ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו׃
א"ר אלעזר א"ר אושעיא מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה
שנאמר (דברים טז, טז) בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות
מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה
ואימא מקיש לחג הסוכות מה חג הסוכות יש לה תשלומין כל שמונה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שמונה
שמיני רגל בפני עצמו הוא
אף ששמיני עצרת הוא היום השמיני של סוכות וקשור בו הוא גם רגל בפני עצמו.
בדומה אנו מוצאים ברגל אחר:
(ה) בחדש הראשון הארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה' ... (טו) ופרתם לכם מחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה (טז) עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'
(ב) בארבעה פרקים העולם נדון בפסח על התבואה בעצרת על פרות האילן בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון ... ובחג נדונין על המים
(2) At four times the world is judged: On Pesach, for the crops. On Shavuot, for the fruits of the tree. On Rosh Hashnah, all the world passes before Him like sheep, as it says, "He that fashioneth the hearts of them all, that considereth all their doings." (Psalms 33:15) And on Sukkot, they are judged for the water.
בלשון השנה קוראים לחג השבועות עצרת, כיון שכשמיני עצרת הוא גם כן עוצר את הרגל המתמשך.
כך, תאריך חג השבועות לא מוזכר בפורש בתורה אלא הוא נמשך מחג הפסח - חמישים יום לאחריו.
אם כן אנו רואים שיש קשור בין פסח לעצרת והימים שביניהם, ספירת העומר, הם בהכרח גם כן חלק מכך.
דרך העיון במקורות הבאים ננסה לעמוד על עניינם של ימי ספירת העומר, הקשר שלהם לאבלות החלקית שאנו נוהגים בימים אלו נברר האם יש לה קשר למועדי תקומת ישראל של שיבת ציון
מצות ספירת העמר
משרשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב (ירמיהו לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', והיא העקר והסבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקימוה, וכמו שאמר השם למשה (שמות ג יב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. ופרוש הפסוק הוציאך אותם ממצרים, יהיה לך אות שתעבדון את האלקים על ההר הזה, כלומר, שתקבלו התורה שהיא העקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם יותר מן החרות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות בצאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העקר.
ומפני כן, כי היא כל עקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדלה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל
(1) The commandment of counting the omer: To count forty-nine days from the bringing of the omer which is on the sixteenth day of Nissan, as it is stated (Leviticus 23:15), "And you shall count for yourselves from the morrow of the Shabbat from the day of your bringing the omer of waving." And this tallying is an obligation, and it is upon us to count the days on each day and, likewise, the weeks. As Scripture said to count fifty days and also said (Deuteronomy 16:9), "Seven weeks shall you count for yourself." And in explanation, Abbaye said in the Gemara in Menachot 66a, "It is a commandment to tally the days and it is a commandment to tally the weeks" (see Sefer HaMitzvot LaRambam, Mitzvot Ase 161). And there are some of the commentators (see the end of Ran on Pesachim) the opinion of which is that the intention of the verse is to tally the weeks specifically when they are full, but there is no need to mention [them] every day and say that they are such and such days and such and such weeks. And there are some that say (Rosh in his Responsa 24:13) that the [proper] way is to mention the tally of weeks with the days always on every day. And one who fears the Heavens will choose their way to remove [himself] from any doubt, and not be concerned about the elegance of the words. And so have they practiced today in all places of which we have heard.
(2) And Rambam, may his memory be blessed, wrote (Sefer HaMitzvot LaRambam, Mitzvot Ase 161), "And do not be misled by their, may their memory be blessed, saying [that] it is a commandment to tally days and it is a commandment to tally weeks, and think that they are two commandments. As the intention of this is not to say that it be a commandment on its own, but [rather] it is a part of the [different] parts of the commandment. However, it would have been two commandments had they said, 'The tally of the days is a commandment and the tally of the weeks is a commandment.' And this is what will not be hidden from one who is exact in the thing and elucidates it - that when you say, 'It is obligated that he do such and such,' it is not obligatory from this statement that this matter be a commandment on its own. And the proof that elucidates this is our tallying the weeks as well on each night, in our saying that they are such and such weeks and such and such days. And if the weeks were a commandment on their own, their tally would have only been arranged on the nights of the [ends of] the weeks alone. And they would have had two blessings: 'and commanded us about the counting of the days of the omer'; and 'about the counting of the weeks of the omer' - but the matter is not like this. [Rather] the commandment of the counting of the omer is its days and its weeks, as we have written." To here [are his words].
(3) It is from the roots of the commandment from the angle of the simple understanding [that it is] since the entire essence of Israel is only the Torah, and because of the Torah were the heavens and earth created, and as it is stated (Jeremiah 33:25), "Were it not for my covenant day and night, etc." And it is the essence and the reason that they were redeemed and left from Egypt - in order that they receive the Torah at Sinai, and fulfill it. And [it is] like God said to Moshe (Exodus 3:12), "And this will be the sign for you that I have sent you; when you take out the people from Egypt, you shall worship God on this mountain." And the understanding of the verse is [that] your taking them out from Egypt is a sign for you that you shall worship God on this mountain - meaning that you shall receive the Torah, which is the great principle for which they were redeemed and it is their ultimate good. And it is a great matter for them, more than freedom from slavery. And hence God made a sign of their leaving Egypt for the receiving of the Torah; as we always make what is secondary into a sign for what is the essence.
(4) And because of this - that it is [the] essence of Israel, and because of it were they redeemed and went up to all of the greatness to which they rose - we were commanded to tally from the morrow of the holiday of Pesach until the day of the giving of the Torah; to show about ourselves the great desire [we have] for the the honored day, which our hearts yearn [for] like 'a slave seeks shade' and always tallies when will come the yearned time that he goes out to freedom. As the tally shows about a man that all of his deliverance and all of his desire is to reach that time. And that which we count to the omer, meaning, "Such and such days have passed from the tally," and we do not tally "Such and such days do we have to the time," is because all of this shows us the great desire to reach the time [of Shavuot]. Therefore, we do not want to mention at the beginning of our counting the large number of days that we have to reach the offering of the two breads of [Shavuot]. And let it not be difficult for you, to say, "If so, after most of the days of these seven weeks have passed, why do we not mention the minority of the remaining days?" [It is] as one should not change the nature of the counting in the middle. And if you shall ask, "If so, why do we begin counting from the day after [Pesach] and not from the first day?" The answer [is that] it is because the first day is entirely dedicated to remembering the great miracle, which is the exodus from Egypt, that is a sign and a proof of the world having been created and of God's - may He be blessed - providence over people. And we may not mix [something else into] its joy and mention anything else with it. And as such, the counting begins immediately from the second day. And we should not say, "Today is such and such days from the second day of Pesach" - as the count would not be fitting to say, "From the second day." And therefore it was ordained to count the tally from that which is done on it - and this is the omer offering, which is a significant sacrifice. As through it is the remembrance that we believe that God, blessed be He, wants - through His providence over people - to sustain them and [so] renews for them the seed of the grains in each and every year, to live through them.
(5) From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Menachot 66a) that it is a commandment to tally them from the evening so that they be complete. As the verse stated, "complete shall they be" - and they, may their memory be blessed, said, "From when are they complete? From when he begins from the evening." And nonetheless, the commentators (Tosafot in the name of Behag on Menachot, s.v. zecher) explained that if he forgot and did not tally from the evening, he [may] tally on the morrow the whole day. And some say there that one who forgot and did not tally one day may not tally again that year, since they are all one commandment; and since he forgot one day from them, the entire count is negated for him. And our teacher in our generation did not concede to this reasoning. Rather, one who forgot a day should say, "Yesterday was such," without a blessing; and tally the other [days] with all of Israel. And it is a choice [fulfillment] of the commandment to tally [while] standing (Mishneh Torah, Laws of Daily Offerings and Additional Offerings 7:23). And he recites the blessing, "who has sanctified us, etc." And one who has tallied without a blessing has fulfilled [the commandment], and [hence] he is not permitted to return and tally with a blessing (Mishneh Torah, Laws of Daily Offerings and Additional Offerings 7:25). And the rest of its details are in Tractate Menachot (see Tur, Orach Chaim 479).
(6) And this commandment of counting the omer is practiced from Torah writ in every place by males at the time of the [Temple], such that the omer is there; and rabbinically in all places, even when the omer is not offered. And one who transgresses it and does not count these days has violated a positive commandment.
אחד מהנקודות הכי מזוהות עם ספירת העומר היא מות תלמידי רבי עקיבא.
מה הקשר בין מות תלמידי רבי עקיבא לימי ספירת העומר?
במקורות הבאים עקבו אחרי הפרטים הבאים:
1. כמה תלמידים מתו?
2. מי היה רבם של התלמידים?
3. מתי התלמידים מתו?
4. מה הסיבה שהתלמידים מתו?
5. מה הרג את התלמידים?
אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה
והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם
ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה
תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת
אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה
מאי היא
א"ר נחמן אסכרה
ורבי עקיבא אומר שנים עשר אלפים תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפרס וכלן מתו בחיי בין פסח לעצרת ובסוף העמידו לי שבעה
ואלו הן רבי יהודה ורבי נחמיה ורבי מאיר ורבי יוסי ורבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ורבי יוחנן הסנדלר
אמר להם הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה אתם לא תהיו כן מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה
עץ יוסף, עין יעקב, יבמות סב ב מפני
ושם במדרש איתא מפני שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו כלומר שהיו שונאים זה לזה ולא היו רוצים לההנות זה לזה בלמוד וכאן פירש שלא נהגו כבוד כו' שלא חש כל אחד מהם על כבוד התורה של חברו דאין כבוד אלא תורה
מעשה ברבי עקיבא שהיו לו שלש מאות תלמידים בנערותו ומתו כלם ואלולי שהעמיד שבעה תלמידים בזקנותו לא היה תלמיד שיהא קורא על שמו
(7) R. Akiba said: In the morning sow thy seed (Eccles. 11:6) means that if you have trained disciples in your youth, you should not cease to do so in your old age. It is related that R. Akiba had three hundred disciples during his earlier years, but that all of them died. Had he not raised seven disciples in his old age, no one would have survived to speak in his name. Another explanation of In the morning, sow thy seed: R. Yosé held that this means: If you marry in your youth and your wife bears a child and then dies, you must remarry in your later years, for you have no way of knowing which offspring will be the worthiest. From whom do you learn this? From Abraham, for during his earlier years he had only two sons, but in his old age he had twelve more.
ערוגת הבשם
ראיתי כתוב שאלו כן לרבותינו מה טעם [אין] עושין מלאכה בין פסח לעצרת משתשקע החמה עד למחרת שחרית
ואמרו לנו שני טעמים
אחד על פטירת תלמידי הלל ושמאי דאמרו שמונים אלף תלמידים היו להילל הזקן ושמאי מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו מפסח ועד עצרת על שלא היו נוהגים כבוד זה לזה והיו מתים סמוך לשקיעת החמה וקוברים אותם משתשקע החמה והיו העם בטילים ממלאכה על כן גזרו שלא לעשות שמחה מפסח ועד עצרת ושלא לחנך חדשה עד עצרת ונהגו גם הנשים מלעשות [מלאכה] משתשקע החמה
ועוד ענין אחר משום שאנו סופרין אותה עומר עד לאחר שקיעת החמה
במקורות הראשונים אולי לא ברור כמה מתו, מתי מתו ומה הסיבה שהם מתו אך ברור שהם תלמידי רבי עקיבא.
עם זאת, ערוגת הבשם, רבנו אברהם בן עזריאל, מתלמידי הר"י מביא את הסיפור דווקא על תלמידי הלל ושמאי.
מה הקשר בין תלמידי הלל ושמאי לסיפור זה?
מה הסבר הפסוק הבא?
אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלקים
א"ר אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו
יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הן והלכה כב"ה
וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן
מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי ב"ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן
בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב (שמות כ, א) וידבר אלקים את כל הדברים האלה
נקודה למחשבה:
מה הקשר בין מחלוקת תלמידי הלל ושמאי, הגמרא בחגיגה ועוון תלמידי רבי עקיבא שמוזכר בקהלת רבה?
דינים הנוהגים בימי העומר. ובו ד' סעיפים:
(א) נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג בעומר מפני שבאותו זמן מתו תלמידי ר' עקיבא אבל לארס ולקדש שפיר דמי ונשואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו: הגה מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי (אבודרהם וב"י ומנהגים):
(ב) נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר שאומרים שאז פסקו מלמות ואין להסתפר עד יום ל"ד בבוקר אלא אם כן חל יום ל"ג ערב שבת שאז מסתפרים בו מפני כבוד השבת: הגה ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (מהרי"ל ומנהגים) ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב (מהרי"ל) מיהו אם חל ביום א' נוהגין להסתפר ביום ו' לכבוד שבת (מהרי"ל) מי שהוא בעל) ברית או מל בנו מותר להסתפר בספירה לכבוד המילה (הגהות מנהגים):
(ג) יש נוהגים להסתפר בראש חדש אייר וטעות הוא בידם: הגה מיהו בהרבה מקומות נוהגין להסתפר עד ר"ח אייר ואותן לא יסתפרו מל"ג בעומר ואילך אף ע"פ שמותר להסתפר בל"ג בעומר בעצמו ואותן מקומות שנוהגים להסתפר מל"ג בעומר ואילך לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל"ג בעומר ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה משום לא תתגודדו וכ"ש שאין לנהוג היתר בשתיהן (ד"ע):
(ד) נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה ואילך:
(1) It is customary not to get married between Pesach and Shavuot, until Lag BaOmer (the 33rd day), because during that time, the students of Rabbi Akiva died. However, to do "erusin" and "kiddushin" (engagement and betrothal) is OK. And even for "nisuin" (marriage), if someone did so, we do not punish him. Rema: however, from Lag Ba'Omer onwards, all this is permitted (Abudraham, Beit Yosef & Minhagim).
(2) It is customary not to cut one's hair until Lag BaOmer, since it is said that that is when they stopped dying. One should not cut one's hair until the 34th day, in the morning, unless the 33rd day falls on Friday, in which case one may cut one's hair then, in honor of the Sabbath ("kavod Shabbat"). Rema: But in these countries, we do not follow the custom he advocates; rather, we cut our hair on the 33rd day, and we rejoice a bit, and we do not say Tachanun (Maharil and Minhagim). And one should only cut one's hair on the 33rd day itself, but not on its evening. However, if it falls on Sunday, our custom is to cut our hair on Friday in honor of the Sabbath (Maharil). Someone who is performing a brit milah (i.e., the sandak, mohel and the infant's father), or circumcizing his son, is allowed to cut his hair during sefirah in honor of the circumcision (Hagahot Minhagim).
(3) Some have the custom to cut their hair on Rosh Chodesh Iyyar, but this is a mistake. Rema: However, in many places, the custom is to cut their hair until Rosh Chodesh Iyyar, and they do not cut their hair from Lag BaOmer forward, even though it is permitted to cut one's hair on Lag BaOmer itself. But those places who have the custom to cut their hair from Lag BaOmer onwards, do not cut at all after Pesach until Lag BaOmer. And within one city, it should not be that some follow one custom, and some follow another, because of "lo titgodedu" ("do not cut yourselves" - Deut. 14:1, interpreted in Yevamot 13b as "lo te'asu agudot agudot," "Do not become seperate groups"); all the more so, one may not follow both leniencies.
(4) Women have the custom not to do work from Pesach until Shavu'ot, from sunset onwards.
האם יש בתיאור המידות של התלמידים של רבי עקיבא / הלל ושמאי כדי להסביר מדוע אנו נוהגים מנהגי אבלות בימים אלו?
על פי הגמרא ביבמות הרי שהעולם היה שמם, אך יש לשאול אם העולם לא היה שמם לפני כן אם תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה, על פי יבמות, שכן "דרך ארץ קדמה לתורה"?
אם כן מדוע נוהגים באבלות?
(ג) מתו תלמידי ר"ע. ובש"ל וברי"ו כתב עוד שני טעמים
א' לפי שמשפט רשעים בגיהנם לרבי יוחנן בן נורי מפסח ועד עצרת (אך לענין אמירת קדיש י"א חודש מוכח דלא ס"ל הכי אלא כת"ק דמשפטם י"ב חדש)
ועוד שהם ימי דין על התבואה שלכך העומר בא מן השעורים ע"ש:
נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע ... מצאתי כתוב מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיה העם בטלין ממלאכה על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה ועוד שאנו סופרים העומר אחר שקיעת החמה וכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה מלשון שבות ולשון שמיטה שבע שבתות וכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים מכאן שהספירה בבית דין מה שנת השמיטה אסור במלאכה אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה אסור במלאכה:
השאלה הקודמת מתעצמת עוד יותר לאור דברי החק יעקב, רב יעקב ריישר.
אם משפטם של התלמידים מושווה למשפט רשעים בגיהנם (ואולי מסיפורם למד רב יוחנן בן נורי שדין רשעים בגיהנם זה מפסח ועד עצרת) מדוע אבלים?
מדוע העם היה בטל ממלאכה?
האם הובאו שני טעים מפני שהטעם הראשון לא מספיק חזק?
במקור הבא נגלה אולי טעם אחר שמתחיל ליישב את השאלות
ומסר ר' עקיבא את עצמו [להריגה] אחר שנפטר ר' יוסי בן קיסמא. ונהרג ר' חנינא בן תרדיון ונתמעטה החכמה [אחריהם]. והעמיד [רבי עקיבא] תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא והוה סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא
דאמור רבנן שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכולן מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך עד שבא(ו) אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר' מאיר ורבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה כדאיתא ביבמות.
מהו שעת שמד?
מגד ירחים, חודש אייר ה'תרע"ד
הגבורה העילאה של תלמידי רבי עקיבא, והצפונה של קדושי הקהילות, מתחברות יחד באוצר הרזים של רשב"י.
על פי דברי רב שרירא גאון אנו מבינים שייתכן ויש פה סיפור אחר וזה מסביר את האימרה של הראי"ה קוק זצ"ל.
מות תלמידי רבי עקיבא היה בגלל שעת שמד בזמן תקופת המרד הגדול ברומאים.
ייתכן וזה גם סביר את המספרים השונים של תלמידי רבי עקיבא.
ייתכן והמספרים ביבמות וקהלת רבה הם תלמידים לענין המרד, כאלו שיצאו ונלחמו ואילו המוזכר בתנחומא הם התלמידים שלמדו ממנו תורה (שלא מוזכר למה מתו).
אם כן מה הקשר לימי ספירת העומר ועניינם?
יומן המשימות השנתי, שיג ושיח ה'תשע"ח, הרב יונתן זקס:
זה עניינו של לוח השנה העברי. וזו הסיבה לכך שפרק כ"ג בספר ויקרא, פרק המועדות שבפרשתנו, הוא מיסודות חיותו המתמשכת של עם ישראל. הוא קובע לוח שבועי, חודשי ושנתי של זמנים מקודשים; מהלך שבפרשת בהר יורחב גם למעגלים של שבע שנים ושל חמישים שנה. התורה מכריחה אותנו לזכור את מה שהתרבות בת זמננו אוהבת לשכוח: שדרושים לנו זמנים קבועים להתמקדות בדברים הנותנים לחיינו משמעות. והיות שאנו יצורים חברתיים, הזמנים החשובים ביותר הם הזמנים שאנחנו חולקים עם אחרים. כזה ממש הוא הלוח העברי על מועדיו: מערכת של זמן משותף. כולנו צריכים זהוּת, וכל זהות באה עם סיפור. לכן דרושים לנו מועדים שנזכיר בהם לעצמנו את הסיפור המספר מאין באנו ולאן אנו הולכים.
אנו רואים במעגל החגים של הלוח השנה תהליך התפתחותי:
ראש השנה - "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" - הכרה בבורא וקוצר הזמן שיש לנו בחיים (ומתוך כך החובה להשתמש בזמן בתבונה)
יום הכיפורים - הכרה בפרט וההתמודדות עם כישלונותינו
סוכות - הארעיות שלנו בעולם
חנוכה - "נר איש וביתו" (שבת כב ב) - בית
פורים - "נקהלו היהודים" (אסתר ט ב) - קהילה
פסח ושבועות - "זכר ליציאת מצרים" / לידת האומה ותכליתה - לאומיות
בהעלתך - פסח שני, תשע"א, הרב אורי שרקי (באתר הרב שרקי):
בשבוע הקרוב יחול פסח שני, המועד דאורייתא של חודש אייר ... כלל נקוט בידינו "אנוס רחמנא פטריה" (נדרים כז.), מי שנאנס ולא עשה מצוה הרי הוא פטור. אם כן מדוע לחייב?! מה כל כך נורא באי עשיית הפסח מפני אונס?! אלא שכאן יש מצב מיוחד, שהרי "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" (רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פ"ז, הל"ו), וזה קורה בליל הסדר, באכילת הפסח. אדם שאינו יוצא ממצרים, כביכול אינו שייך לאומה, ואם הוא אינו שייך לאומה, גם לקבל את התורה אינו יכול. לכן עד חג השבועות עליו לפתור את הבעיה, אם הוא לא הצליח לצאת ממצרים, עם כל עם ישראל, עליו לדאוג לצאת ממצרים עוד לפני מתן תורה, שאם לא כן, כביכול הוא מקבל את התורה בלי להיות שייך לאומה, וזה קרוב למינות ח"ו. לכן כאן החשיבות הגדולה של פסח שני. התורה גלתה לנו דבר מיוחד, שהאפשרות להשלים מכח יוזמה של האומה את הפסח - זה דווקא בחודש אייר. בתאריך המתאים לחג הפסח בחודש ניסן. בחודש ניסן הגאולה באה על ידי התעוררות מן העליונים ... ואילו בחודש אייר דווקא, זמן הגאולה, נקבע על ידי בקשה של האומה, האומה היא זו שבקשה. כביכול חודש אייר הוא הזמן שבו האומה משיגה את עצמאותה בכוחות עצמה. ומכאן היסוד של המועד דאורייתא של חודש אייר, הלוא הוא פסח שני, שממנו אח"כ נובעים כל המועדים דרבנן, שאנחנו זכינו להם בהשגתנו את עצמאותנו בדור הזה ... אלא שגם כאן יוכל האדם לומר: 'אני נאנס ואינני יכול להצטרף להשגת העצמאות', 'והאיש אשר הוא טמא או בדרך רחוקה' - במישור הלאומי, הטומאה או הדרך הרחוקה מיתרגמים בתור מניעה או מפני הטומאה הלאומית - כלומר ריבוי החטאים. מכיוון שאנחנו מלאים בחטאים יותר מידי, אי אפשר לנו להשיג את עצמאותנו. או אפשרות שניה - שאנחנו כן טהורים, אלא שאנחנו עדיין בדרך רחוקה, כלומר במישור הלאומי - בגלות, בריחוק גאוגרפי מארצנו. לכן יש כאן התנצלות לאומה שאיננה יכולה להשיג את עצמאותה בתנאים אלו. אך התורה מזהירה אותנו מפני פיתוי אידאולוגי: "והאיש אשר הוא טהור" כלומר אדם שכבר זכה לטהרה, כבר שומר מצוות, כבר מלא יראת שמים, "ובדרך לא היה" - שהרי הוא דר בארץ ישראל, "וחדל לעשות הפסח", ובכל זאת אינו חפץ בהשגת העצמאות, הרי שהאדם הזה מכרית את עצמו מן הגורל ההיסתורי של האומה, לכן התורה אומרת ביטוי חמור: "ונכרתה הנפש ההוא מעמיה" (במדבר, פרק ט', פסוק י"ג). אבל גם במצבים כאלה של ריחוק אידאולוגי, מרצון להשגת עצמאות, ישנה אפשרות לחזור בתשובה, וכבר נאמר בספר הזוהר, בפרשת בהעלותך: שהמשיח הוא זה שעתיד להחזיר את הצדיקים בתשובה, עם כל עם ישראל במהרה בימינו, אמן.
הרי שבעיון בעניינו של פסח שני הרב שרקי מגלה לנו איך פסח שני מובנה בתוך מארג הימים הללו.
עניינם של ימים אלו נוגע בלאומיות שלנו ותכליתה, נקודה שעליה נלחמו במהלך המרד הגדול.
מה הקשר בין רבי עקיבא למרד הגדול?
תני ר' שמעון בן יוחי עקיבה ר' היה דורש (במדבר כד) דרך כוכב מיעקב דרך כוזבא מיעקב.
ר' עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא
א"ל ר' יוחנן בן תורתא עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא.
א"ר יוחנן קול אדריינוס קיסר הורג בביתר שמונים אלף ריבוא. א"ר יוחנן שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפין את ביתר וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות והיה שם בן כוזבה והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע ...
(ג) ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו [ב.] אין הדבר כך. שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה. והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך. והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח. ודמה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח. עד שנהרג בעונות. כיון שנהרג נודע להם שאינו. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת. ועקר הדברים ככה הן. שהתורה הזאת חקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים. ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן:
(3) It should not occur to you that the King Messiah must bring wondrous signs or perform marvels or invent new things or revive the dead or anything like what the fools say. It is not so. For Rabbi Akiva, one of the wisest of the Sages of the Mishna, was King Ben Coziba’s124Bar Cochba. arms-bearer125I.e. his staunch supporter. and said that he was the King Messiah. He and all the Sages of his generation thought that he was the King Messiah, until he was killed because of his sins126He killed Rabbi Elazar HaModai.. Since he was killed, they then understood that he was not the one. The Sages never asked of him neither a sign nor a wonder. So, the essence of the matter is like this: The Laws and the Statutes of the Torah never change. We may not add to them nor detract from them. 127This last sentence is absent in most editions.Anyone who adds to or subtracts from them or reveals some new dimension to the Torah or understands the Commandments differently than their plain meaning is, for sure, an evil person and an Apikoris.
מדברי הירושלמי והרמב"ם אנו רואים עד כמה רבי עקיבא היה מעורב במרד.
עד כדי כך שיש חוקרים שרוצים להגיד שהסיבה שבהגדה מוזכר שהסבו תלמידי החכמים בבני ברק (חיריה של היום, ואשר על שם הסבתם ניתן השם למחלף מסובים) כאשר התלמידים חיכו בחוץ היא כיון שלא רק דיברו אודות יציאת מצרים אלא גם אודות המרד, או לכל הפחות התחבאו מפני הרומאים.
עם זאת, הרמב"ם רומז לעוונות (אך לא של בר כוכבא).
ייתכן והרמב"ם מסביר שהסיבה למות תלמידי רבי עקיבא בשמד היה בגלל העוונות שלא נהגו כבוד זה בזה ושהיתה עיניהם צרה בתורה אלו לאלו ובכך מחבר בין כלל המקורות שראינו עד כה.
כאשר לאור הגמרא בעירובין ובחגיגה מאירה את עינינו על גודל הפירוד שהיה בין התלמידים באותו עת (ואפשר להעמיק בפירוד שהחל אחרי אנשי כנסת הגדולה והזוגות וכן הלאה שתוקן במידת מה על ידי רבי עקיבא:)
דאמר ר' יוחנן סתם מתני' ר' מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי ר"ש וכולהו אליבא דר"ע
במדרש אנו מוצאים כמה המידות יכולות להשפיע על הצלחה במלחמה:
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, והיה דוד מתפלל עליהם ואומר (תהלים יב, ח): אתה ה' תשמרם, נטר אורייתהון בלבהון, (תהלים יב, ח): [תנצרם] תצרנו מן הדור זו לעולם.
ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין, על ידי שהיה בהם דילטורין, הוא שדוד אמר (תהלים נז, ה): נפשי בתוך לבאם אשכבה להטים ...
אבל דורו של אחאב כלו עובדי עבודת כוכבים היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורין יוצאין למלחמה ונוצחין
(2) This is the ordinance of the Torah - (Psalms 12:6) The sayings of G-d are pure (purify). R. Hanan Ben Pazzi elucidated this verse [of psalms with the parsha of Parah] Parah- which has seven seven sevens; seven cows, seven fires, seven sprinkling, seven washes, seven unclean, seven pure, seven priests. And if someone tells you they are five, tell him: Moses and Aaron are included, as it is said: And the Lord spoke to Moses and Aaron, saying, This is the ordinance of the Torah:
עם זאת, נאיר כי יש שפירשו אחרת את הגמרא ביבמות:
עת לכבד ועת לא לכבד
מאמרי אמונת עתיך - עלון מס' 41 |
אייר- סיוון תשס"א |
הרה"ג משה צבי נריה זצ"ל
האבלות בימי הספירה על מות תלמידי רבי עקיבא
במקום מאמר מערכת - שיכתוב משיעור שניתן ע"י הרב זצ"ל לכיתה י"ב תורנית, ישיבת בנ"ע כפר הרא"ה.
נראה לבאר הסבר חדש לדברי הגמ' שתלמידי ר"ע "לא נהגו כבוד זה בזה". יש לנו בהלכה הלכות כבוד הנוגעות ביחס לרב, לחבר ולתלמיד: והדרת פני זקן מתייחס למי שקנה חכמה, קדימויות הכהן וקדושתו וכו'. כאשר נכנסים לבית צריכים לקדם ולהקדים את הקשיש יותר או את התלמיד חכם יותר. והנה אומרת הגמ' בברכות (מו ע"ב): "תנו רבנן: אין מכבדין - לא בדרכים, ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות". בכניסה או ביציאה מהבית, בחיים השלווים והרגילים, יש מקום לדיני הכבוד, אבל בדרך כאשר האדם ממהר לביצוע תפקידו, אם הוא הולך בדרכו ולפניו צועד זקן באיטיות, אינו יכול להרשות עצמו להאט את צעדיו ולא לעקפו משום "והדרת פני זקן". כן הוא בגשרים, אדם הנמצא בתפקיד אינו יכול להמתין ולהקדים את כל הראויים כיבוד, לכן אומרת הגמ' "אין מכבדין בדרכים והגשרים" – שם אין לדרוש זאת ממנו. לפעמים כאשר מזדמן מפקד צעיר ולו חיילים המבוגרים ומכובדים ממנו (דבר שמזדמן לרוב בשירות מילואים), אין הוא יכול בזמן הפקודות וההוראות לעסוק בעיניי כבוד, הוא נמצא כעת בתפקיד והוא צריך לבצע את הפקודה כראוי מבלי לעשות חשבונות מי הם הנמצאים בפניו.
הגמ' ביבמות (שם) מסבירה שתלמידי ר"ע נפלו מפני "שלא נהגו כבוד זה בזה" – ויש לפרש בפירוש פשוט אך שונה לגמרי ממה שהורגלנו. חז"ל רמזו לנו מה קרה לתלמידי ר"ע, הם היו בדרכים ובגשרים, הם היו פרטיזנים ביערות. הם לא לחמו במלחמה סדירה של צבא מאורגן שיש לו כמויות של נשק אלא כדרך שלחמו הפרטיזנים, בהפתעות בדרך לא מסודרת, עושים גשר ומארב מאחוריו וכדו'. תלמידי ר"ע לא נהגו כבוד זה בזה כי הם היו באותה עת במצבים בהם ענייני הכבוד אינם קיימים כלל. כך רמזו לנו חז"ל מה קרה לתלמידי ר"ע, ובגלל שחששו מהגויים השולטים באותה העת הם צנזרו את דבריהם ולא רצו לספר במפורש שתלמידי ר"ע מתו מפני שלחמו במלחמת בר- כוכבא ובכל המאבקים נגד הכובש הרומאי אלא רק רמזו לנו בדרך זו את אשר אירע להם.
לפי זה נפתרת השאלה ששאלנו בפתיחת הדברים: מה קרה לתלמידי ר"ע? כיצד דווקא הם מזלזלים האחד בכבוד חברו? התשובה א"כ שאכן אין הדבר כך ומן הסתם אף הם בחיי היום יום שלהם התנהגו כפי שחינכם רבם שהקפידו בכבוד חברם, אבל כאשר נאלצו להיות במצבים מיוחדים בתנאי מלחמה אזי הם התנהגו בהתאם
עדין נותרנו בשאלה לאיזה 'צפונה של קדושי הקהילות' מתכוון הרב קוק.
פניני הלכה, זמנים, פרק ג' מנהגי אבלות בספירת העומר, סעיף א' טעם מנהגי אבלות שבספירת העומר, הרב אליעזר מלמד
... ימים אלו של ספירת העומר הם ימים שנוהגים בהם מקצת מנהגי אבלות, ומשתדלים לתקן בהם את היחסים שבין אדם לחבירו ובמיוחד בין לומדי התורה. ומכיוון שמדובר במנהג שנהגו ישראל בלא תקנה מפורשת של חכמים, ישנם הבדלי מנהגים בין העדות השונות, כפי שיבואר בהמשך. כאלף שנים לאחר מכן, בעת מסעות הצלב שהחלו בשנת תתנ"ו לאלף החמישי, רצחו הנוצרים באשכנז רבבות יהודים, ואף אסונות אלו התחוללו ברובם בימי ספירת העומר. כחמש מאות שנים לאחר מכן, בשנים ת"ח ות"ט לאלף השישי, שוב אירעו רציחות נוראות במזרח אירופה, רבבות ואולי מאות אלפי יהודים נרצחו, ואף פרעות אלו אירעו ברובם בימי ספירת העומר. לפיכך נטו באשכנז להחמיר יותר במנהגי אבלות אלו.
נדמה שהרב קוק קושר את הפרעות בימי מסעות הצלב ואילך למה שהיה צפון במעשה זה כאמירה לנו. טבחו באותן קהילות בשל היותן קהילות יהודיות. רצו לפגוע בהם בשל לאומיותם וכדאי שנתאבל עליהם גם כן בימים אלו. על כן, אף שאין מתאבלים בניסן, ואף שיום הקדיש הכללי לנרצחי השואה נקבע בעשרה בטבת עוד קודם קביעת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הרי שיש בכך מן האמת (ולא נאריך ונביא מהמקורות ימי צום ואבל שנקבעו בקהילות בימי ניסן בעבר כדי להסביר מדוע כן אפשר לקבוע יום אבל בניסן).
(ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה.
תאנא, אתמנו חברייא קמיה דרבי שמעון, ואשתכחו, רבי אלעזר בריה. ורבי אבא. ורבי יהודה. ורבי יוסי בר יעקב. ורבי יצחק. ורבי חזקיה בר רב. ורבי חייא. ורבי יוסי. ורבי ייסא. ידין יהבו לרבי שמעון, ואצבען זקפו לעילא. ועאלו בחקלא ביני אילני ויתבו. קם רבי שמעון וצלי צלותיה, יתיב בגווייהו ואמר, כל חד ישוי ידוי בתוקפיה.
ומסביר שם החיד"א:
ניצוצי אורות
חבק ואדק ידיהם כדי ליחדם
דאמר רבי אבא, כל אלין חברייא, דלא רחימין אלין לאלין, אסתלקו מעלמא עד לא מטא זמנייהו, כל חברייא ביומוי דרבי שמעון, רחימו דנפשא ורוחא הוה בינייהו, ובגין כך בדרא דרבי שמעון באתגלייא הוה, דהוה אמר רבי שמעון, כל חברייא דלא רחמין אלין לאלין, גרמין דלא ליהך בארח מישר. ועוד דעבדין פגימו בה, דהא אורייתא רחימו ואחוה וקשוט אית בה. אברהם רחים ליצחק, יצחק לאברהם, מתחבקן דא בדא, יעקב תרווייהו אחידן ביה, ברחימו, ובאחוה, יהבין רוחייהו דא בדא. חברייא כההוא דוגמא אצטריכו, ולא למעבד פגימו.
קשה לדעת אם דברים אלו של רבי עקיבא ותלמידו, רשב"י, נאמרו לפני המתואר ביבמות, קהלת רבה ובתנחומא (והאם לפני שרשב"י יצא מהמערה או לפני). ייתכן ולאור מה שקרה הם הפיקו לקחים וייתכן והתלמידים לא למדו כמו שצריך מרבם כאשר לימד זאת.
עם זאת, יש צו שמשאיר לנו רבי עקיבא ותלמידו, הרשב"י, אותו צו שחשבנו מראש שמלווה את הימים הללו של ספירת העומר מבחינת בנין המידות (ולימוד פרקי אבות), אך עתה הוספנו קומה ובנין בהבנה של האבלות בימים אלו שעניינם נוגע בלאומיות ובמלחמת העצמאות של רבי עקיבא ותלמידיו בימי מרד בר כוכבא, מי שנחשב כמלך המשיח, וממדוע נכשלו ומה המסר לימינו.
נותר לעיין ולהבין את עניינו של ל"ג בעומר והקשרו לעולה מדף מקורות זה.