Seeking and Finding: A Lesson in Hashgacha
1 א

(א) ולטוטפות בין עיניך אין למלה הזאת משפחה ידועה, אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון והטף אל דרום (יחזקאל כא ב), ועלימו תטוף מלתי (איוב כט כב), ענין מושאל מן והטיפו ההרים עסיס (עמוס ט יג), יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דבור, יזל כטל על שומעיו. אבל רבותינו יקראו הדבר המונח בראש ''טוטפות'' כמו שאמרו (שבת נז:) לא בטוטפת ולא בסנבוטין, ואמר רבי אבהו (שם) אי זהו טוטפת המקפת מאזן לאזן, והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו ומהם ראוי לקבלו. ואמר טוטפות ולא אמר ''טוטפת'' בעבור שהם בתים רבים כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבינו:
והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו, ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב (דברים ו ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך, ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה. ואמר בשל יד והיה לך לאות על ידכה, ודרשו בו (מנחות לו:) שהוא שמאל שהלב נוטה לו:
ועל דרך האמת מה שאמר הכתוב בעבור זה עשה ה' לי, כי כמו זה אלי ואנוהו (להלן טו ב), יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים, והיה זה לך לאות על זרוע עזך, כטעם כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח) והנה האות כאות המילה והשבת. ובעבור שהכל בכלל הוא האות על היד העתיקו אבותינו ממשה מפי הגבורה שיהיה בית אחד כענין שאמר הכתוב אחותי כלה (שה''ש ה א), בעבור שהיא מתאחדת וכלולה מל''ב נתיבות, וכתיב שמאלו תחת לראשי (שם ב ו):
ואמר ולזכרון בין עיניך, שיונחו במקום הזכרון בין העינים שהוא ראשית המוח, והוא תחלת הזכרון ומעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו, והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהם, והקשר שהוא על אחרית המוח המשמר הזכירה ולשון ''בין עיניך'', שיהיו באמצעות הראש לא מצד אחד, או ששם שרשי העינים ומשם יהיה הראות. וכן ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ולפרש זה חזר ואמר ולטוטפות לבאר שאין המצוה בין העינים למטה, אבל בגובה הראש מונחים שם כטוטפות ואמר לשון רבים שהם בתים רבים כאשר קבלנו:
ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות הנה מעת היות ע''ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא (ירמ' ה יב), ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה:
ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה:
ובעבור כי הקב''ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא.) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה:
וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו:
ולפיכך אמרו (אבות פ''ב מ''א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז''ל (ירושלמי תענית פ''ב ה''א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג ח), מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי' ערוך ערך חצף):
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב) ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט כג-כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא):

