(כד) וכאשר מת ע"ה אחר שהנחיל ליהושע מה שנאצל עליו מן הפירוש והחכים והתבונן בו יהושע ואנשי דורו. וכל מה שקבל ממשה הוא או אחד מן הזקנים אין לדבר עליו ולא נפלה בו מחלוקת.
(כה) ומי שלא שמע בו פירוש מפי הנביא ע"ה מן הענינים המשתרגים מהם הוציא דינים בסברות במדות השלש עשרה הנתונות על הר סיני שהתורה נדרשת בהם. ובאותם הדינים שהוציאום יש דברים שלא נפלה בהן מחלוקת אבל הסכימו עליהם ויש מהם מה שנפלה בו מחלוקת בין שתי דעות זה אומר בכה וזה אומר בכה זה סובר סברא ונתחזקה לדעתו וזה סובר סברא ונתחזקה לדעתו כי מדות ההיקש שעל דרך התוכחת יקרה בסברותיהם המקרה הזה.
(כו) וכשהיתה נופלת המחלוקת היו הולכים אחרי הרוב כמו שנאמר אחרי רבים להטות (שמות כג).
(
(24) And when he died, peace be upon him – since he bequeathed to Yehoshua that which was imbued to him of the explanation – Yehoshua and the people of his generation applied their wisdom and their thought to [the received Torah]. And everything that Moshe received – he or any of the elders – there is nothing to say about it; and no disagreement arose about it.
(25) And whoever did not hear an explanation from the mouth of the prophet, peace be upon him, about matters that derive from them, extrapolated laws by propositions from the thirteen [exegetical] principles through which the Torah is expounded, which were given at Mount Sinai. And among those laws that they derived, there are some things wherein no disagreement arose, but [rather] they agreed about them. And there were among them [those] wherein disagreements between two opinions did arise – this one says like this, and that one says like that; this one reasons according to his reasoning and becomes more sure of his opinion, and that one reasons according to his reasoning and becomes more sure of his opinion; as principles of analysis that are by way of argumentation will result in such a result.
(26) And when a disagreement would arise, they would go according to the majority, as it states (Exodus 23:2), "you will incline after the majority."
(א) וכאשר מת יהושע בן נון ע"ה למד לזקנים מה שקבל מן הפירוש ומה שהוציאו בזמנו מן הדינים ולא נפל עליו מחלוקת. ואשר נפל בו מחלוקת פסקו בו הדין על פי רוב הזקנים. ועליהם אמר הכתוב (יהושע כד) וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. ואחר כן למדו הזקנים ההם מה שקבלו מפי יהושע אל הנביאים ע"ה והנביאים למדו זה לזה.
(ב) ואין זמן שלא היה בו התבוננות וחדוש הענינים. והיו חכמי כל דור משימים דברי הקודמין עיקר והיו לומדין מהם ומחדשים ענינים. והעיקרים המקובלים לא נחלקו בהם.
(ג) עד הגיע הזמן לאנשי כנסת הגדולה והם חגי זכריה ומלאכי ודניאל וחנניה מישאל ועזריה ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה ומרדכי וזרובבל בן שאלתיאל ונלוו לאלה הנביאים השלמת מאה ועשרים זקן מן החרש והמסגר ודומיהם והתבוננו גם הם כאשר עשו הקודמים להם וגזרו גזירות ותיקנו תקנות והאחרון מן החבורה הטהורה ההיא הוא ראשית החכמים הנזכרים במשנה והוא שמעון הצדיק והיה כהן גדול בדור ההוא.
(ד) וכאשר הגיע הזמן אחריהם אל רבינו הקדוש ע"ה והיה יחיד בדורו ואחד בזמנו איש שנמצאו בו כל החמודות והמדות הטובות עד שזכה בהם אצל אנשי דורו לקרותו רבינו הקדוש ושמו יהודה.
(ה) והיה בחכמה ובמעלה בתכליתם כמו שאמרו (גיטין דף נט.) מימות משה רבינו ועד רבי לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד. והיה בתכלית החסידות והענוה והרחקת התענוגים כמו שאמרו גם כן (סוטה דף מט:) משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא.
