הוא על איש אחר הוא אחראי עליהן
וצריך עיון.
... ובמרדכי פ"ב דמגילה כתב דמ"ד תוספו' שבת דרבנן אפ"ה יוצא משחשיכה בקידוש זה כיון דבשעה שמקדש יבוא אח"כ לחיוב דאורייתא ע"ש שהאריך:
וצ"ע דהא קטן אינו מוציא הגדול כמ"ש סי' קפ"ו ואף על גב שיבא אח"כ לידי חיוב דאורייתא ע"ש ועמ"ש סי' רס"א ס"ב, ...
והובאו דבריו ברע"א סימן קפו ע"ש
הנה המרדכי ס"ל שפעמים המחויב מדרבנן מוציא המחויב מן התורה.
והקשה המג"א מקטן.
מעין זה ברש"י {הובא בסמוך} שכתב דמיחייב מדרבנן, מחוייב בדבר קרינן ביה
והקשה מקטן
ותירץ דשאני קטן עי"ש. וכ"כ תוס' כתב דקטן אינו בר חיוב כלל דאורייתא ... הלכך אינו מחויב בדבר קרינן ביה
ושניהם ס"ל דשאני קטן.
ואולי משמע שהמג"א למד דאינו בדווקא קטן, אלא ה"ה כל המחויב מדרבנן אינו מוציא המחויב מן התורה, ולכאורה כהבה"ג, וצ"ע
אבל ע' מג"א קצז,יא שכתב כתוס' דמן התורה יכול להוציא חבירו אף על פי שלא אכל
וא"כ לכאורה הוא מסכים שהמחויב מדרבנן מוציא המחויב מן התורה
וקושיתו הוא רק משום שאינו זמן החיוב
.....אלא נראה לחלק דקטן שאינו בר חיוב כלל דאורייתא אפילו אכל כדי שביעה הלכך אינו מחויב בדבר קרינן ביה ולכך לא מפיק ליה אי אכל שיעורא דאורייתא
אבל גדול שהוא בר חיובא מן התורה כי אכיל כדי שביעה מחויב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכל כלל
Needs checking
פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן רעג אות ד
כתב המרדכי בפרק שני דמגילה [רמז תשצח] (הביאו הב"י "מרן" המשביר ז"ל כאן עמוד קמח ד"ה כתב) גבי רבי יהודה אומר מי שלא ראה מאורות כו' [שם כד, א], דנשאל ה"ר טוביה מווינ"א איך סגי נהור פוטר בניו ובני ביתו מקידוש היום לרבי יהודה, והשיב דמקדש בערב שבת מפלג המנחה, אלמא אתי דרבנן כהאי גוונא ומפיק דין תורה, יע"ש. וכמה הלכתא גבורתא איכא למשמע משם, א', תוספת שבת לפניו מהלכתא... ב', דבר הלמד מהלכה למשה מסיני אין מפיק לדין תורה המפורש בקרא בהדיא, ומהאי טעמא יש אומרים הלכה למשה מסיני ספיקו לקולא כמו דרבנן, ואי"ה בפתיחה כוללת [ח"א אות יב - יג; הנהגות השואל עם הנשאל סדר שלישי אות ג] יבואר זה. ג', דבקידוש היום אתי דרבנן ומפיק דין תורה כמו בתוספת שבת, הואיל ועיקר המצוה זכירה היא, די בכך כנראה להמעיין שם במרדכי. וא"כ הוא הדין מי שהתפלל ערבית והזכיר שבת מוציא למי שלא התפלל, ומיהו שם בלאו הכי מטעם ערבות, ועיין סימן רע"א מה שכתב שם במ"א [ס"ק] א'. ועיין מ"א סימן ג"ן אות י"ו ומה שכתבתי שם. ומיהו קטן י"ל דאין מוציא בקידוש למי שמחויב מן התורה, ואי"ה יבואר במ"א אות זיי"ן וי"ד מזה. ולולי "מרן" המשביר הב"י ז"ל לא ראיתיו במרדכי, כי הוא ז"ל הראה וגילה לנו כל, כידוע: