הִלֵּל אוֹמֵר: "מְלֹא הִין* מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה (...)"
וְשַׁמַּאי אוֹמֵר: "תִּשְׁעָה קַבִּין*".
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: "לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה"
אֶלָּא עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַרְדִּיִּים* מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן*, שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה,
וְקִיְּמוּ חֲכָמִים אֶת דִּבְרֵיהֶם:
(הין= 12 לוג, קב= 4 לוג, גרדיים=אורגים. שמעיה ואבטליון= מוריהם של הלל ושמאי)
מהפסקה שלפנינו אנחנו יכולים להבין שני עקרונות הלכתיים. מה הם?
ש: וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה?
ת: לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם* לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם:
ש: וְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין, הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְדִבְרֵי הַמְרֻבִּין?!
ת: שֶׁאִם יִרְאֶה בֵית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְיִסְמֹךְ עָלָיו, שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵית דִּין חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן.
הָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה אֲבָל לֹא בְמִנְיָן,
בְּמִנְיָן אֲבָל לֹא בְחָכְמָה,
אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו,
עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן:
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
אִם כֵּן,
לָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין לְבַטָּלָה?!?!
ת: שֶׁאִם יֹאמַר הָאָדָם כָּךְ אֲנִי מְקֻבָּל, יֵאָמֵר לוֹ, כְּדִבְרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שָׁמָעְתָּ:
אבות העולם= כינוי להלל ושמאי.
בפסקה שלפנינו שלוש פעמים נשאלת השאלה: "למה להזכיר את דברי היחיד?". מהן שלוש התשובות שניתנות?
מה הקושי של רבי יהודה עם התשובה שניתנה לפניו (התשובה השניה)?
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי:
(בהמשך מופיעים שלושה מקרים שבהם בית הלל "חזרו להורות כדברי בית שמאי".
איזו אמירה גלומה בכותרת לטקסט הנ"ל?
עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים.
אָמְרוּ לוֹ: "עֲקַבְיָא! חֲזֹר בְּךָ בְאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל". אָמַר לָהֶן: "מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי, וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ".
(...)
בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר לִבְנוֹ:
"בְּנִי, חֲזֹר בְּךָ בְאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר".
אָמַר לו: "וְלָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בָּךְ?"
אָמַר לוֹ: "אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְרֻבִּים, וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי הַמְרֻבִּים.
אֲנִי עָמַדְתִּי בִשְׁמוּעָתִי, וְהֵם עָמְדוּ בִשְׁמוּעָתָן.
אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד, וּמִפִּי הַמְרֻבִּין.
מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד, וְלֶאֱחֹז בְּדִבְרֵי הַמְרֻבִּין".
מדוע עקביא אינו מוכן לחזור בו מדבריו?
מהי סיבה לא לגיטימית לחזור בך מדעותיך?
מהי סיבה לגיטימית לכך?
מדוע מבקש עקביא מבנו שלא להסכים עם דבריו? איזה עקרון הלכתי עומד בבסיס הבקשה הזאת?
... נוח לו לאדם שלא תפצע בועת חייו, שיישאר סגור בתוך עצמו או עם הדומה לו. סיפור ה"התגלות" מעצב חווית חיים אחרת: בכדי לחיות את החיים במלואם יש לחתור להתגלות הפוצעת של האחר. רק מי שתודעתו נפרצה ואחר כך פרץ לתוך המרחב האינטימי ביותר שלו, רק הוא עולה על גדותיו אל מעבר לעצמו אל עבר מלאות החיים [...] המפגש עם האחר הוא לעולם מפגש פוצע. הרוך והתענוגים שמורים לפגישה ראשונה שאיננה חודרת עד לפני ולפנים. הפגישה העמוקה היא בהגדרה קשה, כיוון שהיא מערערת את קיום הנפרד [...]איש ההתגלות הפוצעת מוכן להכניס את עצמו להתרחשות פגישה עמוקה ופוצעת בו הוא נפגש עם האחר [או אחרת] פגישת אמת המשנה את קיומו ובונה אותו. הוא מוכן לשלם את מחיר הפציעה בכדי להגיע אל האחר ובכדי שהאחר יגיע אליו. הוא מוכן לחיות את חייו עם האחר ולא לידו, ביודעו שחיים שכאלה יש בהם קושי ומכאובים.
(משה מאיר, חג ההתגלות: אדם, חפש את האדם)
אמר רבי אלעזר: אמר רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך. אל תקרי "בניך" אלא "בוניך".
שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול.
יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך. למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ה׳ אלהינו אבקשה טוב לך.
ה׳ עז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום":