{"ref": "Berakhot 2a", "heRef": "ברכות ב׳ א", "isComplex": false, "text": ["The beginning of tractate Berakhot, the first tractate in the first of the six orders of Mishna, opens with a discussion of the recitation of Shema, as the recitation of Shema encompasses an acceptance of the yoke of Heaven and of the mitzvot, and as such, forms the basis for all subsequent teachings. The Mishna opens with the laws regarding the appropriate time to recite Shema:
MISHNA: From when, that is, from what time, does one recite Shema in the evening? From the time when the priests enter to partake of their teruma. Until when does the time for the recitation of the evening Shema extend? Until the end of the first watch. The term used in the Torah (Deuteronomy 6:7) to indicate the time for the recitation of the evening Shema is beshokhbekha, when you lie down, which refers to the time in which individuals go to sleep. Therefore, the time for the recitation of Shema is the first portion of the night, when individuals typically prepare for sleep. That is the statement of Rabbi Eliezer.", "The Rabbis say: The time for the recitation of the evening Shema is until midnight.", "Rabban Gamliel says: One may recite Shema until dawn, indicating that beshokhbekha is to be understood as a reference to the entire time people sleep in their beds, the whole night.", "The mishna relates that Rabban Gamliel practiced in accordance with his ruling. There was an incident where Rabban Gamliel’s sons returned very late from a wedding hall. They said to him, as they had been preoccupied with celebrating with the groom and bride: We did not recite Shema. He said to them: If the dawn has not yet arrived, you are obligated to recite Shema. Since Rabban Gamliel’s opinion disagreed with that of the Rabbis, he explained to his sons that the Rabbis actually agree with him, and that it is not only with regard to the halakha of the recitation of Shema, but rather, wherever the Sages say until midnight, the mitzva may be performed until dawn.", "Rabban Gamliel cites several cases in support of his claim, such as the burning of fats and limbs on the altar. Due to the quantity of offerings each day, the priests were often unable to complete the burning of all of the fats and limbs, so they continued to be burned into the night, as it is written: “This is the law of the burnt offering: The burnt offering shall remain upon the pyre on the altar all night until morning, while the fire on the altar burns it” (Leviticus 6:2). And, with regard to all sacrifices, such as the sin-offerings and the guilt-offerings that are eaten for one day and night; although the Sages state that they may be eaten only until midnight, by Torah law they may be eaten until dawn. This is in accordance with the verse: “On the day on which it is offered must you eat. Do not leave it until the morning” (Leviticus 7:15). If so, why did the Sages say that they may be eaten only until midnight? This is in order to distance a person from transgression, as if one believes that he has until dawn to perform the mitzva, he might be negligent and postpone it until the opportunity to perform the mitzva has passed.", "GEMARA: The Mishna opens with the laws concerning the appropriate time to recite Shema with the question: From when does one recite Shema in the evening? With regard to this question, the Gemara asks: On the basis of what prior knowledge does the tanna of our mishna ask: From when? It would seem from his question that the obligation to recite Shema in the evening was already established, and that the tanna seeks only to clarify details that relate to it. But our mishna is the very first mishna in the Talmud.", "The Gemara asks: And furthermore, what distinguishes the evening Shema, that it was taught first? Let the tanna teach regarding the recitation of the morning Shema first. Since most mitzvot apply during the day, the tanna should discuss the morning Shema before discussing the evening Shema, just as the daily morning offering is discussed before the evening offering (Tosefot HaRosh).", "The Gemara offers a single response to both questions: The tanna bases himself on the verse as it is written: “You will talk of them when you sit in your home, and when you walk along the way, when you lie down, and when you arise” (Deuteronomy 6:7). By teaching the laws of the evening Shema first, the tanna has established that the teachings of the Oral Torah correspond to that which is taught in the Written Torah. And based on the Written Torah, the tanna teaches the oral law: When is the time for the recitation of Shema of lying down as commanded in the Torah? From when the priests enter to partake of their teruma. Just as the Written Torah begins with the evening Shema, so too must the Oral Torah.", "However, there is another possible explanation for why the mishna opens with the evening Shema rather than with the morning Shema. If you wish, you could say instead that the tanna derives the precedence of the evening Shema from the order of the creation of the world. As it is written in the story of creation: “And there was evening, and there was morning, one day” (Genesis 1:5). According to this verse, day begins with the evening and not the morning. For both of these reasons it was appropriate to open the discussion of the laws of the recitation of Shema with the evening Shema.", "The Gemara asks: If so, why does the latter clause of the mishna, which appears later in the chapter, teach: In the morning one recites two blessings before Shema and one blessing afterward, and in the evening one recites two blessings before Shema and two afterward? Based upon the above reasoning, the mishna should have taught the blessing recited before and after the evening Shema first.", "The Gemara answers: Indeed, the tanna began by discussing the laws regarding the recitation of the evening Shema, and then taught the laws regarding the recitation of the morning Shema. Once he was already dealing with the morning Shema, he explained the matters of the morning Shema, and then explained the matters of the evening Shema.", "The Gemara proceeds to clarify the rest of the mishna. The Master said in the mishna that the beginning of the period when one recites Shema in the evening is when the priests enter to partake of their teruma. However, this does not specify a definitive time. When do the priests enter to partake of their teruma? From the time of the emergence of the stars. If that is the case, then let the tanna teach that the time for the recitation of the evening Shema is from the time of the emergence of the stars.", "The Gemara responds: Indeed it would have been simpler to say that the time for the recitation of the evening Shema begins with the emergence of the stars, but the particular expression used by the tanna teaches us another matter in passing: When do priests partake of their teruma? From the time of the emergence of the stars. And the tanna teaches us a new halakha parenthetically: failure to bring an atonement offering does not prevent a priest from eating teruma. In cases where an impure priest is required to immerse himself in a ritual bath and bring an atonement offering, even if he already immersed himself, he is not completely ritually pure until he brings the atonement offering. Nevertheless, he is still permitted to partake of teruma. Taught in passing in our mishna, this is articulated fully in a baraita, based on a close reading of the biblical passages. As it was taught in a baraita with regard to the laws of ritual impurity, it is said: “One who touches it remains impure until evening. He should not eat of the consecrated items and he must wash his flesh with water. And the sun sets and it is purified. Afterwards, he may eat from the teruma, for it is his bread” (Leviticus 22:6–7). From the passage: “And the sun sets and it is purified,” that the absence of the setting of his sun prevents him from partaking of teruma, but failure to bring the atonement offering does not prevent him from partaking of teruma, may be inferred.", "The Gemara discusses the proof offered in the baraita: From where do we know that the phrase: “And the sun sets” refers to the complete setting of the sun, and therefore, “and it is purified” refers to the fact that the day is pure, i.e., and the sun sets and it is purified is one phrase meaning that the sun will set, the air will clear, and the stars will emerge (Rav Hai Gaon)?"], "he": ["מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בָּעֲרָבִין? מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן. עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.", "וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד חֲצוֹת.", "רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.", "מַעֲשֶׂה וּבָאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ: לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע, אָמַר לָהֶם: אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר חַיָּיבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים ״עַד חֲצוֹת״, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.", "הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר וְכָל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָה אָמְרוּ חֲכָמִים ״עַד חֲצוֹת״ — כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה:", "גְּמָ׳ תַּנָּא הֵיכָא קָאֵי דְּקָתָנֵי ״מֵאֵימָתַי״?", "וְתוּ: מַאי שְׁנָא דְּתָנֵי בְּעַרְבִית בְּרֵישָׁא? לִתְנֵי דְּשַׁחֲרִית בְּרֵישָׁא!", "תַּנָּא אַקְּרָא קָאֵי, דִּכְתִיב: ״בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״. וְהָכִי קָתָנֵי: זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע דִּשְׁכִיבָה אֵימַת? — מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן.", "וְאִי בָּעֵית אֵימָא: יָלֵיף מִבְּרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״.", "אִי הָכִי, סֵיפָא דְּקָתָנֵי ״בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, בָּעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ״, לִתְנֵי דְּעַרְבִית בְּרֵישָׁא!", "תַּנָּא פָּתַח בְּעַרְבִית, וַהֲדַר תָּנֵי בְּשַׁחֲרִית, עַד דְּקָאֵי בְּשַׁחֲרִית, פָּרֵישׁ מִילֵּי דְשַׁחֲרִית, וַהֲדַר פָּרֵישׁ מִילֵּי דְעַרְבִית.", "אָמַר מָר מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן. מִכְּדִי כֹּהֲנִים אֵימַת קָא אָכְלִי תְּרוּמָה? — מִשְּׁעַת צֵאת הַכּוֹכָבִים, לִתְנֵי: ״מִשְּׁעַת צֵאת הַכּוֹכָבִים״!", "מִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָמַשְׁמַע לַן — כֹּהֲנִים אֵימַת קָא אָכְלִי בִּתְרוּמָה — מִשְּׁעַת צֵאת הַכּוֹכָבִים. וְהָא קָמַשְׁמַע לַן דְּכַפָּרָה לָא מְעַכְּבָא. כִּדְתַנְיָא: ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר״ — בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ מְעַכַּבְתּוֹ מִלֶּאֱכוֹל בִּתְרוּמָה, וְאֵין כַּפָּרָתוֹ מְעַכַּבְתּוֹ מִלֶּאֱכוֹל בִּתְרוּמָה.", "וּמִמַּאי דְּהַאי ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ״ בִּיאַת הַשֶּׁמֶשׁ, וְהַאי ״וְטָהֵר״ — טְהַר יוֹמָא."], "commentary": [{"_id": "58961e89d6e4a91d762570dc", "index_title": "Rashi on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashi on Berakhot 2a:1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Rashi on Berakhot 2a:1:1", "sourceHeRef": "רש\"י על ברכות ב׳ א:א׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Rashi", "he": "רש\"י"}, "heTitle": "רש\"י על ברכות", "he": "מאימתי קורין את שמע בערבין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן – כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן והגיע עתם לאכול בתרומה:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "From what time do we read the shema at night? From the time that the Kohanim (priests) enter to eat their Trumah (holy food). Kohanim that became defiled, and then immersed (in the mikvah), and the day has become night [resetting their purity], then they are allowed to eat Trumah.", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "58961e89d6e4a91d762570de", "index_title": "Rashi on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashi on Berakhot 2a:1:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Rashi on Berakhot 2a:1:2", "sourceHeRef": "רש\"י על ברכות ב׳ א:א׳:ב׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 1.0002, "collectiveTitle": {"en": "Rashi", "he": "רש\"י"}, "heTitle": "רש\"י על ברכות", "he": "עד סוף האשמורה הראשונה – שליש הלילה כדמפרש בגמרא (דף ג.) ומשם ואילך עבר זמן דלא מקרי תו זמן שכיבה ולא קרינן ביה בשכבך ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה והכי תניא בבריי' בברכות ירושלמי. ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך. ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "UNTIL THE END OF THE FIRST WATCH- A third of the night, as will be explained in the Gemara (p. 3a), and from then on the time has passed for it is not the time of lying down, and is not referred to in the words \"Bishachbicha\". Also, before this period is not considered the time for lying down. Therefore, if one read the Shema before, he does not fulfill his obligation. If so, why do we read the Shema in the Synagogue? In order to stand in Tefilah, in connection with words of Torah as is taught in the Briata in the Jerusalem Talmud Berachot. Therefore one would have to read again after it gets dark. [In this case] Reading the first section of the Shema at bed time suffices.", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "58961e96d6e4a91d76258c41", "index_title": "Tosafot on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tosafot on Berakhot 2a:1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Tosafot on Berakhot 2a:1:1", "sourceHeRef": "תוספות על ברכות ב׳ א:א׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [1150, 1350], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot", "he": "תוספות"}, "heTitle": "תוספות על ברכות", "he": "מאימתי קורין וכו' – פי' רש\"י ואנן היכי קרינן מבעוד יום ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כדמפרש בגמרא על כן פירש רש\"י שקריאת שמע שעל המטה עיקר והוא לאחר צאת הכוכבים. והכי איתא בירושלמי אם קרא קודם לכן לא יצא ואם כן למה אנו מתפללין קריאת שמע בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. תימא לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה (לקמן ברכות דף ס:) ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות. ועוד קשה דצריך לברך בקריאת שמע שתים לפניה ושתים לאחריה בערבית. ועוד דאותה קריאת שמע סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין כדאמר בסמוך (דף ה.) ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך. ועוד קשה דא״כ פסקינן כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום פ' באמצע בין שני קריאת שמע בין קריאת שמע של שחרית ובין קריאת שמע של ערבית. ואנן קיי״ל כר' יוחנן דאמר לקמן (ברכות דף ד:) איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה. לכן פי' ר״ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר. ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום. ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (ברכות דף כו.) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית. ואם תאמר היאך אנו מתפללין תפלת מנחה סמוך לחשכה ואפילו לאחר פלג המנחה. יש לומר דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב ואמרינן לקמן (ברכות דף כז.) השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. מכל מקום קשיא דהוי כתרי קולי דסתרן אהדדי שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין ערבית מיד לאחר פלג המנחה משום דקיימא לן דשעת המנחה כלה כדברי רבי יהודה ומיד הוי זמן ערבית ובזמן התפלה עצמה לא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבנן. על כן אומר ר״י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו שמתפללין ערבית מבעוד יום סבירא לן כהני תנאי דגמרא דאמרי משעה שקדש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב דהיינו סעודת ע״ש והיא היתה מבעוד יום ומאותה שעה הוי זמן תפלה. וגם ראיה (לקמן כז) דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם היה קורא קריאת שמע. מכל אותן הראיות משמע דקריאת שמע של בית הכנסת היא עיקר. והא דקאמר בירושלמי למה היו קורין בבהכ״נ וכו' אומר ר״ת שהיו רגילין לקרות ק״ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחלה ואותה ק״ש אינה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. ומכאן נראה מי שקורא ק״ש על מטתו שאין לברך וגם אינו צריך לקרות אלא פרשה ראשונה: ", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "FROM WHEN DOES ONE RECITE SHEMA ETC? All opinions mentioned in our Mishna agree that Shema is to be recited after the stars are visible. It was the common custom during Rashi’s times that people prayed Maariv before nightfall. In view of what is clearly stated in the Mishna, how can we defend the custom?
Rashi explained: And how do we recite Shema when it is still daytime and do not wait until the stars come out, as the Gemara explains that this is the time when Kohanim begin come to eat their Terumah? For this reason Rashi explains that the Shema that is recited when we go to bed is the primary fulfillment of the mitzvah of Shema, and that is recited after the stars appear.
Rashi quotes Talmud Yerushalmi to support his opinion. So is it found in Yerushalmi: If one recited Shema before this time mentioned in our Mishna, he has not fulfilled his obligation.
Yerushalmi continues: If so, why do we recite Shema in the synagogue, when we are saying the Marriv prayer before the stars appear and when we are definitely not fulfilling the mitzvah? That is done in order to stand before Hashem in prayer having first said some words of Torah. That first recital is not a fulfillment of the mitzvah of reciting Shema, but does serve as a vehicle from which we stand before Hashem in prayer, having fulfilled the all-important mitzvah of Torah study.
Tosfos asks a series of four questions attacking Rashi’s explanation: The first: His explanation that we fulfill the reciting of Shema with the Shema that we recite when going to sleep is bewildering! But the people, when going to sleep are accustomed to reciting only the first paragraph of Shema - שמע and ואהבת, and if so, that it is the recital with which we will fulfill our obligation to recite Shema, we should read all three paragraphs?
The second question: There is another difficulty. That one is required when reciting Shema to also recite two berachos before Shema and two berachos after Shema at night? Tosfos assumes that the berachos of Shema should be recited with the Shema that is recited for the fulfillment of the Mitzvah. According to Rashi, this should be recited when we are about to go to sleep, but in reality the berachos of Shema are recited together with the early Maariv prayer?
The third question: Furthermore, the Shema recited when one goes to bed is only because of the mazikin as [the Gemara] soon says (5a). The Gemara there also says and if he is a scholar he does not need to recite Shema when he goes to sleep. This is understandable if the purpose of that Shema is to protect one from mazikin. Presumably a scholar who is always learning does not need that protection. However, if the recital is in order to fulfill the mitzvah of Shema, scholars are also obligated to fulfill the mitzvah.
On 4b there is a dispute between R’ Yochonon and R’ Yehoshua ben Levi about the proper order of reciting Shema and saying Maariv. R’ Yochonon holds as we do that reciting Shema is first followed by tefilas Maariv. R’ Yehoshua ben Levi disagrees. He holds that we first say tefilas Maariv and then recite Shema. The particulars of the disagreement are discussed later on 4b.
The fourth question: There is another difficulty: For if so, that Rashi is correct and we fulfill the mitzvah of reciting Shema when we go to bed after tefilas Maariv, we are ruling in favor of R’ Yehoshua ben Levi who says that the prayers of Shacharis, Mincha and Maariv were instituted to be said in between. The explanation of in between: Between the two recitals of Shema , all prayers are to be said between reciting Shema in the morning and reciting Shema in the evening.
However, we rule in accordance with R’ Yochonon who says later (4b): Who is a son of the world to come? One who recites the beracha of redemption, גאל ישראל of the Maariv prayers immediately before the Shemoneh Esrai of Maariv. The beracha of גאל ישראל together with the other berachos recited in the evening prayers are collectively called the berachos of Shema. When we recite the Shema before Shmoneh Esrai of Maariv the beracha of redemption is said before Shmoneh Esrai, thus we are fulfilling the dictum of R’ Yochonon who says that one who does this is worthy of the world to come. If we would recite Shema after Shmoneh Esrai we would not be fulfilling R’ Yochonon’s dictum. This is proof that Shema is meant to be recited before Shmoneh Esrai, which contradicts Rashi’s position that we actually fulfill the recital of Shema when saying it as we are about to go to sleep. Rashi’s proposal seems to be in line with R’ Yehoshua ben Levi.
For this reason Rabainu Tam explains that to the contrary, the recital of Shema in the synagogue before Shmoneh Esrai is the primary recital. This decision requires that we must once again examine our custom to recite Shema together with tefilas Maariv before nightfall. If you ask: How do we recite Shema so early when it is still day? We can answer: That we rule in accordance with R’ Yehudah who says in Perek Tefilas Hashachar (26a) that the time for tefilas Minchah is till the midpoint of the Minchah period, which is ten and three quarter hours into the hours of the day. For example when sunrise and sunset are at 6 o’clock a.m. and p.m., ten and three quarter hours is at 4:45 p.m. Immediately after the end of the time for praying Minchah at 4:45 p.m., the time for tefilas Maariv begins. Since this is the time for tefilas Maariv we may assume that it is also the time for recital of Shema, which must be done before saying tefilas Maariv as discussed earlier.
In reality during the times of Tosfos people usually said Minchah late in the day, even after the midpoint of the minchah. If you ask: Since we rely on R’ Yehudah for reciting Shema before nightfall, how do we pray tefilas Minchah close to nightfall and even after the midpoint of the minchah? We can answer: That we rule in accordance with the Rabonon who say that tefilas Minchah may be said until the evening. [The Gemara] says later (27a): Now that we have not learned that the halacha follows the Rabonon who hold one may pray Minchah after the midpoint of the minchah (4:45 p.m.) or that the halacha follows R’ Yehuda who says that Mincha must be prayed before the midpoint (4:45 p.m.), one who does as [the Rabonon] fulfills his obligation and one who does like [R’ Yehudah] has fulfilled his obligation. This halacha has been left open for all to choose how they wish to behave. Thus one may choose to say Mincha after 4:45 p.m. or choose to say Mincha before 4:45 p.m. and then say Maariv immediately after 4:45 p.m. before night fall. Those of us who wish to follow the Rabonon may do so and those of us who choose to follow R’ Yehudah may do so. At this point Tosfos seems to hold that when we choose to pray Maariv at 4:45 p.m., we may also fulfill our obligation to recite Shema at that time.
In reality it seems that during Tosfos’ times people would say tefilas Minchah after 4:45 p.m. and then recite Shema and say tefilas Maariv. There seems to be a contradiction in using the same time period for both tefilas Mincha and Maariv. In any case there is a difficulty with our custom because it seems that we are practicing two leniencies that are contradictory, because for whatever reason we pray Maariv immediately after the midpoint of the Minchah (after 4:45 p.m.), must be because we rule that the time for praying Minchah has ended in accordance with R’ Yehudah, and immediately afterwards is the time for Maariv , but as far as the time praying Minchah itself is concerned, we do not rule like R’ Yehudah, rather like the Rabonon, because we do continue to say Minchah prayers after the midpoint of the Minchah (4:45 P.M.).
Tosfos concludes that we cannot possibly say that the reason we say Maariv early is because we hold like R’ Yehudah, because in fact we do not hold like R’ Yehudah as is evident by our saying Minchah after 4:45 P.M. Tosfos must once again search for the rationale behind our custom, which was to recite Shema before the appearance of the stars which is not in accordance with the ruling of our Mishna. We must keep in mind that Tosfos was not satisfied with Rashi’s approach that we fulfill the mitzvah of reciting Shema later when we go to sleep.
Therefore R’I says that certainly the recital of Shema that we recite in the Synagogue is the primary recital of Shema with which we fulfill our obligation, not the Shema we recite as we go to sleep. And we who say Maariv prayers while it is still day before the appearance of the stars, that is because we hold like those Tanoim mentioned in the Gemara (2b) who say that the correct time to recite Shema is at the time that the day is sanctified on Shabos, which is well before the appearance of the stars.
Tosfos also refers to another opinion mentioned on 2b, which was well before the appearance of the stars. The Gemara on 2b mentions another time that is earlier than the appearance of the stars, also from the time that people enter to recline and eat their meal which refers to the Shabos meal. That was while it was still day. From that time on is the time for saying Maariv prayers, which include the recital of Shema.
There is also proof from the Gemara later on 27a, that Rav prayed the tefilah of Shabos on the eve of Shabos and most probably he also recited Shema at that time. This too seems to indicate that we rule that the correct time to recite Shema is not like our Mishna, which says that the time is the appearance of the stars, but rather sometime earlier. From all those proofs it seems that the recital of Shema in the synagogue is the primary recital and that is for the purpose of fulfilling our obligation to recite Shema. The recital at the time we go to sleep is not for the purpose of fulfilling our obligation, rather to ward off evil spirits.
But how will Tosfos deal with Yerushalmi that clearly says that the purpose of reciting Shema in the synagogue is to stand before Hashem in prayer having uttered some words of Torah, but not in order to fulfill the obligation of reciting Shema? That which Yerushalmi says: Why did they recite Shema in the synagogue etc.? [in order to come before Hashem in prayer having uttered words of Torah], which seems to be saying that the recital of Shema in the synagogue is not for the purpose of fulfilling our obligation to say Shema. Says Rabainu Tam that it was customary for them to recite Shema before they prayed as we customarily recite Ashrey before the Minchah prayer, and that recital of Shema is only in order to come before Hashem in prayer having first said words of Torah. Yerushalmi is not discussing the Shema recited in the Maariv prayer at all. The Shema said before tefilas Maariv is for the purpose of fulfilling one’s obligation.
