רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ו הלכה יא
עון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן, לא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, כלומר בוזים מלמדי דבריו, וכן זה שאמרה תורה אם בחקותי תמאסו מלמדי חקותי תמאסו, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה
It is a grievous sin to scorn the scholars or to hate them. Jerusalem was destroyed only when its scholars were treated with contempt, as it is written: “They mocked God’s messengers, despised God’s words, and derided God’s prophets,” (Chronicles 36:16) that is to say, they despised those who taught God’s words. Similarly, when the Torah says, “If you spurn My laws” (Leviticus 26:15), it means, if you spurn the teachers of My laws. Whoever despises eminent scholars has no share in the world to come, “for they have despised the word of the Lord” (Numbers 15:31). [Translation by CAJE. Edited for gender neutrality]
Suggested Discussion Questions:
1. Why is it a grievous sin to scorn or hate scholars?
2. What do scholars represent in society?
3. What is the relationship between Torah and Torah scholars?
Time Period: Medieval (Geonim through the 16th Century)