(1) And for frontlets (totafot) between your eyes: This word does not have a known family (meaning etymologically it has no relation to any other word), but the masters of language (linguists) have thought to relate it to the expression, "and speak (hatef) to the South" (Ezekiel 21:2), "and my word would drip (titof) upon them" (Job 29:22) - which is a borrowed [usage] from "and from the mountains will drip (vehitifu) sweet wine" (Amos 9:13). [The verse is] saying that you should make the leaving of Egypt on your arm a sign and between your eyes a speech, that it should drip like dew upon its listeners. But our rabbis call something that is placed on one's head totafot, like they said (Shabbat 57a), "not with totafot and not with sanbutin." And Rabbi Abahu said (Shabbat 57a), "Which is totafot? [That which] surrounds from ear to ear." And they are the real masters of language, as they speak it and know it, and from them it is fitting to accept [their explanation]. And the verse says totafot (in the plural), and not totefet (in the singular) because they are [made up of] many compartments, as we have received [this tradition] about their form from our holy forefathers, who saw the prophets and the early ones making [them] like this all the way until Moshe, our teacher. And behold, the principle of this commandment is that we should place the written word of leaving Egypt on our arm and head, which correspond to the heart and the head that are the dwelling places of thought. And behold, we write the 'Kadesh' section (Exodus 13:1-10) and 'Vehaya ki yeviekha' (Exodus 13:11-17) in the totafot, because of this commandment that we have been commanded about them, to make the leaving of Egypt totafot between your eyes. And in the 'Shema' section (Deuteronomy 6:4-9) and 'Vehaya eem shemoa', (Deuteronomy 11:13-22), we are commanded that we also make the commandments totafot, as it is written (Deuteronomy 6:6), "And these words which I command you today shall be on your hearts and they will be totafot between your eyes." And therefore we write these two sections in the totafot, which are the commandment of unifying [God] and the memory of all of the commandments and their punishments and rewards and all of the basis for faith. And it stated about the one of the arm, "and it shall be a sign upon your arm, and they expounded upon it (Menachot 36b), "It is [on] the left [arm] towards which the heart veers." And according to the true path, that which the verse stated, "Because of this, did God do for me," is just like, "this is my God and I will adorn Him" (Exodus 15:2), to say that because of His name and His honor, did He do this for us and took us out of Egypt. "And this will be a sign" upon the forearm of your strength is like the explanation of "You are the glory of their strength" (Psalms 89:18). And behold, the sign is like the sign of circumcision and Shabbat. And because all is included in its general rule, our forefathers copied the sign on the hand from Moshe - from the mouth of the All powerful - that it be one compartment, as is the matter that the verse stated (Song of Songs 5:1), "my sister (achoti), my bride (kallah)," because it unifies (mitachedet) and is composed (kelullah) of thirty-two paths; and it is written (Song of Songs 2:6), "And his left is under my head." And it states, "and for a memory between your eyes," that he should place them on the place of memory between the eyes which is the beginning of the brain. And that is the beginning point of memory and where forms are stored after they separate from being in front of him. And the expression, "between your eyes," is that it be in the middle of the head and not to one side; or since there are [found] the roots of the eyes, and from there is seeing. And so [too] (Deuteronomy 14:1), "do not place a baldness between your eyes for the dead." And to explain this, it went back and stated, "and for totafot," to elucidate that the commandment is not between the eyes below, but [rather] at the top of the head are they placed, like totafot. And it states a plural expression, as there are many compartments, as we have received [in our tradition]. And now I will tell you a general rule about the explanation of many commandments. Behold, from the time of there being idolatry in the world - from the days of Enosh - the opinions about faith started to blur. Some of them deny the fundamental principle and say that the world is prior [to God's creation] and 'they rejected God and say, "It is not Him.'" And some reject His knowledge of particulars - 'And they say, "How can He know, and is there knowledge to the most High?"' And some of them concede His knowledge but reject His oversight, and 'they make man to be like the fish of the sea,' that God not supervise them and there not be punishments and reward with them at all - they say, '"The Lord has abandoned the Earth."' And when God favors a certain community or individual and does a wonder for them by changing the custom of the world and its nature, the nullification of these opinions becomes clear to everyone. As the amazing wonder teaches that there is a God in the world who innovated it, and knows and supervises and is able [to do whatever He wants]. And when this wonder is first proclaimed by the mouth of a prophet, the truth of prophecy also becomes clear from it - that God speaks with man and reveals His secret to His servants, the prophets. And with this, all of the Torah is established. And therefore the verse states about the wonders (Exodus 8:18), "so that you will know that I am the Lord in the midst of the Earth," to teach about [His] supervision, that He did not leave it to happenstance, as per their opinion. And it stated (Exodus 9:29), "so that you will know that to the Lord is the Earth," to teach about [His] innovation [of the Earth] - since they are His, as He created them from nothing. And it stated (Exodus 9:14), "in order that you will know that there is none like Me in the whole Earth," to teach about His ability, that He is the Decider about everything - there is no one that stops Him. As the Egyptians rejected or were in doubt about all of this. If so, the great signs and wonders were trustworthy witnesses about faith in the Creator and about the entire Torah. And since the Holy One, blessed be He, will not do a sign and wonder in each generation in front of the eyes of each evildoer or heretic, He commanded us that we should always make a memorial and a sign to that which our eyes saw. And we should copy this thing for our children, and their children for their children, and their children for the last generation. And [the Torah] was very strict about this, such that it made one liable for cutting off, for eating of chamets (Exodus 12:15), and for leaving the Pesach sacrifice (Numbers 9:13). And it required that we write all that was shown to us of signs and wonders upon our arms and upon our eyes, and also to write them at the entrances to houses in mezuzot. And [it required] that we mention it with our mouths, in the morning and in the evening, as the sages said (Berakhot 21a), "[The blessing that mentions the leaving of Egypt and begins,] 'true and solid' is [an obligation from] the Torah," from that which is written (Deuteronomy 16:3), "in order that you remember the day of your leaving the land of Egypt all the days of your life." And [it required] that we make a Sukkah booth every year. And so [too], many commandments in memory of the leaving of Egypt, are similar to these. And all of it is to be a testimony for us for all of the generations about the wonders, that they not be forgotten; and that there not be an opening for the heretic to speak and reject faith in God. As one who buys a mezuzah for one zuz and affixes it to his entrance and has intent for its matter, has already conceded to [God's] innovation [of the Earth] and to the knowledge of the Creator and His supervision, and also to prophecy. And [such a person] believes in all of the outlines of the Torah, besides conceding that the kindness of the Creator to those who do His will is very great - as He took us out of Egypt, from that slavery to freedom and great honor in the merit of their forefathers that desired to fear His name. And therefore they said (Avot 2:1), "Be careful with a light commandment as with a weighty one," since they are all very desirable and beloved - as through them a person concedes to his God all the time. And the intention of all the commandments is that we believe in our God and concede to Him that He is our Creator. And that is the intention of provenance, as we have no other explanation for the first provenance - and the highest God only desires the lower beings, so that man should know and concede to his God that He created him. And the intention of raising of the voice in prayer and the intention of synagogues and the merit of communal prayer is that there be a place for people to gather and concede to God that He created them and makes them exist, and to publicize this and to say in front of Him, "We are Your creatures." And this is the intention of what they said, may their memory be blessed (Yerushalmi Taanit 2:5), "'And they called to God with strength' (Jonah 3:8) - from here you learn that prayer requires [an audible] voice; the brazen is victorious over the timid (See Arukh's entry on chatzaf). And from the great public miracles, a person can [also] concede to hidden miracles, which constitute the foundation of the entire Torah. As a person does not have a share in the Torah of Moshe, our teacher, until we believe that all of the things and events we [encounter] are all miracles [and] there is no nature or custom of the world with them, whether with regard to the many or to the individual. But rather, if one does the commandments, his reward will bring him success and if the transgresses them, his punishment will cut him off - everything is the decree of the Most High, as I have already mentioned (Ramban on Genesis 17:1, and Exodus 6:2). And hidden miracles regarding the many become publicized when they come from the objectives of the Torah in [the form] of the blessings and the curses, as the verse stated (Deuteronomy 29:23-24), "All the nations will say, 'Why did the Lord do thus to this land?'[...] They will say, 'Because they forsook the covenant of the Lord, God of their fathers," such that it will be publicized to all of the nations that it is from the Lord, as their punishment. And regarding the fulfillment [of the commandments], it states (Deuteronomy 28:10), "And all of the peoples of the land will see that the name of the Lord is called upon you and they will fear from you.'" And I will explain this more with God's help (Ramban on Leviticus 26:11).

