Was wir tun, wenn (oder falls) wir beten? - Fraenkelufer 5779
User Profile Picture
by Josh W
1 א

(א) מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג כה) ״וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה׳‎ אֱלֹהֵיכֶם״. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא יג) ״וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם״ אָמְרוּ חֲכָמִים אֵי זוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה. וְאֵין מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין מִשְׁנֶה הַתְּפִלָּה הַזֹּאת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין לַתְּפִלָּה זְמַן קָבוּעַ מִן הַתּוֹרָה:

(ב) וּלְפִיכָךְ נָשִׁים וַעֲבָדִים חַיָּבִין בִּתְפִלָּה לְפִי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא אֶלָּא חִיּוּב מִצְוָה זוֹ כָּךְ הוּא שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְחַנֵּן וּמִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם וּמַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל צְרָכָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם בְּבַקָּשָׁה וּבִתְחִנָּה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לַה׳‎ עַל הַטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל אֶחָד לְפִי כֹּחוֹ:

(ג) אִם הָיָה רָגִיל מַרְבֶּה בִּתְחִנָּה וּבַקָּשָׁה וְאִם הָיָה עֲרַל שְׂפָתַיִם מְדַבֵּר כְּפִי יְכָלְתּוֹ וּבְכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְכֵן מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת כָּל אֶחָד כְּפִי יְכָלְתּוֹ. יֵשׁ מִתְפַּלֵּל פַּעַם אַחַת בְּיוֹם. וְיֵשׁ מִתְפַּלְּלִין פְּעָמִים הַרְבֵּה. וְהַכּל יִהְיוּ מִתְפַּלְּלִין נֹכַח הַמִּקְדָּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר תָּמִיד מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד עֶזְרָא:

(ד) כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע נִתְעָרְבוּ בְּפָרַס וְיָוָן וּשְׁאָר הָאֻמּוֹת וְנוֹלְדוּ לָהֶם בָּנִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹיִם וְאוֹתָן הַבָּנִים נִתְבַּלְבְּלוּ שְׂפָתָם וְהָיְתָה שְׂפַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְעֹרֶבֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הַרְבֵּה וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְדַבֵּר אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ בְּלָשׁוֹן אַחַת אֶלָּא בְּשִׁבּוּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יג כד) ״וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית״ וְגוֹ׳‎ (נחמיה יג כד) ״וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וְעַם״. וּמִפְּנֵי זֶה כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מִתְפַּלֵּל תִּקְצַר לְשׁוֹנוֹ לִשְׁאל חֲפָצָיו אוֹ לְהַגִּיד שֶׁבַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַד שֶׁיֵּעָרְבוּ עִמָּהּ לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ כָּךְ עָמְדוּ וְתִקְּנוּ לָהֶם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבַח לַה׳‎ וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת הוֹדָיָה. וְאֶמְצָעִיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן שְׁאֵלַת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ אָבוֹת לְכָל חֶפְצֵי אִישׁ וָאִישׁ וּלְצָרְכֵי הַצִּבּוּר כֻּלָּן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲרוּכוֹת בְּפִי הַכּל וְיִלְמְדוּ אוֹתָן וְתִהְיֶה תְּפִלַּת אֵלּוּ הָעִלְּגִים תְּפִלָּה שְׁלֵמָה כִּתְפִלַּת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן הַצֶּחָה. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה תִּקְּנוּ כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת מְסֻדָּרוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עִנְיַן כָּל בְּרָכָה עָרוּךְ בְּפִי הָעִלֵּג:

...(ט) תְּפִלּוֹת אֵלּוּ אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם. אִם רָצָה אָדָם לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְכָל אוֹתָן הַתְּפִלּוֹת שֶׁיּוֹסִיף כְּמוֹ מַקְרִיב נְדָבוֹת. לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיְּחַדֵּשׁ דָּבָר בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכוֹת. וְאִם חִדֵּשׁ אֲפִלּוּ בִּבְרָכָה אַחַת דַּיּוֹ כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁהִיא נְדָבָה וְלֹא חוֹבָה. וְשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת לְעוֹלָם אֵין מוֹסִיפִין בָּהֶן וְלֹא פּוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מְשַׁנִּין בָּהֶן דָּבָר:

1) Es ist ein Gebot der Schrift, täglich zu beten, indem es heißt: »Ihr sollt dem Ewigen, Eurem Gott, dienen« (Ex. 23:25), welchen Ausspruch die Tradition, dahin erklärte, dass damit das Gebet gemeint sei; denn es heißt wiederum: »Und Ihm von ganzen Herzen zu dienen«, woraus die Weisen den folgerechten Schluss ziehen: kein anderer Dienst wird mit dem Herzen vollzogen, als der Dienst des Gebets. Die Form desselben aber, wie auch die Zeit zum Beten, sind in der Lehre nicht bestimmt...

2) Die Verpflichtungen, welche es auferlegt, bestehen vielmehr darin, dass der Mensch täglich flehen und beten solle; bloß hätte man zu beobachten — zuerst zum Ruhme des Heiligen, gelobt sei Er, Etwas zu sagen, dann seine Bedürfnisse inbrünstig zu erflehen und dann mit Lob und Dank den Ewigen zu preisen für alles Gute, das Er uns gespendet,—ein Jeder nach seinen Kräften.

3) Wem nun die Gabe der Beredsamkeit eigen war, der pflegte sein Herz häufiger zu ergießen; wem die Gewandtheit der Sprache abging, der sprach so gut er es vermochte und zu jeder ihm beliebigen Zeit. Ebenso verhielt es sich mit der Zahl der Gebete; Jeder betete so viel er konnte. Der Eine betete einmal täglich, der andere wiederum mehrere Male; Alle pflegten aber mit nach dem heiligen Tempel hingewandtem Antlitz zu beten, wo sie sich auch befinden mochten. Dergestalt verfuhr man von unserem Lehrer Moses, — bis Esra.

4) Als zur Zeit des Bösewichts Nebukadnezar die Israeliten in die Gefangenschaft geführt wurden, da vermischten sie sich mit Persern, Griechen und anderen Völkern; und die ihnen, in jenen heidnischen Ländern, geborenen Kinder — sprachen keine reine Sprache mehr; so dass die Mundart eines Jeden ein Gemisch von Wörtern verschiedener Idiome war und wenn sie sich vernehmen ließen, konnte sich keiner in einer Sprache fehlerfrei ausdrücken... Wenn daher ein Solcher betete, so war seine Sprachkenntnisse nicht ausreichend, um in der heiligen Sprache seine Wünsche auszudrücken oder den Ewigen zu preisen, ohne in das Gebet verschiedene andere Sprachen einzumischen. Als Esra und seine Gerichtsversammlung dieses sahen, da erhoben sie sich und verfassten achtzehn Segnungsformeln, nach folgender Ordnung... damit sie geordnet seien im Munde Aller und man sie sich einprägen könne; so dass das Gebet des Sprachunkundigen, ein ebenso vollkommenes sein sollte, wie das Gebet des gewandtesten Redners. Auf diese Weise wurden auch alle andere Segnungs- und Gebetsformeln eingeführt, die noch jetzt in ganz Israel angenommen sind; mit dem Zwecke nämlich, dass der Inhalt aller Gebete im Munde des Unkundigen geordnet sei....

9) Man darf keines von diesen Gebeten hinwegnehmen, wohl aber hinzufügen. Will der Mensch den ganzen Tag beten, so steht es ihm frei; alle Gebete, die er außerdem noch hinzufügt, werden angesehen, als bringe er freiwillige Opfer dar. Es ist aber dann nötig, in jede der mittleren Segnungsformeln etwas ihr Entsprechendes einzuschalten. Hat man auch nur in eine der mittleren Segensformeln etwas Eigenes eingeschaltet, so ist damit hinreichend an den Tag gelegt, dass es bloß ein freiwilliges und kein Pflichtgebet war. Von den ersten drei Segensformeln, wie von den letzten dreien, darf man nie eine weglassen, noch hinzusetzen, noch auch an denselben irgendeine Änderung treffen.

2 ב

(א) הָאֵל הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה מִצְוָה לְאָהֳבוֹ וּלְיִרְאָה אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ". וְנֶאֱמַר (דברים ו יג) "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא":

(ב) וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים מב ג) "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵל חָי". וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וִיפַחֵד וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת.

1) Den herrlichen und furchtbaren Gott zu lieben und zu fürchten ist ein Gebot der Schrift, denn es heißt »du sollst lieben den Ewigen, deinen Gott« (Deut. 6:5; 11:1) und: »den Ewigen, deinen Gott sollst du fürchten« (Deut. 4:13; 10:20).

2) Doch wie kann man Gott lieben und fürchten? Das Nachdenken über Gottes große und wunderbare Werke und Geschöpfe, und die Einsicht in seine unermessliche und unendliche Weisheit muss den Menschen lehren, Ihn zu lieben, zu preisen, zu loben, und mit heißer Sehnsucht zu streben— diesen großen Gott zu erkennen. So sang David: »Es dürstet meine Seele nach Gott, nach dem lebendigen Gotte« (Ps. 42:3) Und denkt er über diese Gegenstände selbst weiter nach, so wird er mit Beben zurücktreten und schaudernd, staunend einsehen, wie er nur als ein unbedeutendes, niedriges und dunkles Geschöpf, das nur mit geringer Einsicht begabt ist, vor dem Allwissenden dasteht.

3 ג

(א) חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּה. טָהֳרַת יָדַיִם. וְכִסּוּי הָעֶרְוָה. וְטָהֳרַת מְקוֹם תְּפִלָּה. וּדְבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ. וְכַוָּנַת הַלֵּב:(טו) כַּוָּנַת הַלֵּב כֵּיצַד. כָּל תְּפִלָּה שֶׁאֵינָהּ בְּכַוָּנָה אֵינָהּ תְּפִלָּה. וְאִם הִתְפַּלֵּל בְּלֹא כַּוָּנָה חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. מָצָא דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת וְלִבּוֹ טָרוּד אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. לְפִיכָךְ הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְהוּא עָיֵף אוֹ מֵצֵר אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים יִשְׁהֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים עַד שֶׁיָּנוּחַ וְתִתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל:

(טז) כֵּיצַד הִיא הַכַּוָּנָה. שֶׁיְּפַנֶּה אֶת לִבּוֹ מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט קֹדֶם הַתְּפִלָּה כְּדֵי לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל בְּנַחַת וּבְתַחֲנוּנִים וְלֹא יַעֲשֶׂה תְּפִלָּתוֹ כְּמִי שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי וּמַשְׁלִיכוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט אַחַר הַתְּפִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִפָּטֵר. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת קֹדֶם תְּפִלָּה וְשָׁעָה אַחַת לְאַחַר תְּפִלָּה וּמַאֲרִיכִין בִּתְפִלָּה שָׁעָה:

(יז) שִׁכּוֹר אַל יִתְפַּלֵּל מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כַּוָּנָה. וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. לְפִיכָךְ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל כְּשֶׁיִּתְרוֹקֵן מִשִּׁכְרוּתוֹ. שָׁתוּי אַל יִתְפַּלֵּל וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. אֵי זֶה שִׁכּוֹר זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. שָׁתוּי יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֵינוֹ מִשְׁתַּבֵּשׁ. אַף עַל פִּי כֵן הוֹאִיל וְשָׁתָה רְבִיעִית יַיִן לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיָּסִיר יֵינוֹ מֵעָלָיו

(יח) וְכֵן אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ מְרִיבָה וְלֹא מִתּוֹךְ כַּעַס אֶלָּא מִתּוֹךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה. וְלֹא מִתּוֹךְ דִּין וַהֲלָכָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵם דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לִבּוֹ טָרוּד בַּהֲלָכָה. אֶלָּא מִתּוֹךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁאֵין בָּהּ עִיּוּן כְּגוֹן הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת:

1) Das Gebet, obgleich durch die Zeit geboten, bedingt außerdem noch fünf unumgängliche Erfordernisse. Die Reinigung der Hände, die Bedeckung der Blöße עֶרְוָה, die Reinigung des Ortes, wo das Gebet stattfindet, die Entfernung der zerstreuenden Gegenstände und die Inbrunst des Herzens.

15) In Betreff der Inbrunst des Herzens ist Folgendes bestimmt. Jedes Gebet, welches ohne Andacht stattfindet, ist nicht als Gebet zu betrachten. Hat Jemand sein Gebet ohne Andacht verrichtet, so muss er dasselbe nochmals andächtig wiederholen. Findet Jemand, dass seine Gedanken verwirrt und sein Herz abgewendet ist, so ist es ihm verboten zu beten, bis sein Geist sich beruhigt. Daher darf Jemand, der von der Reise kommt und müde oder leidend ist, nicht früher beten, als bis er sich beruhigt hat. Die Weisen sagten, man möge drei Tage anhalten, bis man völlig gerastet und seinen Geist beruhigt habe und dann erst beten.

16) Unter Andacht versteht man, dass der Betende alle fremden Gedanken aus seinem Herzen verbanne und sich als vor der Gottheit stehend, betrachte. Daher ist es nötig, vor dem Anfang des Gebetes kurze Zeit niederzusitzen und das Herz für die Andacht zu stimmen, dann aber sanft und mit stehendem Tone, das Gebet zu sprechen. Keineswegs aber soll man das Gebet als eine Last betrachten, die man je eher desto lieber abschüttelt, — weshalb es auch nötig ist, auch nach dem Gebete etwas niederzusitzen und dann erst sich zu entfernen. Die Frommen früherer Zeiten pflegten eine Stunde vor dem Gebete und eine Stunde nach dem Gebete zu verweilen, auch eine Stunde mit dem Gebete selbst zuzubringen.

17) Ein Betrunkener darf nicht beten, weil bei ihm keine Andacht stattfinden kann. Tut er es dennoch, so ist sein Gebet verabscheuungswürdig und er hat es deshalb zu wiederholen, sobald er wieder nüchtern geworden. Wer bloß einen kleinen Rausch hat, darf zwar eigentlich auch nicht beten, tat er es indes, so wird sein Gebet als solches betrachtet. Wen bezeichnet man als einen Betrunkenen? Antwort: Denjenigen, welcher nicht im Stande sein würde, vor einem König zu sprechen, während Derjenige, welcher nur einen kleinen Rausch hat, dies wohl noch ohne Fehler bewirken könnte. Im Allgemeinen jedoch darf Niemand beten, der ein Viertel-Maaß Wein getrunken, bevor nicht sein Rausch vorüber ist.

18) Eben so wenig ist es gestattet, das Gebet beginnen: mitten im Gelächter, bei leichtsinnigen Handlungen, unter frivolen Gesprächen, unter Zanken oder bei Verdruss, sondern bloß bei Worten der Tora. Selbst bei gerichtlichen Verhandlungen, wiewohl dieselben als zur Tora gehörig angesehen werden, ist es verboten, das Gebet zu beginnen, da die Gedanken des Betenden, in solchem Falle, zu sehr mit der Streitfrage beschäftigt sind. Es ist deshalb nur bei solchen Worten der Tora gestattet, das Gebet zu begingen, welche kein besonderes Nachdenken erfordern.

4 ד

(יג) וְהֵיאַךְ הָיְתָה שִׂמְחָה זוֹ. הֶחָלִיל מַכֶּה וּמְנַגְּנִין בְּכִנּוֹר וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וְכָל אֶחָד וְאֶחָד בִּכְלֵי שִׁיר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְנַגֵּן בּוֹ. וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בַּפֶּה בַּפֶּה. וְרוֹקְדִין וּמְסַפְּקִין וּמְטַפְּחִין וּמְפַזְּזִין וּמְכַרְכְּרִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּמוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ וְאוֹמְרִים דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתֻשְׁבָּחוֹת. וְשִׂמְחָה זוֹ אֵינָהּ דּוֹחָה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב:

