הורים וילדים נטע קול ויהלי רקנטי

יר

Byיהלי רקנטי

ואהבת לרעך כמוך ברנרים

תעודת זהות לסרטון -
כותרת: נשרקה.

סוגה : מערכון.
מקור: גרסה למערכון המקורי של הגשש החיוור.
זמן: העת החדשה, 1977.
מקום: ארץ ישראל.

מה זה בעצם יחסים בין הורים וילדים -

יחסים בין הורים וילדים הנו נושא רחב ומורכב מאוד ומעסיק אותנו בכל הגילים הורים כילדים.

ככלל, בני הנוער נמצאים בגיל בו מערכת היחסים עם הוריהם אמביוולנטית (מצב שבו יש רגשות חיובים ושלילים כלפי מישהו) מאוד. מצד אחד אתם בני הנוער מבקשים לפרוש כנפיים, להיות עצמאים, דורשים מההורים להתחשב בדעתכם ולאפשר לכם לנהוג כרצונכם. אך עדיין תלויים כלכלית ורגשית בהורים, מודעים לכך שעדיין זקוקים מאוד להורים ואף פוחדים מעצמאות.

להורים יש תקוות וחלומות כלפי ילדיהם, כיצד יתמודדו עם האכזבות הבלתי נמנעות כשילדיהם אינם מגשימים את התקוות שתלו בהם?

האם ידעו לכוון ולעודד את ילדיהם לממש את הפוטנציאל הטמון בהם, ולא לכוונם לנתיב אליו יעדו אותם עוד טרם לידתם? כיצד יוכלו להמשיך לתמוך ולעזור ובה בעת לחנך את ילדיהם לעצמאות?

שווה ציטוט

מהו הגיל המומלץ לדרוש מהילדים לקיחת אחריות והשתתפות במטלות הבית? אנחנו חושבות שמומלץ לדרוש מילדים לקחת אחראיות והשתתפות במטלות הבית מגיל קטן אבל בהדרגתיות, כלומר כשהילד ממש קטן אפשר ללמד אותו להרים דברים מהרצפה או לאסוף את המשחקים שלו אחריו או כל מיני דברים לאו דווקא כדי שהוא יעזור בבית אלא כדי שהוא יתרגל ללקיחת אחריות ולאט לאט כשהילד גדל אפשר להוסיף וללמד אותו עוד מטלות בבית אחרי שהוא כבר יודע לקחת אחריות וכך הוא יוכל לעזור בבית.
האם זה נכון רק להתגלגל (להשתעשע) עם הילדים ופתאום בגיל שתיים-עשרה להתחיל לדרוש מהם למלא חובות? אנחנו חושבות שזה לא נכון להשתעשע עם הילדים ורק בגיל שתיים עשרה להתחיל לדרוש מהם חובות כמו שהזכרנו בשאלה הקודמת. מפני שאז הם יהיו רגילים למשהו אחד ( לא לעזור במטלות הבית) והם לא ידעו איך לעזור במטלות הבית, ופתאום יהיו צריכים להתרגל למשהו אחר, ויהיה הרבה יותר קשה לשכנע אותם לעשות את זה אם הם לא רגילים לזה. ויהיה קשה וכמעט בלתי אפשרי להרגיל אותם במכה וכך הם לא יעשו את המטלות בגלל שהם לא יהיו רגילים ולא ידעו איך.

סיפור -

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקְנוֹס שֶׁהָיוּ אֶחָיו חוֹרְשִׁים בַּמִּישׁוֹר וְהוּא חוֹרֵשׁ בָּהָר וְנָפְלָה פָּרָתוֹ וְנִשְׁבָּרָה, אָמַר לְטוֹבָתִי נִשְׁבְּרָה פָּרָתִי, בָּרַח וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְהָיָה אוֹכֵל קוֹזְזוֹת אֲדָמָה, עַד שֶׁעָשָׂה פִּיו רֵיחַ רַע, הָלְכוּ וְאָמְרוּ לְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי רֵיחַ פִּיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָשֶׁה לוֹ, אָמַר לוֹ כְּשֵׁם שֶׁהִבְאִישׁ רֵיחַ פִּיךָ עַל הַתּוֹרָה, כָּךְ יִהְיֶה רֵיחַ תַּלְמוּדְךָ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. לְאַחַר יָמִים עָלָה אָבִיו לְנַדּוֹתוֹ מִנְּכָסָיו, וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וּגְדוֹלֵי מְדִינָתוֹ יוֹשְׁבִים לְפָנָיו, בֶּן צִיצִית הַכֶּסֶת וְנַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוֹעַ, וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ .... אָמַר לוֹ אָבִיו בְּנִי לֹא עָלִיתִי לְכָאן אֶלָּא לְנַדּוֹתְךָ מִנְּכָסַי, עַכְשָׁו הֲרֵי כָּל נְכָסַי נְתוּנִים לְךָ מַתָּנָה. אָמַר הֲרֵי הֵם עָלַי חֵרֶם וְאֵינִי אֶלָּא שָׁוֶה בָּם כְּאֶחָי....

ת.ז
כותרת המקור : תְּחִלָּתוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקָנוֹס

סוגה: סיפור, אגדת חז"ל

מקור: בראשית רבה, פרשה מ"א. (ראו קישור מעל התמונה) העת העתיקה, תקופת האמוראים – מאה 4 לספירה.

מקום: ארץ ישראל.

