הגרי"ד סולובייצ'יק, דברי השקפה, עמ' 213-214
"נפשי בוחלת בכל אלו הדרשות הסובבות סחור סחור לנושא אחד: שמירת המצוות טובה לעיכול המזון, לשינה מתוקה, לשלום המשפחה ולעמדה חברתית.
הפעולה הדתית בעיקרה חוויית סבל היא. כשהאדם מזדמן עם האל לפונדק אחד, הוא נתבע על ידי האל להקרבה עצמית, המתבטאת במאבק עם יצריו הפרימיטיביים, בשבירת הרצון, בקבלת 'משא' טרנסצנדנטלי, בוויתור על חמדת בשר מוגזמת, בהסתייגות לפרקים מן הנעים והערב, ובהתמכרות אל המר המוזר, בהתנגשותו עם משטר חילוני, ובכמיהותיו אל עולם פרדוקסלי שאינו מובן לאחרים. הקרב את קרבנך! זהו הצו העיקרי הניתן לאיש הדת. בחירי האומה, מאותה שעה שגילו את האל, התעסקו בפעולת הקרבה מתמידה.
הקב"ה אומר לו לאברהם: קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק' וגו'. כלומר, אני תובע ממך את הקרבן הגדול ביותר. אני רוצה את בנך שהוא יחידך וגם אהובך. אל תשלה את עצמך, כי לאחר שתשמע בקולי ותעלה את בנך לעולה, אתן לך בן אחר במקום יצחק. כשיצחק יישחט על גבי המזבח - תישאר גלמוד וערירי. שום בן לא ייוולד לך. הווייתך תתקפל בבדידות שאין כמותה. אני רוצה את יחידך שאין לו תמורה. כמו כן אל תחשוב, כי יעלה בידך לשכוח את יצחק ולהסיח את דעתך ממנו. כל ימיך תהרהר בו. אני מעוניין בבנך אשר אהבת ותאהב לעולם. לילות של נדודי שינה תבלה ותחטט בפצעיך הנפשיים. מתוך שנתך תקרא ליצחק, וכשתיקץ תמצא את אוהלך שומם ועזוב. חייך ייהפכו לשרשרת ארוכה של ייסורי נפש. ובכל זאת אני תובע את הקרבן הזה.
מובן שסופה של החוויה, ששורשה סבל וחרדה, הוא גיל עולמים. בשעה שהסיר אברהם את בנו מעל המזבח על פי פקודתו של המלאך, נהפך הסבל לשמחת עולם, והחרדה - לאושר נצחי. תחילתה של פעולת הדת היא הקרבת העצמוּת, וסופה - מציאת העצמוּת. ברם, אי אפשר לו לאדם למצוא את עצמו מבלי שיקריב את עצמו עובר למציאה" (
Rabbi Soloveitchik, Divrei Hashkafa, pp. 254-255
I recoil from all talk that goes round and round a single topic: that the observance of mitzvot is beneficial for digestion, for sound sleep, for family harmony, and for social position.
The religious act is fundamentally an experience of suffering. When man meets God, God demands self-sacrifice, which expresses itself in struggle with his primitive passions, in breaking his will, in accepting a transcendental "burden," in giving up exaggerated carnal desire, in occasional withdrawal from the sweet and pleasant, in dedication to the strangely bitter, in clash with secular rule, and in his yearning for a paradoxical world that is incomprehensible to others. Offer your sacrifice! This is the fundamental command given to the man of religion. The chosen of the nation, from the moment that they revealed God, occupied themselves in a continual act of sacrifice.
God says to Avraham: "Take now your son, your only one, whom you love, Isaac, etc." That is to say, I demand of you the greatest sacrifice. I want your son who is your only son, and also the one whom you love. Do not fool yourself to think that after you obey Me and bring your son up for a burnt-offering, I will give you another son in place of Yitzchak. When Yitzchak will be slaughtered on the altar – you will remain alone and childless. You will not have another child. You will live your life in incomparable solitude. I want your only son who is irreplaceable. Neither should you think that you will succeed to forget Yitzchak and remove him from your mind. All your life you will think about him. I am interested in your son whom you love and whom you will love forever. You will spend your nights awake, picking at your emotional wounds. Out of your sleep you will call for Yitzchak, and when you wake up you will find your tent desolate and forsaken. Your life will turn into a long chain of emotional suffering. And nevertheless, I demand this sacrifice.
Clearly the experience, which was rooted in dread and suffering, ended in ceaseless joy. When Avraham removed his son from the altar at the angel's command, his suffering turned into everlasting gladness, his dread into perpetual happiness. The religious act begins with the sacrifice of one's self, and ends with the finding of that self. But man cannot find himself without sacrificing himself prior to the finding.
(ט) בְּבֵית חֲתָנִים מְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים אַחַר אַרְבַּע בְּרָכוֹת אֵלּוּ בְּכָל סְעֵדָּה וּסְעֻדָּה שֶׁאוֹכְלִים שָׁם. וְאֵין מְבָרְכִין בְּרָכָה זוֹ לֹא עֲבָדִים וְלֹא קְטַנִּים. עַד כַּמָּה מְבָרְכִין בְּרָכָה זוֹ. אִם הָיָה אַלְמוֹן שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה מְבָרְכִין אוֹתָהּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּלְבַד. וְאִם בָּחוּר שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה אוֹ אַלְמוֹן שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה מְבָרְכִין אוֹתָהּ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה:
(י) בְּרָכָה זוֹ שֶׁמּוֹסִיפִין בְּבֵית חֲתָנִים הִיא בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה מִשֶּׁבַע בְּרָכוֹת שֶׁל נִשּׂוּאִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ הָאוֹכְלִין הֵם שֶׁעָמְדוּ בְּבִרְכַּת נִשּׂוּאִין וְשָׁמְעוּ הַבְּרָכוֹת אֲבָל אִם הָיוּ הָאוֹכְלִין אֲחֵרִים שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בִּרְכַּת נִשּׂוּאִין בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין מְבָרְכִין בִּשְׁבִילָם אַחַר בִּרְכַּת מָזוֹן שֶׁבַע בְּרָכוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עֲשָׂרָה. וַחֲתָנִים מִן הַמִּנְיָן:
(9) In the home of the newly wedded, the marriage blessing is recited at every meal after the four blessings of the Grace. This blessing is not recited by slaves nor by minors (those under thirteen years of age). For how long a period is it recited? When a widower marries a widow, it is recited on the first day only. When a bachelor marries a widow or a widower marries a spinster, it is recited during the seven days of the festivity (after the marriage).
(10) The blessing which is added to the Grace in the bridegroom's home is the last of the seven marriage benedictions. And this rule applies if those at the meal attended the wedding and heard the blessings. But if there are other guests at the table who had not heard the blessings at the wedding ceremony, the seven blessings are recited for their sake, after Grace, provided however that a quorum of ten adult males is present, including the groom.