Milah for Money

Approach #1

תנינא להא דת"ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, וי"א אף להשיטו במים. רבי יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות. ליסטות ס"ד? אלא כאילו מלמדו ליסטות. למולו מנלן? דכתיב (בראשית כא, ד) וימל אברהם את יצחק בנו. והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה דכתיב (בראשית יז, י) המול לכם כל זכר. והיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב (בראשית יז, יד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה. איהי מנלן דלא מיחייבא? דכתיב (בראשית כא, ד) כאשר צוה אותו אלהים, אותו ולא אותה.

Kiddushin 29a:10-12

§ The baraita teaches that a father is obligated to circumcise his son. The Gemara asks: From where do we derive this? The Gemara answers that this is as it is written: “And Abraham circumcised his son Isaac” (Genesis 21:4). The Gemara comments: And in a case where one’s father did not circumcise him the court is obligated to circumcise him, i.e., if this obligation is not fulfilled by the father it applies to the community as a whole, as it is written: “Every male among you shall be circumcised” (Genesis 17:10), in the form of a general mitzva that does not apply only to the father. And in a case where the court did not circumcise him the son is obligated to circumcise himself when he reaches adulthood, as it is written: “And the uncircumcised male, who is not circumcised in the flesh of his foreskin, that soul shall be cut off from his people” (Genesis 17:14). From where do we derive that his mother is not obligated to circumcise her son? As it is written: “And Abraham circumcised his son Isaac when he was eight days old, as God commanded him” (Genesis 21:4). The verse emphasizes that God commanded him, and not her.

חולין פ״ז א:ג׳-ה׳

משנה: שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות. כסהו ונתגלה פטור מלכסות. כסהו הרוח חייב לכסות.

חולין פ״ז א:ט״ו

מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים.

Chullin 87a:4

...

כתובות פ״ו א:י׳-פ״ו ב:א׳

תנינא במה דברים אמורים? במצות לא תעשה, אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו.

Ketubot 86a:10-86b:1

that she should go and forgive her mother’s marriage contract for her father, and she will subsequently inherit the sum of the marriage contract from him? The marriage contract is a document of the debt owed by her father to her mother. The daughter, who has inherited the document from her mother, can forgo her father’s obligation, so rendering nugatory the right of the purchasers. The father then retains the amount owed to the purchasers of the marriage contract, and his daughter will inherit that amount when he dies. The daughter heard this, and went and forgave her father’s obligation in the marriage contract, as recommended by Rav Naḥman. Rav Naḥman later said in regret: We have made ourselves like advisors of judges. We have acted like lawyers who give practical advice to litigants rather than like independent judges. The Gemara asks: At the outset, what did he hold when he intended the daughter to hear his advice, and ultimately, what did he hold that made him regret his action? The Gemara explains: At the outset, he held that the verse teaches: “And you should not hide yourself from your own flesh” (Isaiah 58:7), and therefore it is correct to give help and advice to relatives. And ultimately he held that in the case of an important person who must be very careful to avoid any impression of having favored his family in judgment, the situation is different. Since the Gemara had previously mentioned a halakha stated by Shmuel, it turns its attention to the matter itself. Shmuel said: With regard to one who sells a promissory note to another, and the seller went back and forgave the debtor his debt, it is forgiven, since the debtor essentially had a non-transferable obligation to the creditor alone, and even the creditor’s heir can forgive the debt. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: And if the purchaser of the document is perspicacious, and is wary of such a ploy, he should jangle [mekarkesh] dinars in the debtor’s ears, i.e., he should pay the debtor or promise him money, and the debtor will write for him a new promissory note in the purchaser’s name, thereby preventing the latter from losing out. Ameimar said: One who judges cases of liability for indirect damage and maintains that someone whose actions cause damage is obligated to pay, even if he has not directly harmed another, collects in this case the value of the proper document. Since by forgiving the loan the creditor voided the document and caused the purchaser financial loss, he must compensate the purchaser for the amount recorded in the document. One who does not judge cases of liability for indirect damage collects in this case only the value of the paper on which the document was written. The Gemara relates that there was an incident like this one, and Rafram pressured Rav Ashi by means of verbal persuasion to render an unequivocal ruling in this matter, and Rav Ashi collected in this case as if he damaged a beam used for crafting a sculpture, i.e., the full value of the debt listed in the promissory note. Ameimar said in the name of Rav Ḥama: With regard to one who has incumbent upon himself the obligation of his wife’s marriage contract and also owes money to a creditor, and he possesses land and possesses money, the obligation to the creditor is settled with the payment of money, whereas the debt to the woman of her marriage contract is settled with the payment of land, this one in accordance with his law, and that one in accordance with her law. Since the creditor gave him money, it is fitting that he should receive ready cash in return. The woman, in contrast, did not give him anything but relied upon the lien on his land, so she is therefore given land. And if there is only one plot of land, and it is adequate for the payment of only one debt, we give it to the creditor, and we do not give it to the woman. What is the reason for this? Even more than a man wants to marry, a woman wants to be married. Women do not get married because they wish to receive their marriage contract. It is better to give preference to the creditor so that he will not lose out, so as not to discourage people from lending money. Rav Pappa said to Rav Ḥama: Is it correct that you say in the name of Rava: With regard to one who owes money and has land, and the creditor comes and demands from him his money, and the debtor says to him: Go and take the amount you are owed from the land, we say to him: Go and sell the land yourself and give him money? Rav Ḥama said to him: I did not say this in the name of Rava. Rav Pappa replied: Tell me the incident itself, what happened and what exactly occurred that caused this opinion to be attributed to Rava. Rav Ḥama said to him: The debtor was one who attached his money to a gentile. He possessed money, but he claimed that this money belonged to a gentile and therefore could not be demanded from him. This man acted improperly, and consequently, the Sages acted improperly with him by forcing him to sell the land. Rav Kahana said to Rav Pappa: According to your opinion, that you say the repayment of a creditor is a mitzva, if the debtor said: It is not amenable to me to perform a mitzva, what would be the halakha? If there is no obligation to repay a loan other than to perform a mitzva, then what happens if someone is not interested in performing the mitzva? He said to him: We already learned this halakha in a baraita: In what case is this statement said, that one is liable to receive forty lashes for committing a transgression? It is said with regard to negative mitzvot. However, with regard to positive mitzvot, for example, if the court says to someone: Perform the mitzva of the sukka, and he does not do so, or: Perform the mitzva of the palm branch, and he does not do so,

יבמות ע״ט א:ג׳

אמר שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים רחמנים דכתיב (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך ביישנין דכתיב (שמות כ, כ) בעבור תהיה יראתו על פניכם גומלי חסדים דכתיב (בראשית יח, יט) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו.

Yevamot 79a:3

David said: There are three distinguishing marks of this nation, the Jewish people. They are merciful, they are shamefaced, and they perform acts of kindness.
They are merciful, as it is written: “And He will give you mercy, and have mercy upon you and multiply you” (Deuteronomy 13:18); not only will God have mercy upon you, but He will bestow the attribute of mercy upon you.
They are shamefaced, as it is written: “And that His fear shall be upon your faces” (Exodus 20:17), and the fear that is on one’s face is his shame.
They perform acts of kindness, as it is written: “For I have known him, to the end that he may command his children and his household after him, that they may keep the way of the Lord, to practice righteousness and justice” (Genesis 18:19), i.e., to perform acts of kindness.
Whoever has these three distinguishing marks is fit to cleave to this nation. Those who lack these qualities, however, are unfit to be part of the Jewish people. When David saw the cruelty of the Gibeonites, he decreed that they may never enter into the congregation of Israel.

שו״ת הרשב״א חלק א סימן תעב

שאלת מוהל שהיה מוהל כל ימיו בחנם ועכשו חזר ואמר שלא ימול עד שיתן לו אבי הבן ופסק שכר לעצמו מה שיטול בשכירותו אם אין כח באבי הבן ליתן לו מה שבקש ממנו מקום שאין שם מוהל אלא זה- מי אמרינן שישאל האב על הפתחים ויתן לו מה שבקש ממנו או בית דין כופין המוהל למולו?

תשובה. מוהל זה כמה נשתנה שאומנותו מזרעו של אברהם אבינו ובכל גלילותנו מוהל העני מחזר אחר אבי הבן להתחסד עמו שיתן לו בנו למולו בחנם ומרבה עליו רעים כדי להשתכר במצוה, וזה שאין אומן אחר אלא הוא מסרב למול עד שיחזר האב על הפתחים ויתן לו, כמעט שמראה עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו וצריך לגעור בו הרבה שאינו חפץ במצות. ועוד שהאיש הזה רוצה בדינר ומניח עשרה זהובים על כל ברכה וברכה ששכר ברכה אחת עשרה זהובים והיינו דאמרינן בחולין פרק כסוי הדם וכן בפרק החובל שכר מצוה עשרה זהובים. ומ״מ הרי הכתוב אומר ימול בשר ערלתו ולמאן קא מזהר רחמנא למולו בן שמונה ימים? אילו יש לו אב האב קודם, והיינו דאמרינן בפרק קמא דפסחים דכל היכא דאב מל מברך למול משום דלא סגיא דלאו איהו מהיל. ומ״מ אם אין אב מזהר לב״ד וב״ד חייבין למולו, ולפי׳ הם מברכים להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וכמו שכתב הרמב״ם ז״ל ומצויין למי שיודע למול למולו דלדידהו מזהר רחמנא. וזה שיש לו אב ואין ידו משגת ליתן שכרו הרי הוא כמי שאין לו אב וב״ד חייבין למולו, וזה שהוא יודע למול ואין אחר שיודע עליו חל החיוב יותר ואם אינו רוצה ב״ד כופין אותו.

חושן משפט שפ״ב

(א) הקוצץ אילן של חבירו והמונע חבירו מלעשות מצוה ובו סעיף אחד:

וכן מי ששחט חיה ועוף ובא אחר וכיסה הדם שלא מדעת השוחט חייב ליתן כמו שיראו הדיינים ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא י' זהובים וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהם ראויים לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים י' זהובים (היה לו בן למול ובא אחר ומלו חייב ליתן לו י' זהובים אבל נתנו לאחר לימול ובא אחר ומלו פטור) (רבי' ירוחם נל"א ח"ד) ובזמן הזה אין מגבין אותו אבל אם תפס לא מפקינן מיניה.

Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 382

...

יורה דעה רס״א:א׳

(א) אם לא מל האב את בנו, חיבים בית דין למולו. ואם לא מלוהו בית דין, חיב הוא, כשיגדיל, למול את עצמו. ואם לא מל, חיב כרת. הגה: ובכל יום עוברים בענשין אלו. (טור ובכל בו) ואין מלין בנו של אדם שלא מדעתו, אלא אם כן עבר האב, ולא מלו בית דין, מלין אותו בעל כרחו. (טור בשם הרמב''ם). ואין האשה חיבת למול את בנה. (טור). האב שאינו יודע למול, ויש כאן מוהל שאינו רוצה למול בחנם, רק בשכר, יש לבית דין לגער במוהל זה, כי אין זה דרכן של זרע אברהם, ואדרבה המוהלים מהדרין שיתנו להם למול. ואם עומד במרדו, ואין יד האיש משגת לתת לו שכרו, הוי כמי שאין לו אב שבית דין חיבים למולו, ולכן בית דין כופין אותו, מאחר שאין אחר שימול (רשב''א סי' תע''ב).

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 261:1

...

גר״א שם

[ה] האב כו׳- בחולין שם פז. כוס של ברכה אתה כו׳.

[ו] כי אין כו׳- בפרק הערל יבמות עט. אחד משלש מדות, גומלי חסדים, וכל שכן כהאי גוונא.

[ז] ולכן ב״ד כו׳- כי מוטלת עליו שמצווים כל ישראל כנזכר לעיל [בשו״ע] ואין אחר ובמצות עשה כופין כמו שכתוב בפרק הכותב כתובות פו. במד״א במצוות לא תעשה אבל במצוות עשה כו׳.

Approach #2

פסחים נ׳ ב:ח׳

ת"ר ד' פרוטות אין בהן סימן ברכה לעולם שכר כותבין ושכר מתורגמנין ושכר יתומים ומעות הבאות ממדינת הים.

Pesachim 50b:8

Similarly the Sages taught: In four perutot, payments, there is never a sign of blessing: Wages of scribes of sacred books; wages of disseminators, who repeat and explain the lectures delivered by the Sages on Shabbat; payment of orphans, which one receives when engaging in a partnership with the executor of an orphan’s estate; and money that comes from a country overseas.

בית יוסף, אורח חיים תקפ״ה:י״ג:א׳

(א) ולא ידעתי מאין מצאו להם היתר זה כי נ"ל שאסור כדתניא השוכר את הפועל וכו' המרדכי כתב בס"פ אע"פ אהא דקאמר התם (סד.) מיחזי כשכר שבת מכאן פסק הר"ב יש לי חשש על החזני' שמשכירים אותם להתפלל בשבת וה"ר שמואל אומר דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצוה להתפלל עכ"ל ויש לתמוה על ה"ר שמואל דאטו כדי לקיים המצוה נחלל שבת וי"ל דבגמרא איתא הא על מורד ומורדת דקא בעי מ"ש איהו דיהבינן ליה דשבת ומ"ש איהי דלא יהבינן לה דשבת ומשני איהי דמיפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת איהו דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת ופירש"י כשכר שבת וגזירה משום מקח וממכר ושכירות עכ"ל ומשמע דאפי' אי הות מוספא ליכא איסורא אפי' מדרבנן דהא מקח וממכר גופיה לא מתסר אלא מדרבנן והיכי גזרינן במורד דאוסופי מוספא אטו מקח וממכר הו"ל גזירה לגזירה אלא ודאי לית ביה איסורא כלל אפי' מדרבנן אלא דלתקן להוסיף לכתחלה לא רצו חכמים משום דהוי מיחזי לאינשי כשכר שבת וכן משמע בפרק מקום שנהגו (נ:) דת"ר ד' פרוטות אין בהם סימן ברכה לעולם וחד מינייהו שכר מתורגמנין מפרש טעמא משום דמיחזי כשכר שבת ואם איתא דהוה שום צד איסור בדבר לא הול"ל אין בהם סימן ברכה דמשמע דלית בהו איסורא אלא שאין רואין סימן ברכה ועוד דמשמע שהיה דרכם לשכור מתורגמנין בשבתות וי"ט להשמיע הדרשה לרבים וטעמא כדפרישית דכיון שאינו שוכר אותו בשבת עצמה אלא מע"ש שוכר אותו שאין איסור בדבר אלא שיש לחוש לכתחלה היכא דאפשר ובמקום מצוה לא חששו כלל וזהו דעת ה"ר שמואל שכתב דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצוה כלומר כיון דאין איסור בדבר כלל אלא חששא בעלמא כיון דלקיים המצוה הוא שרו ושלא כדברי הר"ב יחיאל כנ"ל.

Beit Yosef, Orach Chaim 585:13:1

...

אורח חיים תקפ״ה:ה׳

(ה) הנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה או כדי להתפלל או לתרגם בשבתו' וי"ט אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה.

Shulchan Arukh, Orach Chayim 585:5

...

מגן אברהם תקפ״ה:י״ב

(יב) סי' ברכ'. אבל איסורא ליכא כיון דצורך מצוה הוא.

Magen Avraham 585:12

...

גיטין ל״ו א:ב׳-ג׳

אמר אמימר הלכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו, הפרה על דעת רבים אין לו הפרה. והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה יש לו הפרה.

Gittin 36a:2-3

The Gemara answers that we administer the vow to the priest in public. The Gemara asks: This works out well according to the one who says that a vow that was taken in public has no possibility of nullification by a halakhic authority, but according to the one who says it has the possibility of nullification, what can be said? The Gemara answers that we administer the vow to the priest based on the consent of the public, making it a type of vow that cannot be dissolved without their consent. As Ameimar said, the halakha is as follows: Even according to the one who says that a vow that was taken in public has the possibility of nullification, if it was taken based on the consent of the public, it has no possibility of nullification.

משנה תורה, הלכות שבועות ו׳:ט׳

(ט) כיצד. נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים שלא יהנה בפלוני לעולם והצרכו בני אותה העיר ללמד תורה או למי שימול את בניהם או שיזבח להם ולא נמצא אלא זה בלבד, הרי זה נשאל לחכם או לשלשה הדיוטות ומתירין לו שבועתו ועושה להם מצות אלו ונוטל שכרו מאותן האנשים שנשבע שלא יהנה מהם.

Mishneh Torah, Oaths 6:9

...

השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שבועות ו׳:ט׳:א׳

(א) כיצד נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים שלא יהנה מבני העיר כלום וכו' ועושה מצות אלו ונוטל שכרו. א''א יש כאן לשון אחר ויש כאן דברים של תימה שאם נשבע המוהל או השוחט שלא יהנה מבני העיר על דעת רבים, ימול להם וישחוט בחנם ולא יהנה מהם. ומאי מצוה איכא בהיתר נדרו? אבל ודאי אם הוא צריך למעשה ידיו ואם יתעסק במלאכתו לא יוכל למול להם ולשחוט ודאי יתירו לו את נדרו ויפרנסוהו מפני חסרון המצוה. ואם נשבעו אנשי העיר שלא יהנו ממנו הרי יכול למול וללמד את בניהם בחנם.

נוסחא אחרת מזאת ההשגה: מכיר אני האמת עם אותם שאמרו המעתיק מלשון ללשון צריך שיהיה בקי בדבר מאד ושיהיה בקי בשתי הלשונות. הנה ראיתי זה המחבר עשה עצמו מעתיק לשון גמרא אל לשון עברית ובמליצה אחרת וטעה במליצתו, כי הגמרא שלנו היא שנדרו בני העיר שלא יהנה אותו המלמד מנכסיהם והוא לא היה רוצה ללמד אלא בשכר וכשראו שלא מצאו מלמד יפה כמוהו התיר להם אמימר את נדרם אע''פ שנדרו ע''ד רבים שפתח להם המצוה פתח לנדרם שאמרו אילו היינו יודעים שלא נמצא כמוהו בשום שכר לא היינו נודרים וזה אינו רוצה ללמדנו ואין דעת שום אדם עולה לומר אעפ''כ אני נודר. אבל מה שכתב המתרגם הזה שהמלמד נדר שלא יהנה מהם כאשר לא ימצאו מלמד כמותו אי זה פתח יהיה לנדרו שיהנה מהם בלמודו ילמד אותם בחנם ותהיה מצותו יפה ולא תיבטל המצוה אבל אם לא יוכל לחיות אא''כ יעסוק באומנות או ילמוד בשכר אפשר שיהיה זה פתח לנדרו אילו הייתי יודע שלא ימצאו כמוני לא הייתי נודר שהייתי סבור לחיות באומנות ואחיה זולתם והם ימצאו כמוני. עכ''ז אין דעתי נוחה הימנו שאין המצוה מוטלת עליו להיות להם מלמד או לבקש להם מלמד מומחה.

Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Oaths 6:9:1

...

ערוך השולחן יו״ד רסא:ו

ושמעתי מעיר אחת גדולה שישראל מרובים ומוהלים מועטים, והמוהלים מסרבים מפני שיש להם בזה ביטול פרנסה, ששכרו טובי העיר מוהל אחד שלא יעשה שום פרנסה ויקבל מכל מילה כך וכך והוא כמושכר לאנשי העיר למול בניהם ונכון הוא מאד, ובפרט בעיתים הללו ה׳ ירחם.