(יד) מִצְוָה לְהַרְבּוֹת בְּשִׂמְחָה זוֹ. וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂין אוֹתָהּ עַמֵּי הָאָרֶץ וְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה. אֶלָּא גְּדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי הַיְשִׁיבוֹת וְהַסַּנְהֶדְרִין וְהַחֲסִידִים וְהַזְּקֵנִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הֵם שֶׁהָיוּ מְרַקְּדִין וּמְסַפְּקִין וּמְנַגְּנִין וּמְשַׂמְּחִין בַּמִּקְדָּשׁ בִּימֵי חַג הַסֻּכּוֹת. אֲבָל כָּל הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים כֻּלָּן בָּאִין לִרְאוֹת וְלִשְׁמֹעַ:

(טו) הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן. עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח מז) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". וְכָל הַמֵּגִיס דַּעְתּוֹ וְחוֹלֵק כָּבוֹד לְעַצְמוֹ וּמִתְכַּבֵּד בְּעֵינָיו בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ חוֹטֵא וְשׁוֹטֶה.

How was this celebration observed? Flutes were sounded, and harps, lyres and cymbals were played. Anyone who could play an instrument, played it; anyone who could sing, sang. They danced, clapping hands and leaping, each one to the best of his ability....

It was a religious duty to observe this celebration as much as possible. Ignorant individuals, or anybody who wished [to participate] took no leading part in it. Only great Jewish scholars, heads of academies, members of the Sanhedrin, elders, and men of piety and good deeds danced, clapped hands, made music and entertained in the Temple in the days of Sukkoth...

The joy which a person derives from doing good deeds and from loving God, who has commanded us to practise them, is a supreme form of divine worship. Anyone who refrains from experiencing this joy deserves punishment, as it is written: "Because you have not served the Lord your God with joy and with a glad heart" (Deuteronomy 28:47). Anyone who is arrogant and insists on self-glory on such occasions is both a sinner and a fool...

5 ה

(ד) כָּל הַנְּבִיאִים אֵין מִתְנַבְּאִין בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ אֶלָּא מְכַוְּנִים דַּעְתָּם וְיוֹשְׁבִים שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב וּמִתְבּוֹדְדִים. שֶׁאֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה. לְפִיכָךְ בְּנֵי הַנְּבִיאִים לִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵם מְבַקְּשִׁים הַנְּבוּאָה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א י ה) "וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים" כְּלוֹמַר מְהַלְּכִין בְּדֶרֶךְ הַנְּבוּאָה עַד שֶׁיִּנָּבְאוּ כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר פְּלוֹנִי מִתְגַּדֵּל:

4) Die Propheten prophezeihen nicht zu jeder ihnen beliebigen Zeit, sondern sie stimmen ihre Gedanken, suchen fröhlich und vergnügten Herzens zu werden und ziehen sich alsdann zurück; denn die Begeisterung zur Weissagung kommt weder in Folge der Betrübnis noch der Trägheit, wohl aber in Folge der Freude. Deshalb führten die Schüler der Propheten Harfe Pauke, Pfeife und Zither mit sich, und schickten sich zur prophetischen Begeisterung an, wie es heißt: »Und sie weissagen« (1 Sam. 10:5) d. h. sie wandeln auch auf dem Wege der prophetischen Begeisterung, bis sie erscheint.

7) Die prophetische Begeisterung nützt oft bloß dem Propheten allein; indem sie sein Herz erweitert, seine Erkenntnis vermehrt, und ihn Dinge lehrt, die er bisher nicht gewusst. Oft aber wird sie ihm auch deshalb zu Teil, um eins der Erdenvölker, oder die Bewohner einer Stadt, oder eines Königreichs aufzumuntern, ihnen zu verkünden, was sie tun sollen, oder um sie von bösen Handlungen abzuwenden, an welche sie sich gewöhnt. Wird er zu solchem Zwecke abgesandt, so begleitet ihn ein Zeichen oder ein Wunder, damit das Volk erkenne, dass Gott ihn in Wahrheit gesandt.

