שמות א:ח-יד

{ח} וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ-חָדָ֖שׁ עַל-מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדַ֖ע אֶת-יוֹסֵֽף: {ט} וַיֹּ֖אמֶר אֶל-עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ: {י} הָ֥בָה נִּֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן-יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי-תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם-הוּא֙ עַל-שׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם-בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן-הָאָֽרֶץ: {יא} וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת-פִּתֹ֖ם וְאֶת-רַֽעַמְסֵֽס: {יב} וְכַֽאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: {יג} וַיַּֽעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ: {יד} וַיְמָֽרֲר֨וּ אֶת-חַיֵּיהֶ֜ם בַּֽעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֨מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל-עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל-עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר-עָֽבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ:

Exodus 1:8-14

(8) A new king arose over Egypt who did not know Joseph. (9) And he said to his people, “Look, the Israelite people are much too numerous for us. (10) Let us deal shrewdly with them, so that they may not increase; otherwise in the event of war they may join our enemies in fighting against us and rise from the ground.” (11) So they set taskmasters over them to oppress them with forced labor; and they built garrison cities for Pharaoh: Pithom and Raamses. (12) But the more they were oppressed, the more they increased and spread out, so that the [Egyptians] came to dread the Israelites. (13) The Egyptians ruthlessly imposed upon the Israelites (14) the various labors that they made them perform. Ruthlessly they made life bitter for them with harsh labor at mortar and bricks and with all sorts of tasks in the field.

רש"י על שמות א׳:ח׳:א׳-ב׳

ויקם מלך חדש. רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזרותיו:

אשר לא ידע. עשה עצמו כאלו לא ידעו (סוטה י"א):

Rashi on Exodus 1:8:1-2

(1) ויקם מלך חדש NOW THERE AROSE A NEW KING — Rab and Samuel (two Amoraim or Talmudical teachers) differed in their interpretation of these words. One said that he was really a new king; the other said that it was the same king but he made new edicts (Sotah 11a). (2) אשר לא ידע WHO KNEW NOT [JOSEPH] — he comported himself as though he did not know him (Sotah 11a).

רש"י על שמות א׳:י׳:ב׳

נתחכמה לו. לעם; נתחכמה מה לעשות לו. ורבותינו דרשו נתחכם למושיען של ישראל לדונם במים, שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם (שם):

Rashi on Exodus 1:10:2

(2) נתחכמה לו LET US DEAL WISELY WITH THEM (לו more lit., with him) — i. e. with the people (the word לו, which is singular, refers to עם used in the preceding verse in the phrase עם בני ישראל): let us consider wisely what to do to them. Our Rabbis, however, explained that the singular לו refers to God, and that the words mean: “let us use our wisdom against Him who would show Himself Israel’s deliverer, by sentencing them to death by water, since He has already sworn that He will not bring another flood upon the world, and He will therefore be unable to punish us ‘measure for measure’, as is His way.”)

רש"י על שמות א׳:י״ב:א׳-ב׳

וכאשר יענו אתו. בכל מה שהם נותנין לב לענות, כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ:

כן ירבה. כן רבה וכן פרץ. ומדרשו, רוח הקדש אומרת כן, אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה (סוטה י"א):

Rashi on Exodus 1:12:1-2

(1) וכאשר יענו אתו AND AS THEY AFFLICTED THEM — In whatsoever matter it was that they set their hearts upon afflicting them so was the heart of the Holy One, blessed be He, set upon multiplying them and making them grow apace. (2) כן ירבה signifies: so they multiplied and so they grew apace (i. e. God’s determination was carried out, the imperfect tenses of the verbs denoting the continuance of the increase and growth). This is the real meaning; but there is a Midrashic explanation of these imperfect tenses: The Holy spirit (God) said this: You say פן ירבה, “lest they increase”, but “I” say כן ירבה, “thus will they assuredly increase” (Sotah 11a).

שמות רבה א׳:י׳

וַיָּשִׂימוּ עָלָיו, עֲלֵיהֶם לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא עָלָיו, תָּנָא דְּבֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, מְלַמֵּד שֶׁהֵבִיאוּ מַלְבֵּן וְתָלוּ בְּצַוָּארוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, שֶׁאִם הָיָה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאוֹמֵר לָהֶם אִיסְטְנִיס אָנִי, אוֹמְרִים לוֹ כְּלוּם אִיסְטְנִיס אַתָּה מִפַּרְעֹה. ...

אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס, רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר פִּתֹם שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רַעַמְסֵס, שֶׁרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מִתְרוֹסֵס. וְחַד אָמַר רַעַמְסֵס שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ פִּתֹם, שֶׁרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן פִּי תְּהוֹם בּוֹלְעוֹ.

Shemot Rabbah 1:10

מְלַמֵּד

רמב"ן על שמות א׳:י׳:א׳

(א) הבה נתחכמה לו לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה (מ''א ט כא):
ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם ואחרי כן צוה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אתם. והענין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם, כי על כן נאמר ולא יכלה עוד הצפינו (להלן ב ג):
ונראה שעמד זה ימים מעטים, כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה, וכשנולד משה נראה שנתבטלה, אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן, או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר ביטל אותו, או שהיה על פי האצטגנינות כדברי רבותינו (שמו''ר א כט), כי הכל התחכמות עליהם שלא יודע החמס וזה טעם מאמר האומרים למשה רבינו אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם (להלן ה כא), כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו, וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל, לא יצטרכו עוד לעשות במרמה:

Ramban on Exodus 1:10:1

(1) "Let us scheme against them" Pharaoh and his advisers did not decide to smite them with the sword, because that would be a great betrayal, to smite a nation that has come to the land on the command of the first king. Even the common people wouldn't give consent to the king to do such a crime, for he advises with them, and additionally the nation of Israel was numerous and mighty and would fight back in a great war. Rather he advised that they should act cleverly so that Israel should not feel that he is acting out of hate, and therefore he levied a tax on them, for it is common for foreigners to pay a tax to the king, as is seen by Solomon (Kings 1, 9:21)