(א) וַיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ב) וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַח־לְ֠ךָ עֵ֣גֶל בֶּן־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י ה' (ג) וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה׃ (ד) וְשׁ֨וֹר וָאַ֜יִל לִשְׁלָמִ֗ים לִזְבֹּ֙חַ֙ לִפְנֵ֣י ה' וּמִנְחָ֖ה בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן כִּ֣י הַיּ֔וֹם ה' נִרְאָ֥ה אֲלֵיכֶֽם׃ (ה) וַיִּקְח֗וּ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֔ה אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיִּקְרְבוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י ה'... וַיִּקְרַ֥ב אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁחַ֛ט אֶת־עֵ֥גֶל הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ׃ (ט) וַ֠יַּקְרִבוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֣ן אֶת־הַדָּם֮ אֵלָיו֒ וַיִּטְבֹּ֤ל אֶצְבָּעוֹ֙ בַּדָּ֔ם וַיִּתֵּ֖ן עַל־קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־הַדָּ֣ם יָצַ֔ק אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ... (טו) וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת קָרְבַּ֣ן הָעָ֑ם וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וַיִּשְׁחָטֵ֥הוּ וַֽיְחַטְּאֵ֖הוּ כָּרִאשֽׁוֹן׃ (טז) וַיַּקְרֵ֖ב אֶת־הָעֹלָ֑ה וַֽיַּעֲשֶׂ֖הָ כַּמִּשְׁפָּֽט׃ (יז) וַיַּקְרֵב֮ אֶת־הַמִּנְחָה֒ וַיְמַלֵּ֤א כַפּוֹ֙ מִמֶּ֔נָּה וַיַּקְטֵ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ מִלְּבַ֖ד עֹלַ֥ת הַבֹּֽקֶר׃ ... (כב) וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־ידו [יָדָ֛יו] אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים׃ (כג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרֲכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־ה' אֶל־כָּל־הָעָֽם׃
(כד) וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה' וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃
(א) וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י ה' אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃ (ב) וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י ה' וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י ה' (ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר ה' ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן...
(פ) (ח) וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (ט) יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ (י) וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃ (יא) וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה' אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ (פ)
(א) ותצא אש. רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לֹא מֵתוּ בְנֵי אַהֲרֹן אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן.
(א) ותצא אש. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר שְׁתוּיֵי יַיִן נִכְנְסוּ לַמִּקְדָּשׁ, תֵּדַע, שֶׁאַחַר מִיתָתָן הִזְהִיר הַנּוֹתָרִים שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן לַמִּקְדָּשׁ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֶן בַּיִת וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּוַיִּקְרָא רַבָּה:
(ד) כי היום ה' נראה - ויוציא אש מן השמים להקטיר קורבנות
(יז) ויקטר על המזבח - שם אותם על המזבח ובבא אש [של] מעלה, נקטר.
(כג) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד - להתפלל שתרד האש.
וירא כבוד ה' אל כל העם - כיצד?
(כד) ותצא אש מלפני ה' - מבית קודש הקדשים דרך מזבח הזהב להקטיר קטורת, שהוא קודם להקטרת תמיד, כדאמר במסכת יומא. ושם מצא בני אהרן אצל מזבח הזהב ושרפם ואח"כ יצא ובא לו על המזבח ותאכל על המזבח את העולה ואת השלמים.
(א) ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא - קודם שיצא האש מלפני ה' כבר לקחו איש מחתתו להקטיר קטורת לפנים על מזבח הזהב, שהרי קטורת של שחר קודמת לאיברים ונתנו בהן אש זרה אשר לא צוה אותם משה ביום הזה, שאף על פי שבשאר ימים כתיב: ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח - היום לא צוה ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה ולא טוב היום להביא את זה, כדי להתקדש שם שמים שידעו הכל כי אש באה מן השמים, כמו שאמר אליהו: ואש לא תשימו - לפי שהיה רוצה לקדש שם שמים בירידת האש מלמעלה.
Abraham ben Meir Ibn Ezra (Hebrew: אַבְרָהָם אִבְּן עֶזְרָא or ראב"ע; Arabic: ابن عزرا; also known as Abenezra or Aben Ezra, 1089 Tudela, Navarre[1]–c.1167) was one of the most distinguished Jewish biblical commentators and philosophers of the Middle Ages. For long it had been assumed that he died at Calahorra.[2]
(ב) ויתנו בהן אש. לא מהאש שיצאה וזה טעם אש זרה:
וטעם אשר לא צוה אותם. שמדעתם עשו ולא בצווי להקטיר קטורת גם באש זרה:
וימותו לפני ה׳. כי חשבו שעשו דבר רצוי לפניו:
Ovadia ben Jacob Sforno (Obadja Sforno, Hebrew: עובדיה ספורנו) was an Italian rabbi, Biblical commentator, philosopher and physician. He was born at Cesena about 1475 and died at Bologna in 1550.[1][2][3]
After acquiring in his native town a thorough knowledge of Hebrew, rabbinic literature, mathematics, and philosophy, he went to Rome to study medicine. There his learning won him a prominent place among scholars.
(א) ויקחו בני אהרן איש מחתתו. חשבו שכמו שאחר התמיד, אשר בו תשרה שכינה, כאמרו עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה', אשר אועד לכם שמה תבא הקטרת, כך היה ראוי להקטיר קטרת חדשה עתה על הגלות כבוד ה' אל כל העם ועל ירידת האש ולכן הקריבוהו:
(ב) לפני ה' במזבח הפנימי שנאמר בו ולא תעלו עליו קטרת זרה וגם אם היה ראוי לעשות כך אם היו מצווים בזה, חטאו לעשותו עתה:
(ג) אשר לא צוה אותם כאמרם ז''ל (עירובין פרק הדר) שהורו הלכה בפני משה רבם:
Sifra - Tannaitic ~3rd Century
(כא) [כא] באותה שעה קפצה פרענות על נדב ואביהוא. ויש אומרים מסיני נטלו את שלהם; כיון שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחלה, והם באים אחריהם, וכל ישראל אחריהם – אמר לו נדב לאביהו "עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל". אמר הקב"ה "מי קובר את מי? הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל".
(כב) [כב] דבר אחר: כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל אמר לו נדב לאביהו "וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש?" – מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קדשי הקדשים שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש". אמר להם הקב"ה "אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי. אתם הכנסתם לפני אש טמאה – אני אשרף אתכם באש טהורה!".
***
(כג) [כג] כיצד היתה מיתתן? שני חוטין של אש יצאו מבית קדשי הקדשים ונחלקו לארבעה. שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, ונשרף גופם ובגדיהם קיימים שנאמר "ותצא אש מלפני ה'".
היה אהרן עומד ותוהא, אומר "אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני". נכנס משה אצלו והיה מפייסו. אמר לו: אהרן אחי, מסיני נאמר לי "עתיד אני לקדש את הבית הזה – באדם גדול אני מקדשו". הייתי סבור או בי או בך בית מתקדש. עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש. כיון ששמע אהרן כך – צדק עליו את הדין ושתק שנאמר "וידם אהרן".
(לב) [לב] "ויקחו בני אהרן" – אף הם בשמחתם. כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. "ויקחו" – אין 'קיחה' אלא שמחה.
"נדב ואביהו" – מה תלמוד לומר "בני אהרן"? שלא חלקו כבוד לאהרן. "...נדב ואביהו" לא נטלו עצה ממשה. "..איש מחתתו" – איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה. "ויקריבו לפני השם אש זרה אשר לא צוה אותם". ר' ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש? תלמוד לומר "אשר לא צוה אותם" – הכניסוהו בלא עצה. רבי עקיבא אומר לא הכניסוה אלא מן הכירים שנאמר "ויקריבו לפני השם אש זרה". אם כן למה נאמר "אשר לא צוה אותם"? שלא נמלכו במשה רבן. רבי אליעזר אומר לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.
(22) 22) A different view: When the sons of Aaron saw that all the offerings had been sacrificed and all the services performed and that the shechinah had not descended for Israel, Nadav said to Avihu: Now is there such a thing as cooking a meal without fire? — whereupon they took a strong fire and entered the holy of holies, viz. (24): "And the sons of Aaron took, each his coal pan, and they put the fire therein" — at which the Holy One Blessed be He said to them: I will honor you more than you have honored Me. You have brought before Me an impure fire; I will burn you with a pure fire.
Vayikra Rabbah ~7th century
רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֶּן בַּיִת נֶאֱמָן, מְצָאוֹ עוֹמֵד עַל פֶּתַח חֲנֻיּוֹת, וְהִתִּיז אֶת רֹאשׁוֹ בִּשְׁתִיקָה, וּמִנָּה בֶּן בַּיִת אַחֵר תַּחְתָּיו, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה הָרַג אֶת הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁמְּצַוֶּה אֶת הַשֵּׁנִי וְאָמַר לֹא תִכָּנֵס בְּפֶתַח חֲנֻיּוֹת, אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ הָרַג הָרִאשׁוֹן, כָּךְ (ויקרא ט, יב): וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה מֵתוּ, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁמְּצַוֶּה אֶת אַהֲרֹן וְאָמַר לוֹ (ויקרא י, ט): יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ, אָנוּ יוֹדְעִין מִתּוֹךְ כָּךְ שֶׁלֹּא מֵתוּ אֶלָּא מִפְּנֵי הַיָּיִן, לְכָךְ חִבְּבוֹ הַכָּתוּב לְאַהֲרֹן וְיִחֵד אֵלָיו הַדִּבּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ.
Tanchuma ~9th Century
(א) אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא, וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ, כַּטּוֹב כַּחֹטֵא, כַּנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא (קהלת ט, ב)... דָּבָר אַחֵר, כַּטּוֹב כַּחוֹטֵא. כַּטּוֹב, אֵלּוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן. כַּחוֹטֵא, אוֹתָן שֶׁחָלְקוּ, קֹרַח וַעֲדָתוֹ שֶׁקָּרְבוּ כְּדֵי לַחֲלֹק עַל מֹשֶׁה וְנִשְׂרְפוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' (במדבר טז, לה). וּבָנָיו שֶׁל אַהֲרֹן נִכְנְסוּ לְהַקְרִיב, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם (ויקרא י, ב). ...
בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת מַזְכִּיר מִיתָתָן שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן וְהִזְכִּיר אֶת סוּרְחָנָן. כָּל כָּךְ לָמָּה. לְהוֹדִיעֲךָ, שֶׁלֹּא מָצָא בְּיָדָן אֶלָּא אוֹתוֹ עָוֹן בִּלְבָד. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשָׁה מִיתָתָן שֶׁל נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁמַּזְכִּיר מִיתָתָן מַזְכִּיר סוּרְחָנָן. כָּל כָּךְ לָמָּה. שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבָאֵי עוֹלָם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, מַעֲשִׂים מְקֻלְקָלִים הָיָה לָהֶם בַּסֵּתֶר וּלְפִיכָךְ מֵתוּ.
בַּר קַפָּרָא בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר, בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים מֵתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, עַל הַקְּרִיבָה, וְעַל הַהַקְרָבָה, וְעַל אֵשׁ זָרָה, וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה. עַל הַקְּרִיבָה, שֶׁנִּכְנְסוּ לִפְנַי וְלִפְנִים. וְעַל הַהַקְרָבָה, שֶׁהִקְרִיבוּ קָרְבָּן מַה שֶּׁלֹּא נִצְטַוּוּ. וְעַל אֵשׁ זָרָה, שֶׁהֵבִיאוּ אֵשׁ זָרָה מִבֵּית הַכִּירַיִם. וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה, תַּאנֵי רַבִּי חִיָּא, אִישׁ מַחְתָּתוֹ, אִישׁ מִמַּחְתָּתוֹ, אִישׁ מֵעַצְמוֹ עָשׂוּ וְלֹא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה.
רַבִּי מַנִּי דְּשַׁאב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן, וּבְכֻלָּן כְּתִיב בָּהֶן מִיתָה. עַל שֶׁנִּכְנְסוּ בְּלֹא רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְכָתוּב בָּהֶן מִיתָה, בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ (שמות ל, כ). וְעַל יְדֵי שֶׁנִּכְנְסוּ מְחֻסְּרֵי בְגָדִים, דִּכְתִּיב בָּהֶן מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְגוֹ' (שם כח, מג). וּמֶה הָיוּ מְחֻסָּרִים. אָמַר רַבִּי לֵוִי, מְעִיל הָיוּ מְחֻסָּרִים, דִּכְתִּיב בֵּיהּ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ וְגוֹ' (שם פסוק לה). וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם בָּנִים, כְּתִיב בָּהֶן מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם (במדבר ג, ד). וְעַל שֶׁנִּכְנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן לַמִּקְדָּשׁ, וּכְתִיב: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְלֹא תָּמֻתוּ (ויקרא י, ט).
אַבָּא חַנִּין אוֹמֵר, שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם נָשִׁים, דְּתָנֵינַן תַּמָּן, וְכִפֵּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, הִיא אִשְׁתּוֹ. אָמַר רַבִּי לֵוִי, שְׁחוּצִים הָיוּ הַרְבֵּה, וְהָיוּ אוֹמְרִים אֵיזוֹ אִשָּׁה הוֹגֶנֶת לָנוּ. הַרְבֵּה נָשִׁים עֲגוּנוֹת הָיוּ יוֹשְׁבוֹת וּמַמְתִּינוֹת לָהֶם, וְהֵם אוֹמְרִים: אֲחִי אָבִינוּ מֶלֶךְ, וְאָבִינוּ כֹּהֵן גָּדוֹל, אֲחִי אִמֵּנוּ נָשִׂיא, וְאָנוּ סְגָנֵי כְּהֻנָּה, אֵיזוֹ אִשָּׁה הוֹגֶנֶת לָנוּ. אָמַר רַבִּי מְנַחְמָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה, עֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד, בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ וּבְתוּלוֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ (תהלים עח, סג). לָמָּה בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, עַל יְדֵי שֶׁבְּתוּלוֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ.
וְעוֹד מִן הָדָא, וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ (שמות כד, יא). אָמַר רַבִּי פִּנְחָס, מִכָּאן שֶׁהָיוּ רְאוּיִין לְהִשְׁתַּלְחַת יָד. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה, וְכִי קִלּוֹרִין עָלְתָה עִמָּהֶן לְסִינַי דְּאַתְּ אָמַרְתְּ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה, כְּאָדָם שֶׁמַּבִּיט בַּחֲבֵרוֹ מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֲכִילָה וַדַּאי, דִּכְתִיב: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, וּרְצוֹנוֹ כְּעַב מַלְקוֹשׁ (משלי טז, טו). אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, מְלַמֵּד שֶׁהֵגִיסוּ אֶת לִבָּן וְעָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם וְזָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, מֹשֶׁה לֹא זָן עֵינָיו מִן הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו וְגוֹ' (שמות ג, ו). בִּשְׂכַר כִּי יָרֵא (שם), זָכָה וַיִּרְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו (שם לד, ל). בִּשְׂכַר מֵהַבִּיט (שמות ג, ו), זָכָה וּתְמוּנַת ה' יַבִּיט (במדבר יב, ח). בִּשְׂכַר וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה (שמות ג, ו), זָכָה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו (שם לד, ל). וְנָדָב וַאֲבִיהוּא זָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה וְלֹא נֶהֱנוּ מִן הַשְּׁכִינָה.
וְעוֹד מִן הָדָא, וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה (במדבר ג, ד). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְכִי לִפְנֵי ה' מֵתוּ. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁהוּא קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִסְתַּלְּקִין מִן הָעוֹלָם בְּחַיֵּיהֶם. רַבִּי נַחְמָן בָּעֵי קוֹמֵי רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא בְּרַבִּי סִמּוֹן, הָכָא הוּא אוֹמֵר, לִפְנֵי ה' לִפְנֵי ה' שְׁתֵּי פְּעָמִים. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר, לִפְנֵי אֲבִיהֶם (דה״א כד, ב), פַּעַם אַחַת. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁהוּא קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּפְלַיִם כַּאֲבִיהֶם.
Shlomo Ephraim ben Aaron Luntschitz (1550 – 21 April, 1619) was a rabbi and Torah commentator, best known for his Torah commentary Keli Yekar.[1] He served as the Rabbi of Prague from 1604 - 1619
Shimon (Simon) Schwab (December 30, 1908 – February 13, 1995) was an Orthodox rabbi and communal leader in Germany and the United States. Educated in Frankfurt am Main and in the yeshivot of Lithuania, he was rabbi in Ichenhausen, Bavaria, after immigration to the United States in Baltimore, and from 1958 until his death at Khal Adath Jeshurun in Washington Heights, Manhattan.[1][2] He was an ideologue of Agudath Israel of America, specifically defending the Torah im Derech Eretz approach to Jewish life. He wrote several popular works of Jewish thought.