דן לכף זכות

(ו) יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:

(6) Yehoshua ben Perachiah and Nitai of Arbel received from them. Yehoshua ben Perachia says, "Make for yourself a mentor, acquire for yourself a friend and judge every person as meritorious."

חזייה לההוא גברא דקא כריב אמר להן כהן וחורש אמרו לו יכול לומר אגיסטון אני בתוכו
Reish Lakish saw a certain man plowing a field. He said to the other Sages: Look at this priest who is plowing during the Sabbatical Year. They said to him that he could say in his own defense: I am a hired worker [agiston] in the field, which belongs to a gentile. Therefore, it is permitted.
תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי אמר להן כהן וזמר א"ל יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך אמר להם הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות
Reish Lakish further saw a certain man pruning vines in the vineyards. He said to the other Sages: Look at this priest who is pruning vines during the Sabbatical Year. They said to him that he could say: I need the branches to make a bale [ekel ] for my olive press, i.e., a basket to hold olives for pressing. Since he is not pruning the vines for agricultural purposes but to use the branches, it is permitted for him to do so in the Sabbatical Year. Reish Lakish said to them, in a play on words: The heart knows whether he is doing so for a bale [ekel ], or whether he is saying this as deceit [la’akalkalot].
(טו) לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ׃
(15) You shall not render an unfair decision: do not favor the poor or show deference to the rich; judge your kinsman fairly.
ת"ר (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא אחד יושב ואחד עומד אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך ד"א בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חבירך לכף זכות
The Sages taught: The verse states: “But in righteousness shall you judge your colleague” (Leviticus 19:15), from which it is derived: The court must ensure that there will not be a situation where one litigant is sitting and one litigant is standing, or a situation where one litigant says everything that he needs to say to present his case and one litigant, the judge says to him: Curtail your statement. Alternatively, it is derived from the verse: “But in righteousness shall you judge your colleague,” that you should judge another favorably, and seek to find justification for his actions, even if when interpreted differently his actions could be judged unfavorably.
אמר ריש לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו דכתיב והן לא יאמינו לי וגו׳ וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל אמר לו הן מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין
On the topic of Miriam’s leprosy, the Gemara cites that which Reish Lakish said: One who suspects the innocent of indiscretion is afflicted in his body, as it is written: “And Moses answered and said: But they will not believe me and will not hearken to my voice, for they will say, God did not appear to you” (Exodus 4:1), and it is revealed before the Holy One, Blessed be He, that the Jewish people would believe. The Holy One, Blessed be He, said to Moses: They are believers, the children of believers; and ultimately, you will not believe.

(ב) והוי דן את כל האדם לכף זכות. ענינו כשיהיה אדם שלא תדע בו אם צדיק הוא אם רשע ותראהו שיעשה מעשה או יאמר דבר שאם תפרשהו על דרך אחת יהיה טוב ואם תפרשהו על דרך אחרת יהיה רע קח אותו על הטוב ולא תחשוב בו רע אבל אם יהיה האדם נודע שהוא צדיק מפורסם ובפעולות הטובות ונראה לו פועל שכל עניניו מורים שהוא פועל רע ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול ואפשר רחוק הוא ראוי שתקח אותו שהוא טוב אחר שיש שום צד אפשרות להיותו טוב ואין מותר לך לחשדו ועל זה אמרו כל החושד בכשרים לוקה בגופו וכן כשיהיה רשע ויתפרסמו מעשיו ואחר כן ראינוהו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק לרע ראוי להשמר ממנו ושלא תאמן בו שהוא טוב אחר שיש בו אפשרות לרע ועל זה נאמר (גם) כי יחנן קולו אל תאמן בו וגו' וכשיהי' בלתי ידוע והמעשה בלתי מכריע לא' משני הקצוות צריך בדרך החסידות שתדין לכף זכות איזה קצה שיהיה משני הקצוות:

(2) "and judge every person as meritorious:" Its subject is when there is a person whom you do not about him if he is righteous or if he is wicked and you see him doing an act or saying something and if you interpret it one way it will be good and if you interpret in another way it will be bad - [in this case,] take it to the good and do not think bad about it. But if the man is known to be famously righteous and of good deeds; and an action of his is seen that all of its aspects indicate that it is a bad deed and a person can only determine it to be good with great stretching and a distant possibility, it is fit that you take it that it is good, since there is some aspect of a possibility that it is good. And it is not permissible for you to suspect him; and about this did they say (Shabbat 97a), "The body of anyone who suspects proper ones will be struck." And so [too] when it is an evildoer and his deeds are famous, and afterwords we see him that he does a deed, all of the indications about which are that it is good but there is an aspect of a distant possibility that it is bad; it is fit to guard oneself from him and not to believe that it is good, since there is a possibility for the bad. And about this is it stated (Proverbs 26:25), (Also) "Though he be fair-spoken do not trust him, etc." But when he is not known and the deed is indeterminate towards one of the two extremes; according to the ways of piety, one must judge a person as meritorious towards whichever extreme of the two extremes [would be the case].