6 ו

(ז) ודע שמעשי העבודות האלו כולם כקריאת ה'תורה' והתפילה ועשות שאר ה'מצוות' אין תכלית כונתם - רק להתלמד להתעסק במצוות האלוק ית' ולהפנות מעסקי העולם וכאילו אתה התעסקת בו ית' ובטלת מכל דבר זולתו. אבל אם תתפלל בהנעת שפתיך ופניך אל הכותל - ואתה חושב במקחך וממכרך ותקרא ה'תורה' בלשונך - ולבך בבנין ביתך מבלי בחינה במה שתקראהו; וכן כל אשר תעשה 'מצוה' - תעשנה באבריך - כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטוב עצים מן היער מבלי בחינת ענין המעשה ההוא לא מי שציוה לעשותו ולא מה תכלית כונתו - לא תחשוב שהגעת לתכלית. אבל תהיה אז קרוב ממי שנאמר בהם "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם":

(ח) ומכאן אתחיל להישירך אל תכונת ההרגל והלימוד עד שתגיע לזאת התכלית הגדולה.

(ט) תחילת מה שתתחיל לעשות - שתפנה מחשבתך מכל דבר כשתקרא 'קריאת שמע' ותתפלל ולא יספיק לך מן ה'כונה' ב'קריאת שמע' - ב'פסוק ראשון' ובתפילה ב'ברכה ראשונה'. וכשתרגיל על זה ויתחזק בידך שנים רבות תתחיל אחר כך כל אשר תקרא ב'תורה' ותשמענה שתשים כל לבבך וכל נפשך להבין מה שתשמע או שתקרא. וכשיתחזק זה בידך גם כן זמן אחד תרגיל עצמך להיות מחשבתך לעולם פנויה בכל מה שתקראהו משאר דברי הנביאים עד ה'ברכות' כולם תכון בהם מה שתהגה בו ולבחון ענינו. וכשיזדככו לך אלו העבודות ותהיה מחשבתך בהם בעת שתעשם נקיה מן המחשבה בדבר מעניני העולם הזהר אחר כן מהטריד מחשבתך בצרכיך או במותרי מאכלך. וסוף דבר תשים מחשבתך ב'מילי דעלמא' בעת אכלך או בעת שתיתך או בעת היותך במרחץ או בעת ספרך עם אשתך ועם בניך הקטנים או בעת ספרך עם המון בני אדם - אלו זמנים רבים ורחבים המצאתים לך לחשוב בהם בכל מה שתצטרך אליו מעניני הממון והנהגת הבית ותקנת הגוף. ואמנם בעת מעשה העבודות התוריות לא תטריד מחשבתך אלא במה שאתה עושה - כמו שבארנו.

(י) אבל בעת שתהיה לבדך מבלתי אחר ובעת הקיצך על מטתך הזהר מאד מלשום מחשבתך בעיתים הנכבדים ההם בדבר אחר אלא בעבודה ההיא השכלית והיא - להתקרב אל האלוק ולעמוד לפניו על הדרך האמיתית אשר הודעתיך לא על דרך ההפעלויות הדמיוניות. זאת התכלית אצלי אפשר להגיע אליה מי שיכין עצמו לה מאנשי החכמה בזה הדרך מן ההרגל:

(יא) אבל בהגיע איש מבני אדם מהשגת האמתיות ושמחתו במה שהשיג לענין שיהיה בו מספר עם בני אדם ומתעסק בצרכי גופו - ושכלו כולו בעת ההיא יהיה עם האלוק ית' והוא לפניו תמיד בלבו - ואף על פי שגופו עם בני אדם על הדרך שנאמר במשלים השיריים אשר נשאו לאלו הענינים "אני ישנה ולבי ער - קול דודי דופק וגו'" - זאת המדרגה איני אומר שהיא מדרגת כל הנביאים רק אומר שהיא מדרגת 'משה רבנו' ע"ה הנאמר עליו "ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו" ונאמר בו "ויהי שם עם ה'" ונאמר לו "ואתה פה עמוד עמדי" - כמו שבארנו מעניני אלו ה'פסוקים'. וזאת גם כן מדרגת ה'אבות' אשר הגיעה קרבתם אל האלוק ית' עד שנודע שמו בהם לעולם "אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב... זה שמי לעולם". והגיע מהתאחר דעותם בהשגתו - שכרת עם כל אחד מהם 'ברית' קיימת "וזכרתי את בריתי יעקב וגו'". כי אלו הארבעה - רצוני לומר; ה'אבות' ו'משה רבנו' - התבאר בהם מן ההתאחדות באלוק - רצוני לומר השגתו ואהבתו מה שהעיד עליו הכתוב וכן השגחת האלוק בהם ובזרעם אחריהם גדולה - והיו עם זה מתעסקים בהנהגת בני אדם והרבות ממון ומשתדלים במקנה ובכבוד; והוא אצלי ראיה שהם כשהיו עושים המעשים ההם לא היו עושים אותם רק באבריהם לבד וליבותם ודעותם לא יסורו מלפני האלוק. ויראה לי כי אשר חיב היות אלו הארבעה עומדים על תכלית זה השלמות אצל האלוק והשגחתו עליהם מתמדת ואפילו בעת התעסקם להרבות הממון - רצוני לומר בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית - היהמפני שתכלית כונתם היתה בכל המעשים ההם - להתקרב אל האלוק קרבה גדולה. כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם - להמציא אומה שתדע האלוק ותעבדהו "כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'" - הנה התבאר לך כי כונת כל השתדלותם היתה לפרסם 'יחוד השם' 'בעולם' ולהישיר בני אדם לאהבתו. ומפני זה זכו לזאת המדרגה - כי העסקים ההם היו עבודה גדולה גמורה. ואין זאת מדרגה שיחשוב כיוצא בי להישיר להגיע אליה. אבל המסדרגה ההיא אשר קדם זכרה לפני זאת אפשר להשתדל להגיע אליה בהרגל ההוא אשר זכרנוהו. ואל האלוק נשא תחינה ותפילה להסיר ולהרחיק המונעים המבדילים בינינו ובינו ואף על פי שרוב המונעים ההם הם מאיתנו - כמו שבארנו בפרקי זה המאמר - "עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם":

(7) We must bear in mind that all such religious acts as reading the Law, praying, and the performance of other mitzvot serve exclusively as the means of causing us to occupy and fill our mind with the precepts of God, and free it from worldly business; for we are thus, as it were, in communication with God, and undisturbed by any other thing. If we, however, pray with the motion of our lips, and our face toward the wall, but at the same time think of our business; if we read the Law with our tongue, whilst our heart is occupied with the building of our house, and we do not think of what we are reading; if we perform the commandments only with our limbs, we are like those who are engaged in digging in the ground, or hewing wood in the forest, without reflecting on the nature of those acts, or by whom they are commanded, or what is their object. We must not imagine that [in this way] we attain the highest perfection; on the contrary...

(8) I will now commence to show you the way how to educate and train yourselves in order to attain that great perfection. (9) The first thing you must do is this: Turn your thoughts away from everything while you read Shema‘ or during the Tefilláh, and do not content yourself with being devout when you read the first verse of Shema, or the first paragraph of the prayer. When you have successfully practised this for many years, try in reading the Law or listening to it, to have all your heart and all your thought occupied with understanding what you read or hear. After some time when you have mastered this, accustom yourself to have your mind free from all other thoughts when you read any portion of the other books of the prophets, or when you say any blessing; and to have your attention directed exclusively to the perception and the understanding of what you utter. When you have succeeded in properly performing these acts of divine service, and you have your thought, during their performance, entirely abstracted from worldly affairs, take then care that your thought be not disturbed by thinking of your wants or of superfluous things. In short, think of worldly matters when you eat, drink, bathe, talk with your wife and little children, or when you converse with other people. These times, which are frequent and long, I think must suffice to you for reflecting on everything that is necessary as regards business, household, and health. But when you are engaged in the performance of religious duties, have your mind exclusively directed to what you are doing.

(10) When you are alone by yourself, when you are awake on your couch, be careful to meditate in such precious moments on nothing but the intellectual worship of God, viz., to approach Him and to minister before Him in the true manner which I have described to you--not in hollow emotions. This I consider as the highest perfection wise men can attain by the above training.

(11) When we have acquired a true knowledge of God, and rejoice in that knowledge in such a manner, that whilst speaking with others, or attending to our bodily wants, our mind is all that time with God; when we are with our heart constantly near God, even whilst our body is in the society of men; when we are in that state which the Song on the relation between God and man poetically describes in the following words: "I sleep, but my heart is awake: it is the voice of my beloved knocking"(Song 5:2): --then we have attained not only the height of ordinary prophets, but of Moses, our Teacher...