2 ב
והנה מבואר בפסחים דקי"ז ע"ב אמר ראב"י צריך להזכיר יציאת מצרים בקד"ה כתיב הכא למען תזכור את יום וכו' וכתיב הכא זכור את יום וכו' ואין חולק על מימרא זו ופשוט דהוא מן התורה ובלא הזכיר יציאת מצרים לא יצא כלל כיון דנלמד מגז"ש וגז"ש הוי כגופי תורה אפילו לענין עונש כמבואר בש"ס דכמה גופי תורה נלמד בגז"ש והרי"ף והרא"ש הביאו מימרא זו שם והר"מ כאן אינו מביא מימרא זו מפורש אך סמך עצמו במה שמביא נוסח הקידוש ומוזכר שם יצ"מ. ועל הרהמ"ח צ"ע דאינו מביא זה הדין דז"פ דבאיזה נוסח שאומר מעלת היום צריך להזכיר יציאת מצרים כי כן המצוה מן התורה ועפי"ז אני תמה מאוד על האחרונים עמג"א סי' רע"א סק"א שכתב דבתפלת שבת יוצא ידי קידוש כי על היין הוא רק מד"ס וע"ש בדגמ"ר מפלפל לענין אם נשים מוציאין אנשים או אפילו להיפוך רק [אם] האיש התפלל ערבית דאינו חייב אלא דרבנן ובכלל הערבות דעת הרא"ש דנשים אינם בכלל ערבות וע"ש ג"כ לענין קטן בן יג"ש וע"ש בסקמ"ט בט"ז במעשה שקידש על החומץ שכתב דיצא ידי מצוה מן התורה באמירה לחוד בלי יין תמה שם בס' דגמ"ר דחובת דאוריית' כבר יצא בתפלה וכן בס' פמ"ג וכל האחרונים כולם אחזו שער דיוצא בתפלת שבת ידי קד"ה מן התורה לאותן הפוסקים דקידוש על היין הוא רק מדרבנן ע' בדבריהם ולדידי תמוה מאוד כיון דבנוסח התפלה של ליל שבת אין אנו מזכירין יציאת מצרים ודאי א"י מן התורה כלל ומימרא מפורשת הוא בלי חולק דנלמד בגז"ש ע"כ ודאי אם לא הזכיר בקידוש באיזה נוסח שאומר לכבוד היום יציאת מצרים א"י מן התורה כלל ואין אנו יוצאין מן התורה בתפלת שבת כלל ונסתר כל הפלפול של הדגול מרבבה והמג"א וצדקו מאוד ד' הט"ז כיון דאמר נוסח הקידוש שנזכר יציאת מצרים יצא מן התורה אבל בתפלה של שבת ודאי א"י כלל דאין שם זכר ליצ"מ אך ביום טוב שחל להיות בשבת דאנו מתפללין יום טוב ומזכירין שבת ויצ"מ יוצאים מן התורה אבל בכל שבתות השנה נ"ל ברור דא"י בתפלה כיון דליכא זכר ליצ"מ אם כן ל"י אף מה"ת. [והנה נסתפקתי לפי מה דקיימא לן מצות דאוריית' צריכין כוונה ודרבנן א"צ כוונה אם קידש במקום סעודה רק שחיסר הכוונה וא"כ א"י י"ח מן התורה כיון דלא הי' בכוונה ואח"ז חזר וקידש שלא במקום סעודה כה"ג מאי מי נימא דיצא י"ח דהא המצוה דרבנן כבר יצא בקידוש הראשון אף שלא הי' בכוונה וא"כ יוצא שוב אח"כ קידוש דאורייתא בקידוש השני אף שלא הי' במקום סעודה ה"ז רק דרבנן והדרבנן כבר יצא או נימא דא"י כלל כה"ג הקידוש דרבנן קודם שיצא י"ח מן התורה וצריך לחזור ולקדש בכוונ' ובמק"ס וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה] ומ"ש המג"א מהבדלה דתקנו בתפלה פא"ע ודאי הבדלה כיון דנוסח א' הוא ודאי יוצא בתפלה מצות התורה אבל לענין קידוש ל"י כלל כיון דאינו מזכיר יציאת מצרים ומ"ש המג"א ממה דאמרינן שם כי קידוש אע"ג דמקדש בצלותא וכו' נוכל לומר דמביא לי' ראי' משבת שחל ביום טוב או מיום טוב לחוד דאע"ג דמקדש בתפלה מכל מקום תקנו על הכוס אף קידוש דיום טוב דהוי דרבנן מכל מקום תקנו שני פעמים וכן קידוש שבת שחל ביום טוב והא דפסיקא לי' לענין קידוש דמקדש על הכוס ג"כ ולא בהבדלה ע"ש בס' פ"י הטעם לזה אבל זה נ"ל ברור דא"י בתפלת שבת כלל כיון דליכא הזכרת יציאת מצרים דנלמד מגז"ש ומקום הניחו לי בעזרת השי"ת ולא הרגישו בזה האחרונים.
3 ג
חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן:
Returning to its halakhic discussion, the mishna continues: A deaf-mute, an imbecile, or a minor who sounds the shofar cannot discharge the obligation on behalf of the community. This is the principle with regard to similar matters: Whoever is not obligated to do a certain matter cannot discharge the obligation on behalf of the community.
4 ד
(א) בכל לבבכם ובכל נפשכם והלא כבר הזכיר בכל לבבך ובכל נפשך אלא אזהרה ליחיד ואזהרה לצבור לשון רש"י מספרי (עקב יג) ובאור הענין כי השם לא יעשה הנסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו רק על מעשה רוב העם אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמהם את כל הנסים האלה לטובה ואמר כי בעבדם ע"ז יעשה עמהם אות לרעה ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם:
5 ה

(א) ה'יציאה' כנגד ה'ביאה'. נעשה זה השם ביציאת גשם ממקום שהיה נח בו למקום אחר - יהיה הגשם בעל חיים או זולת בעל חיים - "הם יצאו את העיר" "כי תצא אש". והושאל להוראת ענין שאינו גוף כלל "הדבר יצא מפי המלך" "כי יצא דבר המלכה" - רצונו לומר עבור הדבר - "כי מציון תצא תורה" וכן "השמש יצא על הארץ" - כלומר הראות האור:

(ב) ולפי זאת ההשאלה היא כל 'לשון יציאה' שבאה מיוחסת לו ית' "הנה יי יוצא ממקומו" - יראה דברו הנסתר עתה ממנו - כלומר התחדש מה שנתחדש אחר שלא היה; כי כל מתחדש מאתו ית' ייוחס לדברו "בדבר יי שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" - דמות במעשים הבאים מאת המלכים אשר כליהם בהעביר רצוניהם הדיבר - והוא ית' בלתי צריך לכלי יעשה בו אבל פעולתו ברצונו לבד ואין דבור גם כן בשום פנים כמו שיתבאר:

(ג) וכאשר הושאלה להראות פעולה מפעוליו 'יציאה' כמו שבארנו באמרו 'הנה יי יוצא ממקומו' הושאלה להעלות הפעולה ההיא כפי הרצון גם כן 'שיבה' ואמר "אלך אשובה אל מקומי" - ענינו העלות ה'שכינה' אשר היתה במה שבתוכנו מעלינו אשר נמשך אחריה העדר ההשגחה בנו; כמו שאמר מיעד רע "והסתרתי פני מהם והיה לאכול"; כי כשנעדרה ההשגחה הופקר ונשאר מטרה לכל מה שאפשר שיבוא ויקרה ויהיה טובו ורעתו כפי המקרה - ומה קשה זה היעוד! ובעבורו כינה באמרו 'אלך אשובה אל מקומי'

