מלחמת העצמאות של רבי עקיבא ותלמידיו או יום הזיכרון לחללי רבי עקיבא ומלחמת העצמאות שכשלה
פסח, ספירת העומר ושבועות
1 א

ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו׃

On the eighth day you shall hold a solemn gathering; you shall not work at your occupations.
2 ב

א"ר אלעזר א"ר אושעיא מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה

שנאמר (דברים טז, טז) בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות

מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה

ואימא מקיש לחג הסוכות מה חג הסוכות יש לה תשלומין כל שמונה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שמונה

שמיני רגל בפני עצמו הוא

Rav Ashi said: Even if you say that sides are permitted in general, there is no proof from here, since anything that is near the animal’s back is considered as its back. Therefore, placing the hands on the head of the animal is the same as placing them on the animal itself, as opposed to its sides. MISHNA: Beit Shammai say: One may bring peace-offerings on a Festival because both the owners and the priests partake of them, but one may not place his hands on them, on the peace-offerings before sacrificing them. However, one may not bring burnt-offerings at all because they are not eaten, and labor is permitted on Festivals only for the sake of preparing food for humans. And Beit Hillel say: One may bring peace-offerings and also burnt-offerings, and one places his hands on both of them. If the festival of Shavuot occurs on the eve of Shabbat, Beit Shammai say: The day of slaughter is after Shabbat, on Sunday. This is the day on which the animals brought in honor of the pilgrim Festival are slaughtered, since they maintain that the Festival burnt-offering is not sacrificed on the Festival day itself but on the following day, and all burnt-offerings vowed by individuals are postponed to the following day. And Beit Hillel say: The day of slaughter is not after Shabbat. Since the slaughter may be performed on the Festival day itself, it is unnecessary to postpone it. But they concede that if Shavuot occurs on Shabbat, the day of slaughter is after Shabbat. The mishna relates that when the day of slaughter was on a Sunday, the High Priest would not dress in his festive garments but would wear his regular clothing. And all were permitted to eulogize and fast on this day. This was done in order not to uphold and reinforce the opinion of the Sadducees, who would say: Shavuot must always occur after Shabbat. As the day of slaughter was on Sunday, it was necessary to demonstrate that we do not accept the view of the Sadducees, and that the day is not a Festival. GEMARA: Rabbi Elazar said that Rabbi Oshaya said: From where is it derived that the Shavuot offerings can be redressed, i.e., that the obligatory Festival offerings can be sacrificed all seven days following the Festival? As it is stated: “Three times a year all your males shall appear…on the festival of Passover, and on the festival of Shavuot, and on the festival of Sukkot (Deuteronomy 16:16). The verse compares the festival of Shavuot to the festival of Passover by analogy: Just as one can redress the failure to bring the offering on the festival of Passover on all seven days of the Festival, so too, on the festival of Shavuot, one can redress the failure to bring the offering for all seven, i.e., Shavuot and the six days following it. The Gemara raises a difficulty: But perhaps you should say instead that the verse compares Shavuot to the festival of Sukkot by analogy: Just as the Festival day of Sukkot can be redressed for all eight days, as the Eighth Day of Assembly is part of the Festival, so too can the festival of Shavuot be redressed for all eight days. The Gemara answers: The Eighth Day of Assembly is an independent pilgrimage Festival and is not considered part of Sukkot. The Gemara continues to ask: You can say that when they said that The Eighth Day of Assembly is an independent pilgrimage Festival, this applies only to the issue of peh, zayin, reish, kuf, shin, beit, an acronym for the six halakhot that differentiate The Eighth Day of Assembly from the festival of Sukkot. But with regard to the redress of the Festival offerings, it is considered a day of redress for the first Festival day, as we learned in a mishna (9a): One who did not celebrate by sacrificing the Festival offerings on the first day of the Sukkot Festival can celebrate by sacrificing them throughout the pilgrimage Festival of Sukkot and on the last day of that Festival. If so, the question remains: Why do we not compare Shavuot to Sukkot and allow its offerings to be completed on all eight days? The Gemara answers by implementing the following principle: If you grasped many, you did not grasp anything; if you grasped few, you grasped something. In other words, when one must choose between a smaller number and a larger one, there is more certainty in choosing the smaller one. Even if that choice turns out to be erroneous, it is preferable to the larger one, as it is included in it. In this case, seven is included in eight. Therefore, it is preferable to compare Shavuot to the seven days of Passover than to the eight days of Sukkot. The Gemara asks: But if we do not compare Shavuot to Sukkot, for the sake of what halakha did the Merciful One write the festival of Sukkot in this context? The laws of all the Festivals were already listed, so the Torah must have mentioned their names again in order to compare them for a particular reason. The Gemara answers: The festival of Sukkot was mentioned in order to compare it by analogy to the festival of Passover, in the following manner: Just as the festival of Passover requires lodging overnight in Jerusalem after the conclusion of the Festival, as one may not depart that night, so too the festival of Sukkot requires lodging in Jerusalem after Sukkot has ended. The Gemara asks: And there, with regard to Passover itself, from where do we derive that it requires lodging?
3 ג

אף ששמיני עצרת הוא היום השמיני של סוכות וקשור בו הוא גם רגל בפני עצמו.

בדומה אנו מוצאים ברגל אחר:

4 ד

(ה) בחדש הראשון הארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה' ... (טו) ופרתם לכם מחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה (טז) עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'

(1) The LORD spoke to Moses, saying: (2) Speak to the Israelite people and say to them: These are My fixed times, the fixed times of the LORD, which you shall proclaim as sacred occasions. (3) On six days work may be done, but on the seventh day there shall be a sabbath of complete rest, a sacred occasion. You shall do no work; it shall be a sabbath of the LORD throughout your settlements. (4) These are the set times of the LORD, the sacred occasions, which you shall celebrate each at its appointed time: (5) In the first month, on the fourteenth day of the month, at twilight, there shall be a passover offering to the LORD, (6) and on the fifteenth day of that month the LORD’s Feast of Unleavened Bread. You shall eat unleavened bread for seven days. (7) On the first day you shall celebrate a sacred occasion: you shall not work at your occupations. (8) Seven days you shall make offerings by fire to the LORD. The seventh day shall be a sacred occasion: you shall not work at your occupations. (9) The LORD spoke to Moses, saying: (10) Speak to the Israelite people and say to them: When you enter the land that I am giving to you and you reap its harvest, you shall bring the first sheaf of your harvest to the priest. (11) He shall elevate the sheaf before the LORD for acceptance in your behalf; the priest shall elevate it on the day after the sabbath. (12) On the day that you elevate the sheaf, you shall offer as a burnt offering to the LORD a lamb of the first year without blemish. (13) The meal offering with it shall be two-tenths of a measure of choice flour with oil mixed in, an offering by fire of pleasing odor to the LORD; and the libation with it shall be of wine, a quarter of a hin. (14) Until that very day, until you have brought the offering of your God, you shall eat no bread or parched grain or fresh ears; it is a law for all time throughout the ages in all your settlements. (15) And from the day on which you bring the sheaf of elevation offering—the day after the sabbath—you shall count off seven weeks. They must be complete: (16) you must count until the day after the seventh week—fifty days; then you shall bring an offering of new grain to the LORD. (17) You shall bring from your settlements two loaves of bread as an elevation offering; each shall be made of two-tenths of a measure of choice flour, baked after leavening, as first fruits to the LORD. (18) With the bread you shall present, as burnt offerings to the LORD, seven yearling lambs without blemish, one bull of the herd, and two rams, with their meal offerings and libations, an offering by fire of pleasing odor to the LORD. (19) You shall also offer one he-goat as a sin offering and two yearling lambs as a sacrifice of well-being. (20) The priest shall elevate these—the two lambs—together with the bread of first fruits as an elevation offering before the LORD; they shall be holy to the LORD, for the priest. (21) On that same day you shall hold a celebration; it shall be a sacred occasion for you; you shall not work at your occupations. This is a law for all time in all your settlements, throughout the ages. (22) And when you reap the harvest of your land, you shall not reap all the way to the edges of your field, or gather the gleanings of your harvest; you shall leave them for the poor and the stranger: I the LORD am your God. (23) The LORD spoke to Moses, saying: (24) Speak to the Israelite people thus: In the seventh month, on the first day of the month, you shall observe complete rest, a sacred occasion commemorated with loud blasts. (25) You shall not work at your occupations; and you shall bring an offering by fire to the LORD. (26) The LORD spoke to Moses, saying: (27) Mark, the tenth day of this seventh month is the Day of Atonement. It shall be a sacred occasion for you: you shall practice self-denial, and you shall bring an offering by fire to the LORD; (28) you shall do no work throughout that day. For it is a Day of Atonement, on which expiation is made on your behalf before the LORD your God. (29) Indeed, any person who does not practice self-denial throughout that day shall be cut off from his kin; (30) and whoever does any work throughout that day, I will cause that person to perish from among his people. (31) Do no work whatever; it is a law for all time, throughout the ages in all your settlements. (32) It shall be a sabbath of complete rest for you, and you shall practice self-denial; on the ninth day of the month at evening, from evening to evening, you shall observe this your sabbath. (33) The LORD spoke to Moses, saying: (34) Say to the Israelite people: On the fifteenth day of this seventh month there shall be the Feast of Booths to the LORD, [to last] seven days. (35) The first day shall be a sacred occasion: you shall not work at your occupations; (36) seven days you shall bring offerings by fire to the LORD. On the eighth day you shall observe a sacred occasion and bring an offering by fire to the LORD; it is a solemn gathering: you shall not work at your occupations. (37) Those are the set times of the LORD that you shall celebrate as sacred occasions, bringing offerings by fire to the LORD—burnt offerings, meal offerings, sacrifices, and libations, on each day what is proper to it— (38) apart from the sabbaths of the LORD, and apart from your gifts and from all your votive offerings and from all your freewill offerings that you give to the LORD. (39) Mark, on the fifteenth day of the seventh month, when you have gathered in the yield of your land, you shall observe the festival of the LORD [to last] seven days: a complete rest on the first day, and a complete rest on the eighth day. (40) On the first day you shall take the product of hadar trees, branches of palm trees, boughs of leafy trees, and willows of the brook, and you shall rejoice before the LORD your God seven days. (41) You shall observe it as a festival of the LORD for seven days in the year; you shall observe it in the seventh month as a law for all time, throughout the ages. (42) You shall live in booths seven days; all citizens in Israel shall live in booths, (43) in order that future generations may know that I made the Israelite people live in booths when I brought them out of the land of Egypt, I the LORD your God. (44) So Moses declared to the Israelites the set times of the LORD.
5 ה

(ב) בארבעה פרקים העולם נדון בפסח על התבואה בעצרת על פרות האילן בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון ... ובחג נדונין על המים

(2) At four times the world is judged: On Pesach, for the crops. On Shavuot, for the fruits of the tree. On Rosh Hashnah, all the world passes before Him like sheep, as it says, "He that fashioneth the hearts of them all, that considereth all their doings." (Psalms 33:15) And on Sukkot, they are judged for the water.

6 ו

בלשון השנה קוראים לחג השבועות עצרת, כיון שכשמיני עצרת הוא גם כן עוצר את הרגל המתמשך.

כך, תאריך חג השבועות לא מוזכר בפורש בתורה אלא הוא נמשך מחג הפסח - חמישים יום לאחריו.

אם כן אנו רואים שיש קשור בין פסח לעצרת והימים שביניהם, ספירת העומר, הם בהכרח גם כן חלק מכך.

דרך העיון במקורות הבאים ננסה לעמוד על עניינם של ימי ספירת העומר, הקשר שלהם לאבלות החלקית שאנו נוהגים בימים אלו נברר האם יש לה קשר למועדי תקומת ישראל של שיבת ציון

טרום תקופת התנאים
7 ז

מצות ספירת העמר

משרשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב (ירמיהו לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', והיא העקר והסבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקימוה, וכמו שאמר השם למשה (שמות ג יב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. ופרוש הפסוק הוציאך אותם ממצרים, יהיה לך אות שתעבדון את האלקים על ההר הזה, כלומר, שתקבלו התורה שהיא העקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם יותר מן החרות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות בצאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העקר.

ומפני כן, כי היא כל עקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדלה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל

(1) The commandment of counting the omer: To count forty-nine days from the bringing of the omer which is on the sixteenth day of Nissan, as it is stated (Leviticus 23:15), "And you shall count for yourselves from the morrow of the Shabbat from the day of your bringing the omer of waving." And this tallying is an obligation, and it is upon us to count the days on each day and, likewise, the weeks. As Scripture said to count fifty days and also said (Deuteronomy 16:9), "Seven weeks shall you count for yourself." And in explanation, Abbaye said in the Gemara in Menachot 66a, "It is a commandment to tally the days and it is a commandment to tally the weeks" (see Sefer HaMitzvot LaRambam, Mitzvot Ase 161). And there are some of the commentators (see the end of Ran on Pesachim) the opinion of which is that the intention of the verse is to tally the weeks specifically when they are full, but there is no need to mention [them] every day and say that they are such and such days and such and such weeks. And there are some that say (Rosh in his Responsa 24:13) that the [proper] way is to mention the tally of weeks with the days always on every day. And one who fears the Heavens will choose their way to remove [himself] from any doubt, and not be concerned about the elegance of the words. And so have they practiced today in all places of which we have heard.

(2) And Rambam, may his memory be blessed, wrote (Sefer HaMitzvot LaRambam, Mitzvot Ase 161), "And do not be misled by their, may their memory be blessed, saying [that] it is a commandment to tally days and it is a commandment to tally weeks, and think that they are two commandments. As the intention of this is not to say that it be a commandment on its own, but [rather] it is a part of the [different] parts of the commandment. However, it would have been two commandments had they said, 'The tally of the days is a commandment and the tally of the weeks is a commandment.' And this is what will not be hidden from one who is exact in the thing and elucidates it - that when you say, 'It is obligated that he do such and such,' it is not obligatory from this statement that this matter be a commandment on its own. And the proof that elucidates this is our tallying the weeks as well on each night, in our saying that they are such and such weeks and such and such days. And if the weeks were a commandment on their own, their tally would have only been arranged on the nights of the [ends of] the weeks alone. And they would have had two blessings: 'and commanded us about the counting of the days of the omer'; and 'about the counting of the weeks of the omer' - but the matter is not like this. [Rather] the commandment of the counting of the omer is its days and its weeks, as we have written." To here [are his words].

(3) It is from the roots of the commandment from the angle of the simple understanding [that it is] since the entire essence of Israel is only the Torah, and because of the Torah were the heavens and earth created, and as it is stated (Jeremiah 33:25), "Were it not for my covenant day and night, etc." And it is the essence and the reason that they were redeemed and left from Egypt - in order that they receive the Torah at Sinai, and fulfill it. And [it is] like God said to Moshe (Exodus 3:12), "And this will be the sign for you that I have sent you; when you take out the people from Egypt, you shall worship God on this mountain." And the understanding of the verse is [that] your taking them out from Egypt is a sign for you that you shall worship God on this mountain - meaning that you shall receive the Torah, which is the great principle for which they were redeemed and it is their ultimate good. And it is a great matter for them, more than freedom from slavery. And hence God made a sign of their leaving Egypt for the receiving of the Torah; as we always make what is secondary into a sign for what is the essence.

(4) And because of this - that it is [the] essence of Israel, and because of it were they redeemed and went up to all of the greatness to which they rose - we were commanded to tally from the morrow of the holiday of Pesach until the day of the giving of the Torah; to show about ourselves the great desire [we have] for the the honored day, which our hearts yearn [for] like 'a slave seeks shade' and always tallies when will come the yearned time that he goes out to freedom. As the tally shows about a man that all of his deliverance and all of his desire is to reach that time. And that which we count to the omer, meaning, "Such and such days have passed from the tally," and we do not tally "Such and such days do we have to the time," is because all of this shows us the great desire to reach the time [of Shavuot]. Therefore, we do not want to mention at the beginning of our counting the large number of days that we have to reach the offering of the two breads of [Shavuot]. And let it not be difficult for you, to say, "If so, after most of the days of these seven weeks have passed, why do we not mention the minority of the remaining days?" [It is] as one should not change the nature of the counting in the middle. And if you shall ask, "If so, why do we begin counting from the day after [Pesach] and not from the first day?" The answer [is that] it is because the first day is entirely dedicated to remembering the great miracle, which is the exodus from Egypt, that is a sign and a proof of the world having been created and of God's - may He be blessed - providence over people. And we may not mix [something else into] its joy and mention anything else with it. And as such, the counting begins immediately from the second day. And we should not say, "Today is such and such days from the second day of Pesach" - as the count would not be fitting to say, "From the second day." And therefore it was ordained to count the tally from that which is done on it - and this is the omer offering, which is a significant sacrifice. As through it is the remembrance that we believe that God, blessed be He, wants - through His providence over people - to sustain them and [so] renews for them the seed of the grains in each and every year, to live through them.

(5) From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Menachot 66a) that it is a commandment to tally them from the evening so that they be complete. As the verse stated, "complete shall they be" - and they, may their memory be blessed, said, "From when are they complete? From when he begins from the evening." And nonetheless, the commentators (Tosafot in the name of Behag on Menachot, s.v. zecher) explained that if he forgot and did not tally from the evening, he [may] tally on the morrow the whole day. And some say there that one who forgot and did not tally one day may not tally again that year, since they are all one commandment; and since he forgot one day from them, the entire count is negated for him. And our teacher in our generation did not concede to this reasoning. Rather, one who forgot a day should say, "Yesterday was such," without a blessing; and tally the other [days] with all of Israel. And it is a choice [fulfillment] of the commandment to tally [while] standing (Mishneh Torah, Laws of Daily Offerings and Additional Offerings 7:23). And he recites the blessing, "who has sanctified us, etc." And one who has tallied without a blessing has fulfilled [the commandment], and [hence] he is not permitted to return and tally with a blessing (Mishneh Torah, Laws of Daily Offerings and Additional Offerings 7:25). And the rest of its details are in Tractate Menachot (see Tur, Orach Chaim 479).

(6) And this commandment of counting the omer is practiced from Torah writ in every place by males at the time of the [Temple], such that the omer is there; and rabbinically in all places, even when the omer is not offered. And one who transgresses it and does not count these days has violated a positive commandment.

8 ח

אחד מהנקודות הכי מזוהות עם ספירת העומר היא מות תלמידי רבי עקיבא.

מה הקשר בין מות תלמידי רבי עקיבא לימי ספירת העומר?

9 ט

במקורות הבאים עקבו אחרי הפרטים הבאים:

1. כמה תלמידים מתו?

2. מי היה רבם של התלמידים?

3. מתי התלמידים מתו?

4. מה הסיבה שהתלמידים מתו?

5. מה הרג את התלמידים?

תקופת התנאים ואילך
10 י

אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה

והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם

ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה

תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת

אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה

מאי היא

א"ר נחמן אסכרה

And the world was desolate of Torah until Rabbi Akiva came to our Rabbis in the South and taught his Torah to them. This second group of disciples consisted of Rabbi Meir, Rabbi Yehuda, Rabbi Yosei, Rabbi Shimon, and Rabbi Elazar ben Shamua. And these are the very ones who upheld the study of Torah at that time. Although Rabbi Akiva’s earlier students did not survive, his later disciples were able to transmit the Torah to future generations.
11 יא

ורבי עקיבא אומר שנים עשר אלפים תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפרס וכלן מתו בחיי בין פסח לעצרת ובסוף העמידו לי שבעה

ואלו הן רבי יהודה ורבי נחמיה ורבי מאיר ורבי יוסי ורבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ורבי יוחנן הסנדלר

אמר להם הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה אתם לא תהיו כן מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה

12 יב

עץ יוסף, עין יעקב, יבמות סב ב מפני

ושם במדרש איתא מפני שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו כלומר שהיו שונאים זה לזה ולא היו רוצים לההנות זה לזה בלמוד וכאן פירש שלא נהגו כבוד כו' שלא חש כל אחד מהם על כבוד התורה של חברו דאין כבוד אלא תורה

13 יג

מעשה ברבי עקיבא שהיו לו שלש מאות תלמידים בנערותו ומתו כלם ואלולי שהעמיד שבעה תלמידים בזקנותו לא היה תלמיד שיהא קורא על שמו

(7) R. Akiba said: In the morning sow thy seed (Eccles. 11:6) means that if you have trained disciples in your youth, you should not cease to do so in your old age. It is related that R. Akiba had three hundred disciples during his earlier years, but that all of them died. Had he not raised seven disciples in his old age, no one would have survived to speak in his name. Another explanation of In the morning, sow thy seed: R. Yosé held that this means: If you marry in your youth and your wife bears a child and then dies, you must remarry in your later years, for you have no way of knowing which offspring will be the worthiest. From whom do you learn this? From Abraham, for during his earlier years he had only two sons, but in his old age he had twelve more.

14 יד

ערוגת הבשם

ראיתי כתוב שאלו כן לרבותינו מה טעם [אין] עושין מלאכה בין פסח לעצרת משתשקע החמה עד למחרת שחרית

ואמרו לנו שני טעמים

אחד על פטירת תלמידי הלל ושמאי דאמרו שמונים אלף תלמידים היו להילל הזקן ושמאי מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו מפסח ועד עצרת על שלא היו נוהגים כבוד זה לזה והיו מתים סמוך לשקיעת החמה וקוברים אותם משתשקע החמה והיו העם בטילים ממלאכה על כן גזרו שלא לעשות שמחה מפסח ועד עצרת ושלא לחנך חדשה עד עצרת ונהגו גם הנשים מלעשות [מלאכה] משתשקע החמה

ועוד ענין אחר משום שאנו סופרין אותה עומר עד לאחר שקיעת החמה

15 טו

במקורות הראשונים אולי לא ברור כמה מתו, מתי מתו ומה הסיבה שהם מתו אך ברור שהם תלמידי רבי עקיבא.

עם זאת, ערוגת הבשם, רבנו אברהם בן עזריאל, מתלמידי הר"י מביא את הסיפור דווקא על תלמידי הלל ושמאי.

מה הקשר בין תלמידי הלל ושמאי לסיפור זה?

מה הסבר הפסוק הבא?

16 טז

אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלקים

(12) One thing God has spoken; two things have I heard: that might belongs to God,
17 יז

א"ר אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו

יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הן והלכה כב"ה

וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן

מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי ב"ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן

but later reconsidered and did not divorce her, and a resident of his city found him and said: Your name is the same as my name, and your wife’s name is the same as my wife’s name, and we reside in the same town; give me the bill of divorce, and I will use it to divorce my wife, then this document is invalid to divorce with it? Apparently, a man may not divorce his wife with a bill of divorce written for another woman, and the same should apply to the scroll of a sota. The Gemara rejects this argument: How can you compare the two cases? There, with regard to a bill of divorce, it is written: “And he shall write for her” (Deuteronomy 24:1), and therefore we require writing it in her name, specifically for her; whereas here, with regard to a sota, it is written: “And he shall perform with her all this ritual” (Numbers 5:30), and therefore we require performance in her name. In her case, the performance is erasure; however, writing of the scroll need not be performed specifically for her. On the topic of Rabbi Meir and his Torah study, the Gemara cites an additional statement. Rabbi Aḥa bar Ḥanina said: It is revealed and known before the One Who spoke and the world came into being that in the generation of Rabbi Meir there was no one of the Sages who is his equal. Why then didn’t the Sages establish the halakha in accordance with his opinion? It is because his colleagues were unable to ascertain the profundity of his opinion. He was so brilliant that he could present a cogent argument for any position, even if it was not consistent with the prevalent halakha. As he would state with regard to a ritually impure item that it is pure, and display justification for that ruling, and likewise he would state with regard to a ritually pure item that it is impure, and display justification for that ruling. The Sages were unable to distinguish between the statements that were halakha and those that were not. It was taught in a baraita: Rabbi Meir was not his name; rather, Rabbi Nehorai was his name. And why was he called by the name Rabbi Meir? It was because he illuminates [meir] the eyes of the Sages in matters of the halakha. And Rabbi Nehorai was not the name of the tanna known by that name; rather, Rabbi Neḥemya was his name, and some say: Rabbi Elazar ben Arakh was his name. And why was he called by the name Rabbi Nehorai? It is because he enlightens [manhir] the eyes of the Sages in matters of the halakha. The Gemara relates that Rabbi Yehuda HaNasi said: The fact that I am more incisive than my colleagues is due to the fact that I saw Rabbi Meir from behind, i.e., I sat behind him when I was his student. Had I seen him from the front, I would be even more incisive, as it is written: “And your eyes shall see your teacher” (Isaiah 30:20). Seeing the face of one’s teacher increases one’s understanding and sharpens one’s mind. And the Gemara stated that Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Meir had a disciple, and his name was Sumakhus, who would state with regard to each and every matter of ritual impurity forty-eight reasons in support of the ruling of impurity, and with regard to each and every matter of ritual purity forty-eight reasons in support of the ruling of purity. It was taught in a baraita: There was a distinguished disciple at Yavne who could with his incisive intellect purify the creeping animal, explicitly deemed ritually impure by the Torah, adducing one hundred and fifty reasons in support of his argument. Ravina said: I too will deliberate and purify it employing the following reasoning: And just as a snake that kills people and animals and thereby increases ritual impurity in the world, as a corpse imparts impurity through contact, through being carried, and by means of a tent, is ritually pure and transmits no impurity, a creeping animal that does not kill and does not increase impurity in the world, all the more so should it be pure. The Gemara rejects this: And it is not so; that is not a valid a fortiori argument, as it can be refuted. A snake is performing a mere act of a thorn. A thorn causes injury and even death; nevertheless, it is not ritually impure. The same applies to a snake, and therefore this a fortiori argument is rejected. Rabbi Abba said that Shmuel said: For three years Beit Shammai and Beit Hillel disagreed. These said: The halakha is in accordance with our opinion, and these said: The halakha is in accordance with our opinion. Ultimately, a Divine Voice emerged and proclaimed: Both these and those are the words of the living God. However, the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel. The Gemara asks: Since both these and those are the words of the living God, why were Beit Hillel privileged to have the halakha established in accordance with their opinion? The reason is that they were agreeable and forbearing, showing restraint when affronted, and when they taught the halakha they would teach both their own statements and the statements of Beit Shammai. Moreover, when they formulated their teachings and cited a dispute, they prioritized the statements of Beit Shammai to their own statements, in deference to Beit Shammai. As in the mishna that we learned: In the case of one whose head and most of his body were in the sukka, but his table was in the house, Beit Shammai deem this sukka invalid; and Beit Hillel deem it valid. Beit Hillel said to Beit Shammai: Wasn’t there an incident in which the Elders of Beit Shammai and the Elders of Beit Hillel went to visit Rabbi Yoḥanan ben HaḤoranit, and they found him sitting with his head and most of his body in the sukka, but his table was in the house? Beit Shammai said to them: From there do you seek to adduce a proof? Those visitors, too, said to him: If that was the manner in which you were accustomed to perform the mitzva, you have never fulfilled the mitzva of sukka in all your days. It is apparent from the phrasing of the mishna that when the Sages of Beit Hillel related that the Elders of Beit Shammai and the Elders of Beit Hillel visited Rabbi Yoḥanan ben HaḤoranit, they mentioned the Elders of Beit Shammai before their own Elders. This is to teach you that anyone who humbles himself, the Holy One, Blessed be He, exalts him, and anyone who exalts himself, the Holy One, Blessed be He, humbles him. Anyone who seeks greatness, greatness flees from him, and, conversely, anyone who flees from greatness, greatness seeks him. And anyone who attempts to force the moment and expends great effort to achieve an objective precisely when he desires to do so, the moment forces him too, and he is unsuccessful. And conversely, anyone who is patient and yields to the moment, the moment stands by his side, and he will ultimately be successful. The Sages taught the following baraita: For two and a half years, Beit Shammai and Beit Hillel disagreed. These say: It would have been preferable had man not been created than to have been created. And those said: It is preferable for man to have been created than had he not been created. Ultimately, they were counted and concluded: It would have been preferable had man not been created than to have been created. However, now that he has been created, he should examine his actions that he has performed and seek to correct them. And some say: He should scrutinize his planned actions and evaluate whether or not and in what manner those actions should be performed, so that he will not sin. MISHNA: The cross beam, which the Sages stated may be used to render an alleyway fit for one to carry within it, must be wide enough to receive and hold a small brick. And this small brick is half a large brick, which measures three handbreadths, i.e., a handbreadth and a half. It is sufficient that the cross beam will be a handbreadth in width, not a handbreadth and a half, enough to hold a small brick across its width. And the cross beam must be wide enough to hold a small brick and also sturdy enough to hold a small brick and not collapse. Rabbi Yehuda says: If it is wide enough to hold the brick, even though it is not sturdy enough to actually support it, it is sufficient. Therefore, even if the cross beam is made of straw or reeds, one considers it as though it were made of metal. If the cross beam is curved, so that a small brick cannot rest on it, one considers it as though it were straight; if it is round, one considers it as though it were square. The following principle was stated with regard to a round cross beam: Any beam with a circumference of three handbreadths is a handbreadth in width, i.e., in diameter.
18 יח

בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב (שמות כ, א) וידבר אלקים את כל הדברים האלה

The Gemara further asks: If so, one can explain as follows: Just as this nail is diminished in size and does not expand, as it wastes away over time, so too matters of Torah are gradually diminished and do not expand. Therefore, the verse states: “Well fastened [netuim].” Just as this plant [neti’a] flourishes and multiplies, so too matters of Torah flourish and multiply. “Those that are composed in collections [ba’alei asufot]”: These are Torah scholars who sit in many groups [asupot] and engage in Torah study. There are often debates among these groups, as some of these Sages render an object or person ritually impure and these render it pure; these prohibit an action and these permit it; these deem an item invalid and these deem it valid.
19 יט

נקודה למחשבה:

מה הקשר בין מחלוקת תלמידי הלל ושמאי, הגמרא בחגיגה ועוון תלמידי רבי עקיבא שמוזכר בקהלת רבה?

ימי ספירת העומר בהלכה
20 כ

דינים הנוהגים בימי העומר. ובו ד' סעיפים:
(א) נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג בעומר מפני שבאותו זמן מתו תלמידי ר' עקיבא אבל לארס ולקדש שפיר דמי ונשואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו: הגה מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי (אבודרהם וב"י ומנהגים):

(ב) נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר שאומרים שאז פסקו מלמות ואין להסתפר עד יום ל"ד בבוקר אלא אם כן חל יום ל"ג ערב שבת שאז מסתפרים בו מפני כבוד השבת: הגה ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (מהרי"ל ומנהגים) ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב (מהרי"ל) מיהו אם חל ביום א' נוהגין להסתפר ביום ו' לכבוד שבת (מהרי"ל) מי שהוא בעל) ברית או מל בנו מותר להסתפר בספירה לכבוד המילה (הגהות מנהגים):

(ג) יש נוהגים להסתפר בראש חדש אייר וטעות הוא בידם: הגה מיהו בהרבה מקומות נוהגין להסתפר עד ר"ח אייר ואותן לא יסתפרו מל"ג בעומר ואילך אף ע"פ שמותר להסתפר בל"ג בעומר בעצמו ואותן מקומות שנוהגים להסתפר מל"ג בעומר ואילך לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל"ג בעומר ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה משום לא תתגודדו וכ"ש שאין לנהוג היתר בשתיהן (ד"ע):

(ד) נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה ואילך:

(1) It is customary not to get married between Pesach and Shavuot, until Lag BaOmer (the 33rd day), because during that time, the students of Rabbi Akiva died. However, to do "erusin" and "kiddushin" (engagement and betrothal) is OK. And even for "nisuin" (marriage), if someone did so, we do not punish him. Rema: however, from Lag Ba'Omer onwards, all this is permitted (Abudraham, Beit Yosef & Minhagim).

(2) It is customary not to cut one's hair until Lag BaOmer, since it is said that that is when they stopped dying. One should not cut one's hair until the 34th day, in the morning, unless the 33rd day falls on Friday, in which case one may cut one's hair then, in honor of the Sabbath ("kavod Shabbat"). Rema: But in these countries, we do not follow the custom he advocates; rather, we cut our hair on the 33rd day, and we rejoice a bit, and we do not say Tachanun (Maharil and Minhagim). And one should only cut one's hair on the 33rd day itself, but not on its evening. However, if it falls on Sunday, our custom is to cut our hair on Friday in honor of the Sabbath (Maharil). Someone who is performing a brit milah (i.e., the sandak, mohel and the infant's father), or circumcizing his son, is allowed to cut his hair during sefirah in honor of the circumcision (Hagahot Minhagim).

(3) Some have the custom to cut their hair on Rosh Chodesh Iyyar, but this is a mistake. Rema: However, in many places, the custom is to cut their hair until Rosh Chodesh Iyyar, and they do not cut their hair from Lag BaOmer forward, even though it is permitted to cut one's hair on Lag BaOmer itself. But those places who have the custom to cut their hair from Lag BaOmer onwards, do not cut at all after Pesach until Lag BaOmer. And within one city, it should not be that some follow one custom, and some follow another, because of "lo titgodedu" ("do not cut yourselves" - Deut. 14:1, interpreted in Yevamot 13b as "lo te'asu agudot agudot," "Do not become seperate groups"); all the more so, one may not follow both leniencies.

(4) Women have the custom not to do work from Pesach until Shavu'ot, from sunset onwards.

21 כא

האם יש בתיאור המידות של התלמידים של רבי עקיבא / הלל ושמאי כדי להסביר מדוע אנו נוהגים מנהגי אבלות בימים אלו?

על פי הגמרא ביבמות הרי שהעולם היה שמם, אך יש לשאול אם העולם לא היה שמם לפני כן אם תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה, על פי יבמות, שכן "דרך ארץ קדמה לתורה"?

אם כן מדוע נוהגים באבלות?

טעמים לאבלות
22 כב

(ג) מתו תלמידי ר"ע. ובש"ל וברי"ו כתב עוד שני טעמים

א' לפי שמשפט רשעים בגיהנם לרבי יוחנן בן נורי מפסח ועד עצרת (אך לענין אמירת קדיש י"א חודש מוכח דלא ס"ל הכי אלא כת"ק דמשפטם י"ב חדש)

ועוד שהם ימי דין על התבואה שלכך העומר בא מן השעורים ע"ש:

23 כג

נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע ... מצאתי כתוב מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיה העם בטלין ממלאכה על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה ועוד שאנו סופרים העומר אחר שקיעת החמה וכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה מלשון שבות ולשון שמיטה שבע שבתות וכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים מכאן שהספירה בבית דין מה שנת השמיטה אסור במלאכה אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה אסור במלאכה:

24 כד

השאלה הקודמת מתעצמת עוד יותר לאור דברי החק יעקב, רב יעקב ריישר.

אם משפטם של התלמידים מושווה למשפט רשעים בגיהנם (ואולי מסיפורם למד רב יוחנן בן נורי שדין רשעים בגיהנם זה מפסח ועד עצרת) מדוע אבלים?

מדוע העם היה בטל ממלאכה?

האם הובאו שני טעים מפני שהטעם הראשון לא מספיק חזק?

במקור הבא נגלה אולי טעם אחר שמתחיל ליישב את השאלות

25 כה

ומסר ר' עקיבא את עצמו [להריגה] אחר שנפטר ר' יוסי בן קיסמא. ונהרג ר' חנינא בן תרדיון ונתמעטה החכמה [אחריהם]. והעמיד [רבי עקיבא] תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא והוה סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא

דאמור רבנן שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכולן מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך עד שבא(ו) אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר' מאיר ורבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה כדאיתא ביבמות.

26 כו

מהו שעת שמד?

27 כז

מגד ירחים, חודש אייר ה'תרע"ד

הגבורה העילאה של תלמידי רבי עקיבא, והצפונה של קדושי הקהילות, מתחברות יחד באוצר הרזים של רשב"י.

28 כח

על פי דברי רב שרירא גאון אנו מבינים שייתכן ויש פה סיפור אחר וזה מסביר את האימרה של הראי"ה קוק זצ"ל.

מות תלמידי רבי עקיבא היה בגלל שעת שמד בזמן תקופת המרד הגדול ברומאים.

ייתכן וזה גם סביר את המספרים השונים של תלמידי רבי עקיבא.

ייתכן והמספרים ביבמות וקהלת רבה הם תלמידים לענין המרד, כאלו שיצאו ונלחמו ואילו המוזכר בתנחומא הם התלמידים שלמדו ממנו תורה (שלא מוזכר למה מתו).

אם כן מה הקשר לימי ספירת העומר ועניינם?

יומן המשימות השנתי, שיג ושיח ה'תשע"ח, הרב יונתן זקס:

זה עניינו של לוח השנה העברי. וזו הסיבה לכך שפרק כ"ג בספר ויקרא, פרק המועדות שבפרשתנו, הוא מיסודות חיותו המתמשכת של עם ישראל. הוא קובע לוח שבועי, חודשי ושנתי של זמנים מקודשים; מהלך שבפרשת בהר יורחב גם למעגלים של שבע שנים ושל חמישים שנה. התורה מכריחה אותנו לזכור את מה שהתרבות בת זמננו אוהבת לשכוח: שדרושים לנו זמנים קבועים להתמקדות בדברים הנותנים לחיינו משמעות. והיות שאנו יצורים חברתיים, הזמנים החשובים ביותר הם הזמנים שאנחנו חולקים עם אחרים. כזה ממש הוא הלוח העברי על מועדיו: מערכת של זמן משותף. כולנו צריכים זהוּת, וכל זהות באה עם סיפור. לכן דרושים לנו מועדים שנזכיר בהם לעצמנו את הסיפור המספר מאין באנו ולאן אנו הולכים.​

אנו רואים במעגל החגים של הלוח השנה תהליך התפתחותי:

ראש השנה - "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" - הכרה בבורא וקוצר הזמן שיש לנו בחיים (ומתוך כך החובה להשתמש בזמן בתבונה)

יום הכיפורים - הכרה בפרט וההתמודדות עם כישלונותינו

סוכות - הארעיות שלנו בעולם

חנוכה - "נר איש וביתו" (שבת כב ב) - בית

פורים - "נקהלו היהודים" (אסתר ט ב) - קהילה

פסח ושבועות - "זכר ליציאת מצרים" / לידת האומה ותכליתה - לאומיות

בהעלתך - פסח שני, תשע"א, הרב אורי שרקי (באתר הרב שרקי):

בשבוע הקרוב יחול פסח שני, המועד דאורייתא של חודש אייר ... כלל נקוט בידינו "אנוס רחמנא פטריה" (נדרים כז.), מי שנאנס ולא עשה מצוה הרי הוא פטור. אם כן מדוע לחייב?! מה כל כך נורא באי עשיית הפסח מפני אונס?! אלא שכאן יש מצב מיוחד, שהרי "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" (רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פ"ז, הל"ו), וזה קורה בליל הסדר, באכילת הפסח. אדם שאינו יוצא ממצרים, כביכול אינו שייך לאומה, ואם הוא אינו שייך לאומה, גם לקבל את התורה אינו יכול. לכן עד חג השבועות עליו לפתור את הבעיה, אם הוא לא הצליח לצאת ממצרים, עם כל עם ישראל, עליו לדאוג לצאת ממצרים עוד לפני מתן תורה, שאם לא כן, כביכול הוא מקבל את התורה בלי להיות שייך לאומה, וזה קרוב למינות ח"ו. לכן כאן החשיבות הגדולה של פסח שני. התורה גלתה לנו דבר מיוחד, שהאפשרות להשלים מכח יוזמה של האומה את הפסח - זה דווקא בחודש אייר. בתאריך המתאים לחג הפסח בחודש ניסן. בחודש ניסן הגאולה באה על ידי התעוררות מן העליונים ... ואילו בחודש אייר דווקא, זמן הגאולה, נקבע על ידי בקשה של האומה, האומה היא זו שבקשה. כביכול חודש אייר הוא הזמן שבו האומה משיגה את עצמאותה בכוחות עצמה. ומכאן היסוד של המועד דאורייתא של חודש אייר, הלוא הוא פסח שני, שממנו אח"כ נובעים כל המועדים דרבנן, שאנחנו זכינו להם בהשגתנו את עצמאותנו בדור הזה ... אלא שגם כאן יוכל האדם לומר: 'אני נאנס ואינני יכול להצטרף להשגת העצמאות', 'והאיש אשר הוא טמא או בדרך רחוקה' - במישור הלאומי, הטומאה או הדרך הרחוקה מיתרגמים בתור מניעה או מפני הטומאה הלאומית - כלומר ריבוי החטאים. מכיוון שאנחנו מלאים בחטאים יותר מידי, אי אפשר לנו להשיג את עצמאותנו. או אפשרות שניה - שאנחנו כן טהורים, אלא שאנחנו עדיין בדרך רחוקה, כלומר במישור הלאומי - בגלות, בריחוק גאוגרפי מארצנו. לכן יש כאן התנצלות לאומה שאיננה יכולה להשיג את עצמאותה בתנאים אלו. אך התורה מזהירה אותנו מפני פיתוי אידאולוגי: "והאיש אשר הוא טהור" כלומר אדם שכבר זכה לטהרה, כבר שומר מצוות, כבר מלא יראת שמים, "ובדרך לא היה" - שהרי הוא דר בארץ ישראל, "וחדל לעשות הפסח", ובכל זאת אינו חפץ בהשגת העצמאות, הרי שהאדם הזה מכרית את עצמו מן הגורל ההיסתורי של האומה, לכן התורה אומרת ביטוי חמור: "ונכרתה הנפש ההוא מעמיה" (במדבר, פרק ט', פסוק י"ג). אבל גם במצבים כאלה של ריחוק אידאולוגי, מרצון להשגת עצמאות, ישנה אפשרות לחזור בתשובה, וכבר נאמר בספר הזוהר, בפרשת בהעלותך: שהמשיח הוא זה שעתיד להחזיר את הצדיקים בתשובה, עם כל עם ישראל במהרה בימינו, אמן.

הרי שבעיון בעניינו של פסח שני הרב שרקי מגלה לנו איך פסח שני מובנה בתוך מארג הימים הללו.

עניינם של ימים אלו נוגע בלאומיות שלנו ותכליתה, נקודה שעליה נלחמו במהלך המרד הגדול.

מה הקשר בין רבי עקיבא למרד הגדול?

29 כט

תני ר' שמעון בן יוחי עקיבה ר' היה דורש (במדבר כד) דרך כוכב מיעקב דרך כוזבא מיעקב.

ר' עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא

א"ל ר' יוחנן בן תורתא עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא.

א"ר יוחנן קול אדריינוס קיסר הורג בביתר שמונים אלף ריבוא. א"ר יוחנן שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפין את ביתר וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות והיה שם בן כוזבה והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע ...

30 ל

(ג) ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו [ב.] אין הדבר כך. שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה. והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך. והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח. ודמה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח. עד שנהרג בעונות. כיון שנהרג נודע להם שאינו. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת. ועקר הדברים ככה הן. שהתורה הזאת חקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים. ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן:

(3) It should not occur to you that the King Messiah must bring wondrous signs or perform marvels or invent new things or revive the dead or anything like what the fools say. It is not so. For Rabbi Akiva, one of the wisest of the Sages of the Mishna, was King Ben Coziba’s124Bar Cochba. arms-bearer125I.e. his staunch supporter. and said that he was the King Messiah. He and all the Sages of his generation thought that he was the King Messiah, until he was killed because of his sins126He killed Rabbi Elazar HaModai.. Since he was killed, they then understood that he was not the one. The Sages never asked of him neither a sign nor a wonder. So, the essence of the matter is like this: The Laws and the Statutes of the Torah never change. We may not add to them nor detract from them. 127This last sentence is absent in most editions.Anyone who adds to or subtracts from them or reveals some new dimension to the Torah or understands the Commandments differently than their plain meaning is, for sure, an evil person and an Apikoris.

31 לא

מדברי הירושלמי והרמב"ם אנו רואים עד כמה רבי עקיבא היה מעורב במרד.

עד כדי כך שיש חוקרים שרוצים להגיד שהסיבה שבהגדה מוזכר שהסבו תלמידי החכמים בבני ברק (חיריה של היום, ואשר על שם הסבתם ניתן השם למחלף מסובים) כאשר התלמידים חיכו בחוץ היא כיון שלא רק דיברו אודות יציאת מצרים אלא גם אודות המרד, או לכל הפחות התחבאו מפני הרומאים.

עם זאת, הרמב"ם רומז לעוונות (אך לא של בר כוכבא).

ייתכן והרמב"ם מסביר שהסיבה למות תלמידי רבי עקיבא בשמד היה בגלל העוונות שלא נהגו כבוד זה בזה ושהיתה עיניהם צרה בתורה אלו לאלו ובכך מחבר בין כלל המקורות שראינו עד כה.

כאשר לאור הגמרא בעירובין ובחגיגה מאירה את עינינו על גודל הפירוד שהיה בין התלמידים באותו עת (ואפשר להעמיק בפירוד שהחל אחרי אנשי כנסת הגדולה והזוגות וכן הלאה שתוקן במידת מה על ידי רבי עקיבא:)

32 לב

דאמר ר' יוחנן סתם מתני' ר' מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי ר"ש וכולהו אליבא דר"ע

A tanna who recited mishnayot and baraitot in the study hall recited that baraita, where the tanna holds that one is liable for abducting another and selling him to the abductee’s father, before Rav Sheshet. Rav Sheshet said to him: I teach that Rabbi Shimon says: From the term “of his brethren” it is derived that there is no liability unless he removes the abductee from the domain of his brethren, and you say that one who sells the abductee to his father is liable? Emend the baraita and teach instead: He is exempt. The Gemara asks: What is the difficulty raised by Rav Sheshet? Perhaps that statement that he cited is the opinion of Rabbi Shimon, while this baraita is the opinion of the Rabbis, who disagree with him. The Gemara responds: That should not enter your mind, as the unattributed baraita that was cited is a passage from the halakhic midrash on the books of Numbers and Deuteronomy entitled Sifrei, and Rabbi Yoḥanan says: An unattributed mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir; an unattributed baraita in the Tosefta is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya; an unattributed baraita in the Sifra, the halakhic midrash on the book of Leviticus, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda; and an unattributed baraita in the Sifrei is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. And all of these are in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, as all the Sages mentioned were his disciples. Therefore, it is unlikely that an unattributed baraita from the Sifrei would run counter to the opinion of Rabbi Shimon. § The mishna teaches that there is a dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis with regard to the liability of one who abducts his son. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of the Rabbis, who deem him exempt? Abaye said: It is derived from the verse that states: “If a man shall be found abducting a person of his brethren” (Deuteronomy 24:7), to exclude one who is already found in the custody of the abductor before the abduction. Since the son is already in the custody of his father, the father is not liable for abducting him. Rav Pappa said to Abaye: If that is so, then the verse: “If a man shall be found lying with a woman married to a husband, then they shall both of them die” (Deuteronomy 22:22), may also be interpreted: “If a man shall be found,” to exclude one who was already found. So too, would one say that adulterers are exempt from liability if they commit adultery in, for example, the house of so-and-so, where married women are commonly found and they have a preexisting reputation for licentiousness? Abaye said to Rav Pappa: The Rabbis’ opinion is derived from the phrase: “Or if he is found in his possession, he shall be put to death” (Exodus 21:16), from which I am saying my inference, that it is derived: If he is found, to the exclusion of one who was already found. Rava said: Therefore, with regard to those teachers of children [dardekei] and those who recite mishnayot to Torah scholars, the status of their students is as though they are found in their possession, and the teachers are exempt from liability for abducting them. § The mishna teaches that there is a dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis with regard to liability if one abducted one who is half-slave half-freeman. We learned in a mishna there (Bava Kamma 87a) that Rabbi Yehuda says: There is no indemnity for the humiliation of a slave, since he is not a full-fledged Jew. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? It is derived from the verse that states: “When men struggle together, a man and his brother, and the wife of the one drew near to deliver her husband from the hand of the one who smites him, and extended her hand, and grabbed his genitals” (Deuteronomy 25:11). This is the source for liability to pay restitution for humiliating another. From the term “his brother” it is derived that one who has brotherhood, i.e., who is halakhically related to his biological family, receives payment for humiliation. A slave is excluded, as he has no brotherhood, i.e., he is not halakhically related to his family. And what is the reason for the opinion of the Rabbis? They hold that although the slave has no family ties, he is the brother of the assailant with regard to the fulfillment of mitzvot, as a Canaanite slave is obligated to fulfill the same mitzvot that a woman is obligated to fulfill. The Gemara asks: And here, with regard to abduction, how does Rabbi Yehuda interpret the verses and arrive at the conclusion that one is liable for abducting one who is half-slave half-freeman? Shouldn’t the term “from his brethren” render exempt from liability one who abducts a slave? The Gemara answers that Rabbi Yehuda holds that the term in the verse: “From his brethren” (Deuteronomy (24:7), serves to exclude from liability one who abducts slaves. Had the verse continued: The children of Israel, that phrase would have been interpreted to exclude from liability one who abducts one who is half-slave half-freeman. Since the verse states: “From the children of Israel,” the prefix letter mem, meaning from, indicates that there are some from the children of Israel for whose abduction one is liable and there are some for whose abduction one is exempt. That prefix also serves to exclude from liability one who abducts one who is half-slave half-freeman. Therefore, this is an example of a restriction following a restriction, and there is a hermeneutical principle that a restriction following a restriction serves only to amplify the halakha and to include in the category of those who are liable one who abducts one who is half-slave half-freeman. And the Rabbis, who deem one who abducts one who is half-slave half-freeman exempt, how do they interpret the verse? They do not exclude slaves based on the term “from his brethren,” as the slave is the brother of the abductor with regard to the fulfillment of mitzvot. Concerning the expression “children of Israel” and the more expanded expression “from the children of Israel,” one serves to exclude from liability one who abducts slaves, as the slave is not a full-fledged Jew, and one serves to exclude from liability one who abducts one who is half-slave half-freeman. § The Gemara asks: From where is a prohibition against abducting a person derived? Rabbi Yoshiya says that it is derived from the verse: “You shall not steal” (Exodus 20:13). Rabbi Yoḥanan says that it is derived from the verse: “They shall not be sold as slaves” (Leviticus 25:42). The Gemara comments: And they do not disagree, as each requires both verses to derive the prohibition. One Sage, Rabbi Yoshiya, enumerates the prohibition against abduction, and one Sage, Rabbi Yoḥanan, enumerates the prohibition against selling the abductee into slavery. The Sages taught in a baraita: “You shall not steal” (Exodus 20:13), and it is with regard to one who abducts people that the verse is speaking. Do you say that the verse is speaking with regard to one who abducts people, or perhaps the verse is speaking only with regard to one who steals property? You say: Go out and learn from one of the thirteen hermeneutical principles: A matter derived from its context. With regard to what context are the adjacent prohibitions “You shall not kill; you shall not commit adultery” in the verse speaking? They are speaking with regard to capital cases. So too here, the prohibition is speaking with regard to a capital case of abduction. It is taught in another baraita: “You shall not steal” (Leviticus 19:11), and it is with regard to one who steals property that the verse is speaking. Do you say that the verse is speaking with regard to one who steals property, or perhaps the verse is speaking only with regard to one who abducts people? You say: Go out and learn from one of the thirteen hermeneutical principles: A matter derived from its context. With regard to what context is the subsequent verse: “You shall neither exploit your neighbor nor rob him” (Leviticus 19:13), speaking? It is speaking with regard to property. So too here, the verse is speaking with regard to property. It was stated: If the witnesses to the abduction and the witnesses to the sale of a person were rendered conspiring witnesses, Ḥizkiyya says: The typical sentence of conspiring witnesses is not implemented and they are not executed. Rabbi Yoḥanan says: They are executed. The Gemara elaborates: It is Ḥizkiyya who said his statement in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said one derives from the verse: “On the basis of two witnesses…shall a matter be established” (Deuteronomy 19:15), that the testimony of witnesses is valid only when they attest to an entire matter, but not to half a matter. Since each pair of witnesses provides testimony concerning only half the transgression for which the perpetrator would be liable, i.e., they each testify to only the abduction or the sale, the testimony of each pair is not valid. Therefore, when they are deemed conspiring witnesses, they are not executed. And Rabbi Yoḥanan says his statement in accordance with the opinion of the Rabbis, who said that one derives from the verse that the testimony is valid when they testify with regard to an entire matter, and even when they testify with regard to half a matter. Since the testimony of the two pairs of witnesses together constitutes a complete testimony, if they are rendered conspiring witnesses, they are executed. The Gemara notes: And Ḥizkiyya concedes with regard to the final witnesses of a stubborn and rebellious son who were rendered conspiring witnesses that they are executed. A stubborn and rebellious son is executed only if witnesses testified that he engaged in gluttonous and drunken conduct and he was flogged, and then a second pair of witnesses testifies that he again engaged in gluttonous and drunken conduct. His death sentence is based solely on the testimony of the second pair, as the first witnesses could say:
33 לג

במדרש אנו מוצאים כמה המידות יכולות להשפיע על הצלחה במלחמה:

34 לד

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, והיה דוד מתפלל עליהם ואומר (תהלים יב, ח): אתה ה' תשמרם, נטר אורייתהון בלבהון, (תהלים יב, ח): [תנצרם] תצרנו מן הדור זו לעולם.

ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין, על ידי שהיה בהם דילטורין, הוא שדוד אמר (תהלים נז, ה): נפשי בתוך לבאם אשכבה להטים ...

אבל דורו של אחאב כלו עובדי עבודת כוכבים היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורין יוצאין למלחמה ונוצחין

(2) This is the ordinance of the Torah - (Psalms 12:6) The sayings of G-d are pure (purify). R. Hanan Ben Pazzi elucidated this verse [of psalms with the parsha of Parah] Parah- which has seven seven sevens; seven cows, seven fires, seven sprinkling, seven washes, seven unclean, seven pure, seven priests. And if someone tells you they are five, tell him: Moses and Aaron are included, as it is said: And the Lord spoke to Moses and Aaron, saying, This is the ordinance of the Torah:

35 לה

עם זאת, נאיר כי יש שפירשו אחרת את הגמרא ביבמות:

36 לו

עת לכבד ועת לא לכבד

37 לז

מאמרי אמונת עתיך - עלון מס' 41

אייר- סיוון תשס"א

הרה"ג משה צבי נריה זצ"ל

האבלות בימי הספירה על מות תלמידי רבי עקיבא

במקום מאמר מערכת - שיכתוב משיעור שניתן ע"י הרב זצ"ל לכיתה י"ב תורנית, ישיבת בנ"ע כפר הרא"ה.

נראה לבאר הסבר חדש לדברי הגמ' שתלמידי ר"ע "לא נהגו כבוד זה בזה". יש לנו בהלכה הלכות כבוד הנוגעות ביחס לרב, לחבר ולתלמיד: והדרת פני זקן מתייחס למי שקנה חכמה, קדימויות הכהן וקדושתו וכו'. כאשר נכנסים לבית צריכים לקדם ולהקדים את הקשיש יותר או את התלמיד חכם יותר. והנה אומרת הגמ' בברכות (מו ע"ב): "תנו רבנן: אין מכבדין - לא בדרכים, ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות". בכניסה או ביציאה מהבית, בחיים השלווים והרגילים, יש מקום לדיני הכבוד, אבל בדרך כאשר האדם ממהר לביצוע תפקידו, אם הוא הולך בדרכו ולפניו צועד זקן באיטיות, אינו יכול להרשות עצמו להאט את צעדיו ולא לעקפו משום "והדרת פני זקן". כן הוא בגשרים, אדם הנמצא בתפקיד אינו יכול להמתין ולהקדים את כל הראויים כיבוד, לכן אומרת הגמ' "אין מכבדין בדרכים והגשרים" – שם אין לדרוש זאת ממנו. לפעמים כאשר מזדמן מפקד צעיר ולו חיילים המבוגרים ומכובדים ממנו (דבר שמזדמן לרוב בשירות מילואים), אין הוא יכול בזמן הפקודות וההוראות לעסוק בעיניי כבוד, הוא נמצא כעת בתפקיד והוא צריך לבצע את הפקודה כראוי מבלי לעשות חשבונות מי הם הנמצאים בפניו.

הגמ' ביבמות (שם) מסבירה שתלמידי ר"ע נפלו מפני "שלא נהגו כבוד זה בזה" – ויש לפרש בפירוש פשוט אך שונה לגמרי ממה שהורגלנו. חז"ל רמזו לנו מה קרה לתלמידי ר"ע, הם היו בדרכים ובגשרים, הם היו פרטיזנים ביערות. הם לא לחמו במלחמה סדירה של צבא מאורגן שיש לו כמויות של נשק אלא כדרך שלחמו הפרטיזנים, בהפתעות בדרך לא מסודרת, עושים גשר ומארב מאחוריו וכדו'. תלמידי ר"ע לא נהגו כבוד זה בזה כי הם היו באותה עת במצבים בהם ענייני הכבוד אינם קיימים כלל. כך רמזו לנו חז"ל מה קרה לתלמידי ר"ע, ובגלל שחששו מהגויים השולטים באותה העת הם צנזרו את דבריהם ולא רצו לספר במפורש שתלמידי ר"ע מתו מפני שלחמו במלחמת בר- כוכבא ובכל המאבקים נגד הכובש הרומאי אלא רק רמזו לנו בדרך זו את אשר אירע להם.

לפי זה נפתרת השאלה ששאלנו בפתיחת הדברים: מה קרה לתלמידי ר"ע? כיצד דווקא הם מזלזלים האחד בכבוד חברו? התשובה א"כ שאכן אין הדבר כך ומן הסתם אף הם בחיי היום יום שלהם התנהגו כפי שחינכם רבם שהקפידו בכבוד חברם, אבל כאשר נאלצו להיות במצבים מיוחדים בתנאי מלחמה אזי הם התנהגו בהתאם

38 לח

עדין נותרנו בשאלה לאיזה 'צפונה של קדושי הקהילות' מתכוון הרב קוק.

פניני הלכה, זמנים, פרק ג' מנהגי אבלות בספירת העומר, סעיף א' טעם מנהגי אבלות שבספירת העומר, הרב אליעזר מלמד

... ימים אלו של ספירת העומר הם ימים שנוהגים בהם מקצת מנהגי אבלות, ומשתדלים לתקן בהם את היחסים שבין אדם לחבירו ובמיוחד בין לומדי התורה. ומכיוון שמדובר במנהג שנהגו ישראל בלא תקנה מפורשת של חכמים, ישנם הבדלי מנהגים בין העדות השונות, כפי שיבואר בהמשך. כאלף שנים לאחר מכן, בעת מסעות הצלב שהחלו בשנת תתנ"ו לאלף החמישי, רצחו הנוצרים באשכנז רבבות יהודים, ואף אסונות אלו התחוללו ברובם בימי ספירת העומר. כחמש מאות שנים לאחר מכן, בשנים ת"ח ות"ט לאלף השישי, שוב אירעו רציחות נוראות במזרח אירופה, רבבות ואולי מאות אלפי יהודים נרצחו, ואף פרעות אלו אירעו ברובם בימי ספירת העומר. לפיכך נטו באשכנז להחמיר יותר במנהגי אבלות אלו.

נדמה שהרב קוק קושר את הפרעות בימי מסעות הצלב ואילך למה שהיה צפון במעשה זה כאמירה לנו. טבחו באותן קהילות בשל היותן קהילות יהודיות. רצו לפגוע בהם בשל לאומיותם וכדאי שנתאבל עליהם גם כן בימים אלו. על כן, אף שאין מתאבלים בניסן, ואף שיום הקדיש הכללי לנרצחי השואה נקבע בעשרה בטבת עוד קודם קביעת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הרי שיש בכך מן האמת (ולא נאריך ונביא מהמקורות ימי צום ואבל שנקבעו בקהילות בימי ניסן בעבר כדי להסביר מדוע כן אפשר לקבוע יום אבל בניסן).

התיקון?
39 לט

(ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה.

What is an example? Someone was cutting meat and laid the knife on his hand. Would he in turn cut the other hand? (Leviticus 19:18) "Thou shalt love thy neighbor as thyself." Rabbi Akiva says: This is the great principal of the Torah. Ben Azzai says: (Genesis 5:1) "This is the book of the generations of Adam" is the great principal of the Torah. (Mishnah Nedarim 9:4) "Maybe he will become poor and you will not be able to support him?" Rabbi Zeira said: Poverty is frequent. There was once a man with a case against a wealthy man, which came before Rav for judgment. Rav sent after him [the wealthy man]. He said, "For him I am asked to come for judgment? Even if all the camels of Arabia came together, they could not carry the bolts of my treasures." Rav heard this and said, "Is he so proud of what is not his? May his wealth be reduced." Just then an order was issued by the king that he and whatever belonged to him should be relinquished to the treasury. He came to Rav and said to him, "Pray for me, that he will return my soul [i.e., let me live]." He prayed for him and he gave him back his life.
40 מ

תאנא, אתמנו חברייא קמיה דרבי שמעון, ואשתכחו, רבי אלעזר בריה. ורבי אבא. ורבי יהודה. ורבי יוסי בר יעקב. ורבי יצחק. ורבי חזקיה בר רב. ורבי חייא. ורבי יוסי. ורבי ייסא. ידין יהבו לרבי שמעון, ואצבען זקפו לעילא. ועאלו בחקלא ביני אילני ויתבו. קם רבי שמעון וצלי צלותיה, יתיב בגווייהו ואמר, כל חד ישוי ידוי בתוקפיה.

41 מא

ומסביר שם החיד"א:

ניצוצי אורות

חבק ואדק ידיהם כדי ליחדם

42 מב

דאמר רבי אבא, כל אלין חברייא, דלא רחימין אלין לאלין, אסתלקו מעלמא עד לא מטא זמנייהו, כל חברייא ביומוי דרבי שמעון, רחימו דנפשא ורוחא הוה בינייהו, ובגין כך בדרא דרבי שמעון באתגלייא הוה, דהוה אמר רבי שמעון, כל חברייא דלא רחמין אלין לאלין, גרמין דלא ליהך בארח מישר. ועוד דעבדין פגימו בה, דהא אורייתא רחימו ואחוה וקשוט אית בה. אברהם רחים ליצחק, יצחק לאברהם, מתחבקן דא בדא, יעקב תרווייהו אחידן ביה, ברחימו, ובאחוה, יהבין רוחייהו דא בדא. חברייא כההוא דוגמא אצטריכו, ולא למעבד פגימו.

43 מג

קשה לדעת אם דברים אלו של רבי עקיבא ותלמידו, רשב"י, נאמרו לפני המתואר ביבמות, קהלת רבה ובתנחומא (והאם לפני שרשב"י יצא מהמערה או לפני). ייתכן ולאור מה שקרה הם הפיקו לקחים וייתכן והתלמידים לא למדו כמו שצריך מרבם כאשר לימד זאת.

עם זאת, יש צו שמשאיר לנו רבי עקיבא ותלמידו, הרשב"י, אותו צו שחשבנו מראש שמלווה את הימים הללו של ספירת העומר מבחינת בנין המידות (ולימוד פרקי אבות), אך עתה הוספנו קומה ובנין בהבנה של האבלות בימים אלו שעניינם נוגע בלאומיות ובמלחמת העצמאות של רבי עקיבא ותלמידיו בימי מרד בר כוכבא, מי שנחשב כמלך המשיח, וממדוע נכשלו ומה המסר לימינו.

נותר לעיין ולהבין את עניינו של ל"ג בעומר והקשרו לעולה מדף מקורות זה.