מתני׳ מצות ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח תקעו והריעו ותקעו בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא יקוק הושיעה נא אנא יקוק הצליחה נא ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים בשעת פטירתן מה הן אומרים יופי לך מזבח יופי לך מזבח ר"א אומר ליה ולך מזבח ליה ולך מזבח
MISHNA: How is the mitzva of the willow branch fulfilled? There was a place below Jerusalem, and it was called Motza. They would descend there and gather willow branches [murbiyyot] from there. And they would then come and stand them upright at the sides of the altar, and the tops of the branches would be inclined over the top of the altar. They then sounded a tekia, a simple uninterrupted blast, sounded a terua, a broken sound and/or a series of short staccato blasts, and sounded another tekia. Each day they would circle the altar one time and say: “Lord, please save us. Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). Rabbi Yehuda says that they would say: Ani vaho, please save us. And on that day, the seventh day of Sukkot, they would circle the altar seven times. At the time of their departure at the end of the Festival, what would they say? It is beautiful for you, altar; it is beautiful for you, altar. Rabbi Elazar said that they would say: To the Lord and to you, altar; to the Lord and to you, altar.
סדר הקיף הבימה ובו ג סעיפים:
נוהגים להעלות ספר תורה על [הבימה] ולהקיפה פעם א' בכל יום ובשביעי מקיפים אותה ז' פעמים זכר למקדש: הגה ומוציאין שבעה ס"ת על הבימה ביום שביעי [מהרי"ל] ויש מקומות שמוציאים כל ס"ת שבהיכל [מנהגים] (והכי נוהגין במדינות אלו) שהיו מקיפים את המזבח וההקפות לצד ימין [ובשבת אין מקיפים [טור] ואין מוציאין ס"ת על הבימה]:
נוהגים להעלות ספר תורה על [הבימה] ולהקיפה פעם א' בכל יום ובשביעי מקיפים אותה ז' פעמים זכר למקדש: הגה ומוציאין שבעה ס"ת על הבימה ביום שביעי [מהרי"ל] ויש מקומות שמוציאים כל ס"ת שבהיכל [מנהגים] (והכי נוהגין במדינות אלו) שהיו מקיפים את המזבח וההקפות לצד ימין [ובשבת אין מקיפים [טור] ואין מוציאין ס"ת על הבימה]:
סדר יום הושענא רבה ובו יא סעיפים
ביום שביעי שהוא הושענא רבה נוהגים להרבות במזמורים כמו ביום טוב: הגה ואין אומרים נשמת ואומרים מזמור לתודה ואומרים אין כמוך שמע ישראל וכו' כמו בי"ט ואומרים קדיש של אחר תפלת מוסף בניגון יום טוב ואין רגילין לעשות מלאכה של חול עד אחר יציאה מבית הכנסת ויש לומר פזמון זכור ברית כשיש מילה בהושענא רבה ואומרים אותו קודם אנא אזון חין כו': כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הו"ר מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזליה גם כי רבים אינם מבינים הענין על בוריו ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות כנ"ל: ומרבים קצת בנרות כמו ביום הכפורים: הגה והמדקדקים נוהגים לטבול עצמן קודם עלות השחר כמו בעיו"כ [מנהגים] ויש נוהגים ללבוש הקיטל כמו ביום כפור לפי שבחג נידונים על המים ונוהגים להתיר בו אגודו של לולב ומקיפים שבעה פעמים ומרבים תחנונים על המים:
ביום שביעי שהוא הושענא רבה נוהגים להרבות במזמורים כמו ביום טוב: הגה ואין אומרים נשמת ואומרים מזמור לתודה ואומרים אין כמוך שמע ישראל וכו' כמו בי"ט ואומרים קדיש של אחר תפלת מוסף בניגון יום טוב ואין רגילין לעשות מלאכה של חול עד אחר יציאה מבית הכנסת ויש לומר פזמון זכור ברית כשיש מילה בהושענא רבה ואומרים אותו קודם אנא אזון חין כו': כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הו"ר מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזליה גם כי רבים אינם מבינים הענין על בוריו ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות כנ"ל: ומרבים קצת בנרות כמו ביום הכפורים: הגה והמדקדקים נוהגים לטבול עצמן קודם עלות השחר כמו בעיו"כ [מנהגים] ויש נוהגים ללבוש הקיטל כמו ביום כפור לפי שבחג נידונים על המים ונוהגים להתיר בו אגודו של לולב ומקיפים שבעה פעמים ומרבים תחנונים על המים:
יש מי שאומר שאינו יכול ליטלה עם הלולב בשעה שהוא יוצא בה ידי חובתו עד אחר שיברך ויטול וינענע בתחלה ואם נטלה עובר משום בל תוסיף ואחר הנענוע הראשון יכול הוא ליטלה עם הלולב וכ"ש בשעת הקפה ואע"פ שמה שכתב שאם נטלה עובר משום בל תוסיף טעות הוא בעיני מכל מקום אין הפסד לחוש לדבריו וכתב עוד דגם אחר נטילה ונענוע צריך לתפוס הערבה לבדה להכיר שהיא חובה ובשעת החבטה יטלנה בפני עצמה ויוצא בה ידי חובתו: הגה והמנהג פשוט ליטול ערבה עם הלולב בשחרית בשעת הנענוע ובשעת הקפה עד שעת החבטה ונוטלים הערבה לבדה ויותר טוב שלא ליטלה עם הלולב כלל ואף הנוטלה עם הלולב נ"ל דלאחר שהקיף יסיר הלולב מידו ויאחז הערבה שהם ההושענות שעושין לבד כל זמן שאומרים תחנונים על המים ומנענעים ההושענות בשעה שאומרים ההושענות ואח"כ חובטים אותם:
ביום זה נתוספת מצוה אחת, והיא מצות ערבה. והיינו עיקר מצותה היתה במקדש, דהלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת, חוץ מערבה שבלולב. ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. ושיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד.כיצד היתה מצותה? בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורביות של ערבה, והם ענפים גדולים של אחת עשרה אמה, שהיו בנמצא במקום הסמוך לירושלים. וזוקפין אותן בצדדי המזבח, שהיה גבוה עשר אמות, וראשיהן כפופין על גבי המזבח אמה. ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה – היו תוקעין ומריעין ותוקעין, והיינו: תקיעה, תרועה, תקיעה.אך כשחל שבת בתוך ימי החג – אין זוקפין ערבה, אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת. דאף על גב דעתה אינו חל הושענא רבה בשבת, אמנם בזמן המקדש שהיו מקדשין על פי הראייה – היה יכול להיות כן. דאז היו זוקפין אותה בשבת, לפרסמה שהיא מצוה, וכיון שאינה כתובה בתורה – לכן צריכה פירסום.והיו מביאין מערב שבת למקדש, ונותנין אותם בגיגית של זהב המלא מים, כדי שלא יכמושו. ובשבת היו זוקפין אותן בצידי המזבח, ובאין העם ונוטלין אותן כדרך שעושין בכל יום. וזהו סדר ערבה שבמקדש.
(א) וִֽירִיחוֹ֙ סֹגֶ֣רֶת וּמְסֻגֶּ֔רֶת מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ין יוֹצֵ֖א וְאֵ֥ין בָּֽא׃ (ס) (ב) וַיֹּ֤אמֶר יקוק אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ רְאֵה֙ נָתַ֣תִּי בְיָֽדְךָ֔ אֶת־יְרִיח֖וֹ וְאֶת־מַלְכָּ֑הּ גִּבּוֹרֵ֖י הֶחָֽיִל׃ (ג) וְסַבֹּתֶ֣ם אֶת־הָעִ֗יר כֹּ֚ל אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַקֵּ֥יף אֶת־הָעִ֖יר פַּ֣עַם אֶחָ֑ת כֹּ֥ה תַעֲשֶׂ֖ה שֵׁ֥שֶׁת יָמִֽים׃ (ד) וְשִׁבְעָ֣ה כֹהֲנִ֡ים יִשְׂאוּ֩ שִׁבְעָ֨ה שׁוֹפְר֤וֹת הַיּֽוֹבְלִים֙ לִפְנֵ֣י הָאָר֔וֹן וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י תָּסֹ֥בּוּ אֶת־הָעִ֖יר שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּשּׁוֹפָרֽוֹת׃ (ה) וְהָיָ֞ה בִּמְשֹׁ֣ךְ ׀ בְּקֶ֣רֶן הַיּוֹבֵ֗ל בשמעכם [כְּשָׁמְעֲכֶם֙] אֶת־ק֣וֹל הַשּׁוֹפָ֔ר יָרִ֥יעוּ כָל־הָעָ֖ם תְּרוּעָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וְנָ֨פְלָ֜ה חוֹמַ֤ת הָעִיר֙ תַּחְתֶּ֔יהָ וְעָל֥וּ הָעָ֖ם אִ֥ישׁ נֶגְדּֽוֹ׃ (ו) וַיִּקְרָ֞א יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ אֶל־הַכֹּ֣הֲנִ֔ים וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם שְׂא֖וּ אֶת־אֲר֣וֹן הַבְּרִ֑ית וְשִׁבְעָ֣ה כֹֽהֲנִ֗ים יִשְׂאוּ֙ שִׁבְעָ֤ה שֽׁוֹפְרוֹת֙ יוֹבְלִ֔ים לִפְנֵ֖י אֲר֥וֹן יקוק׃ (ז) ויאמרו [וַיֹּ֙אמֶר֙] אֶל־הָעָ֔ם עִבְר֖וּ וְסֹ֣בּוּ אֶת־הָעִ֑יר וְהֶ֣חָל֔וּץ יַעֲבֹ֕ר לִפְנֵ֖י אֲר֥וֹן יקוק׃ (ח) וַיְהִ֗י כֶּאֱמֹ֣ר יְהוֹשֻׁעַ֮ אֶל־הָעָם֒ וְשִׁבְעָ֣ה הַכֹּהֲנִ֡ים נֹשְׂאִים֩ שִׁבְעָ֨ה שׁוֹפְר֤וֹת הַיּֽוֹבְלִים֙ לִפְנֵ֣י יקוק עָבְר֕וּ וְתָקְע֖וּ בַּשּֽׁוֹפָר֑וֹת וַֽאֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית יקוק הֹלֵ֖ךְ אַחֲרֵיהֶֽם׃ (ט) וְהֶחָל֣וּץ הֹלֵ֔ךְ לִפְנֵי֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים תקעו [תֹּקְעֵ֖י] הַשּֽׁוֹפָר֑וֹת וְהַֽמְאַסֵּ֗ף הֹלֵךְ֙ אַחֲרֵ֣י הָאָר֔וֹן הָל֖וֹךְ וְתָק֥וֹעַ בַּשּׁוֹפָרֽוֹת׃ (י) וְאֶת־הָעָם֩ צִוָּ֨ה יְהוֹשֻׁ֜עַ לֵאמֹ֗ר לֹ֤א תָרִ֙יעוּ֙ וְלֹֽא־תַשְׁמִ֣יעוּ אֶת־קוֹלְכֶ֔ם וְלֹא־יֵצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם דָּבָ֑ר עַ֠ד י֣וֹם אָמְרִ֧י אֲלֵיכֶ֛ם הָרִ֖יעוּ וַהֲרִיעֹתֶֽם׃ (יא) וַיַּסֵּ֤ב אֲרוֹן־יקוק אֶת־הָעִ֔יר הַקֵּ֖ף פַּ֣עַם אֶחָ֑ת וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיָּלִ֖ינוּ בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ (פ) (יב) וַיַּשְׁכֵּ֥ם יְהוֹשֻׁ֖עַ בַּבֹּ֑קֶר וַיִּשְׂא֥וּ הַכֹּהֲנִ֖ים אֶת־אֲר֥וֹן יקוק׃ (יג) וְשִׁבְעָ֣ה הַכֹּהֲנִ֡ים נֹשְׂאִים֩ שִׁבְעָ֨ה שׁוֹפְר֜וֹת הַיֹּבְלִ֗ים לִפְנֵי֙ אֲר֣וֹן יקוק הֹלְכִ֣ים הָל֔וֹךְ וְתָקְע֖וּ בַּשּׁוֹפָר֑וֹת וְהֶחָלוּץ֙ הֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיהֶ֔ם וְהַֽמְאַסֵּ֗ף הֹלֵךְ֙ אַֽחֲרֵי֙ אֲר֣וֹן יקוק הולך [הָל֖וֹךְ] וְתָק֥וֹעַ בַּשּׁוֹפָרֽוֹת׃ (יד) וַיָּסֹ֨בּוּ אֶת־הָעִ֜יר בַּיּ֤וֹם הַשֵּׁנִי֙ פַּ֣עַם אַחַ֔ת וַיָּשֻׁ֖בוּ הַֽמַּחֲנֶ֑ה כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ שֵׁ֥שֶׁת יָמִֽים׃ (טו) וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י וַיַּשְׁכִּ֙מוּ֙ כַּעֲל֣וֹת הַשַּׁ֔חַר וַיָּסֹ֧בּוּ אֶת־הָעִ֛יר כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים רַ֚ק בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא סָבְב֥וּ אֶת־הָעִ֖יר שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃ (טז) וַיְהִי֙ בַּפַּ֣עַם הַשְּׁבִיעִ֔ית תָּקְע֥וּ הַכֹּהֲנִ֖ים בַּשּׁוֹפָר֑וֹת וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֤עַ אֶל־הָעָם֙ הָרִ֔יעוּ כִּֽי־נָתַ֧ן יקוק לָכֶ֖ם אֶת־הָעִֽיר׃ (יז) וְהָיְתָ֨ה הָעִ֥יר חֵ֛רֶם הִ֥יא וְכָל־אֲשֶׁר־בָּ֖הּ לַֽיקוק רַק֩ רָחָ֨ב הַזּוֹנָ֜ה תִּֽחְיֶ֗ה הִ֚יא וְכָל־אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֣הּ בַּבַּ֔יִת כִּ֣י הֶחְבְּאַ֔תָה אֶת־הַמַּלְאָכִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְנוּ׃ (יח) וְרַק־אַתֶּם֙ שִׁמְר֣וּ מִן־הַחֵ֔רֶם פֶּֽן־תַּחֲרִ֖ימוּ וּלְקַחְתֶּ֣ם מִן־הַחֵ֑רֶם וְשַׂמְתֶּ֞ם אֶת־מַחֲנֵ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ לְחֵ֔רֶם וַעֲכַרְתֶּ֖ם אוֹתֽוֹ׃ (יט) וְכֹ֣ל ׀ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֗ב וּכְלֵ֤י נְחֹ֙שֶׁת֙ וּבַרְזֶ֔ל קֹ֥דֶשׁ ה֖וּא לַֽיקוק אוֹצַ֥ר יקוק יָבֽוֹא׃ (כ) וַיָּ֣רַע הָעָ֔ם וַֽיִּתְקְע֖וּ בַּשֹּֽׁפָר֑וֹת וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ הָעָ֜ם אֶת־ק֣וֹל הַשּׁוֹפָ֗ר וַיָּרִ֤יעוּ הָעָם֙ תְּרוּעָ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַתִּפֹּ֨ל הַֽחוֹמָ֜ה תַּחְתֶּ֗יהָ וַיַּ֨עַל הָעָ֤ם הָעִ֙ירָה֙ אִ֣ישׁ נֶגְדּ֔וֹ וַֽיִּלְכְּד֖וּ אֶת־הָעִֽיר׃ (כא) וַֽיַּחֲרִ֙ימוּ֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר בָּעִ֔יר מֵאִישׁ֙ וְעַד־אִשָּׁ֔ה מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן וְעַ֨ד שׁ֥וֹר וָשֶׂ֛ה וַחֲמ֖וֹר לְפִי־חָֽרֶב׃ (כב) וְלִשְׁנַ֨יִם הָאֲנָשִׁ֜ים הַֽמְרַגְּלִ֤ים אֶת־הָאָ֙רֶץ֙ אָמַ֣ר יְהוֹשֻׁ֔עַ בֹּ֖אוּ בֵּית־הָאִשָּׁ֣ה הַזּוֹנָ֑ה וְהוֹצִ֨יאוּ מִשָּׁ֤ם אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּעְתֶּ֖ם לָֽהּ׃ (כג) וַיָּבֹ֜אוּ הַנְּעָרִ֣ים הַֽמְרַגְּלִ֗ים וַיֹּצִ֡יאוּ אֶת־רָ֠חָב וְאֶת־אָבִ֨יהָ וְאֶת־אִמָּ֤הּ וְאֶת־אַחֶ֙יהָ֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָ֔הּ וְאֵ֥ת כָּל־מִשְׁפְּחוֹתֶ֖יהָ הוֹצִ֑יאוּ וַיַּ֨נִּיח֔וּם מִח֖וּץ לְמַחֲנֵ֥ה יִשְׂרָאֵֽל׃ (כד) וְהָעִ֛יר שָׂרְפ֥וּ בָאֵ֖שׁ וְכָל־אֲשֶׁר־בָּ֑הּ רַ֣ק ׀ הַכֶּ֣סֶף וְהַזָּהָ֗ב וּכְלֵ֤י הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ וְהַבַּרְזֶ֔ל נָתְנ֖וּ אוֹצַ֥ר בֵּית־יקוק׃ (כה) וְֽאֶת־רָחָ֣ב הַ֠זּוֹנָה וְאֶת־בֵּ֨ית אָבִ֤יהָ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ֙ הֶחֱיָ֣ה יְהוֹשֻׁ֔עַ וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּקֶ֣רֶב יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י הֶחְבִּ֙יאָה֙ אֶת־הַמַּלְאָכִ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יְהוֹשֻׁ֖עַ לְרַגֵּ֥ל אֶת־יְרִיחֽוֹ׃ (פ) (כו) וַיַּשְׁבַּ֣ע יְהוֹשֻׁ֔עַ בָּעֵ֥ת הַהִ֖יא לֵאמֹ֑ר אָר֨וּר הָאִ֜ישׁ לִפְנֵ֣י יקוק אֲשֶׁ֤ר יָקוּם֙ וּבָנָ֞ה אֶת־הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ אֶת־יְרִיח֔וֹ בִּבְכֹר֣וֹ יְיַסְּדֶ֔נָּה וּבִצְעִיר֖וֹ יַצִּ֥יב דְּלָתֶֽיהָ׃ (כז) וַיְהִ֥י יקוק אֶת־יְהוֹשֻׁ֑עַ וַיְהִ֥י שָׁמְע֖וֹ בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃
(1) Now Jericho was shut up tight because of the Israelites; no one could leave or enter. (2) The LORD said to Joshua, “See, I will deliver Jericho and her king [and her] warriors into your hands. (3) Let all your troops march around the city and complete one circuit of the city. Do this six days, (4) with seven priests carrying seven ram’s horns preceding the Ark. On the seventh day, march around the city seven times, with the priests blowing the horns. (5) And when a long blast is sounded on the horn—as soon as you hear that sound of the horn—all the people shall give a mighty shout. Thereupon the city wall will collapse, and the people shall advance, every man straight ahead.” (6) Joshua son of Nun summoned the priests and said to them, “Take up the Ark of the Covenant, and let seven priests carrying seven ram’s horns precede the Ark of the LORD.” (7) And he instructed the people, “Go forward, march around the city, with the vanguard marching in front of the Ark of the LORD.” (8) When Joshua had instructed the people, the seven priests carrying seven ram’s horns advanced before the LORD, blowing their horns; and the Ark of the LORD’s Covenant followed them. (9) The vanguard marched in front of the priests who were blowing the horns, and the rear guard marched behind the Ark, with the horns sounding all the time. (10) But Joshua’s orders to the rest of the people were, “Do not shout, do not let your voices be heard, and do not let a sound issue from your lips until the moment that I command you, ‘Shout!’ Then you shall shout.” (11) So he had the Ark of the LORD go around the city and complete one circuit; then they returned to camp and spent the night in camp. (12) Joshua rose early the next day; and the priests took up the Ark of the LORD, (13) while the seven priests bearing the seven ram’s horns marched in front of the Ark of the LORD, blowing the horns as they marched. The vanguard marched in front of them, and the rear guard marched behind the Ark of the LORD, with the horns sounding all the time. (14) And so they marched around the city once on the second day and returned to the camp. They did this six days. (15) On the seventh day, they rose at daybreak and marched around the city, in the same manner, seven times; that was the only day that they marched around the city seven times. (16) On the seventh round, as the priests blew the horns, Joshua commanded the people, “Shout! For the LORD has given you the city. (17) The city and everything in it are to be proscribed for the LORD; only Rahab the harlot is to be spared, and all who are with her in the house, because she hid the messengers we sent. (18) But you must beware of that which is proscribed, or else you will be proscribed: if you take anything from that which is proscribed, you will cause the camp of Israel to be proscribed; you will bring calamity upon it. (19) All the silver and gold and objects of copper and iron are consecrated to the LORD; they must go into the treasury of the LORD.” (20) So the people shouted when the horns were sounded. When the people heard the sound of the horns, the people raised a mighty shout and the wall collapsed. The people rushed into the city, every man straight in front of him, and they captured the city. (21) They exterminated everything in the city with the sword: man and woman, young and old, ox and sheep and ass. (22) But Joshua bade the two men who had spied out the land, “Go into the harlot’s house and bring out the woman and all that belong to her, as you swore to her.” (23) So the young spies went in and brought out Rahab, her father and her mother, her brothers and all that belonged to her—they brought out her whole family and left them outside the camp of Israel. (24) They burned down the city and everything in it. But the silver and gold and the objects of copper and iron were deposited in the treasury of the House of the LORD. (25) Only Rahab the harlot and her father’s family were spared by Joshua, along with all that belonged to her, and she dwelt among the Israelites—as is still the case. For she had hidden the messengers that Joshua sent to spy out Jericho. (26) At that time Joshua pronounced this oath: “Cursed of the LORD be the man who shall undertake to fortify this city of Jericho: he shall lay its foundations at the cost of his first-born, and set up its gates at the cost of his youngest.” (27) The LORD was with Joshua, and his fame spread throughout the land.