(א) ה'ההליכה' גם כן מכלל השמות המונחים לתנועות מיוחדות מתנועות בעל החיים "ויעקב הלך לדרכו" - וזה הרבה. וכבר הושאל זה השם להמשך הגופות אשר הם יותר דקות מגופות בעלי החיים "והמים היו הלוך וחסור" "ותיהלך אש ארצה". ואחר כן הושאל להתפשט ענין אחד והראותו - ואם אינו גוף כלל - אמר "קולה כנחש ילך"; וכן אמרו "קול יי אלוקים מתהלך בגן" - ה'קול' הוא הנאמר עליו שהיה 'מתהלך':

(ב) ולפי זאת ההשאלה הוא כל 'לשון הליכה' שבאה באלוה ית' - כלומר שהיא הושאלה למה שאינו גוף אם להתפשט הענין או לסור ההשגחה אשר דומה לו בבעל החיים סור מן הדבר אשר יהיה בבעל החיים ב'הליכה'. וכמו שכינה הסתלק ההשגחה ב'הסתרת פנים' באמרו "ואנוכי הסתר אסתיר פני" כן כינה אותו ב'הליכה' אשר הוא בענין סור מן הדבר - אמר "אלך אשובה אל מקומי": אמנם אמרו "ויחר אף יי בם וילך" יש בו שני הענינים יחד - כלומר ענין הסתלק ההשגחה המכונה בהליכה וענין התפשט הדבר והגלותו והראותו כלומר ה'חרון אף' הוא אשר 'הלך' ונמשך אליהם ולזה שבה "מצורעת כשלג": וכן הושאל 'לשון הליכה' להנהגה במנהגים החשובים מבלתי הנעת גוף כלל - אמר "והלכת בדרכיו" "אחרי אלוקיכם תלכו" "לכו ונלכה באור יי"

(1) Yaẓa ("he came out") is the opposite of ba ("he came in"). The term yaẓa is applied to the motion of a body from a place in which it had previously rested, to another place (whether the body be a living being or not), e.g., "And when they were gone out (yaẓeü) if the city" (Gen. 44:4); "If fire break out (teẓe)" (Exod. xxii. .5). It was then figuratively employed to denote the appearance of something incorporeal, as, "The word went out (yaẓa) of the king's mouth" (Esth. 7:8); "When this deed of the queen shall come abroad (yeẓe) unto all women" (Esth. 1:17), that is to say, "the report will spread." Again, "For out of Zion shall go forth (teẓe) the Law" (Isa. 2:3); further, "The sun had risen (yaẓa) upon the earth" (Gen. 19:23), i.e., its light became visible.

(2) In this figurative sense we must take every expression of coming out when applied to the Almighty, e.g., "Behold, the Lord cometh out (yoẓe) of his place" (Isa. 26:21), i.e., "The word of God, which until now has been in secret, cometh out, and will become manifest," i.e., something will come into being which had not existed before: for everything new emanating from God is ascribed to His word. Comp. "By the word of the Lord were the heavens made, and all the host of them by the breath of his mouth" (Ps. 33:6). This is a simile taken from the conduct of kings, who employ the word as the means of carrying their will into effect. God, however, requires no instrument wherewith to operate in order to perform anything; the effect is produced solely by His will alone. He does not employ any kind of speech, as will be explained further on (chap. Iv.).

(3) The verb "to come out" is thus employed to designate the manifestation of a certain work of God, as we noticed in our interpretation of the phrase, "Behold, the Lord cometh out of his place." In a similar manner the term shub, "to return," has been figuratively employed to denote the discontinuance of a certain act according to the will of God, as in "I will go and return to my place" (Hosea 5:15); that is to say, the Divine presence (Shechinah) which had been in our midst departed from us, the consequence of which has been the absence of Divine protection from amongst us. Thus the Prophet foretelling misfortune says, "And I will hide my face from them, and they shall be devoured" (Deut. 31:17); for, when man is deprived of Divine protection he is exposed to all dangers, and becomes the butt of all fortuitous circumstances: his fortune and misfortune then depend on chance. Alas! how terrible a threat!--This is the idea contained in the words," I will go and return to my place" (Hos. 5:15).

(1) THE term halak is likewise one of the words which denote movements performed by living beings, as in "And Jacob went (halak) on his way" (Gen. xxxii. I), and in many other instances. The verb "to go" was next employed in describing movements of objects less solid than the bodies of living beings, comp. "And the waters were going on (halok) decreasing" (Gen. 8:5); "And the fire went along (va-tihalak) upon the ground" (Exod. 9:23). Then it was employed to express the spreading and manifestation of something incorporeal, comp. "The voice thereof shall go like a serpent" (Jer. 46:22); again, "The voice of the Lord God walking in the garden" (Gen. 3:8). It is "the voice" that is qualified by "walking."

(2) Whenever the word "to go" is used in reference to God, it must be taken in this figurative sense, i.e., it applies to incorporeal things, and signifies either the manifestation of something incorporeal, or the withdrawal of the Divine protection, an act corresponding in lifeless beings to the removal of a thing, in living beings to the departure of a living being, "walking." The withdrawal of God's protection is called in the Bible "the hiding of God's countenance," as in Deuteronomy 31:18, "As for me, I will hide my countenance." On the same ground it has been designated "going away," or moving away from a thing. comp. "I will depart and return to my place" (Hos. 5:15). But in the passage, "And the anger of the Lord was kindled against them, and he went" (Num. 12:9), the two meanings of the verb are combined. viz., the withdrawal of the Divine protection, expressed by "and he went," and the revelation, manifestation, and appearance of something namely, of the anger which went forth and reached them, in consequence of which Miriam became "leprous, white as snow." The expression "to walk" was further applied to conduct, which concerns only the inner life, and which requires no bodily motion, as in the following passages, "And thou shalt walk in his ways" (Deut. 28:9); "Ye shall walk after the Lord your God" (Deut. 13:5); "Come ye, and let us walk in the light of the Lord." (Isa. 2:5).

6 ו

(יב) והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלוקיות. והוא - שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו. והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהאלוה תמיד תהיה ההשגחה בו תמיד והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהאלוה קצת עתים - תהיה ההשגחה בו בעת חשבו באלוה לבד ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו; ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל אבל תמעט ההשגחה ההיא אחר שאין לאיש ההוא השלם בהשגתו בעת עסקו שכל בפועל ואמנם הוא אז משיג בכח קרוב והוא דומה בעת ההיא לסופר המהיר בשעה שאינו כותב. ויהיה מי שלא השכיל האלוה כל עיקר כמי שהוא בחושך ולא ראה אור כלל - כמו שבארנו באמרו "ורשעים בחושך ידמו; ואשר השיג וכונתו כולה על מושכלו - כמו שהוא באור השמש הבהיר; ואשר השיג הוא מתעסק - דומה בעת עסקו למי שהוא ביום המעונן שלא תאיר בו השמש מפני העב המבדיל בינה ובינו.

(יג) ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם מן הנביאים או מן החסידים השלמים לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא - ולפי אורך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו יהיה עוצם הרעה. ואחר שהענין כן כבר סר הספגק הגדול אשר הביא הפילוסופים לשלול השגחת האלוה מכל איש ואיש מבני אדם ולהשוות ביניהם ובין אישי מיני שאר בעלי חיים והיתה ראיתם על זה - מצוא החסידים והטובים רעות גדולות. והתבאר הסוד בזה ואפילו לפי דעתם. ותהיה השגחת האלוה ית' מתמדת במי שהגיע לו השפע ההוא המזומן לכל מי שישתדל להגיע אליו ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו האלוה ית' בדרכים האמתיים ושמחתו במה שהשיג - אי אפשר שיקרא אז לאיז ההוא מין ממיני הרעות כי הוא עם האלוה והאלוה עמו. אבל בהסיר מחשבתו מהאלוה אשר הוא אז נבדל מהאלוה והאלוה נבדל ממנו והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו כי הענין המביא ההשגחה ולהמלט מים המקרה הוא השפע ההוא השכלי. וכבר נבדל קצת העתים מן החסיד ההוא הטוב או לא הגיע כלל לחסר ההוא הרע - ולזה ארע לשניהם מה שארע: והנה התאמתה אצלי זאת האמונה גם כן מדברי ה'תורה' - אמר ית' "והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". ומבואר הוא ש'הסתרת הפנים' הזאת אנחנו סיבתה ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו - והוא אמרו "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה" - ואין ספק כי דין היחיד כדין הציבור. הנה התבאר לך כי הסיבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה ויהיה מזומן לאכל כבהמות הוא היותו נבדל מהאלוה; אבל מי ש'אלוקיו בקרבו' לא יגע בו רע כל עיקר - אמר ית' "אל תירא כי אתך אני אל תשתע כי אני אלוקיך וגו'" ואמר "כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך וגו'" [ופרושו 'כי תעבור במים ואני אתך - הנהרות לא ישטפוך']. כי כל מי שהכין עצמו עד ששפע עליו השכל ההוא תדבק בו ההשגחה וימנעו ממנו הרעות כולם - אמר "יי לי - לא אירא מה יעשה לי אדם" ואמר "הסכן נא עמו ושלם" - יאמר פנה אליו ותשלם מכל רע:

(12) An excellent idea presents itself here to me, which may serve to remove many doubts, and may help to solve many difficult problems in metaphysics. We have already stated in the chapters which treat of Divine Providence, that Providence watches over every rational being according to the amount of intellect which that being possesses. Those who are perfect in their perception of God, whose mind is never separated from Him, enjoy always the influence of Providence. But those who, perfect in their knowledge of God, turn their mind sometimes away from God, enjoy the presence of Divine Providence only when they meditate on God; when their thoughts are engaged in other matters, divine Providence departs from them. The absence of Providence in this case is not like its absence in the case of those who do not reflect on God at all: it is in this case less intense, because when a person perfect in his knowledge [of God] is busy with worldly matters, he has not knowledge in actuality, but only knowledge in potentiality [though ready to become actual]. This person is then like a trained scribe when he is not writing. Those who have no knowledge of God are like those who are in constant darkness and have never seen light. We have explained in this sense the words: "The wicked shall be silent in darkness" (1 Sam. 2:9), whilst those who possess the knowledge of God, and have their thoughts entirely directed to that knowledge, are, as it were, always in bright sunshine; and those who have the knowledge, but are at times engaged in other themes, have then as it were a cloudy day: the sun does not shine for them on account of the cloud that intervenes between them and God.

(13) Hence it appears to me that it is only in times of such neglect that some of the ordinary evils befall a prophet or a perfect and pious man: and the intensity of the evil is proportional to the duration of those moments, or to the character of the things that thus occupy their mind. Such being the case, the great difficulty is removed that led philosophers to assert that Providence does not extend to every individual, and that man is like any other living being in this respect, viz., the argument based on the fact that good and pious men are afflicted with great evils. We have thus explained this difficult question even in accordance with the philosophers' own principles. Divine Providence is constantly watching over those who have obtained that blessing which is prepared for those who endeavour to obtain it. If man frees his thoughts from worldly matters, obtains a knowledge of God in the right way, and rejoices in that knowledge, it is impossible that any kind of evil should befall him while he is with God, and God with him. When he does not meditate on God, when he is separated from God, then God is also separated from him; then he is exposed to any evil that might befall him; for it is only that intellectual link with God that secures the presence of Providence and protection from evil accidents. Hence it may occur that the perfect man is at times not happy, whilst no evil befalls those who are imperfect; in these cases what happens to them is due to chance. This principle I find also expressed in the Law. Comp. "And I will hide my face them, and they shall be devoured, and many evils and troubles shall befall them: so that they will say in that day, Are not these evils come upon us, because our God is not among us?" (Deut. 31:17). It is clear that we ourselves are the cause of this hiding of the face, and that the screen that separates us from God is of our own creation. This is the meaning of the words: "And I will surely hide my face in that day, for all the evils which they shall have wrought" (ibid. ver. 18). There is undoubtedly no difference in this regard between one single person and a whole community. It is now clearly established that the cause of our being exposed to chance, and abandoned to destruction like cattle, is to be found in our separation from God. Those who have their God dwelling in their hearts, are not touched by any evil whatever. For God says: "Fear thou not, for I am with thee; be not dismayed, for I am thy God" (Isa. 41:10). "When thou passest through the waters, I will be with thee; and through the rivers, they shall not overflow thee" (ibid. 42:2). For if we prepare ourselves, and attain the influence of the Divine Intellect, Providence is joined to us, and we are guarded against all evils. Comp. "The Lord is on my side; I will not fear; what can man do unto me?" (Ps. 118:6). "Acquaint now thyself with him, and be at peace" (Job 22:2 1); i.e., turn unto Him, and you will be safe from all evil.