Genesis 41

(1) After two years’ time, Pharaoh dreamed that he was standing by the Nile, (2) when out of the Nile there came up seven cows, handsome and sturdy, and they grazed in the reed grass. (3) But presently, seven other cows came up from the Nile close behind them, ugly and gaunt, and stood beside the cows on the bank of the Nile; (4) and the ugly gaunt cows ate up the seven handsome sturdy cows. And Pharaoh awoke. (5) He fell asleep and dreamed a second time: Seven ears of grain, solid and healthy, grew on a single stalk. (6) But close behind them sprouted seven ears, thin and scorched by the east wind. (7) And the thin ears swallowed up the seven solid and full ears. Then Pharaoh awoke: it was a dream! (8) Next morning, his spirit was agitated, and he sent for all the magicians of Egypt, and all its wise men; and Pharaoh told them his dreams, but none could interpret them for Pharaoh. (9) The chief cupbearer then spoke up and said to Pharaoh, “I must make mention today of my offenses. (10) Once Pharaoh was angry with his servants, and placed me in custody in the house of the chief steward, together with the chief baker. (11) We had dreams the same night, he and I, each of us a dream with a meaning of its own. (12) A Hebrew youth was there with us, a servant of the chief steward; and when we told him our dreams, he interpreted them for us, telling each of the meaning of his dream. (13) And as he interpreted for us, so it came to pass: I was restored to my post, and the other was impaled.” (14) Thereupon Pharaoh sent for Joseph, and he was rushed from the dungeon. He had his hair cut and changed his clothes, and he appeared before Pharaoh. (15) And Pharaoh said to Joseph, “I have had a dream, but no one can interpret it. Now I have heard it said of you that for you to hear a dream is to tell its meaning.” (16) Joseph answered Pharaoh, saying, “Not I! God will see to Pharaoh’s welfare.” (17) Then Pharaoh said to Joseph, “In my dream, I was standing on the bank of the Nile, (18) when out of the Nile came up seven sturdy and well-formed cows and grazed in the reed grass. (19) Presently there followed them seven other cows, scrawny, ill-formed, and emaciated—never had I seen their likes for ugliness in all the land of Egypt! (20) And the seven lean and ugly cows ate up the first seven cows, the sturdy ones; (21) but when they had consumed them, one could not tell that they had consumed them, for they looked just as bad as before. And I awoke. (22) In my other dream, I saw seven ears of grain, full and healthy, growing on a single stalk; (23) but right behind them sprouted seven ears, shriveled, thin, and scorched by the east wind. (24) And the thin ears swallowed the seven healthy ears. I have told my magicians, but none has an explanation for me.” (25) And Joseph said to Pharaoh, “Pharaoh’s dreams are one and the same: God has told Pharaoh what He is about to do. (26) The seven healthy cows are seven years, and the seven healthy ears are seven years; it is the same dream. (27) The seven lean and ugly cows that followed are seven years, as are also the seven empty ears scorched by the east wind; they are seven years of famine. (28) It is just as I have told Pharaoh: God has revealed to Pharaoh what He is about to do. (29) Immediately ahead are seven years of great abundance in all the land of Egypt. (30) After them will come seven years of famine, and all the abundance in the land of Egypt will be forgotten. As the land is ravaged by famine, (31) no trace of the abundance will be left in the land because of the famine thereafter, for it will be very severe. (32) As for Pharaoh having had the same dream twice, it means that the matter has been determined by God, and that God will soon carry it out. (33) “Accordingly, let Pharaoh find a man of discernment and wisdom, and set him over the land of Egypt. (34) And let Pharaoh take steps to appoint overseers over the land, and organize the land of Egypt in the seven years of plenty. (35) Let all the food of these good years that are coming be gathered, and let the grain be collected under Pharaoh’s authority as food to be stored in the cities. (36) Let that food be a reserve for the land for the seven years of famine which will come upon the land of Egypt, so that the land may not perish in the famine.” (37) The plan pleased Pharaoh and all his courtiers. (38) And Pharaoh said to his courtiers, “Could we find another like him, a man in whom is the spirit of God?” (39) So Pharaoh said to Joseph, “Since God has made all this known to you, there is none so discerning and wise as you. (40) You shall be in charge of my court, and by your command shall all my people be directed; only with respect to the throne shall I be superior to you.” (41) Pharaoh further said to Joseph, “See, I put you in charge of all the land of Egypt.” (42) And removing his signet ring from his hand, Pharaoh put it on Joseph’s hand; and he had him dressed in robes of fine linen, and put a gold chain about his neck. (43) He had him ride in the chariot of his second-in-command, and they cried before him, “Abrek!” Thus he placed him over all the land of Egypt. (44) Pharaoh said to Joseph, “I am Pharaoh; yet without you, no one shall lift up hand or foot in all the land of Egypt.” (45) Pharaoh then gave Joseph the name Zaphenath-paneah; and he gave him for a wife Asenath daughter of Poti-phera, priest of On. Thus Joseph emerged in charge of the land of Egypt.— (46) Joseph was thirty years old when he entered the service of Pharaoh king of Egypt.—Leaving Pharaoh’s presence, Joseph traveled through all the land of Egypt. (47) During the seven years of plenty, the land produced in abundance. (48) And he gathered all the grain of the seven years that the land of Egypt was enjoying, and stored the grain in the cities; he put in each city the grain of the fields around it. (49) So Joseph collected produce in very large quantity, like the sands of the sea, until he ceased to measure it, for it could not be measured. (50) Before the years of famine came, Joseph became the father of two sons, whom Asenath daughter of Poti-phera, priest of On, bore to him. (51) Joseph named the first-born Manasseh, meaning, “God has made me forget completely my hardship and my parental home.” (52) And the second he named Ephraim, meaning, “God has made me fertile in the land of my affliction.” (53) The seven years of abundance that the land of Egypt enjoyed came to an end, (54) and the seven years of famine set in, just as Joseph had foretold. There was famine in all lands, but throughout the land of Egypt there was bread. (55) And when all the land of Egypt felt the hunger, the people cried out to Pharaoh for bread; and Pharaoh said to all the Egyptians, “Go to Jo-seph; whatever he tells you, you shall do.”— (56) Accordingly, when the famine became severe in the land of Egypt, Joseph laid open all that was within, and rationed out grain to the Egyptians. The famine, however, spread over the whole world. (57) So all the world came to Joseph in Egypt to procure rations, for the famine had become severe throughout the world.

פירוש לסיפור -

רבי אליעזר בורח מביתו אל בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי. מתוך תחילתו המקוטעת של הסיפור אין אנו יודעים מהי הסיבה לכך. ניתן לשער שקדמה לבריחה מערכת יחסים סבוכה ומסוכסכת בתוך משפחת הורקנוס. דומה שהרקע לדרמה משפחתית זו מסתבר מתוך המשכה של עלילת הסיפור. בעוד שנפשו של רבי אליעזר חשקה בלימוד התורה הרי שהאב ושאר בני המשפחה רואים בשמירה וריבוי נכסי המשפחה את הערך המרכזי. מצב עניינים זה מוביל בהכרח לקונפליקט שתוצאתו כמעט בלתי נמנעת – בריחתו של רבי אליעזר מהבית אל יעדו הנכסף – בית המדרש.

האב משנה את יחסו אל בנו, אך הוא עצמו אינו משתנה. הכסף ממשיך להיות הערך העליון שלו ולפיו הוא פועל. יחסו אל בנו משתנה רק משום שבנו זוכה להערכה וכבוד בקרב עשירי הארץ.

הסיפור מסתיים בכך שהאב מבקש לתקן עוול ישן בעוול חדש ולהעביר את כל נכסיו לר' אליעזר על חשבון האחים. אליעזר בן הורקנוס לא מוותר על חלקו בירושה החומרית מה שלכאורה מתבקש מאדם שבחר לחיות בעולם הרוחני, אלא מבקש שוויון. דומה כי בבקשתו זו מנסה אליעזר בן הורקנוס להדגיש את הביקורת שלו כלפי העולם החומרי הלא שוויוני שהאב מייצג, לאמור: "אתם אבי ואחיי נהגתם בחוסר שוויון וצדק כלפי משום סולם הערכים המעוות שלכם שבראשו עיקרון הרווח הכספי, ואני בוחר לפעול לפי עולם ערכים אחר שבראשו צדק ושוויון."

הפער בין האב לבנו נשאר בעינו, האב נשאר בעולם החומרי המעוות, הלא שוויוני והלא צודק, והבן שמרד בעולם הזה ובאביו - מיצגו הנאמן של העולם החומרי, בוחר בעולם הרוחני של בית המדרש.

שאלות מנחות לחברותא ללימוד המקורות:

מה ניתן ללמוד מתמונת הפתיחה (שורה ראשונה) אודות היחסים בין בני משפחת הורקנוס?
מדוע ברח רבי אליעזר מבית אביו? נסו לדמיין מה עובר עליו? כתבו את מחשבותיו. הוסיפו את הדיאלוג בין רבי אליעזר לאביו לפני האירוע בשדה כשהוא מנסה לשכנע את אביו שישלח אותו ללימודים.
מה עמדת הורקנוס האב בתחילת הסיפור? האם הוא היה מודע לשאיפותיו הרוחניות של הבן?
האם דעת האב הורקנוס משתנה לגבי הדרך שבחר בנו אליעזר?
מדוע רבי אליעזר לא מקבל את מתנת אביו? האם יש כאן רמז לביקורת של רבי אליעזר לאביו ואם כן, מהי?
מה ניתן ללמוד על רבי אליעזר מהיחסים שלו עם אחיו ועם חבריו לספסל הלימודים?

-אפשר ללמוד מתמונת הפתיחה שהיחסים בין משפחת הוקנוס לא טובים בגלל שמסופר שכולם הולכים למקום אחד (למישור) ואילו אחד מבני המשפחה - אליעזר - הולך למקום אחר (להר). מכך ניתן להסיק שאחיו מנדים אותו ושיש בין אליעזר לאחיו יחסים לא טובים. בנוסף המישור הינו מקום בו יותר קל לעבוד בחקלאות מאשר בהר וכל אחיו של אליעזר נמצאים במקום הטוב של החקלאות ורק הוא מנודה והולך לעבוד בהר.

-רבי אליעזר ברח מביתו בגלל שהוא לא רצה להתעסק בחקלאות, הוא רצה ללמוד ולהיות תלמיד טוב לעומת אביו שהתעקש שיהיה חקלאי. כדי לברוח הוא השתמש בתירוץ שפרתו נשברה למרות שזוהי לא באמת הסיבה לבריחתו. אנחנו חושבות שרבי אליעזר הרגיש מנודה, שלא אוהבים אותו בביתו, שלא מקבלים אותו איך שהוא ואת מה שהוא רוצה לעסוק בו. אנחנו חושבות שמחשבותיו היו לא טובות בגלל שהוא הרגיש שאביו לא אוהב אותו שהוא נותן לו להיות מרוחק מכולם ולא נותן לו ללכת ללמוד אך כשהוא עזב את הבית אנו חושבות שהוא הרגיש טוב, הקלה, בגלל שעכשיו הוא יכל לעשות מה שהוא רוצה מבלי שאף אחד יגיד לו שזה לא טוב ללמוד ושצריך להיות חקלאי, והוא הלך ללמוד אצל יוחנן בן זכאי. מצד שני יכול להיות שהיה גם חשש ופחד במחשבותיו בגלל שלעזוב את הבית היה מצב שהוא לא רגיל אליו.

הדיאלוג :

רבי אליעזר - שואל את אביו מהו העתיד שהוא מסמן בשבילו.

אביו - אומר לו שהוא רואה אותו כחקלאי.

רבי אליעזר - אומר שהוא דווקא חשב על להיות תלמיד חכם

אביו - אומר לו שהוא לא יתן לו להיות תלמיד חכם בגלל שבשביל להצליח בחיים הוא צריך להיות חקלאי.

אליעזר - מסביר לאביו את היתרונות בלימודים.

אביו - לא מסכים איתו.

רבי אליעזר - אומר שלהיות תלמיד זה דבר חשוב ושהוא לא מסכים איתו והוא יוצא בכעס מהחדר.

-בתחילת הסיפור הורקונוס מאמין שבנו צריך להיות כמוהו חקלאי, הוא מאמין שחקלאות הינה העבודה הנכונה לבנו, המועילה ביותר לבנו, העבודה שממנה בנו ירוויח הכי הרבה כסף, ושהלימודים לא יעזרו לו. הוא לא מודע למה שהבן רוצה לעשות וגם לא אכפת לו.

-דעת הורקונוס משתנה לגבי עבודתו של בנו, בהמשך הוא מבין שהבן מסתובב עם עשירים (בן צצית הכסת, נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע) כאשר הוא לומד ושהוא מרוויח מזה הרבה כסף, והוא מחליט לתת לבנו את כל נכסיו רק בגלל פרט זה. במקום לא לתת לא כלום (מה שהוא רצה לעשות לפני זה). למרות שדעתו של הורקנוס משתנה לגבי אליעזר, הוא נשאר עם אותה תפיסת חיים שכסף זה מה שחשוב בחיים. בהתחלה הוא חשב שבחקלאות מביאים הרבה כסף, ולכן רצה לתת את כספו לילדיו האחרים. אחר כך שהוא מבין שבלמידה מביאים הרבה כסף והוא נותן לאליעזר את כל נכסיו.

-רבי אלעזר לא מקבל את מתנת אביו בגלל שהוא לא רוצה את הנכסים שלו, הוא לא רוצה להיות חקלאי, הוא רוצה שאביו יתן אותם לאחים שלו - באופן שווה - שרוצים להיות חקלאים. רבי אליעזר מעביר ביקורת על אביו במעשה זה בגלל שמעשה זה מראה שהדרך בה בחר אביו ללכת בעקבות הכסף, לתת את הירושה למי שהכי עשיר, והוא חושב שלא יהיה מוסרי מצד אביו להעביר לו את הירושה רק בגלל שהוא נהיה עשיר פתאום, והוא מעביר ביקורת על הדרך בה אביו בחר.

