(יד) וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃
(כה) כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו׃
(לה) וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃ (לו) אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹקֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃
(לט) וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד׃
טיב התורה, ר' גמליאל בן לוי רבינוביץ, ירושלים תשס"ד (ראש ישיבת שער השמים)
התורה אמרה בזה , שצריכים לעזור לכל יהודי שמבקש עזרה, ואם יאמר אדם איך אפשר לעזור לכל אחד? דע לך שאם כל אחד יהא נחשב כמו 'אחיך' וכמו שאומרים אחינו כל בית ישראל, אז כבר ימצא כל אחד את הדרך כיצד אפשר לעזור.
וכיון שכל יהודי הוא כמו אחיך, לכן תיזהר שלא לעשות שום דבר שלא היית עושה זאת לאחיך , ולכך אל תעבוד בעבדך 'עבודת עבד'...
הרב יונתן זקס, שיג ושיח, פרשת בהר, תשע"ו
...שהרגש המשפחתי הוא הזיקה המוסרית הראשונית והחזקה ביותר. ידועה תשובתו של המדען הבריטי ג' ב' ס' הולדיין לשאלה אם היה קופץ לנהר כדי להציל את אחיו הטובע. הוא ענה, "לא, אבל הייתי קופץ כדי להציל שני אחים שלי, או שמונה מבני דודיי". הולדיין התכוון לכך שמחצית המטען הגנטי של אדם זהה לזו של אחיו, ושמינית המטען הגנטי של אדם זהה לזו של בן דודו — ועל כן שני אחים של אדם, או שמונה מבני דודיו, "שקולים" לו כביכול. האדם שואף להעביר הלאה את שכלול הגנים שלו, ולכן "משתלם" לו להסתכן למען הצלת מטען גנטי השקול, בסך הכול, לשלו. הולדיין התכוון כמובן להמחיש רעיון זה באופן ציורי; איש לא יעשה חשבון כזה ברגע האמת — אך זו המחשה לדחף המשפחתי הטבעי. הרעיון, המכונה "ברירת השארים", הוא הצורה הבסיסית ביותר של האלטרואיזם האנושי. עמו נולד החוש המוסרי...עם ישראל נשאר משפחה. תכופות הוא שסוע, תמיד הוא מתווכח אבל הוא מלוכד בקשר משותף של גורל. כפי שמזכירה לנו פרשתנו, האדם שנפל ומך הוא אחינו (או אחותנו) וידנו הוא היד שצריכה לעזור לו לקום.
(א) והחזקת בו. אַל תַּנִּיחֵהוּ שֶׁיֵּרֵד וְיִפֹּל וְיִהְיֶה קָשֶׁה לַהֲקִימוֹ, אֶלָּא חַזְּקֵהוּ מִשְּׁעַת מוֹטַת הַיָּד; לְמָה זֶה דוֹמֶה? לְמַשּׂאוֹי שֶׁעַל הַחֲמוֹר, עוֹדֵהוּ עַל הַחֲמוֹר אֶחָד תּוֹפֵס בּוֹ וּמַעֲמִידוֹ, נָפַל לָאָרֶץ, חֲמִשָּׁה אֵין מַעֲמִידִין אוֹתוֹ:
(ז) שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כה לה) "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" כְּלוֹמַר הַחֲזֵק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִפּל וְיִצְטָרֵךְ:
(7) There are eight levels of tzedakah, each one greater than the other. The greatest level, higher than all the rest, is to fortify a fellow Jew and give him a gift, a loan, form with him a partnership, or find work for him, until he is strong enough so that he does not need to ask others [for sustenance]. Of this it is said, (Lev. 25:35) [If your kinsman, being in straits, comes under your authority,] and you hold him as though a resident alien, let him live by your side. That is as if to say, "Hold him up," so that he will not fall and be in need.186See Babylonian Talmud Shabbat 63a.