(
(1) And when Yehoshua bin Nun, peace be upon him, died, he taught the elders that which he received of the [Torah's oral] explanation; and the laws that they extrapolated during his time about which no disagreement occurred; and [those] about which there occurred a disagreement [and] they decided the law according to the majority of the elders. And about them the verse states (Joshua 24:31), "and all the days of the elders who had length of days after Joshua." And afterward, these elders taught that which they received from Yehoshua to the prophets, peace be upon them. And the prophets learned, one from another.
(2) And there was no time that there was not contemplation and innovation of the matters. And the sages of each generation would make the words of the predecessors the main thing, and they would learn from them and innovate matters. And there was no disagreement [about] the fundamentals passed on.
(3) Until came the time of the men of the Great Assembly – and they were Chaggai, Zechariah, Malachi, Daniel, Chananiah, Mishael, Azariah, Ezra the Scribe, Nechemiah ben Chakhaliah, Mordechai, Zerubavel ben Shaltiel; and accompanying these prophets were the remainder of the hundred and twenty elders, from 'the craftsmen and sentry' and similar to them. And they also contemplated [the laws] as had done their predecessors, and they decreed decrees and ordained ordinances. And the last of this holy fellowship was the beginning of the sages mentioned in the mishnah – and that is Shimon the Righteous. And he was high priest in that generation.
(4) And after them, when the time arrived for our Holy Rabbi, peace be upon him, [he organized the Mishnah]. He was unique in his generation – a man that had all of the graces and the good character traits in him; to the point that through them, he merited to be called our Holy Rabbi by the people of his generation. And his name is Yehudah.
(5) And he was complete in wisdom and virtue, as they said (Gittin 59.), "From the days of Moshe, our teacher, and until Rabbi, we did not see Torah and grandeur in one place (man)." And he was complete in piety and humility and distancing from the [physical] delights, as they also said (Sotah 49b), "From when Rabbi died, humility and fear of sin have ceased."
החלק השלישי הדינין שהוציאו על דרכי הסברא ונפלה בם מחלוקת כמו שזכרנו ונפסק הדין בהן על פי הרוב וזה יקרה כשישתנה העיון ומפני כך אומרים (יבמות דף עו:) אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה. אבל נפלה המחלוקת והעיון בדבר שלא נשמע בו הלכה ותמצא בכל התלמוד שהם חוקרים על טעם הסברא שהוא גורם המחלוקת בין החולקים ואומרים במאי קא מיפלגי או מאי טעמא דר' פלוני או מאי בינייהו. והם מביאים אותו על ענין זה ברוב מקומות. וזוכרים הטעם הגורם למחלוקת כגון שיאמרו רבי פלוני מחזיק טענה פלונית. ופלוני מחזיק טענה פלונית וכדומה לו. אבל מי שיחשוב שהדינין שנחלקין בהם כמו כן מקובלים מפי משה וחושבים שנפלה המחלוקת מדרך טעות ההלכות או מפני שאחד מהם קבל קבלה אמת והשני טעה בקבלתו או שכח או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע ויביא ראיה על זה מה שנאמר (סנהדרין דף פח:) משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות זה הדבר מגונה מאד. והוא דברי מי שאין לו שכל ואין בידו עיקרים ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצות וכל זה שוא ובטל. ומה שהביאו להאמין באמונה הזאת הנפסדת הוא מיעוט הסתכלותו בדברי החכמים הנמצאים בתלמוד שהם מצאו שכל הפירוש המקובל מפי משה הוא אמת ולא נתנו הפרש בין העיקרים המקובלים ובין תולדות הענינים שיוציאו אותם בעיון. אבל אתה אל יכנס בלבך ספק שמחלוקת ב"ש וב"ה באמרם (ברכות פ"ח דף נא:) מכבדין את הבית ואחר כן נוטלין לידים או נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית ותחשוב שאחד משני הדברים האלו אינו מקובל מפי משה מסיני. אבל הטעם שהוא גורם להיות חולקים הוא מה שנזכר בתלמוד (שם נב:) שאחד מהם אוסר להשתמש בעם הארץ והשני מתיר. וכן כל מה שידמה לאלו המחלוקות שהם ענפי הענפים. אבל מה שאמרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה מחלוקת בישראל ענין זה מבואר שכל ב' אנשים בהיותם שוים בשכל ובעיון ובידיעת העיקרים שיוציאו מהם הסברות לא תפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים ואם נפלה תהיה מעוטא. כמו שלא נמצא שנחלקו שמאי והלל אלא בהלכות יחידות. וזה מפני שדעות שניהם היו קרובות זה לזה בכל מה שיוציאו בדרך סברא והעיקרים כמו כן הנתונים לזה כמו העיקרים הנתונים לזה. אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה ונחלשה סברתם נגד סברת הלל ושמאי ובם נפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים שסברת כל אחד ואחד מהם היתה לפי שכלו ומה שיש בידו מן העיקרים. ואין להאשימם בכל זאת. שלא נכריח אנחנו לשני חכמים מתוכחים בעיון להתוכח כשכל יהושע ופנחס ואין לנו ספק כמו כן במה שנחלקו בו אחרי שאינם כמו שמאי והלל או כמו שהוא למעלה מהם שהקדוש ברוך הוא לא צונו בעבודתו על ענין זה. אבל צונו לשמוע מחכמי הדור כמו שנאמר (דברים יז) אל השופט אשר יהיה בימים ההם. ועל הדרכים האלו נפלה המחלוקת לא מפני שטעו בהלכות ושהאחד אומר אמת והשני שקר. ומה מאד מבואר ענין זה לכל המסתכל בו. ומה יקר וגדול זה העיקר במצות:
The third division are the laws that they extrapolated by the ways of reasoning and a disagreement about them occurred, as we have mentioned – and the law was decided in them according to the majority. And this happens, when the investigation is given to divergence. And because of this, they say (Yevamot 76b), "If it is a [transmitted] law, we will accept it; but if it is a law [that is deduced], there is a rebuttal." Rather the disagreement and the investigation occurred about something that a [transmitted] law was not heard. And you will find in all of the Talmud that they are examining the basis of the reasoning that causes the disagreement between the disputants; and [so] they say, "About what do they differ," or "What is the basis of Rabbi x," or "What is [the difference] between them?" And they bring it about this matter in most places; and they mention the basis that causes the disagreement – for example, that they will say, "Rabbi x holds from claim z, and y holds from claim a," and similar to it. But one who would think that the laws about which they disagree are likewise transmitted from the mouth of Moshe and they think that a disagreement occurred by way of a mistake in the laws or because one of them received the true transmission and the other made a mistake in his transmission or he forgot or he did not hear from his teacher everything he was supposed to hear – and bring [as] a proof about this, that which they said (Sanhedrin 88b), "From when the students of Shammai and Hillel – who did not serve all that was required of them – multiplied, disagreement grew in Israel and the Torah was made to be like two Torahs"; this thing is very repugnant. And these are the words of one who has no intellect and does not have the fundamental principles in his hand and who disfigures the people from which the commandments were transmitted; and all of this is emptiness and naught. And what brought him to believe this faulty belief is his lack of cognition of the words of the sages that are found in the Talmud. As they found that all of the explanation that is transmitted from the mouth of Moshe is true, but they did not [take cognizance] of the difference between the transmitted fundamentals and the topical extensions that [the sages] extrapolated by investigation. But [as for] you, a doubt should not enter your heart [about] the disagreement of the House of Shammai and the House of Hillel; when they said (Berakhot 51b – Chapter 8), "We clean the room, and afterward rinse the hands" or "we rinse the hands, and afterward clean the room" – [that] you think that [the cause of this argument is that] one of these two things was not transmitted from the mouth of Moshe from Sinai. But [rather] the basis that causes them to disagree is what is mentioned in the Talmud (Berakhot 52b); that one of them forbids being served by an ignorant person and the other permits [it]. And so [too, with] all that is similar to these disagreements, that are the elaborations of elaborations. Rather, the matter of that which they said, "From when the students of Shammai and Hillel – who did not serve all that was required of them – multiplied, disagreement grew in Israel," is evident; in that when two people are of equal intellect and investigation and knowledge of the fundamentals from which reasonings extrapolate, no disagreement will occur in their reasonings in any way. And if it does occur, it will be minimal; as it is only found that Shammai and Hillel disagreed about isolated laws. And that is because the thoughts of the two of them were very close – one to the other – in everything that they extrapolated by way of reasoning. And, likewise, the fundamentals that were given to this one, were like the fundamentals given to that one. But when the diligence of the students towards wisdom slackened and their reasoning weakened – in comparison to the reasoning of Hillel and Shammai – disagreement occurred among them in the investigation of many things; as the reasoning of each and every one of them was according to his intellect and to what he had in hand of the fundamentals. And