-ניתן ללמוד מהיחסים של רבי אליעזר מהחברים והאחים שלו שחבריו מתלוננים על ריח רע מהפה שלו ואחיו מנדים אותו כלומר הוא לא מקובל חברתית.

השוו את סיפורו של יגאל אלון לסיפורו של רבי אליעזר וכתבו

את ההבדלים העיקריים?

- גם הוריו ואחיו של יגאל אלון היו חקלאים, גם הוריו ואחיו של רבי אליעזר היו חקלאים.

- אמו של יגאל אלון נפטרה והוא חי רק עם אביו וגם אליעזר חי רק עם אביו.

- גם יגאל אלון לא היה עם אחיו הוא חי בצריף ואחיו במקום אחר וגם אליעזר לא חי עם אחיו והוא עבר לחיות עם יוחנן בן זכאי (הרב).

- גם יגאל אלון למד חקלאות ועסק בחקלאות מגיל צעיר וגם אליעזר.

- יגאל אלון היה אדם חברותי אביו העסיק פועלים והוא התחבר אליהם ואילו אליעזר היה אדם לא חברותי אחיו נידו איתו וחבריו לכתה התלוננו על ריחו מהפה (ריח של אדמה).

- יגאל אלון מחובר לאביו הוא לוקח את שמו אלון מתוך אדמותיו של אביו ואילו אליעזר לא מחובר לאביו.

- אביו של יגאל אלון תמך בו ואילו אביו של רבי אליעזר לא.

חזור על עקביי-- גרסה ערוכה

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים.

אָמְרוּ לוֹ, עֲקַבְיָא, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר

וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל.

אָמַר לָהֶן, מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא

שׁוֹטֶה כָּל יָמַי,

וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת

רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם,

שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ...

בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר לִבְנוֹ, בְּנִי,

חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר.

אָמַר לוֹ, וְלָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בָּךְ.

אָמַר לוֹ, אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְרֻבִּים, וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי הַמְרֻבִּים.

אֲנִי עָמַדְתִּי בִשְׁמוּעָתִי,

וְהֵם עָמְדוּ בִשְׁמוּעָתָן.

אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד, וּמִפִּי הַמְרֻבִּין.

מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד, וְלֶאֱחוֹז בְּדִבְרֵי הַמְרֻבִּין.

אָמַר לוֹ, אַבָּא, פְּקוֹד עָלַי לַחֲבֵרֶיךָ.

אָמַר לוֹ, אֵינִי מַפְקִיד.

אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא עַוְלָה מָצָאתָ בִי.

אָמַר לוֹ, לָאו. מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְִרַחֲקוּךָ:

[ משנה מסכת עדיות פרק ה ]

תעודת זהות-

כותרת המקור- עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים.

סוגה- סיפור, אגדת חז"ל.

מקור- משנה, מסכת עדויות , פרק ה'. העת העתיקה, תקופת התנאים – מאה 2 לספירה.

מקום- ארץ ישראל.

משנה עדיות ה׳:ו׳

(ו) עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים.

אָמְרוּ לוֹ, עֲקַבְיָא, חֲזֹר בְּךָ בְאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶן, מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי, וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם,

שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ.

חזור על עקבי
האם עקביא בן מהללאל מתחרט על שדבק בדרכו ולא קיבל את עמדת הרוב? עקביא מתחרט על שדבק בדרכו ולא בעמדת הרוב בגלל שהוא אומר לבנו לדבוק בעמדת הרוב ולא ללכת בעקבותיו. בגלל שכשהוא לא הלך בדרך הרוב החברה נידתה אותו ממנה וגרמה לו נזק רב והוא מנסה לחסוך מבנו את כל זה.
לאור העצה שנותן עקביא לבנו, האם המחיר החברתי ששילם בנו של עקביא בעקבות התעקשות אביו היה כדאי? המחיר החברתי ששילם בנו של עקביא לא היה כדאי מבינים זאת מכך שהוא אומר לבנו לא ללכת בדרכו.
מה ביקש הבן מאביו? הבן ביקש מאביו שחבריו של אביו יהיו האחראים עליו ולא סתם אנשים אחרים בגלל שהוא רוצה להיות בידי אנשים חכמים.
האם מנקודת המבט של החברה הבן מתחיל באמת מההתחלה, או שמא תהיה השפעה לאופן בו החברה התייחסה לאביו גם עליו? מנקודת המבט של החברה הבן לא מתחיל באמת מהתחלה יש השפעה לאופן בו החברה התייחסה לאביו, אפשר לבסיק זאת מכך שהאב רוצה להתחרק מבנו כדי שיהיה לו טוב יותר.
האם הבן מציית לאביו או מורד? לדעתנו מצד אחד הבן הולך בדרך אחרת מאביו ולכן הוא מתנגד לאביו אך מהצד השני הוא מאוד מציית לאביו הוא עושה את כל מה שהוא אומר לא בלי ויכוח.

פרשנות לסיפור-

ערב מותו מבקש עקביא מבנו שילך בדרך שונה מהדרך בה הלך הוא, על-פניו נראה כי עקביא רוצה לחסוך לבנו את המחיר ששילם הוא על שדבק בדרכו. דומה שהנימוק ההלכתי בו מבקש עקביא לשכנע את בנו הוא למעשה סוג של תירוץ, כי הרי עקביא עפ"י ההלכה צריך היה לקבל את עמדת הרוב וריבוי מקורות הקבלה שלו ושלהם אינו רלוונטי לעניין. האב אם-כן נכנס דרך הפתח ההלכתי על-מנת לצוות על בנו לסור מדרכו ולחבור לשאר החכמים.

לכאורה יש כאן אבסורד, האב מבקש מבנו דבר והיפוכו. האב מבקש מבנו למרוד בו , אך אם יעשה כן הרי הוא כמציית לאביו ולא כמורד בו.

הבן מקבל את עמדת אביו ומבקש מהאב "פְּקוֹד עָלַי לַחֲבֵרֶיךָ" דהיינו, המלץ בפני חבריך החכמים עליי, שיקבלו אותי לשורותיהם. תגובת האב מפתיעה משהו, לכאורה האב שערב מותו רצה להוריד מהבן את הנטל שהוא סוחב על גבו, צריך היה להיענות לבקשת בנו ולעזור לו לשקם את תדמיתו ומעמדו הציבורי וכנראה גם הכלכלי. תשובתו של אביו חושפת כנראה את כוונתו האמיתית, לא לגונן על בנו הוא מבקש אלא לאפשר לו לפעול בעולם עפ"י אישיותו ומעשיו: "מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְִרַחֲקוּך". האב המודע לדומיננטיות שלו אצל בנו ולנטיית בנו לציית להלכה ולמסורת מבקש לשחרר את בנו ולעזור לו להיפרד מדמותו גם לאחר מותו.
אבי היה אלהים ולא ידע. הוא נתן לי

את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן

אלא ברכות ובאהבה, והוסיף ליטופים והוסיף מילים טובות,

והוסיף "אנא" והוסיף "בבקשה". וזימר זכור ושמור

בניגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין דבר לדבר,

לא תשא את שם אלוהיך לשוא, לא תשא, לשוא,

אנא, אל תענה בריעך עד שקר. וחיבק אותי חזק ולחש באזני,

לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח. ושם את כפות ידיו הפתוחות

על ראשי בברכת יום כיפור. כבד, אהב, למען יאריכון ימיך

על פני האדמה. וקול אבי לבן כמו שער ראשו.

אחר-כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה

כמו ביום שבו מת בזרועותי ואמר: אני רוצה להוסיף

שנים לעשרת הדברות:

הדבר האחד-עשר, "לא תשתנה"

והדבר השנים-עשר, "השתנה, תשתנה"

כך אמר אבי ופנה ממני והלך

ונעלם במרחקיו המוזרים.

[יהודה עמיחי - פתוח סגור פתוח]

בשיר מסופר על בן ואביו על האבא מסופר שהיה בשביל הבן כמו אלוהים- אלוהים טוב ורך, שלא כועס וזועם. מסופר שהאב נהג להגיד לבן מילים טובות כמו- אנא, בבקשה והוא הבהיר לבן שהוא תמיד יצטרך להתייחס אליו בכבוד ולעמוד בעשרת הדיברות ובשתי הדיברות הנוספות של אביו, כדי שהוא יחיה חיים ארוכים. שתי הדיברות אותן מוסיף האב הן- "לא תשתנה", "השתנה, השתנה", כלומר, אל תשתנה בשביל אף אחד ושמור על עקרונותיך ותשפר את מה שאתה צריך לשפר ותתקדם בחיים. בסוף השיר האב נעלם, עוזב והולך.

- מה שראינו אצל יהודה עמיכי ויגאל אלון ולא אצל משפחת הורקנוס הוא הקשר הטוב שנשמר לאורך זמן בין ההורים והילדים. כלומר הקשר שבא משני הצדדים כאשר משני הצדדים יש כבוד, אהבה, עזרה אחד לשני ושני הצדדים לעולם לא יעזבו אחד את השני, לא ההורים את הילדים ולא הילדים את ההורים. כלומר, אצל יגאל אלון רואים את הקשר הטוב שלו עם אבא שלו שאביו לא כעס אליו אחרי שהוא עשה לו משהו רע אלא דאג לו. בנוסף התרומה לקשר באה גם מהצד של יגאל אלון שהוסיף לשמו את המילה אלון כלומר עץ האלון אשר אבא שלו התעסק בו בתור עבודתו כחקלאי. במקרה של יהודה עמיכי הוא מכבד את שתי הדברות הנוספות שאומר לו אביו ואת מה שאביו אומר לו. מהצד של אביו הוא נותן לו אהבה ועצות טובות. לעומתם אצל אליעזר רואים את הקשר הלא טוב בין אליעזר לאביו, אפשר לראות שאביו של אליעזר מעריך אותו רק בכסף ולא באמת אכפת לו ממי שהוא באמת והוא לא באמת אוהב אותו. גם אליעזר לא אוהב את אביו ובגלל ששני הצדדים לא אוהבים אחד את השני, מכבדים אחד את השני, עוזרים אחד לשני הקשר שנוצר ביניהם הוא לא טוב.

לסיכום הנושא הורים וילדים -

בין הורים וילדים חשוב שתהיה אהבה, שההורים יתנו לילדים, יאהבו אותם וישקיעו בהם אבל גם חשוב שאותו הדבר יבוא מהצד השני שהילדים יתנו להורים, יכבדו אותם כלומר יעשו את מה שהם אומרים, יודו להם ולא יזלזלו בהם, יעזרו להם- כלומר יעזרו במטלות בבית ובמה שהם מבקשים (דבר זה חשוב שהורים יתחילו להרגיל את הילדים בגיל מוקדם כדי שהם באמת יתרגלו לזה) ויאהבו אותם ולמרות כל הדברים האלה שחשובים הדבר הכי חשוב בין הורים וילדים זה שיהיה קונפליקטים בין ההורים והילדים, לא ריבים גדולים, אלה קונפליקטים ששני הצדדים חושבים בצורה שונה, דעה שונה וצריכים להגיע לפתרון שמתאים לשני הצדדים. כדי שהם ילמדו להסתדר עם הקונפליקטים לעתיד בגלל שמי שלא יהיה לו קונפליקטים עם ההורים שלו\ עם הילדים שלו בעתיד יהיה לו הרבה בעיות איתם והרבה ריבים שהוא לא ידע איך לפתור.