(א) וַיִּמְעֲל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מַ֖עַל בַּחֵ֑רֶם וַיִּקַּ֡ח עָכָ֣ן בֶּן־כַּרְמִי֩ בֶן־זַבְדִּ֨י בֶן־זֶ֜רַח לְמַטֵּ֤ה יְהוּדָה֙ מִן־הַחֵ֔רֶם וַיִּֽחַר־אַ֥ף יקוק בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ב) וַיִּשְׁלַח֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֲנָשִׁ֜ים מִֽירִיח֗וֹ הָעַ֞י אֲשֶׁ֨ר עִם־בֵּ֥ית אָ֙וֶן֙ מִקֶּ֣דֶם לְבֵֽית־אֵ֔ל וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ לֵאמֹ֔ר עֲל֖וּ וְרַגְּל֣וּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּעֲלוּ֙ הָאֲנָשִׁ֔ים וַֽיְרַגְּל֖וּ אֶת־הָעָֽי׃ (ג) וַיָּשֻׁ֣בוּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ אַל־יַ֣עַל כָּל־הָעָם֒ כְּאַלְפַּ֣יִם אִ֗ישׁ א֚וֹ כִּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֣ים אִ֔ישׁ יַעֲל֖וּ וְיַכּ֣וּ אֶת־הָעָ֑י אַל־תְּיַגַּע־שָׁ֙מָּה֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם כִּ֥י מְעַ֖ט הֵֽמָּה׃ (ד) וַיַּעֲל֤וּ מִן־הָעָם֙ שָׁ֔מָּה כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים אִ֑ישׁ וַיָּנֻ֕סוּ לִפְנֵ֖י אַנְשֵׁ֥י הָעָֽי׃ (ה) וַיַּכּ֨וּ מֵהֶ֜ם אַנְשֵׁ֣י הָעַ֗י כִּשְׁלֹשִׁ֤ים וְשִׁשָּׁה֙ אִ֔ישׁ וַֽיִּרְדְּפ֞וּם לִפְנֵ֤י הַשַּׁ֙עַר֙ עַד־הַשְּׁבָרִ֔ים וַיַּכּ֖וּם בַּמּוֹרָ֑ד וַיִּמַּ֥ס לְבַב־הָעָ֖ם וַיְהִ֥י לְמָֽיִם׃
(1) The Israelites, however, violated the proscription: Achan son of Carmi son of Zabdi son of Zerah, of the tribe of Judah, took of that which was proscribed, and the LORD was incensed with the Israelites. (2) Joshua sent men from Jericho to Ai, which lies close to Beth-aven—east of Bethel—with orders to go up and spy out the country. So the men went up and spied out Ai. (3) They returned to Joshua and reported to him, “Not all the troops need go up. Let two or three thousand men go and attack Ai; do not trouble all the troops to go up there, for [the people] there are few.” (4) So about three thousand of the troops marched up there; but they were routed by the men of Ai. (5) The men of Ai killed about thirty-six of them, pursuing them outside the gate as far as Shebarim, and cutting them down along the descent. And the heart of the troops sank in utter dismay.
ומקיפין התיבה שבע פעמים כנגד ז' רקיעים. ויש אומרים כנגד שבע פעמים שסבבו יריחו. ויש סמך לזה מהמסרה כי תמצא שני ואסובבה במסרה ואלו הן אקומה נא ואסובבה בעיר' ואסובבה את מזבחך ה', כלו' כנגד שסבבתי עיר יריחו שבע פעמים אסובבה מזבחך.