nonetheless, they should not be blamed; as we cannot force two sages that debate in investigation, to debate according to the intellect of Yehoshua and Pinchas. And, likewise, we have no doubt about that which they debated [just] because they are not like Shammai and Hillel or like those before them; as the Holy One, blessed be He, did not command His service in this manner. But [rather] He commanded us to listen to the sages of the generation, as it is stated (Deuteronomy 17:9), "to the judge that will be in those days." And it is through these ways that disagreement occurred; not because they erred in the laws, and one is saying truth and the other is saying falsehood. And how evident is this matter to all that give cognizance to it! And how precious and great is this fundamental principle about the commandments!
אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן
Rabbi Abba said that Shmuel said: For three years Beit Shammai and Beit Hillel disagreed. These said: The halakha is in accordance with our opinion, and these said: The halakha is in accordance with our opinion. Ultimately, a Divine Voice emerged and proclaimed: Both these and those are the words of the living God. However, the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel. The Gemara asks: Since both these and those are the words of the living God, why were Beit Hillel privileged to have the halakha established in accordance with their opinion? The reason is that they were agreeable and forbearing, showing restraint when affronted, and when they taught the halakha they would teach both their own statements and the statements of Beit Shammai. Moreover, when they formulated their teachings and cited a dispute, they prioritized the statements of Beit Shammai to their own statements, in deference to Beit Shammai.
אלו ואלו דברי אלקים חיים שאלו רבני צרפת ז״ל היאך אפשר שיהו אלו ואלו דברי אלקים חים וזה איסר וזה מתיר ותרצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לן על כל דבר ודבר מ״ט פנים לאיסור ומ״ט פני׳ להיתר ושאל להקב״ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר.
הדכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני חד מינייהו משקר אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט:
§ The Gemara returns to the initial question of whether or not Beit Shammai acted in accordance with their own opinion. The Gemara suggests: Come and hear: Although Beit Shammai and Beit Hillel disagreed with regard to several cases, nevertheless, they did not refrain from marrying women from each other’s communities. The cases with regard to which they disagreed include rival wives, and sisters, i.e., if two sisters had been married to two brothers and simultaneously became obligated in levirate marriage, Beit Hillel prohibit both in levirate marriage, and if they violated the prohibition and married regardless, they require a divorce. By contrast, Beit Shammai permit them to remain married. Furthermore, Beit Shammai and Beit Hillel disagreed with regard to an outdated bill of divorce that had been written but not delivered. Beit Shammai maintain that if the husband and wife continued to live together after the writing of the bill of divorce, the same bill of divorce can still be used later, whereas Beit Hillel dispute this. And they likewise disagreed with regard to an uncertain married woman, i.e., whether a minor who was actually married, and not merely betrothed, may perform refusal. And they also disagreed with regard to one who divorces his wife and later she lodged together with him at an inn, as to whether or not this is sufficient grounds for assuming that they remarried. Additionally, they disagreed with regard to the issue of betrothal by money and with the equivalent value of money, and by a peruta or with the equivalent value of a peruta. According to Beit Shammai, the minimal amount of money effective for betrothal is a dinar or the equivalent of a dinar, whereas Beit Hillel maintain that even the less valuable peruta or its equivalent is sufficient. Despite the fact that these halakhot entail important ramifications depending on whether or not these women were married or fit for marriage, or whether their offspring are fit for marriage, Beit Shammai did not refrain from marrying women from Beit Hillel, nor did Beit Hillel refrain from marrying women from Beit Shammai. This serves to teach you that they practiced affection and camaraderie between them, to fulfill that which is stated: “Love truth and peace” (Zechariah 8:19).
