(א) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל אֹתִ֨י שָׁלַ֤ח יְהוָה֙ לִמְשָׁחֳךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ עַל־עַמּ֖וֹ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֣ה שְׁמַ֔ע לְק֖וֹל דִּבְרֵ֥י יְהוָֽה׃ (ס) (ב) כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת פָּקַ֕דְתִּי אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עֲמָלֵ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לוֹ֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בַּעֲלֹת֖וֹ מִמִּצְרָֽיִם׃ (ג) עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּֽיתָ֜ה אֶת־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־חֲמֽוֹר׃ (ס) (ד) וַיְשַׁמַּ֤ע שָׁאוּל֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיִּפְקְדֵם֙ בַּטְּלָאִ֔ים מָאתַ֥יִם אֶ֖לֶף רַגְלִ֑י וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים אֶת־אִ֥ישׁ יְהוּדָֽה׃ (ה) וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל עַד־עִ֣יר עֲמָלֵ֑ק וַיָּ֖רֶב בַּנָּֽחַל׃ (ו) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל אֶֽל־הַקֵּינִ֡י לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י פֶּן־אֹֽסִפְךָ֙ עִמּ֔וֹ וְאַתָּ֞ה עָשִׂ֤יתָה חֶ֙סֶד֙ עִם־כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בַּעֲלוֹתָ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּ֥סַר קֵינִ֖י מִתּ֥וֹךְ עֲמָלֵֽק׃ (ז) וַיַּ֥ךְ שָׁא֖וּל אֶת־עֲמָלֵ֑ק מֵֽחֲוִילָה֙ בּוֹאֲךָ֣ שׁ֔וּר אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מִצְרָֽיִם׃ (ח) וַיִּתְפֹּ֛שׂ אֶת־אֲגַ֥ג מֶֽלֶךְ־עֲמָלֵ֖ק חָ֑י וְאֶת־כָּל־הָעָ֖ם הֶחֱרִ֥ים לְפִי־חָֽרֶב׃ (ט) וַיַּחְמֹל֩ שָׁא֨וּל וְהָעָ֜ם עַל־אֲגָ֗ג וְעַל־מֵיטַ֣ב הַצֹּאן֩ וְהַבָּקָ֨ר וְהַמִּשְׁנִ֤ים וְעַל־הַכָּרִים֙ וְעַל־כָּל־הַטּ֔וֹב וְלֹ֥א אָב֖וּ הַחֲרִימָ֑ם וְכָל־הַמְּלָאכָ֛ה נְמִבְזָ֥ה וְנָמֵ֖ס אֹתָ֥הּ הֶחֱרִֽימוּ׃ (פ) (י) וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל לֵאמֹֽר׃ (יא) נִחַ֗מְתִּי כִּֽי־הִמְלַ֤כְתִּי אֶת־שָׁאוּל֙ לְמֶ֔לֶךְ כִּֽי־שָׁב֙ מֵאַֽחֲרַ֔י וְאֶת־דְּבָרַ֖י לֹ֣א הֵקִ֑ים וַיִּ֙חַר֙ לִשְׁמוּאֵ֔ל וַיִּזְעַ֥ק אֶל־יְהוָ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃ (יב) וַיַּשְׁכֵּ֧ם שְׁמוּאֵ֛ל לִקְרַ֥את שָׁא֖וּל בַּבֹּ֑קֶר וַיֻּגַּ֨ד לִשְׁמוּאֵ֜ל לֵאמֹ֗ר בָּֽא־שָׁא֤וּל הַכַּרְמֶ֙לָה֙ וְהִנֵּ֨ה מַצִּ֥יב לוֹ֙ יָ֔ד וַיִּסֹּב֙ וַֽיַּעֲבֹ֔ר וַיֵּ֖רֶד הַגִּלְגָּֽל׃ (יג) וַיָּבֹ֥א שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־שָׁא֑וּל וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ שָׁא֗וּל בָּר֤וּךְ אַתָּה֙ לַֽיהוָ֔ה הֲקִימֹ֖תִי אֶת־דְּבַ֥ר יְהוָֽה׃ (יד) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל וּמֶ֛ה קֽוֹל־הַצֹּ֥אן הַזֶּ֖ה בְּאָזְנָ֑י וְק֣וֹל הַבָּקָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃ (טו) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל מֵעֲמָלֵקִ֣י הֱבִיא֗וּם אֲשֶׁ֨ר חָמַ֤ל הָעָם֙ עַל־מֵיטַ֤ב הַצֹּאן֙ וְהַבָּקָ֔ר לְמַ֥עַן זְבֹ֖חַ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְאֶת־הַיּוֹתֵ֖ר הֶחֱרַֽמְנוּ׃ (ס) (טז) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל הֶ֚רֶף וְאַגִּ֣ידָה לְּךָ֔ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֵלַ֖י הַלָּ֑יְלָה ויאמרו [וַיֹּ֥אמֶר] ל֖וֹ דַּבֵּֽר׃ (ס) (יז) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל הֲל֗וֹא אִם־קָטֹ֤ן אַתָּה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ רֹ֛אשׁ שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אָ֑תָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ֧ יְהוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ (יח) וַיִּשְׁלָחֲךָ֥ יְהוָ֖ה בְּדָ֑רֶךְ וַיֹּ֗אמֶר לֵ֣ךְ וְהַחֲרַמְתָּ֞ה אֶת־הַֽחַטָּאִים֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וְנִלְחַמְתָּ֣ ב֔וֹ עַ֥ד כַּלּוֹתָ֖ם אֹתָֽם׃ (יט) וְלָ֥מָּה לֹא־שָׁמַ֖עְתָּ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה וַתַּ֙עַט֙ אֶל־הַשָּׁלָ֔ל וַתַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ (ס) (כ) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֙עְתִּי֙ בְּק֣וֹל יְהוָ֔ה וָאֵלֵ֕ךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁר־שְׁלָחַ֣נִי יְהוָ֑ה וָאָבִ֗יא אֶת־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וְאֶת־עֲמָלֵ֖ק הֶחֱרַֽמְתִּי׃ (כא) וַיִּקַּ֨ח הָעָ֧ם מֵהַשָּׁלָ֛ל צֹ֥אן וּבָקָ֖ר רֵאשִׁ֣ית הַחֵ֑רֶם לִזְבֹּ֛חַ לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בַּגִּלְגָּֽל׃ (כב) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַחֵ֤פֶץ לַֽיהוָה֙ בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֙עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב לְהַקְשִׁ֖יב מֵחֵ֥לֶב אֵילִֽים׃ (כג) כִּ֤י חַטַּאת־קֶ֙סֶם֙ מֶ֔רִי וְאָ֥וֶן וּתְרָפִ֖ים הַפְצַ֑ר יַ֗עַן מָאַ֙סְתָּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה וַיִּמְאָסְךָ֖ מִמֶּֽלֶךְ׃ (ס) (כד) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל־שְׁמוּאֵל֙ חָטָ֔אתִי כִּֽי־עָבַ֥רְתִּי אֶת־פִּֽי־יְהוָ֖ה וְאֶת־דְּבָרֶ֑יךָ כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם׃ (כה) וְעַתָּ֕ה שָׂ֥א נָ֖א אֶת־חַטָּאתִ֑י וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְאֶֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַֽיהוָֽה׃ (כו) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל לֹ֥א אָשׁ֖וּב עִמָּ֑ךְ כִּ֤י מָאַ֙סְתָּה֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה וַיִּמְאָסְךָ֣ יְהוָ֔ה מִהְי֥וֹת מֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס) (כז) וַיִּסֹּ֥ב שְׁמוּאֵ֖ל לָלֶ֑כֶת וַיַּחֲזֵ֥ק בִּכְנַף־מְעִיל֖וֹ וַיִּקָּרַֽע׃ (כח) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שְׁמוּאֵ֔ל קָרַ֨ע יְהוָ֜ה אֶֽת־מַמְלְכ֧וּת יִשְׂרָאֵ֛ל מֵעָלֶ֖יךָ הַיּ֑וֹם וּנְתָנָ֕הּ לְרֵעֲךָ֖ הַטּ֥וֹב מִמֶּֽךָּ׃ (כט) וְגַם֙ נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר וְלֹ֣א יִנָּחֵ֑ם כִּ֣י לֹ֥א אָדָ֛ם ה֖וּא לְהִנָּחֵֽם׃ (ל) וַיֹּ֣אמֶר חָטָ֔אתִי עַתָּ֗ה כַּבְּדֵ֥נִי נָ֛א נֶ֥גֶד זִקְנֵֽי־עַמִּ֖י וְנֶ֣גֶד יִשְׂרָאֵ֑ל וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֖יתִי לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ (לא) וַיָּ֥שָׁב שְׁמוּאֵ֖ל אַחֲרֵ֣י שָׁא֑וּל וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁא֖וּל לַֽיהוָֽה׃ (ס) (לב) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַגִּ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אֶת־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וַיֵּ֣לֶךְ אֵלָ֔יו אֲגַ֖ג מַעֲדַנֹּ֑ת וַיֹּ֣אמֶר אֲגָ֔ג אָכֵ֖ן סָ֥ר מַר־הַמָּֽוֶת׃ (ס) (לג) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֨ר שִׁכְּלָ֤ה נָשִׁים֙ חַרְבֶּ֔ךָ כֵּן־תִּשְׁכַּ֥ל מִנָּשִׁ֖ים אִמֶּ֑ךָ וַיְשַׁסֵּ֨ף שְׁמוּאֵ֧ל אֶת־אֲגָ֛ג לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה בַּגִּלְגָּֽל׃ (ס) (לד) וַיֵּ֥לֶךְ שְׁמוּאֵ֖ל הָרָמָ֑תָה וְשָׁא֛וּל עָלָ֥ה אֶל־בֵּית֖וֹ גִּבְעַ֥ת שָׁאֽוּל׃ (לה) וְלֹא־יָסַ֨ף שְׁמוּאֵ֜ל לִרְא֤וֹת אֶת־שָׁאוּל֙ עַד־י֣וֹם מוֹת֔וֹ כִּֽי־הִתְאַבֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־שָׁא֑וּל וַיהוָ֣ה נִחָ֔ם כִּֽי־הִמְלִ֥יךְ אֶת־שָׁא֖וּל עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)
(1) Samuel said to Saul, “I am the one the LORD sent to anoint you king over His people Israel. Therefore, listen to the LORD’s command! (2) “Thus said the LORD of Hosts: I am exacting the penalty for what Amalek did to Israel, for the assault he made upon them on the road, on their way up from Egypt. (3) Now go, attack Amalek, and proscribe all that belongs to him. Spare no one, but kill alike men and women, infants and sucklings, oxen and sheep, camels and asses!” (4) Saul mustered the troops and enrolled them at Telaim: 200,000 men on foot, and 10,000 men of Judah. (5) Then Saul advanced as far as the city of Amalek and lay in wait in the wadi. (6) Saul said to the Kenites, “Come, withdraw at once from among the Amalekites, that I may not destroy you along with them; for you showed kindness to all the Israelites when they left Egypt.” So the Kenites withdrew from among the Amalekites. (7) Saul destroyed Amalek from Havilah all the way to Shur, which is close to Egypt, (8) and he captured King Agag of Amalek alive. He proscribed all the people, putting them to the sword; (9) but Saul and the troops spared Agag and the best of the sheep, the oxen, the second-born, the lambs, and all else that was of value. They would not proscribe them; they proscribed only what was cheap and worthless. (10) The word of the LORD then came to Samuel: (11) “I regret that I made Saul king, for he has turned away from Me and has not carried out My commands.” Samuel was distressed and he entreated the LORD all night long. (12) Early in the morning Samuel went to meet Saul. Samuel was told, “Saul went to Carmel, where he erected a monument for himself; then he left and went on down to Gilgal.” (13) When Samuel came to Saul, Saul said to him, “Blessed are you of the LORD! I have fulfilled the LORD’s command.” (14) “Then what,” demanded Samuel, “is this bleating of sheep in my ears, and the lowing of oxen that I hear?” (15) Saul answered, “They were brought from the Amalekites, for the troops spared the choicest of the sheep and oxen for sacrificing to the LORD your God. And we proscribed the rest.” (16) Samuel said to Saul, “Stop! Let me tell you what the LORD said to me last night!” “Speak,” he replied. (17) And Samuel said, “You may look small to yourself, but you are the head of the tribes of Israel. The LORD anointed you king over Israel, (18) and the LORD sent you on a mission, saying, ‘Go and proscribe the sinful Amalekites; make war on them until you have exterminated them.’ (19) Why did you disobey the LORD and swoop down on the spoil in defiance of the LORD’s will?” (20) Saul said to Samuel, “But I did obey the LORD! I performed the mission on which the LORD sent me: I captured King Agag of Amalek, and I proscribed Amalek, (21) and the troops took from the spoil some sheep and oxen—the best of what had been proscribed—to sacrifice to the LORD your God at Gilgal.” (22) But Samuel said: “Does the LORD delight in burnt offerings and sacrifices As much as in obedience to the LORD’s command? Surely, obedience is better than sacrifice, Compliance than the fat of rams. (23) For rebellion is like the sin of divination, Defiance, like the iniquity of teraphim. Because you rejected the LORD’s command, He has rejected you as king.” (24) Saul said to Samuel, “I did wrong to transgress the LORD’s command and your instructions; but I was afraid of the troops and I yielded to them. (25) Please, forgive my offense and come back with me, and I will bow low to the LORD.” (26) But Samuel said to Saul, “I will not go back with you; for you have rejected the LORD’s command, and the LORD has rejected you as king over Israel.” (27) As Samuel turned to leave, Saul seized the corner of his robe, and it tore. (28) And Samuel said to him, “The LORD has this day torn the kingship over Israel away from you and has given it to another who is worthier than you. (29) Moreover, the Glory of Israel does not deceive or change His mind, for He is not human that He should change His mind.” (30) But [Saul] pleaded, “I did wrong. Please, honor me in the presence of the elders of my people and in the presence of Israel, and come back with me until I have bowed low to the LORD your God.” (31) So Samuel followed Saul back, and Saul bowed low to the LORD. (32) Samuel said, “Bring forward to me King Agag of Amalek.” Agag approached him with faltering steps; and Agag said, “Ah, bitter death is at hand!” (33) Samuel said: “As your sword has bereaved women, So shall your mother be bereaved among women.” And Samuel cut Agag down before the LORD at Gilgal. (34) Samuel then departed for Ramah, and Saul went up to his home at Gibeah of Saul. (35) Samuel never saw Saul again to the day of his death. But Samuel grieved over Saul, because the LORD regretted that He had made Saul king over Israel.
(ד) בּוֹ בַיּוֹם בָּא יְהוּדָה, גֵּר עַמּוֹנִי, וְעָמַד לִפְנֵיהֶן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם, מָה אֲנִי לָבֹא בַקָּהָל. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָסוּר אָתָּה. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מֻתָּר אָתָּה. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַכָּתוּב אוֹמֵר (דברים כג), לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי וְגוֹ'. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְכִי עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים בִּמְקוֹמָן הֵן. כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י), וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַכָּתוּב אוֹמֵר (ירמיה מט), וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן, וּכְבָר חָזְרוּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַכָּתוּב אוֹמֵר (עמוס ט), וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, וַעֲדַיִן לֹא שָׁבוּ. הִתִּירוּהוּ לָבֹא בַקָּהָל:
(4) On that very day, Yehuda, an Ammonite convert, came and stood before them in the Beit Midrash, and said to them, "What is my status with regard to whether I can enter [via marriage] into the congregation [of Israel]?" Rabban Gamliel said to him, "You are prohibited." Rabbi Yehoshua said to him, "You are permitted." Rabban Gamliel said to him, "The verse says, (Deuteronomy 23:4) 'An Ammonite and a Moavite may not enter into the congregation of the Lord, even to the tenth generation,' and so forth." Rabbi Yehoshua said to him, "And are the Ammonites or Moavites still [dwelling] in their own place? Sancheriv, king of Assyria, already arose and blended all the nations, as the verse says, (Isaiah 10:13) 'I have removed the borders of nations, and I have plundered their treasures, and like a great warrior laid low the inhabitants.'" Rabban Gamliel said to him, "The verse [also] states, (Jeremiah 49:6) 'And afterwards I shall return the captives of the children of Ammon,' and they are already returned." Rabbi Yehoshua said to him, "The verse [also] states, (Amos 9:14) 'And I shall return the captives of my nation Israel,' [and Judah], and they are not yet returned." They [the Sages, subsequently] permitted him [the Ammonite convert] to enter into the congregation.
תנו רבנן נעמן גר תושב היה נבוזר אדן גר צדק היה מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים ומאן נינהו שמעיה ואבטליון מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק ואף מבני בניו של אותו רשע ביקש הקב"ה להכניסן תחת כנפי השכינה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם מי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך תכניס תחת כנפי השכינה היינו דכתיב (ירמיהו נא, ט) רפינו את בבל ולא נרפתה עולא אמר זה נבוכדנצר רבי שמואל בר נחמני אמר אלו נהרות בבל ותרגמה דצינייתא (צרידתא) דבבלאי
The Sages taught in a baraita: Naaman the Aramean (see II Kings, chapter 5) was a ger toshav, meaning that he accepted upon himself to refrain from idol worship but did not convert to Judaism. Nebuzaradan was a completely righteous convert. Among the descendants of Sisera (see Judges, chapter 4) were those who studied Torah in Jerusalem. Among the descendants of Sennacherib were those who taught Torah in public. The Gemara asks: And who are they? The Gemara answers: They were Shemaya and Avtalyon. The baraita continues: Among the descendants of Haman were those who studied Torah in Bnei Brak. And even among the descendants of that wicked person, Nebuchadnezzar, were those whom the Holy One, Blessed be He, sought to bring beneath the wings of the Divine Presence and have them convert. The ministering angels said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe: The one who destroyed Your House and burned Your Sanctuary, will You introduce him beneath the wings of the Divine Presence? The Gemara explains: That is the meaning of that which is written: “We have healed Babylonia, but she is not healed” (Jeremiah 51:9). Ulla says: This verse is a reference to Nebuchadnezzar, none of whose children converted. Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: This is not a reference to a person; rather, these are the rivers of Babylonia, and interpret it as referring to the bitter saltwater rivers of Babylonia.
(א) שנצטוינו למחות זרעו של עמלק וכו'. מבואר בר"מ פ"ו מהלכות מלכים ובד"א שלא השלימו ע"ש. ועיין ברש"י בחומש כאן שפי' תמחה וכו' מאיש ועד אשה ועולל ויונק משור עד שה שלא יהי' עמלק נזכר כו' ודבר זה דאף הבהמה צריכים להרוג אינו מבואר בר"מ ובהרהמ"ח וא"י מהיכן הוציא רש"י זה ובספרי כאן לא ראיתי זה וממעשה דשאול אין ראיה דהקב"ה צוה לו אז ע"י שמואל אבל להיות מצוה לדורות לא שמענו וצ"ע. ומ"ש הרהמ"ח דג' מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות בה"מ ולהכרית זרעו של עמלק והמעתיק העתיק שלא כסדר כי הכרתת זרע עמלק הוא קודם לבנין ביהמ"ק והוא גמ' מפורשת בסנהדרין ומבואר בר"מ פ"א מה' מלכים ע"ש בכ"מ ובלח"מ. ומ"ש כי על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב וכו'. צ"ע למה יפטרו נשים ממ"ע זו דאין הזמן גמרא ומלחמה זו מבואר דאף כלה מחופתה וכו' ונראה דזה כיון המגיה בעל מנ"ל ומה שצוה לע' במצוה תכ"ב הוא ט"ס וצ"ל מצוה תכ"ה גבי ז' עממין כ' הרהמ"ח דגם נשים חייבות ע"ש. וכבר כתבתי לעיל דנראה דאף במקום סכנה מחויב כי ידוע דהתורה לא תסמוך דינים על ניסים כמבואר ברמב"ן כ"פ והתורה צונו להלחם ומסכנים נפש במלחמה אם כן גזה"כ הוא דאפילו ס"נ מחויב במצוה זו והאידנא אין אנו מצווים בזה כי כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם וכל דפריש מרובא פריש:
And from the story of Saul there is no proof [that even the animals owned by Amalek must be destroyed], since the Holy One, blessed is He specifically commanded it to him [Saul] by means of Samuel, but there is no proof that this is a command for all future generations….
Nowadays, we are no longer commanded in this [commandment to wipe out Amalek], because Sanherib came and mixed up all of the nations….
(ד) מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַחֲרִים שִׁבְעָה עֲמָמִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ יז) "הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם". וְכָל שֶׁבָּא לְיָדוֹ אֶחָד מֵהֶן וְלֹא הֲרָגוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ טז) "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה". וּכְבָר אָבַד זִכְרָם:
(ה) וְכֵן מִצְוַת עֲשֵׂה לְאַבֵּד זֵכֶר עֲמָלֵק. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". וּמִצְוַת עֲשֵׂה לִזְכֹּר תָּמִיד מַעֲשָׂיו הָרָעִים וַאֲרִיבָתוֹ. כְּדֵי לְעוֹרֵר אֵיבָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יז) "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ זָכוֹר בַּפֶּה לֹא תִּשְׁכָּח בַּלֵּב. שֶׁאָסוּר לִשְׁכֹּחַ אֵיבָתוֹ וְשִׂנְאָתוֹ:
(4) It is a Positive Commandment to exterminate the Seven Nations, as it says, “surely, you shall destroy them” (Deut. 20:17). Anyone who comes across any of these nations and fails to kill them violates a Negative Commandment, as it says, “you shall not keep alive any soul” (Deut. 20:16). Nonetheless, they have already all been destroyed and their memory forgotten.
(5) It is a Positive Commandment to obliterate Amalek, as it says, “erase the memory of Amalek” (Deut. 28:19). It is a Positive Commandment to perpetually remember their wicked deeds and their ambush in order to arouse our enmity against them, as it says, “remember what Amalek did to you” (Deut. 25:17). By Tradition we have learned that “remember” means by speech, “do not forget” (Deut. 25:19) – in one’s heart; for it is forbidden to forget their enmity and hatred.
(ד) וְאִם לֹא הִשְׁלִימוּ אוֹ שֶׁהִשְׁלִימוּ וְלֹא קִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת. עוֹשִׂין עִמָּהֶם מִלְחָמָה וְהוֹרְגִין כָּל הַזְּכָרִים הַגְּדוֹלִים. וּבוֹזְזִין כָּל מָמוֹנָם וְטַפָּם. וְאֵין הוֹרְגִין אִשָּׁה וְלֹא קָטָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, יד) "וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף" זֶה טַף שֶׁל זְכָרִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת שֶׁהוּא עִם שְׁאָר הָאֻמּוֹת. אֲבָל שִׁבְעָה עֲמָמִין וַעֲמָלֵק שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ אֵין מַנִּיחִין מֵהֶם נְשָׁמָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, טו) "כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל" וְגוֹ' (דברים כ, טז) "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים" (דברים כ, טז) "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה". וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּעֲמָלֵק (דברים כה, יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּאֵלּוּ שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יא, יט) "לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי ישְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה" (יהושע יא, כ) "כִּי מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם". מִכְלַל שֶׁשָּׁלְחוּ לָהֶם לְשָׁלוֹם וְלֹא קִבְּלוּ:
(4) If they do not come to peaceful terms or they make peace but do not accept the Seven Commandments, we engage in war against them and slay all their adult males. We take all their money and children as spoils. We do not kill the women or minors, as it says, “the women and the children” (see Deut. 20:14 and 2:34) which means the male children. To what do we refer? To a Discretionary War with one of the other nations. However, with one of the Seven Nations or with Amalek who do not make peace, we leave no soul alive, as it says, “so you shall do with everyone…only of the cities of the nations…do not leave alive any soul” (Deut. 20:15-16), and regarding Amalek it says, “erase the memory of Amalek” (Deut. 25:19). How do we know that this is referring to those who do not make peace with us? For it says, “there was no city which came to peace with the Children of Israel except the Chivites, dwellers of Givon. Everything, they took in the war. For from G-d their hearts were strengthened to the call of war with Israel, so that they may be destroyed.” (Joshua 11:19-20). They were offered peace, and refused.
עברית
(Hebrew Below)
R. Avraham Borenstein, Avnei Nezer: Orah Hayim 2:508 (trans. Mine)
It [the position of Maimonides, that we can make peace with Amalek] is troubling to me, since even if we can make peace with the seven nations, how do we know that we can make peace with Amalek?...
It seems to me that the seven nations are different [from that of Amalek] in that they sinned themselves and performed all the abominations and thus became liable to death. I thus might think that repentance would not suffice for them, just like anyone liable to the death penalty is not freed from their liability through repentance [which is why we need explicit sources stating that we can make peace with them].
But with regard to the seed of Amalek, who are punished for the sins of their fathers, it is presumably contradicted by the verse, “Fathers shall not be put to death on account of their children, and children shall not be put to death on account of their fathers” (Deut. 24:16). However, it is revealed and known before the Holy One, blessed be He, that their [Amalek’s] hatred [for the Jewish people] is buried in their hearts. Go and look at the deeds of Haman the Aggagite! And when they [the Amalekites] grasp onto the deeds of their forefathers, it is written “placing the sins of the fathers on their children” (Exodus 20:4). But should they [the Amalekites] repent and accept upon themselves the seven commandments, it is clear that they are not holding onto the deeds of their forefathers, and thus they cannot be punished for the sins of their fathers.
