(ה) לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן ללפת בו פרוסת הבציעה.
ואם היא נקיה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או שנתכוון לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין.
הגה: ומכל מקום מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצע כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח והוא מגין מן הפורעניות.
One should not break bread until salt or liftan (Rashi: anything that is eaten with the bread) he plans to eat with the bread are brought before him.
If the bread is "clean" (made from higher quality flour - like bread nowadays) or if the bread is already seasoned with spices or salt, like we do, or if he intends on eating the bread without anything, he does not need to wait.
Note: However, it is a commandment to bring salt to every table before breaking the bread because the table is compared to the Altar and eating is comparing to offering a sacrifice, and the verse says, "With all your sacrifices you should offer salt" (Leviticus 2:13), and this protects us from tragedies.
(ל) דומה למזבח - כמו שאמרו חז"ל [ברכות דף נ"ה] בזמן שבית המקדש קיים המזבח מכפר על האדם עכשיו שלחנו של אדם [שנותן מלחמו לדל] מכפר עליו...
"Similar to the Altar" - This is similar to what the Gemara says: while in the days of the Temple, the Altar would help people get atonement, nowadays, a person's table helps him get atonement (that he gives food from his table to poor people).
(יג) וְכָל־קָרְבַּ֣ן מִנְחָתְךָ֮ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹקֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כָּל־קָרְבָּנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח׃ (ס)
(13) You shall season your every offering of meal with salt; you shall not omit from your meal offering the salt of your covenant with God; with all your offerings you must offer salt.
(א) מצות מליחת הקרבן - להקריב מלח על כל הקרבנות. כלומר, שיתן מלח בבשר הקרבן וכן בקמח המנחות, שנאמר (ויקרא ב, יג) על כל קרבנך תקריב מלח.
(1) The commandment of salting the sacrifice: To offer salt on all of the sacrifices; meaning to say, that he place salt in the meat of the sacrifice and so [too,] in the flour of the meal-offerings, as it is stated (Leviticus 2:13), "upon all your offerings you shall offer salt."
... כי משרשי מצות הקרבן להכשיר ולהישיר נפש המקריב אותו.
... ומלבד זה יש במלח ענין אחר רומז, כי המלח מקים כל דבר ומציל על הפסד והרקבון. וכן במעשה הקרבן ינצל אדם מן ההפסד, ותשמר נפשו ותשאר קימת לעד.
... that it is from the roots of the commandment of the sacrifice to render fit and straighten the soul of the one who offers it.
... And besides this, there is another matter hinted to with salt, as salt preserves everything and saves from spoiling and rotting. And so [too,] with the procedure of the sacrifice, a man is saved from loss, preserves his soul and will remain in existence forever.
(יד) מן הפרוסה - פי' שעיקר המצוה לכתחלה כשמוציא אחרים ידי חובתן לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד מהם ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה [אם אחד מוציא את כולם בברכתו] שיחתוך בציעת המוציא כ"כ גדולה שיפסיק לחלק ממנה המוציא לכל המסובין:
From the slice - The explanation is that the primary obligation is that when you're exempting others from their obligation, to give each one of them from the original slice of bread that was cut, and not from the remaining bread. And one needs to be careful with this at a big meal (if one person makes the blessing for everyone else) that he will cut a big enough piece at Hamotzi that it will be enough to split for all the diners.
אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנא' (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה
Similarly, Rav Yehuda said that Shmuel said: One who derives benefit from this world without a blessing, it is as if he enjoyed objects consecrated to the heavens, as it is stated: “The earth and all it contains is the Lord’s, the world and all those who live in it” (Psalms 24:1).
משנה אבות ג:ג',
עם פירוש קהתי
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד
וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים,
- כלומר תקרובת עבודת זרה, שכתוב עליה (תהלים קו, כח): "ויצמדו לבעל פעור, ויאכלו זבחי מתים".
שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה, כח), כִּי כָל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה
- ישעיהו הנביא קרא לתקרובת עבודה זרה "קיא צואה": ואמר, שכאילו כל השולחנות מלאים תועבה זו,
בְּלִי מָקוֹם.
- מפני שאוכלים ושותים ואין מזכירים שמו של המקום ברוך הוא, כלומר שאין מדברים דברי תורה.
אֲבָל שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא,
- שמעלה עליהם כאילו השולחן הוא מזבח, והקריבו עליו קרבנות, ואוכלים הם ככוהנים הזוכים משולחן גבוה,
שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל, מא), וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.
- פסוק זה מדבר במזבח וקראו שולחן, מכאן למדים שיש שולחן שהוא כמו מזבח, שהוא שולחנו של מקום, ואיזהו? זה שולחן שאמרו עליו דברי תורה (המאירי). וכן אמרו חכמים (ברכות נה, א): בזמן שבית מקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל; ועכשיו - שולחנו של אדם מכפר עליו".
Mishnah Avot 3:3,
with Kehati Commentary
Rabbi Shimon says: Three who ate at one table and did not say upon it words of Torah - it is as if they ate from the offerings of the dead,
- Meaning a sacrifice to a foreign god, about which it says: "They became attached to Baal Peor and they ate from Zivchei Meitim".
as it is said (Isaiah 28:8): "For all of the tables are full of vomit and feces
- Isaiah the prophet called a sacrifice to foreign gods "vomit and feces": and he said, it's as if all the tables are filled with this abomination,
without the Omnipresent."
- Because they eat and drink and don't mention the name of the Omnipresent blessed be He, meaning they don't speak words of Torah.
However, three who ate at one table and said upon it words of Torah - it is as if they ate from the table of the Omnipresent, blessed be He,
- That it considers it as if their table is an Altar and they sacrificed sacrifices upon it, and they're eating as if they are Priests who get to eat from God's table.
as it is said (Ezekiel 41:22): "And he said to me, this is the table that is before the Lord."
- This verse speaks about the Altar and refers to as if it's a table. From here we learn that there is a table that is like an Altar, which is the Table of God. And which table is that? That is the table on which they say words of Torah (Meiri). And so said the Sages (Berakhot 55a): At the time when the Temple existed, the Altar atoned for (the sins of) Israel; and now a table atones for (the sins of) the person.
(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵקֶ֑ם אֶת־קָרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְר֕וּ לְהַקְרִ֥יב לִ֖י בְּמוֹעֲדֽוֹ׃ (ג) וְאָמַרְתָּ֣ לָהֶ֔ם זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּקְרִ֖יבוּ לַה' כְּבָשִׂ֨ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֧ה תְמִימִ֛ם שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד׃ (ד) אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם׃ (ה) וַעֲשִׂירִ֧ית הָאֵיפָ֛ה סֹ֖לֶת לְמִנְחָ֑ה בְּלוּלָ֛ה בְּשֶׁ֥מֶן כָּתִ֖ית רְבִיעִ֥ת הַהִֽין׃ (ו) עֹלַ֖ת תָּמִ֑יד הָעֲשֻׂיָה֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽה' (ז) וְנִסְכּוֹ֙ רְבִיעִ֣ת הַהִ֔ין לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד בַּקֹּ֗דֶשׁ הַסֵּ֛ךְ נֶ֥סֶךְ שֵׁכָ֖ר לַה' (ח) וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכּוֹ֙ תַּעֲשֶׂ֔ה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַה' (פ)
(1) The LORD spoke to Moses, saying: (2) Command the Israelite people and say to them: Be punctilious in presenting to Me at stated times the offerings of food due Me, as offerings by fire of pleasing odor to Me. (3) Say to them: These are the offerings by fire that you are to present to the LORD: As a regular burnt offering every day, two yearling lambs without blemish. (4) You shall offer one lamb in the morning, and the other lamb you shall offer at twilight. (5) And as a meal offering, there shall be a tenth of an ephah of choice flour with a quarter of a hin of beaten oil mixed in— (6) the regular burnt offering instituted at Mount Sinai—an offering by fire of pleasing odor to the LORD. (7) The libation with it shall be a quarter of a hin for each lamb, to be poured in the sacred precinct as an offering of fermented drink to the LORD. (8) The other lamb you shall offer at twilight, preparing the same meal offering and libation as in the morning—an offering by fire of pleasing odor to the LORD.
(יד) נשים מברכות ברכת התורה:
(14) Women bless the Blessing of the Torah
(א) נשים וכו' - הטעם דהא חייבות ללמוד הדינים שלהם ועוד דחייבת לומר פרשת הקרבנות כמו שחייבת בתפלה אם כן קאי הברכה על זה
The reason is that women are obligated to learn the laws related to them and also obligated to say Parshat HaKorbanot (the section of the sacrifices) like she is obligated in prayer (amidah). If so, the blessing (Birkat HaTorah) is on that (Parshat HaKorbanot).
פניני הלכה - תפילת נשים
פרק טו - קרבנות ופסוקי דזמרה
א - אמירת קרבנות לנשים מנהג חסידוּת
יש אומרים שגם נשים צריכות לומר את פרשת התמיד, מפני שהתפילות נתקנו כנגד קרבן התמיד, וכשם שנשים חייבות בתפילת שחרית (לפי רוב הפוסקים כמבואר לעיל ב, ב), כך ראוי שיאמרו גם את פרשת התמיד. ויש אומרים שבנוסף לפרשת התמיד, טוב שיאמרו את כל סדר הקרבנות.