(ג) וְלִפְעָמִים עוֹבֵר נַמֵי (ג) בְּמִצְוַת עֲשֵׂה דִּ''בְצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ''. כְּגוֹן שֶׁרָאָה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁדִּבֵּר אוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה, וְיֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה לְשָׁפְטוֹ לְצַד הַטוֹב וּלְצַד הַזְּכוּת אוֹ לְהֶפְכוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא אִישׁ בֵּינוֹנִי, נִתְחַיַּבְנוּ מִן הַתּוֹרָה בְּמִצְוַת עֲשֵׂה הַזּוֹ לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת. (וְאִם הָאִישׁ הַהוּא יְרֵא אֱלֹקִים, נִתְחַיַּבְנוּ לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, גַּם כִּי קָרוֹב וְנוֹטֶה יוֹתֵר הַדָּבָר לְכַף חוֹבָה מִלְּכַף זְכוּת) וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ עֲבוּר הַדִּבּוּר הַזֶּה שֶׁדִּבֵּר אוֹ הַמַעֲשֶׂה הַזֶּה שֶׁעָשָׂה, אוֹ הַמְקַבֵּל, שֶׁנִּתְחַזֵּק אֶצְלוֹ לִגְנוּת, עֲבוּר זֶה שֶׁשָּׁמַע עָלָיו, וְלֹא דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עוֹבֵר בְּמִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ.

(3) (3) And sometimes he also transgresses (Vayikra 19:5): "In righteousness shall you judge your neighbor." For example, if one sees his friend saying something or doing something, which may be perceived as righteous and meritorious or as the reverse, even if he [his friend] is a mediocre person, we are obligated by the Torah in this positive commandment to judge him in the scales of merit. (And if that man is G–d-fearing, we are obligated to judge him in the scales of merit even if they incline more to guilt than to merit.) And one who goes and speaks demeaningly of him because of this thing that he said or that he did, or the receiver [of these words], who perceives him negatively because of what he has heard about him, and does not judge him in the scales of merit, transgresses this positive commandment.

(א) ולפעמים עובר נמי במצות עשה דבצדק וכו'. והיא נמנית בספר המצות מצות עשה קע''ז עיין שם שכתב ובכלל זה גם כן שיתחייב שידין את חבירו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב, והיא מימרא מפורשת בשבועות בריש פרק שבועת העדות והיא נזכרת בסמ''ג גם כן ובסמ''ק שדבר זה נכלל במצות עשה דבצדק וכו' וגם הרבינו יונה בספרו שערי תשובה כתב שהיא מצות עשה דאורייתא וממנו העתקתי כמעט כל דברי שבסעיף זה שבפנים, וזה לשונו: והנה אם תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד הטובה ולצד הזכות, אם האיש ההוא ירא אלקים יתחייב לדון אותו לכף זכות על דרך אמת גם כי קרוב ונוטה הדבר יותר לכף חובה (וכן כתב הרמב''ם בפרק א' דאבות במשנה והוי דן את כל אדם לכף זכות עי''ש) ואם הוא מן הבינונים אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות כמו שאמרו חז''ל הדן את חבירו לכף זכות המקום ידינוהו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך. ואם הדבר נוטה לכף חובה יהיה הדבר אצלך כמו ספק ואל תכריעו לכף חובה. ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע, או בחנתו כי אין יראת אלהים בלבבו וכו' עי''ש וכן כתב הרמב''ם בפרק א' דאבות במשנה הנ''ל. ולכן כתבתי בפנים מן הבינונים.

(ב) ואל יתפוס עלי הקורא לאמר שבוודאי הרמב''ם חולק על רבינו יונה והסמ''ג והסמ''ק, וסובר שהוא רק מדה בעלמא ולא מצות עשה, והראיה שהרמב''ם כתב שם בסוף מאמרו במשנה הנ''ל שהוא מדרכי החסידות, דזה אינו דהרמב''ם איירי שם באדם שאין אני מכירו אם הוא צדיק אם רשע לזה בודאי אין אני מחויב מן התורה לדונו לכף זכות רק מדה טובה בעלמא, וכן ברמב''ם בפרק ה' מהלכות דעות בהלכה ז' שמונה זה בין מדותיו של תלמיד חכם ומשמע דהוא רק מדה בעלמא, התם איירי גם כן בכהאי גוונא. ותדע דהא העתיק שם לשון המשנה דאבות הוי דן את כל אדם לכף זכות, אבל אנן איירינן באיש שאני מכירו שאינו רשע רק מן הבינונים, שם הוא חיובא דאורייתא. והראיה מהרמב''ם גופא בספר המצוות במצות קע''ז הנ''ל כתב בהדיא ובכללה גם כן שיתחייב שידין את חבירו לכף זכות מלשון שיתחייב משמע בהדיא דאיירי בכל אדם דהתרי''ג מצות נאמרו לכל ישראל. וראה כי דברינו אמת, דבמשנה דאבות וכן ברמב''ם הלכות דיעות הנ''ל דאיירי במדות נאמר והוי דן את כל אדם לכף זכות ובמימרא דשבועות הנ''ל ובספר המצות הנ''ל דאיירי בביאור המצות עשה דבצדק וכו' נאמר והוי דן את חבירך לכף זכות, חבירך, משמע שאתה מכירו שאיננו רשע.