And this is known as the oven of akhnai. The Gemara asks: What is the relevance of akhnai, a snake, in this context? Rav Yehuda said that Shmuel said: It is characterized in that manner due to the fact that the Rabbis surrounded it with their statements like this snake, which often forms a coil when at rest, and deemed it impure. The Sages taught: On that day, when they discussed this matter, Rabbi Eliezer answered all possible answers in the world to support his opinion, but the Rabbis did not accept his explanations from him. After failing to convince the Rabbis logically, Rabbi Eliezer said to them: If the halakha is in accordance with my opinion, this carob tree will prove it. The carob tree was uprooted from its place one hundred cubits, and some say four hundred cubits. The Rabbis said to him: One does not cite halakhic proof from the carob tree. Rabbi Eliezer then said to them: If the halakha is in accordance with my opinion, the stream will prove it. The water in the stream turned backward and began flowing in the opposite direction. They said to him: One does not cite halakhic proof from a stream. Rabbi Eliezer then said to them: If the halakha is in accordance with my opinion, the walls of the study hall will prove it. The walls of the study hall leaned inward and began to fall. Rabbi Yehoshua scolded the walls and said to them: If Torah scholars are contending with each other in matters of halakha, what is the nature of your involvement in this dispute? The Gemara relates: The walls did not fall because of the deference due Rabbi Yehoshua, but they did not straighten because of the deference due Rabbi Eliezer, and they still remain leaning. Rabbi Eliezer then said to them: If the halakha is in accordance with my opinion, Heaven will prove it. A Divine Voice emerged from Heaven and said: Why are you differing with Rabbi Eliezer, as the halakha is in accordance with his opinion in every place that he expresses an opinion? Rabbi Yehoshua stood on his feet and said: It is written: “It is not in heaven” (Deuteronomy 30:12). The Gemara asks: What is the relevance of the phrase “It is not in heaven” in this context? Rabbi Yirmeya says: Since the Torah was already given at Mount Sinai, we do not regard a Divine Voice, as You already wrote at Mount Sinai, in the Torah: “After a majority to incline” (Exodus 23:2). Since the majority of Rabbis disagreed with Rabbi Eliezer’s opinion, the halakha is not ruled in accordance with his opinion. The Gemara relates: Years after, Rabbi Natan encountered Elijah the prophet and said to him: What did the Holy One, Blessed be He, do at that time, when Rabbi Yehoshua issued his declaration? Elijah said to him: The Holy One, Blessed be He, smiled and said: My children have triumphed over Me; My children have triumphed over Me.
(יז) כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:
(17) Every argument that is for [the sake of] heaven's name, it is destined to endure. But if it is not for [the sake of] heaven's name -- it is not destined to endure. What is [an example of an argument] for [the sake of] heaven's name? The argument of Hillel and Shammai. What is [an example of an argument] not for [the sake of] heaven's name? The argument of Korach and all of his congregation.
(ו) אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִם כֵּן לָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין לְבַטָּלָה. שֶׁאִם יֹאמַר הָאָדָם כָּךְ אֲנִי מְקֻבָּל, יֵאָמֵר לוֹ, כְּדִבְרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שָׁמָעְתָּ:
(6) Rabbi Yehudah said: "If so, why do we record the words of an individual among the majority [only] to be nullified? For if a person says "Thus I have received [the law]," another will say to him "You heard it according to the words of So-and-So."