הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃
הִינוּן אַקְנוּן קֳדָמוֹי בִּדְלָא אֱלָהָא אַרְגִיזוּ קֳדָמוֹי בְּהַבְלֵיהוֹן וַאֲנָא אַקְנִינוּן בְּאוּמָא דְלָא אוּמָא בְּבַּבְלָאֵי עַמָא טַפְּשָׁא נִרְגוֹז יַתְהוֹן
הֵ֣ן ׀ אֶ֣רֶץ כַּשְׂדִּ֗ים זֶ֤ה הָעָם֙ לֹ֣א הָיָ֔ה אַשּׁ֖וּר יְסָדָ֣הּ לְצִיִּ֑ים הֵקִ֣ימוּ בחיניו [בַחוּנָ֗יו] עֹרְרוּ֙ אַרְמְנוֹתֶ֔יהָ שָׂמָ֖הּ לְמַפֵּלָֽה׃
הם קנאוני בלא אל בדבר שאין אלוק לשון רש"י ואם כן ירמוז לשדים הנזכרים והנכון שיאמר הם קנאוני בלא אל אמת כי אין אלוק מבלעדי ה' ומושיע אין בלתו כענין שנאמר (דהי"ב טו ג) וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת כעסוני בהבליהם השדים ואני אקניאם בלא עם הכשדים שנאמר בהם (ישעיהו כג יג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה שפירושו העם שלא היה נחשב לגוי והקב"ה גדל אותם לרדות בהם את עולמו כמו שאמר (ירמיהו נא כ) מפץ אתה לי כלי מלחמה בגוי נבל אכעיסם עשו שהוא נבל ולא זכר ברית אחים וירמוז לשני הגלויות:
באומה שאין לה שם שנאמר הן ארץ כשדים זה העם לא היה. פירש הרמב"ן, שלא היה נחשב לגוי, והקדוש ברוך הוא הגדיל אותם. אבל עיקר הפירוש מה שכשדים אינו עם, שאינו בכלל שבעים אומות. שנאמר (פסוק ח) "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", וזה לא היה משבעים אומות. וראיה לזה שלא היה משבעים אומות, כי שבעים אומות היה שפילג לשונם בדור הפלגה, ונאמר (בראשית י, יא) "מן הארץ ההיא יצא אשור", ופירשו רז"ל (ב"ר לז, ד) שלא היה רוצה להיות בדור הפלגה, ויצא מעצתם, שלא רצה לבנות המגדל. וכתיב (בראשית שם) "ויבן את נינוה וגו'", נמצא כי אלו המקומות לא היו בעצת דור הפלגה, ואלו הם כשדים. שכן כתיב (ר' ישעיה כג, יג) "הן כשדים עם לא היה אשור יסדה וגו'", נתן טעם למה אינם ראוים לעם, כי אשור - אשר יצא מעצת דור הפלגה - הוא יסדה, ואין זה עם. אף על גב דכשדים הם מבני נחור, דכתיב (ר' בראשית כב, כב) "ואת כשד ואת פלדש", הם כבשו אותו הארץ שבנה אשור, לכך כתיב "הן ארץ כשדים זה העם לא היה אשור יסדה וגו'":
לפיכך דרשו רז"ל (מגילה יג ע"ב) שאין להם לא כתב ולא לשון. שהלשונות נתן הקדוש ברוך הוא לשבעים אומות, ולא היה אשור בכללם. נמצא כי לא נקרא לשון, שלא היה מן אותם הלשונות שפילג הקדוש ברוך הוא לשונם, ולא נקרא לשון. וכן יש לפרש גבי אדום, שדרשו רז"ל (ע"ז י. ) שאין להם לא כתב ולא לשון מן ע' לשון, שנתן לכל אומה ואומה לשון מיוחד, ובכלל זה לא היה אדום. כי שר שלהם סמאל, והוא אינו בכלל ע' מלאכים הסובבים כסא כבודו יתברך. וכמו שפילג אותם בלשון שהיו ע' לשונות, כן חילק אותם בכתב, שלכל אומה יש כתב:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ פָּתַר קְרָיָא בַּגָּלֻיּוֹת, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ, זֶה גָּלוּת בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ד, כט): רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ.
Rabbi Shimon ben Lakish interpreted the verse to be about the exiles: "And the earth was null" - this is [a reference to] the exile of Babylonia, as it is stated (Jeremiah 4:23), I have seen the earth and it is null;" orld."