אמנם למעשה, המנהג הרווח שנשים אינן אומרות את פרשת התמיד, וכך דעת רוב הפוסקים. והטעם, מפני שעיקר חיוב הנשים בתפילה כדי לבקש רחמים ולא כנגד הקרבנות. יתר על כן, גם הגברים אינם חייבים לומר את סדר הקרבנות, ואפילו את פרשת התמיד מצד הדין אינם חייבים לומר, אלא הוא מנהג שנעשה כחובה. קל וחומר שנשים אינן חייבות לומר את פרשת התמיד וסדר הקרבנות. והרוצה להדר לומר את פרשת התמיד ואת פסוקי הקטורת - תבא עליה ברכה. [1]
[1] כתב האגור בשם מהרי"ל, והובא בב"י או"ח סי' מז, שנשים צריכות לברך את ברכת התורה מפני שצריכות לומר את פרשת התמיד. וטעם המהרי"ל, מפני שגם הנשים מחויבות בקרבנות כגברים, לפיכך צריכות לומר את סדר הקרבנות. וכך כתב בתבואות שור. אמנם בשו"ע הרב מז, י, כתב, שרק את פרשת התמיד צריכות לומר (וגם הגברים אינם מחויבים לומר את כל סדר הקרבנות). והפמ"ג א"א מז, יד, כתב, שחובת הקרבנות מוטלת על הגברים. וכ"כ במור וקציעה סי' מז, ובתהלה לדוד מז, ט, שנשים לא היו צריכות לתת מחצית השקל לקרבנות, וחובתן להתפלל כדי לבקש רחמים. אולם החיד"א (יוסף אומץ סי' סז) כתב, שודאי נשים חייבות בכל הקרבנות, והקרבנות מכפרים על הגברים והנשים כאחד.
... יש לציין כי אף שעיקר הדיון על פרשת התמיד, מ"מ קרובה לזה בחשיבות אמירת פסוקי הקטורת. את שניהם היו מקריבים פעמיים ביום, בשחרית ובין הערביים. קרבן התמיד הוא הקרבן הגשמי שהיה מוקרב על המזבח החיצוני, והקטורת קרבן רוחני והיתה מוקטרת על המזבח הפנימי.
Peninei Halakha - Laws of Women's Prayers
Chapter 15 - Korbanot and Pesukei De-zimra
Women’s Recitation of Korbanot: A Pious Custom
Some poskim maintain that women, too, must recite the Tamid passage, because the prayers were established to correspond to the Tamid offerings, and just as women must pray Shaĥarit (according to the majority of poskim, as explained above, 2:2), it is also proper that they recite the Tamid passage. Others say that in addition to the Tamid passage, it is best that they recite all the Korbanot.
However, the widespread practice is that women do not recite the Tamid passage, and that is the opinion of most poskim. The reason is that the essence of the women’s obligation to pray is the request for mercy and not the association with korbanot. Furthermore, men are not obligated to recite the Korbanot passages either, and in principle they are not even obligated to recite the Tamid passage – it is a custom that became obligatory – so certainly there is no obligation for women to recite the Tamid passage and the Korbanot, although a woman who wishes to enhance the mitzva and recite the Tamid passage and the verses of the incense is praiseworthy. [1]
[1] Agur states in Maharil’s name, as cited Beit Yosef §47 that women must recite Birkhot Ha-Torah because they must recite the Tamid passage. Maharil reasons that women are obligated to offer korbanot just as men are, so they must also recite the Korbanot passages. So states Tevu’ot Shor. However, SAH 47:10 states that women are only required to recite the Tamid passage (and even men are not required to recite all the Korbanot passages). Pri Megadim, Eshel Avraham 47:14 states that only men have the obligation of korbanot, and Mor U-ketzi’a §47 and Tehilla Le-David 47:9 state similarly that women did not have to give maĥatzit ha-shekel to fund the korbanot and that their obligation to pray is only to request mercy. However, Ĥida (Yosef Ometz §67) writes that women are certainly obligated in all the korbanot, which atone for men and women alike.
... It is noteworthy that although the crux of the debate is the Tamid passage, the verses about the incense is a close second in importance. Both the Tamid and the incense were offered twice a day, in the morning and the afternoon. The Tamid was a material offering that was brought on the outside altar, whereas the incense was a spiritual offering that was burned on the inner altar.