Karbonos / Intro to Mitzvos
1 א

(ב) וכמו זאת ההנהגה בעצמה מן המנהיג ההוא ית' באו דברים רבים בתורתנו - והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום - ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח האלוק 'משה רבנו' לתתנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בידיעתו ית' - כמו שבאר ואמר "אתה הראת לדעת וגו'" וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'" ולהנתן לעבודתו - כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם" ואמר "ועבדתם את ה' אלוקיכם" ואמר "ואותו תעבודו" - והיה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיו אז רגילים בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה - להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם והעבודים והפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לכוכבים (כמו שבארנו) - לא גזרה חכמתו ית' ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל; והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת האלוק ויאמר האלוק צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה: ומפני זה השאיר ית' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמיתות להם - לשמו ית' וצונו לעשותם לו ית'. וצוונו לבנות היכל לו "ועשו לי מקדש" ושיהיה המזבח לשמו "מזבח אדמה תעשה לי" ושיהיה הקרבן לו "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" ושישתחוו לו ושיקטירוהו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו המעשים לזולתו "זובח לאלוקים יחרם וגו'" "כי לא תשתחוה לאל אחר". והפריש 'כהנים' לביתצ ה'מקדש' ואמר "וכהנו לי" וחיב שייוחדו להם מתנות על כל פנים שיספיקו להם מפני שהם עסוקים בבית ובקרבנותיו והם מתנות ה'לוים וה'כהנים'. והגיע בזאת הערמה האלוקית שנמחוה זכר 'עבודה זרה' והתקימה הפינה הגדולה האמיתית באמונתו והיא מציאות האלוק ואחדותו; ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודתו זולתם: ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחילת מחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי איך יבואו מצוות ואזהרות ופעולות עצומות ומבוארות מאד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונות לעצמם אבל הם מפני דבר אחר כאילו הם תחבולה שעשה העלוה לנו להגיע אל כונתו הראשונה? ואי זה מונע היה אצלו ית' לצוות לנו כונתו הראשונה ויתן בנו יכולת לקבלה ולא היה צורך לאלו אשר חשבת שהם על צד הכונה השניה? - שמע תשובתי אשר תסיר מלבך זה החלי ותגלה לך אמיתת מה שעוררתיך עליו. והוא שכבר בא ב'תורה' כמו זה הענין בשוה - והוא אמרו "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא וגו' ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף". וכמו שהסב האלוק אותם מן הדרך הישרה אשר היתה מכוונת תחלה מפני יראת מה שלא היו גופותם יכולים לסבלו לפי הטבע אל דרך אחרת עד שתגיע הכונה הראשונה - כן צוה בזאת המצוה אשר זכרנו מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלו לפי הטבע שתגיע הכונה הראשונה והיא - השגתו ית' והנחת 'עבודה זרה'. כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם 'ילידי הענק' פתאום כן אין בטבעו שיגדל על מינים רביםמן העבודות ומעשים מורגלים שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון ויניחם כולם פתאום. וכמו שהיה מחכמת האלוק להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה - כמו שנודע שההליכה במדבר ומעוט הנאות הגוף מרחיצה וסיכה וכיוצא בהם יולידו הגבורה והפכם יוליד רוך לב - ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות וכל זה היה במצות אלוקיות על ידי משה רבינו' "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו - את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה" - כן בא זה החלק מן התורה בתחבולה אלוקית עד שישארו עם מין המעשה המורגל כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכונה הראשונה. ושאלתך "אי זה מונע היה לאלוק מצוותנו כונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה?" תחיב זאת השאלה השנית ויאמר לך ואי זה מונע היה לאלוק שינחם 'דרך ארץ פלישתים' ויתן להם יכולת להלחם ולא היה צריך לזה הסיבוב ב"עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה"? וכן תחיב שאלה שלישית - על סיבת היעודים הטובים אשר יעד על שמירת המצוות והיעודים הרעים אשר יעד על העברות ויאמר לך אחר שכונת האלוק הראשונה ורצונו היה שנאמין זאת התורה ונעשה ככל הכתוב בה למה לא נתן לנו יכולת לקבלה ולעשותה תמיד ולא היה עושה לנו תחבולה להיטיב לנו אם נעבדהו ולהנקם ממנו אם נמרהו? ולעשות הטובות ההם כולם והנקמות ההם כולם? - כי זאת גם כן תחבולה שעשה האלוק לנו עד שיגיע ממנו אל כונתו הראשונה - ואי זה מונע היה אצלו לתת רצון במעשי העבודה אשר רצה וריחוק העברות אשר מאסם טבע מוטבע בנו?: והתשובה על אלו השאלות השלש וכל מה שהוא ממינם - תשובה אחת כוללת והיא שהאותות כולם אף על פי שהם שינוי טבע איש אחד מאישי הנמצאות אך טבע בני אדם לא ישנהו האלוק כלל על צד המופת. ומפני זה השורש הגדול אמר "מי יתן והיה לבבם זה להם וגו'" ומפני זה באה המצוה והאזהרה והגמול והעונש. וכבר בארנו זאת הפינה במופתיה במקומות רבים מחיבורינו. ולא אמרתי זה מפני שאני מאמין ששינוי טבע כל אחד מבני אדם קשה עליו ית' אך הוא אפשר ונופל תחת היכולת אלא שהוא לא רצה כלל לעשות זה ולא ירצהו לעולם כפי הפינות התוריות; ואילו היה מרצונו לשנות טבע כל איש מבני אדם למה שירצהו ית' מן האיש ההוא היה בטל שליחות הנביאים ונתינת התורה כולה:

(2) Many precepts in our Law are the result of a similar course adopted by the same Supreme Being. It is, namely, impossible to go suddenly from one extreme to the other: it is therefore according to the nature of man impossible for him suddenly to discontinue everything to which he has been accustomed. Now God sent Moses to make [the Israelites] a kingdom of priests and a holy nation (Exod. 19:6) by means of the knowledge of God. Comp. "Unto thee it was showed that thou mightest know that the Lord is God (Deut. 4:35); "Know therefore this day, and consider it in thine heart, that the Lord is God" (ibid. 5:39). The Israelites were commanded to devote themselves to His service; comp. "and to serve him with all your heart" (ibid. 11:13); "and you shall serve the Lord your God" (Exod. 23:25); "and ye shall serve him" (Deut. 13:5). But the custom which was in those days general among all men, and the general mode of worship in which the Israelites were brought up, consisted in sacrificing animals in those temples which contained certain images, to bow down to those images, and to burn incense before them; religious and ascetic persons were in those days the persons that were devoted to the service in the temples erected to the stars, as has been explained by us. It was in accordance with the wisdom and plan of God, as displayed in the whole Creation, that He did not command us to give up and to discontinue all these manners of service; for to obey such a commandment it would have been contrary to the nature of man, who generally cleaves to that to which he is used; it would in those days have made the same impression as a prophet would make at present if he called us to the service of God and told us in His name, that we should not pray to Him, not fast, not seek His help in time of trouble; that we should serve Him in thought, and not by any action. For this reason God allowed these kinds of service to continue; He transferred to His service that which had formerly served as a worship of created beings, and of things imaginary and unreal, and commanded us to serve Him in the same manner; viz., to build unto Him a temple; comp. "And they shall make unto me a sanctuary" (Exod. 25:8); to have the altar erected to His name; comp. "An altar of earth thou shalt make unto me" (ibid. 20:21); to offer the sacrifices to Him; comp. "If any man of you bring an offering unto the Lord" (Lev. 1:2), to bow down to Him and to burn incense before Him. He has forbidden to do any of these things to any other being; comp. "He who sacrificeth unto any God, save the Lord only, he shall be utterly destroyed" (Exod. 22:19); "For thou shalt bow down to no other God" (ibid. 34:14). He selected priests for the service in the temple; comp. "And they shall minister unto me in the priest's office" (ibid. 28:41). He made it obligatory that certain gifts, called the gifts of the Levites and the priests, should be assigned to them for their maintenance while they are engaged in the service of the temple and its sacrifices. By this Divine plan it was effected that the traces of idolatry were blotted out, and the truly great principle of our faith, the Existence and Unity of God, was firmly established; this result was thus obtained without deterring or confusing the minds of the people by the abolition of the service to which they were accustomed and which alone was familiar to them. I know that you will at first thought reject this idea and find it strange; you will put the following question to me in your heart: How can we suppose that Divine commandments, prohibitions, and important acts, which are fully explained, and for which certain seasons are fixed, should not have been commanded for their own sake, but only for the sake of some other thing: as if they were only the means which He employed for His primary object? What prevented Him from making His primary object a direct commandment to us, and to give us the capacity of obeying it? Those precepts which in your opinion are only the means and not the object would then have been unnecessary. Hear my answer, which win cure your heart of this disease and will show you the truth of that which I have pointed out to you. There occurs in the Law a passage which contains exactly the same idea; it is the following: "God led them not through the way of the land of the Philistines, although that was near; for God said, Lest peradventure the people repent when they see war, and they return to Egypt; but God led the people about, through the way of the wilderness of the Red Sea," etc. (Exod. 13:17). Here God led the people about, away from the direct road which He originally intended, because He feared they might meet on that way with hardships too great for their ordinary strength; He took them by another road in order to obtain thereby His original object. In the same manner God refrained from prescribing what the people by their natural disposition would be incapable of obeying, and gave the above-mentioned commandments as a means of securing His chief object, viz., to spread a knowledge of Him [among the people], and to cause them to reject idolatry. It is contrary to man's nature that he should suddenly abandon all the different kinds of Divine service and the different customs in which he has been brought up, and which have been so general, that they were considered as a matter of course; it would be just as if a person trained to work as a slave with mortar and bricks, or similar things, should interrupt his work, clean his hands, and at once fight with real giants. It was the result of God's wisdom that the Israelites were led about in the wilderness till they acquired courage. For it is a well-known fact that travelling in the wilderness, and privation of bodily enjoyments, such as bathing, produce courage, whilst the reverse is the source of faint-heartedness: besides, another generation rose during the wanderings that had not been accustomed to degradation and slavery. All the travelling in the wilderness was regulated by Divine commands through Moses; comp. "At the commandment of the Lord they rested, and at the commandment of the Lord they journeyed; they kept the charge of the Lord and the commandment of the Lord by the hand of Moses" (Num. 9:23). In the same way the portion of the Law under discussion is the result of divine wisdom, according to which people are allowed to continue the kind of worship to which they have been accustomed, in order that they might acquire the true faith, which is the chief object [of God's commandments]. You ask, What could have prevented God from commanding us directly, that which is the chief object, and from giving us the capacity of obeying it? This would lead to a second question, What prevented God from leading the Israelites through the way of the land of the Philistines, and endowing them with strength for fighting? The leading about by a pillar of cloud by day and a pillar of fire by night would then not have been necessary. A third question would then be asked in reference to the good promised as reward for the keeping of the commandments, and the evil foretold as a punishment for sins. It is the following question: As it is the chief object and purpose of God that we should believe in the Law, and act according to that which is written therein, why has He not given us the capacity of continually believing in it, and following its guidance, instead of holding out to us reward for obedience, and punishment for disobedience, or of actually giving all the predicted reward and punishment? For [the promises and the threats] are but the means of leading to this chief object. What prevented Him from giving us, as part of our nature, the will to do that which He desires us to do, and to abandon the kind of worship which He rejects? There is one general answer to these three questions, and to all questions of the same character: it is this: Although in every one of the signs [related in Scripture] the natural property of some individual being is changed, the nature of man is never changed by God by way of miracle. It is in accordance with this important principle that God said, "O that there were such an heart in them, that they would fear me," etc. (Deut. 5:26). It is also for this reason that He distinctly stated the commandments and the prohibitions, the reward and the punishment. This principle as regards miracles has been frequently explained by us in our works: I do not say this because I believe that it is difficult for God to change the nature of every individual person; on the contrary, it is possible, and it is in His power, according to the principles taught in Scripture; but it has never been His will to do it, and it never will be. If it were part of His will to change [at His desire] the nature of any person, the mission of prophets and the giving of the Law would have been altogether superfluous.

2 ב

(ב) ואומר כבר אמרה ה'תורה' כפי מה שפרש אונקלוס שהמצרים היו עובדים מזל טלה ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן והיו מואסים רועי צאן - אמר "הן נזבח את תועבת מצרים" ואמר "כי תועבת מצרים כל רועה צאן". וכן היו כיתות מן הצאבה עובדים לשדים והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים - ולזה היו קוראים לשדים 'שעירים' - וכבר התפשט הדעת הזה מאד בימי 'משה רבינו' "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'". ולזה היו אוסרים הכיתות ההם גם כן אכילת העיזים; אכל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב 'עובדי עבודה זרה' וכולם היו מגדילים זה המין מאד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר 'מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות צוינו להקריב אלו השלושה מינים לבד מן הבהמה "מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי בו יתקרבו אל האלוק ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. וכן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושית בהפך אשר בקצה האחר.

(2) Scripture tells us, according to the Version of Onkelos, that the Egyptians worshipped Aries, and therefore abstained from killing sheep, and held shepherds in contempt. Comp. "Behold we shall sacrifice the abomination of the Egyptians," etc. (Exod. 8:26); "For every shepherd is an abomination to the Egyptians" (Gen. 46:34). Some sects among the Sabeans worshipped demons, and imagined that these assumed the form of goats, and called them therefore "goats" [se‘irim]. This worship was widespread. Comp. "And they shall no more offer their sacrifices unto demons, after whom they have gone a whoring" (Lev. 17:7). For this reason those sects abstained from eating goats' flesh. Most idolaters objected to killing cattle, holding this species of animals in great estimation. Therefore the people of Hodu [Indians] up to this day do not slaughter cattle even in those countries where other animals are slaughtered. In order to eradicate these false principles, the Law commands us to offer sacrifices only of these three kinds: "Ye shall bring your offering of the cattle [viz.], of the herd and of the flock" (Lev. 1:2). Thus the very act which is considered by the heathen as the greatest crime, is the means of approaching God, and obtaining His pardon for our sins. In this manner, evil principles, the diseases of the human soul, are cured by other principles which are diametrically opposite.

3 ג

(ו) אמנם החוקים המיוחדים ב'פסח' והוא שיאכל 'צלי אש' לבד ו'בבית אחד' "ועצם לא תשברו בו" - כל אלו טעמם מבואר כי כמו שהמצה מפני החיפזון כן הצלי מפני החיפזון - שלא היה שם פנאי לעשות תבשיל ולתקן מאכלים; ואפילו להתאחר לשבור עצמותיו ולהוציא מה שבהם נאסר - כי כבר זכר עיקר הענין בכל אלה והוא אמרו "ואכלתם אותו בחפזון" ואין עם החפזון פנאי לשבר עצמות ולא לשלוח ממנו מבית לבית ולהמתין השליח עד שישוב - שאלו כולם מעשי ההתרשלות והפנאי. והכונה היתה - להאות החפזון והמהירות כדי שלא יתאחר אחד מהם ולא יוכל לצאת עם המון העם ויוכלו להזיקו ולהתנכל לו. וצוה לעשות הענינים ההם לנצח לזכרון איך היה הענין - כמו שאמר "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה". - אבל היותו "אינו נאכל אלא למנוייו" הוא - לזרז ללקחו ושלא ישען כל אחד על קרובו ועל אוהבו ועל מי שנזדמן ולא ירגיש בו מתחלת הזמן - ואמנם היותו אסור ל'ערלים' כבר בארוהו ה'חכמים ז"ל' שאמרו הם בטלו 'מצות מילה' כשארך עמדם במצרים להדמות למצריים וכאשר צווה במצות ה'פסח' והותנה בו שלא ישחט אלא אחר 'מילת עצמו ובניו ובני ביתו' ואז "יקרב לעשותו" - מלו כולם והיה 'דם מילה' מתערב ב'דם הפסח' לרוב הנמולים - כמו שזכרו; ואל זה רמז באמרו "'מתבוססת בדמיך' - דם הפסח ודם המילה":

(6) The reason of the particular laws concerning the Passover lamb is clear. It was eaten roasted by fire (Exod. 12:8-9) in one house, and without breaking the bones thereof (ibid. ver. 46). In the same way as the Israelites were commanded to eat unleavened bread, because they could prepare it hastily, so they were commanded, for the sake of haste, to roast the lamb, because there was not sufficient time to boil it, or to prepare other food; even the delay caused by breaking the bones and to extract their marrow was prohibited the one principle is laid down for all these rules, "Ye shall eat it in haste" (Exod. 12:11). But when haste is necessary the bones cannot be broken, nor parts of it sent from house to house; for the company could not wait with their meal till he returned. Such things would lead to laxity and delay, whilst the object of these rules was to make a show of the hurry and haste, in order that none should be too late to leave Egypt with the main body of the people, and be thus exposed to the attacks and the evil [designs of the enemy]. These temporary commandments were then made permanent, in order that we may remember what was done in those days. "And thou shalt keep this ordinance in his season from year to year" (Exod. 13:10). Each Passover lamb was only eaten by those who had previously agreed to consume it together, in order that people should be anxious to procure it, and should not rely on friends, relations, or on chance, without themselves taking any trouble about it before Passover. The reason of the prohibition that the uncircumcised should not eat of it (Exod. 12:48) is explained by our Sages as follows:--The Israelites neglected circumcision during their long stay in Egypt, in order to make themselves appear like the Egyptians. When God gave them the commandment of the Passover, and ordered that no one should kill the Passover lamb unless he, his sons, and all the male persons in his household were circumcised, that only "then he could come near and keep it" (ibid. 12:48), all performed this commandment, and the number of the circumcised being large the blood of the Passover and that of the circumcision flowed together. The Prophet Ezekiel (xvi. 6), referring to this event, says, "When I saw thee sprinkled with thine own blood I said unto thee, Live because of thy [two kinds of ] blood, "i.e., because of the blood of the Passover and that of the circumcision.

4 ד

(א) עולה לשם עולה אשה כשישחטנו יהא שוחט לשם האש וכל אשה לשון אש ניחוח נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני לשון רש"י ולא פירש הרב מהו לשם האש ובגמרא (זבחים מו) אמרו לאפוקי כבבא דלא ופירשו בו שישחטנו על מנת להעלותו על גבי אש בוערת במערכה לא להעלות על גבי גחלים עוממות שמתכבות והולכות ולי נראה שצריך לכוין שתאכלנו האש לגמרי לא שיצלה שם מעט והוא מלשונם בבן סורר ומורה (סנהדרין ע) כבשר כיבא דאכלי גנבי ובמסכת ערובין (כט) ונכביב וניכול ויש גורסים שם (זבחים מו) לאפוקי גבבא דלא שיתכוין להעלותו על גבי אש של עצים כדכתיב על העצים אשר על האש ולא יחשוב להעלותו על גבי אש של קש ושל גבבא כענין ששנינו (שבת לו) כירה שהסיקוה בקש ובגבבא והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה' ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם היו עובדים לבקר ולצאן כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא ובו יתכפרו העונות כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו אלה דבריו ובהם האריך והנה הם דברי הבאי ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה אבל תוסיף מכאוב כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה והם עצמם כך הם נוהגים כמו שאמר (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ועושי העגל זבחו לו והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא) וירח ה' את ריח הניחוח וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד ד) ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג ד) ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות ולא נצטוה בכך אבל עשה כן לקרבה אל האלקים כדי שיחול עליו הדבור ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב) וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי) אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ' הקרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלקיך ולא אלקים ולא שדי ולא צבאות אלא יו"ד ה"א שם המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק ושמא תאמר לאכילה הוא צריך תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ יב) לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני ובתחלת ת"כ (פרשה ב ה) רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"א שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לרדות אלו דבריהם ז"ל ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלקים אבל מצאנו והעלית עליו עולות לה' אלקיך (דברים כז ו) וכתיב לחם אלהיהם הם מקריבים (להלן כא ו) וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב (שם ח) וכתוב במזמור הנזכר זבח לאלקים תודה (תהלים נ יד) ועוד כתוב (דהי"ב כט ו-ז) כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני ה' אלקינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלקי ישראל אבל הענין כלו מבואר בתורה שנאמר (במדבר כח ב) את קרבני לחמי לאשי ואמר (להלן ג יא) לחם אשה שהם לחם לאשה וממנו לאשים ואשה לשון אש ואמר ר"א אשה שם התואר וטעמו קרבן אש והוא תואר למלת הכל ובמנחה שאמר (להלן ב ב) והקטיר הכהן את אזכרתה אשה ריח ניחוח לה' יהיה תואר לקומץ ואינו כן אבל אשה שם כמו אש ו"עולה אשה" כמו עולת אש ריח ניחוח לה' וכן כלם כי טעמם כמו "לחם אשה" (להלן ג יא טז) אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו כאשר הראה אותך בהר במתן תורה והנה הקרבן במדת הדין והזביחה לשם ה' לבדו שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה' לבדו וזה טעם עולה הוא אשה הוא ולכך אמר הכתוב (להלן כא ו) כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש כי לאישי ה' קרבן אלהיהם ולכך אמרו שלא הזכיר בצואות של קרבנות לא אל ולא אלקים אלא אשה ריח נחוח לה' כי הכונה לה' לבדו תהיה לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד והוא מאמר החכמים (סנהדרין ס) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד ובתורת כהנים (סוף פרק ו) לה' לשם מי שעשה את העולם והוא מה שאמר המזמור זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך (תהלים נ יד) כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (שם מז ג) ואין נודרין אלא לשמו המיוחד והוא מה שאמר אלקים אלקיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך (תהלים נ ז ח) כאשר אמר אנכי ה' אלקיך (שמות כ ב) וזה טעם המזמור כולו שאמר אל אלקים ה' דבר ויקרא ארץ וגו' (תהלים נ א) שהזכיר שם מלא על עולם מלא והזכיר בהם הקרבנות והוא שנאמר (ישעיהו ס ז) יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר לאמר שיהיו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו ובית תפארתו יפאר בעלותם לריח ניחוח והנה ניחוח מן נחה רוח אליהו על אלישע (מלכים ב ב טו) ותנח עליהם הרוח (במדבר יא כו) וכל קרבן לשון קריבה ואחדות ולכך אמר ועולה לא העלו בקדש לאלקי ישראל כי העולה בקדש תהיה לאלקי ישראל והמלאך למד למנוח ענין הקרבנות אמר אם תעצרני לא אוכל בלחמך (שופטים יג טז) שאם יעשה לו לחם לא יקבל ממנו כי הוא פגול וזבח תועבה לשם אבל אם תעשה עולה לה' לבדו תעלנה ותהיה לרצון על אשה ה' ואז עלה בלהב המזבח והנה הענין מפורש ומבואר וה' הטוב יכפר בעד

(1) as a burnt offering: [the kohen] must burn the animal with the intention that it is a burnt offering. (Torat Kohanim 1:58) a fire offering: When he slaughters [the animal], he must slaughter it with the intention [to burn it completely in] fire. Every [instance of the word] אִשֶּׁה in Scripture, is an expression related to אֵשׁ, “fire." pleasing: gives Me contentment, for I said [My commandment], and My will was fulfilled!” End quotation from Rashi. But the Rav did not explain what "for the fire" means. And in Gemara (Zevachim 46:b) they said: "To exclude unfinished burning," and he explains here that we slaughter it in order to place it over the burning wood fire upon the altar, not to place it over the coals that chill and go dim. And it seems to me that one needs to intend that the fire consume it completely, and not to roast it a little. And this relates to the rebellious son (Sanhedrin 70a): "Like midcooked thieve's meat." And in Tractate Eruvin: "Neither cooked nor consumed." (Eruvin 29b) And there are some that explain there: "To exclude unfinished burning." (Zevachim 46a) His intention was to place over wood fire, as it is written "over the fire on the wood," and not over straw fire nor kindling fire. It is like the matter we learned: "finished oven with straw and mulch." (Shabbat 36b) And behold, in this verse the reason for the sacrifices is that they are "a fire offering with a pleasing odor to the Lord." But the Rambam said in the Guide for the Perplexed (3:46) that the reason for the sacrifices was for the sake of the Egyptians and Chaldeans, in whose lands Israel used to live and dwell, who would worship the bull and the sheep. Because the Egyptians worshipped a lamb, and the Chaldeans worshipped demons that appeared to them as goats. And the people of India to this day never slaughter a cow. For this reason (God) commanded to slaughter these three species in God's name to make known that the matter which (the pagans) thought of as the ultimate sin is what (the Israelites) will sacrifice to their Creator and their sins will be attoned for. For thus are bad beliefs healed, which are ailments of the soul, since every ailment and illness is healed through its opposite. These are his words and he continues at length. This is rubbish! They have healed a great hurt and a great difficulty lightly! The table of the Eternal is made polluted. (Malachi 1:12) For they are not only to remove [false beliefs] from the hearts of the wicked and fools of the world. Doesn't Scripture say that they are "food of the gift offering, for a pleasing odor?" (Leviticus 3:16) And also due to the idiocy of the Egyptians their illness won't be healed this way. Rather it would increase suffering, because the intention of the aforementioned wicked ones was to worship the constellations of the sheep and the ox, which have power, according to their thinking. And therefore they don't eat them in deference to their power and strength. But if they are slaughtered for the Revered Name, this would be an honor for them... Since the deeds of people are determined by thought, speech and action, God, may He be blessed, commanded that when he sins, he brings a sacrifice and place his hands upon him corresponding to the deed, and confess with his mouth corresponding to the speech, and burn the innards and the kidneys, as they are the instruments of thought and desire. And the limbs [of the sacrifice] correspond to the hands and feet of a person that does all of his work. And he sprinkles the blood on the altar corresponding to the blood of his soul, so that a person think in doing all of this that he sinned to God with his body and his soul, and it is fit for him that his blood be spilled and his body burnt; were it not for the kindness of the Creator, who took an exchange and ransom from him [in] the sacrifice - that its blood be instead of his blood and its soul be instead of his soul. And the central limbs correspond to his central limbs. And the portions with which to sustain the teachers of Torah [are so] that they will pray for him. And the daily sacrifice is because there is no saving the community from always sinning. And these words are tenable [and] grab the heart, like the words of classic homiletic teachings (Shabbat 87a). And in the way of truth (mysticism), the sacrifices contain a hidden secret...

5 ה

(א)... וכאשר אתה רוצה לעמוד על עיקר הקרבן אין ענין הקרבן רק דבר זה כי כאשר העלול נמצא מן העלה יתברך כן שב אל עלתו, ר"ל כי הנמצאים אין להם קיום בלא העלה והם תלוים בו וזהו השבת העלול אל העלה... ולפיכך כל ענין הקרבנות להורות כי השם יתברך יחיד בעולם ואפס זולתו, ולכך לא תמצא בכל הקרבנות לא אל ולא אלקיך רק שם המיוחד, כי הקרבנות כמו שהם להורות על אחדותו שכל הנמצאים במדריגת רוממותו ומעלתו נחשבים לאפס והכל שב אליו שאין דבר נמצא זולת מחסדי ה'.

The essence of a sacrifice is when the "effect" (the person) returns to his "Cause" (Hashem), meaning that the creations have no existence without their Cause and they are dependent upon Him, and the sacrifice is the return of the "effect" to the "Cause"... The whole purpose of sacrifices is to show that Hashem is singular in the universe and there is nothing without Him, and therefore the Torah only uses the actual name of Hashem (and not substitutes for His Name) in the section dealing with sacrifices, because sacrifices show the Oneness of Hashem and that all creations are considered nothing compared to Hashem and everything returns to Him, for nothing exists without the kindness of Hashem.

6 ו

(א) מצות בנין בית הבחירה - לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר ועשו לי מקדש. וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשלחן והמזבח וכל שאר הכלים כלם.

(1) The commandment of building the Choice House: To build a house for the sake of God, meaning to say that we would bring Him sacrifices there and that pilgrimage and yearly gathering of all of Israel be there, as it is stated (Exodus 25:8), "And let them make Me a sanctuary." And with it, this commandment includes the vessels needed for the service of the House of God - such as the menorah, the table, the altar, and all of the other vessels.

7 ז

(ב) משרשי מצוה זו, מה שתראה בסוף דברי. ואכן מיראתי להתקרב אל משכן ה', כי ידעתי כל הקרב הקרב אם לא יתקדש למדי לא יראה הבית וחי. גם הכהנים הנגשים לעבודה יתקדשו בבואם אל הקדש לפנים, והלוים אחר הטהרו וינף אהרן אותם תנופה טרם יתנו קולם בהיכל ה'. אמרתי גם אני אגיד עצתי, ואערך התנצלותי נגד זקני, וארחץ בנקיון כפי טרם אעלה בית ה'.

(2) From the roots of the commandment are what you will see at the end of my words. However, I am afraid of drawing close to the Dwelling of God, as I know that 'anyone who comes close, who comes close' that has not sufficiently sanctified himself 'will not see the House and live.' Even the priests that come forward for the service sanctify themselves in their coming to the sanctum inside; and before the Levites [came] to raise their voices in the sanctuary of God, they purified themselves and Aharon waved them as a wave-offering. [Hence] I said, I too will say my counsel and arrange my apology in front of my elders, and 'I will wash my palms in innocence' before I go up to the House of God.

8 ח

(ג) ידוע הדבר ומפרסם בינינו העם מקבלי המצות כי שבעים פנים לתורה, ובכל אחד מהן שרשים גדולים ורבים, ולכל שרש ושרש ענפים, כל אחד ישא אשכל גדול של פרות נחמדים להשכיל לבות, יום יום יוציאו פרח לשוקדים עליהם, פרחי חכמה ושכל טוב, כל עינים מאירות ורחבה ונסבה עמק חכמתה עד שאין כח באדם להשיג תכליתה. כמו שהעיד המלך החכם (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ועם כל זה אין להרפות ידי העוסק בה, כי אם מעט ואם הרבה ממנה יאכל כלה מתוקה, ואם יש כמה אשר מפרי עץ הגן לא תשיג ידם לקחת יקחו להם עליהן לתרופה. ואנכי עם דעתי, גדל ערכה ורב עמקה, וכי פליאה ממני נשגבה, פערתי פי לדבר בה ואסמך במה שלמדוני רבותי, (ע''ז יט א) לגרס איניש ואף על גב דלא ידע מאי קאמר שנאמר (תהלים קיט כ) גרסה נפשי לתאבה.

(3) It is well-known and famous among us - the people that accepted the commandments - that there are seventy faces to the Torah. And in each one of them, there are many great and numerous roots, and to each and every root, [is there] branches - each one supports a great cluster of fruits that are pleasant for hearts to ponder. Each day they put out a flower for those that are constant over them - flowers of wisdom and good reasoning. The depth of its wisdom enlightens the eyes, [it] is broad and surrounding, to the point that a man does not have the power to grasp its end; as the wise king testified (Ecclesiastes 7:23), "I said that I would fathom it, but it is far from me." And with all of this, the hands of the one who is involved with it should not tire, for whether he eats little or much, it is all sweet. And if there are many whose hand will not reach the fruit to take it, let them take the leaves for themselves as medication. And I - with the knowledge of its great value and enormous depth and that 'it is a wonder and sublime for me' - have opened my mouth to speak about it. And I will rely upon what my teachers have taught me (Avodah Zarah 19a), "Let a person recite (ligris), and even though he does not know what he said, as it is stated (Psalms 119:20), 'My soul is crushed (garsah) for desire.'"

9 ט

(ד) דע בני, כי כל אשר יגיע אצל השם בעשות בני אדם כל מצותיו איננו רק שחפץ השם להיטיב לנו, ובהיות האדם מכשר ומוכן בעשית אותן מצות לקבל הטובה אז ייטיב אליו השם, ועל כן הודיעם דרך טוב להיותם טובים, והיא דרך התורה, כי בה יהיה האדם טוב. נמצא שכל המקים (המקבל) מצותיו השלים חפצו באשר הוא ראוי אז לקבל טובתו, וכל שאינו מכין עצמו לכך, רעתו רבה, שיודע חפץ השם בזה, והוא יעשה מעשיו כנגד חפצו. ופרשה אחת נכתבה בתורה להודיענו עקר זה לבד, והוא מה שכתוב בסדר והיה עקב (דברים י יב יג) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך וגו' עד לטוב לך. כלומר איננו שואל מעמך דבר בעשותך מצותיו רק שרצה בטובו הגדול להטיב לך. וכמו שכתוב אחריו הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. כלומר ואינו צריך למצותיך רק מאהבתו אותך לזכותך.

(4) Know, my son, that all of God's desire that human beings perform His commandments is only to do good to us. And by virtue of a person being prepared and ready - by doing those commandments to receive the good - then God will do good to him. Therefore, God informed them of the good path to be good, and that path is the path of the Torah; for through it will a man be good. It comes out that all who uphold (accept) God's commandments, fulfill His desire [to do good to us] - in his then being fit to receive His goodness. But [regarding] anyone who does not ready himself for this, his evil is great - as he knows God's desire in this, and he [still] makes his actions contrary to God's will. And one section of the Torah was written specifically to inform us of this fundamental principle - and that is what is written in the Order of Vehaya Ekev (Devarim 10:12-13), "And now, Israel, what does the Lord, your God, request from you, etc. for your benefit." [That is] to say, He is not asking anything from you, in your performing His commandments, besides His wanting, in His great goodness, to do good to you. And, as it says afterwards, "Behold, to the Lord your God belongs the heavens and the heavens of the heavens, and all that is in it." [That is] to say, He doesn't require your commandments, except out of His love for you, and for your merit.

10 י

(ה) ויש בעושי המצות ישימו מגמת פניהם אל הטובה המעתדת אליהם בעשיתן לבד, כי ידעו שבסבתן תנוח עליהם הברכה והטוב, ואל הכונה ההיא יתעסקו בהן לעולם, ואלה חלקם בחיים וזוכים לעדן גן אלקים, ואולם לא הגיעו אל תכלית הכונה הטובה. אבל יש אשר זכו ונתן להם השם יתברך לב לדעת ולהכיר במדותיו המעלות, ומתוך הכרתם יתקשרו מורשי לבבם באהבתו קשר חזק ואמיץ עד שישימו כל כונת הכנת גופם כדי להשלים חפץ השם יתברך לרב חשקם אותו, ואל התועלת המעתדת להם בעסק ההוא לא ישיתו לב, והיא המעלה הגדולה שעלו אליה האבות הקדושים השלשה והרבה מבניהם אחריהם, זכר כלם לברכה, וזאת היא המדרגה העליונה שאפשר לבן אדם לעלות.

(5) And among those that do the commandments, there are some that only place the direction of their focus upon the future reward to them for doing them, as they know that because of them, blessing and good will rest upon them. And they will always be involved with [the commandments] with this intention, and '[this is] their portion in life,' and they merit Eden, the Garden of God. However, there are those that merit that God, may He be blessed, gave them a heart to know and to recognize His elevated characteristics. And from their recognition, they connect the 'thoughts of their hearts' to His love with a strong and powerful connection - to the point that they make all of the intention of the preparation of their bodies to fulfill the desire of God, may He be blessed, due to their great longing for Him. And they do not place their [thoughts] upon the future benefit from this involvement. And this is the great level to which the three holy forefathers - and many of their children after them, may all of their memory be blessed - climbed. And this is the highest level to which a person can climb.

11 יא

(ו) ומעתה בהיות הנחת דעתנו על זה בענין מצותיו ברוך הוא, תחיב אותנו לאמר כי בנין בית לשם יתברך לעשותנו בה תפלות וקרבנות אליו, הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה, לא מהיותו צריך לשבת בית אנשים ולבוא בצל קורתם, ואם ארזי לבנון יבנוהו או ברותים, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וברוחו יעמדו, אף כי הבית אשר בנו בני האדם צריך לכבודו חלילה, הלא ידועים הדברים וברורים שהכל להכשר גופותנו, כי הגופות יכשרו על ידי הפעלות וברבות הפעלות הטובות ורב התמדתן מחשבות הלב מטהרות מתלבנות מזדקקות, והשם חפץ בטובתן של בריות כמו שאמרנו. ועל כן צונו לקבע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם [לבבנו] אליו בו, והוא ברוך הוא בחר אותו המקום והכינו אל הטובה לבני אדם אולי מהיותו אמצעות העולם בכוון, והאמצעות נבחר מן הקצוות, או מן הטעם שיהיה ברוך הוא היודע. ומתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה שיהיה לנו שם יעלה שכלנו אל הדבקות עם השכל העליוני.

(6) And from here, in that this is the grounding of our opinion about the matter of His commandments, blessed be He, we are obligated to say that the building of the House for God, may He be blessed, for us to do our prayers and sacrifices to Him in it - it is all to prepare our hearts to His service, may He be elevated. [It is] not from His need to sit in the house of people and to come under the shade of their beams - whether they build it from cedars of Lebanon or from cypresses, 'as the heavens and the heavens of the heavens cannot contain Him,' and they [only] stand by His spirit; 'surely the house that people built' would [not] be needed for His glory, God forbid. Are the things not known and clear that it is all for the refinement of our bodies? As bodies are refined by actions; and by the multiplication of good actions and their great constancy, the thoughts of the heart become purified, cleansed [and] sanitized - and God desires the good of the creatures, as we have said. And therefore, He commanded us to fix a place that would be pure and completely clean to purify the thoughts of people there and to refine their [our] hearts towards Him in it. And maybe He, blessed be He, chose that place and prepared it for the good of people from its being exactly at the center of the world, and the center is choicer than the ends; or for [another] reason that He, blessed be He, would be [its] Knower. And through the refinement of action and the purification of thought that we will have there, our minds will rise to clinging with the Highest mind.

12 יב

(ז) ועל דרך הפשט על הצד הזה נפרש שרית השכינה במקום ההוא, ואף על פי שהאמת כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה כח א) קדשתן עליהם אפילו כשהן שוממין, שמשמע בזה שאין כל סבת שרית השכינה שם מצד העובדים, אפשר לומר כי אותו המקום בחרו האל לברך בני אדם אשר ברא ממנו כמו שאמרנו, וכמו שהיה חפצו לשלוח לבני אדם נביא להורותם דרך ילכו בה ויזכו לקים נפשותם, כמו כן חפץ בחסדיו הגדולים לקבע להם מקום בארץ שיהיה נכון אל טובת הבריות וזכותם, וכל זה מחסדיו על בריותיו. ומכל מקום, לעולם תתרבה שם הברכה והקדשה לפי הפעלות הטובות שיעשו שם בני אדם, ואז עם הפעלות הטובות יפתחו מעינות הטוב כנגדו, כי באמת אינה דומה קדשת המקום בחרבנו לקדשתו בישובו.

(7) And we will explain the dwelling of the Divine Presence in this place in this way according to the simple understanding: Even though, in truth, our Rabbis, may their memory be blessed, said (Megillah 28a) [that] their sanctity is upon them, even when they are desolate - which implies that there is no reason at all for the dwelling of the Divine Presence from the side of the worshipers - [still,] it is possible to say that God chose this place to bless from it people that He crated, as we have said. And [just] like it was His desire to send a prophet to people to teach them the path in which they should walk and [so] merit to preserve their souls, so too did He desire, in His great kindnesses, to fix a place on earth for them that would be prepared for the good of people and their merit - and all of this is from His kindnesses to His creatures. And regardless, blessing and holiness will increase there according to the good actions that people do there. And then with the good actions, the channels of good will open up corresponding to it; since in truth the holiness of a place in its destruction is not similar to its holiness in it inhabitation (use).

13 יג

(ח) והנחת הטעם הזה בענין הבית תחיב אותנו גם כן לסמך אל הטעם הזה בעצמו לפי הפשט ענין הקרבנות ושבט עובדו וכלים יקרים ידועים. הלא אמרנו כי עקרי הלבבות תלויין אחר הפעלות, ועל כן כי יחטא איש, לא יטהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכתל חטאתי לא אוסיף עוד, אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רע החטא וימנע ממנו פעם אחרת.

(8) And the laying down of this reason in the matter of the Temple obligates us also to make the matter of the sacrifices and the tribe of its workers and the precious well-known vessels rely on the very same reason, according to the simple understanding. Did we not say that the main [inclinations] of the heart follow after the actions? And, if so, the heart of a person will not be properly purified only with the word of the lips, that he say between himself and the wall, "I have sinned, I will not [do it] again." But when he does a great act for his sin, to take 'he-goats from his pens' and to exert himself to bring them to the prepared house to the priest, and [do] all of the procedure that it written about the sacrifices of the sinners - from all of this great action - he will fix the badness of sin in his soul, and it will be avoided by him the [next] time.

14 יד

(ט) וכעין זה הטעם מצאתי להרמב''ן זכרונו לברכה על צד הפשט שכתב (ויקרא א ט) בשם אחרים, וזה לשונו, כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם יתברך כי כאשר יחטא יביא קרבן ויסמך עליו ידיו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, וכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקים בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן, שיהיה דמו תחת דמו, נפש תחת נפש. וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו. והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה הדברים מתקבלין מושכין הלב כדברי הגדה (שבת פז א), עד כאן. והאריך הוא עוד בענין, וכתב, ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם וכו', כמו שכתב בפרושיו פרשת ויקרא.

(9) And I found with Ramban, may his memory be blessed, [an explanation] on the [level] of the simple meaning, similar to this reason. As he wrote (Ramban on Leviticus 1:9) in the name of others, and this is his language: Since the deeds of people are determined by thought, speech and action, God, may He be blessed, commanded that when he sins, he brings a sacrifice and place his hands upon him corresponding to the deed, and confess with his mouth corresponding to the speech, and burn the innards and the kidneys, as they are the instruments of thought and desire. And the limbs [of the sacrifice] correspond to the hands and feet of a person that does all of his work. And he sprinkles the blood on the altar corresponding to the blood of his soul, so that a person think in doing all of this that he sinned to God with his body and his soul, and it is fit for him that his blood be spilled and his body burnt; were it not for the kindness of the Creator, who took an exchange and ransom from him [in] the sacrifice - that its blood be instead of his blood and its soul be instead of his soul. And the central limbs correspond to his central limbs. And the portions with which to sustain the teachers of Torah [are so] that they will pray for him. And the daily sacrifice is because there is no saving the community from always sinning. And these words are tenable [and] grab the heart, like the words of classic homiletic teachings (Shabbat 87a). To here [are his words]. And he wrote at more length about the matter and wrote, "And in the way of truth (mysticism), the sacrifices contain a hidden secret, etc.," as he wrote in his commentary on Parshat Vaykra.

15 טו

(י) ועוד נוסיף דברים על צד הפשט, ונאמר כי מזה השרש צונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב בני אדם חומד מהם כמו הבשר והיין והפת כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהם, ולעני חיב להביא ממעט קמחו אשר עיניו ולבו עליו כל היום. ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם לא יתחלקו, רק שבזה נתן השכל ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו. ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כמוהו ולהביאו אל המקום הנבחר לעלוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו כליל יהיה לא יזכר ולא יפקד תחת גופו, כדי לציר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קימת לעולם, וגם לגוף השתף עמה יש קיום בתחיה בסבתה בלכתו בעצתה, כלומר שישמר מן החטא, ובקבעו בנפשו ציור זה, יזהר מן החטא הרבה. והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכפר אליו שגגתו. אבל הזדונות לא יספיק לכפרם דמיון זה, כי החוטא במזיד לא יוכח בדמיונות ודברים, כי אם שבט לגו כסילים (משלי כו ג).

(10) And we will add other things on the [level] of the simple meaning, and say that it is from this root that God commanded us to always sacrifice from things about which the heart of man covets, like meat and wine and bread, so that the heart be more aroused with this matter. And it [likewise] obligated the poor person to bring from his little [supply] of flour that his eyes and heart are upon all of the day. And there is another arousal of the heart with animal sacrifices from the angle of similarity, as human and animal bodies are similar in all of their matters - they are only differentiated that in this one, intellect was given into it, and not into that one. And when the human body goes out of the realm of the intellect at the time of the sin, he must know that he has entered the realm of animals at that time, as this is the only thing that differentiates them. And therefore he is commanded to take a body of flesh like him and to bring it to the place chosen for the raising of the intellect and to burn it there, and to forget its memory - it shall be completely [incinerated], 'it shall not be remembered and it shall not be thought of,' corresponding to his body - in order to form a strong image in his heart that any matter of a body without intellect is lost and completely null. And he should [thus] rejoice in his portion of an intelligent soul with which God has graced him, [and] which exists forever. And the body that cooperates with it will also exist in the revival [of the dead] on its account, in its following its counsel, meaning to say in its guarding itself from sin. And in his fixing this image in his soul, he will be very careful about sin. And the Torah promises that through this great act and through the obedience of its doer that he regret his sin from his heart and from his soul, [that] his accidental sin will be atoned. But this similarity will not suffice to atone for volitional sins, as one who sins volitionally will not be chastised by similarities and words, but only by "the rod for the back of fools" (Proverbs 26:3).

16 טז

(יא) ואל יקשה עליך בהנחת טעם זה איך נביא קרבן נדבה לעולם, כי טעמנו זה יסבל גם הנדבות. שאחר שאמרנו שהקרבן דמיון להשפלת הגופות ולעלוי הנפשות, אף בלא חטא ידוע ימצא בו המקריב תועלת לקחת המוסר.

(11) And let it not be difficult to you in putting down this reason, how it is that we would ever bring a voluntary offering, as our reason also [explains] voluntary offerings: Since we have said that a sacrifice is an illustration of the lowering of bodies and the elevation of soul, the sacrificer will find benefit to [learn this] lesson, even without a known sin.

17 יז

(יב) ובקרבן עזאזל שנשלח חי אל מקום החרבן והכליון נאמר בפשט הענין לבל ידמה החוטא הגמור שאחר שתקבל נפשו ענש על חטאים, התשוב לעמוד במקום הטובים או תהיה לה השארות וטובה קצת ואפילו תהיה כירבעם בן נבט וחבריו, כמו שהוא רואה כל השנה כלה שיש לגוף הבהמה שהוא לדמיון גוף החוטא השארות קצת בית השם יתברך באפר שנשאר שם בעת השרפה לא יוציאוהו מן הבית עד אחר זמן הרבה. על כן בשעיר החי הנושא כל העונות יראו רמז כי החוטא שעונותיו מרבים כמו האפקורוסין ושכפרו בתורה ובתחית המתים וכל המצרים לישראל בכלל, לא יראו בטובה לעולם ותועלתם לא תמות ואשם לא תכבה, כמעשה השעיר בנשאו רבוי עונות כל ישראל ישלך לגמרי אל ארץ גזרה, לא ימצא בבית ה' לא לשחיטה ולא לזריקה, זכרו יאבד מני ארץ. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי יומא פ''ו ה''ג) כי בשעה שישראל מרצין, לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים, להודיען דמיון החוטא הגמור כי כן יאבד מהרה ויהיה כלה כליון גמור, למען ילמדו ויקחו מוסר וייטיבו דרכיהם. וזהו הסימן הטוב להם, שאין מלמד מוסר אלא האוהב, כמו שכתוב (משלי יג כד) ואהבו שחרו מוסר.

(12) And about the sacrifice of Azazel that would be sent alive to a place of destruction and of extinction, we will say about the simple understanding of the matter [as follows]: The complete sinner should not imagine that after his soul receive the punishment for [the] sins, it will return to stand in the place of the good or [that] there will be some survival and good - even if he is like Yerovam the son of Nevat and his colleagues - just like he sees the whole entire year that the body of the animal that is an illustration for the body of the sinner has some remnants in the House of God, may He be blessed, in the ashes that stay there at the time of the burning. [As] they do not take them out from the Temple until after much time. Therefore in [this] living goat that carries all of the sins, they will see a hint that a sinner whose sins are great - like the heretics and those that deny Torah or the revival of the dead, and all of those that oppose Israel are included [as well] - will never see any good, and 'their worm will never die and their fire will never be extinguished.' [It is] like the procedure of this goat - [that] in his carrying the multitude of sins of all of Israel, is sent completely to a desolate land. He is not found in the House of God, not for slaughter and not for sprinkling - 'its memory will be lost from the earth.' And this is [the meaning of] what they, may their memory be blessed, said (Talmud Yerushalmi Yoma 6:3) that at the time that Israel was accepted, [the goat] would not reach halfway [down] the mountain before it would become [detached,] limb [from] limb - to show them the illustration of a compete sinner. As so will he be quickly destroyed, and he will be entirely, completely destroyed. [This is] in order that they would learn and [understand] the lesson and improve their ways. And this sign is good for them, as only he who loves one teaches him lessons, as it is written (Proverbs 13:24), "but he who loves him disciplines him early."

18 יח

(יג) ובענין חלוק הקרבנות בשחיטתן ובמתנות הדם ובחלק הכהנים ויתר פרטיה רבים, אם נאמר לפי הפשט שהיה כן להיות מחשבת העובד מכונת אל העבודה הרבה, כי החלוקין יכריחו כיון המחשבה בדבר, לא נעלה בידינו רק דברי נערות. וכלל הדברים כי גם בפשטים לא נמצא ידינו ורגלינו בלתי סעד המקבלים, ואליהם נכרע אפים ויפתחו לנו בכל אלה העינים.

(13) And regarding the division of the sacrifices in their slaughtering and the giving of the blood and the portion of the priests and the rest of its many details, were we to say that the thought of the servant [making the sacrifice] be directed to the [parts of the] multitudinous service - as the distinctions would require the direction of thought to the matter - the only thing that would come up in our hands would be the words of youths. And the principle of the thing is that even in the simple understandings, we cannot find our hand or feet without the support of the mystics (kabbalists). And we bow our heads to them and they should open our eyes about all of this.

19 יט

(יד) ואולם אין לקרותנו מכת הכסילים בהוציאנו כל רוחנו בדברים, כי בפסלת רב מעט אכל נמצא לעתים. גם כי ראינו לרבותינו זכרונם לברכה כיוצא בדברינו אומרים שאמרו בקרבן סוטה (סוטה יד א) היא עשתה מעשה בהמה לפיכך תקריב שעורים. ובקרבן מצרע (ויקרא רבה פט''ז), הוא עשה מעשה פטיט יקריב צפרים (ערכין טז, ב). ובדומה לזה אמרו זכרונם לברכה בענין הנדה (נדה לא א), מפני מה אמרה תורה לישב שבעה נקיים? שתהא חביבה עליו ביותר. ובאמת שאין כל זה לדעתם תכלית הכונה בדברים רק להודיע כי ענין המצוה יסבל הרבה רמזים מלבד עקרים גדולים וחזקים.

(14) However we should not be called from the group of fools, in our spending all of our breath on [empty] words; as in much waste, a little food can sometimes be found. Also because we have seen our Rabbis, may their memory be blessed, saying [words] similar to our words: As they said about the sacrifice of a sotah (a suspect of adultery) (Sotah 14a), "She did an animal act, therefore she should bring barley (animal food)"; and with the sacrifice of a metsora (Vayikra Rabbah 16, Arakhin 16b), "He did an act of chatter, he should bring birds." And similar to this, they, may their memory be blessed, said regarding the matter of a menstruant woman, "Why did the Torah say that she sit seven clean days? That she be most dear to him." And in truth, none of all this is in their opinion the ultimate intent of the things. Rather, it is to inform that the matter of the commandment includes many hints, besides the great and strong fundamentals.