הרב אהרן ליכטנשטיין, מצוות הצדקה
וודאי הוא שפעולה מניעתית בעייתית בתחום הצדקה. שכן, אדם מורגל לרחם על העני, על מי שאין לו, אך לא על מי שעדיין יש לו ורק עומד ליפול ולהידרדר, שכן אומר האדם לעצמו, וודאי שלבסוף הלה יסתדר או שאדם אחר יסייע לו. זאת ועוד - לעיתים אינך יודע מיהו המצוי במצב של סף קריסה, ולעיתים המדובר אף לא באדם בודד אלא ביישוב שלם או בשכבה שלמה באוכלוסיה.
(א) לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ (ב) אַ֭שְׁרֵי מַשְׂכִּ֣יל אֶל־דָּ֑ל בְּי֥וֹם רָ֝עָ֗ה יְֽמַלְּטֵ֥הוּ ה'׃ (ג) ה' ׀ יִשְׁמְרֵ֣הוּ וִֽ֭יחַיֵּהוּ יאשר [וְאֻשַּׁ֣ר] בָּאָ֑רֶץ וְאַֽל־תִּ֝תְּנֵ֗הוּ בְּנֶ֣פֶשׁ אֹיְבָֽיו׃ (ד) ה' יִ֭סְעָדֶנּוּ עַל־עֶ֣רֶשׂ דְּוָ֑י כָּל־מִ֝שְׁכָּב֗וֹ הָפַ֥כְתָּ בְחָלְיֽוֹ׃
תפארת שמשון, רב פנקוס
...אם נדייק נראה שלא מספיק לרחם על דל, אלא צריך להיות "משכיל" אל דל, ואת הענין המיוחד בזה ביאר המגיד הגדול מדובנא ז"ל עפ"י משל :
ישנם שני סוגי נדיבים המרחמים על עניים, האחד - אחר אשר יבוא העני אצלו לשחר על פתחו ויספר לפניו את כל מר לבו, ויתמרמר ויתחנן שייטיב עמו, מרחם עליו ונותן לו בעין יפה. אבל יש "משכיל אל דל", שמרצונו הטוב הולך לשאול את הדל על מעמדו ועניינו, האם יש לו את כל צרכו, ובמה יוכל לעזור לו.
רבי שמשון רפאל הירש על תהלים מא:ב
"ה' שולח רפואה לחולה אולם בשעת חליו אתה המשכיל אל דל מטפל ומשתתף בצערו, ואז אתה בעצמך הפכת משכבו בחליו. לא רק הקלת על יסוריו אלא בחמלתך שחמלת עליו הפכת עליו את ערש הדווי שלו למקום של חוויות נעימות ומלאות אושר."
אהל משה, ר' משה יוסף שיינערמאן, פרשת בהר
ויש לבאר, מדוע המפייסו חשוב יותר מן האיש המעניק לעני מכספו ומחיה את נפשו, והלא אין הוא מעניק לו באופן ממשי מאומה אלא רק משמיע באזניו דברי נחמה ופיוסין. אינו דומה המפקיר מעות למפקיר זמנו. הזמן הוא החיים והוא הנכס היקר ביותר של בני אדם.
אגרות משה אבן העזר ח"ד סוף סימן כ"ו
הוריתי שכל תלמיד חכם, אף שצריך לעצמו והוא גדול מאד מחויב ללמוד מקצת זמן גם עם אחרים, אף שמתבטל מתורת עצמו.
רבי שמשון רפאל הירש על ויקרא כה:לו
"אין אתה חי רק למענך ואין אתה רוכש רק למענך. אמת, עליך לדאוג לעצמך תחילה. עליך לרכוש את האמצעים המכשירים אותך למלא את תפקיד חייך. אך גם זה אחד מתפקידי חייך: עליך לרכוש את האמצעים המכשירים אותך לסייע לאחיך, שהרי אחיך קשור עמך ועליך לסייע גם לו להשיג את ייעוד חייו. אתה רוכש למענך ולמענו. חייו קשורים עמך ועם חייך. וחי אחיך עמך"