7 ז

(ב) ואתם לא תצאו מגיד משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, שנאמר לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך וגו' (ישעיה כו) ואומר הנני אליך הוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע [וגו'] (יחזקאל כא) ואומר והיה בעבור כבודי (שמות לג). (ואומר) ואתם לא תצאו וגו'. ללמדך כשתצא לדרך הכנס בכי טוב וצא בכי טוב. וכן אתה מוצא באבות הראשונים נהגו בדרך ארץ. וישכם אברהם בבקר (בראשית כב) וישכם יעקב בבקר (שם כח) וישכם משה בבקר (שמות לד) וישכם יהושע בבקר (יהושע ג׳:א׳) וישכם שמואל לקראת שאול בבקר (שמואל א' טו). והלא דברים קל וחומר, והלא אבות ונביאים שהלכו לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם, נהגו בדרך ארץ – שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. וכן הוא אומר תשת חשך ויהי לילה (תהלים קא) (ואומר הכפירים שואגים לטרף, ואומר תתן להם ילקוטון וגו'), ואומר תזרח השמש יאספון וגו'. מכאן ואילך יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (ואומר מה רבו מעשיך ה' וגו'). ועבר ה' לנגוף את מצרים וגו' רבי יהודה אומר, כמלך שהוא עובר ממקום למקום. וראה את הדם היה ר' ישמעאל אומר, והלא הכל גלוי וידוע לפניו שנאמר ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא (דניאל ב׳:כ״ב), ואומר גם חשך לא יחשיך ממך (תהליס קל"ט) ומה תלמוד לומר וראה את הדם – אלא (לשכר) [בשכר] מצות שהם עושים הוא נגלה עליהם וחס עליהם. שנאמר ופסח ה' על הפתח ואין פסיחה אלא חייס, שבשמר כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלים גנון והציל פסוח והמליט (ישעיהו ל״א:ה׳) וראה את הדם רואה הוא דם עקדתו של יצחק. שנאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה (בראשית כב) וכתיב וכהשחית ה' בעם ראה (דברי הימים א' כ"א) מה ראה – ראה דם עקדתו של יצחק, שנאמר אלהים יראה לו השה לעולה (בראשית כב). ופסח ה' על הפתח. והלא דברים קל וחומר, ומה אם דם פסח מצרים הקל, שאינו אלא לשעה ואינו נוהג ביום ובלילה ואינו נוהג לדורות, נאמר בו ולא יתן המשחית, מזוזה שהיא חמורה שיש בה עשרה שמות (מיוחדין) ונוהגין ביום ובלילה ונוהגת לדורות, על אחת כמה וכמה שלא יתן המשחית. אלא מי גרם – עונותינו שנאמר כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע (ישעיה נט).

(2) "and you shall not go out, a man from the door of his house: We are hereby taught that once permission has been given to "the destroyer" to destroy, he does not distinguish between the righteous and the wicked. As it is written (Isaiah 26:20) "Go, My people, enter your chambers and close your door behind you. Hide but a little moment, until the wrath passes," and (Ezekiel 21:8) "Behold, I am (coming) upon you, and I will draw My sword from its sheath, and I will cut of from you (both) righteous and wicked." And it is written (Exodus 33:22) "And it shall be, when My glory passes by … and I shall cover you with My palm until I have passed." Variantly: (Exodus 12:22) "And you, do not go out, a man from the door of his house until morning" — to teach you that when you take to the road, enter (the house) in "ki tov" (i.e., in the morning) and leave in "ki tov" (from Genesis 1:4 "And G d saw the light ki tov" ("that it was good"). And thus do you find with the forefathers, that they deported themselves with circumspection (in this regard), viz.: (Genesis 22:3) "And Abraham arose early in the morning," (Ibid. 28:18) "And Jacob arose early in the morning," (Exodus 34:4) "And Moses arose early in the morning," (I Samuel 15:12) "And Samuel arose early in the morning to meet Saul." Now does this not follow a fortiori, viz.: If the fathers and the prophets, who were on the way to do the will of Him who spoke and brought the world into being, conducted themselves with such circumspection, how much more so (should) others (do so)! And thus is it written (of this natural order) ((Psalms 104:20-21) "You bring on darkness and it becomes night. In it stir all the beasts of the forest. The lions roar for prey, etc." (28) "You give it (food) to them and they gather it in, etc." — (22) "When the sun rises, they return" (to their lairs) — after which (23) "Man goes out to his work, to his labor, until the evening." (Exodus 12:23) "And the L rd will pass through to smite Egypt": as a king, who passes from place to place. "and he will see the blood": (see above on 12:13). "and the L rd will skip over the blood": Now does this not follow a fortiori, viz.: If of the blood (on the door) of the Pesach of Egypt, the less "formidable," which obtains only for a circumscribed time, and which did not obtain (both) in the daytime and at night, (but only at night), and which does not obtain for future generations, it is written (Ibid.) "and He will not permit the destroyer, etc.", then (the mitzvah of) mezuzah, the more formidable, containing (in Scripture) ten citations (of the name of the L rd), and which obtains (both) in the daytime and at night, and which obtains for all generations, how much more so should He not permit the destroyer, etc."! But why is this not the case? Our sins have prevented it. As it is written (Isaiah 59:2) "But your transgressions have separated between you and your G d, and your sins have hidden His face from you against hearing."