ילקוט ראובני:
חכמי כשדים היו חולקים על אברהם אבינו ע"ה, והיו נחלקים לשלשה כתות, כת ראשונה אומרת שיש לעולם שתי סיבות קדומות, וכל אחת פועלת היפוך האחרת, אחד גורמת הויה ואחד גורמת הפסד... הכת השניה אומרת שיש שלש עילות קדומות... הכת השלישית אומרת שהשמש הוא אלוק הגמור הוא סיבת כל הויה והפסד... (שמות בא)
דבר אחר שמוני נוטרה את הכרמים אלו ישראל שגלו לבבל עמדו עליהם נביאים שביניהם ואמרו להם הפרישו תרומות ומעשרות אמרו להם כל עצמינו לא גלינו מארצנו אלא עד שלא הפרשנו תרומות ומעשרות ועכשיו אתם אומרים לנו שנפריש תרומות ומעשרות
אברבנאל:
כשדים - מתעסקים בגורלות. (דניאל ב ב)
שם משמואל:
והנה לפי האמור יובן... והנה קליפת בבל הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיא קליפה מעורבת טוב ורע, ושורש שם בבל מפני "כי שם בלל ה' שפת כל הארץ", ויש לה כח העירוב, וידוע מענין צלמו של נבוכדנצר שהיה בו עירוב טוב ורע (חיי שרה תרע"ה)
Rav Moshe Shapiro explains that the whole idea of writing is Tziruf, connecting.
We connect letters to make words, words to make sentences, sentences to make paragraphs, paragraphs to make chapters etc.
See Afikei Mayim of Rav Moshe Shapiro on Yamim Noraim Inyan 4 (Shelosha Sefarim Niftachim) page 111.
אמנם עזרא ראה בזמנו לפי פזור ישראל בעמים והשכח מאתם עקרי התורה (כאשר מצאנו בנחמיה ודה"י) ונסתם החזון ובטלו הרואים באספקלריא המאירה, יותר נאות לכותבה בלשון מובן לכל הרוצה לדעת וחכמות בחוץ תרונה, ומוטב להגיע אל המטרה הנאותה להרחיב הדעת בארץ
מה שאמר שם זה הכתב פירש כי יש לכל אומה ואומה מהות בפני עצמו מה שהיא אומה זאת וכל מהות הוא ציור שכלי מה שהוא ועל דבר זה מורה הכתוב כי כל כתב הוא ציור הדבר ומפני כי יש לכל אומה ואומה מהות בפני עצמה והמהות הוא ציור מה שהוא הדבר ולכך יש לכל אומה ואומה כתב בפני עצמו ואמר שהכתב יכרת מהם עד שלא יהיה להם המהות אשר היה להם קודם ודבר זה נקרא שם כי כבר התבאר בכמה מקומות כי השם מורה על המהות של הדבר כאשר ידוע מניין השם ואמר הכתוב כי דבר זה היה מאביד מהם המהות שהיה להם קודם עד שלא יהיה להם המהות הראשון ולכך מה שהקשו בתוספות (שם) הרי עדיין יש להם כתב לבבל ודבר זה אינו קשיא כי אם עדיין יש בידם כתב זה זהו בשביל שהיה להם כבר כתב ונשאר הכתב אצלם בשביל שהורגלו בכתב שהיה להם כבר ומ"מ אין ראוי שיהיה להם כתב אחר שנאבד מן האומה המהות שלהם כבר רק משום שהיה כבר בידם כתב זה ונשאר הכתב אצלם ודבר זה ידוע לכל משכיל עניין זה, ומה שאמר ושאר זה הלשון ידוע בשם שיש לכל אומה מהות שכלי כך יש לכל אומה ואומה צורה מיוחדת שכל אומה ואומה יש לה צורה מיוחדת במה שהיא אומה מיוחדת בפני עצמו וכל אומה במה שהיא אומה זאת יש לה צורה מיוחדת וההפרש שיש בין המהות ובין הצורה כי המהות הוא שכלי בלבד אבל הצורה אינו שכלית רק שע"י הצורה נמצא הדבר בפעל ולפיכך פרשו כי שאר זה הלשון כי הלשון הוא מוצא הדבור אל הנגלה ולכך יקרא הצורה שעל ידה נמצא בפעל לשון כי הלשון יוצא אל הנגלה ונמצא בפעל, ועוד כי כמו שהדבור הוא צורת האדם שהרי נקרא האדם חי מדבר כך הלשון נחשב צורת כל אומה ודבר זה יהיה מאבד מן בבל ולא יהיה להם צורת האומה שהיה להם קודם
אבל בבל נקרא על שם כי בלל שהוא עירוב ואין כאן אחדות, ולכך שם נמצא ביותר הפלפול, שהפלפול הוא שמקשה כנגדו והרי הוא כנגדו. ואל תחשוב כי הדבר זה הוא חסרון מעלה לתלמוד בבלי אדרבא הוא מעלה על כל המעלות, כי הפלפול הוא השכל והוא ממדריגה עליונה על כל. רק כי קודם שנתברר הלכה הוא השכל והם חובלים זה לזה ואינם נוחים כמו שהוא טבע סדר ארץ בבל שיוצאת מן השוי, ומן מדה זאת אמרו אף תלמידי חכמים שבבבל שונאים זה את זה. ולכך חכמי ארץ ישראל היו קורין לחכמי בבל טפשאי (זבחים ס' ע"ב) ודבר זה בודאי כי הדבר שהוא יוצא מן הסדר בדבר מה אי אפשר שיהיה בו החכמה. ומכל מקום החכמים שבבבל היו מתגברים בחכמתם בקושיות ובתירוצים והיו עומדים על השכל בשביל הפלפול, רק כי הפלפול לברר אותו צריך טורח ועיון מאוד ואין יכול לעמוד על זה כל אדם ולכך קראו את חכמי בבל טפשאי.
והיינו דתנן פתחיה על הקינין זה מרדכי למה נקרא שמו פתחיה פותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון.
כולהו סנהדרין נמי ידעי שבעים לשון דאמר רבי יוחנן אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה בעלי מראה בעלי קומה בעלי זקנה בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. אלא דהוה בייל לישני ודריש והיינו דכתיב במרדכי (נחמיה ז, ז) בלשן:
And this is as we learned in a mishna (Shekalim 13b): Petaḥya was responsible for the nests of birds, i.e., the doves or pigeons brought by a zav, a zava, a woman after childbirth, and a leper. These individuals would place the appropriate sum of money into the horn designated for this purpose, and each day Petaḥya oversaw the purchase of birds from that money and their sacrifice in the proper manner. This Sage is Mordekhai; and why was he called Petaḥya, which resembles the word for opening [petaḥ]? The reason is that he would open, i.e., elucidate, difficult topics and interpret them to the people, and because he knew all seventy languages known in that region at the time. The Gemara asks: What was unique about Petaḥya? All of the members of the Sanhedrin also know all seventy languages. As Rabbi Yoḥanan says: They place on the Great Sanhedrin only men of wisdom, and of pleasant appearance, and of high stature, and of suitable age so that they will be respected. And they must also be masters of sorcery, i.e., they know the nature of sorcery, so that they can judge sorcerers, and they must know all seventy languages in order that the Sanhedrin will not need to hear testimony from the mouth of a translator in a case where a witness speaks a different language. The Gemara answers: Rather, Petaḥya was unique as he not only knew all seventy languages, but also had the ability to combine various languages and interpret them. This is the meaning of that which is written with regard to Mordekhai: “Bilshan” (Nehemiah 7:7). Bilshan is interpreted as another name for Mordekhai, as he would combine [balil] languages [lashon]. y 1:2).
מרדכי מן התורה מנין דכתיב (שמות ל, כג) מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא:
ארץ המוריה. יְרוּשָׁלַיִם, וְכֵן בְּדִבְרֵי הַיָּמִים לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה (דברי הימים ב ג'). וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ עַל שֵׁם שֶׁמִּשָּׁם הוֹרָאָה יוֹצְאָה לְיִשְׂרָאֵל. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגְּמוֹ עַל שֵׁם עֲבוֹדַת הַקְּטֹרֶת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוֹר נֵרְדְּ וּשְׁאָר בְּשָׂמִים:
וִֽאֵ֣לֶּה ׀ בְּנֵ֣י הַמְּדִינָ֗ה הָֽעֹלִים֙ מִשְּׁבִ֣י הַגּוֹלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הֶגְלָ֛ה נבוכדנצור [נְבוּכַדְנֶצַּ֥ר] מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל לְבָבֶ֑ל וַיָּשׁ֛וּבוּ לִירוּשָׁלִַ֥ם וִֽיהוּדָ֖ה אִ֥ישׁ לְעִירֽוֹ׃ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ עִם־זְרֻבָּבֶ֗ל יֵשׁ֡וּעַ נְ֠חֶמְיָה שְׂרָיָ֨ה רְֽעֵלָיָ֜ה מָרְדֳּכַ֥י בִּלְשָׁ֛ן מִסְפָּ֥ר בִּגְוַ֖י רְח֣וּם בַּעֲנָ֑ה מִסְפַּ֕ר אַנְשֵׁ֖י עַ֥ם יִשְׂרָאֵֽל׃
These are the people of the province who came up from among the captive exiles whom King Nebuchadnezzar of Babylon had carried into exile to Babylon, who returned to Jerusalem and Judah, each to his own city, who came with Zerubbabel, Jeshua, Nehemiah, Seraiah, Reelaiah, Mordecai, Bilshan, Mispar, Bigvai, Rehum, Baanah: The list of the men of the people of Israel: