Yaharog V'Al Yaavor

(א) היא שצונו לקדש את שמו והוא אמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק ואע"פ שבא עלינו מכריח לבקש ממנו לכפותנו שלא נשמע אליו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו אע"פ שלבותינו מאמינים בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם, רוצה לומר התרת עצמנו למות ביד האנס בעבור אהבתו יתעלה וההאמנה באחדותו כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בזמן נבוכדנצר הרשע כשצוה להשתחות לצלם והשתחוו לו כל ההמון וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים אבל פחדו הכל והיתה בזה חרפה לכל ישראל על אשר אבדה זאת המצוה מכללם. ולא נצטותה זאת המצוה אלא לכמו המעמד המפורסם הגדול ההוא אשר פחד ממנו כל העולם, ולהיות פרסום היחוד בזה יעד השם על ידי ישעיה שלא תשלם חרפת ישראל בזה המעמד ושיראו בהם בחורים בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות ויתירו נפשם ויפרסמו האמונה ויקדשו את השם ברבים, כמו שהבטיחנו באמרו לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו בי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי וגו'. ולשון ספרא על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקדשו שמי ברבים. ובגמרא (סנהדרין ע"ד:) אמרו בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה, תא שמע שבע מצות נצטוו בני נח ואם אתה אומר כן תמניא הוו, הנה נתבאר לך שהיא מכלל מיני המצות המחוייבות לישראל, ושמו ראיתם על זאת המצוה מאמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק שביעי מסנהדרין. (בפרשת אמור אל הכהנים, מדע הלכות יסודי התורה פ"ה):

(א) בד''א בזמן שהעכו''ם מתכוין להנאת עצמו כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה וכו'. נראה דהיינו פנויה ונכרי הבא על בת ישראל לאו גלוי עריות הוא וכדברי הרמב''ם ז''ל כדכתב הרב''י ומש''ה מותר להנאת עצמו דאי הך אשה הוי אשת איש הא בכלל עריות הוא ואפילו להנאת עצמו אסור והיכי כתב רבינו בד''א בזמן וכו' דמשמע דלהנאת עצמו מותר. והיה אפשר לומר דאפילו באשת איש מיירי רבינו ואין כונתו לומר דבהך להנאת עצמו מותר אלא כונתו הוא שהוא חילק קודם בין ג''ע לשאר עבירות. ואח''כ ביאר שהענין דמיירי מעיקרא הוא דמתכוין להנאת עצמו ובזה הוא שחילק בין ג''ע לשאר עבירות דבג''ע אסור ובשאר עבירות מותר. וביאר באיזה אופן הוא מתכוין להנאת עצמו בין בג''ע בין בשאר עבירות שהוא הנושא שדבר בו בתחלה וחלק ביניהם וכתב או אנס אשה לבועלה שהוא הנושא של ג''ע והשאר שכתב הוא נושא של שאר עבירות ומותר, והראשון נכון:

(א) והוא שיעמוד וכו'. מ''ש רבינו ויגזור גזרה על ישראל אפשר שכיון למה שכתב הר''ן בפ' במה טומנין דכיון דלא אקשי גמרא והא אסתר שעת הגזרה הואי משמע דלא מקרי גזרה אלא כשהגזרה מיוחדת באומה אחת לבד אבל אחשורוש לא על ישראל בלבד גזר אלא על כל מדינות מלכותו והיינו שכתב רבינו שיגזור גזירה על ישראל לאפוקי שלא יהיה כגזרת אחשורוש שהיתה כוללת כל האומות. זה נראה לדקדק דברי רבינו אע''פ שאינו מוכרח:

(א) כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. וא''ת מה יעשה רבינו לההיא דאלישע בעל הכנפים דכתב הר''ן בפרק במה טומנין דע''כ כיון שהן יכולין לבטלה ממנו על כרחו יעבור ואל יהרג דאל''כ שעת הגזרה הוה והיכי נטלן מראשו אלא שודאי דפטור הוא וא''כ היכי מסר נפשו אלישע ולא מצא הר''ן תירוץ לזה אלא משום מדת חסידות אבל רבינו שסובר דמתחייב בנפשו אם כן איך עשה כן אלישע. וי''ל דרבינו סובר כי אלישע היה חייב למסור עצמו ולא ס''ל כתירוצא דהר''ן דמשום דיכולין לבטלה ממנו תבטל. אי נמי כיון שהיא מצות עשה דהא ר' חנינא בן תרדיון מסר נפשו כדי לעסוק בתורה כדהקשה עליו הרב בית יוסף אע''ג דבכולהו יתרץ הר''ן כמו שתירץ באלישע מ''מ רבינו לא ס''ל הכי אלא דלדידיה ליכא מדת חסידות בהא וכולהו מסרי נפשייהו משום דמיחייבי דלית ליה חלוקו דהר''ן. וכ''ת אלישע היכי נטלן מראשו הא שעת הגזרה הוה והוא היה גוף נקי וחייב בהם כדהקשה הר''ן וי''ל דשאני התם דכבר קיים מצות תפילין באותו היום וכדתירץ הרב''י. וא''ת מה יעשה לההיא דדניאל שהביא הר''ן ז''ל שמסר עצמו על תפלה דרבנן דאע''ג דמ''ע להתפלל בכל יום מ''מ תלתא זמני הוו דרבנן ואולי י''ל דשאני התם שהיה עושה בתוך ביתו בצנעה והיה סבור להמלט ולא היה מסכן עצמו בכך:

(ב) ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חלל את השם ברבים. נראה מדברי רבינו דבפחות מעשרה ליכא אלא לאו דלא תחללו אבל בעשרה איכא תרתי ונקדשתי ולא תחללו ואע''פ שהיה אפשר לפרש דברי רבינו דאין חלוק בין פרהסיא לצנעה שזה חילל את השם ברבים וזה בצנעה ומ''מ בין הכי ובין הכי איכא עשה ולא תעשה. זה אינו במשמעות לשונו. ועוד דבגמרא אמרינן בהדיא ונקדשתי בתוך בני ישראל לא הוי בעשרה דוקא:

(ג) ואעפ''כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו וכו'. הרמ''ך הקשה על רבינו מההיא דפרק ארבע מיתות (דף ס"ד) דאמר שם דפוער עצמו לפעור כו' זו היא עבודתו וכו' ואמרינן בגמרא אע''ג דמכוין לבזוייה וההוא ודאי מוטעה הוא אע''פ שקבל התראה דסבור הוא דהוה מותר וההתראה בטלה. וכתב עליו הרב בעל כ''מ דאין תלונתו על רבינו אלא על חז''ל שדרשו ההוא ולא אנוס. ואין זו קושיא דהרמ''ך אזיל לטעמיה שכתב בהשגה אחרת דאי דרשו רז''ל כן היינו דוקא בכרת דבהכי איירי קרא דונתתי פני באיש ההוא ודוקא בכרת כיון שהאל יתברך יודע אם הוא מוטעה אם לאו ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק א''כ הוא יודע שהוא מוטעה אע''פ שקבל התראה כההיא דפעור דסבור דאין התראתו כלום הוא פוטרו מהכרת אבל לגבי מיתת ב''ד דהוא מסור לנו האדם יראה לעינים וכיון שקבל התראה אע''פ שאפשר שהוא מוטעה כההיא דפעור וממעשיו נראה שהוא מוטעה ממיתין אותו וכ''ת א''כ מה תפס על רבינו גם רבינו יסבור כן דהיכא דעשו לו התראה אע''פ שמדבריו נראה שהוא מוטעה כההיא דפעור ממיתין אותו שהרי לא כתב אלא בעדים והתראה דוקא משמע אע''פ שיראה מדבריו שהוא מוטעה ממיתין אותו. וי''ל דרבינו ע''כ אינו סובר כן מדלמד מכרת ובכרת אם נראה מדבריו שהוא מוטעה ודאי שאין לו כרת דרחמנא לבא בעי וא''כ משמע דה''ה אית ליה במיתת בית דין ולכך תפס עליו. ומ''מ לעיקר קושיתו יש לתרץ עם מה שכתבו התוספות שם בפרק ארבע מיתות וז''ל ואע''ג דכאן מכוין לבזויי ולעובדה בבזוי דאי לא קא מכוין אלא לבזות אפילו עובד מאהבה ומיראה פטור וכו' א''כ נסתלקה קושיתו דהתם מיירי שנראה לנו שמכוין לעובדה בבזוי:

(א) וכן וכו' תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם יחדוהו וכו'. הקושיא שהקשה הרב כ''מ על ר''ל דבעינן דליהוי מחוייב מיתה דאמאי כיון שע''פ טענה שיהרגו כלם לא שייך טעמא דמאי חזית דדמא דהאי וכו' ואי על ר''ל לחוד לא הוה קשה כ''כ דאפשר דר''ל לית ליה טעמא דמאי חזית דדמא דהאי וכו' אלא קבלה היתה בידם כדכתב הרב ב''י. אבל רבינו שפסק כר''ל והביא אותו הטעם קשה טובא ואין תירוץ הרב מספיק כל הצורך. ואפשר לומר בדוחק דהתם מיירי שיש להם שום צד להמלט בדוחק ולא יהרגו כולם ולהכי לא ימסרו נפש אחת דאולי ימלטו אבל מאי דאמרינן בגמרא מאי חזית דדמא דהאי כו' הוא היכא דאין לו שום צד להמלט אם לא יהרגהו ולכך הוצרך לטעם דמאי חזית דדמא דידך וכו' וכל זה דוחק:

(א) כל בית ישראל מצווין על קידוש השם וכו' עד בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין העובדי כוכבים. הכל בסנהדרין (דף ע''ד) א''ר יוחנן משום ר' שמעון בר יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכות דמים. כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת ההמרה אבל בשעת ההמרה אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפי' שלא בשעת ההמרה לא אמרו אלא בצנעה אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור. אמר רב יעקב אמר ר' יוחנן אין בפרהסיא פחות מעשרה בני אדם ואמרו שם דבעינן שיהיו ישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. והקשו שם והא אסתר בפרהסיא הואי כלומר ונבעלה לאחשורוש ולא מסרה נפשה. אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה כלומר היא אינה עושה מעשה הוא עושה בה מעשה. רבא אמר הנאת עצמן שאני ואזדא לטעמיה דאמר רבא עובד כוכבים דאמר לישראל קטול אספסתא פי' קצור עשב בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך, לקטול ולא לקטליה. שדי לנהרא לקטליה ולא לקטול מ''ט לעבורי מילתא הוא דבעי. ופסק רבינו כרבא ונראה דסבירא ליה כהרמב''ן דעובד כוכבים הבא על בת ישראל לאו בכלל ג''ע הוא דא''כ לרבא דאמר הנאת עצמן שאני כלומר אפילו עבדה מעשה הא אמרינן דבשלש עבירות יהרג ואל יעבור אפילו מתכוין להנאת עצמו. והיינו טעמא דלא הוי בכלל ג''ע דאי בזנות גזירת בית דין של שם הוא ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דמשאר עבירות הוא ולית ליה דרשה דאל תקרי לבת לומר דהיתה אשת איש. ואפשר שלזה כיון רש''י שכתב על מה שהקשו והא אסתר פרהסיא הואי ונבעלה לעובד כוכבים ולא מסרה נפשה. נשמר דלא נימא דפריך דאשת איש הואי ולא מסרה נפשה דא''כ לא הוה מתרץ רבא מידי דכיון דג''ע היא אפי' מתכוין להנאת עצמו יהרג ואל יעבור. ועל מה שכתב הגמרא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור שאלו מאי מצוה קלה אמר רבא ב''ר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא ופירש''י שרוך הנעל שאם דרך העובדי כוכבים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפי' שינוי שאין בו מצוה אלא מנהג בעלמא. והתימא על רבינו שכתב אפי' על מצוה משאר מצות דמשמע דדוקא מצוה אבל לא מנהג. ואפשר שרבינו היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפי' הרי''ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש כותי שזו מל''ת היא כמ''ש בפי''א מהלכות עובדי כוכבים שאין מתדמין לעובדי כוכבים לא במלבוש ולא בשיער שנאמר ולא תלכו בחוקות וגו' וכתוב בנימוקי יוסף דהא דאמרינן עובד כוכבים הבא על בת ישראל לא הוי בכלל ג''ע דוקא הוא אבל ישראל הבא [על] העובדת כוכבים בכלל עריות חמורות היא דהא זמנין דמיחייב מיתה עלה דקנאים פוגעים בו ואם לא פגעו בו קנאים חייב כרת. וכתב עוד שכל דבר שבידם להעבירו בעל כרחו אין לנו למסור נפשנו למיתה בשב ואל תעשה וכדאשכחן באסתר דקרקע עולם היתה ואפי' בשעת ההמרה כדאשכחן באלישע בעל כנפים שנטל תפילין מראשו כשראה קסדור. וכתב הר''ן בפ' במה טומנין דלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא לעבור על מצות ל''ת אבל לא דגזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים ועוד שהם יכולים לבטלה ממנו על כרחו שיניחוהו בבית האסורין ותבטל מאליה עכ''ל. וקשיא לי שהרי רב חנינא בן תרדיון מסר נפשו כדי לעסוק בתורה וכן ר' יהודה בן בבא כדי לסמוך זקנים ובמדרש מה לך יוצא ליסקל על שנטלתי לולב מה לך יוצא ליצלב על שמלתי את בני ואין לומר מדת חסידות שנו כאן אלא משמע שעל פי הדין היו עושים כן וההיא דאלישע בעל כנפים לא מכרעא דכבר קיים באותו היום מצות תפילין וגם לא אמר לקסדור שמקיים גזירתם שלא להניח תפילין אבל השיב למה ששאלו מה זה בידך ואמר כנפי יונה:

(א) כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. סובר רבינו שכשאמרו בגמרא יעבור ואל יהרג פירוש צריך לעבור כדי שלא יהרג. אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ונראה שמפרשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג. וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם:

(ב) ואעפ''כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו וכו'. כ''כ ג''כ התוס' בר''פ הבא על יבמתו (יבמות נ''ד) והביאו ראיה דקאמר בפ' רבי ישמעאל (ע''ז נ''ד) דנעבד באונס אסור וכו'. ודע דהא דאמרן שמפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו היינו בשאר עבירות חוץ ממי שאנסוהו לבא על הערוה מפני שאין קישוי אלא לדעת כמבואר בדברי רבינו פ''א מהלכות איסורי ביאה:

(ג) כתב הרמ''ך מכיון שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין וכו'. תמיהא לי דתנן ריש פרק ארבע מיתות דפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו ומפרש בגמ' אע''ג דמכוין לבזוייה וההוא ודאי מוטעה הוא אע''פ שקיבל עליו התראה דסבור דהתראתם בטל ואפ''ה חייב וה''נ אם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה, עכ''ל. ואין תלונתו על רבינו אלא על חז''ל שדרשו ההוא ולא אנוס. ומ''ש שאם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה דברים תמוהים הם שהם שני הפכים בנושא אחד שאם קיבל עליו התראה הרי זה מרוצה ולא אנוס ואם אומר שאעפ''כ הוא רוצה לעבדה מפני שאונסים אותו ה''ז אנוס לא מרוצה. ולענין מה שהקשה מפוער עצמו לבעל פעור לאו קושיא היא שרבינו מפרש דלאו לענין חיוב סקילה אמרינן דזו היא עבודתה אלא לענין חיוב חטאת וכך מבואר בדברי רבינו פרק ג' מהלכות עבודת כוכבים שכתב וז''ל העובד כוכבים כדרכה ואפילו עשה דרך בזיון חייב כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו, עכ''ל:

(ד) ומה אם עבודת כוכבים שחמורה מן הכל וכו' אין חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין. כתב הרמ''ך נראה כי זה ק''ו פריכא הוא דכרת לא מיחייב דרחמנא לבא בעי ואי לא מקבלה עליה באלוה לאו כלום הוא אבל מיתת ב''ד שהיא בעדים והתראה כיון שעבר אחר שהתרו בו חייב כדאמרינן הפוער עצמו לפעור זהו עבודתו ואע''ג דמכוין לבזוייה, עכ''ל. ואיני רואה טעם בדברים אלו דכיון שאינו עובד אלא באונס מה התראה שייך בזה וכמו שכתבתי בסמוך:

(א) נשים שאמרו להם וכו'. משנה פ''ח דתרומות כלשון רבינו. כתב הרשב''א בתשובה בסיעה של נשים עוברת ואמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו הרי אנו מטמאים את כלכן אפילו היתה אחת מהן מחוללת יטמאו את כולן ואל ימסרו אותה להם. ולא דמי למה שאמרו שם שאם היתה ככר של תרומה טמאה ימסרו אותה ולא יטמאו את כל הככרות של תרומה דככר תרומה טמאה שאני דטמא הוא לגמרי ומה יוסיף עוד זה אבל אשה אם חללה עצמה פעם אחת ונטמאת בעבירה כל שתעבור ותטמא את עצמה תוסיף על חטאתה פשע ובפעם הזאת אין בינה לבין הטהורה והכשרה שבהן ולא כלום ולמה יאנסוה למסרה להם שלא מדעתה ועוד שמא כבר הרהרה תשובה ושבה מדרכה הרעה:

(ב) וכן אם אמרו להם וכו'. בירושלמי על אותה משנה דבסמוך תניא סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם עובדי כוכבים ואמרו להם תנו לנו אחד מהם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כלם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ולא יהרגו אמר ר''ל והוא שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אפילו שאינו חייב מיתה ומייתי התם עובדא בהאי בר נש תבעתיה מלכותא וערק ללוד לגבי ריב''ל ואקיף מלכא מדינתא ויהב להו והוה אליהו רגיל דמתגלי ליה ותו לא איתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאיתגלי ליה א''ל לדילטור אנא מתגלי א''ל ולא משנה עשיתי א''ל וזו משנת חסידים היא. ופסק רבינו כר''ל אף על גב דמן הסתם לא קיי''ל כוותיה לגבי דר' יוחנן משום דהוי ספק נפשות ולהחמיר דלא ימסרוהו בידים ביד העובדי כוכבים ועוד דמתניתא מסייעא ליה דקתני כשבע בן בכרי משמע כשחייב מיתה כמותו דוקא ומקרא איכא למידק הכי שאל''כ למה ליה ליואב למימר נשא יד במלך בדוד כלומר והרי הוא חייב מיתה משמע דאי לאו הכי לא היו רשאים למוסרו לו וסובר רבינו דההוא בר נש דריב''ל היה חייב מיתה כשבע בן בכרי ואפ''ה לא איתגלי ליה אליהו מפני שמסרו וא''ל וזו משנת חסידים היא אלמא דלכתחילה אין מורים כן:

(ג) כתב הרמ''ך אף על פי שנמצא בתוספתא כדבריו לא ידענא טעמא מאי דהא מסיק בגמרא (פסחים כ''ה) דמש''ה אמרינן בשפיכות דמים יהרג ואל יעבור דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי והכא ליכא האי סברא דהא יהרגו כלם והוא עצמו ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם. ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא דאיכא למימר דהתם שאני שיחדו לו וא''ל קטול לפלניא ומש''ה אי לאו טעמא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי לא הוה אמרינן דיהרג ואל יעבור והיינו דקתני סיפא יחדוהו להם אבל ברישא שלא יחדוהו שלא אמרו אלא תנו אחד מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי וע''פ טענה זו א''א להם למסור שום אחד מהם אבל אי קשיא על ר''ל קשיא דאמר שאע''פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר דס''ל לר''ל שמ''ש דבש''ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש''ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה''נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור:

(א) כענין שאמרו באונסין וכו' ומתרפאין בכל איסורין שבתורה וכו'. פסחים פרק כל שעה (דף כ''ה ע''א) כי אתא רבין א''ר יוחנן בכל מתרפאין פירוש במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים:

(א) ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו וכו'. מבואר שם קרוב ללשון רבינו:

(א) במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורין וכו'. פסחים שם (דף כ''ה ע''ב) מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה פירוש בוסר זיתים קטנים א''ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור א''ל האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ואיכא דאמרי הכי קאמר ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא כלומר שכיון שאינו דרך הנאתן לא מיתסר מדאורייתא. ופוסק רבינו כשתי הלשונות דלענין דינא תרווייהו איתנהו ובאיסורין דרבנן י''א דכיון דלא מתסרי אלא דרבנן שרו אפילו דרך הנאתן וי''א דאפשר דקיל טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורין של דבריהם כדרך הנאתן:

(ב) כתוב באורחות חיים על מ''ש רבינו מותר לעשות רטיה מחמץ בפסח כיון שיש לו מכה י''א דלא התיר אלא בחמץ דנכרי וכ''כ הרשב''א דחמץ דנכרי הוא והשאילה לישראל או הניחה ע''ג מכתו ואין אחריותה על ישראל ואם אין מלוגמא לנכרי מקנה לו ישראל קמח ועושה הנכרי ממנה מלוגמא ונותנה ע''ג מכת ישראל, עכ''ל:

(ג) חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב וכו'. כך מתבאר שם (כ''ד:) בגמ' דלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה וממילא שמעינן דאין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה אפילו שלא כדרך הנאתן דדוקא בשאר איסורין דשלא כדרך הנאתן שרי מדאורייתא הוא דשריא שלא במקום הסכנה:

(א) מי שנתן עיניו באשה וכו'. מעשה בסנהדרין סוף פרק בן סורר (דף ע''ה) ואיכא מ''ד התם דאשת איש היתה ואיכא מ''ד דפנויה היתה ושקלו וטרו אליביה מ''ט אסרו לו לספר עמה ואמר רב אחא כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ושם הקשו ולינסבה ותירצו דלא מייתבא דעתיה דכתיב מים גנובים ימתקו:

(א) ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם וכו'. בסוף יומא (דף פ''ו) היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר אמר אביי לא שנו אלא באתרא דלא תבעי אבל באתרא דתבעי לית לן בה. זו היא גירסת רש''י. אבל גירסת רבינו נראה שהיא בהפך לא שנו אלא באתרא דתבעי אבל באתרא דלא תבעי לית לן בה כלומר שאם תובעו והוא מקיף אז איכא חילול השם אבל אם אינו תובעו ליכא חילול השם. ורבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. וזהו שכתב רבינו הכל לפי גודלו של חכם וכו'.

(ב) ומ''ש או שירבה בשחוק, למדו מדתנן פ''ב דדמאי המקבל עליו להיות חבר כלומר להיות נאמן על המעשרות מה דברים יקבל עליו וא''ר יהודה שצריך לקבל עליו שלא ירבה בשחוק ואע''ג דרבנן פליגי עליה ואמרו דאינו צריך ע''כ לא פליגי אלא במקבל להיות נאמן על המעשרות אבל ת''ח אין ה''נ שצריך שלא ירבה בשחוק.

(ג) ומ''ש או באכילה ושתיה וכו'. ברייתא בפסחים (דף מ''ט) סוף פרק אלו עוברין תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום מחלל שם שמים. וממה שכתב אצל ע''ה וביניהם נראה לדקדק דדוקא כשאוכל עמהם ובביתם אבל אם הם אוכלים עמו בביתו או הוא אוכל בביתם ולא עמהם כדרך האכסנאין שרי:

(ד) או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת עד סוף הפרק. ברייתא בסוף יומא (דף פ''ו) קרובה ללשון רבינו. ושיעור הלשון כך הוא ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין בתנאי שלא יתרחק הרבה משורת הדין לצד הטוב עד שיראה שאינו מן היישוב או עד שישתומם אלא יעשה לפנים משורת הדין באופן ממוצע עד שבעשייתו כל המעשים טובים שזכרנו ימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו:

(א) מאמר קדוש השם להרמב"ם זצ"ל

(ב) *(מובא בתשב"ץ סימן ס"ג ובריב"ש תשובה י"א:)

(ג) אמר משה בן הרב הדיין מימון הספרדי זצ"ל שאול שאל איש מאנשי דורנו לאיש מאנשי החכמה לפי דבריו ממי שלא קרה עליהם ממה שקרה על רוב קהלות ישראל מזה השמד המקום יבטלהו על ענין השמד הזה אשר יכריחוהו בו להודות לאותו איש בשליחות ושהוא נביא אמת האם יודה האדם בזה בשביל שלא ימות ויטמעו בניו ובנותיו בגוים או אם ימות ולא יעיד לו העדות ההוא אחר שהוא מחויב בתורת משה רע"ה ועדות ההוא ג"כ מביאה לעזוב המצות כולן ויען הנשאל על זה דבר חלוש אין לו טעם והוא סר הלשון והענין סדר בו דברים יפסידום אפילו הנשים חסרות המוח והיינו משיבים תורף דבריו אע"פ שהוא ארוך וחלוש ועמום לולא חמלתנו על החסד אשר נתחסד בו עמנו האל ית' כלומר הדבור בלשון כמו שאומר ית' בתורתנו הקדושה מי שם פה לאדם (שמות ד' י"א) לפיכך ראוי לו לאדם שיחמול על דבורו יותר מחמלתו על ממונו ושלא ירבה בדבור וימעיט הענין וכבר גנה החכם ע"ה רבוי הדברים ומעוט הענין ואמר בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים (קהלת ה' ב') הלא תראה איך גם ריעי איוב בהרבותו לדבר אמרו הרוב דברים לא יענה ואם איש שפתים יצדק (איוב י"א ב') איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל (שם ל"ד ל"ה) והרבה כמו זה ומפני שידיעתנו באמיתת הענין הזה ולא נסבול אותו בסכלות האיש הזה ראיתי שנזכור קצת תורף לשונו לבד ונחסר מה שזולת זה ממה שאינו ראוי לענות עליו ואע"פ שכל דבריו בהתבוננות הם ממה שאין ראוי לענות עליהם ומזה שהוא אומר שמי שהודה לו בשליחות כבר כפר בה' אלהי ישראל והביא ראיה על זה ממה שאמרו חז"ל כל המודה בע"ז כאלו כופר בכל התורה כולה (ספרי שלח לך סי' קי"א והוריות ח' א') ולא היה אצלו זה ההקש הפרש בין מודה לע"ז בלי אונס אלא ברצון נפש כירבעם וחבריו ובין שיאמר על איש מבני אדם שהוא נביא בהכרח מפחד החרב וכאשר ראינו בתחלת דבריו הלשון הזה אמרנו אין ראוי שנתפוס עליו עד שנשמע דבריו כולם כמ"ש החכם משיב דבר בטרם ישמע וגו' (משלי י"ח י"ג) וכאשר הבטנו דבריו עוד מעט מצאנוהו אומר דבר זה לשונו שמי שאומר הדבר ההוא אפי' קיים התורה כולה בסתר ובגלוי הרי זה גוי אם כן אין אצל זה זך בשכל הפרש בשום פנים בין מי שאינו משמר שבתו מפני החרב ובין מי שאינו משמרו ברצונו אחר כן מצאנוהו אומר כי כשיכנס אחד מהאנוסים בבית תפלתם והתפלל שם אפילו אינו אומר שום דבר ואח''כ יכנס בביתו ויתפלל תפלתו שהתפלה פשע הוא מוסיף בה ועבירה היא בידו והביא ראיות על זה מדברי חז''ל כי שתים רעות עשו עמי (ירמיה ב' י"ג) שהיו משתחוים לצלם ומשתחוים להיכל (שהש''ר א' ו') ולא היה הפרש אצל זה המפרש במי שהיה משתחוה לצלם ולהיכל על דרך כפירה למען טמא את שם ה' ולחלל את שם קדשו ובין מי שנכנס בבית שידמה לאשר ידמה להשתדל בגדולת השם ולא יזכר בו ולא יאמר דבר שהוא הפך הדת בשום פנים והוא עם כל זה מוכרח בהכנסו ומצאנוהו כמו כן אומר שמי שיודה לאותו איש שהוא נביא אע"פ שהוא אנוס הרי הוא רשע ופסול מפסולי עדות דאוריתא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע (שמות כ''ג א') אל תשת רשע עד (ב"ק ע"ב ב') וכאשר שמענו גדופו וחרופו ואריכות לשונו בסכלות והוללות אמרנו אין ראוי עם כל זה שנתפוס עליו עד שנשמע סוף דבריו אולי יהיה כדבר שלמה טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז' ז') ומצאנוהו בתכלית דבריו אומר שהמינים והערלים יאמינו כמו כן שהם ימוחו ולא יודו לו בשליחות וכאשר שמענו זה הבהלנו מרוב פלא ואמרנו המבלי אין אלהים בישראל כשיהיה עובד ע"ז שורף בנו ובתו לנעבד ק"ו שנשרוף אנחנו עצמנו בעבודת האל אוי לשאלה אוי למענה וכאשר ראינו ראשית דברו שלקח ראיה ממה שאינו נסכם עם דבריו וסופו שיישר בעיניו דעת המינים והנוצרים אמרתי צדקו דברי האל תחלת דברי פיהו סכלות ואחרית פיהו הוללות רעה (שם י' י"ג) וממה שראוי שתדעהו שהאדם אין ראוי לו לדבר ולדרוש באזני העם עד שיחזור מה שרצונו לדבר פעם ושנים ושלש וארבע וישנה אותו היטב ואח''כ ידבר וכן אמרו ע"ה (ב"ר פכ"ד) והביאו ראיה מלשון הכתוב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה (איוב כ"ח כ"ז) ואח''כ ויאמר לאדם (שם פסוק כ"ח) זה נאמר על מה שצריך לאדם לדבר בו בפיו ואולם מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר ראוי לו שיחזירהו אלף פעמים אילו יתכן זה וזה האיש שלא עשה דבר מזה אבל כתב אלו הענינים הנכבדים בטופס ולא ראה לכתבם תחלה ולתקנם מפני שהיה דברו אצלו בלי ספק בענין שלא היה צריך לחזור עליו ומסרו ביד איש שישוט בם בכל עיר ובכל מדינה והאפיל בם לבות בני אדם שלח חשך ויחשיך:

(ד) ועתה אתחיל לבאר גודל [הטעות] מה (שנפל) [שנכשל] בו העני הזה ומה שעשה בעצמו והוא לא ידע ואיך חשב לעשות טובה אחת וקנה רעות רבות והביא ראיות רבות שאינן כענין והאריך לשונו והלך אחר לשון העט' ואומר שהמפורסם בדברי רז''ל שישראל בימי משה קודם צאתם ממצרים הפסידו דרכם והפרו ברית מילה ולא היה בהם מהול אלא שבט לוי בלבד עד שבאה מצות פסח ואמר האל למשה כל ערל לא יאכל בו (שמות י"ב מ"ח) וצוום בעשיית המילה כך אחז''ל משה היה מל ויהושע פורע ואהרן מוצץ ואספו ערלות חמרים חמרים והיה דם מילה מתערב בדם פסח ובזה היו ראוים ליגאל והוא דבר האל ית' ליחזקאל (י"ו ו') ואראך מתבוססת בדמיך (שה"ש רבה א' י"ב ומכילתא בא פ"ה) ואמרו ע"ה שהם קלקלו בעריות לדבר ה' ית' (יחזקאל נ''ג ב') בן אדם שתים נשים בנות אם אחת היו (יומא ע"ה א') ועם היותם בזה הענין הרע בשביל שאמר משה רבינו עליו השלום והן לא יאמינו לי (שמות ד' א') האשימו ה' על זה ואמר לו משה הם מאמינים בני מאמינים דכתיב (שם פסוק ל''א) ויאמן העם ובני מאמינים דכתיב (בראשית ט''ו ו') והאמין בה' ויחשבה לו צדקה אבל אתה אין סופך להאמין דכתיב (במדבר נ' י"ב) יען לא האמנתם בי להקדישני ונענש לאלתר כמו שביארו ע"ה (שבת צ''ז א') החושד בכשרים לוקה בגופו מנא לן ממשה וכמו כן ישראל בימי אליהו היו כולם עובדי ע''ז ברצון בעוונותיהם לבד ז' האלפים כל הברכים וגו' וכל הפה אשר לא נשק לו (מ"א י"ט י"ח) ועם כל זה כשעמד ללמוד חובה על ישראל בחורב כמו שאמר (שם פ' ט' וי') ויאמר מה לך פה אליהו ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל אמר לו שמא בריתך אמר לו אף מזבחותיך הרסו אמר לו שמא מזבחך אמר לו ואת נביאיך הרגו בחרב אמר לו והרי אתה קיים אמר לו ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה השיבו הקב"ה עד שאתה מלמד חובה על ישראל לא היה לך ללמוד על אומות העולם שיש להם בית הוועד בית לע''ז ותלמד חובה על ישראל שנאמר (ישעיה י"ז ב') עזובות ערי ערוער לך שוב לדרכך מדברה דמשק כל זה מובן לחכמים במדרש חזית (ישעיה א' ו') וכמו כן ישראל בזמן ישעיה הרבו עוונות כמו שאמר (ישעיה א' ד') הוי גוי חוטא עם כבד עון והיו בהם עובדי ע''ז כמו שאמר (נ''ז ח') ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך והיו בה כמו כן שופכי דמים כמו שנאמר (א' כ''א) איכה היתה לזונה וגו' ועתה מרצחים וכמו כן מחללי שם שמים כמו שאמר (כ"ב י"ג) אכול ושתה כי מחר נמות ובזו מצוות ה' כמו שאמר (ל' י"א) סורו מני דרך הטו מני ארח השביתו מפנינו את קדוש ישראל ועם כל זה בשביל שאמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב (שם ו' ה') מיד ויעף אלי אחד מן השרפים עד וחטאתך תכופר (שם פ"ו וז') ולא כופרה עד שהרגו מנשה כאשר אמרו ע"ה (סנהדרין ק''ג ב') וכאשר עמד המלאך ולמד חובה על יהושע בן יהוצדק בשביל בניו שהיו נושאים נשים שאינן ראויות לכהונה הרחיקו האל כמו שאמר (זכריה ג' ב') יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים הלא זה וגו' אם כך נענשו עמודי עולם משה אליהו ישעיהו ומלאכי שרת כשנשאו בעדת ישראל מעט דברים כ''ש קל מקלי עולם יתיר לשונו על קהלות ישראל חכמים ותלמידיהם כהנים ולוים לקרא אותם פושעים ורשעים וגויים ופסולי עדות וכופרים בה' אלהי ישראל וכותב הדבר הזה בכתב ידו ומה יהיה עונשו והם לא מרדו באל לבקשת ערבות והנאה ולא עזבו הדת ורחקו ממנה להשיג מעלה ותענוג הזמן כי מפני תרבות נדדו מפני חרב נטושה ומפני קשת דרוכה ומפני כובד מלחמה ולא ידע זה האיש שאלו שאינם פושעים ברצונם לא יעזבם האל ולא יטשם ולא בזה ולא שקץ ענות עני כמו שאמרו ע"ה (ב"ר פס"ה) וירח את ריח בגדיו (בראשית כ''ז כ"ז) אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו אלא אמר כל מה שאמר ובדה מלבו ומן המפורסם ג"כ שרבי מאיר נתפס בעד שמד מן השמדות שנהרגו בהם חכמי ישראל ואמרו לו מכיריו הלא אתה מאיר ואמר איני ואמרו לו אכול מזה אם אינך מישראל והיה לפניהם חזיר ואמר להם אוכל ברצון והראה את עצמו כאלו הוא אוכל ולא אכל כמו שאמרה ע"ה (ע''ז י"ח ב' וקהלת רבה ז' י"ב) ואין ספק שר' מאיר אצל זה הצנוע היודע אמתת התורה גוי הוא מפני שכך נכתב בחבורו שמי שהוא בגלוי גוי ובסתר ישראל הרי הוא כגוי מפני שעבודת האל אצלו היא בסתר והסתיר אותה כר' מאיר ומהמפורסם כמו כן שר' אליעזר נתפס למינות אשר הוא יותר קשה מע"ז וזה שהמינים יכריתם האל יתלוצצו בדתות ואמרו אויל המתעסק בהם משוגע הלמד אותם והם יבטלו הנבואה לגמרי והיה ר' אליעזר ידוע גדול בחכמות ואמרו איך תהיה במדרגת החכמה אל מה שתביאהו ותאמין בדת וענה אותם דבר והראה כאלו הוא מאמין באמונתם והיתה כוונתו במענה ההוא לאמונת האמת לא לזולתו וזה המעשה הוא במדרש קהלת (א' ח' ע' ע"ז י"ו ב') וז"ל מעשה בר' אליעזר שנתפש לשם מינות והעלהו הגמון לבירה אמר לו זקן כיוצא בך יעסוק בדברים הללו אמר לו נאמן עלי הדיין סבר אותו הגמון שעליו הוא אומר והוא לא נתכוון אלא לשם שמים אמר לו אותו הגמון רבי הואיל והאמנתני אף אני הייתי תמה לו אפשר שזה טועה אחר הדברים הללו אמר לו דימוס הרי אתה פטור הנה כבר התבאר לך שר' אליעזר הראה להגמון שהוא מין ולבו מסור לשמים ומינות גדול מע''ז כמו שהתבאר בכל התלמוד ואין ספק שר' אליעזר אצל זה הכשר פסול כמו שהוא כתב בחבורו והשמד הזה אשר אנחנו בו אין אנו מראים בו שאנו עובדים ע''ז אלא שנאמין מה שהם אומרים בלבד וכבר נתאמת אצלם שאין אנו מאמינים זה בשום פנים אלא שנרמה בו המלך ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו וידוע הוא מה שקרה על ישראל בימי נבוכדנאצר הרשע ושכל מי שהיה בבבל סגד לצלם מלבד חנניה מישאל ועזריה כמו שאמר האל ית' עליהם (ישעיה כ"ט כ"ב) לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו ואולי החרש והמסגר היו בכלל מי שסגד אם היו אז בבבל ואולם לא ראינו מעולם מי שקראם לא רשעים ולא גוים ולא פסולי עדות ולא חשב ה' יתברך עליהם עון עובדי ע''ז מפני שהיו אנוסים וכך אמרו עליהם השלום (מגילה י"ב א') הם עשו לפנים אף אני אעשה עמהם לפנים בימי המן ואולם האיש ההוא אין ספק שהוא ירא האל הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה היאמר חמר ליוצרו מה תעשה וגו' וידוע הוא כמו כן עם שקרה לישראל במלכות יון הרשעה מגזרות קשות ורעות ומכללם היה שלא יסגור אדם את פתח ביתו כדי שלא יתיחד להתעסק בשום מצוה ועם כל זה לא קראום חז"ל לא גוים ולא רשעים אלא צדיקים גמורים והתחננו בעדם והוסיפו בימי חנוכה על הנסים עד ורשעים ביד צדיקים ולולא שהסכמנו בתחלת דברינו שלא נזכיר כל דברי זה המעתיק מלין השמעתי לך והייתי מאריך איך יסכל אדם ערכו לזה השיעור עד שידבר כדברים האלה וישלח ידו ויכתב ויענה כשישאלו שואל בעד שאלה אחת כמו שזכרנו השיב עליה תשובות שאינן בענין והביא ראיות בעדים זוממין ובמקלל אביו ואמו ובמצות ציצית ובחרוש בשור וחמור ובהרבעת בהמה כאלו הושאל ממנו שיתבר לו אזהרות ימנה בהם כל המצוות ואמר כמו כן שישמעאלים יש להם ע"ז במיכה ובמקומות אחרים כאלו השואל שאלהו אם יעלה לחוג למיכה או לא ואמר כמו כן שהמשוגע הרג מישראל כ''ד אלף כאלו השואל שאלהו אם יהיה לו חלק לע"הב ורבים כמו אלה ובאמת היה ראוי לאיש הזה להתבונן בדברי שלמה ע"ה אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני אלהים (קהלת ה' א') שאלו התבונן הוא בפסוק הזה היה יודע כי כל מי שישיב על שאלה או יבין באיסור והיתר שהוא מוציא דבר לפני אלהים לא היה נוכל במה שנפל והשם יודע ועד ודי בו [שאילו הוא] חרף יותר ממה שחרף והוסיף בדברים יותר ממה שהוסיף לא תזיקנו זה ולא בקשנו עזר לעצמנו בשום פנים אבל אמרנו נשככה בבשתנו ותכסנו כלימתנו כי לה' אלהינו חטאנו אנחנו ואבותנו והייתי מוסיף לו בעניני גדולה ומעלה ואומר כי לשם שמים נתכוון לפי שאנו מכירים תהלה לאל ערכנו ולא נסכל אותו ידענו ה' רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך ולא היה ראוי לנו לתפוש לולא שהוא כתב דברים לא היה ראוי לנו להתרשל ממנו ולהחריש לו והוא אמרו שמי שהתפלל מאנשי השמד אין לו שכר בתפלה ההיא ועבירה היא בידו וידענו כי כל מה שיחובר בספר בריא הוא או חולה אין ספק שיפורסם בידו בני אדם וזהו מה שהרבה בדעות הנפסדות באנשים לפי שאין בינך ובין הדעת הנפסדת אלא מה שיוחק על ספר ותעשה לו כח בלי ספק לפיכך פחדנו שהגיע התשובה ההיא המשיבה מאחרי ה' ביד עם הארץ וימצא שאין לו שכר בתפלה ולא יתפלל וכמו יתר המצות אם יעשם שלא יהיה לו שכר במעשה אחת מהם והנני מבאר עתה במה שנפל בו זה המוסיף לההביל כבר באר הספר שאחאב בן עמרי הכופר באל ועובד ע''ז שהעיד השם עליו רק לא היה כאחאב (מ"א כ"א כ''ה) כשצם ב' שעות וחצי לפי שאמרו חז"ל (תענית כ"ה ב') בטלה גזרה מעליו כמו שנאמר (מ"א כ''א כ''ט) ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי הראית כי נכנע אחאב מפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו ולא קפח הקב''ה שכר תעניתו ועגלון מלך מואב שהצר לישראל לפי ששם כבוד לאלהי ישראל כשאמר לו אהוד דבר אלהים לי אליך מלך (שופטים ג' י"ט) ועמד מהכסא גמלהו האל גמול טוב ושם כסא שלמה שהוא כסא ה' כמו שאמר (דה''א כ''ט כ''ג) וישב שלמה על כסא ה' וכסא המלך המשיח מזרעו כי רות המואביה היתה בתו וכן אמרו ע"ה (נזיר כ''ג ב' ועוד גם תנחומא ע' ילקוט במקומו) ולא קפח הקב''ה שכרו ונבוכדנצר הרשע שהרג מישראל כחול אשר על שפת הים ושרף בית הדום רגליו של אלהינו בשביל שרץ ד' פסיעות להקדים שם המקום לשם חזקיהו כמו שאמרו (סנהדרין צ''ו א') רהט בתריה ד' פסיעות היה גמולו שמלך מ' שנה כמו שמלך שלמה ולא קפה הקב''ה שכרו ועשו הרשע שהעיד השם באיבתו שנאמר (מלאכי א' ג') ואת עשו שנאתי ובארו חז''ל רוע פעליו ואמרו (ב''ב ט"ז ב') ובאותו היום עבר ה' עבירות הרג את הנפש ועבד ע''ז ובעל נערה המאורסה וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה נתעטף בטליתו ונכנס אצל יצחק אביו אמר לו אבא יש מעשר למלח אמר לו כמה בני מדקדק במצוות ועם כל זה כשהחזיק במצוה אחת והיא כבוד אב והיה שכרו שנתן לו השם מלכות בלי הפסק עד שיבא מלך המשיח כמו שאמרו ע"ה אין בן דוד בא עד שיטול עשו שכר כבוד אב ואם כדכתיב (זכריה ב' י"ב) אחר כבוד שלחני אל הגוים וזה דבר חז"ל (בכמה מקומות) אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אלא יגמול לעולם על פעולות הטוב לכל מי שיעשהו ויענוש על מעשה הרע למי שיעשהו כל זמן שיעשהו ואם אלו הכופרים המפורסמים יגמלם ה' גמול טוב על מעט מזעיר ממעשה הטוב ישראל שנאננסו באונס השמד ועושים מצוות בסתר איך לא יגמלם ה' על כך ולא יהיה הפרש אצלו בין עושה מצוה או אינו עושה בין עובד אלהים לאשר לא עבדו וכ"ז יראה מדברי זה האיש אלא כשיתפלל יעשה עברה וכך כתב ואמר כי שתים רעות עשה עמי וכבר נתבאר לך טעותו ושהוא לא סר תמיד מהיות מגנה אנשי זמנו עד שעבר זה לדבר בחק החכמים ז"ל כמו שביארנו ולא זה בלבד אלא אף בחק הבורא ית' ואמר שהוא יענוש על מעשה המצוות וכה דבר שתפלת אחד ממנו עבירה היא ועל כמו זה אמר שלמה (קהלת ה' ה') ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא:

(ה) וכאשר ראיתי הדבר הזה המפליא אשר הוא חולי העינים שמתי ידי לקבץ סמים ובשמים ראש מספרי הקדמונים אעשה מהם מרקחת קילורית מועיל למחלה ההיא וארפאה בו בעזרת השם וראיתי לחלק דברי בזה הענין לחמשה מינים המין הראשון בחלוקת המצוות בעת האונס המין השני בגבול חלול השם ועונשו המין השלישי במדרגת הנהרגים על קדוש השם והאנוסים באונס השמד המין הרביעי בענין הזה מכללות השמדות ומה ראוי לאדם לעשות בו המין החמישי בספור איך יאות לאדם שישמור בזה השמד המקום יבטלהו אמן:

(ו) המין הראשון בחלוקת המצוות בשעת האונס לשלשה כללים מהמצוות והם ע''ז וגלוי עריות ושפיכות דמים הדין בהם הוא שכל זמן שיאנס על אחת מהן הוא מצוה שיהרג ואל יעבור בכל זמן ובכל מקום ועל איזה ענין שיהיה אמנם אמרי בכל זמן ר''ל בין בשעת השמד ובין שלא בשעת השמד ואמרי בכל מקום ר"ל בין בצניעות בין בפרהסיא ואמרי על איזה ענין ר"ל בין נתכוון להעבירו בין שלא נתכוון להעבירו יהרג ואל יעבור ושאר המצוות כולם מלבד אלה השלשה אם אנסו עליהם אונס יביט אם להנאת עצמו נתכוון יעבור ואל יהרג בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד בין בסתר בין בפרהסיא וראיה לדבר זה בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ד ב') והא אסתר פרהסיא הואי אמרו אסתר קרקע עולם היא רבא אמר הנאת עצמו שאני דאמר רבא האי גוי וכו'ר וקיימא לן הלכה כרבא א''כ הנה נתבאר לך שכל זמן שנתכוון להנאת עצמו יעבור ואל יהרג אפילו בפרהסיא ובשעת השמד ואם נתכוון להעבירו יביט כמו כן אם היה העת ההוא שעת השמד והרג ואל יעבור בין בצנעה בין בגלוי, ואם היה שלא בשעת השמד אם היה בסתר יעבור ואל יהרג ואם היה בפרהסיא יהרג ואל יעבור וזה תורף לשונם בענין זה (שם שם ע"א) כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן אפילו שלא בשעת השמד לא אמרן אלא בצנעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה לא יעבור מדרבנן וכך אמרו מתיי מצוה קלה וכו' ואמנם פרהסיא ר"ל עשרה מישראל וכך אמרו אין פרהסיא פחות מעשרה וכולם מישראל (שם שם ע"ב):

(ז) המין השני בגבול חלול השם וענשו חלוק יחלק לשני חלקים כללי ופרטי האחד מהם שיעשה אחד מבני אדם עבירה להכעיס לא יעשנה לתענוג או ערבות שימצא במעשה ההוא אלא להיותה קל ונבזה בעיניו הנה זה כבר חלל את השם והוא אמרו ית' (ויקרא י"ט י"ב) לא תשבעו בשמי לשקר וכו' וזה מעשה אין שום תענוג והנאה נמצא בו ואם עשה אותו בפרהסיא הוא מחלל שם שמים בפרהסיא וכבר ביארנו שכל מקום שנאמר פרהסיא ר"ל עשרה מישראל והשני שישתדל האדם מעצמו שלא יתקן פעולותיו הגשמיות עד שיגלו אצל ההמון ממנו ספורים מגונים מאוד ואע"פ שלא עשה עבירה כבר חלל את השם מפני שראוי לאדם שישמור מפני אדם מעבירות כמו שישמור מה שיש בינו ובין בוראו כמו שאמר ית' (במדבר ל''ב כ''ב) והייתם נקיים מה' ומישראל וכך אמרו ביומא (פ''ו א') רב נחמן בר יצתק אמר כגון דאמרי אינשי שרי ליה מריה לפלניא ואמרו עוד כגון שחבריו בושין משמועתו והפרטי יחלק לשני חלקים האחד שיעשה איש חכם מעשה שהוא מותר לכל אדם אלא שאיש כמוהו אינו ראוי לעשות כמעשהו מפני שהוא ידוע במעשה חסד והוא מבוקש ממנו יותר מזולתו וזה כבר חלל את השם וזה מאמר רב בגבול חלול השם (שם שם) כגון אנא דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר כלומר שאדם כמוהו לא היה ראוי לו שיקח דבר עד שיתן דמיו תיכף שהוא לוקח ולא יאחר אעפ''י שזה המעשה מותר לכל בני אדם וכמו כן מאמר ר' יוחנן כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תפלין וכך ענין זה שאדם כמוהו לא היה ראוי לו שיעשה זה ובכל התלמוד אדם חשוב שאני והשני שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם הנהגה פחותה וכעורה במקחו ובממכרו ובמשאו ובמתנו ומקבל בני אדם בכעס ובבזיון ולא תהיה דעתו מעורבת עם ההבריות ולא יהיה עם בני אדם מתנהג במדות יקרות והגונות הנה זה כבר חלל את השם וכך אמרו ע"ה (שם שם) בזמן שאדם קורא ושונה ואין נושא ונותן באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו וכו' ולולי פחדתי מהאריכות והיציאה מכוונת דברינו כה הייחי מבאר לך איך ראוי לאדם שיתנהג עם בני אדם ואיך יאות שיהיה כל פעולותיו וכל דבריו וקבלותיו לבני אדם כולם עד שישבחהו כל מי שידבר עמו או יתערב בו ומה ענין אמרם נושא ונותן באמונה ומה ענין דבורו שיהיה בנחת עם הבריות ואולם לא יספיק בזה אלא חבור גדול ואשוב לענין דברי וקדושת השם הוא הפך חלול השם וזה שהאדם כשיעשה מצוה מן המצות ולא יערב עמה כוונה מן הכוונות אלא אהבת ה' יתעלה ועבודתו לבד הנה הוא קדש את השם ברבים וכמו כן אם ישמעו ממנו שמועות טובות קדש את השם כמו שאמרו (שם) בזמן שאדם וכו' עד ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר וכמו כן אדם גדול כשימנע עצמו מן הענינים שהם מכוערים אצל בני אדם ואע"פ שאינם בעיניו מכוערים קדש את השם כמו שאמר (משלי ד' כ"ד) ולזות שפתים הרחק ממך וחלול השם הוא עון גדול יענש בו שוגג כמזיד כמו שאמרו עליהם השלום (אבות ד' ד') אחד שוגג ואחר מזיד בחלול השם וכל העוונות יאריכו לאדם עליהם חוץ מחילול השם שאין מאריכין לו וכך אמרו (קדושין מ' א') אין מקיפין לחילול השם מאי אין מקיפין אין עושין לו כחנוני המקיף כלומר שיפרעו ממנו מעט וכל המחלל שם שמים בינו לבין עצמו הקב"ה נפרע ממנו בגלוי כמו שאמרו (אבות שם שם) כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי והענין הזה יתר מכל העונות ואין יום הכפורים ולא יסורין ולא תשובה מכפרין אלא כולן תולין ומיתה מכפרת כמו שאמרו ז"ל (יומא שם שם) מי שיש בידו חילול השם אין כח בתשובה ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה מכפרת שנאמר (ישעיה כ"ב י"ד) ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון וכל זה כשיהיה מחלל שם שמים ברצונו כמו שנבאר וכמו שחילול השם הוא עון גדול כך קדוש השם הוא מצוה גדולה וגומלין לו טובה הרבה מאד וכל איש מבני ישראל חייב בקדוש השם כמו שאמרו בספרא אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים (ויקרא כ''ה ל''ח) על מנת שתקדשו שמי ברבים ואמרו בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ד ב') בעי מיניה מר' אמי בן נח מצווה על קדושת השם או לא שמע מיניה דבן ישראל לא צריך בעיא דמצווה הוא על קדושת השם דכתיב (ויקרא כ''ב ל"ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל:

(ח) המין השלישי במדרגת הנהרגים על קדושת השם והאנוסים באונס השמד דע כי בכל מקום שאמרו בו חז"ל יהרג ואל יעבור אם יהרג כבר קדש את השם ואם היה בעשרה מישראל כבר קדש את השם ברבים כמו חנניה מישאל ועזריה ודניאל ועשרה הרוגי מלכות ושבעת בני חנה ושאר ישראל הנהרגים על קדושת השם הרחמן יקום נקמת דמיהם בקרוב ובעדם נאמר (תהלים נ' ה') אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח ואמרו חז"ל (שה''ש רבה ב' ז') השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו' השבעתי בדורות של שמד בצבאות שעשו לי צביוני ועשיתי צביונם או באילות השדה ששפכו דמם עלי כדם צבי ואיל ועליהם הוא אומר (תהלים מ''ד כ"ג) כי עליך הורגנו כל היום ואיש שיזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת כלומר שנהרג על קדושת השם אפילו היו עונותיו כמו ירבעם בן נבט וחבריו הוא מעולם הבא ואפילו לא היה תלמיד חכם וכך אמרו ע"ה (פסחים נ' א' ע''ש) מקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתה כגון ר' עקיבא וחבריו וכ''ש דאיכא תורה ומעשים טובים אלה הרוגי לוד ואם לא יהרג אלא עבר מפני האונס ולא נהרג לא הטיב לעשות והוא מחלל שם שמים באונס אמנם אינו חייב עונש מכל השבעה [מיני עונשים והם ד' מיתות ב''ד כרת מיתה בידי שמים ומלקות] שלא מצאנו בכל התורה כולה לא בקלות ולא בחמורות מקום שיחייב ה' גבול מגבולי העונש לאנוס אלא לעושי ברצון כמו שאמר (במדבר ט"ו ל') והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' ולא שהיה אנוס וכך אמרו בכל התלמוד (נדרים כ''ז א' ועוד) אנוס דאורייתא הוא דכתיב (דברים כ"ב כ''ו) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וברוב המקומות אמרו אנוס רחמנא פטריה ולא נקרא לא פושע ולא רשע ולא פסול לעדות אלא אם כן עשה עבירות יפסל בם לעדות אלא שהוא לא קיים מצות קדוש השם ולא יקרא שמו מחלל שם שמים ברצון בשום פנים אמנם מי שיאמר או שיעלה בדעתו מפני שאמרו חז''ל יהרג ואל יעבר שאם עבר שיהיה חייב מיתה זה טעות גמורה שאין הדבר כן אלא כמו שאספר וזה שהוא מצוה שיהרג ואם לא נהרג אינו חייב מיתה ואפילו עבד ע''ז באונס אינו חייב כרת וכ''ש שלא יהרגוהו בית דין וזה העיקר הוא מבואר בתורת כהנים אמר השם יתברך בנותן מזרעו למולך (ויקרא כ' ה') ונתתי את פני באיש ההוא ולא אנוס ולא שוגג ומוטעה אמר שאנוס ומוטעה לא יתחייב כרת אע"פ שאם עושה במזיד וברצון חייב כרת וכ''ש עבירות שיתחייב על זדונם וברצון מלקות ארבעים שלא יתחייב אם עשאם באונס במלקות בשום פנים וחלול השם בלאו הוא כמו שאמר השם ית' (ויקרא כ"ב ל"ב) ולא תחללו את שם קדשי וידוע הוא כי שבועת שקר הוא חלול השם שכתוב בתורה (שם י"ט י"ב) ולא תשבעו בשמי לשקר ותללת את שה אלהיך אני ה' עם כל זה לשון המשנה (נדריה ג' ד') נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה בית שמאי אומרין בנדר ובית הלל אומרין בשבועה ואע"פ שהענינים האלה הן מבוארין בענין ואין צריך להביא ראיות עליהן בשום פנים כי איך יושם דין מי שעשה [באונס שוה עם מי שעשה] ברצון ואמרו חז''ל יעבור ואל יהרג וראה זה האיש יותר יקר מהחכמים ויותר מדקדק במצות והתיר עצמו למיתה בפיו ובלשונו וקדש את ה' לפי דבריו והוא חוטא ומורד במעשיו והוא מתחייב בנפשו לפי דברי ה' ית' (ויקרא י"ח ה') אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם (סנהדרין ע''ד א' ועוד):

(ט) והמין הרביעי ממנין זה השמד בין השמדות ומה שראוי לאדם שיעשה בו דע שכל השמדות שהיו בזמן החכמים היו מצווים בה לעבור על המצות והיה בם עשיית מעשה כמו שאמרו בתלמוד שלא יתעסקו בתורה ולא ימולו את בניהם או שיבעלו נשיהן נדות ואולם זה השמד לא יתחייבו עשיית מעשה זולת הדבור בלבד ואם ירצה אדם לקיים תרי"ג מצות בסתר יקיים ואין אשם לו אלא אם הקרה עצמו בלא אונס שיחלל שבת והוא אינו בכך אנוס כי זה האונס אינו מחייב לשום אדם מעשה אלא הדבור בלבד וכבר נתאמת אצלם שאין אנחנו מאמינים באותו הדבור ואינו בפי האומרו רק להנצל מן המלך כדי להפיס דעתו בדבורים מן הדבור וכל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש לא יאמר עליו אלא שעשה הישר והטוב ויש לו שכר גדול לפני השם ומעלתו במעלה עליונה כי הוא מסר עצמו לקדושת השם ית' ויתעלה אבל מי שבא לישאל אותנו אם יהרג או יודה אומרין לו שיודה ולא יהרג אבל לא יעמוד במלכות אותו המלך אלא ישב בביתו עד שיצא אם הוא צריך ומעשה ידיו יעשה בסתר כי מעולם לא נשמע כמו זה השמד הנפלא שאין כופין בו כי אם על הדבור בלבד ולא יראה מדברי רז"ל שיאמרו יהרג ואל יעבור ואל יאמר דבר אחד שאין בו מעשה אבל יהרג כי אשר יחיבוהו לעשות מעשה או על דבר שהוא מוזהר עליו וצריך מי שעבר עליו זה השמד להתנהג באלה הענינים שאני מציע שישים בין עיניו לעשות ולקיים מן המצות מה שהוא יכול ואם אירע לו שעבר הרבה או שחלל שבת לא יטלטל מה שאינו מותר לטלטלו ולא יאמר מה שעברתי עליו יותר גדול מזה שאני נזהר ממנו אלא יזהר מכל מה שהוא יכול ותדע שצריך האדם לידע עיקר מעיקרי הדת והוא שירבעם בן נבט והדומין לו נפרעין ממנו על עשיית העגלים ועל בטול ערובי תבשילין והדומה לו שלא יאמר אדם קים ליה בדרבה מיניה לא יאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה אבל השם יתברך נפרע מבני אדם על החמורות ועל הקלות ונותן שכר על כל דבר שעושין על כן צריך האדם לידע שכל עבירה שיעשה נפרעין ממנו עליה וכל מצוה שיעשה מקבל עליה שכר ואין הדבר כמו שחשב והעצה שאני יועץ לנפשי והדעת שאני רוצה בה לי ולאהובי ולכל מבקש ממני עצה שיצא מאלה המקומות וילך למקום שהוא יכול להעמיד דתו ולקיים תורתו בלא אונס ולא יפחד ויעזוב ביתו ובניו וכל אשר לו כי דת ה' שהנחיל אותנו גדולה וחיובה קודם לכל המקרים הבזוים בעיני המשכילים שהם אינם עומדים ויראת ה' היא שעומדת ולא עוד אלא אפילו היו שתי מדינות מישראל אחת מהם יותר טובה במעשיהם ובמנהגותיהם ויותר מדקדקת ונכנעים למצות מן האחרת שחייב ירא ה' לצאת מאותה שמעשים אינם כל כך [נכונים] לאותה מדינה טובה וכבר הזהירונו רז''ל אל ידור אדם במדינה שאין בה עשרה חסידים והביאו ראיה על זה מסדום דכתיב (בראשית י''ח י"ב) אולי ימצאון שם עשרה ויאמר לא אשחית בעבור העשרה וכל זה כשיהיו שני מדינות ישראל אבל אם היה המקום מן הגוים ישראל העומד שם על אחת כמה וכמה שהוא חייב לצאת מאותו מקום וללכת למקום טוב וישתדל לעשות ואעפ"י שמפיל עצמו בסכנה עד שינצל מן המקום הרע שאינו יכול להעמיד דתו כראוי וילך עד שיגיע למקום טוב וכבר פירש על ידי הנביאים שכל הדר בין הכופרים שהוא כמותם (ש''א כ"ו י''ט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר וגו' הנה שקול דירתו בין הגוים כאלו עובד אלהים אחרים וכן חייבו החסידים ויראי השם שימאסו הרע ועושיו וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קל''ט כ''א) הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט וגם אמר (שם קי"ט ס"ג) חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך וכן מצינו באברהם אבינו ע"ה שמאס משפחתו ומקומו וברח לנפשו להנצל מדעת הכופרים וכל זה אם לא יכופו אותו הכופרים לעשות מעשיהם שצריך האדם לצאת מביניהם אבל בשכופין אותו לעבור על אחת מן המצות אסור לעמוד באותו מקום אלא יצא ויניח כל אשר לו וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו והעולם גדול ורחב והתנצלות מי שטוען בענין ביתו ובניו אינה טענה לפי האמת אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו ואין ראוי אצלי מי שיטען זאת הטענה כדי לדחות מעל נפשו אלא יגלה למקום ראוי ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד וכל העומד שם הרי הוא עובר ומחלל שם שמים והוא קרוב למזיד אבל אלה שמפתין עצמן ואומרין שיעמדו במקומן עד שיבא המלך המשיח לארץ המערב [ואז יהיו] יוצאין והולכין לירושלים איני יודע איך יבטל מהם זה השמד אלא עוברין הן ומחטיאין זולתן (ובראותן) [ובכמותן] אמר הנביא ע"ה (ירמי' ו' י''ד) וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום כי אין זמן לביאת המשיח עד שתולין בו ואומרים עליו הוא קרוב או רחוק וחיוב המצות אינו תלוי בביאת המשיח אלא אנחנו מחויבים להתעסק בתורה ובמצות ונשתדל להשלים עשייתן ואחר שנעשה מה שאנחנו מחויבים אם יזכה ה' לנו או לבני בנינו לראות המשיח הרי זה טוב יותר ואם לא לא הפסדנו כלום אלא הרוחנו בעשייתנו מה שאנחנו מחויבין אבל אם יעמוד אדם במקומות שיראה כי התורה תפסוק והמין יאבד בעבור השנים והוא אינו יכול להעמיד דתו ויאמר אשאר אני עד שיבא משיח ואצא מזה שאני בו אין זה כי אם רוע לב ואבוד גדול ובטול הדת והדעת זו היא דעתי והשם יודע האמת:

(י) החמישי אפרש בו איך ראוי לאדם לראות את עצמו באלה ימי השמד חייב הוא כל מי שאינו יכול לצאת מפני משאלות לבו וסבות הכנת הימים ועמד באותן המקומות שיראה נפשו מחלל שם שמים לא ברצון ממש אבל קרוב הוא להיות ברצון ושהוא נזוף מלפני המקום נענש על רוע מעשיו ועם זה יהיה בדעתו אם עשה מצוה מן המצות שהקב''ה מכפיל שכרו עליהם שהוא לא עשה אלא לשמים בלבד ואינו מבקשו כדי להתגדל ושיראה שהוא עושה מצוה ואינו דומה שכר מי שעושה מצוה בלא פחד לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם יודע בו יאבד נפשו וכל אשר לו ועל דמיון זה הזמן אמר השם (דברים ד' כ"ט) כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך ואעפ''כ לא יפנה אדם ממחשבתו עד שהוא יוצא מאותן הגלילות שקצף עליהם השם וישתדל בכל יכלתו וג"כ אינו ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם אלא מקרבה ומזרזם לעשיית המצות וכבר פירשו רז"ל שהפושע אם פשע ברצונו כשיבא לבית הכנסת להתפלל מקבלין אותו ואין נוהגין בו מנהג בזיון וסמכו על זה מדברי שלמה ע"ה (משלי ו' ל') אל יבוזו לגנב כי יגנוב למלא וגו' אל יבוזו לפושעי ישראל שהן באין בסתר לגנוב מצוות ומיום שגלינו מארצנו לא פסק ממנו שמד כי מנעורינו גדלנו כאב ומבטן אמנו הנחנו ובכל התלמוד אומר שמדא דעביד ובטיל השם יבטלהו מעלינו ויקיים בימינו מה שנאמר (ירמיה נ' כ') בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאונה כי אסלח לאשר אשאיר וכן יהי רצון אמן:

(יא) נשלם מאמר קדוש השם

(א) כל העבירות חוץ מעכו"ם וגלוי עריות וש"ד שאומר לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג אם הוא בצנעא אם ירצה יעבור ואל יהרג ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי ואם הוא בפרהסיא חייב ליהרג ולא יעבור בד"א שהעכו"ם עובד אליל מכוון להעבירו על דת אבל אם אינו מכוון אלא להנאתו יעבור ואל יהרג ובשעת השמד אפי' על מנהג בעלמא שנהגו אם באים להעביר עליה יהרג ועל יעבור ובעכו"ם ובג"ע ושפיכות דמים אפי' בצינעא יהרג ואל יעבור ואפי' אין העכו"ם עובד אליל מכוון להעבירו על דת אלא להנאתו. אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם כדי שלא יהרגוהו דכיון שאומר שהוא עכו"ם הרי מודה לדתם וכופר בעיקר אבל מי שנתחייב מיתה ומציל עצמו במה שבורח לבית אליל כתב א"א הרא"ש ז"ל שיכול לברוח לתוכה ואין בזה משום מודה באליל:

(א) כתב הר"ן פ' לולב הגזול דף של"ו ע"ב דאף דמצוה שיעבור ואל יהרג מ"מ יתן כל אשר לו קודם שיעבור ודוקא לעבור אל"ת אבל לעבור אעשה שב ואל תעשה שאני עכ"ל וכתב מהרי"ו בתשובה סי' קנ"ז אע"ג דאמרינן כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס על אותו דבר מה שאנו אין מוחין משום דרבו פריצי עמינו המלעיגים בתורה ובלומדים ואינם שומעים למוכיחים אם היינו מוחים בידם איכא למיחש לסכנה שהיו עומדים על גופינו ומאודינו והא דאמרינן כל מי שבידו למחות כו' היינו במקום דליכא סכנה ואין אדם חייב להוציא ממונו ע"ז עכ"ל:

(א) ובכלבו ומיהו בשעת השמד אסור:

(א) כל העבירות חוץ מעכו"ם וג"ע וש"ד שאומר לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג וכו' בסוף פרק בן סורר ומורה (עד.) א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעכו"ם וג"ע וש"ד ופסקו כן כל הפוסקים ואתמר עלה בגמרא כי אתא רב דימי א"ר יוחנן ל"ש אלא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור (א"ד) כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא אמרו אלא בצינעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור מאי מצוה קלה אמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא וכמה פרהסיא א"ר יעקב א"ר יוחנן אין פרהסיא פחות מעשרה בני אדם ואסיקנא דכולהו ישראלים בעינן והא אסתר פרהסיא הואי אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה רבא אמר הנאת עצמן שאני ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא עכו"ם דא"ל להאי ישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא (לך ליקטול ולא לקטליה שדי בנהרא) ליקטליה ולא ליקטול מ"ט לעבורי מילתא קא בעי ופסקו הפוסקים כלישנא דרב דימי וכלישנא דרבין משמע דס"ל דתרווייהו אמרינהו ר' יוחנן ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ פרש"י אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. שלא ירגילו העכו"ם להמריך הלבבות לכך: ערקתא דמסאנא. שרוך הנעל שאם דרך העכו"ם לקשור כך ודרך ישראל לקשור בענין אחר כגון שיש צד יהודית בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש השם בפני חבריו ישראלים וז"ל הרי"ף אפילו ערקתא דמסאנא פי' העכו"ם שבאותו זמן היו רצועות של מנעליהם אדומות וישראל היו עושים שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש עכו"ם וכתב מהרי"ק בשורש פ"ח דבדוקא נקט הרי"ף שהעכו"ם היו עושים אדומות והיהודים שחורות דבכה"ג הוא דיש להקפיד שאין דרך הצנועים להיות אדום לבושם וצבע השחור היא דרך צניעות והכנעה והיינוכדפי' רש"י דדוקא שיש בו צד יהודית וצניעות ואם תאמר היכי אמרינן הכא דאפי' אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור והא אמרי' בפרק במה טומנין (מט.) באלישע בעל כנפים שכשראוהו קסדור אחד נטל תפילין מראשו תירץ הר"ן בפרק במה טומנין דלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא לעבור על מל"ת אבל לא בגזרו לבטל מ"ע כיון שאינו עובר בידים ועוד שהם יכולים לבטל ממנו ע"כ שיניחנו בבית האסורים ותבטל מאליה הלכך תבטל ואל יהרג עכ"ל וכ"כ נ"י בס"פ בן סורר ומורה: ומ"ש רבינו על שאר עבירות שאם הוא בצינעא אם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי הוא בדברי סמ"ק ובדברי הר"ן בפרק במה טומנין וכ"כ הרא"ש בפרק אין מעמידין והביא ראיה מהירושלמי וכ"כ רבינו ירוחם אלא שכתב דהיינו כשהעכו"ם מתכוון להעבירו אבל להנאתו נקרא חובל בעצמו. ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מה' יסודי התורה שהוא מתחייב בנפשו. ודברי הרמב"ן בס' תורת האדם נוטים לדברי הרמב"ם ז"ל. ונ"י בס"פ בן סורר ומורה כתב כדברי הרמב"ם ז"ל ומ"מ כתב שאם הוא אדם גדול חסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ליראה השם ולאהבו בכל לבם והיינו דאמרינן [פסחים נג:] מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמן לכבשן האש פי' ולא השתחוו לצלם והאי לאו כו"ם היתה אלא אנדרטי של מלכים לכבוד בעלמא אלא מתוך שהיו רובן טועין וסבורים שהיתה כו"ם היה קדוש השם במה שעשו. ואמרי' נמי במדרש מה לך יוצא ליסקל שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב שנטלתי את הלולב דמשמע שהיו מוסרין עצמם על קדושת השם לפנים משורת הדין דודאי לא היו מחוייבין בכך כיון שבידן להעביר ולבטלם אלא דאפ"ה היו נהרגין מפני שהיתה השעה צריכה לכך :

(א) והא דבשאר עבירות מפלגינן בין בצינעא לבפרהסיא ובין להנאת עצמן לשלא להנאת עצמן ובג' עבירות לא מפלגינן בינייהו כתוב בנ"י דטעמא משום דהני לאו משום חלול השם הוא דאסירי אלא מפני חומר עצמן הלכך בכל ענין אסירי וכ"כ הר"ן במסכת יומא בשם הרמב"ן ובפרק כל שעה כתב שהרז"ה סובר דבג"ע כל היכא דאין העכו"ם מתכוון אלא להנאת עצמו לא אמרינן תהרג ואל תעבור ושאחרים הקשו עליו וכתבו כסברת הרמב"ן ז"ל וכן דעת רבינו וכ"נ דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה: אהא דמקשינן והא אסתר בפרהסיא הואי כתב בנ"י הא דלא מקשה והא אסתר שעת השמד הוה משום דלא מיקרי שעת השמד אלא כשהגזירה מיוחדת באומה אחת לבד אבל אחשורוש לא על ישראל בלבד גזר אלא על כל מדינות מלכותו: ויש לתמוה על רבינו למה כתב דאפילו על מנהג בעלמא שנהגו יהרג ואל יעבור ולא כ"כ גבי בפרהסיא דהא בה נמי איתמר אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור וכי פירשו בגמרא מאי מצוה קלה ערקתא דמסאנא עלה נמי קאי ואיפשר לומר דמאחר דפרהסיא שוה לענין יהרג ואל יעבור סמך על מה שכתב דאפילו על מנהג בעלמא יהרג ואל יעבור דממילא משמע דה"ה בפרהסיא: והרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' יסודי התורה כתב אפילו לא נתכוון להעבירו אלא על מצוה משאר מצות ולא הזכיר ערקתא דמסאנא כלל ולא גבי פרהסיא ואפשר שהוא ז"ל היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפירש הרי"ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש עכו"ם שזו מל"ת היא כמ"ש בפי"א מהלכות ע"ז שאין מדמין לעכו"ם לא במלבוש ולא בשער שנאמר ולא תלכו בחוקות הגוים: כתבו התוספות והר"ן בפרק כל שעה (כה:) דהא דאמרינן דבג"ע יהרג ואל יעבור דוקא הבועל אבל היא תבעל ואל תהרג דקרקע עולם היא כדאמרינן גבי אסתר ומיהו לעשות מעשה כגון שאומרים לה להביא ערוה עליה תיהרג ואל תעשה מעשה והאיש אפי' אומרים לו הנח לתקוע אותך בערוה יהרג ואל יעבור דלא מצי למימר לא עבידנא מעשה דאין קישוי אלא לדעת ומה שהוא מתקשה הוי מעשה : (וכ"כ הר"ן פ"ב דיומא והמרדכי פ' א"מ) והיכא שהיה כבר מקושה שיודע שלא יתקשה עוד כתבו התוס' בר"פ הבא על יבמתו דאינו חייב למסור עצמו כיון דלא עביד מעשה:

(א) וכתבו עוד דהא דבש"ד יהרג ואל יעבור דוקא כשאומרים לו להרוג בידים אבל אם אומרים לו הנח לזרוק עצמך על התינוק ויתמעך אינו חייב למסור עצמו: ב"ה וכ' בא"ח בב"ר דורש אך את דמכם לנפשותיכם וכו' אזהרה לחונק את עצמו יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה ת"ל אך פי' שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא יודע שלא יוכל לעמוד בנסיון וכן יכול אפי' כשאול בן קיש שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים שיכול למסור עצמו למיתה ת"ל אך ומכאן הביאו ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד ויש שאסרו ומפרשים הך ת"ל אך שאינו יכול להרוג עצמו וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים אבל הם לא פגעו בעצמם ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת והיה עמו רב אחד וכעס עליו וקראו רוצח והוא לא חש לדבריו ואמר הרב המונע אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפשוהו עכו"ם והיו פושטים עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואח"כ נתבטלה הגזירה ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם וז"ל ר"י כתבו הפסקנים אם רוצה להחמיר על עצמו ליהרג בצנעא על שאר מצות רשאי ואינו נקרא חובל בעצמו וכן בירושלמי ודוקא שהעכו"ם מכוין להעבירם אבל להנאתו נקרא חובל בעצמו והא דאמרינן בגילוי עריות ה"ה עכו"ם הבא על בת ישראל דאינו מכוין אלא להנאתו ולא להעבירה וכן ישראל הבא על הכותית וי"א דעכו"ם הבא על בת ישראל לא מטעם עריות נגעו בה דאינו עושה מעשה אלא מטעם אם הוא בפרהסיא וכ"פ ר"ת בההיא דאסתר קרקע עולם היתה ואינה מצווה ליהרג וכמה פרהסיא י' בני אדם: וכתב הר"ן במסכת יומא בשם הרמב"ן דעכו"ם עובד אליל הבא על בת ישראל לאו בכלל ג"ע הוא דאי בזנות גזירת בית דין של שם הוא ואי דרך תתנות מלא תתחתן בם נפקא דמשאר עבירות הוא ולא הוי בכלל ג"ע אלא א"א בישראל א"נ ישראל הבא על הכותית דמחייבי מיתות הוא דהא קנאים פוגעים בו ומחייבי כריתות נמי קא חשיב דהא אדכריה רב לגמריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וכו' ובהכי ניחא הא דמשני רבא אאסתר הנאת עצמו שאני וצ"ל דלית לי' דרשא דאל תיקרי לבת אלא לבית דלא הוה בה אלא איסורא דעכו"ם הבא על בת ישראל דלאו ג"ע הוא אלא משאר מצות וכיון דלא הוה בה איסור דגילוי עריות כל שאין העכו"ם מתכוון אלא להנאת עצמו שרי וכ"נ שהוא דעת ר"ת בפ"ק דכתובות (ג:) ובפרק בן סורר וכ"כ המרדכי שם בשמו ונראה שלזה נתכוין רש"י שפי' על מאי דפריך והא אסתר פרהסיא הוה ונבעלה לעכו"ם ולא מסרה נפשה נשמר דלא נפרש דפרוך דא"א היתה ולא מסרה נפשה דא"כ לא הוה מתרץ רבא מידי דכיון דג"ע הוא אפילו מתכוון העכו"ם להנאת עצמו הוה לה למימסר נפשה: כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג ה"ז מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל ה"ז חילל את השם ברבים וביטל מצות עשה שהוא קדושת השם ועבר על מל"ת שהוא חילול השם ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו ב"ד אפילו הרג באונס שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההיא מפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ומה אם אליל שהוא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואצ"ל מיתת בין דין ק"ו לשאר מצות האמורות בתורה ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד האנסים ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו והוא נקרא עכו"ם והוא נטרד מן העה"ב ויורה למדרגה התחתונה של גיהנם: גרסינן בס"פ בן סורר ומורה (דף עה.) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה ימות ולא תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר פליגי בה ר' יעקב בר אידי ור' שמואל בר נחמני חד אמר אשת איש היתה וחד אמר פנויה היתה בשלמא למ"ד אשת איש היתה שפיר אלא למ"ד פנויה היתה מאי כולי האי רב פפא אמר משום פגם משפחה רב אחא בריה דרב איקא אמר כדי שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות ולינסבה מינסב לא מייתבא דעתיה כדרבי יצחק דא"ר יצחק מיום שחרב בהמ"ק ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם והרמב"ם פסק בפ"ה מהלכות יסודי התורה כמ"ד פנויה אע"ג דפלוגתא היא וספק נפשות להקל נראה שעעמו משום דשב ואל תעשה הוא שלא לספר עמה ותו דכיון דחזינן דרב פפא ורב אחא דאמוראי בתראי נינהו יהבי בה טעמא אלמא הכי ס"ל: תנן בפ"ח דתרומות (נז:) נשים שאמרו להן עכו"ם תנו לנו אחת מכם ונטמאה וכו'. וגרסינן עלה בירושלמי תני סיעת בני אדם שהיו מהלכים בדרך ופגעו בהן עכו"ם ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפילו כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל יהרגו ארשב"ל והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי ומשמע דהלכה כר' יוחנן וכן נראה מדברי רבינו שמשון בפי' המשנה ומדברי הר"ן במסכת יומא וכתבו דה"ה לנשים שאמרו להן עכו"ם תנו לנו אחת מכם ונטמאה וכו' שאם ייחדוה להם יתנו אותה ואל יטמאו כולן. אבל הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה פסק כר"ל וצריך טעם למה דהא בכל דוכתא קי"ל הלכה כר"י לגבי ר"ל ואפשר דפשט לישנא כוותיה דר"ל דייקא טפי: וגרסינן תו בירושלמי עולא בר קסרי תבעתיה מלכתא ערק ואזל ליה ללוד גבי ר' יהושע בן לוי אתון ואקפון מדינתא אמרו להן אי לית אתון יהבין ליה לן אנן מחרבין מדינתא סליק גבי' ריב"ל ופייסיה ויהביה לון והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי ולא איתגלי וצום כמה צומין ואיתגלי עלוי א"ל ולמסורות אני נגלה א"ל ולא משנה עשיתי א"ל וזהו משנת חסידים הוא. משמע דאע"ג דמדינא שרי מ"מ מדת חסידות הוא שלא לעשות כן ומפני כך כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה שאם ייחדוהו והוא חייב מיתה יתנוהו להם ואין מורין להם כן לכתחילה :

(א) אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם כדי שלא יהרגוהו וכו' וכן כתב הרא"ש ברפ"ב דע"ז ומיהו כתב בנימוקי יוסף בפרק בתרא דקמא שאם גזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי על שאינו עובד אליל וזה כדי שלא יכירוהו משנה מלבושו כמלבושם ובורח מותר והביא ראיה מדאמרינן בפרק קונם (סב:) אמר רבא שרי לצורבא מדרבנן למימר עבדא דנורא אנא לא יהיבנא כרגא ופירשו המפרשים בשם התוספות שאותם שהיו עובדים האש היו פטורים ממכס ומס וכולי ובמדרש רבה פרשה וישלח איתא שני התלמידים של רבי יהושע שינו עטיפתן פגע בהם איסטרטוס אמר להם אם בניה של תורה אתם תנו נפשכם עליה למה שניתם עטיפתכם ואם אין בניה אתם וכו' א"ל בניה אנו ועליה אנו נהרגים הרי מבואר שגם כי רצונם ליהרג בשביל התורה עם כל זה משנים מלבושיהם למלבוש נכרי שמא לא יכירום ולא ימיתום ע"כ ומבואר הוא דלא מהני שינוי העטיפה אלא לשמא לא ישאלום מאי זה דתיהם אבל אם ישאלום אסור להם לומר שהם עכו"ם וכדכתב הרא"ש ז"ל והיינו דאמרי הנך תלמידים בניה אנו ועליה אנו נהרגים וכיוצא בדברי נ"י כתב מהר"י קולן בשורש פ"ח בשם הגהת סמ"ק וז"ל הא דאמרינן אפי' ערקתא דמסאנא אסור וכו' היינו דוקא כשהעכו"ם אומרים לו עשה כך כדי לחלל את השם אז הוא אסור אפי' בשינוי ערקתא אבל כדי שלא יהא ניכר שהוא יהודי כגון ללבוש בגדי עכו"ם שקורין ראי"י או להתנהג בדבר שלא יהא ניכר מותר ומ"מ כתב דאיכא סתם מן דפליג ואמר דללבוש בגדי רא"י שלא יכירוהו ביהודי בדרכים אסור מההוא דבן סורר ומורה: (ב"ה) ובת"ה סימן קצ"ז כתב בדינים אלו באורך:

(א) אבל מי שנתחייב מיתה ומציל עצמו במה שבורח לבית אליל כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שיכול לברוח לתוכה וכו' כתוב בתשובות כלל י"ט: ב"ה כתב בת"ה סימן קנ"ח שנשאל על מומר שיצא מן הכלל וחזר לדת האמת אם צריך להתכפר בסיגופים גדולים כפי מה שעבר על כל מצוה שבתורה והשיב דאין להוסיף ולהרבות עליו יותר מדאי ונתן טעם לדבר: (ב"ה) חידושין שכתב ר"י בגי"ח ואלו הם אע"פ שאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומ"מ אע"פ שפטור מדיני אדם המשלח חייב בדיני שמים כדתניא (קידושין מ"ג.) האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור שמאי הזקן אומר שולחו חייב שנאמר ואותו הרגת בחרב בני עמון ושקיל וטרי ומסיק דיני רבה ודיני זוטא א"ב ולכ"ע המשלח חייב בדיני זוטא כדין גורם קטן שאוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ודוקא שעושה לרעת עצמו אבל אם מוכחא מלתא שעושה על דעת גדול שמבין הקטן שגדול ציוה לו בכך אסור ומצווין עליו להפרישו ודוקא דלא שייך בר חיובא באיסור הקטן אבל שייך בר חיובא באיסור הקטן מצווין עליו להפרישו ומאחר שאסור לומר לו אכול נבילה או עשה זה לא יאמר אדם לתינוק בשבת הבא לי מפתח או הבא לי חותם אלא מניחו תולש או זורק ולאו דוקא תולש מעציץ שאינו נקוב וזורק בכרמלית דאיסורא דרבנן אלא אפילו בר"ה אין מפרישין אותו מאחר שלא הגיע לחינוך ולא ספינן ליה בידים האיסור (כדאיתא ביבמות קיד.) זה כתב בנ"א ח"א בדין הקטן וכאן סני"ח חלק ג' כתב שהחרש והשוטה דינם שוה לדין קטן בזה. הבא לב"ד ואמר הרגתי את הנפש או חללתי שבת או עברתי עבירה אין מנדין אותו ואין מלקין אותו ואין פוסלין אותו לעדות דאין אדם משים עצמו רשע דהלכה כרבא אבל אם רצה לעשות תשובה מלקין אותו ועושין לו כפרה וזו היא כפרתו דמלקות במקום מיתה והא דאמר רבא אין אדם משים עצמו רשע לא לענין כריתות אלא לענין מיתות ב"ד כ"כ הגאונים בתשובה. איסור דרבנן כגון אסור למלאות שחוק פיו (ברכות לא.) ולשמש מטתו בשני רעבון (תענית יא.) ולישן ביום יותר משינת הסוס (סוכה כו.) וכיוצא בהן אין עליו לא מלקות ולא נידוי אלא קורין אותו עובר על תקנת חכמים ז"ל. אסור לומר שום יהודי אפילו רוצין להורגו עכו"ם שכבר כפר בעיקר והודה לדתם אבל מותר לכפור שלא למד או שאין לו שום מעלה בענין אחר של מצוה כי יש כמה יהודים שלא למדו ע"כ.