(ו) אֶרְחַ֣ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּ֑י וַאֲסֹבְבָ֖ה אֶת־מִזְבַּחֲךָ֣ יקוק׃
(6) I wash my hands in innocence, and walk around Your altar, O LORD,
וְזֶה בְּחִינַת הוֹשַׁעְנָא רַבָּא, שֶׁאָז לוֹקְחִין עַרְבֵי נַחַל לְבַדָּם, כִּי כָּל שִׁשָּׁה יָמִים הָיוּ מְקַשְּׁרִין הָעֲרָבוֹת עִם הָאַרְבָּעָה מִינִים, וְהָיוּ מְנַעְנְעִים בָּהֶם בְּשִׁשָּׁה קְצָווֹת וְעַל-יְדֵי-זֶה נִתְבַּטֵּל הָאִסּוּר כַּנַַּ"ל, בְּחִינַת בִּטּוּל הָאִסּוּר בְּשִׁשִּׁים, דְּהַיְנוּ בְּשִׁשָּׁה קְצָווֹת שֶׁכָּל אֶחָד כָּלוּל מִיּוּ"ד. וְעַל-כֵּן נִקְרָא סֻכּוֹת "חַג הָאָסִיף", שֶׁאוֹסֵף כָּל מִינֵי מַאֲכָל, זֶה בְּחִינַת בִּטּוּל הָאִסּוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹסֵף כָּל מִינֵי מַאֲכָל, כִּי הָאִסּוּר נִתְבַּטֵּל בְּשִׁשִּׁים וְנִתְהַפֵּךְ לְהֶתֵּר כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן אָז בְּסֻכּוֹת מַקְרִיבִין שִׁבְעִים פָּרִים כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם קִיּוּם כָּל זְמַן שֶׁאָנוּ צְרִיכִין לָהֶם לִהְיוֹת אֶצְלָם בַּגָּלוּת כְּדֵי לְבָרֵר מֵהֶם הַנִּיצוֹצוֹת וְהַטּוֹב שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶם. וְעַל-יְדֵי-זֶה אָנוּ מוֹצִיאִין וְתוֹלְשִׁין גַּם מֵהָרַע שֶׁנִּתְהַפֵּךְ לְטוֹב, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (סִימָן יז), שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַגֵּרִים שֶׁמִּתְגַּיְּרִין, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לֹא גָּלוּ יִשְֹרָאֵל בֵּין הָאֻמּוֹת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתְוַסְּפוּ עֲלֵיהֶם גֵּרִים. וְזֶה הָרַע שֶׁנִּתְהַפֵּךְ לְטוֹב, דְּהַיְנוּ הַגֵּרִים שֶׁמִּתְגַּיְּרִין זֶה בְּחִינַת בִּטּוּל הָאִסּוּר כַּנַּ"ל, וְכָל זֶה נַעֲשֶֹה בְּסֻכּוֹת עַל-יְדֵי הַשִּׁבְעִים פָּרִים שֶׁמַּקְרִיבִין בִּשְׁבִילָם. נִמְצָא, שֶׁבְּסֻכּוֹת הוּא בְּחִינַת בִּטּוּל הָאִסּוּר וְאָז הָאִסּוּר נִתְהַפֵּךְ לְהֶתֵּר, וְעַל-כֵּן בְּהוֹשַׁעְנָא רַבָּא אָז לוֹקְחִין עַרְבֵי נַחַל לְבַדָּם, לְהוֹרוֹת גֹּדֶל כֹּחֵנוּ שֶׁהָאִסּוּר נִתְהַפֵּךְ לְהֶתֵּר. עַד שֶׁעַכְשָׁיו אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת תִּקּוּנִים וְיִחוּדִים לְמַעְלָה עִם עַרְבֵי נַחַל לְבַדָּם, כִּי נִתְהַפְּכוּ בְּחִינַת הָעַרְבֵי נַחַל, בְּחִינַת פּוֹשְׁעֵי יִשְֹרָאֵל לִקְדֻשָּׁה גְּמוּרָה, עַד שֶׁמֵּהֶם לְבַדָּם דַּיְקָא נַעֲשֶֹה יִחוּד גָּדוֹל לְמַעְלָה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הָעַרְבֵי נַחַל לְבַדָּם, שֶׁלּוֹקְחִין וְחוֹבְטִין בְּהוֹשַׁעְנָא רַבָּא. וְזֶהוּ תַּכְלִית הַיִּחוּד בִּשְְׁלֵמוּת, כְּשֶׁהָאִסּוּר נִתְהַפֵּךְ לְהֶתֵּר גָּמוּר וְלִקְדֻשָּׁה גְּמוּרָה. וְעַל-כֵּן בִּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת אָז הוּא תַּכְלִית שְׁלֵמוּת הַיִּחוּד, כַּמּוּבָא וְכַנַּ"ל: