א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ועבודת כוכבים לא והא תניא א"ר ישמעאל מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג ת"ל (ויקרא יח, ה) וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפילו בפרהסיא תלמוד לומר (ויקרא כב, לב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי אינהו דאמור כר"א דתניא ר"א אומר (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך גילוי עריות ושפיכות דמים כדרבי דתניא רבי אומר (דברים כב, כו) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה למדנו מרוצח מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ומקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור רוצח גופיה מנא לן סברא הוא דההוא דאתא לקמיה דרבה ואמר ליה אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך אמר ליה לקטלוך ולא תיקטול מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת גזרת המלכות) אבל בשעת גזרת המלכות אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור כי אתא רבין א"ר יוחנן אפי' שלא בשעת גזרת מלכות לא אמרו אלא בצינעא אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור מאי מצוה קלה אמר רבא בר רב יצחק אמר רב
מיתיבי לא ישא ויתן אדם עם המינין ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל וא"ל ר' ישמעאל אחי הנח לו וארפא ממנו ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת קרא עליו ר' ישמעאל אשריך בן דמא שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים (קהלת י, ח) ופורץ גדר ישכנו נחש שאני מינות דמשכא דאתי למימשך בתרייהו אמר מר לא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש איהו נמי חויא טרקיה חויא דרבנן דלית ליה אסותא כלל ומאי ה"ל למימר (ויקרא יח, ה) וחי בהם ולא שימות בהם ור' ישמעאל הני מילי בצינעא אבל בפרהסיא לא דתניא היה רבי ישמעאל אומר מנין שאם אומרים לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג שיעבוד ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפילו בפרהסיא ת"ל (ויקרא כב, לב) ולא תחללו את שם קדשי
ושפיכות דמים ע"ז הא דאמרן גילוי עריות ושפיכות דמים דתניא ר' אומר (דברים כב, כו) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ונערה המאורסה מרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור ושפיכות דמים גופיה מנלן סברא הוא כי ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מרי דוראי אמר לי זיל קטליה לפלני' ואי לא קטלינא לך א"ל ליקטלוך ולא תיקטול מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי
לך כנוס את כל היהודים וגו' עד אשר לא כדת אמר רבי אבא שלא כדת היה שבכל יום ויום עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון וכאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך
נימוקי יוסף מסכת סנהדרין דף יז עמוד ב
קרקע עולם היא. אינה עושה מעשה כי הוא עושה בה מעשה והא דלא מקשה הא אסתר שעת הגזרה הואי משום דלא מיקרי גזרה אלא כשהגזרה מיוחדת באומה אחת לבד אבל אחשורוש לא על ישראל בלבד גזר אלא על כל מדינות מלכותו: וא"ת אמאי לא מקשה אסתר גילוי עריות היא דודאי כיון שהנכרי הבא על אשת ישראל נהרג על ידה כדאמרינן פרק ארבע מיתות [דף נז ב] בא על עריות ישראל נדון בדיני ישראל גם היא ודאי נהרגת מאותו השם עצמו וקרא דאשת רעהו לא ממעט אלא בישראל הבא על הכותית דלא חשיב לן אישות דידהו אבל אישות דישראל ודאי אישות הוא אפילו לגבי בני נח. י"ל דלא ברירא ליה דרשה [מגילה דף יג א] דאל תקרי לבת אלא לבית והא דאמרינן קרקע עולם לפי שיכולין לכוף אותה על כך בע"כ ובכי הא אין לה למסור עצמה למיתה שהרי אפשר שאפילו תמסור עצמה יכופו אותה לדבר עבירה ובכי האי גוונא שרי ואפילו בשלשה עבירות חמורות דאי לא למאן דאמר [שם] אל תקרי לבת אלא לבית דאשת איש היתה אמאי לא מסרה עצמה למיתה על כך וליכא למימר דמשום דלהנאת עצמו הוא שרי דבג' עבירות הללו לא שרי משום הנאת עצמן כדאמרינן גבי העלה לבו טינא לקמן אלא ודאי משום דקרקע עולם היא לא מסרה עצמה למיתה וה"ה לכל דבר שבידיהם להעביר בעל כרחנו שאין לנו למסור עצמנו למיתה בשב ואל תעשה כגון אסתר ואפילו בשעת השמד כדאמרינן [שבת דף מט א] גבי אלישע בעל כנפים שנטל תפילין מראשו כשראה קסדור ושעת השמד היתה ואעפ"כ נטלם הוא לפי שהיה בידם להעביר:
הנאת עצמו. שאין מתכוין הנכרי להעבירו מיראתו אלא להנאת עצמו הוא מתכוין ואין כאן חילול השם ליהרג על כך ודעת רבותינו ז"ל דלא שרינן להנאת עצמן אלא בשאר עבירות אבל בשלשה עבירות חמורות לא דהני לאו משום חלול השם הוא דאסירי דהא אפילו בצנעא ואפילו שלא בשעת השמד דליכא חילול השם יהרג דמשום חומר עצמן הוא ומשום הכי אסירי בכל ענין ואפילו להנאת עצמן נמי תדע דאמרינן בסמוך ימות ואל תעמוד לפניו ערומה וכיון דאיכא איבוד נפש מישראל אונס מיקרי וליכא כוונה להעביר ואפילו הכי אסרינן ומדאמרינן נמי בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה ופי' בירושלמי אפי' א"ל הבא עלין סתם ולא מצא אלא של אשרה אסור אבל בשאר עבירות דאיסורא דידהו בשעת השמד או בפרהסיא משום חלול השם הוא דשרינן להנאת עצמן דליכא חלול השם כולי האי אלא במתכוין להעביר:
המאור הגדול מסכת סנהדרין דף יז עמוד ב
אביי אמר אסתר קרקע עולם היתה רבא אמר הנאת עצמן שאני נקיטין השתא דע"ז וג"ע וש"ד ל"ש בצנעא ול"ש בפרהסיא לא שנא בשעת השמד ול"ש שלא בשעת השמד יהרג ואל יעבור ולא מיבעיא עבירה עצמה אלא אפי' כל מידי דמטי ליהל עובר העבירה הנאה מחמת העבירה בג' עבירות הללו יהרג ואל יעבור כדגרסי' התם בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה וכולה כדאיתא התם והרי רפואה דכי מתרפא מעצי אשרה לאו עובד ע"ז הוא אלא אית הנויי הוא דמתהני מינה ואפ"ה אין מתרפאין ממנה אפי' רפוי נפשות כלומר חולה שיש בו סכנה ואין צ"ל שאין בו סכנה ועוד ההוא שנתן עיניו באשה אחת ואמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר אלמא אפי' מהנאה פורתא בלחוד אמרי' ימות ואל יעבור וא"ת דלמא שאני התם דתקנתא הוא שלא יהיה בנות ישראל פרוצות בעריות ההוא טעמא ליתיה אלאלמ"ד פנויה היתה אבל למ"ד אשת איש היתה בלאו ה"נ כיון דמטיא ליה הנאה מערוה אמרינן ימות ואל יהנה ושלש עבירות הללו שהזכרנו דינן שוה כמו שכתבנו ושאר עבירות שבתוכה שלא בשעת השמד ובצנעא יעבור ואל יהרג דכתיב וחי בהםולא שימות בהם ואע"ג דמכוין הנכרי להעביר לישראל אבל בשעת השמד אפי' בצנעא אי נמי בפרהסיא אף שלא בשעת השמד אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור והני מילי כולהו דקא מכוין הנכרי לעבוריה לישראל אבל להנאת עצמו ל"ש הכי ול"שהכי שרי דהא אסתר ג"ע הואי ופרהסיא הואי ואפ"ה מותר להנאת עצמן ומנא תימרא דאסתר ג"ע הואי דהא אמרי' התם לקחה מרדכי לו לבת אל תקרי לבת אלא לבית וכן נמי קואקי ודמינקי דיהבי' להו דפלחי בהו לבי נורא שהוא בית ע"ז שרילהנאת עצמן ואפי' בשעת השמד הלכך נכרית נמי דקא אונסה ליה לבר ישראל לעבירה להנאת עצמ' הוא ויעבור ואל יהרג ואפי' בפרהסיא ואפי' בשעת השמד ואע"ג דאמר רבא אין אונס בערוה שאין קושי אלא מדעת ה"מ בשתקפוה נכרים ובאעל הערוה דלא הוי אונס עד שמיכוון לאשתו מעיקרא ותקפוהו נכרים ודבקוהו לערוה אבל היכא דאמרי ליה עבור ואל תהרג הא מלתא אחריתי היא מדרבא דהתם גמרי' לה אלא משמעתין דהכא וכבר ברירנא דלהנאת עצמו של האונס אפי' ערוהשריא אבל לע"ז עצמה אינו יודע בו דרך שיהא בו הנאת עצמו כדי שיהא מותר לפיכך נ"ל בע"ז עצמה לעולם יהרג ואל יעבור וכן בש"ד אע"ג דמכוין נכרי להנאת עצמו אין שם דרך לעולם שיהא מותר דהא טעמיה משום סברא דמאי חזיא דדמאדידך סומק טפי והאי סברא איתי בכל ענין אפי' בשמתכוין הנכרי להנאת עצמו ובהא מלתא בלחוד שאני דין ג"ע מדין ע"ז וש"ד אתי לא מקישין היקש גמור שזה אסור להנאת עצמן וזה מותר להנאת עצמן והא דאמר רבא האי נכרי דא"ל לישראלקטול אספסתא וכו' בשעת השמד או בפרהסיא עסקי' דאי שלא בשעת השמד ובצנעא אפי' למקטל ולמשדא בנהרא יעבור ואל יהרג והא דמקשי' /דלא מקשי'/ בגמ' והא אסתר ג"ע הואי אלא כיון שלא מיחוורא דרשה דלקחה מרדכי לו לבת ועודי"ל דנבעלת לנכרי להנאת עצמן אין שם מיתת ב"ד אע"פ שהיא אשת איש דאשת רעהו בעינן מש"ה אלימא ליה לאקשויי מפרהסיא דאמרי' בה אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור ושינויי דאביי ורבא עלה איתנהו לתרווייהו ולא פליגי אהדדי ואת"לפליגי בנכרית אי נמי רשעה בת ישראל שאנסה את ישראל לעבירה שהוא אינו קרקע עולם לפי שאין קושי אלא מדעת וסברא למימר דלאביי אסור ולרבא שרי מ"מ קי"ל כרבא דכל להנאת עצמן שרי ודאמרי' אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבורה"מ דקא אנסי ליה אחרים לעבור אבל היכא דאנסה ליה איהי לדידיה להנאת עצמן הוא ויעבור ואל יהרג ורב אחא משבחא ז"ל כתב בפרשת וארא וכדומה לזה דכל להנאת עצמן שרי ואף בתלמוד ירושלמי [שביעית פ"ד ה"ב ובסנהדרין פ"ג ה"הוע"ש] יש לנו סיוע לדברינו שאמרנו שבשאר מצות יעבור ואל יהרג אפי' במתכוין הנכרי להעבירו דגרסי' התם ר' אבא בר זימנא הוה מחייט גבי חד ארמאי ברומי איתו ליה בשר נבילה אמר ליה אכול ואי לא קטילנא לך אמר ליה אין בעית מקטליתי קטול דאנא לית אנא אכול נבילה א"ל מאן אודע לך דאלו אכלת הוינא קטיל לך אלא אי יהודאי יהודאי אי ארמאי ארמאי אמר ר' מונא אלו שמע ר' אבא למיליהון דרבנן דאמרי יעבור ואל יהרג הוי קא אזיל ליה.
כתוב שם לראב"ד מסכת סנהדרין דף יז עמוד ב
כתוב שם: אביי אמר אסתר קרקע עולם היתה, רבא אמר הנאת עצמן שאני וכו', עד וכן נמי קואקי ודמונקי דיהבינן להו דפלחו [בהו] לבית נורא, דהוא בית לעבודה זרה שרי להנאת עצמן ואפילו בשעת השמד, הילכך גויה דקא אנסה ליה לבר ישראל לעבירה להנאת עצמן הוא, ויעבור ואל יהרג ואפילו בפרהסיא אפילו בשעת השמד.
אמר אברהם: זו טעות גמורה כי לעולם בשעת השמד אפילו להנאתן יהרג ואל יעבור, ודברי רב אחא ז"ל, אע"פ שאינן מפורשין נראין כענין הזה. ומן הענין עצמו שאמרו אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור ואע"פ שהמצוה קלה שפירשו לעבורי היא אפילו הכי החמירו אפילו למצוה קלה כי האי ערקתא דמסאנא, שמע מינה כל בשעת השמד [אסור]. ויש עוד לסמוך דבר זה מצלמו של נבוכדנאצר שלא נתכוון אלא לכבודו להיות מוראו על כל העמים, וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמן לשריפה מפני שהיה בשעת השמד כי כל גזירה כשעת השמד דמי אע"פ שהוא לכבוד עצמו. וכן מעשה המן למרדכי לכבוד [עצמו ולכבוד] המלכות היה ולא רצה מרדכי לזוע מפניו. ומה שכתב דשלש עבירות הללו החמורות כל להנאת עצמן שרי דלאו לעבורי שפיר דמי, וגמר להו מקוקי ודמונקי דבי נורא הוא צד עבודה זרה ומאסתר דעריות היתה ולהנאת עצמן מותר. ואיפשר דלשפיכות דמים משכחת לה להנאת עצמן כגון שהיה לו שונא ישראל והוא מיצר לו ואינו יכול לו כי אם על ידי ישראל חברו שלא ישמר ממנו כמעשה [ירמיהו מ יד] בעליס מלך בני עמון על ידי ישמעאל בן נתניה, ויאמר זה שמותר להורגו ואל יהרג, והכל הבל. כי אם התירו קוואקי ודמונקי אבק עבודה זרה כשמשאילין להם כלים לכך ואינו אלא משום לפני עור אבל אין כאן עבודה זרה. ועד שהוא למד מזה להתיר ילמד מעצי אשרה לאיסור [פסחים דף כה א] שהרי אין כאן לעבורי והוא אנוס אונס מיתה. וממעשה דבן דמא [עבודה זרה דף כז ב] שלא הניחו רבי ישמעאל להתרפא מאותו מין ומת, וכל מעשה שאין בו לעבורי כלהנאת עצמן דמי ואפילו הכי אסור. וממעשה אסתר דקאמר עריות הוו ושרי, טעה בזה, דלאו הנהו עריות שנאמר עליה יהרג ואל יעבור שלא נאמר על האשה כי [אם] על האיש. והלא תראה כי לרוצח הוקש ולא לנרצח, והבועל כרוצח והנערה כנרצח, ועל הנערה לא החמיר הכתוב שתהרג, אבל מכל מקום פרהסיא לא גרע משאר עבירות, ועל כן הקשו הוא אסתר פרהסיא הואי ולא הקשו עריות הואי. ושני אביי קרקע עולם היתה דאפילו כשאר עבירות לא הויא, דמאי הוה לה למעבד. ורבא שני הנאת עצמן ובשאר עבירות מותר. ומנעמן [מלכים ב ה יח] יש לנו ללמוד שהיה אדניו נשען עליו בהשתחואתו ועל כרחו נכרע עמו והרי הוא כלהנאת עצמן, דשלא לעבוד איכוון, וטעמא דבני נח דאינו מוזהר על קדושת השם הא ישראל כהאי גונא אסור, אלא מקוואקי ודמונקי לית לן למיגמר לעבודה של ע"ז ממש. ואם תאמר אונס האיש בעריות היכי משכחת לה והא אין קושי אלא לדעת [יבמות דף נג ב], איפשר ברפואתו כמו שפירש רב אחא ז"ל. אי נמי כגון שנתקשה לאשתו ובאו גוים וזמנו [לו] את הערוה ואיימו עליו להורגו אם לא יבא עליה. והראיה שמצא על אסתר שלקחה לו לבת [מגילה דף יג א], ומה אנו צריכין לכך, הלא בעילת גוי לישראלית ובעילת ישראל לגויה מקנאין פוגעין בו הוא [סנהדרין דף פא ב] והוא כחייבי מיתות. ומה שחשב בו קודם לכן לקחה מרדכי לאשה הבל הוא זה, דאטו בעולות הביאו לאחשורוש.
מלחמת ה' מסכת סנהדרין דף יז עמוד ב
ועוד אביי אמר אסתר קרקע עולם היתה וכו' עד ה"מ כולהו דקא מכוין הנכרי לעבוריה לישראל אבל להנאת עצמו ל"ש הכי ול"ש הכי שרי כו':
אמר הכותב יש לי להשיב ממעשה דרב כהנא דבפ"ק דקדושין דתבעי' ההיא מטרוניתא וסליק לאיגרא ואפיל נפשיה מאיגרא לארעא ומעובדא דר' צדוק נמי דהתם יהרג ואל יעבור ולא מצית למימר לפנים משורת הדין דודאי לא הוה קטיל נפשיה אי לאו דינא הואי שהרי מקרא צווח ואומר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם וכל חכמי ישראל הנהרגים על קדושת השם בשעת הגזירה אי נמי בפרהסיא היא וכן אמרו בירושלמי אלו שמע ר' אבא למיליהון דרבנן דאמרי יעבור ואל יהרג הוה אזיל ליה ושם אמרו ר' בונא זעירא חמוניה פרי חורי חמרא בשובתא אלמא לא הוי מסרי נפשייהו לקטלא בלפנים משורת הדין ולא שמענו מדת חסידות לחולה של סכנה שלא יחללו עליו את השבת אלא המזרז משובח והמונע עצמו מתחייב בנפשו הלכך שמעינן מדרב כהנא דנכרית אי נמי רשעת בת ישראל דקא אנסא ליה לבר ישראל בעבירה יהרג ואל יעבור שהרי הוקשה נערה המאורסה לרוצח וברוצח לעולם יהרג ואל יעבור שהרי הודה בה בעל המאור ז"ל ועוד דאמרי' לקמן באותו שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ימות ואל תבעל לו ולמ"ד אשת איש הות שפיר דג"ע הות ואסור והא התם להנאת עצמו של בועל היה ואפ"ה אסור אלמא אף להנאת עצמו אסור וא"ת שאני התם דליכא אונסא לאיתתא ומש"ה אסור דאע"ג דאיהו אניס איהי לא אניסא הא לאו מלתא היא דכיון דאיהו אניס אונסא דגופיה אי ס"ד שרי להנאת עצמן ה"נ הוה שרו רבנן שהרי בחולה שיש בו סכנה מחללין את השבת אע"פ שהמחלל אינו אנוס דהואיל ואיכא נפש מישראל אונס מיקרי והרי בעל זה המאור עצמו ז"ל אומר כן שהרי כתב מדקאמרי' ימות ואל תעמוד לפניו ערומה ש"מ דאפי' מהנאת פורתא בלחוד אמרי' ימות ואל יעבור אלו דבריו הא מכלל שהוא אונס גמור לשניהם וכיון שזה אונס הוא לגבה שמעינן מינה שג' עבירות האמורות אסורות להנאת עצמן וכן נמי הא דאמרי' בפסחים בכל מתרפאין חוץ מג"ע וכו' בכה"ג הוא אם העלה לבו טינא וכיון דבכל מתרפאין ש"מ אונס הוא ואפ"ה אין מתרפאין בג"ע ואע"ג דאיכא אונס ולהנאת עצמן וכן הא דאמרי' בפרק יוה"כ עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר מאכילין רוטב עצמו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וג"ע וש"ד להנאת עצמן היא דומיא דעוברה ואפ"ה בהני ג' אסור עוד ראיתי סמך לדבר באגדה של בראשית רבה בפרשת משכו בכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע וש"ד ומפרש ע"ז כיצד אם היה אדם מישראל חולה ויאמרו לו לך אצל ע"ז פלונית ואתה מתרפא אסור לילך להתרפאות וכו' וג"ע כיצד אם יאמרו לו לאדם עסוק בג"ע וכו' עד וכל הנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה שנאמר כי רבים חללים הפילה וגו' רגליה יורדות מות והואיל ויש בה כל המדות הללו היאך יכולה היא ליתן חיים לחולה לפיכך אין מתרפאין בה מדמתרפאין בשאר עבירות כגון שהיה צריך לאכול נבילות וטריפות לתאבון אוכל ולא ימות ובג"ע ימות ש"מ להנאת עצמן נמי אסור דהא ודאי הנאת עצמן הוא ובתר טעמא אזיל כיון שהנוגע בה מת ואינה יכולה ליתן חיים לו אסור בכל ענין עוד ראיה לדברינו שאמרו בירושלמי במס' ע"ז בפ' אין מעמידין א"ר הונא זאת אומרת שאין מתרפאין מג"ע דתני שבת הותרה מכללה נערה המאורסה לא הותרה מכללה שבת הותרה מכללה לא להתרפאת ודכוותה נערה מאורסה לא הותרה מכללה אפי' להתרפאת מדקתני בברייתא זו והיא שנויה בת"כ שלא הותרה מכללה כלל במשמע וש"מ אף להנאת עצמן לא הותר מכללה תדע שהרי ג' עבירות אלו החמורות לא מפני קדוש השם נאסרו לפיכך אע"פ שאינו מתכוין להעבירו אסור אבל שאר העבירות שנאסרו מונקדשתי הותרו להנאת עצמן דהא ליכא משום קדוש השם והא דאמרי' גבי אסתר דלהנאת עצמן מותר משום דלאו ג"ע הוא וכדאקשי' בגמ' והא אסתר פרהסיא הואי ולא אקשי ג"ע הואי משום דלא מיקרי ג"ע אלא בנערה המאורסה שזנתה א"נ א"א אבל נכרי הבא על בת ישראל לא מיקרי ג"ע דלאו מיתות ולא חייבי כריתות נינהו לא אתיא מנערה המאורסה דקרא וחייבי לאוין כדמפורש בשמעתא לעיל מיהו מעובדא דאמרי' לעיל מסתברא דישראל הבא על הנכרית מיקרי ג"ע משום דקנאין פוגעין בו וה"ל כחייבי מיתות דשייך בהו מיתה וכרת כדאיתא לקמן במכילתין אבל הנבעלת מן הנכרי אין פוגעין בה קנאין ובפ' אין מעמידין אמרי' דבזנות בית דינו של שם גזרו ולא משכח ליה קרא אחרינא לאיסורא וכל אותו מעשה דרך זנות היה שהרי מקבץ הכל ובועל וא"ת שהיה לאסתר דרך חתנות אין חתנות באונס ואף החתנות עצמו ושאר עבירות הוא ולאו ג"ע הוא כדפרישית והטעם שבן שפחה ונכרית כמוה והוא מוליד בן לע"ז אבל נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בא"א כדאיתא בפ' החולץ ולפיכך אין קנאין פוגעין בה הלכך אע"פ שהאשה להנאת עצמה מותרת איש אסור אפי' להנאת נכרית ואפי' בצנעא וא"צ לומר להנאת רשעה בת ישראל האסורה עליו איסור ערוה וכן היא להנאת רשע האסור לה ערוה שלא התירו להנאת עצמן אלא שאר עבירות בפרהסיא ונ"ל דמאן דגריס באגדה דאסתר אשת איש הואי כדאמרי' שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ושוכבת בחיקו של מרדכי ודריש כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך סבר לה כאביי וטעמא דקרקע עולם דההוא טעמא שייך אפי' בא"א אבל רבא דפריש משום הנאתן ליתיה לטעמא אלא בשאר עבירות דפרהסיא ובגמ' לא דייקינן בה באישות כלל דלא מסיימא לן ולא סבירא לן אגדתא דרב ירמיה בר אבא דהתם ויש לומר כדברי בעל המאור ז"ל דנבעלת לנכרי אין שם מיתה ולא כרת אע"פ שהיא א"א ואע"פ שהוא חייב מיתה משום דאשת רעהו כתיב הלכך ליכא אלא שאר עבירות בפרהסיא וכדמפרש בגמ' וחכמי הצרפתים אומרים דאסתר ג"ע הואי ומשום קרקע עולם מותר ועיקר הצלה בנפש בדידיה כתיב דהוא איתקש לרוצח ולא הקשו ממנה אלא לאיסור בפרהסיא אין כאן ורבא אמר להעביר אפי' לאשה בפרהסיא אסור לעולם אבל להנאת עצמן מותרת נמצאו באשה שני דברים מתירין לה קרקע עולם ולהנאתן הא באיש יהרג ואל יעבור לעולם וכן פירשה ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל וקאקי ודמונקי שאר עבירות נינהו ואין איסורן משום לאוי ע"ז אלא משאר חייבי לאוין שבתורה הן משום ולפני עור לא תתן מכשול כדתנן להשאילן ולשאול מהם שהרי לא עבדו הן עצמן ולא נהנו מע"ז בכלום אלא דפרהסיא הואי וכן דעת ה"ר אברהם ז"ל והביא ראיה ממה שאמרו אין מתרפאין בעצי אשרה אמרי' דהתם לאו לעבורי הוא וכל היכא דלא לעבורי הוה כהנאת עצמן דמי ואפ"ה יהרג ואל יעבור וה"ה לג"ע ועוד סמך לדבר ממה שלא היה מרדכי כורע ומשתחוה להמן מפני שהיה נעבד והא התם להנאת עצמו ולכבודו היה ואפי' היה בשעת השמד וע"ז להנאת עצמו מותר הוא מן הדין לפי דברי בעל המאור ז"ל ואע"פ שהוא אמר שאינו יודע בע"ז דרך שיהא להנאת עצמו כדי שיהא מותר הרי אותו מעשה בודאי להנאת עצמו הוא ולא להעבירו ואעפ"כ היה דינו שיהרג ואל יעבור וכן מעשה נעמן הנאת עצמו היה כדכתיב והוא נשען על ידיו אילו היה ישראל דינו שיהרג ואל יעבור אלא שגר תושב כל בצנעא אפי' בע"ז וג"ע יעבור ואל יהרג ולא החמירה בהם תורה בע"ז וג"ע יותר משאר שלהן שאין להם מקרא מן התורה בזה ולא כתיבי בה קראי אבל על קדושת השם בפרהסיא שהוא דבר הנוהג בכל המצוות נצטוו והיינו דאמרי' לא קשיא הא בצנעא הא בפרהסי
(א) היא שצונו לקדש את שמו והוא אמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק ואע"פ שבא עלינו מכריח לבקש ממנו לכפותנו שלא נשמע אליו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו אע"פ שלבותינו מאמינים בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם, רוצה לומר התרת עצמנו למות ביד האנס בעבור אהבתו יתעלה וההאמנה באחדותו כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בזמן נבוכדנצר הרשע כשצוה להשתחות לצלם והשתחוו לו כל ההמון וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים אבל פחדו הכל והיתה בזה חרפה לכל ישראל על אשר אבדה זאת המצוה מכללם. ולא נצטותה זאת המצוה אלא לכמו המעמד המפורסם הגדול ההוא אשר פחד ממנו כל העולם, ולהיות פרסום היחוד בזה יעד השם על ידי ישעיה שלא תשלם חרפת ישראל בזה המעמד ושיראו בהם בחורים בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות ויתירו נפשם ויפרסמו האמונה ויקדשו את השם ברבים, כמו שהבטיחנו באמרו לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו בי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי וגו'. ולשון ספרא על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקדשו שמי ברבים. ובגמרא (סנהדרין ע"ד:) אמרו בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה, תא שמע שבע מצות נצטוו בני נח ואם אתה אומר כן תמניא הוו, הנה נתבאר לך שהיא מכלל מיני המצות המחוייבות לישראל, ושמו ראיתם על זאת המצוה מאמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק שביעי מסנהדרין. (בפרשת אמור אל הכהנים, מדע הלכות יסודי התורה פ"ה):
(א) כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב לב) "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וּמֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לְחַלְּלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב לב) "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי". כֵּיצַד. כְּשֶׁיַּעֲמֹד עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְיֶאֱנֹס אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ יַהַרְגֶּנּוּ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג שֶׁנֶּאֱמַר בַּמִּצְוֹת (ויקרא יח ה) "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". וָחַי בָּהֶם וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. וְאִם מֵת וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:
(ב) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר מִצְוֹת חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים. אֲבָל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת אֵלּוּ אִם יֹאמַר לוֹ עֲבֹר עַל אַחַת מֵהֶן אוֹ תֵּהָרֵג. יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מִתְכַּוֵּן לַהֲנָאַת עַצְמוֹ. כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוֹ לִבְנוֹת לוֹ בֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת אוֹ לְבַשֵּׁל לוֹ תַּבְשִׁילוֹ. אוֹ אָנַס אִשָּׁה לְבָעֳלָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל הַמִּצְוֹת בִּלְבַד. אִם הָיָה בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאֵין שָׁם עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. וְאִם אֲנָסוֹ לְהַעֲבִירוֹ בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ אֶלָּא עַל מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְוֹת בִּלְבַד:
(ג) וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה אֲבָל בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה וְהוּא שֶׁיַּעֲמֹד מֶלֶךְ רָשָׁע כִּנְבוּכַדְנֶצַּר וַחֲבֵרָיו וְיִגְזֹר גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל לְבַטֵּל דָּתָם אוֹ מִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת. יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר אֲפִלּוּ עַל אַחַת מִשְּׁאָר מִצְוֹת בֵּין נֶאֱנָס בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה בֵּין נֶאֱנָס בֵּינוֹ לְבֵין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים:
(ד) כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים כְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. וְאֵלּוּ הֵן הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מַעֲלָה עַל מַעֲלָתָן. וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר (תהילים מד כג) "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (תהילים נ ה) "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח". וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר וְעָבַר וְלֹא נֶהֱרַג הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וְעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁהִיא חִלּוּל הַשֵּׁם. וְאַף עַל פִּי כֵן מִפְּנֵי שֶׁעָבַר בְּאֹנֶס אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין אֲפִלּוּ הָרַג בְּאֹנֶס. שֶׁאֵין מַלְקִין וּמְמִיתִין אֶלָּא לְעוֹבֵר בִּרְצוֹנוֹ וּבְעֵדִים וְהַתְרָאָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּנוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּלֶךְ (ויקרא כ ה) "(וְנָתַתִּי) [וְשַׂמְתִּי] אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ הַהוּא לֹא אָנוּס וְלֹא שׁוֹגֵג וְלֹא מֻטְעֶה. וּמָה אִם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהִיא חֲמוּרָה מִן הַכּל הָעוֹבֵד אוֹתָהּ בְּאֹנֶס אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִיתַת בֵּית דִּין. קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וּבַעֲרָיוֹת הוּא אוֹמֵר (דברים כב כו) "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר". אֲבָל אִם יָכוֹל לְמַלֵּט נַפְשׁוֹ וְלִבְרֹחַ מִתַּחַת יַד הַמֶּלֶךְ הָרָשָׁע וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה הִנֵּה הוּא כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ. וְהוּא נִקְרָא עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּמֵזִיד וְהוּא נִטְרָד מִן הָעוֹלָם הַבָּא וְיוֹרֵד לַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם:
(ה) נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּן וּנְטַמֵּא אוֹתָהּ וְאִם לָאו נְטַמֵּא אֶת כֻּלְּכֶן יִטָּמְאוּ כֻּלָּן וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְכֵן אִם אָמְרוּ לָהֶם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶּנּוּ וְאִם לָאו נַהֲרֹג כֻּלְּכֶם. יֵהָרְגוּ כֻּלָּם וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְאִם יִחֲדוּהוּ לָהֶם וְאָמְרוּ תְּנוּ לָנוּ פְּלוֹנִי אוֹ נַהֲרֹג אֶת כֻּלְּכֶם. אִם הָיָה מְחֻיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יִתְּנוּ אוֹתוֹ לָהֶם. וְאֵין מוֹרִין לָהֶם כֵּן לְכַתְּחִלָּה. וְאִם אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה יֵהָרְגוּ כֻּלָּן וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל:
(ו) כָּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בָּאֳנָסִין כָּךְ אָמְרוּ בָּחֳלָאִים. כֵּיצַד. מִי שֶׁחָלָה וְנָטָה לָמוּת וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים שֶׁרְפוּאָתוֹ בְּדָבָר פְּלוֹנִי מֵאִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹשִׂין. וּמִתְרַפְּאִין בְּכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּמְקוֹם סַכָּנָה חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנָה אֵין מִתְרַפְּאִין בָּהֶן. וְאִם עָבַר וְנִתְרַפֵּא עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ בֵּית דִּין עֹנֶשׁ הָרָאוּי לוֹ:
(ז) וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת אֵין עוֹבְרִין עַל אַחַת מִשָּׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. וַהֲרִיגַת נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל לְרַפְּאוֹת נֶפֶשׁ אַחֶרֶת אוֹ לְהַצִּיל אָדָם מִיַּד אַנָּס דָּבָר שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה לוֹ הוּא שֶׁאֵין מְאַבְּדִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ. וַעֲרָיוֹת הֻקְּשׁוּ לִנְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב כו) "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה":
(ח) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין מִתְרַפְּאִין בִּשְׁאָר אִסּוּרִים אֶלָּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. בִּזְמַן שֶׁהֵן דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן כְּגוֹן שֶׁמַּאֲכִילִין אֶת הַחוֹלֶה שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אוֹ חָמֵץ בְּפֶסַח אוֹ שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אֲבָל שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן כְּגוֹן שֶׁעוֹשִׂין לוֹ רְטִיָּה אוֹ מְלוּגְמָא מֵחָמֵץ אוֹ מֵעָרְלָה. אוֹ שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתוֹ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַר מְעֹרָב עִם אִסּוּרֵי מַאֲכָל שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן הֲנָאָה לַחֵךְ הֲרֵי זֶה מֻתָּר וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. חוּץ מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם וּבָשָׂר בְּחָלָב שֵׁהֵן אֲסוּרִים אֲפִלּוּ שֵׁלֹּא דֵּרֵךְ הֲנָאָתָן. לְפִיכָךְ אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא דֶּרֵךְ הֲנָאָתָן אֵלָּא בִּמִקוֹם סַכָּנָה:
(ט) מִי שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאִשָּׁה וְחָלָה וְנָטָה לָמוּת וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים אֵין לוֹ רְפוּאָה עַד שֶׁתִּבָּעֵל לוֹ. יָמוּת וְאַל תִּבָּעֵל לוֹ אֲפִלּוּ הָיְתָה פְּנוּיָה. וַאֲפִלּוּ לְדַבֵּר עִמָּהּ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר אֵין מוֹרִין לוֹ בְּכָךְ וְיָמוּת וְלֹא יוֹרוּ לְדַבֵּר עִמָּהּ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר שֶׁלֹּא יְהוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֶפְקֵר וְיָבוֹאוּ בִּדְבָרִים אֵלּוּ לִפְרֹץ בַּעֲרָיוֹת:
(י) כָּל הָעוֹבֵר מִדַּעְתּוֹ בְּלֹא אֹנֶס עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ לְהַכְעִיס הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בִּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר (ויקרא יט יב) "וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'". וְאִם עָבַר בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים. וְכֵן כָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵעֲבֵרָה אוֹ עָשָׂה מִצְוָה לֹא מִפְּנֵי דָּבָר בָּעוֹלָם לֹא פַּחַד וְלֹא יִרְאָה וְלֹא לְבַקֵּשׁ כָּבוֹד אֶלָּא מִפְּנֵי הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא כִּמְנִיעַת יוֹסֵף הַצַּדִּיק עַצְמוֹ מֵאֵשֶׁת רַבּוֹ הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם:
(יא) וְיֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהֵן בִּכְלַל חִלּוּל הַשֵּׁם. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָם אָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּמְפֻרְסָם בַּחֲסִידוּת דְּבָרִים שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנִים אַחֲרָיו בִּשְׁבִילָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עֲבֵרוֹת הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם כְּגוֹן שֶׁלָּקַח וְאֵינוֹ נוֹתֵן דְּמֵי הַמִּקָּח לְאַלְתַּר. וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְנִמְצְאוּ הַמּוֹכְרִים תּוֹבְעִין וְהוּא מַקִּיפָן. אוֹ שֶׁיַּרְבֶּה בִּשְׂחוֹק אוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵינֵיהֶן. אוֹ שֶׁדִּבּוּרוֹ עִם הַבְּרִיּוֹת אֵינוֹ בְּנַחַת וְאֵינוֹ מְקַבְּלָן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת אֶלָּא בַּעַל קְטָטָה וְכַעַס. וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל לְפִי גָּדְלוֹ שֶׁל חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְּדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ וְיַעֲשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְכֵן אִם דִּקְדֵּק הֶחָכָם עַל עַצְמוֹ וְהָיָה דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת וְדַעְתּוֹ מְעֹרֶבֶת עִמָּהֶם וּמְקַבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְנֶעֱלָב מֵהֶם וְאֵינוֹ עוֹלְבָם. מְכַבֵּד לָהֶן וַאֲפִלּוּ לַמְקִלִּין לוֹ. וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה. וְלֹא יַרְבֶּה בַּאֲרִיחוּת עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבָתָן. וְלֹא יֵרָאֶה תָּמִיד אֶלָּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה עָטוּף בְּצִיצִית מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין וְעוֹשֶׂה בְּכָל מַעֲשָׂיו לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק הַרְבֵּה וְלֹא יִשְׁתּוֹמֵם. עַד שֶׁיִּמָּצְאוּ הַכּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ וּמִתְאַוִּים לְמַעֲשָׂיו. הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת ה' וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (ישעיה מט ג) "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר":
(1) It is mandatory upon the whole house of Israel to sanctify this Great Name, for it is said: "And I shall be sanctified among the children of Israel" (Lev. 22.32). They are also charged not to blaspheme Him, for it is said: "And ye shall not profane My holy Name" (Ibid.). How are these commandments to be observed? If an idolater will force an Israelite to transgress one of the commandments of the Torah and threaten him with death for disobedience, it is mandatory that he transgress the commandment and be not put to death, for it is said concerning the commandments: "That which a man may do and live by it" (Ibid. 18.5)—"live by it, but not die for it". 1Sanhedrin, 74a; Yoma 85a; Abodah Zarah, 26b. C. G.Thus, if he chose death and did not transgress, his blood be upon his own head.
(2) Whereat are these words directed? Concerning all other commandments, save idolatry, adultery and blood-shed. For respecting these three commandments, if one will say to him: "Transgress one of the three, or die," he shall die, and not transgress. Whereat are these words directed? When the idolater intends to have a personal enjoyment, as when he forces an Israelite to build his house, or cook his meals on a Sabbath, or when he forces a Jewish woman, and in like matters; but if he merely intended to make him violate commandments, then, if it happen between themselves, and there be no ten Israelites present, it is mandatory to transgress and not die; but if he forces him to go astray from one of the commandments in the presence of ten Israelites, he must suffer death and not transgress, even though the idolater did not intend to lead him astray save from one of the rest of the commandments.
(3) And all these words are directed at a time which is not under pressure of arbitrary edicts, but at a time of arbitrary edicts such as when a wicked king, like Nebuchadnezzar and his associates arise and issue an edict against Israel to violate their religion, or one of the commandments, then he should die and not transgress even one of the other commandments, whether he is forced to do the transgression in the presence of ten, or whether the compulsion will be between himself and the idolater.
(4) Whosoever, of whom it is said that he shall transgress and not die, if he die and did not transgress, the guilt thereof be upon his soul;2Ibid. 27. Tosfot commends such act. C. G. and whosoever, concerning whom it is said that he shall die and not transgress, and he did die and did not transgress, he sanctified the Name of God; and if this happened in the presence of ten Israelites, he sanctified the Name of God among many, even like unto Daniel, Hananiah, Mishael and Azariah and Rabbi Akiba and his associates, who have been slain by decree of a tyrannical government to which degree of martyrdom there is no parallel, concerning whom it is said: "But for Thy sake we are killed all the day; we are accounted as sheep for the slaughter" (Ps. 44.23); and concerning whom it is moreover said: "Gather my saints together unto me, those that have made a covenant with Me by sacrifice" (Ibid. 50.5). And whosoever, concerning whom it is said that he shall die and not transgress, did transgress and did not die, blasphemed the Name of God, and if he did this in the presence of ten Israelites, he blasphemed the Name of God in the presence of many, violated the mandatory commandment of the sanctification of God, and transgressed the prohibitive commandment of blasphemy. Nevertheless, because he committed the transgression in duress, he is not lashed, needless to say that no punishment of death is inflicted upon him by a tribunal, even though he commit murder in duress; for no punishment of either lashes or death is inflicted unless one commits the crime willfully in the presence of witnesses, and received a warning not to do it, even as it is said of one who sacrifices his children to Mollech: "And I will set my face against that man" (Lev. 20.3), which is traditionally understood to mean that that man was not under duress, nor in error, nor in ignorance. Now, if idolatry, which is the capital offense of them all, yet whosoever worships it in duress, is not guilty to be cut off from among his people, not to say of being put to death by a tribunal, a minori ad majus that an offense against the other commandments enumerated in the Torah should remain as the major premise. Furthermore, concerning adultery it is said: "But unto the damsel thou shalt do nothing" (Deut. 22. 26).3She was under duress. G. But if he can save his life and flee from the jurisdiction of such a wicked king, and he does it not, he is likened unto a dog that returneth to his vomit, and is called a willful worshipper of idolatry, and is deprived of the world to come, for he will descend into the nethermost level of the Gehenna.
(5) If idolaters will demand one of a group of women, saying: "Yield us one of among you and we will defile her, if not we will defile you all", let all be defiled, rather than surrender to them one soul in Israel.4Terumot, 8.12. C. G. Likewise, if idolaters will say to a group of men: "Yield us one of you and we will kill him, if not we will kill you all", let all of them be killed rather than surrender to them one soul in Israel. If, however, they single out the one, saying: "Give us that man, if not we will kill you all", if he be guilty of a capital crime, as, for example, Sheba son of Bichri5See Second Samuel; 20. 1. G., they may surrender him to them, but it is not commendable to advise them to do so; if he be not guilty of a capital crime, they all must submit rather than surrender them one soul in Israel.
(6) As they said on the subject of duress, so they said of sickness. How so? For example: One who takes sick and his life is despaired of, and doctors prescribe a remedy for him consisting of a certain thing which is forbidden, the doctor's orders are followed. Healing is effected by everything that the Torah forbids, where there is danger of death6Pesahim, 25a. C., save only idolatry, adultery and murder, which even in case of danger, must not be employed as means of healing. If he transgress and be cured by such means, the tribunal may visit upon him due punishment.
(7) Whence do we know that even when life is in danger, none of these prohibitive commandments may be violated? From what it is said: "And thou shalt love the Lord thy God, with all thy heart, with all thy soul, and with all thy might" (Deut. 6.5), even though He taketh thy life.7Berakot 65b. G. And, the taking of one life in Israel to give healing to another life, or to save a man from an assassin is a thing which reason dictates not to do, for one life must not be sacrificed for another life. As for adultery, it is likened unto life itself, as it is said: "For as when a man riseth against his neighbor and slayeth him, even so is this matter" (Ibid. 22.26).
(8) Whereat are these words against using other forbidden things as remedies, save where there is danger of life, directed? When given in a manner to enjoy it, as for example, feeding a sick person oysters or frogs, or leavened bread on Passover, or any food on the Day of Atonement; but when administered not in a manner to enjoy it, as, for example, to apply a plaster or poultice of leaven on Passover, or of uncircumcized fruit,8Fruit of a tree before the fourth year after it was planted. G. or a drink containing a mixture of forbidden ingredients of food, which is not at all palatable, is permissible, even when there is no danger, save only of grafted fruit from a vineyard, and milk together with meat, which are forbidden even when not enjoying them. Therefore, healing therewith is forbidden even in a manner not to enjoy it, unless there is danger of death.
(9) One who coveted a certain woman and became dangerously sick so that his life was despaired of, and the doctors declared that for him there was no remedy save that she be with him, he shall die even though she be not wedded and even though the remedy be for him to talk to her from behind a screen, no permission shall be given to him; let him die9Sanhedrin, 74b. C. but no permission be given him to talk to her from behind a screen, so that the daughters in Israel shall not be without protection, and thereby become accustomed to consider unchastity lightly.
(10) Whosoever willfully, without duress, will transgress one of the commandments of the Torah, because he despises it and does so spitefully, behold, he is blaspheming the Name. Therefore, it is said of false swearing: "Thou hast hereby defiled the name of thy God; I am the Lord" (Lev. 19. 12). And if he commits the offense in the presence of ten Israelites, he is guilty of public blasphemy. Conversely, if one abstains from sin, or fulfills a commandment without ulterior motive, not because of terror or fear, nor in pursuit of honor, but merely for the sake of the Creator, blessed is He! Even as Joseph the Pious did resist the temptation of his master's wife, behold, he doth sanctify the Name of God.
(11) There are other things included in blasphemy, although they are not of themselves either among the mandatory or prohibitive commandments, as for example, when a great man, famed for his learning and piety, will do something that the public will suspect him on account thereof, even though such deeds be not transgressions, yet he has committed blasphemy, as for example: if he makes a purchase and does not pay for it at once,10Yoma, 86a. C. Baba Mezia, 83b. G. although he has the money and the vendors are claiming it and he delays them; or if he indulges in frivolity, or doth eat and drink with and among the ignorant,11Pesahim, 49a. C. or if his speech with his fellow men be not polite, or if he does not receive them pleasantly, but acts as one looking for strife and shows anger. In such and like matters, all measured by the standard of the greatness of such scholar, he must take particular care, and act exceedingly better than the law requires. Conversely, if the scholar restrains himself, speaks politely to his fellow men, and when among them acts like one of them, and receives them pleasantly, takes abuse from them but never gives abuse to them in return, respects them, even those who do not respect him, acts in business honestly, does not remain in company with the unlearned, nor visits their assemblies, and is rarely seen otherwise than to be engaged in the study of the Torah, wrapt in the prayer-garment and adorned with phylacteries, and performs his duties exceedingly more than the law requires, provided he does not go to extremes and does not act so ridiculously, so that all praise him and love him and crave to imitate his actions, behold he doth sanctify the Lord, and concerning him, the verse speaks, saying: "And He said unto me, thou art my servant, Israel, in whom I am glorified." (Is. 49.3).
(א) בד''א בזמן שהעכו''ם מתכוין להנאת עצמו כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה וכו'. נראה דהיינו פנויה ונכרי הבא על בת ישראל לאו גלוי עריות הוא וכדברי הרמב''ם ז''ל כדכתב הרב''י ומש''ה מותר להנאת עצמו דאי הך אשה הוי אשת איש הא בכלל עריות הוא ואפילו להנאת עצמו אסור והיכי כתב רבינו בד''א בזמן וכו' דמשמע דלהנאת עצמו מותר. והיה אפשר לומר דאפילו באשת איש מיירי רבינו ואין כונתו לומר דבהך להנאת עצמו מותר אלא כונתו הוא שהוא חילק קודם בין ג''ע לשאר עבירות. ואח''כ ביאר שהענין דמיירי מעיקרא הוא דמתכוין להנאת עצמו ובזה הוא שחילק בין ג''ע לשאר עבירות דבג''ע אסור ובשאר עבירות מותר. וביאר באיזה אופן הוא מתכוין להנאת עצמו בין בג''ע בין בשאר עבירות שהוא הנושא שדבר בו בתחלה וחלק ביניהם וכתב או אנס אשה לבועלה שהוא הנושא של ג''ע והשאר שכתב הוא נושא של שאר עבירות ומותר, והראשון נכון:
(א) והוא שיעמוד וכו'. מ''ש רבינו ויגזור גזרה על ישראל אפשר שכיון למה שכתב הר''ן בפ' במה טומנין דכיון דלא אקשי גמרא והא אסתר שעת הגזרה הואי משמע דלא מקרי גזרה אלא כשהגזרה מיוחדת באומה אחת לבד אבל אחשורוש לא על ישראל בלבד גזר אלא על כל מדינות מלכותו והיינו שכתב רבינו שיגזור גזירה על ישראל לאפוקי שלא יהיה כגזרת אחשורוש שהיתה כוללת כל האומות. זה נראה לדקדק דברי רבינו אע''פ שאינו מוכרח:
(א) כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. וא''ת מה יעשה רבינו לההיא דאלישע בעל הכנפים דכתב הר''ן בפרק במה טומנין דע''כ כיון שהן יכולין לבטלה ממנו על כרחו יעבור ואל יהרג דאל''כ שעת הגזרה הוה והיכי נטלן מראשו אלא שודאי דפטור הוא וא''כ היכי מסר נפשו אלישע ולא מצא הר''ן תירוץ לזה אלא משום מדת חסידות אבל רבינו שסובר דמתחייב בנפשו אם כן איך עשה כן אלישע. וי''ל דרבינו סובר כי אלישע היה חייב למסור עצמו ולא ס''ל כתירוצא דהר''ן דמשום דיכולין לבטלה ממנו תבטל. אי נמי כיון שהיא מצות עשה דהא ר' חנינא בן תרדיון מסר נפשו כדי לעסוק בתורה כדהקשה עליו הרב בית יוסף אע''ג דבכולהו יתרץ הר''ן כמו שתירץ באלישע מ''מ רבינו לא ס''ל הכי אלא דלדידיה ליכא מדת חסידות בהא וכולהו מסרי נפשייהו משום דמיחייבי דלית ליה חלוקו דהר''ן. וכ''ת אלישע היכי נטלן מראשו הא שעת הגזרה הוה והוא היה גוף נקי וחייב בהם כדהקשה הר''ן וי''ל דשאני התם דכבר קיים מצות תפילין באותו היום וכדתירץ הרב''י. וא''ת מה יעשה לההיא דדניאל שהביא הר''ן ז''ל שמסר עצמו על תפלה דרבנן דאע''ג דמ''ע להתפלל בכל יום מ''מ תלתא זמני הוו דרבנן ואולי י''ל דשאני התם שהיה עושה בתוך ביתו בצנעה והיה סבור להמלט ולא היה מסכן עצמו בכך:
(ב) ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חלל את השם ברבים. נראה מדברי רבינו דבפחות מעשרה ליכא אלא לאו דלא תחללו אבל בעשרה איכא תרתי ונקדשתי ולא תחללו ואע''פ שהיה אפשר לפרש דברי רבינו דאין חלוק בין פרהסיא לצנעה שזה חילל את השם ברבים וזה בצנעה ומ''מ בין הכי ובין הכי איכא עשה ולא תעשה. זה אינו במשמעות לשונו. ועוד דבגמרא אמרינן בהדיא ונקדשתי בתוך בני ישראל לא הוי בעשרה דוקא:
(ג) ואעפ''כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו וכו'. הרמ''ך הקשה על רבינו מההיא דפרק ארבע מיתות (דף ס"ד) דאמר שם דפוער עצמו לפעור כו' זו היא עבודתו וכו' ואמרינן בגמרא אע''ג דמכוין לבזוייה וההוא ודאי מוטעה הוא אע''פ שקבל התראה דסבור הוא דהוה מותר וההתראה בטלה. וכתב עליו הרב בעל כ''מ דאין תלונתו על רבינו אלא על חז''ל שדרשו ההוא ולא אנוס. ואין זו קושיא דהרמ''ך אזיל לטעמיה שכתב בהשגה אחרת דאי דרשו רז''ל כן היינו דוקא בכרת דבהכי איירי קרא דונתתי פני באיש ההוא ודוקא בכרת כיון שהאל יתברך יודע אם הוא מוטעה אם לאו ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק א''כ הוא יודע שהוא מוטעה אע''פ שקבל התראה כההיא דפעור דסבור דאין התראתו כלום הוא פוטרו מהכרת אבל לגבי מיתת ב''ד דהוא מסור לנו האדם יראה לעינים וכיון שקבל התראה אע''פ שאפשר שהוא מוטעה כההיא דפעור וממעשיו נראה שהוא מוטעה ממיתין אותו וכ''ת א''כ מה תפס על רבינו גם רבינו יסבור כן דהיכא דעשו לו התראה אע''פ שמדבריו נראה שהוא מוטעה כההיא דפעור ממיתין אותו שהרי לא כתב אלא בעדים והתראה דוקא משמע אע''פ שיראה מדבריו שהוא מוטעה ממיתין אותו. וי''ל דרבינו ע''כ אינו סובר כן מדלמד מכרת ובכרת אם נראה מדבריו שהוא מוטעה ודאי שאין לו כרת דרחמנא לבא בעי וא''כ משמע דה''ה אית ליה במיתת בית דין ולכך תפס עליו. ומ''מ לעיקר קושיתו יש לתרץ עם מה שכתבו התוספות שם בפרק ארבע מיתות וז''ל ואע''ג דכאן מכוין לבזויי ולעובדה בבזוי דאי לא קא מכוין אלא לבזות אפילו עובד מאהבה ומיראה פטור וכו' א''כ נסתלקה קושיתו דהתם מיירי שנראה לנו שמכוין לעובדה בבזוי:
(א) וכן וכו' תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם יחדוהו וכו'. הקושיא שהקשה הרב כ''מ על ר''ל דבעינן דליהוי מחוייב מיתה דאמאי כיון שע''פ טענה שיהרגו כלם לא שייך טעמא דמאי חזית דדמא דהאי וכו' ואי על ר''ל לחוד לא הוה קשה כ''כ דאפשר דר''ל לית ליה טעמא דמאי חזית דדמא דהאי וכו' אלא קבלה היתה בידם כדכתב הרב ב''י. אבל רבינו שפסק כר''ל והביא אותו הטעם קשה טובא ואין תירוץ הרב מספיק כל הצורך. ואפשר לומר בדוחק דהתם מיירי שיש להם שום צד להמלט בדוחק ולא יהרגו כולם ולהכי לא ימסרו נפש אחת דאולי ימלטו אבל מאי דאמרינן בגמרא מאי חזית דדמא דהאי כו' הוא היכא דאין לו שום צד להמלט אם לא יהרגהו ולכך הוצרך לטעם דמאי חזית דדמא דידך וכו' וכל זה דוחק:
(א) כל בית ישראל מצווין על קידוש השם וכו' עד בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין העובדי כוכבים. הכל בסנהדרין (דף ע''ד) א''ר יוחנן משום ר' שמעון בר יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכות דמים. כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת ההמרה אבל בשעת ההמרה אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפי' שלא בשעת ההמרה לא אמרו אלא בצנעה אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור. אמר רב יעקב אמר ר' יוחנן אין בפרהסיא פחות מעשרה בני אדם ואמרו שם דבעינן שיהיו ישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. והקשו שם והא אסתר בפרהסיא הואי כלומר ונבעלה לאחשורוש ולא מסרה נפשה. אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה כלומר היא אינה עושה מעשה הוא עושה בה מעשה. רבא אמר הנאת עצמן שאני ואזדא לטעמיה דאמר רבא עובד כוכבים דאמר לישראל קטול אספסתא פי' קצור עשב בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך, לקטול ולא לקטליה. שדי לנהרא לקטליה ולא לקטול מ''ט לעבורי מילתא הוא דבעי. ופסק רבינו כרבא ונראה דסבירא ליה כהרמב''ן דעובד כוכבים הבא על בת ישראל לאו בכלל ג''ע הוא דא''כ לרבא דאמר הנאת עצמן שאני כלומר אפילו עבדה מעשה הא אמרינן דבשלש עבירות יהרג ואל יעבור אפילו מתכוין להנאת עצמו. והיינו טעמא דלא הוי בכלל ג''ע דאי בזנות גזירת בית דין של שם הוא ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דמשאר עבירות הוא ולית ליה דרשה דאל תקרי לבת לומר דהיתה אשת איש. ואפשר שלזה כיון רש''י שכתב על מה שהקשו והא אסתר פרהסיא הואי ונבעלה לעובד כוכבים ולא מסרה נפשה. נשמר דלא נימא דפריך דאשת איש הואי ולא מסרה נפשה דא''כ לא הוה מתרץ רבא מידי דכיון דג''ע היא אפי' מתכוין להנאת עצמו יהרג ואל יעבור. ועל מה שכתב הגמרא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור שאלו מאי מצוה קלה אמר רבא ב''ר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא ופירש''י שרוך הנעל שאם דרך העובדי כוכבים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפי' שינוי שאין בו מצוה אלא מנהג בעלמא. והתימא על רבינו שכתב אפי' על מצוה משאר מצות דמשמע דדוקא מצוה אבל לא מנהג. ואפשר שרבינו היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפי' הרי''ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש כותי שזו מל''ת היא כמ''ש בפי''א מהלכות עובדי כוכבים שאין מתדמין לעובדי כוכבים לא במלבוש ולא בשיער שנאמר ולא תלכו בחוקות וגו' וכתוב בנימוקי יוסף דהא דאמרינן עובד כוכבים הבא על בת ישראל לא הוי בכלל ג''ע דוקא הוא אבל ישראל הבא [על] העובדת כוכבים בכלל עריות חמורות היא דהא זמנין דמיחייב מיתה עלה דקנאים פוגעים בו ואם לא פגעו בו קנאים חייב כרת. וכתב עוד שכל דבר שבידם להעבירו בעל כרחו אין לנו למסור נפשנו למיתה בשב ואל תעשה וכדאשכחן באסתר דקרקע עולם היתה ואפי' בשעת ההמרה כדאשכחן באלישע בעל כנפים שנטל תפילין מראשו כשראה קסדור. וכתב הר''ן בפ' במה טומנין דלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא לעבור על מצות ל''ת אבל לא דגזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים ועוד שהם יכולים לבטלה ממנו על כרחו שיניחוהו בבית האסורין ותבטל מאליה עכ''ל. וקשיא לי שהרי רב חנינא בן תרדיון מסר נפשו כדי לעסוק בתורה וכן ר' יהודה בן בבא כדי לסמוך זקנים ובמדרש מה לך יוצא ליסקל על שנטלתי לולב מה לך יוצא ליצלב על שמלתי את בני ואין לומר מדת חסידות שנו כאן אלא משמע שעל פי הדין היו עושים כן וההיא דאלישע בעל כנפים לא מכרעא דכבר קיים באותו היום מצות תפילין וגם לא אמר לקסדור שמקיים גזירתם שלא להניח תפילין אבל השיב למה ששאלו מה זה בידך ואמר כנפי יונה:
(א) כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. סובר רבינו שכשאמרו בגמרא יעבור ואל יהרג פירוש צריך לעבור כדי שלא יהרג. אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ונראה שמפרשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג. וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם:
(ב) ואעפ''כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו וכו'. כ''כ ג''כ התוס' בר''פ הבא על יבמתו (יבמות נ''ד) והביאו ראיה דקאמר בפ' רבי ישמעאל (ע''ז נ''ד) דנעבד באונס אסור וכו'. ודע דהא דאמרן שמפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו היינו בשאר עבירות חוץ ממי שאנסוהו לבא על הערוה מפני שאין קישוי אלא לדעת כמבואר בדברי רבינו פ''א מהלכות איסורי ביאה:
(ג) כתב הרמ''ך מכיון שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין וכו'. תמיהא לי דתנן ריש פרק ארבע מיתות דפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו ומפרש בגמ' אע''ג דמכוין לבזוייה וההוא ודאי מוטעה הוא אע''פ שקיבל עליו התראה דסבור דהתראתם בטל ואפ''ה חייב וה''נ אם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה, עכ''ל. ואין תלונתו על רבינו אלא על חז''ל שדרשו ההוא ולא אנוס. ומ''ש שאם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה דברים תמוהים הם שהם שני הפכים בנושא אחד שאם קיבל עליו התראה הרי זה מרוצה ולא אנוס ואם אומר שאעפ''כ הוא רוצה לעבדה מפני שאונסים אותו ה''ז אנוס לא מרוצה. ולענין מה שהקשה מפוער עצמו לבעל פעור לאו קושיא היא שרבינו מפרש דלאו לענין חיוב סקילה אמרינן דזו היא עבודתה אלא לענין חיוב חטאת וכך מבואר בדברי רבינו פרק ג' מהלכות עבודת כוכבים שכתב וז''ל העובד כוכבים כדרכה ואפילו עשה דרך בזיון חייב כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו, עכ''ל:
(ד) ומה אם עבודת כוכבים שחמורה מן הכל וכו' אין חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין. כתב הרמ''ך נראה כי זה ק''ו פריכא הוא דכרת לא מיחייב דרחמנא לבא בעי ואי לא מקבלה עליה באלוה לאו כלום הוא אבל מיתת ב''ד שהיא בעדים והתראה כיון שעבר אחר שהתרו בו חייב כדאמרינן הפוער עצמו לפעור זהו עבודתו ואע''ג דמכוין לבזוייה, עכ''ל. ואיני רואה טעם בדברים אלו דכיון שאינו עובד אלא באונס מה התראה שייך בזה וכמו שכתבתי בסמוך:
(א) נשים שאמרו להם וכו'. משנה פ''ח דתרומות כלשון רבינו. כתב הרשב''א בתשובה בסיעה של נשים עוברת ואמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו הרי אנו מטמאים את כלכן אפילו היתה אחת מהן מחוללת יטמאו את כולן ואל ימסרו אותה להם. ולא דמי למה שאמרו שם שאם היתה ככר של תרומה טמאה ימסרו אותה ולא יטמאו את כל הככרות של תרומה דככר תרומה טמאה שאני דטמא הוא לגמרי ומה יוסיף עוד זה אבל אשה אם חללה עצמה פעם אחת ונטמאת בעבירה כל שתעבור ותטמא את עצמה תוסיף על חטאתה פשע ובפעם הזאת אין בינה לבין הטהורה והכשרה שבהן ולא כלום ולמה יאנסוה למסרה להם שלא מדעתה ועוד שמא כבר הרהרה תשובה ושבה מדרכה הרעה:
(ב) וכן אם אמרו להם וכו'. בירושלמי על אותה משנה דבסמוך תניא סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם עובדי כוכבים ואמרו להם תנו לנו אחד מהם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כלם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ולא יהרגו אמר ר''ל והוא שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אפילו שאינו חייב מיתה ומייתי התם עובדא בהאי בר נש תבעתיה מלכותא וערק ללוד לגבי ריב''ל ואקיף מלכא מדינתא ויהב להו והוה אליהו רגיל דמתגלי ליה ותו לא איתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאיתגלי ליה א''ל לדילטור אנא מתגלי א''ל ולא משנה עשיתי א''ל וזו משנת חסידים היא. ופסק רבינו כר''ל אף על גב דמן הסתם לא קיי''ל כוותיה לגבי דר' יוחנן משום דהוי ספק נפשות ולהחמיר דלא ימסרוהו בידים ביד העובדי כוכבים ועוד דמתניתא מסייעא ליה דקתני כשבע בן בכרי משמע כשחייב מיתה כמותו דוקא ומקרא איכא למידק הכי שאל''כ למה ליה ליואב למימר נשא יד במלך בדוד כלומר והרי הוא חייב מיתה משמע דאי לאו הכי לא היו רשאים למוסרו לו וסובר רבינו דההוא בר נש דריב''ל היה חייב מיתה כשבע בן בכרי ואפ''ה לא איתגלי ליה אליהו מפני שמסרו וא''ל וזו משנת חסידים היא אלמא דלכתחילה אין מורים כן:
(ג) כתב הרמ''ך אף על פי שנמצא בתוספתא כדבריו לא ידענא טעמא מאי דהא מסיק בגמרא (פסחים כ''ה) דמש''ה אמרינן בשפיכות דמים יהרג ואל יעבור דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי והכא ליכא האי סברא דהא יהרגו כלם והוא עצמו ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם. ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא דאיכא למימר דהתם שאני שיחדו לו וא''ל קטול לפלניא ומש''ה אי לאו טעמא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי לא הוה אמרינן דיהרג ואל יעבור והיינו דקתני סיפא יחדוהו להם אבל ברישא שלא יחדוהו שלא אמרו אלא תנו אחד מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי וע''פ טענה זו א''א להם למסור שום אחד מהם אבל אי קשיא על ר''ל קשיא דאמר שאע''פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר דס''ל לר''ל שמ''ש דבש''ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש''ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה''נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור:
(א) כענין שאמרו באונסין וכו' ומתרפאין בכל איסורין שבתורה וכו'. פסחים פרק כל שעה (דף כ''ה ע''א) כי אתא רבין א''ר יוחנן בכל מתרפאין פירוש במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים:
(א) ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו וכו'. מבואר שם קרוב ללשון רבינו:
(א) במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורין וכו'. פסחים שם (דף כ''ה ע''ב) מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה פירוש בוסר זיתים קטנים א''ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור א''ל האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ואיכא דאמרי הכי קאמר ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא כלומר שכיון שאינו דרך הנאתן לא מיתסר מדאורייתא. ופוסק רבינו כשתי הלשונות דלענין דינא תרווייהו איתנהו ובאיסורין דרבנן י''א דכיון דלא מתסרי אלא דרבנן שרו אפילו דרך הנאתן וי''א דאפשר דקיל טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורין של דבריהם כדרך הנאתן:
(ב) כתוב באורחות חיים על מ''ש רבינו מותר לעשות רטיה מחמץ בפסח כיון שיש לו מכה י''א דלא התיר אלא בחמץ דנכרי וכ''כ הרשב''א דחמץ דנכרי הוא והשאילה לישראל או הניחה ע''ג מכתו ואין אחריותה על ישראל ואם אין מלוגמא לנכרי מקנה לו ישראל קמח ועושה הנכרי ממנה מלוגמא ונותנה ע''ג מכת ישראל, עכ''ל:
(ג) חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב וכו'. כך מתבאר שם (כ''ד:) בגמ' דלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה וממילא שמעינן דאין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה אפילו שלא כדרך הנאתן דדוקא בשאר איסורין דשלא כדרך הנאתן שרי מדאורייתא הוא דשריא שלא במקום הסכנה:
(א) מי שנתן עיניו באשה וכו'. מעשה בסנהדרין סוף פרק בן סורר (דף ע''ה) ואיכא מ''ד התם דאשת איש היתה ואיכא מ''ד דפנויה היתה ושקלו וטרו אליביה מ''ט אסרו לו לספר עמה ואמר רב אחא כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ושם הקשו ולינסבה ותירצו דלא מייתבא דעתיה דכתיב מים גנובים ימתקו:
(א) ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם וכו'. בסוף יומא (דף פ''ו) היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר אמר אביי לא שנו אלא באתרא דלא תבעי אבל באתרא דתבעי לית לן בה. זו היא גירסת רש''י. אבל גירסת רבינו נראה שהיא בהפך לא שנו אלא באתרא דתבעי אבל באתרא דלא תבעי לית לן בה כלומר שאם תובעו והוא מקיף אז איכא חילול השם אבל אם אינו תובעו ליכא חילול השם. ורבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. וזהו שכתב רבינו הכל לפי גודלו של חכם וכו'.
(ב) ומ''ש או שירבה בשחוק, למדו מדתנן פ''ב דדמאי המקבל עליו להיות חבר כלומר להיות נאמן על המעשרות מה דברים יקבל עליו וא''ר יהודה שצריך לקבל עליו שלא ירבה בשחוק ואע''ג דרבנן פליגי עליה ואמרו דאינו צריך ע''כ לא פליגי אלא במקבל להיות נאמן על המעשרות אבל ת''ח אין ה''נ שצריך שלא ירבה בשחוק.
(ג) ומ''ש או באכילה ושתיה וכו'. ברייתא בפסחים (דף מ''ט) סוף פרק אלו עוברין תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום מחלל שם שמים. וממה שכתב אצל ע''ה וביניהם נראה לדקדק דדוקא כשאוכל עמהם ובביתם אבל אם הם אוכלים עמו בביתו או הוא אוכל בביתם ולא עמהם כדרך האכסנאין שרי:
(ד) או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת עד סוף הפרק. ברייתא בסוף יומא (דף פ''ו) קרובה ללשון רבינו. ושיעור הלשון כך הוא ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין בתנאי שלא יתרחק הרבה משורת הדין לצד הטוב עד שיראה שאינו מן היישוב או עד שישתומם אלא יעשה לפנים משורת הדין באופן ממוצע עד שבעשייתו כל המעשים טובים שזכרנו ימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו:
(א) מאמר קדוש השם להרמב"ם זצ"ל
(ב) *(מובא בתשב"ץ סימן ס"ג ובריב"ש תשובה י"א:)
(ג) אמר משה בן הרב הדיין מימון הספרדי זצ"ל שאול שאל איש מאנשי דורנו לאיש מאנשי החכמה לפי דבריו ממי שלא קרה עליהם ממה שקרה על רוב קהלות ישראל מזה השמד המקום יבטלהו על ענין השמד הזה אשר יכריחוהו בו להודות לאותו איש בשליחות ושהוא נביא אמת האם יודה האדם בזה בשביל שלא ימות ויטמעו בניו ובנותיו בגוים או אם ימות ולא יעיד לו העדות ההוא אחר שהוא מחויב בתורת משה רע"ה ועדות ההוא ג"כ מביאה לעזוב המצות כולן ויען הנשאל על זה דבר חלוש אין לו טעם והוא סר הלשון והענין סדר בו דברים יפסידום אפילו הנשים חסרות המוח והיינו משיבים תורף דבריו אע"פ שהוא ארוך וחלוש ועמום לולא חמלתנו על החסד אשר נתחסד בו עמנו האל ית' כלומר הדבור בלשון כמו שאומר ית' בתורתנו הקדושה מי שם פה לאדם (שמות ד' י"א) לפיכך ראוי לו לאדם שיחמול על דבורו יותר מחמלתו על ממונו ושלא ירבה בדבור וימעיט הענין וכבר גנה החכם ע"ה רבוי הדברים ומעוט הענין ואמר בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים (קהלת ה' ב') הלא תראה איך גם ריעי איוב בהרבותו לדבר אמרו הרוב דברים לא יענה ואם איש שפתים יצדק (איוב י"א ב') איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל (שם ל"ד ל"ה) והרבה כמו זה ומפני שידיעתנו באמיתת הענין הזה ולא נסבול אותו בסכלות האיש הזה ראיתי שנזכור קצת תורף לשונו לבד ונחסר מה שזולת זה ממה שאינו ראוי לענות עליו ואע"פ שכל דבריו בהתבוננות הם ממה שאין ראוי לענות עליהם ומזה שהוא אומר שמי שהודה לו בשליחות כבר כפר בה' אלהי ישראל והביא ראיה על זה ממה שאמרו חז"ל כל המודה בע"ז כאלו כופר בכל התורה כולה (ספרי שלח לך סי' קי"א והוריות ח' א') ולא היה אצלו זה ההקש הפרש בין מודה לע"ז בלי אונס אלא ברצון נפש כירבעם וחבריו ובין שיאמר על איש מבני אדם שהוא נביא בהכרח מפחד החרב וכאשר ראינו בתחלת דבריו הלשון הזה אמרנו אין ראוי שנתפוס עליו עד שנשמע דבריו כולם כמ"ש החכם משיב דבר בטרם ישמע וגו' (משלי י"ח י"ג) וכאשר הבטנו דבריו עוד מעט מצאנוהו אומר דבר זה לשונו שמי שאומר הדבר ההוא אפי' קיים התורה כולה בסתר ובגלוי הרי זה גוי אם כן אין אצל זה זך בשכל הפרש בשום פנים בין מי שאינו משמר שבתו מפני החרב ובין מי שאינו משמרו ברצונו אחר כן מצאנוהו אומר כי כשיכנס אחד מהאנוסים בבית תפלתם והתפלל שם אפילו אינו אומר שום דבר ואח''כ יכנס בביתו ויתפלל תפלתו שהתפלה פשע הוא מוסיף בה ועבירה היא בידו והביא ראיות על זה מדברי חז''ל כי שתים רעות עשו עמי (ירמיה ב' י"ג) שהיו משתחוים לצלם ומשתחוים להיכל (שהש''ר א' ו') ולא היה הפרש אצל זה המפרש במי שהיה משתחוה לצלם ולהיכל על דרך כפירה למען טמא את שם ה' ולחלל את שם קדשו ובין מי שנכנס בבית שידמה לאשר ידמה להשתדל בגדולת השם ולא יזכר בו ולא יאמר דבר שהוא הפך הדת בשום פנים והוא עם כל זה מוכרח בהכנסו ומצאנוהו כמו כן אומר שמי שיודה לאותו איש שהוא נביא אע"פ שהוא אנוס הרי הוא רשע ופסול מפסולי עדות דאוריתא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע (שמות כ''ג א') אל תשת רשע עד (ב"ק ע"ב ב') וכאשר שמענו גדופו וחרופו ואריכות לשונו בסכלות והוללות אמרנו אין ראוי עם כל זה שנתפוס עליו עד שנשמע סוף דבריו אולי יהיה כדבר שלמה טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז' ז') ומצאנוהו בתכלית דבריו אומר שהמינים והערלים יאמינו כמו כן שהם ימוחו ולא יודו לו בשליחות וכאשר שמענו זה הבהלנו מרוב פלא ואמרנו המבלי אין אלהים בישראל כשיהיה עובד ע"ז שורף בנו ובתו לנעבד ק"ו שנשרוף אנחנו עצמנו בעבודת האל אוי לשאלה אוי למענה וכאשר ראינו ראשית דברו שלקח ראיה ממה שאינו נסכם עם דבריו וסופו שיישר בעיניו דעת המינים והנוצרים אמרתי צדקו דברי האל תחלת דברי פיהו סכלות ואחרית פיהו הוללות רעה (שם י' י"ג) וממה שראוי שתדעהו שהאדם אין ראוי לו לדבר ולדרוש באזני העם עד שיחזור מה שרצונו לדבר פעם ושנים ושלש וארבע וישנה אותו היטב ואח''כ ידבר וכן אמרו ע"ה (ב"ר פכ"ד) והביאו ראיה מלשון הכתוב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה (איוב כ"ח כ"ז) ואח''כ ויאמר לאדם (שם פסוק כ"ח) זה נאמר על מה שצריך לאדם לדבר בו בפיו ואולם מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר ראוי לו שיחזירהו אלף פעמים אילו יתכן זה וזה האיש שלא עשה דבר מזה אבל כתב אלו הענינים הנכבדים בטופס ולא ראה לכתבם תחלה ולתקנם מפני שהיה דברו אצלו בלי ספק בענין שלא היה צריך לחזור עליו ומסרו ביד איש שישוט בם בכל עיר ובכל מדינה והאפיל בם לבות בני אדם שלח חשך ויחשיך:
(ד) ועתה אתחיל לבאר גודל [הטעות] מה (שנפל) [שנכשל] בו העני הזה ומה שעשה בעצמו והוא לא ידע ואיך חשב לעשות טובה אחת וקנה רעות רבות והביא ראיות רבות שאינן כענין והאריך לשונו והלך אחר לשון העט' ואומר שהמפורסם בדברי רז''ל שישראל בימי משה קודם צאתם ממצרים הפסידו דרכם והפרו ברית מילה ולא היה בהם מהול אלא שבט לוי בלבד עד שבאה מצות פסח ואמר האל למשה כל ערל לא יאכל בו (שמות י"ב מ"ח) וצוום בעשיית המילה כך אחז''ל משה היה מל ויהושע פורע ואהרן מוצץ ואספו ערלות חמרים חמרים והיה דם מילה מתערב בדם פסח ובזה היו ראוים ליגאל והוא דבר האל ית' ליחזקאל (י"ו ו') ואראך מתבוססת בדמיך (שה"ש רבה א' י"ב ומכילתא בא פ"ה) ואמרו ע"ה שהם קלקלו בעריות לדבר ה' ית' (יחזקאל נ''ג ב') בן אדם שתים נשים בנות אם אחת היו (יומא ע"ה א') ועם היותם בזה הענין הרע בשביל שאמר משה רבינו עליו השלום והן לא יאמינו לי (שמות ד' א') האשימו ה' על זה ואמר לו משה הם מאמינים בני מאמינים דכתיב (שם פסוק ל''א) ויאמן העם ובני מאמינים דכתיב (בראשית ט''ו ו') והאמין בה' ויחשבה לו צדקה אבל אתה אין סופך להאמין דכתיב (במדבר נ' י"ב) יען לא האמנתם בי להקדישני ונענש לאלתר כמו שביארו ע"ה (שבת צ''ז א') החושד בכשרים לוקה בגופו מנא לן ממשה וכמו כן ישראל בימי אליהו היו כולם עובדי ע''ז ברצון בעוונותיהם לבד ז' האלפים כל הברכים וגו' וכל הפה אשר לא נשק לו (מ"א י"ט י"ח) ועם כל זה כשעמד ללמוד חובה על ישראל בחורב כמו שאמר (שם פ' ט' וי') ויאמר מה לך פה אליהו ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל אמר לו שמא בריתך אמר לו אף מזבחותיך הרסו אמר לו שמא מזבחך אמר לו ואת נביאיך הרגו בחרב אמר לו והרי אתה קיים אמר לו ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה השיבו הקב"ה עד שאתה מלמד חובה על ישראל לא היה לך ללמוד על אומות העולם שיש להם בית הוועד בית לע''ז ותלמד חובה על ישראל שנאמר (ישעיה י"ז ב') עזובות ערי ערוער לך שוב לדרכך מדברה דמשק כל זה מובן לחכמים במדרש חזית (ישעיה א' ו') וכמו כן ישראל בזמן ישעיה הרבו עוונות כמו שאמר (ישעיה א' ד') הוי גוי חוטא עם כבד עון והיו בהם עובדי ע''ז כמו שאמר (נ''ז ח') ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך והיו בה כמו כן שופכי דמים כמו שנאמר (א' כ''א) איכה היתה לזונה וגו' ועתה מרצחים וכמו כן מחללי שם שמים כמו שאמר (כ"ב י"ג) אכול ושתה כי מחר נמות ובזו מצוות ה' כמו שאמר (ל' י"א) סורו מני דרך הטו מני ארח השביתו מפנינו את קדוש ישראל ועם כל זה בשביל שאמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב (שם ו' ה') מיד ויעף אלי אחד מן השרפים עד וחטאתך תכופר (שם פ"ו וז') ולא כופרה עד שהרגו מנשה כאשר אמרו ע"ה (סנהדרין ק''ג ב') וכאשר עמד המלאך ולמד חובה על יהושע בן יהוצדק בשביל בניו שהיו נושאים נשים שאינן ראויות לכהונה הרחיקו האל כמו שאמר (זכריה ג' ב') יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים הלא זה וגו' אם כך נענשו עמודי עולם משה אליהו ישעיהו ומלאכי שרת כשנשאו בעדת ישראל מעט דברים כ''ש קל מקלי עולם יתיר לשונו על קהלות ישראל חכמים ותלמידיהם כהנים ולוים לקרא אותם פושעים ורשעים וגויים ופסולי עדות וכופרים בה' אלהי ישראל וכותב הדבר הזה בכתב ידו ומה יהיה עונשו והם לא מרדו באל לבקשת ערבות והנאה ולא עזבו הדת ורחקו ממנה להשיג מעלה ותענוג הזמן כי מפני תרבות נדדו מפני חרב נטושה ומפני קשת דרוכה ומפני כובד מלחמה ולא ידע זה האיש שאלו שאינם פושעים ברצונם לא יעזבם האל ולא יטשם ולא בזה ולא שקץ ענות עני כמו שאמרו ע"ה (ב"ר פס"ה) וירח את ריח בגדיו (בראשית כ''ז כ"ז) אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו אלא אמר כל מה שאמר ובדה מלבו ומן המפורסם ג"כ שרבי מאיר נתפס בעד שמד מן השמדות שנהרגו בהם חכמי ישראל ואמרו לו מכיריו הלא אתה מאיר ואמר איני ואמרו לו אכול מזה אם אינך מישראל והיה לפניהם חזיר ואמר להם אוכל ברצון והראה את עצמו כאלו הוא אוכל ולא אכל כמו שאמרה ע"ה (ע''ז י"ח ב' וקהלת רבה ז' י"ב) ואין ספק שר' מאיר אצל זה הצנוע היודע אמתת התורה גוי הוא מפני שכך נכתב בחבורו שמי שהוא בגלוי גוי ובסתר ישראל הרי הוא כגוי מפני שעבודת האל אצלו היא בסתר והסתיר אותה כר' מאיר ומהמפורסם כמו כן שר' אליעזר נתפס למינות אשר הוא יותר קשה מע"ז וזה שהמינים יכריתם האל יתלוצצו בדתות ואמרו אויל המתעסק בהם משוגע הלמד אותם והם יבטלו הנבואה לגמרי והיה ר' אליעזר ידוע גדול בחכמות ואמרו איך תהיה במדרגת החכמה אל מה שתביאהו ותאמין בדת וענה אותם דבר והראה כאלו הוא מאמין באמונתם והיתה כוונתו במענה ההוא לאמונת האמת לא לזולתו וזה המעשה הוא במדרש קהלת (א' ח' ע' ע"ז י"ו ב') וז"ל מעשה בר' אליעזר שנתפש לשם מינות והעלהו הגמון לבירה אמר לו זקן כיוצא בך יעסוק בדברים הללו אמר לו נאמן עלי הדיין סבר אותו הגמון שעליו הוא אומר והוא לא נתכוון אלא לשם שמים אמר לו אותו הגמון רבי הואיל והאמנתני אף אני הייתי תמה לו אפשר שזה טועה אחר הדברים הללו אמר לו דימוס הרי אתה פטור הנה כבר התבאר לך שר' אליעזר הראה להגמון שהוא מין ולבו מסור לשמים ומינות גדול מע''ז כמו שהתבאר בכל התלמוד ואין ספק שר' אליעזר אצל זה הכשר פסול כמו שהוא כתב בחבורו והשמד הזה אשר אנחנו בו אין אנו מראים בו שאנו עובדים ע''ז אלא שנאמין מה שהם אומרים בלבד וכבר נתאמת אצלם שאין אנו מאמינים זה בשום פנים אלא שנרמה בו המלך ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו וידוע הוא מה שקרה על ישראל בימי נבוכדנאצר הרשע ושכל מי שהיה בבבל סגד לצלם מלבד חנניה מישאל ועזריה כמו שאמר האל ית' עליהם (ישעיה כ"ט כ"ב) לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו ואולי החרש והמסגר היו בכלל מי שסגד אם היו אז בבבל ואולם לא ראינו מעולם מי שקראם לא רשעים ולא גוים ולא פסולי עדות ולא חשב ה' יתברך עליהם עון עובדי ע''ז מפני שהיו אנוסים וכך אמרו עליהם השלום (מגילה י"ב א') הם עשו לפנים אף אני אעשה עמהם לפנים בימי המן ואולם האיש ההוא אין ספק שהוא ירא האל הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה היאמר חמר ליוצרו מה תעשה וגו' וידוע הוא כמו כן עם שקרה לישראל במלכות יון הרשעה מגזרות קשות ורעות ומכללם היה שלא יסגור אדם את פתח ביתו כדי שלא יתיחד להתעסק בשום מצוה ועם כל זה לא קראום חז"ל לא גוים ולא רשעים אלא צדיקים גמורים והתחננו בעדם והוסיפו בימי חנוכה על הנסים עד ורשעים ביד צדיקים ולולא שהסכמנו בתחלת דברינו שלא נזכיר כל דברי זה המעתיק מלין השמעתי לך והייתי מאריך איך יסכל אדם ערכו לזה השיעור עד שידבר כדברים האלה וישלח ידו ויכתב ויענה כשישאלו שואל בעד שאלה אחת כמו שזכרנו השיב עליה תשובות שאינן בענין והביא ראיות בעדים זוממין ובמקלל אביו ואמו ובמצות ציצית ובחרוש בשור וחמור ובהרבעת בהמה כאלו הושאל ממנו שיתבר לו אזהרות ימנה בהם כל המצוות ואמר כמו כן שישמעאלים יש להם ע"ז במיכה ובמקומות אחרים כאלו השואל שאלהו אם יעלה לחוג למיכה או לא ואמר כמו כן שהמשוגע הרג מישראל כ''ד אלף כאלו השואל שאלהו אם יהיה לו חלק לע"הב ורבים כמו אלה ובאמת היה ראוי לאיש הזה להתבונן בדברי שלמה ע"ה אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני אלהים (קהלת ה' א') שאלו התבונן הוא בפסוק הזה היה יודע כי כל מי שישיב על שאלה או יבין באיסור והיתר שהוא מוציא דבר לפני אלהים לא היה נוכל במה שנפל והשם יודע ועד ודי בו [שאילו הוא] חרף יותר ממה שחרף והוסיף בדברים יותר ממה שהוסיף לא תזיקנו זה ולא בקשנו עזר לעצמנו בשום פנים אבל אמרנו נשככה בבשתנו ותכסנו כלימתנו כי לה' אלהינו חטאנו אנחנו ואבותנו והייתי מוסיף לו בעניני גדולה ומעלה ואומר כי לשם שמים נתכוון לפי שאנו מכירים תהלה לאל ערכנו ולא נסכל אותו ידענו ה' רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך ולא היה ראוי לנו לתפוש לולא שהוא כתב דברים לא היה ראוי לנו להתרשל ממנו ולהחריש לו והוא אמרו שמי שהתפלל מאנשי השמד אין לו שכר בתפלה ההיא ועבירה היא בידו וידענו כי כל מה שיחובר בספר בריא הוא או חולה אין ספק שיפורסם בידו בני אדם וזהו מה שהרבה בדעות הנפסדות באנשים לפי שאין בינך ובין הדעת הנפסדת אלא מה שיוחק על ספר ותעשה לו כח בלי ספק לפיכך פחדנו שהגיע התשובה ההיא המשיבה מאחרי ה' ביד עם הארץ וימצא שאין לו שכר בתפלה ולא יתפלל וכמו יתר המצות אם יעשם שלא יהיה לו שכר במעשה אחת מהם והנני מבאר עתה במה שנפל בו זה המוסיף לההביל כבר באר הספר שאחאב בן עמרי הכופר באל ועובד ע''ז שהעיד השם עליו רק לא היה כאחאב (מ"א כ"א כ''ה) כשצם ב' שעות וחצי לפי שאמרו חז"ל (תענית כ"ה ב') בטלה גזרה מעליו כמו שנאמר (מ"א כ''א כ''ט) ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי הראית כי נכנע אחאב מפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו ולא קפח הקב''ה שכר תעניתו ועגלון מלך מואב שהצר לישראל לפי ששם כבוד לאלהי ישראל כשאמר לו אהוד דבר אלהים לי אליך מלך (שופטים ג' י"ט) ועמד מהכסא גמלהו האל גמול טוב ושם כסא שלמה שהוא כסא ה' כמו שאמר (דה''א כ''ט כ''ג) וישב שלמה על כסא ה' וכסא המלך המשיח מזרעו כי רות המואביה היתה בתו וכן אמרו ע"ה (נזיר כ''ג ב' ועוד גם תנחומא ע' ילקוט במקומו) ולא קפח הקב''ה שכרו ונבוכדנצר הרשע שהרג מישראל כחול אשר על שפת הים ושרף בית הדום רגליו של אלהינו בשביל שרץ ד' פסיעות להקדים שם המקום לשם חזקיהו כמו שאמרו (סנהדרין צ''ו א') רהט בתריה ד' פסיעות היה גמולו שמלך מ' שנה כמו שמלך שלמה ולא קפה הקב''ה שכרו ועשו הרשע שהעיד השם באיבתו שנאמר (מלאכי א' ג') ואת עשו שנאתי ובארו חז''ל רוע פעליו ואמרו (ב''ב ט"ז ב') ובאותו היום עבר ה' עבירות הרג את הנפש ועבד ע''ז ובעל נערה המאורסה וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה נתעטף בטליתו ונכנס אצל יצחק אביו אמר לו אבא יש מעשר למלח אמר לו כמה בני מדקדק במצוות ועם כל זה כשהחזיק במצוה אחת והיא כבוד אב והיה שכרו שנתן לו השם מלכות בלי הפסק עד שיבא מלך המשיח כמו שאמרו ע"ה אין בן דוד בא עד שיטול עשו שכר כבוד אב ואם כדכתיב (זכריה ב' י"ב) אחר כבוד שלחני אל הגוים וזה דבר חז"ל (בכמה מקומות) אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אלא יגמול לעולם על פעולות הטוב לכל מי שיעשהו ויענוש על מעשה הרע למי שיעשהו כל זמן שיעשהו ואם אלו הכופרים המפורסמים יגמלם ה' גמול טוב על מעט מזעיר ממעשה הטוב ישראל שנאננסו באונס השמד ועושים מצוות בסתר איך לא יגמלם ה' על כך ולא יהיה הפרש אצלו בין עושה מצוה או אינו עושה בין עובד אלהים לאשר לא עבדו וכ"ז יראה מדברי זה האיש אלא כשיתפלל יעשה עברה וכך כתב ואמר כי שתים רעות עשה עמי וכבר נתבאר לך טעותו ושהוא לא סר תמיד מהיות מגנה אנשי זמנו עד שעבר זה לדבר בחק החכמים ז"ל כמו שביארנו ולא זה בלבד אלא אף בחק הבורא ית' ואמר שהוא יענוש על מעשה המצוות וכה דבר שתפלת אחד ממנו עבירה היא ועל כמו זה אמר שלמה (קהלת ה' ה') ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא:
(ה) וכאשר ראיתי הדבר הזה המפליא אשר הוא חולי העינים שמתי ידי לקבץ סמים ובשמים ראש מספרי הקדמונים אעשה מהם מרקחת קילורית מועיל למחלה ההיא וארפאה בו בעזרת השם וראיתי לחלק דברי בזה הענין לחמשה מינים המין הראשון בחלוקת המצוות בעת האונס המין השני בגבול חלול השם ועונשו המין השלישי במדרגת הנהרגים על קדוש השם והאנוסים באונס השמד המין הרביעי בענין הזה מכללות השמדות ומה ראוי לאדם לעשות בו המין החמישי בספור איך יאות לאדם שישמור בזה השמד המקום יבטלהו אמן:
(ו) המין הראשון בחלוקת המצוות בשעת האונס לשלשה כללים מהמצוות והם ע''ז וגלוי עריות ושפיכות דמים הדין בהם הוא שכל זמן שיאנס על אחת מהן הוא מצוה שיהרג ואל יעבור בכל זמן ובכל מקום ועל איזה ענין שיהיה אמנם אמרי בכל זמן ר''ל בין בשעת השמד ובין שלא בשעת השמד ואמרי בכל מקום ר"ל בין בצניעות בין בפרהסיא ואמרי על איזה ענין ר"ל בין נתכוון להעבירו בין שלא נתכוון להעבירו יהרג ואל יעבור ושאר המצוות כולם מלבד אלה השלשה אם אנסו עליהם אונס יביט אם להנאת עצמו נתכוון יעבור ואל יהרג בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד בין בסתר בין בפרהסיא וראיה לדבר זה בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ד ב') והא אסתר פרהסיא הואי אמרו אסתר קרקע עולם היא רבא אמר הנאת עצמו שאני דאמר רבא האי גוי וכו'ר וקיימא לן הלכה כרבא א''כ הנה נתבאר לך שכל זמן שנתכוון להנאת עצמו יעבור ואל יהרג אפילו בפרהסיא ובשעת השמד ואם נתכוון להעבירו יביט כמו כן אם היה העת ההוא שעת השמד והרג ואל יעבור בין בצנעה בין בגלוי, ואם היה שלא בשעת השמד אם היה בסתר יעבור ואל יהרג ואם היה בפרהסיא יהרג ואל יעבור וזה תורף לשונם בענין זה (שם שם ע"א) כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן אפילו שלא בשעת השמד לא אמרן אלא בצנעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה לא יעבור מדרבנן וכך אמרו מתיי מצוה קלה וכו' ואמנם פרהסיא ר"ל עשרה מישראל וכך אמרו אין פרהסיא פחות מעשרה וכולם מישראל (שם שם ע"ב):
(ז) המין השני בגבול חלול השם וענשו חלוק יחלק לשני חלקים כללי ופרטי האחד מהם שיעשה אחד מבני אדם עבירה להכעיס לא יעשנה לתענוג או ערבות שימצא במעשה ההוא אלא להיותה קל ונבזה בעיניו הנה זה כבר חלל את השם והוא אמרו ית' (ויקרא י"ט י"ב) לא תשבעו בשמי לשקר וכו' וזה מעשה אין שום תענוג והנאה נמצא בו ואם עשה אותו בפרהסיא הוא מחלל שם שמים בפרהסיא וכבר ביארנו שכל מקום שנאמר פרהסיא ר"ל עשרה מישראל והשני שישתדל האדם מעצמו שלא יתקן פעולותיו הגשמיות עד שיגלו אצל ההמון ממנו ספורים מגונים מאוד ואע"פ שלא עשה עבירה כבר חלל את השם מפני שראוי לאדם שישמור מפני אדם מעבירות כמו שישמור מה שיש בינו ובין בוראו כמו שאמר ית' (במדבר ל''ב כ''ב) והייתם נקיים מה' ומישראל וכך אמרו ביומא (פ''ו א') רב נחמן בר יצתק אמר כגון דאמרי אינשי שרי ליה מריה לפלניא ואמרו עוד כגון שחבריו בושין משמועתו והפרטי יחלק לשני חלקים האחד שיעשה איש חכם מעשה שהוא מותר לכל אדם אלא שאיש כמוהו אינו ראוי לעשות כמעשהו מפני שהוא ידוע במעשה חסד והוא מבוקש ממנו יותר מזולתו וזה כבר חלל את השם וזה מאמר רב בגבול חלול השם (שם שם) כגון אנא דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר כלומר שאדם כמוהו לא היה ראוי לו שיקח דבר עד שיתן דמיו תיכף שהוא לוקח ולא יאחר אעפ''י שזה המעשה מותר לכל בני אדם וכמו כן מאמר ר' יוחנן כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תפלין וכך ענין זה שאדם כמוהו לא היה ראוי לו שיעשה זה ובכל התלמוד אדם חשוב שאני והשני שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם הנהגה פחותה וכעורה במקחו ובממכרו ובמשאו ובמתנו ומקבל בני אדם בכעס ובבזיון ולא תהיה דעתו מעורבת עם ההבריות ולא יהיה עם בני אדם מתנהג במדות יקרות והגונות הנה זה כבר חלל את השם וכך אמרו ע"ה (שם שם) בזמן שאדם קורא ושונה ואין נושא ונותן באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו וכו' ולולי פחדתי מהאריכות והיציאה מכוונת דברינו כה הייחי מבאר לך איך ראוי לאדם שיתנהג עם בני אדם ואיך יאות שיהיה כל פעולותיו וכל דבריו וקבלותיו לבני אדם כולם עד שישבחהו כל מי שידבר עמו או יתערב בו ומה ענין אמרם נושא ונותן באמונה ומה ענין דבורו שיהיה בנחת עם הבריות ואולם לא יספיק בזה אלא חבור גדול ואשוב לענין דברי וקדושת השם הוא הפך חלול השם וזה שהאדם כשיעשה מצוה מן המצות ולא יערב עמה כוונה מן הכוונות אלא אהבת ה' יתעלה ועבודתו לבד הנה הוא קדש את השם ברבים וכמו כן אם ישמעו ממנו שמועות טובות קדש את השם כמו שאמרו (שם) בזמן שאדם וכו' עד ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר וכמו כן אדם גדול כשימנע עצמו מן הענינים שהם מכוערים אצל בני אדם ואע"פ שאינם בעיניו מכוערים קדש את השם כמו שאמר (משלי ד' כ"ד) ולזות שפתים הרחק ממך וחלול השם הוא עון גדול יענש בו שוגג כמזיד כמו שאמרו עליהם השלום (אבות ד' ד') אחד שוגג ואחר מזיד בחלול השם וכל העוונות יאריכו לאדם עליהם חוץ מחילול השם שאין מאריכין לו וכך אמרו (קדושין מ' א') אין מקיפין לחילול השם מאי אין מקיפין אין עושין לו כחנוני המקיף כלומר שיפרעו ממנו מעט וכל המחלל שם שמים בינו לבין עצמו הקב"ה נפרע ממנו בגלוי כמו שאמרו (אבות שם שם) כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי והענין הזה יתר מכל העונות ואין יום הכפורים ולא יסורין ולא תשובה מכפרין אלא כולן תולין ומיתה מכפרת כמו שאמרו ז"ל (יומא שם שם) מי שיש בידו חילול השם אין כח בתשובה ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה מכפרת שנאמר (ישעיה כ"ב י"ד) ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון וכל זה כשיהיה מחלל שם שמים ברצונו כמו שנבאר וכמו שחילול השם הוא עון גדול כך קדוש השם הוא מצוה גדולה וגומלין לו טובה הרבה מאד וכל איש מבני ישראל חייב בקדוש השם כמו שאמרו בספרא אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים (ויקרא כ''ה ל''ח) על מנת שתקדשו שמי ברבים ואמרו בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ד ב') בעי מיניה מר' אמי בן נח מצווה על קדושת השם או לא שמע מיניה דבן ישראל לא צריך בעיא דמצווה הוא על קדושת השם דכתיב (ויקרא כ''ב ל"ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל:
(ח) המין השלישי במדרגת הנהרגים על קדושת השם והאנוסים באונס השמד דע כי בכל מקום שאמרו בו חז"ל יהרג ואל יעבור אם יהרג כבר קדש את השם ואם היה בעשרה מישראל כבר קדש את השם ברבים כמו חנניה מישאל ועזריה ודניאל ועשרה הרוגי מלכות ושבעת בני חנה ושאר ישראל הנהרגים על קדושת השם הרחמן יקום נקמת דמיהם בקרוב ובעדם נאמר (תהלים נ' ה') אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח ואמרו חז"ל (שה''ש רבה ב' ז') השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו' השבעתי בדורות של שמד בצבאות שעשו לי צביוני ועשיתי צביונם או באילות השדה ששפכו דמם עלי כדם צבי ואיל ועליהם הוא אומר (תהלים מ''ד כ"ג) כי עליך הורגנו כל היום ואיש שיזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת כלומר שנהרג על קדושת השם אפילו היו עונותיו כמו ירבעם בן נבט וחבריו הוא מעולם הבא ואפילו לא היה תלמיד חכם וכך אמרו ע"ה (פסחים נ' א' ע''ש) מקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתה כגון ר' עקיבא וחבריו וכ''ש דאיכא תורה ומעשים טובים אלה הרוגי לוד ואם לא יהרג אלא עבר מפני האונס ולא נהרג לא הטיב לעשות והוא מחלל שם שמים באונס אמנם אינו חייב עונש מכל השבעה [מיני עונשים והם ד' מיתות ב''ד כרת מיתה בידי שמים ומלקות] שלא מצאנו בכל התורה כולה לא בקלות ולא בחמורות מקום שיחייב ה' גבול מגבולי העונש לאנוס אלא לעושי ברצון כמו שאמר (במדבר ט"ו ל') והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' ולא שהיה אנוס וכך אמרו בכל התלמוד (נדרים כ''ז א' ועוד) אנוס דאורייתא הוא דכתיב (דברים כ"ב כ''ו) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וברוב המקומות אמרו אנוס רחמנא פטריה ולא נקרא לא פושע ולא רשע ולא פסול לעדות אלא אם כן עשה עבירות יפסל בם לעדות אלא שהוא לא קיים מצות קדוש השם ולא יקרא שמו מחלל שם שמים ברצון בשום פנים אמנם מי שיאמר או שיעלה בדעתו מפני שאמרו חז''ל יהרג ואל יעבר שאם עבר שיהיה חייב מיתה זה טעות גמורה שאין הדבר כן אלא כמו שאספר וזה שהוא מצוה שיהרג ואם לא נהרג אינו חייב מיתה ואפילו עבד ע''ז באונס אינו חייב כרת וכ''ש שלא יהרגוהו בית דין וזה העיקר הוא מבואר בתורת כהנים אמר השם יתברך בנותן מזרעו למולך (ויקרא כ' ה') ונתתי את פני באיש ההוא ולא אנוס ולא שוגג ומוטעה אמר שאנוס ומוטעה לא יתחייב כרת אע"פ שאם עושה במזיד וברצון חייב כרת וכ''ש עבירות שיתחייב על זדונם וברצון מלקות ארבעים שלא יתחייב אם עשאם באונס במלקות בשום פנים וחלול השם בלאו הוא כמו שאמר השם ית' (ויקרא כ"ב ל"ב) ולא תחללו את שם קדשי וידוע הוא כי שבועת שקר הוא חלול השם שכתוב בתורה (שם י"ט י"ב) ולא תשבעו בשמי לשקר ותללת את שה אלהיך אני ה' עם כל זה לשון המשנה (נדריה ג' ד') נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה בית שמאי אומרין בנדר ובית הלל אומרין בשבועה ואע"פ שהענינים האלה הן מבוארין בענין ואין צריך להביא ראיות עליהן בשום פנים כי איך יושם דין מי שעשה [באונס שוה עם מי שעשה] ברצון ואמרו חז''ל יעבור ואל יהרג וראה זה האיש יותר יקר מהחכמים ויותר מדקדק במצות והתיר עצמו למיתה בפיו ובלשונו וקדש את ה' לפי דבריו והוא חוטא ומורד במעשיו והוא מתחייב בנפשו לפי דברי ה' ית' (ויקרא י"ח ה') אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם (סנהדרין ע''ד א' ועוד):
(ט) והמין הרביעי ממנין זה השמד בין השמדות ומה שראוי לאדם שיעשה בו דע שכל השמדות שהיו בזמן החכמים היו מצווים בה לעבור על המצות והיה בם עשיית מעשה כמו שאמרו בתלמוד שלא יתעסקו בתורה ולא ימולו את בניהם או שיבעלו נשיהן נדות ואולם זה השמד לא יתחייבו עשיית מעשה זולת הדבור בלבד ואם ירצה אדם לקיים תרי"ג מצות בסתר יקיים ואין אשם לו אלא אם הקרה עצמו בלא אונס שיחלל שבת והוא אינו בכך אנוס כי זה האונס אינו מחייב לשום אדם מעשה אלא הדבור בלבד וכבר נתאמת אצלם שאין אנחנו מאמינים באותו הדבור ואינו בפי האומרו רק להנצל מן המלך כדי להפיס דעתו בדבורים מן הדבור וכל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש לא יאמר עליו אלא שעשה הישר והטוב ויש לו שכר גדול לפני השם ומעלתו במעלה עליונה כי הוא מסר עצמו לקדושת השם ית' ויתעלה אבל מי שבא לישאל אותנו אם יהרג או יודה אומרין לו שיודה ולא יהרג אבל לא יעמוד במלכות אותו המלך אלא ישב בביתו עד שיצא אם הוא צריך ומעשה ידיו יעשה בסתר כי מעולם לא נשמע כמו זה השמד הנפלא שאין כופין בו כי אם על הדבור בלבד ולא יראה מדברי רז"ל שיאמרו יהרג ואל יעבור ואל יאמר דבר אחד שאין בו מעשה אבל יהרג כי אשר יחיבוהו לעשות מעשה או על דבר שהוא מוזהר עליו וצריך מי שעבר עליו זה השמד להתנהג באלה הענינים שאני מציע שישים בין עיניו לעשות ולקיים מן המצות מה שהוא יכול ואם אירע לו שעבר הרבה או שחלל שבת לא יטלטל מה שאינו מותר לטלטלו ולא יאמר מה שעברתי עליו יותר גדול מזה שאני נזהר ממנו אלא יזהר מכל מה שהוא יכול ותדע שצריך האדם לידע עיקר מעיקרי הדת והוא שירבעם בן נבט והדומין לו נפרעין ממנו על עשיית העגלים ועל בטול ערובי תבשילין והדומה לו שלא יאמר אדם קים ליה בדרבה מיניה לא יאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה אבל השם יתברך נפרע מבני אדם על החמורות ועל הקלות ונותן שכר על כל דבר שעושין על כן צריך האדם לידע שכל עבירה שיעשה נפרעין ממנו עליה וכל מצוה שיעשה מקבל עליה שכר ואין הדבר כמו שחשב והעצה שאני יועץ לנפשי והדעת שאני רוצה בה לי ולאהובי ולכל מבקש ממני עצה שיצא מאלה המקומות וילך למקום שהוא יכול להעמיד דתו ולקיים תורתו בלא אונס ולא יפחד ויעזוב ביתו ובניו וכל אשר לו כי דת ה' שהנחיל אותנו גדולה וחיובה קודם לכל המקרים הבזוים בעיני המשכילים שהם אינם עומדים ויראת ה' היא שעומדת ולא עוד אלא אפילו היו שתי מדינות מישראל אחת מהם יותר טובה במעשיהם ובמנהגותיהם ויותר מדקדקת ונכנעים למצות מן האחרת שחייב ירא ה' לצאת מאותה שמעשים אינם כל כך [נכונים] לאותה מדינה טובה וכבר הזהירונו רז''ל אל ידור אדם במדינה שאין בה עשרה חסידים והביאו ראיה על זה מסדום דכתיב (בראשית י''ח י"ב) אולי ימצאון שם עשרה ויאמר לא אשחית בעבור העשרה וכל זה כשיהיו שני מדינות ישראל אבל אם היה המקום מן הגוים ישראל העומד שם על אחת כמה וכמה שהוא חייב לצאת מאותו מקום וללכת למקום טוב וישתדל לעשות ואעפ"י שמפיל עצמו בסכנה עד שינצל מן המקום הרע שאינו יכול להעמיד דתו כראוי וילך עד שיגיע למקום טוב וכבר פירש על ידי הנביאים שכל הדר בין הכופרים שהוא כמותם (ש''א כ"ו י''ט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר וגו' הנה שקול דירתו בין הגוים כאלו עובד אלהים אחרים וכן חייבו החסידים ויראי השם שימאסו הרע ועושיו וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קל''ט כ''א) הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט וגם אמר (שם קי"ט ס"ג) חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך וכן מצינו באברהם אבינו ע"ה שמאס משפחתו ומקומו וברח לנפשו להנצל מדעת הכופרים וכל זה אם לא יכופו אותו הכופרים לעשות מעשיהם שצריך האדם לצאת מביניהם אבל בשכופין אותו לעבור על אחת מן המצות אסור לעמוד באותו מקום אלא יצא ויניח כל אשר לו וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו והעולם גדול ורחב והתנצלות מי שטוען בענין ביתו ובניו אינה טענה לפי האמת אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו ואין ראוי אצלי מי שיטען זאת הטענה כדי לדחות מעל נפשו אלא יגלה למקום ראוי ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד וכל העומד שם הרי הוא עובר ומחלל שם שמים והוא קרוב למזיד אבל אלה שמפתין עצמן ואומרין שיעמדו במקומן עד שיבא המלך המשיח לארץ המערב [ואז יהיו] יוצאין והולכין לירושלים איני יודע איך יבטל מהם זה השמד אלא עוברין הן ומחטיאין זולתן (ובראותן) [ובכמותן] אמר הנביא ע"ה (ירמי' ו' י''ד) וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום כי אין זמן לביאת המשיח עד שתולין בו ואומרים עליו הוא קרוב או רחוק וחיוב המצות אינו תלוי בביאת המשיח אלא אנחנו מחויבים להתעסק בתורה ובמצות ונשתדל להשלים עשייתן ואחר שנעשה מה שאנחנו מחויבים אם יזכה ה' לנו או לבני בנינו לראות המשיח הרי זה טוב יותר ואם לא לא הפסדנו כלום אלא הרוחנו בעשייתנו מה שאנחנו מחויבין אבל אם יעמוד אדם במקומות שיראה כי התורה תפסוק והמין יאבד בעבור השנים והוא אינו יכול להעמיד דתו ויאמר אשאר אני עד שיבא משיח ואצא מזה שאני בו אין זה כי אם רוע לב ואבוד גדול ובטול הדת והדעת זו היא דעתי והשם יודע האמת:
(י) החמישי אפרש בו איך ראוי לאדם לראות את עצמו באלה ימי השמד חייב הוא כל מי שאינו יכול לצאת מפני משאלות לבו וסבות הכנת הימים ועמד באותן המקומות שיראה נפשו מחלל שם שמים לא ברצון ממש אבל קרוב הוא להיות ברצון ושהוא נזוף מלפני המקום נענש על רוע מעשיו ועם זה יהיה בדעתו אם עשה מצוה מן המצות שהקב''ה מכפיל שכרו עליהם שהוא לא עשה אלא לשמים בלבד ואינו מבקשו כדי להתגדל ושיראה שהוא עושה מצוה ואינו דומה שכר מי שעושה מצוה בלא פחד לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם יודע בו יאבד נפשו וכל אשר לו ועל דמיון זה הזמן אמר השם (דברים ד' כ"ט) כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך ואעפ''כ לא יפנה אדם ממחשבתו עד שהוא יוצא מאותן הגלילות שקצף עליהם השם וישתדל בכל יכלתו וג"כ אינו ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם אלא מקרבה ומזרזם לעשיית המצות וכבר פירשו רז"ל שהפושע אם פשע ברצונו כשיבא לבית הכנסת להתפלל מקבלין אותו ואין נוהגין בו מנהג בזיון וסמכו על זה מדברי שלמה ע"ה (משלי ו' ל') אל יבוזו לגנב כי יגנוב למלא וגו' אל יבוזו לפושעי ישראל שהן באין בסתר לגנוב מצוות ומיום שגלינו מארצנו לא פסק ממנו שמד כי מנעורינו גדלנו כאב ומבטן אמנו הנחנו ובכל התלמוד אומר שמדא דעביד ובטיל השם יבטלהו מעלינו ויקיים בימינו מה שנאמר (ירמיה נ' כ') בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאונה כי אסלח לאשר אשאיר וכן יהי רצון אמן:
(יא) נשלם מאמר קדוש השם
חידושי ר' חיים הלוי הלכות יסודי התורה פרק ה
והוא בסוגיא דסנהדרין דף ע"ד [ע"א] אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכו', עבודה זרה כר"א דתניא ר"א אומר ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך וכו', גילוי עריות ושפיכות דמים כדרבי דתניא רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכו' ומקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור, ורוצח גופיה מנלן סברא הוא וכו' מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהאי גברא סומק טפי. ושם בסוגיא עוד לא אמרו אלא בצינעה אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור וכו', והא אסתר פרהסיא הואי, אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה, רבא אמר הנאת עצמן שאני. ובתוס' שם הקשו דתיפוק ליה דאסתר בכלל עריות הואי וכמבואר במגילה (דף ט"ז) [דף ט"ו ע"א] כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך, ותירצו דאי משום עריות כו"ע ס"ל דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מיחייבא למסור עצמה משום עריות, דהא מרוצח קא ילפינן לה, ורוצח גופיה כי מיחייב למסור עצמו הני מילי קודם שיהרוג בידים, אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ונתמעך מסתברא שאינו חייב למסור עצמו, דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי דלמא דמא דידי סומק טפי כיון דלא עביד מעשה. והרמב"ם דסתם ולא הזכיר כלל הך דקרקע עולם משמע דחולק ע"ז וס"ל דבכל גווני יהרג ואל יעבור בגילוי עריות, וכבר נחלקו הראשונים בזה וכמבואר בבעל המאור ובמלחמות שם, עיי"ש דס"ל דאסתר לא הואי עריות כלל, דהך סוגיא ס"ל דהיתה פנויה, או דביאת נכרי לא חשיבא בכלל עריות וכשיטת ר"ת בתוס' שם. וע"כ זהו שסתם הרמב"ם דבעריות מיהא בכל גווני תהרג ואל תעבור. אלא דצ"ע דהרי התוס' הוכיחו מרוצח דהיכא דהוי שב ואל תעשה אינו מחויב למסור עצמו ולמה פסק דבכל גווני תהרג ואל תעבור. וי"ל דכיון דברציחה גופא הא דחלוק שב ואל תעשה ממעשה בידים הלא אין זה משום חומר דמעשה בידים, ורק דכיון דשני הנפשות שקולות הן ע"כ צריך להיות שב ואל תעשה, ודינו כשני רציחות שאין דוחות זה את זה דדינו בשב ואל תעשה, וע"כ לא שייך זאת בעריות דנימא דפקוח נפשו שקול כעריות, וכיון דילפינן מרוצח בעיקר הדין דאינו נדחה בפני פקוח נפש ממילא הדר דינא דשב ואל תעשה ומעשה בידים שוין ובכל גווני תהרג ואל תעבור.
וי"ל עוד, דהנה צ"ע בדברי התוס' דמאי ענין נערה המאורסה למי שמשליכין אותו על התינוק ונתמעך, דהתם איהו לא הוי רוצח כלל ולא עבר על שפיכות דמים, דהא לא הוי רק כאבן ועץ ביד הרוצח שמשליך אותו, דמי שמשליך אותו הוא הרוצח, ולהכי לא חייב למסור את עצמו, משא"כ בנערה המאורסה אף דלא קעבדה מעשה, מ"מ הרי היא עוברת על גילוי עריות, ולהכי שפיר הדין נותן דתהרג ואל תעבור. ונראה דכוונת התוס' כך היא, דכיון דרוצח הוא מסברא דמאי חזית דדמא דידך וכו', א"כ הא גם אם הוה משכחינן דיהא בזה דין רוצח ורק דלא ליעבד מעשה ג"כ לא היה חייב למסור עצמו דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי דילמא דמא דידי סומק טפי כיון דלא קעביד מעשה, וא"כ הוא הדין בנערה המאורסה דילפא מרוצח אף דעוברת על גילוי עריות כיון דלא קעבדה מעשה אין בה הך דינא דתהרג ואל תעבור. אלא דברוצח גופא צ"ע בזה, דבאמת יש לפרש מאי דקאמר הגמ' הך סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דחברך סומק טפי בתרי גווני, או דנימא דכיון דשקולין הם שניהם ע"כ ממילא הוי דינא דצריך להיות בשב ואל תעשה ועל מעשה בידים יהרג ואל יעבור, או דנימא דכיון דשקולין הן ממילא אינה נדחית בפני פקוח נפש, ואין חילוק בין שב ואל תעשה למעשה בידים דלעולם אין בה דין דחיה, וממילא דהוי דינא דיהרג ואל יעבור בכל גווני, וגם ברציחה גופה אם הי' שב ואל תעשה בגוונא דיש בה דין רציחה ג"כ אמרינן כיון דשקולים הם ואין חבירו נדחה מפני פקוח נפשו ממילא יהרג ואל יעבור כיון דלא חלה דין דחיה בהרציחה.
ונראה דכן הוא כפירוש השני שכתבנו מהא דאיתא בב"מ דף ס"ב [ע"א] שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים וכו' עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי אחיך, הרי דאע"ג דהתם הוי בשב ואל תעשה, ועוד יותר דלא הוי התם דין רציחה כלל ורק משום דין הצלה, ומ"מ צריכינן לקרא דוחי אחיך עמך דחייך קודמין, ושמע מינה דדווקא בהצלה דאיכא קרא דוחי אחיך עמך דחייך קודמין, אבל ברציחה דליכא קרא בכל ענין יהרג ואל יעבור אף בשב ואל תעשה ובלא עביד מעשה, אם אך יש בו דין רציחה, ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם דבעריות תהרג ואל תעבור בכל גווני אף בקרקע עולם, כיון דגם ברציחה הדין כן דאינה נדחית בפני פקוח נפש בכל גווני, והוא הדין לעריות דילפינן מינה דאין בה דין דחיה כלל לעולם, וע"כ בכל גווני תהרג ואל תעבור אף בקרקע עולם ובשב ואל תעשה וכמו שכתבנו.
(א) כל העבירות חוץ מעכו"ם וגלוי עריות וש"ד שאומר לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג אם הוא בצנעא אם ירצה יעבור ואל יהרג ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי ואם הוא בפרהסיא חייב ליהרג ולא יעבור בד"א שהעכו"ם עובד אליל מכוון להעבירו על דת אבל אם אינו מכוון אלא להנאתו יעבור ואל יהרג ובשעת השמד אפי' על מנהג בעלמא שנהגו אם באים להעביר עליה יהרג ועל יעבור ובעכו"ם ובג"ע ושפיכות דמים אפי' בצינעא יהרג ואל יעבור ואפי' אין העכו"ם עובד אליל מכוון להעבירו על דת אלא להנאתו. אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם כדי שלא יהרגוהו דכיון שאומר שהוא עכו"ם הרי מודה לדתם וכופר בעיקר אבל מי שנתחייב מיתה ומציל עצמו במה שבורח לבית אליל כתב א"א הרא"ש ז"ל שיכול לברוח לתוכה ואין בזה משום מודה באליל:
(א) כתב הר"ן פ' לולב הגזול דף של"ו ע"ב דאף דמצוה שיעבור ואל יהרג מ"מ יתן כל אשר לו קודם שיעבור ודוקא לעבור אל"ת אבל לעבור אעשה שב ואל תעשה שאני עכ"ל וכתב מהרי"ו בתשובה סי' קנ"ז אע"ג דאמרינן כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס על אותו דבר מה שאנו אין מוחין משום דרבו פריצי עמינו המלעיגים בתורה ובלומדים ואינם שומעים למוכיחים אם היינו מוחים בידם איכא למיחש לסכנה שהיו עומדים על גופינו ומאודינו והא דאמרינן כל מי שבידו למחות כו' היינו במקום דליכא סכנה ואין אדם חייב להוציא ממונו ע"ז עכ"ל:
(א) ובכלבו ומיהו בשעת השמד אסור:
(א) כל העבירות חוץ מעכו"ם וג"ע וש"ד שאומר לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג וכו' בסוף פרק בן סורר ומורה (עד.) א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעכו"ם וג"ע וש"ד ופסקו כן כל הפוסקים ואתמר עלה בגמרא כי אתא רב דימי א"ר יוחנן ל"ש אלא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור (א"ד) כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא אמרו אלא בצינעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור מאי מצוה קלה אמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא וכמה פרהסיא א"ר יעקב א"ר יוחנן אין פרהסיא פחות מעשרה בני אדם ואסיקנא דכולהו ישראלים בעינן והא אסתר פרהסיא הואי אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה רבא אמר הנאת עצמן שאני ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא עכו"ם דא"ל להאי ישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא (לך ליקטול ולא לקטליה שדי בנהרא) ליקטליה ולא ליקטול מ"ט לעבורי מילתא קא בעי ופסקו הפוסקים כלישנא דרב דימי וכלישנא דרבין משמע דס"ל דתרווייהו אמרינהו ר' יוחנן ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ פרש"י אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. שלא ירגילו העכו"ם להמריך הלבבות לכך: ערקתא דמסאנא. שרוך הנעל שאם דרך העכו"ם לקשור כך ודרך ישראל לקשור בענין אחר כגון שיש צד יהודית בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש השם בפני חבריו ישראלים וז"ל הרי"ף אפילו ערקתא דמסאנא פי' העכו"ם שבאותו זמן היו רצועות של מנעליהם אדומות וישראל היו עושים שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש עכו"ם וכתב מהרי"ק בשורש פ"ח דבדוקא נקט הרי"ף שהעכו"ם היו עושים אדומות והיהודים שחורות דבכה"ג הוא דיש להקפיד שאין דרך הצנועים להיות אדום לבושם וצבע השחור היא דרך צניעות והכנעה והיינוכדפי' רש"י דדוקא שיש בו צד יהודית וצניעות ואם תאמר היכי אמרינן הכא דאפי' אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור והא אמרי' בפרק במה טומנין (מט.) באלישע בעל כנפים שכשראוהו קסדור אחד נטל תפילין מראשו תירץ הר"ן בפרק במה טומנין דלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא לעבור על מל"ת אבל לא בגזרו לבטל מ"ע כיון שאינו עובר בידים ועוד שהם יכולים לבטל ממנו ע"כ שיניחנו בבית האסורים ותבטל מאליה הלכך תבטל ואל יהרג עכ"ל וכ"כ נ"י בס"פ בן סורר ומורה: ומ"ש רבינו על שאר עבירות שאם הוא בצינעא אם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי הוא בדברי סמ"ק ובדברי הר"ן בפרק במה טומנין וכ"כ הרא"ש בפרק אין מעמידין והביא ראיה מהירושלמי וכ"כ רבינו ירוחם אלא שכתב דהיינו כשהעכו"ם מתכוון להעבירו אבל להנאתו נקרא חובל בעצמו. ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מה' יסודי התורה שהוא מתחייב בנפשו. ודברי הרמב"ן בס' תורת האדם נוטים לדברי הרמב"ם ז"ל. ונ"י בס"פ בן סורר ומורה כתב כדברי הרמב"ם ז"ל ומ"מ כתב שאם הוא אדם גדול חסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ליראה השם ולאהבו בכל לבם והיינו דאמרינן [פסחים נג:] מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמן לכבשן האש פי' ולא השתחוו לצלם והאי לאו כו"ם היתה אלא אנדרטי של מלכים לכבוד בעלמא אלא מתוך שהיו רובן טועין וסבורים שהיתה כו"ם היה קדוש השם במה שעשו. ואמרי' נמי במדרש מה לך יוצא ליסקל שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב שנטלתי את הלולב דמשמע שהיו מוסרין עצמם על קדושת השם לפנים משורת הדין דודאי לא היו מחוייבין בכך כיון שבידן להעביר ולבטלם אלא דאפ"ה היו נהרגין מפני שהיתה השעה צריכה לכך :
(א) והא דבשאר עבירות מפלגינן בין בצינעא לבפרהסיא ובין להנאת עצמן לשלא להנאת עצמן ובג' עבירות לא מפלגינן בינייהו כתוב בנ"י דטעמא משום דהני לאו משום חלול השם הוא דאסירי אלא מפני חומר עצמן הלכך בכל ענין אסירי וכ"כ הר"ן במסכת יומא בשם הרמב"ן ובפרק כל שעה כתב שהרז"ה סובר דבג"ע כל היכא דאין העכו"ם מתכוון אלא להנאת עצמו לא אמרינן תהרג ואל תעבור ושאחרים הקשו עליו וכתבו כסברת הרמב"ן ז"ל וכן דעת רבינו וכ"נ דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה: אהא דמקשינן והא אסתר בפרהסיא הואי כתב בנ"י הא דלא מקשה והא אסתר שעת השמד הוה משום דלא מיקרי שעת השמד אלא כשהגזירה מיוחדת באומה אחת לבד אבל אחשורוש לא על ישראל בלבד גזר אלא על כל מדינות מלכותו: ויש לתמוה על רבינו למה כתב דאפילו על מנהג בעלמא שנהגו יהרג ואל יעבור ולא כ"כ גבי בפרהסיא דהא בה נמי איתמר אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור וכי פירשו בגמרא מאי מצוה קלה ערקתא דמסאנא עלה נמי קאי ואיפשר לומר דמאחר דפרהסיא שוה לענין יהרג ואל יעבור סמך על מה שכתב דאפילו על מנהג בעלמא יהרג ואל יעבור דממילא משמע דה"ה בפרהסיא: והרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' יסודי התורה כתב אפילו לא נתכוון להעבירו אלא על מצוה משאר מצות ולא הזכיר ערקתא דמסאנא כלל ולא גבי פרהסיא ואפשר שהוא ז"ל היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפירש הרי"ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש עכו"ם שזו מל"ת היא כמ"ש בפי"א מהלכות ע"ז שאין מדמין לעכו"ם לא במלבוש ולא בשער שנאמר ולא תלכו בחוקות הגוים: כתבו התוספות והר"ן בפרק כל שעה (כה:) דהא דאמרינן דבג"ע יהרג ואל יעבור דוקא הבועל אבל היא תבעל ואל תהרג דקרקע עולם היא כדאמרינן גבי אסתר ומיהו לעשות מעשה כגון שאומרים לה להביא ערוה עליה תיהרג ואל תעשה מעשה והאיש אפי' אומרים לו הנח לתקוע אותך בערוה יהרג ואל יעבור דלא מצי למימר לא עבידנא מעשה דאין קישוי אלא לדעת ומה שהוא מתקשה הוי מעשה : (וכ"כ הר"ן פ"ב דיומא והמרדכי פ' א"מ) והיכא שהיה כבר מקושה שיודע שלא יתקשה עוד כתבו התוס' בר"פ הבא על יבמתו דאינו חייב למסור עצמו כיון דלא עביד מעשה:
(א) וכתבו עוד דהא דבש"ד יהרג ואל יעבור דוקא כשאומרים לו להרוג בידים אבל אם אומרים לו הנח לזרוק עצמך על התינוק ויתמעך אינו חייב למסור עצמו: ב"ה וכ' בא"ח בב"ר דורש אך את דמכם לנפשותיכם וכו' אזהרה לחונק את עצמו יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה ת"ל אך פי' שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא יודע שלא יוכל לעמוד בנסיון וכן יכול אפי' כשאול בן קיש שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים שיכול למסור עצמו למיתה ת"ל אך ומכאן הביאו ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד ויש שאסרו ומפרשים הך ת"ל אך שאינו יכול להרוג עצמו וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים אבל הם לא פגעו בעצמם ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת והיה עמו רב אחד וכעס עליו וקראו רוצח והוא לא חש לדבריו ואמר הרב המונע אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפשוהו עכו"ם והיו פושטים עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואח"כ נתבטלה הגזירה ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם וז"ל ר"י כתבו הפסקנים אם רוצה להחמיר על עצמו ליהרג בצנעא על שאר מצות רשאי ואינו נקרא חובל בעצמו וכן בירושלמי ודוקא שהעכו"ם מכוין להעבירם אבל להנאתו נקרא חובל בעצמו והא דאמרינן בגילוי עריות ה"ה עכו"ם הבא על בת ישראל דאינו מכוין אלא להנאתו ולא להעבירה וכן ישראל הבא על הכותית וי"א דעכו"ם הבא על בת ישראל לא מטעם עריות נגעו בה דאינו עושה מעשה אלא מטעם אם הוא בפרהסיא וכ"פ ר"ת בההיא דאסתר קרקע עולם היתה ואינה מצווה ליהרג וכמה פרהסיא י' בני אדם: וכתב הר"ן במסכת יומא בשם הרמב"ן דעכו"ם עובד אליל הבא על בת ישראל לאו בכלל ג"ע הוא דאי בזנות גזירת בית דין של שם הוא ואי דרך תתנות מלא תתחתן בם נפקא דמשאר עבירות הוא ולא הוי בכלל ג"ע אלא א"א בישראל א"נ ישראל הבא על הכותית דמחייבי מיתות הוא דהא קנאים פוגעים בו ומחייבי כריתות נמי קא חשיב דהא אדכריה רב לגמריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וכו' ובהכי ניחא הא דמשני רבא אאסתר הנאת עצמו שאני וצ"ל דלית לי' דרשא דאל תיקרי לבת אלא לבית דלא הוה בה אלא איסורא דעכו"ם הבא על בת ישראל דלאו ג"ע הוא אלא משאר מצות וכיון דלא הוה בה איסור דגילוי עריות כל שאין העכו"ם מתכוון אלא להנאת עצמו שרי וכ"נ שהוא דעת ר"ת בפ"ק דכתובות (ג:) ובפרק בן סורר וכ"כ המרדכי שם בשמו ונראה שלזה נתכוין רש"י שפי' על מאי דפריך והא אסתר פרהסיא הוה ונבעלה לעכו"ם ולא מסרה נפשה נשמר דלא נפרש דפרוך דא"א היתה ולא מסרה נפשה דא"כ לא הוה מתרץ רבא מידי דכיון דג"ע הוא אפילו מתכוון העכו"ם להנאת עצמו הוה לה למימסר נפשה: כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג ה"ז מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל ה"ז חילל את השם ברבים וביטל מצות עשה שהוא קדושת השם ועבר על מל"ת שהוא חילול השם ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו ב"ד אפילו הרג באונס שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההיא מפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ומה אם אליל שהוא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואצ"ל מיתת בין דין ק"ו לשאר מצות האמורות בתורה ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד האנסים ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו והוא נקרא עכו"ם והוא נטרד מן העה"ב ויורה למדרגה התחתונה של גיהנם: גרסינן בס"פ בן סורר ומורה (דף עה.) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה ימות ולא תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר פליגי בה ר' יעקב בר אידי ור' שמואל בר נחמני חד אמר אשת איש היתה וחד אמר פנויה היתה בשלמא למ"ד אשת איש היתה שפיר אלא למ"ד פנויה היתה מאי כולי האי רב פפא אמר משום פגם משפחה רב אחא בריה דרב איקא אמר כדי שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות ולינסבה מינסב לא מייתבא דעתיה כדרבי יצחק דא"ר יצחק מיום שחרב בהמ"ק ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם והרמב"ם פסק בפ"ה מהלכות יסודי התורה כמ"ד פנויה אע"ג דפלוגתא היא וספק נפשות להקל נראה שעעמו משום דשב ואל תעשה הוא שלא לספר עמה ותו דכיון דחזינן דרב פפא ורב אחא דאמוראי בתראי נינהו יהבי בה טעמא אלמא הכי ס"ל: תנן בפ"ח דתרומות (נז:) נשים שאמרו להן עכו"ם תנו לנו אחת מכם ונטמאה וכו'. וגרסינן עלה בירושלמי תני סיעת בני אדם שהיו מהלכים בדרך ופגעו בהן עכו"ם ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפילו כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל יהרגו ארשב"ל והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי ומשמע דהלכה כר' יוחנן וכן נראה מדברי רבינו שמשון בפי' המשנה ומדברי הר"ן במסכת יומא וכתבו דה"ה לנשים שאמרו להן עכו"ם תנו לנו אחת מכם ונטמאה וכו' שאם ייחדוה להם יתנו אותה ואל יטמאו כולן. אבל הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה פסק כר"ל וצריך טעם למה דהא בכל דוכתא קי"ל הלכה כר"י לגבי ר"ל ואפשר דפשט לישנא כוותיה דר"ל דייקא טפי: וגרסינן תו בירושלמי עולא בר קסרי תבעתיה מלכתא ערק ואזל ליה ללוד גבי ר' יהושע בן לוי אתון ואקפון מדינתא אמרו להן אי לית אתון יהבין ליה לן אנן מחרבין מדינתא סליק גבי' ריב"ל ופייסיה ויהביה לון והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי ולא איתגלי וצום כמה צומין ואיתגלי עלוי א"ל ולמסורות אני נגלה א"ל ולא משנה עשיתי א"ל וזהו משנת חסידים הוא. משמע דאע"ג דמדינא שרי מ"מ מדת חסידות הוא שלא לעשות כן ומפני כך כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה שאם ייחדוהו והוא חייב מיתה יתנוהו להם ואין מורין להם כן לכתחילה :
(א) אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם כדי שלא יהרגוהו וכו' וכן כתב הרא"ש ברפ"ב דע"ז ומיהו כתב בנימוקי יוסף בפרק בתרא דקמא שאם גזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי על שאינו עובד אליל וזה כדי שלא יכירוהו משנה מלבושו כמלבושם ובורח מותר והביא ראיה מדאמרינן בפרק קונם (סב:) אמר רבא שרי לצורבא מדרבנן למימר עבדא דנורא אנא לא יהיבנא כרגא ופירשו המפרשים בשם התוספות שאותם שהיו עובדים האש היו פטורים ממכס ומס וכולי ובמדרש רבה פרשה וישלח איתא שני התלמידים של רבי יהושע שינו עטיפתן פגע בהם איסטרטוס אמר להם אם בניה של תורה אתם תנו נפשכם עליה למה שניתם עטיפתכם ואם אין בניה אתם וכו' א"ל בניה אנו ועליה אנו נהרגים הרי מבואר שגם כי רצונם ליהרג בשביל התורה עם כל זה משנים מלבושיהם למלבוש נכרי שמא לא יכירום ולא ימיתום ע"כ ומבואר הוא דלא מהני שינוי העטיפה אלא לשמא לא ישאלום מאי זה דתיהם אבל אם ישאלום אסור להם לומר שהם עכו"ם וכדכתב הרא"ש ז"ל והיינו דאמרי הנך תלמידים בניה אנו ועליה אנו נהרגים וכיוצא בדברי נ"י כתב מהר"י קולן בשורש פ"ח בשם הגהת סמ"ק וז"ל הא דאמרינן אפי' ערקתא דמסאנא אסור וכו' היינו דוקא כשהעכו"ם אומרים לו עשה כך כדי לחלל את השם אז הוא אסור אפי' בשינוי ערקתא אבל כדי שלא יהא ניכר שהוא יהודי כגון ללבוש בגדי עכו"ם שקורין ראי"י או להתנהג בדבר שלא יהא ניכר מותר ומ"מ כתב דאיכא סתם מן דפליג ואמר דללבוש בגדי רא"י שלא יכירוהו ביהודי בדרכים אסור מההוא דבן סורר ומורה: (ב"ה) ובת"ה סימן קצ"ז כתב בדינים אלו באורך:
(א) אבל מי שנתחייב מיתה ומציל עצמו במה שבורח לבית אליל כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שיכול לברוח לתוכה וכו' כתוב בתשובות כלל י"ט: ב"ה כתב בת"ה סימן קנ"ח שנשאל על מומר שיצא מן הכלל וחזר לדת האמת אם צריך להתכפר בסיגופים גדולים כפי מה שעבר על כל מצוה שבתורה והשיב דאין להוסיף ולהרבות עליו יותר מדאי ונתן טעם לדבר: (ב"ה) חידושין שכתב ר"י בגי"ח ואלו הם אע"פ שאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומ"מ אע"פ שפטור מדיני אדם המשלח חייב בדיני שמים כדתניא (קידושין מ"ג.) האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור שמאי הזקן אומר שולחו חייב שנאמר ואותו הרגת בחרב בני עמון ושקיל וטרי ומסיק דיני רבה ודיני זוטא א"ב ולכ"ע המשלח חייב בדיני זוטא כדין גורם קטן שאוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ודוקא שעושה לרעת עצמו אבל אם מוכחא מלתא שעושה על דעת גדול שמבין הקטן שגדול ציוה לו בכך אסור ומצווין עליו להפרישו ודוקא דלא שייך בר חיובא באיסור הקטן אבל שייך בר חיובא באיסור הקטן מצווין עליו להפרישו ומאחר שאסור לומר לו אכול נבילה או עשה זה לא יאמר אדם לתינוק בשבת הבא לי מפתח או הבא לי חותם אלא מניחו תולש או זורק ולאו דוקא תולש מעציץ שאינו נקוב וזורק בכרמלית דאיסורא דרבנן אלא אפילו בר"ה אין מפרישין אותו מאחר שלא הגיע לחינוך ולא ספינן ליה בידים האיסור (כדאיתא ביבמות קיד.) זה כתב בנ"א ח"א בדין הקטן וכאן סני"ח חלק ג' כתב שהחרש והשוטה דינם שוה לדין קטן בזה. הבא לב"ד ואמר הרגתי את הנפש או חללתי שבת או עברתי עבירה אין מנדין אותו ואין מלקין אותו ואין פוסלין אותו לעדות דאין אדם משים עצמו רשע דהלכה כרבא אבל אם רצה לעשות תשובה מלקין אותו ועושין לו כפרה וזו היא כפרתו דמלקות במקום מיתה והא דאמר רבא אין אדם משים עצמו רשע לא לענין כריתות אלא לענין מיתות ב"ד כ"כ הגאונים בתשובה. איסור דרבנן כגון אסור למלאות שחוק פיו (ברכות לא.) ולשמש מטתו בשני רעבון (תענית יא.) ולישן ביום יותר משינת הסוס (סוכה כו.) וכיוצא בהן אין עליו לא מלקות ולא נידוי אלא קורין אותו עובר על תקנת חכמים ז"ל. אסור לומר שום יהודי אפילו רוצין להורגו עכו"ם שכבר כפר בעיקר והודה לדתם אבל מותר לכפור שלא למד או שאין לו שום מעלה בענין אחר של מצוה כי יש כמה יהודים שלא למדו ע"כ.
(א) כָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, אִם אוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲלֵיהֶם אוֹ יֵהָרֵג, אִם הוּא בְּצִנְעָה יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. וְאִם יִרְצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ וְלֵהָרֵג, רַשַּׁאי, אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְכַוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל דָּת. הַגָּה: וְאִם יוּכַל לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, צָרִיךְ לִתֵּן הַכֹּל וְלֹא יַעֲבֹר לֹא תַּעֲשֶׂה. (ר''ן פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל וְרַשְׁבָּ''א וְרַאֲבָ''ד וריב''ש סִימָן שפ''ז). וּבְמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה הוּא נִתְפָּס בְּאוֹתוֹ עָוֹן, מִכָּל מָקוֹם בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ סַכָּנָה אֵין צָרִיךְ לְהוֹצִיא מָמוֹנוֹ עַל זֶה. (מהרי''ו סִימָן קנ''ז). וְאִם הוּא בְּפַרְהֶסְיָא, דְּהַיְנוּ בִּפְנֵי עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל, חַיָּב לֵהָרֵג וְלֹא יַעֲבֹר אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְכַוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל דָּת אֲפִלּוּ עַל עַרְקְתָא דִּמְסָאנָא (בֵּית יוֹסֵף). אֲבָל אִם אֵינוֹ מְכַוֵּן אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. וְאִם הוּא שְׁעַת הַגְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם נ''י), אֲפִלּוּ אַעַרְקְתָא דִּמְסָאנָא (פֵּרוּשׁ רְצוּעַת הַמִּנְעָל) יֵהָרֵג וְאֵל יַעֲבֹר. הַגָּה: וְדַוְקָא אִם רוֹצִים לְהַעֲבִירוֹ בְּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, אֲבָל אִם גָּזְרוּ (גְּזֵרָה) שְׁמָד שֶׁלֹּא לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה, אֵין צָרִיךְ לְקַיְּמוֹ וְשֶׁיֵּהָרֵג (ר''ן פֶּרֶק בַּמֶּה טּוֹמְנִין ונ''י פֶּרֶק סוֹרֵר וּמוֹרֶה). מִיהוּ אִם הַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ, וְרוֹצֶה לֵהָרֵג וּלְקַיְּמוֹ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ פ''ח בְּשֵׁם הָרַ''ן). וּבַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שְׁפִיכוּת דָּמִים אֲפִלּוּ בְּצִנְעָה וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה, וַאֲפִלּוּ אֵין הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְכַוֵּן אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹמְרִים לוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁאוֹמְרִים לְאִישׁ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אוֹ שֶׁיֵּהָרֵג, אֲבָל אִם אוֹנְסִים לְאִשָּׁה לָבֹא עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁרוֹצִים לְהַשְׁלִיכוֹ עַל הַתִּינוֹק לְהָרְגוֹ, אוֹ שֶׁהוּא כְּבָר מֻקְשֶׁה וְרוֹצִים לֶאֶנוֹס אוֹתוֹ לָעֶרְוָה, אֵין צָרִיךְ לֵהָרֵג. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְרָ''ן פֶּרֶק כ''ש). וְכָל אִסּוּר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִיתָה, רַק לָאו בְּעָלְמָא, צָרִיךְ לֵהָרֵג וְלֹא לַעֲבֹר. אֲבָל אַלָּאו דְּלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִּתֵּן מִכְשֹׁל (וַיִּקְרָא יט, יד) יַעֲבֹר וְאֵל יֵהָרֵג. (ר''ן פֶּרֶק כ''ש וּפֶרֶק בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה). עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ בִּכְלַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן וְהַפּוֹסְקִים הַנַּ''ל). עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁאָמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל: תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶנּוּ, לֹא יִתְּנוּ לָהֶם אֶחָד מֵהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן יִחֲדוּהוּ וְאָמְרוּ: תְּנוּ לָנוּ פְּלוֹנִי. (מִשְׁנָה פ' ח' דִּתְרוּמוֹת וְהַרַמְבַּ''ם פ''ה מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ בִּכְהַאי גַּוְנָא אֵין לְמָסְרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן חַיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ''י וְרַ''ן). וְכֵן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים: תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמֵּא אוֹתָהּ, יִטָּמְאוּ כֻּלָּם וְלֹא יִמְסְרוּ נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. (רַמְבַּ''ם פ' הַנִּזְכָּר). כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, אִם עָבַר וְלֹא נֶהֱרַג, אַף עַל פִּי שֶׁחִלֵּל הַשֵּׁם, מִכָּל מָקוֹם נִקְרָא אָנוּס וּפָטוּר. וְדַוְקָא שֶׁלֹּא יוּכַל לִבְרֹחַ, אֲבָל אִם יָכוֹל לִבְרֹחַ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, הֲרֵי הוּא כְּכֶלֶב שָׁב עַל קִיאוֹ וְנִקְרָא עוֹבֵר בְּמֵזִיד. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם פ''ה מִיְּסוֹדֵי הַתּוֹרָה).
(ב) אָסוּר לְאָדָם לוֹמַר שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהַרְגוּהוּ. אֲבָל אִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכִּירוּהוּ שֶׁהוּא יְהוּדִי מְשַׁנֶּה מַלְבּוּשׁוֹ בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה, מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם. (נ''י פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא). וְאַף עַל גַּב דְּאָסוּר לוֹמַר שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מִכָּל מָקוֹם יוּכַל לוֹמַר לָהֶם לָשׁוֹן דְּמִשְׁתַּמֵּעַ לִתְרֵי אַפִּין (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ' הַגּוֹזֵל), וְהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים יָבִינוּ שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהוּא יְכַוֵּן לְדָבָר אַחֵר. וְכֵן אִם יוּכַל לְהַטְעוֹתָם, שֶׁהֵם סוֹבְרִים שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שָׁרֵי. (ת''ה סי' קצ''ז) וְכֵן בְּדֶרֶךְ זֶה, מִי שֶׁלִּבּוֹ הֶעֱלָה טִינָא וְחוֹשֵׁק בְּאֵשֶׁת אִישׁ, אִם תּוּכַל אִשְׁתּוֹ לָבֹא אֵלָיו וְשֶׁיִּסְבֹּר שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה, שָׁרֵי. (שָׁם בנ''י). וְכָל זֶה לֹא שָׁרֵי רַק בִּמְקוֹם סַכָּנָה, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה כְּגוֹן שֶׁיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא יַכִּירוּהוּ שֶׁהוּא יְהוּדִי וְיַעֲבִיר מֶכֶס, אוֹ כַּדּוֹמֶה לָזֶה, אָסוּר. (אֲשֵׁרִ''י ונ''י פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא ות''ה סי' קצ''ו וּשְׁאָר פּוֹסְקִים).
(ג) מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה, מֻתָּר לִבְרֹחַ לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּלְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִשְׁעַת הַשְּׁמָד, אָסוּר. (כָּל בּוֹ) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ק''נ.
(1) Shulchan Aruch: All of the transgressions which are in the Torah, with the exception of idolatry, sexual prohibitions, and murder: If someone is told to transgress them or he will be killed, so long as he is in private, he should transgress and not be killed. If he wants to be stringent upon himself and be killed, he may do so if the idolater intends to make him violate his religion. Rama: If he can save himself with all he has, he must give it all rather than transgress one of the negative commandments (Ran in Sukkah, Perek Lulav haGazul, and Rashba and Raavad and Rivash Siman 387). When they [Chazal] said that anyone who has the ability to protest and does not, he is seized in the same sin - here, where there is a chance of danger, he does not need to give up his money over this (Mahariv Siman 156). Shulchan Aruch: If he is in public - that is, in front of ten Jews - he must allow himself to be killed rather than transgress, providing the idolater intends to make him violate his religion (even if this is over a minhag such as the way one ties one’s shoes) (Beis Yosef). But if he [the idolater] intends only for his own benefit, he [the Jew] should transgress rather than be killed. If, however, it is a time of legislation (only against Jews) (Beis Yosef in the name of the Nimukei Yosef), even about the strap of one’s shoes he should be killed rather than transgress. Rama: And this is only if they wish to make him violate a negative commandment; if they made a law that one should not fulfill positive commandments, however, he does not need to fulfill it if he will be killed (Ran Shabbos Perek BaMeh Tomnin and Nimukei Yosef Sanhedrin Perek Sorer uMoreh). Nonetheless, if the hour requires it and he wishes to fulfill it and be killed, he may do so (Maharik Shoresh 88). Shulchan Aruch: And by idolatry, sexual prohibitions, and murder, even in private and not a time with legislation and even if the idolater intends it only for his own benefit, he must be killed rather than transgress. Rama: And this is only when they tell him to do an action: for instance, if they tell a man to transgress a sexual prohibition or he will be killed. If they force a woman to have sex or throw him over a child to murder it or he is already erect and they force him to have forbidden sex, he need not be killed (Beis Yosef in the name of Tosfos and Ran Psachim Perek Kol Sha’ah). All prohibitions of idolatry and sexuality and murder - even if they are not punishable by death, just prohibitions without explicit punishment - he must be killed rather than transgress. On the prohibition of “Do not put a stumbling block before the blind” he may transgress rather than be killed (Ran Psachim Perek Kol Sha’ah and Sanhedrin Perek Ben Sorer uMoreh). An idolater sleeping with a Jewish woman is not included as a sexual prohibition (Beis Yosef in the name of the Ramban and the authorities cited above). Idolaters who told a Jew, “Give us one of you so we may kill him” - they may not give him over unless they [the idolaters] singled him out and said, “Give us Ploni” (Mishnah Trumos 8, Rambam Yesodei haTorah 5). There are those who say that even in this case, one should not give him over unless he is already liable for death like Sheva ben Bichri (Beis Yosef in the name of Rashi and the Ran). Likewise, women who were told by idolaters, “Give us one of you so we may rape [lit. make impure] her” - they must all be raped rather than hand over one Jewish life (Rambam ibid). Any place where it is said, “Be killed rather than transgress,” if he transgressed and was not killed, even though he has desanctified the Name, nonetheless he is considered forced and is not liable. This is only where he could not have fled - if he could have fled, and did not do so, he is like a dog sitting on his vomit and is considered to have transgressed deliberately (Beis Yosef in the name of the Rambam Yesodei haTorah 5).
(2) Shulchan Aruch: It is forbidden for a man to claim that he is an idolater so that they will not kill him; if, however, so that they will not know he is a Jew, he changes his clothes during a time of legislation, this is permitted, since he does not say that he is an idolater. Rama: Even if he must wear shaatnez (Nimukei Yosef Bava Kama Perek haGozel (the second one)). Even though it is forbidden to say that he is an idolater, nonetheless he may say things that can be interpreted multiple ways (Nimukei Yosef Bava Kama Perek haGozel) and the idolaters will understand that he has said that he is an idolater while he means something else. Likewise, if he can trick them so that they will think he is an idolater, this is permitted (Trumas HaDeshen Siman 197). In the same vein, one who desires another man’s wife - if his wife can sleep with him such that he will believe he is sleeping with the forbidden woman, this is permitted (ibid in the Nimukei Yosef). All of this is permitted only where there is a danger, but where there is no danger - for instance, he wears idolaters’ clothes so they will not recognize that he is a Jew so that he can avoid the tax or suchlike - that is forbidden (Hagahos Ashiri and Nimukei Yosef Bava Kama Perek haGozel (the second) and Trumas haDeshen Siman 196 and other authorities).
(3) Shulchan Aruch: One who is liable for the death penalty may run to an idolatrous house of worship to save himself (some say that at a time of legislation this is prohibited (Kol Bo). See above Siman 150).
ר' ברוך רבינוביץ, אדמו"ר ממונקץ ("הרבי ימ"ש)
הלכות קדוש השם
גרסינן במסכת סנהדרין דף ע"ד.
אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק, נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד: כל עברות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ולא תיהרג יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודת כוכבים ג ילוי עריות ושפיכות דמים. – ועבודת כוכבים לא? והא תניא: א"ר ישמעאל, מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תיהרג, מנין שיעבוד ואל יהרג? ת"ל "וחי בהם", ולא שימות בהם. יכול אפי' בפרהסיא? ת"ל "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי"? – אינהו דאמור כר"א, דתניא, ר"א אומר: "ואהבת את ה' א' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", אם נאמר "בכל נפשך", למה נאמר "בכל מאדך", ואם נאמר "בכל מאדך", למה נאמר "בכל נפשך"? אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר "בכל נפשך", ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר "בכל מאדך". גילוי עריות ושפיכות דמים כדרבי, דתניא: רבי אומר: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה", וכי מה למדנו מרוצח? מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש רוצח לנערה המאורסה. מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו, ומקיש נערה המאורסה לרוצח: מה רוצח יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה תיהרג ואל תעבור. רוצח גופא מנא לן? סברא היא, דההוא דאתא לקמיה דרבה ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי, זיל קטליה לפלניא, ואי לא קטלינא לך. אמר ליה לקטלוך ולא תקטול, מי יימר דדמא דידך סומק טפי, דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי. כי אתא רב דימי, א"ר יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת גזירת המלכות, אבל בשעת גזירת המלכות אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין, א"ר יוחנן: אפילו שלא בשעת גזרת מלכות, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, וכו'. א"מ יעקב א"ר יוחנן: אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם. פשיטא ישראלים בעינן, דכתיב "ונקדשתי בתוך בנ"י". והא אסתר פרהסיא הויא? אמר אביי, אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר הנאת עצמן שאני, וכו'. ואזדא רבא לטעמיה. דאמר רבא, עכו"ם דאמר ליה להאי ישראל, קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא, (וזרוק לפני הבהמות), ואי לא קטילנא לך, ליקטול ולא לקטליה, שדי לנהרא ליקטליה ולא ליקטול. מ"ט? לעבורי מילתא (להעבירו על דתו) קא בעי מיניה.
ועוד גרסינן במס' ע"ז דף כ"ז ע"ב.
מעשה בבן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שהכישו נחש, ובא יעקב איש כפר סכניא, (מין היה), לרפאותו, ולא הניחו ר' ישמעאל. וא"ל: רבי ישמעאל, אחי, הנח לי ואירפא ממנו, ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר. ולא הספיק לגמור את הדבר, עד שיצתה נשמתו ומת. קרא עליו רבי ישמעאל: אשריך בן דמא שגופך טהור, ויצתה נשמתך בטהרה, ולא עברת על דברי חבריך, שהיו אומרים: "ופורץ גדר ישכנו נחש" – שאני מינות דמשכא. אמר מר: לא עברת על דברי חבריך, שהיו אומרים: "ופורץ גדר ישכנו נחש". איהו נמי חויא טרקיה?! חויא דרבנן דלית ליה אסותר כלל. ומה הוי למימר? "וחי בהם", ולא שימות בהם. ורבי ישמעאל? הני מילי בצינעא, אבל בפרהסיא לא. דתניא, היה רבי ישמעאל אומר: מנין שאם אומרים לו, לאדם, עבוד ע"ז ואל תיהרג, שיעבוד ואל יהרג? ת"ל: "וחי בהם" ולא שימות בהם. יכול אפילו בפרהסיא? ת"ל: "ולא תחללו את שם קדשי".
וכתבו התוספות שם בד"ה 'יכול אפילו בפרהסיא', וז"ל: ומיהו רבנן, פליגי עלי' דרבי ישמעאל בפרק בן סורר, (סנהדרין ע"ד הנ"ל), ואמרי, דבפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור, ובצינעא – יש חילוק בין עבודת כוכבים לשאר מצוות, דבשאר מצוות יעבור, ובעבודת כוכבים יהרג. ולרבי ישמעאל אין שום חלוק, דבצנעא בכולן יעבור ואל יהרג, ובפרהסיא בכולן יהרג ואל יעבור. עכ"ל.
ובמסכת ע"ז דף נ"ד עמוד א', בתוספות ד"ה 'הא בצינעא הא בפרהסיא', משמע, שמלבד ההבדל הנ"ל שבין ר' ישמעאל לר' אליעזר לענין שלש העבירות בצנעא, יש עוד הבדל לענין שעת הגזירה: דלר' ישמעאל, שאינו דורש הכתוב "בכל נפשך", שממנו לומד ר' אליעזר דיהרג ואל יעבור בע"ז, אינו חייב למסור נפשו, אפי' בשעת הגזירה, אם הוא בצינעא. כי דין זה, הבא לחלק בין שעת הגזירה לשלא בשעת הגזירה, נובע ממה שנאמר "בכל נפשך", ואינו נובע ממה שנאמר "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בנ"י". הפסוק האחרון הזה מתייחס רק לפרהסיא, ושם אין הבדל בין שעת הגזירה לשעה שאין בה גזירה, אלא כל שהאנס מתכון להעבירו על דתו, אם הוא בצינעא יעבור, ואם הוא בפרהסיא בתוך עשרה מישראל יהרג, ולכן אין ללמוד ממנו החיוב ליהרג בשעת הגזירה אפי' בצינעא, כשאין שם עשרה מישראל. המקור לחיוב הזה בא מן הפסוק "בכל נפשך", ואם ר' ישמעאל אינו דורש את הפסוק הזה לענין מסירת נפש, אין הבדל בין שעת הגזירה לשעה שאין בה גזירה. כל זה מבואר אחרי דיוק בלשון התוספות הנ"ל.
ולפי זה מסתכמת המחלוקת שבין ר' ישמעאל לר' אליעזר כדלהלן:
לר' ישמעאל, בכל עבירות שבתורה, בין בשעת הגזירה ובין שלא בשעת הגזירה, בצנעא יעבור, משום שנאמר "וחי בהם", ובפרהסיא יהרג, משום שנאמר "ולא תחללו את שם קדשי". והיינו, בעשרה מישראל, משום שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
ולרבי אליעזר, בשלש עברות יהרג, אפי' בשעה שאין בה גזירת המלכות, ואפי' בצנעא, משום שנאמר "בכל נפשך". בשאר עבירות, בשעת הגזירה יהרג אפי' בצנעא (לפי דברי רב דימי), ג"כ משום שנא' "בכל נפשך", ושלא בשעת הגזירה, בצנעא יעבור ואל יהרג, (לפי דברי רבין), משום שנאמר "ולא תחללו". כך נראים הדברים, לפ ימה שמבואר בכל הפוסקים. וכן גם מפרשים את דברי הרמב"ם בהלכותיו, ופוסק כר' אליעזר ולא כר' ישמעאל. וזה לשון הרמב"ם, בפרק ה' מהלכות יסודי התורה הלכה א':
כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי" בתוך בני ישראל. ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו את שם קדשי. כיצד? כשיעמוד עכו"ם ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר במצוות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וחי בהם ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו. במד"א? בשאר מצוות, חוץ מע"ז ג"ע ושפי"ד, אבל ג' עברות אלו, אם יאמר לו, עבור על אחת מהן או תיהרג, יהרג ואל יעבור. במד"א? בזמן שהעכו"ם מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות ביתו בשבת, או לבשל תבשילו, או שאנס (העכו"ם) אשה לבועלה, וכיו"ב. אבל אם נתכוין להעבירו על המצוות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו, ואין שם עשרה מישראל, יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל, יהרג ואל יעבור, ואפי' לא נתכוין אלא להעבירו על מצוה משאר מצוות בלבד. כל הדברים האלו שלא בשעת הגזירה, אבל בשעת הגזירה, והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנאצר וחבריו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם או מצווה מן המצוות, יהרג ואל יעבור, אפי' על אחת משאר מצוות בלבד, בין נאנס בתוך עשרה, בין נאנס בינו לבין עכו"ם. וכו' וכו'. ומנין שאפי' במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עברות אלו? שנאמר, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" – אפי' הוא נוטל את נפשך. והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת, או להציל אדם מיד אנס, דבר שהדעת נוטה לו הוא, שאין מאבדין נפש מפני נפש. ועריות הוקשו לנפשות, שנאמר, "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה".
לשונו זו של הרמב"ם, לכאורה מתבארת שפיר לפי מה שבארנו למעלה במחלוקת שבין רבי ישמעאל לרבי אליעזר, שהחכמים בבית נתזה בלוד נמנו וגמרו כמותו, יצאו לו כל החילוקים הנ"ל בין שלש העבירות לשאר העבירות שבתורה, ובין בצנעא לבפרהסיא, ובין בשעת הגזירה לשעה שאינה של גזירה.
אלא שאם נבוא להשוות לשונו שבספר המצוות לזו שבספר היד החזקה, נמצא שאינה מתישבת היטב לפי הפירוש הזה שבדברי ר' ישמעאל ור' אליעזר. וכבר העירו רבים, שלשונו של רבנו הגדול בספר המצוות מעורפלת ואינה מובנת כל צרכה. וזה לשון הרמב"ם במצווה ט"ו ממצוות עשין:
היא שציונו לקדש שמו, והוא אמרו "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וענין זאת המצוה, אשר אנחנו מצווים לפרסם האמורנה הזאת האמיתית בעולם, ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואעפ"י שבא עלינו מכריח לבקש ממנו לכפותנו, לא נשמע אליו, אבל נמסור עצמנו למיתה, ולא נתעהו לחשוב שכפרנו, אעפ"י שבליבותינו מאמינים בו יתעלה. וזאת היא מצות קידוש השם, המצווים בה בנ"י בכללם, רוצה לומר: התרת עצמנו למות ביד האנס בעבור אהבתו יתעלה וההאמנה באחדותו, כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בזמן נבוכדנאצר הרשע, כשצוה להשתחוות לצלם, והשתחוו לו כל ההמון וישראל בכלל, ולא היה שם מקדש שם שמים, אבל פחדו הכל, והיתה בזה חרפה לכל ישראל, על אשר אבדה זאת המצוה מכללם. ולא נצטותה זאת המצוה אלא לכמו המעמד המפורסם הגדול ההוא, אשר פחד ממנו כל העולם להיות פרסום היחוד בזה. יעד ה' על ידי ישעיה, שלא תשלם חרפת ישראל בזה המעמד, ושייראו בהם בחורים בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות ויתירו נפשם, ויפרסמו האמונה, ויקדשו את השם ברבים, כמו שהבטיחנו באמרו: "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי", וגו'. ושמו ראייתם על זאת המצוה מאמרו "ונקדשתי".
ושם בס"ג ממצוות ל"ת:
שהזהירנו מחילול השם, והוא היפך קידוש השם שנצטוינו בו, שקדם ביאורו בט' ממצוות עשה. והוא אמרו יתעלה, "ולא תחללו את שם קדשי". והעוון הזה ייחלק לג' חלקים שונים, שניים כוללים ואחד מיוחד. ואולם החלק האחד הכולל: כל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר ממצות בשעת השמד, והיה האנס מתכוין להעביר בין מצוות קלות ובין חמורות, או מי שיבוקש ממנו שיעבור על ע"ז וג"ע ושפי"ד, ואפי' שלא בשעת השמד, הנה הוא חייב להתיר נפשו, ויהרג ואל יעבור, כמו שבארנו בט' ממצוות עשה. ואם עבר ולא נהרג, כבר חילל השם ועבר על לאו זה. ואם היה העובר במקום הרבים, כלומר בעשרה מישראל, כבר חילל השם ברבים, וגו'. והחלק הב': כשיעשה האדם עבירה, אין תאוה בה ולא הנאה, אבל כיוון בפעולתו המרד, וכו'. והחלק המיוחד הוא שאדם ידוע במעלה ובטוב, מעשה פעולה אחת, נראה בעיני ההמון שהיא עבירה.
-
והנה מה שבולט בראשונה בדברי הרמב"ם בסה"מ, באמרו במצוה ט"ו ממצוות העשין: 'ולא נצטוותה זאת המצוה אלא לכמו המעמד המפורסם הגדול ההוא (של נבוכדנאצר)'. והרי לפי ההלכה בספר היד החזקה, חייב בקידוש השם למסור נפשו על שלש העבירות אפילו באנס יחיד, ובשאר עברות שבתורה כשיש שם עשרה מישראל?!
-
שנית יש לבאר מה שכותב שם הרמב"ם: 'ושמו ראייתם על זאת המצווה מאמרו "ונקדשתי" – והרי כאן לא באסמכתא המדובר, אלא במצווה מפורשת הנמנית תוך מנין המצוות, ואיך יאמר הרמב"ם על מצווה שכזו 'ושמו ראייתם', כאילו מדובר באחת המידות, שהתורה נדרשת בהן או באסמכתא, שלפי הרמב"ם עצמו בשורש השני, אין למנותן במנין המצוות?
-
ועוד בה שלישיה: מה כוונת הרמב"ם בהדגישו במצוה ט"ו הנ"ל בלשונו: 'ולא נתעהו לחשב שכפרנו, אעפ"י שבלבותינו מאמינים בו יתעלה, כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה' וכו'. יש שני דברים האומרים דרשני בהדגשתו זאת. האחת: הרחבת הדברים על הטעיי', ושנית: ביסוס החיוב למסירות נפש על אהבת ה', שהיא מצוה לפני עצמה שמנאה הרמב"ם במצוה ג'. וכי מי שימסור נפשו על קידוש השם מחמת יראה – אינו בכלל של מקדשי השם?
-
ויש עוד כמה דקדוקים בדברי הרמב"ם ושינויים, שבולטים בהם מתוך השוואה שבין לשונו בסה"מ ובספר היד החזקה, שיתבארו בהמשך דברינו.
והנה כל זה גרם לנו לבדוק מחדש, אם נכון הפי' שפרשו המפורשים בדברי הרמב"ם, שקיימת מחלוקת ברורה בין ר' ישמעאל לר' אליעזר, כפי שסיכמנו למעלה, ושהרמב"ם פוסק כר' אליעזר. ראיתי שהנחה זו נתקלת בקשיים רבים, שכבר עמדו עליהם הפוסקים הראשונים עצמם, והתרוצים שתרצו נראים גם בעיניהם כדחוקים.
-
הרא"ש מביא הסתירה שבדברי רבא בין מה שנאמר בשמו במסכת כתובות דף י"ח ע"ב לענין חתימת העדים מחמת אונס על שטר מזוייף, ובין מ"ש בשמו במס' ע"ז נ"ד ע"א לענין אונס בע"ז. וז"ל הרא"ש במס' ע"ז דף כ"ז: ואשכחן לרבא, דאמר לקמן בפרק ר' ישמעאל דף נ"א ע"א: 'הכל היה בכלל לא תעבדם. כשפרט לך הכתוב, "וחי בהם" ולא שימות בהם, יצא האונס. הדר כתב רחמנא, "לא תחללו את שם קדשי", אפילו אונס? לא קשיא: הא בצנעא הא בפרהסיא', - והינו כר' ישמעאל, ובפרק שני דכתובות אשכחן דסובר רבא כרבנן, דקאמר התם (דף י"ח ע"ב): 'אמר רבא, השתא אילו אתו קמן לאמלוכי, אמרינן להו 'חתמו שקר ולא תיהרגו', דאמר מר, אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עובדת כוכבים וג"ע ושפי"ד' – והיינו כרבנן, דלרבי ישמעאל אין חילוק בין הנך שלש לשאר עבירות. ולא ידעינן אהאי נסמוך, אי אמילתיה דרבא דלקמן, אי אההיא דכתבות – עכ"ל הרא"ש. ועיי"ש בתוס' בד"ה הא בצינעא, שמביא ב' תרוצים ליישב הסתירה בדברי רבא, ולפי מה שראינו בדברי הרא"ש, התרוצים נראים בעיניו דחוקים, ולכן ממשיך לראות סתירה בדברי רבא. ועיי' עוד בתוס' כתובות.
-
בהאי מעשה בבן דמא, בן אחותו של רבי ישמעאל, שבמס' ע"ז דף כ"ז שהעתקנו לעיל. על סמך ההנחה הנ"ל, שלרבי ישמעאל אין חיוב למסור נפשו כלל אפי' בע"ז, אם הוא בצינעא, כי אינו דורש כלל את הפסוק "בכל נפשך" לענין מסירות נפש בע"ז, - ואין שום חילוק בין ע"ז לשאר עבירות, דבצנעא בכולם יעבור ואל יהרג, ופרהסיא בכולם יהרג – כתבו התוספת בד"ה יכול וז"ל: ומעשה דבן דמא פרהסיא הוי, ולפיכך לא הניחו ר' ישמעאל, עכ"ל. וכן הוא בגמרא. ולדידי קשה לי טובא: דבפרהסיא, היינו בנוכחות של עשרה מישראל, כמבואר במפורש במס' סנהדרין ע"ד, אם כן היה להם אפשרות להוציא משם את האנשים הרבים שנמצאו שם, ולהשאיר את בן דמא עם הרופא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו בצנעא בפחות מעשרה מישראל, וכי היה הכרח שכולם יהיו נוכחים שם? ואיך נתן ר' ישמעאל, שלדעתו יעבור ואל יהרג אפי' בע"ז, את בן דמא אחותו למות בלי לנסות לעשות הדבר בצינעא?
-
ומה שקשה לי עוד הוא שלפנינו, לפי הנחה הנ"ל, שמחלוקת בין ר' ישמעאל לר' אליעזר, והלכה כר' אליעזר. שבמס' נדה דף ז' ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה כר' אליעזר בארבע. (בהלכות טומאה). ושואלת שם הגמרא ותו ליכא, והאיכא וכו'? ומביאה שם הגמרא כמה דינים בש"ס שהלכה כר' אליעזר, ודוחה את כולם, ואינה מביאה כלל דין זה, שהוא כל כך עיקרי ויסודי, ושהרבה דיני תורה תלויים בו, ושנוגע לסכנת נפשות, והלכה כר' אליעזר?!
-
ומה שקשה ביותר לפי הנחה הנ"ל, ולפי מה שיוצא בעקבותיה, מדברי התוס' שהבאנו, ר' ישמעאל חולק על ר' אליעזר בשתיים, והיינו א) שגם בגזירת המלכות יעבור ואל יהרג אם הוא בצנעא. ב) ואפי' בע"ז, איך יסביר ר' ישמעאל מעשה קידוש השם של אברהם אבינו, שהיה בפני פחות מישראל, למה התיר עצמו למיתה בתוך כבשן האש אחרי שהיה יחיד בדורו? את הנפש אשר עשה בחרן אין לצרף למנין עשרה, כי מעשה זה של אברהם אבינו היה באור כשדים לפני בואו לחרן (ועיי' בתורה 'ואת הנפש אשר עשה בחרן', וברמב"ם הל' ע"ז פ"א הלכה ג'). ואפילו את"ל שגם באור כשדים עשה נפשות וגיירן, (ולא נראה כך מדברי הרמב"ם הנ"ל), אבל בשולחן ערוך יורה דיעה סימן קנ"ז, נראה דדוקא בעשרה מישראל, ואין הגרים בכלל עדה לענין קידוש השם, ועיין שם בסימן הנ"ל בפתחי תשובה ס"ק ז', משום שכל מקום שנאמר בו 'בני ישראל' למעט הגרים בא. וכן קשה לענין חנניה מישאל ועזריה, שיש סוברים שלא היה בפרהסיא בעשרה מישראל. ועיי' מזה במס' פסחים נ"ג ע"ב, בתוס' ד"ה מה ראו, שכתבו שהיה בפרהסיא, אבל בחי' אגדות שם כתב דלא היה בפרהסיא. ועיי' בהעמק שאלה בפ' וארא, שהביא מקור לדברי המהרש"א הנ"ל בשה"ש רבה עה"כ "זאת קומתך דמתה לתמר", עיי"ש. ולדברי אלה שלא היה בפרהסיא עכ"ח לפרש כפירש"י, שהגמרא אומרת 'מה ראו חנניה מישאל ועזריה, שמסרו עצמן על קידוש ה' לכבשן האש, נשאו ק"ו בעצמן מצפרדע', ופירש"י, מה ראו שלא דרשו, "וחי בהם" ולא שימות בהם, והיינו למה לא דרשו כרבי ישמעאל? ומתרץ: משום ק"ו, וא"כ, לר' ישמעאל שאינו דורש הק"ו, ולדידיה אם הוא בצינעא יעבור ואל יהרג אפי' בשעת הגזירה ואפי' בע"ז – א"כ למה באמת מסרו נפשם חמ"ו אחרי שהדבר היה בצנעא? ואין לומר שהחמירו על עצמם, כי הרמב"ם פוסק שאסור להחמיר. וכל מי שמת ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו.
לכן נראה לי לפי שיטת הרמב"ם דרך חדשה בהבנת דברי רבי ישמעאל ורבי אליעזר, והיינו שאין כלל פלוגתא ביניהם. כי באמת לא יתכן שתפול מחלוקת בדבר כל כך יסודי לאמונת ישראל כמצוות קידוש השם, שבכל דור ודור עומדין עלינו לכלותינו, וכל דור ודור מחדש גזירותיו נגד תורת ישראל ומצוותיה. עם ישראל עצם קיומו תלוי במצות קידוש השם, כמ"ש "ואעבור עליך, ואראך מתבוססת בדמיך, ואומרלך בדמיך חיי", ולא יתכן שנשתכחה מצווה זו עד שתפול בה מחלוקת. לכן נראים הדברים שאין כאן מחלוקת, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי. גם ר' ישמעאל מודה, שמה שנאמר "בכל נפשך" עכ"ח תפרשו לענין מסירות הנפש בעניני האמונה, כי אין המקרא יוצא מידי פשוטו, ופרשה זו בלשון יחיד נאמרה, ועכ"ח שבע"ז יהרג ואל יעבור אפי' בצנעא. אלא שבדין קידוש השם יש דבר מיוחד, שהרמב"ם הדגישו בספר המצוות, והוא ענין הטעיי', שכתב הרמב"ם שם: 'ולא נתעהו לחשוב שכפרנו, אעפ"י שבליבותינו מאמינים בו יתעלה', ולדבר הזה מתייחס רבי ישמעאל. מקור הענין הזה הוא במסכת גיטין דף נ"ז, בסיפור על אשה, (חנה או מרים בת נחתום, ועיי' באיכה רבה ובתדב"א וביוסיפון), ושבעה בני'. כשהביאו את האחרון שבבני', נכמרו רחמי הקיסר עליו ואמר לו: 'אישדי לך גושפנקא, וגחין שקליה, כי היכי דלימרו, קבל עליה הורמנא דמלכא, (אזרוק לך הטבעת, שצורתי טבועה בה, ותתכופף להרימה, ותהיה נראה כמשתחווה לי, ויאמרו שקיבל עליו מצות המלך). ואמר לו: חבל עליך קיסר, חבל עליך קיסר, על כבוד עצמך כך ועל כבוד הקב"ה עאכו"כ. אפקוהו למקטליה'.
במעשה זה, האנס הקיסר כבר ויתר על כך שהבן השביעי האחרון יעבוד ע"ז באמת, וחיפש להגיע לידי הסכם ששניהם, הקיסר והבן, בינם לבין עצמם ידעו שאין כאן מעשה של השתחויה לע"ז, אבל יתעו את האחרים העומדים שם, שיאמרו שקיבל עליו מצוות המלך. לפי זה אין כאן כלל מעשה עבודת אלילים, כי הרמת הטבעת אין בה כלל משום השתחויה, והאנס יודע מזה, ויש הסכמה מלאה בינו ובין היהודי, ומ"מ משום כבוד שמים שבמראית עין מסר את נפשו למיתה. מכאן למד הרמב"ם דין זה שמביאו בספר המצוות, שאסור להטעות, אעפ"י שאין במעשה זה כלל משום עבודה זרה. המקור לדין הזה בתורה הוא במצוות "ואהבת את ה' א'". דהנה הרמב"ם מסביר בסה"מ את מצוות אהבת ה' כמצוה בקום עשה, בפעולת הסברה ופרסומת לאמונה ולעבודת ה'. וכן כותב הרמב"ם במצוה ב' ממצוות עשין בסה"מ: וכבר בארנו, שזאת המצוה כוללת, שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה: שאתה, כשתאהב איש אחד, תספר בשבחיו ותרבה בהם, ותקרא בני האדם לאהוב אותו, וזה על דרך משל, כן כשתאהב אותו יתעלה באמת, כאשר הגיע לך מהשגת אמתתו, אתה קורא בלי ספק את הסכלים והפתיים לדעת ידיעת האמת אשר ידעתו. ולשון ספרי: "ואהבת את ה' א'", אהבתו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר, "ואת הנפש אשר עשו בחרן". ורצונו לומר: כמו שאברהם מפני שהיה אוהב, כמו שהעיד הכתוב 'אברהם אוהבי', וזה בעוצם השגתו, קרא בני האדם להאמין בה' מרוב אהבתו, כן אתה אהוב אותו, עד שתקרא אליו בני האדם. עכ"ל.
מדברי הרמב"ם אלה מבואר, שמצוות "ואהבת את ה' א'" היא מצווה בקום ועשה, ולא ברכישת השגה על הבורא בלבד, והעשיה שבה היא להודיע לעולם כו לו ולפרסם אמונת ה' ועבודת ה'. בספר היד החזקה מרמז על כך במלים ספורות, ששם בפ"ב מהל' יסוה"ת ה"ב כותב רבינו הגדול: והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וכו' מיד הוא אוהב 'ומשבח ומפאר', וכו'. (ועיי' שם עוד בהל' ע"ז פ"א).
ומכאן ודאי יש ללמוד ק"ו, אם חייב אדם ללמד לבריות את האמת על אמונת ה', לא כל שכן שאסור להטעותם. ואם אברהם אבינו עמד ושבר הצלמים 'כדי להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוקי עולם, ולו ראוי להשתחוות' (שם בהל' ע"ז), ודאי שממנו יש ללמוד, שאסור להטעותם ולומר, שראוי יותר לקבל מצוות המלך, וזה מונח ביסוד דברי הבן השביעי לקיסר, 'חבל עליך קיסר, על כבוד עצמך כך, על כבוד הקב"ה עאכו"כ'.
-
והנה חידש לנו הרמב"ם שאיסור זה של הטעיית הרבים, מכיון שאין בה מעשה של עבודת כוכבים ממש, אין האדם חייב למסור נפשו עליו, אלא במעמד גדול, ושל מלך גדול, כנבוכדנאצר, אעפ"י שמצווה זו נכללת במצות "ואהבת את ה' א'", ששם כתוב "בכל נפשך". וז"ל הרמב"ם בסה"מ הנ"ל: 'לא נצטוותה זאת המצוה (היינו התרת עצמו למיתה משום איסור הטעיית רבים) אלא לכמו המעמד המפורסם הגדול, אשר פחד ממנו כל העולם, ולהיות פרסום הייחוד בזה'. כלומר מכיון שמקור הדבר הזה הוא במצוות פרסום האמונה, אין המצווה הזאת חלה אלא במעמד שיש בו משום פרסום לכל העולם כולו, אבל כל שבא אנס יחיד, או אפי' מלך, שהוא מוגבל במלכותו לשטח מסוים, ואינו מלך גדול על כל העולם כולו, אין לראות בזה מעשה פרסום המיועד לכל בני האדם. ומכיון שמוגבל הוא, אין חיוב למסור את הנפש ולמות על פרסום כזה, ולכן מותרת הטעיי' כל זמן שאין בה משום מעשה עבודה זרה ממש. אבל אם המדובר בעבירת עבודה זרה, לכו"ע, אפי' לר' ישמעאל, יהרג ואל יעבור ואפי' בצנעא, ואפי' באונס יחיד. ובזה מתורץ מה שהקשנו למעלה בקושיא הראשונה.
-
והנה יצא לנו לפי זה שגם בענין השתחויה לצלם, כשבא רק להטעות את הרואים, יש הבדל בין בצנעא, והיינו במעמד מצומצם ושל מלך מצומצם, ובין בפרהסיא, שהוא מעמד גדול ושל מלך גדול כנבוכדנאצר. במקרה זה, הכוונה 'בפרהסיא' לאו דוקא לעשרה מישראל, אלא בפרהסיא בין הגויים כשזה מעמד גדול. ועכ"ח שאין הדבר תלוי בעשרה מישראל, כי מקור הדין, כפי שאמרנו לעיל, הוא במצוות: "ואהבת את ה' א'", ושם לא כתוב 'בני ישראל', והפרשה כולה בלשון יחיד נאמרה, אלא עיקר הפעולה הוא בפרסום לכל העולם כולו, ומדת בפרהסיא כאן אינה לפי מספר של עשרה מישראל, אלא לפי המעמד הגדול, שהיה לפני חנניה מישאל ועזריה, שיש בו משום פרסום רב לכל העולם. ואעפ"י שבכל מקום שחז"ל מדברים על מצות ק"ה מזכירים הפסוק "ונקדשתי בתוך בנ"י", מ"מ מקור דין זה הוא באהבת ה'. וכשם שבמסירות נפש של ע"ז, מזכירים את הכתוב של 'ונקדשתי', ובמקור הרי חיוב מסי"נ בע"ז הוא אפי' בצנעא, ואפי' באנס יחיד, מפני שלמדין מן הכתוב "בכל נפשך", כך גם בדין הטעיי', אעפ"י שמביאים על זה הפסוק "ונקדשתי בתוך בנ"י", מקור הדין הוא בפ' אהבה. ולכן מהות בפרהסיא, בדין זה, היא שונה ממהות בפרהסיא הכתובה בפסוק "בתוך בנ"י". ובזה מתורץ מה שהקשינו בקושיא ב' הנ"ל, מה שכתב הרמב"ם 'ושמו ראייתם' על זאת המצוה מאמרו "ונקדשתי"', כלומר: מקור הדין לענין הטעיי' נובע מפרשת אהבה, אלא ששמו ראייתם על הכתוב "ונקדשתי", כי התוב הזה כולל עיקר הדין של קידוש השם, אבל פרטי הדינים, באיזה מצוות ובאיזה תנאים, מבוארים במקומות אחרים, (ועיי' מזה בשורש השביעי שבספר המצוות).
-
ויתורץ בזה גם מה שהקשינו לעיל בקושיא ג', למה הרמב"ם מרחיב הדברים על הטעיי', ולמה מבסס מצוה זו על מצות אהבת ה'. כי על עצם החובה למסור נפשו על קידוש השם בעבירה של ממש, ופרטי הדינים, והחילוק שבין ע"ז ג"ע ושפי"ד לשאר עברות, ובין גזירת השמד, ובין אנס יחיד הבא להעביר על דת – סמך הרמב"ם על מה שכתב מצוות ל"ת ס"ג בלאו דלא תחללו, ששם כתב שהוא 'היפך קידוש השם שנצטוינו בו, שקדם ביאורו בט' ממצוות עשין', ושם פירט כל הדינים, וכאן, במצוות עשין ט', מרחיב דיבורו בעיקר על המיוחד במצוה זו, שהוא פרסום הייחוד, הכולל איסור הטעייה, שבפרהסיא שבו שונה מפרהסיא בשאר מקרי קידוש ה', ושיסודו מונח במצות אהבת ה'.
-
ומעתה גם מבוארים היטב הרבה דקדוקים בלשונו של הרמב"ם ביד החזקה. שאחרי שכתב דין קידוש השם לכל פרטיו, והיינו ההבדל בין שלש עבירות לשאר עבירות, ובין מתכון להנאתו ובין מתכון להעבירו על דת, וההבדל שבינו לבין עצמו (היינו בין הישראל לאנס) לבין בעשרה מישראל – כותב וז"ל: 'וכל הדברים הללו שלא בשעת הגזירה, אבל בשעת הגזירה, והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנאצר וחבריו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם, או מצוה מן המצוות, יהרג ואל יעבור אפי' על אחת משאר מצוות, בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בין עובדי כוכבים'. עכ"ל. ודקדקו בדברי הרמב"ם הללו, למה כשמדבר על אנס, המתכוון להעביר על דת, מזכיר הלשון 'בינו לבין עצמו', וכאן כשמדבר על מלך גדול כנבוכדנאצר אומר, 'בינו לבין העכו"ם'? וכן דקדקו בלשונו, שאמר 'וכל הדברים הללו שלא בשעת הגזרה', למה אינו כולל את זה כפרט בדין של קידוש השם עצמו, כשם שכולל כל שאר הדינים, ומניסוח הדברים משמע כאילו כאן לפנינו דין מיוחד, החורג משאר הדינים הכלולים במצוות קידוש השם! והכסף משנה הקשה, למה הרמב"ם אינו מזכיר דין 'ערקתא דמסאני', (ועיי' שם תירוצו, שמפני שמפרש שערקתא דמסאני הינו הרצועות השחורות שבנעלים, שהיו ישראל לובשים לעומת הרצועות האדומות של העכו"ם, והרי זה בכלל של בחוקותיהם לא תלכו, וזה נכלל במילים מצוה אחת משאר מצוות התורה, ודוחק.) וכדי ליישב כל זה נאמר:
-
דברי הרמב"ם על שעת הגזירה נובעים הם מדברי ר' דימי בסנהדרין דף ע"ד, שאמר, לא שנו אלא בשעת גזירת המלכות, אבל בשעת גזירת המלכות אפי' על מצוה קלה יהרג ואל יעבור. ולפי כל שאר המפורשים יש לעיין מאיזה פסוק לומד ר' דימי בשם ר' יוחנן לחלק בין שעת הגזירה לשלא בשעת הגזירה? אם תאמר מן הכתוב "בכל נפשך", אין משתמע מן הפסוק הזה אלא עבודה זרה, ואם מן הכתוב, "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בנ"י" – זה דוקא בעשרה מישראל, ומניין נובע לר' דימי לומר, שגם במצוה קלה וגם כשאין עשרה מישראל, יהרג ואל יעבור, מפני שזה שעת הגזירה? – אבל אחרי שהעלינו, שהרמב"ם אומר, שמצוות פרסום היחוד נכללת במצוות אהבת ה', ופרסום היינו במעמד גדול של מלך גדול, וכל דבר שיש בו משום פרסום אמונת ה' ועבודתו חייב האדם למסור עליו את נפשו, משום שכתוב "ואהבת את ה' א' בכל לבבך ובכל נפשך" – יוצא שבשעת גזירת המלכות של מלך גדול חייב האדם למסור נפשו אפי' על מצוה קלה, כי יש בזה משום פרסום לאמונת ה'. וזה מה שכותב הרמב"ם, 'וכל הדברים הללו', (כלומר, כל החילוקים שעשינו בין ע"ז לשאר עבירות ובין בצנעא ובין בתוך עשרה מישראל, אינם אלא) 'שלא בשעת הגזירה' (כי אז למדין אנו דין קידוש השם, או משום ייחוד ה', או משום "ונקדשתי", וייחוד אינו כולל אלא ע"ז, "ונקדשתי" אינו אלא בתוך עשרה מישראל), 'אבל בשעת הגזירה, והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנאצר וחבריו, (שאז החיוב למסירת נפש נובע ממצות "ואהבת", הכוללת פרסום אמונתו בין גויים במעמד של מלך גדול), יהרג ואל יעבור אפי' על אחת משאר מצוות, בין נאנס בתוך עשרה, ובין נאנס לבין עובדי כוכבים'. ודייק רבנו הגדול כאן ושינה בלשונו, וכתב, 'בין עובדי כוכבים', ולא כתב, 'בינו לבין עצמו' כלשונו באנס, שאינו מלך גדול כנבוכדנאצר, מכיון שאם זה באמת בינו לבין עצמו, ואין כאן משום פרסום לרואים רבים, אפי' מלך גדול כנבוכדנאצר אין דינו שונה משאר אנס, אבל אם הוא בינו לבין עכו"ם, והיינו שיש שם גויים רבים הרואים, אפי' שאין שם עשרה מישראל, ג"כ יהרג ואל יעבור משום מצוות פרסום, הנכללת במצות אהבת ה'. ואם הדבר כך – אפי' כשאין כאן אלא הטעיית הרואים, חייב למסור נפשו, ואפילו כשבינו לבין המלך עצמו ידוע שלא לשם עבירה מתכונים, אלא כדי שיאמרו הרואים 'קיבל עליו הורמנא דמלכא', חייב למסור נפשו, כי כאן לא חשוב היחס בינו לבין עצמו של האנס, אלא בינו לבין עובדי כוכבים הרבים הרואים בדבר, שיש חשש שמא יתעו לומר, 'שכפר בתורת ישראל', אעפ"י שבלבו מאמין בו יתעלה.
ומעתה, אחרי שעיקר הדין הזה מכון לדין פרסום האמונה ולאיסור הטעיית הרואים, לא כתב הרמב"ם במיוחד דין ערקתא דמסאני, והוא, כי הרמב"ם מפרש דין 'ערקתא דמסאני' לענין דין הטעייה כמפורש בשאלתות פ' וארא, בשאילתא מ"ב, וז"ל: 'מאי מצוה קלה? אמר רבה בר יצחק אמר רב, אפי' ערקתא דמסאני, אפי' הא דאיסור דרבנן הוא. מאי פרושא? כדאמור רבנן: נתפזרו לו מעות בפני עבודה זרה, לא ישוח ויטלם, מפני שנראה כמשתחווה לע"ז, נכנס לו קוץ ברגלו בפני ע"ז, לא ישוח ויטלנו, מפני שנראה כמשתחווה לע"ז. כגון אלו דומה התרת ערקתא דמסאני דבשעת השמד אם יאנסו את ישראל עבוד ע"ג ואינו רוצה, ואח"כ יעמידוהו בפני ע"ז ויאמרו לו, כפוף עצמך והתר ערקתא דמסאני, שלא תשתחווה לע"ז, אלא כפיפתך היא להתיר ערקת מסנא, ובלבד שרואיך יאמרו שהשתחוית – אסור הוא זה, והא איסורא דרבנן, שאף על פי שאינו משתחווה לע"ז, אלא שוחה להתיר, הואיל ונראה שוחה בפני ע"ז, אסור'. עכ"ל השאילתות. (ואמנם יש כאן עוד להאריך בדברי השאילתות, שלדבריו משמע שגם בשעת הגזירה דוקא בפני עשרה מישראל, וזה מפני שלומד מתוך "ונקדשתי בתוך בנ"י", אבל דעת הרמב"ם אינו כך, אלא שבשעת גזירת מלך גדול, אפי' בינו לבין העכו"ם יהרג ואל יעבור, וזה מפני שהרמב"ם ז"ל כולל דין זה בדין אהבת ה', כנ"ל – ואכמ"ל).
והנה לפניך לפי השאילתות פירוש 'ערקתא דמסאני' לענין דין הטעיה, ולאו דוקא בערקתא דמסאני, כשהיא שחורה, שאפשר לפרשו משום "בחוקותיהם לא תלכו", אלא כל דבר שהוא בכלל הטעיה, והרואים יטעו לומר 'קבל עליו הורמנא דמלכא', יעבור ואל יהרג, ולכן השמיט הרמב"ם הלשון 'ערקתא דמסאני', כדי שלא תטעה לומר, שדוקא באביזר דעבודה זרה יהרג, וכתב מצוה אחת משאר המצוות.
אחרי שבארנו כל זה נחזור לעניננו, למה שאמרנו, שאין הכרח לפרש שר' ישמעאל חולק על ר' אליעזר, אלא גם ר' ישמעאל מודה לר' אליעזר בעיקר הדין, שבעבודה זרה יהרג ואל יעבור אפי' בצנעא, מפני שנאמר "בכל נפשך", שפי' אפי' נוטל את נפשך. כאן לא כתוב "בתוך בני ישראל", לומר שדוקא בתוך עשרה מישראל, ולכן אפי' בצנעא יהרג ואל יעבור. ומה שאמר ר' ישמעאל, בצנעא מותר לעבוד ע"ז, אין הכוונה לע"ז ממש, אלא לדין הטעיה, שהוא דין ערקתא דמסאני, או כל דבר שיש בו להטעות לאחרים הרואים, ובזה שוב ר' אליעזר מודה לר' ישמעאל. וזה מה שאמר ר' ישמעאל, אם אומרים לו לאדם, עבוד ואל תהרג, והיינו כשם שאמר הקיסר לבנה האחרון של האשה, שיעשה מעשה השתחויה ע"י הרמת הטבעת, או כפי מה שמובא בשאילתות, שיתכופף כדי להתיר ערקתא דמסאני, - כיון שגם האנס וגם הנאנס יודעים, שאין בכך ע"ז ממש, אלא איסור מדרבנן, משום מראית עין, יעבור ואל יהרג. ור' אליעזר מודה לו בזה, משום שנאמר: "וחי בהם", כל זה שלא בפרהסיא, והיינו במעמד של מלך קטן או סתם אנס, אבל אם זה בפרהסיא, והיינו, לפי דברי הרמב"ם, בפני מלך גדול כנבוכדנאצר וחבריו – יהרג ואל יעבור אפי' במצוה קלה כזו אם יש בה הטעיה, משום שנא' "ונקדשתי" וכו', וזה כדברי הרמב"ם, מפני ששמו ראייתם עה"כ "ונקדשתי", אבל עצם הדין הזה של הטעיה נובע מפ' "ואהבת". זה אינו אלא בהטעיה, כשיש הסכמה בין האנס ובין הנאנס, אבל אם זה ע"ז ממש, חייב למסור את נפשו בין בצנעא ובין בפרהסיא, בין בשעת גזירת מלך גדול ובין בשעת אונס ע"י אנס יחיד או מלך מוגבל. כי פרשת "ואהבת" כשם שהיא כוללת המצוה של פרסום האמונה, כך היא גם כוללת שלא להמיר אותו בע"ז (עיי' רש"י סנהדרין ע"ד, ועיי' בחי' אגדות ברכות ס"א, ותבין שאין כאן סתירה בין פי' רש"י בחומש, שפי' ואהבת על כל המצוות, שזה כדברי ר' ישמעאל לענין פרסום האמונה, ובין מה שפי' בסנהדרין ע"ד לענין ר"א, שלא ימרנו בע"ז. כי גם ר' ישמעאל וגם ר' אליעזר מודים זל"ז, שבענין הטעיה בשעת גזירת המלכות של מלך גדול, המצוה "ואהבת" לענין פרסום האמונה כוללת כל המצוות, ובענין מסירות נפש על היחוד באנס יחיד, שאין בו פרסום האמונה בכלל מצוה זו, כולל רק ע"ז. ואכמ"ל).
הגענו למסקנה שר"י ור"א אינם חולקים זע"ז, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי. דינו של ר' ישמעאל נוגע לענין "ואהבת" כשהמדובר בפרסום הייחוד, ודינו של ר"א נוגע להמרת יחוד הבורא בע"ז, שגם זה נכלל ב"ואהבת". וכל אחד לפי מהותו: פרסום הייחוד אינו אלא במלך גדול כנבוכדנאצר, והמרת היייחוד שייכת אפי' באנס סתם או מלך קטן. וראיתי את הדברים הללו מרומזים רמז ברור בספרי, פרשת ואתחנן פסקא ל"ב, עה"כ "ואהבת", שמביאו הרמב"ם בקיצור בספר המצוות, וז"ל: "ואהבת את ה' א'", אהבהו על הבריות כאברהם אביך, כענין שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן", וכו'. "ובכל נפשך", אפי' הוא נוטל את נפשך. וכן נאמר, "כי עליך הורגנו כל היום", וכו'. ר"א אומר, אם נאמר "בכל נפשך", למה נאמר "בכל מאודך", וכו'. ע"כ. ומשמע שר"א לא דרש אלא כפילות הלשון של נפשך ומאדך, אבל עצם משמעות הכתוב של בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך, לאו דרשת ר"א היא, אלא אליבא דכו"ע היא, וקאי על כל המצוות הנכללות במצוות אהבת ה', והיינו החיוב לפרסם ייחודו בעולם ולאהבהו על הבריות, (ומכאן ק"ו שלא להטעות את הבריות בענין קבלת אמונתו). והאיסור להמיר כבודו בע"ז, ש'ואהבת את ה' אלוקיך' משמע גם שלא תמירנו בעבודת כוכבים, (לשון רש"י שם בסנהדרין), ובשניהם חייב למסור את נפשו, והדברים נאמרו אליבא דכו"ע, ור"א אינו מוסיף אלא דרשתו לענין שני סוגי בני אדם. עיי"ש.
והנה הרמב"ם, שהולך ברוב המקומות אחרי הספרי, למד מכאן, שאין מחלוקת בין ר' ישמעאל ור' אליעזר, ולכן פירש את דברי ר' ישמעאל, המובאים בסנהדרין, לא לענין ע"ז ממש, שלגביו זה לא מסתבר כלל שיתיר ר' ישמעאל לעבור ולא ליהרג, אלא לענין הטעיה, שרק בה יש להבחין בין בצנעא לבין פרהסיא. אלא שפרהסיא לענין זה לא יהיה פרושו כפרהסיא בשאר עברות, דבשאר עברות פרהסיא היא דוקא בתוך עשרה מישראל, כי נלמד מהפסוק "ונקדשתי בתוך בנ"י", אבל בענין זה רק 'שמו ראייתם' על הפסוק הזה, ואליבא דאמת נובע מןה כתוב "ואהבת", כדברי הספרי הנ"ל, ובפרשה זו לא כתוב "בתוך בנ"י", אלא נאמרה בלשון יחיד, וא"כ פרהסיא לענין זה אין לפרש בעשרה מישראל, ולכן פירש 'פרהסיא' היינו מעמד גדול של מלך גדול כנבוכדנאצר.
והנה כשנשאלה השאלה בבית נתזה בלוד, נשאלה בעיקרה לגבי הערכת תקופתם. אם דומה היא לשעת גזירה של מלך גדול כנבוכדנאצר, אז יתחיבו להתיר עצמם למיתה אפי' על מעשה של ערקתא דמסאני, והיינו אפי' על מעשה הטעיה בלבד, כפי פי' השאלתות, כשיהיה הסכם בין הנאנס לבין האנס לעצם אופיו של המעשה, ועיקר רצונו של האנס יהיה, שיאמרו שהאנוס קיבל ע"ע הורמנא דמלכא. אבל אם אין הגזירה בזמנם דומה למעמד הגדול והמפורסם שהיה בימי נבוכדנאצר, אז לא יהיו חייבים להתיר עצמם למיתה על מעשה כזה של הטעית המסתכלים. ע"ז נמנו וגמרו, שמלכות רומא בתקופתם דינה כמלכות נבוכדנאצר, וחייב אדם למסור נפשו אפי' על איסור כזה. ומקור הספק שלהם היה, כי אעפ"י שברור היה שמלכות רומא אינה קטנה בממדיה ממלכות נבוכדנאצר, אבל מהות הגזירה היתה שונה, כי מלכות נבוכדנאצר גזרה על כל העולם כולו ועל כל האומות שהיו תחת שלטונה, והיה זה 'מעמד מפורסם גדול אשר פחד ממנו כל העולם', מה שאין כן מלכות רומא, שידועה היתה ביחסה הסובלני בעניני דת לגבי שאר האומות, ורק על היהודים יצא קצפה להעבירם על דתם, בעיקר אחרי חורבן ירושלים בעקבות המרד, ואח"כ בעקבות המרידות הרבות והתכיפות שבאו אחריו, ולכן נשאלת השאלה בבית נתזה, אם יש לדמות גזירה זו, המצומצמת לעם ישראל ולדתו, ואינה נוגעת לכל העולם כולו, לגזירת נבוכדנאצר או לא. ועל זה נמנו וגמרו, שחייב למסור נפשו, ודין תקופתם כדין תקופת נבוכדנאצר. ובזה כו"ע מודים.
הספק הזה בא לידי בטוי בזה שהגמרא שואלת: 'ועבודת כוכבים לא? והתני' א"ר ישמעאל' וכו', כלומר: הרי סובר ר' ישמעאל, ואין חולק עליו בזה, שבהטעיה לבד אינו חייב למסור את נפשו אא"כ הוא פרהסיא גדול כמעמדו של נבוכדנאצר? ומתרצת הגמרא: אין הכי נמי, ואינהו כשנמנו וגמרו, שהמעמד בזמנם דומה למעמד של מלך גדול, שעליו נאמר "בכל נפשך". ואמרו את זה בשם ר"א, לא משום דר"י לא סבירא לי' כוותיה, ולא מפני שדין זה 'אפי' נוטל את נפשך' נאמר בשם ר"א, שהרי בספרי נאמר אליבא דכו"ע, אלא משום דרשתו לענין שני סוגי בני אדם, שזו נאמרה בשם ר"א, לומר לך שחייב למסור גם את מאודו על איסור הטעיה.
וצריך לדרשה זו מפני שיש רבותא לענין הטעיה בזה שחייב למסור את מאודו, ולא מספיק להביא הפסוק, "בכל נפשך", אפי' נוטל את נפשך'. והיינו: כי איסור הטעיה נובע ממצות פרסום האמונה, שהוא, בכלל "ואהבת", שחייב לאהבהו על הבריות כאברהם אבינו, ואהבה זאת נודעת בעיקר עי"ז שהאדם מוסר את נפשו, כמ"ש הרמב"ם בענין חנניה מישאל ועזריה בסה"מ הנ"ל, וז"ל: יעד ה' על ישעיהו וכו', שיראו בהם (בישראל) בחורים בעת היא הקשה, לא יפחידם המות, ויתירו נפשם, ויפרסמו האמונה, ויקדשו את השם ברבים, וכו'. ע"כ. והכוונה שע"י שקמים אנשים המוכנים למסור את נפשם על האמונה, מתגלה חשיבות האמונה הזאת, ומתחבבת על הבריות, ולכן יש במעשה הזה לקיים "ואהבת" לאהבהו על הבריות, אבל אם האונס אינו אלא על ממון, אפילו כשהאדם מוסר כל ממונו, עדיין אין הבריות מתרשמים על ידי כך, ולכן הייתי סבור לומר, שאין בזה כ"כ משום פרסום האמונה, יש איפה לומר, שעל ההטעיה, שהיא לעצמה אינה איסור ע"ז אלא איסור מראית עין מדרבנן, וגם אין בה משום פרסום האמונה כל כך, אינו חייב להפסיד כל ממונו – לכן מביא את דברי ר"א, שיש שני סוגי אנשים, וכשם שיש פרסום אמונה בזה שאדם מוסר נפשו, כך יש משום פרסום האמונה בשעה שמוסר ממונו, ולכן חייב שניהם למסור אפילו על הטעיה בלבד. דבר זה נלמד מדרשת ר"א, אבל עצם החיוב של מסירת נפש במקום של פרסום האמונה, אם הוא מעמד גדול, אנו למדין מן הפסוק "בכל נפשך" אליבא דכו"ע, ובזה אין מחלוקת כלל בין ר"י לר"א כדמשמע בספרי הנ"ל.
ה) והואיל ואין מחלוקת בין ר"י לר"א, ולכו"ע בע"ז ממש יהרג ואל יעבור בכל הנסיבות, בין בצנעא ובין בפרהסיא, אבל אם אינה ע"ז ממש, כגון בהטעיה, כשיש הסכם מפורש בין האנס לנאנס שאין מעשה ההשתחויה לשם ע"ז, אלא להטעות את הרואים, אינו חייב למסור נפשו רק במעמד גדול של מלך גדול – יוצא שאין כל סתירה בדברי רבא. מה שאמר רבא במס' ע"ז דף נ"ד לענין נעבד, מתיחס למקרה של הטעיית הרואים, - וכך הוא סדר הסוגיא שם: תנא, נעבד שלו אסור, ושל חברו מותר. ורמינהו, איזהו נעבד? כל שעובדים אותו בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון. האי אונס היכי דמי, לאו כגון דאנס בהמת חברו והשתחווה לה, (וא"כ גם נעבד של חברו אסור)? אמר רמי בר חמא: לא, כגון שאנסוהו עכו"ם, והשתחווה לבהמתו דידי'. מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטרי', דכתיב "ולנערה לא תעשה דבר"? אלא אמר רבא: הכל היה בכלל "לא תעבדם", כשפרט לך הכתוב, "וחי בהם" ולא שימות בהם, יצא אונס, והדר כתב רחמנא "ולא תחללו את שם קדשי", דאפי' באונס. הא כיצד? הא בצנעא, הא בפרהסיא. ע"כ. והנה כל הפוסקים פרשו דברי רבא, שהם כדברי ר' ישמעאל, ובהתאם להנחתם ר' ישמעאל סובר, שמותר לעבור על ע"ז בצנעא באונס, ומכאן רצו להוכיח, שרבא גם הוא סובר כך. ועיי"ש דברי התוס' והרא"ש שהבאנו לעיל. אבל באמת אם תפרש כך, הרי לאו דוקא רבא, אלא גם ר' זירא, יסבור בע"ז יעבור ואל יהרג בצינעא. דאלת"ה, מה ראייתו מנערה המאורסה, והלא נערה המאורסה שאני, משום שקרקע עולם היא, כדברי אביי, או משום דלהנאתו קא מכוון, כדברי רבא בסנהדרין, לכן פטרה רחמנא, אבל ע"ז ממש התורה לא פטרתו, אלא עכ"ח שגם לר' זירא יעבור בצנעא ויעבוד ע"ז. ואם תמשיך בדרך זו, נהיה מוכרחים לומר, שגם חזקיה להלן בגמרא, שאינו מקבל תירוצו של רמי בר חמא משום קושית ר' זירא סובר כך, וכן ר' אדא בר אהבה. והייתכן שכולם יסברו, שבאונס יעבור ואל יהרג כנערה המאורסה, והרי נמנו וגמרו, דבע"ז יהרג אפי' בצנעא, ונערה המאורסה שאני או כדאביי או כרבא? אלא עכ"ח דהא דמקשה ר' זירא, 'אונס רחמנא פטרי', הכי קאמר, הרי אונס כולל כל דרכי אנסים, ובתוכם יש גם כאלה שאינם דורשים השתחויה לשם ע"ז ממש, אלא הטעית הרואים, מכל זאת הבהמה אסורה, ועל זה מקשה ר' זירא, והא אונס רחמנא פטרי', דכל עוד שאין כאן אלא הטעיה בלבד אינו חייב למסור נפשו. ומשיב רבא, דבפרהסיא מיירי, וחייב למסור נפשו אפי' על הטעית הרואים, כנ"ל, וזה אליבא דכו"ע, כי אין כאן מחלוקת.
ויש לנו הכרח לפרש ככה גם משום סיבה אחרת. דלהלן קאמר בגמרא, 'אמרי לי' רבנן לרבא, תניא אמסייעא לך, בימוסיאות של עכו"ם בשעת הגזירה, אעפ"י שהגזירה בטלה אותן, בימוסיאות לא בטלו'. ע"כ. ואם נפרש בדרך שאר המפורשים, שסוגיא זו היא אליבא דר' ישמעאל, וסובר ר' ישמעאל יעבור ואל יהרג בצנעא, א"כ עכ"ח שר' ישמעאל גם סובר, שכל עוד שאין שם עשרה מישראל, אפי' בשעת הגזירה יעבור ואל יהרג, שכן הבאנו לעיל בשם התוספות בע"ז שם בד"ה הא בצנעא, א"כ למה בכלל יאסרו הבימוסיאות אפי' בשעת הגזירה, מי יאמר לך שהיו שם עשרה מישראל, בשעה שהנאנס השתחווה, וכל עוד שאין עשרה מישראל לר"י יעבור ואל יהרג. ולכן עכ"ח לפרש כנ"ל, שגם לר"י יהרג ואל יעבור בע"ז ממש ואפי' בצנעא, ורק לענין הטעיה יעבור ואל יהרג בצנעא, ולכן הקשה ר' זירא אונס רחמנא פטרי', והשיב לו רבא, שבפרהסיא חייב למסור נפשו אפי' על הטעיה בלבד. ובמקרה זה פרהסיא היינו אפי' אין שם מישראל, אלא שעת גזירה של מעמד גדול כנבוכדנאצר, או של חכמי לוד, שחליטו שדין תקופתם כדין תקופת נבוכדנאצר, שחייב למסור נפשו על הטעיה, ואפי' בינו לבין העכו"ם לבד.
-
ולפי"ז יתורץ למה ר' ישמעאל לא נתן לבן דמא להירפא ע"י יעקב איש כפר סכניא. ושאלנו, למה לא הוציא ר' ישמעאל את האנשים משם, וישארו פחות מעשרה מישראל, ולדידי' פרהסיא אינה אלא בתוך עשרה. אבל לפי ההסבר הנ"ל קושיא זו מתורצת היטב, דהנה ודאי היה רק משום הטעיה, כי ודאי בן דמא לא התכוון לעבודה זרה, וכן יעקב איש כפר סכניא ידע, שלא משום הודיה בע"ז פונה אליו בן דמא לקבל מידיו הרפואה, אלא יעקב איש כפר סכניא היה מעוניין, שאישיות גדולה כבן דמא תפנה אליו, ומתוך כך אנשים רבים אחרים יטעו בדבר לחשוב שיש במעשיו ובתורתו ממש, והרי הדין בהטעיה, שאם אין הדבר במעמד גדול של מלך גדול כנבוכדנאצר, אין לנו לחשוש מפני הטועים, שיאמרו שכפר בתורה, ויעבור ואל יהרג, ולכן א"ל לר' ישמעאל, הנח לי ואירפא ממנו, ואני אביא מקרא מהתורה שהוא מותר, והינו אותו הפסוק, שמביא ר' ישמעאל בעצמו לענין הטעיה. "וחי בהם" ולא שימות בהם. אבל מכיון שכאן המדובר היה בהטעיה במינות, ולא בע"ז סתם, ושאני מינות דמשכי, לכן אמר ר' ישמעאל, שכאן חייב לחשוש מפני הטועים, ואסור לעשות מעשה שיטעה אחרים, ודינו כדין מעמד גדול של מלך גדול, כי אעפ"י שהמעמד כשלעצמו קטן הוא, מ"מ הואיל ומינות משכא, יש לנקוט זהירות יתרה מפני הטועים, ומכיון שדן ר' ישמעאל את המעמד הזה כדין מעמד מלך גדול, לא היה מועיל אם היה מוציא משם את האנשים להשאיר אותו עם פחות מעשרה מבנ"י, כי דין זה של פרהסיא שאינו אלא בעשרה מבנ"י הוא לגבי שאר עברות ובסתם אנס, אבל אם דין המעמד הוא כדין מעמד של מלך גדול, הואיל שמינות משכא, אז פי' בפרהסיא לאו דוקא בתוך בני ישראל, אלא אפי' בינו לבין עכו"ם, ולא תלוי כלל במספר, ולכן לא נתן ר' ישמעאל לבן דמא להתרפאות על ידי יעקב איש כפר סכני'.
-
והואיל שאין כאן מחלוקת בין ר' ישמעאל ור' אליעזר, אלא כו"ע מודים, שבע"ז ממש יהרג ואל יעבור, כי זהו בכלל "ואהבת", שלא ימירנו בעבודת כוכבים – שפיר אין הגמרא במס' נדה מביא דברי ר' אליעזר כאחד מן המקומות שבש"ס שהלכה כמותו, כי ר"א לא אמר אלא דרשה זו להשוות דין אוהב ממונו לדין אוהב נפשו, אבל עיקר הדין של "בכל נפשך", אפי' נוטל את נפשך' הוא אליבא דכו"ע, כמבואר בספרי.
-
ומעתה לא קשה כלל לר' ישמעאל, היאך קידש אברהם אבינו שם שמים ברבים, כשלא היו שם עשרה מישראל, וכן חנניה מישאל ועזריה וכן כל הקדושים בישראל, אפי' כשהיו בינם לבין העכו"ם בלבד, כי על ע"ז ממש חייב למסור נפשו, אפי' לר' ישמעאל, בכל הנסיבות, בין בצנעא ובין בפרהסיא, ואפי' על הטעית הרואים כדאיתא בספרי, שזה בכלל מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך".
כל זה נראה לי לחדש בדעת הרמב"ם, אעפ"י שזה נגד דעת כל המפורשים. ואם שגיתי, ה' הטוב יכפר.