It appears that those who followed Rashi’s opinion that the recital of Shema as we got to sleep is the actual fulfillment of the mitzvah would also say a beracha to the effect that they were fulfilling the commandment to recite Shema. From this it appears that he who recites Shema as he is about to go to bed should not recite a beracha that Hashem commanded us to recite Shema, since he has already fulfilled this mitzvah earlier during Maariv and for the same reason he only needs to recite the first paragraph, that serves to ward off the evil spirits.", "versionTitle": "Tosafot, Translated by Jan Buckler.", "license": "CC-BY", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5923e990d6e4a97d7711ca42", "index_title": "Mishneh Torah, Reading the Shema", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Mishneh Torah, Reading the Shema 1:9", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Mishneh Torah, Reading the Shema 1:9", "sourceHeRef": "משנה תורה, הלכות קריאת שמע א׳:ט׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [1176, 1178], "commentaryNum": 1.0009, "collectiveTitle": {"en": "Mishneh Torah, Reading the Shema", "he": "משנה תורה, הלכות קריאת שמע"}, "heTitle": "משנה תורה, הלכות קריאת שמע", "he": "אֵיזֶה הוּא זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה. מִצְוָתָהּ מִשְּׁעַת יְצִיאַת הַכּוֹכָבִים עַד חֲצִי הַלַּיְלָה. וְאִם עָבַר וְאִחֵר וְקָרָא עַד שֶׁלֹּא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁלֹּא אָמְרוּ עַד חֲצוֹת אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הַפְּשִׁיעָה:", "heVersionTitle": "Torat Emet 370", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורת אמת 370", "text": "When is the [proper] time for the recitation of Shema at night? The commandment [starts] from the time of the appearance of the stars [and continues] until midnight.
A person who transgresses and delays fulfills his obligation if he recites [the Shema] before dawn. [The Sages established the limit] of midnight only in order to distance us from negligent wrongdoing.", "versionTitle": "Mishneh Torah, trans. by Eliyahu Touger. Jerusalem, Moznaim Pub. c1986-c2007", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5923e990d6e4a97d7711ca44", "index_title": "Sefer Mitzvot Gadol", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 18", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 18", "sourceHeRef": "ספר מצוות גדול, עשין י״ח", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1243, 1247], "commentaryNum": 18.0, "collectiveTitle": {"en": "Sefer Mitzvot Gadol", "he": "ספר מצוות גדול"}, "he": ["מצות עשה לקרות (א) ק״ש פעמים בכל יום שנ׳ ובשכבך ובקומך ודרשו ב״ה במסכת ברכות פ״ק [דף י״א] בשעה שבני אדם שוכבים וזהו בלילה ובשעה שבני אדם עומדים וזהו ביום ולאחר שגומר פסוק ראשון אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובפ׳ מקום שנהגו [דף ל״ו] מפרש הטעם שבשעה שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו נסתלקה ממנו שכינה ואומר לבניו שמא יש בכם פסולת שאינו מאמין בה׳ אחד ענו כולם ואמרו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד שמח הזקן וענה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לפיכך אף במקומות שאומרים שמע בקול רם עד אחד אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בלחש שנינו בברכות [דף ב׳] מאימתי קורין שמע בערבין משעת יציאת הכוכבים עד חצות הלילה כדברי חכמים ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו דהלכה כרבן גמליאל שסובר כך [בדף ב׳ ועיין בדף ט׳] ולא אמרו חכמים חצות אלא לכתחילה כדי להרחיק אדם מן העבירה הא דאמר רבי אליעזר בברכות [דף י״א] כל האוכל ושותה ואחר כך קורא קרית שמע עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גיויך פי׳ בהלכות גדולות דאקרית שמע של שחרית קאי מסקינן [שם בדף ט׳] כדברי רבי יהושע בן לוי שהקורא קריאת שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה לא יצא ידי חובתו אלא א״כ היה אנוס או שיכור או חולה או כיוצא בהן מתוך כך מדקדק רבינו יעקב שעיקר זמן קרית שמע של שחרית אחר הנץ החמה שקודם לכן נחשב לילה לכל הפחות לגבי אנוס ובירושלמי דברכות [דף ב׳] גרסינן משיאיר המזרח עד הנץ החמה ד׳ מילין ועוד מביא ראי׳ מדתנן ביומא [דף ל״ז וכל סוגיות ר״ת בתו׳ שם] אף היא עשתה נברשת של זהב בירושלים בשעה שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנו וידעו כל העם שהגיע זמן קרית שמע פירוש נברשת זו מנורה וכן בדניאל לקבל נברשתא ועוד ראיה מדתנן [מגילה דף ב׳] אין מוהלין ואין טובלין ואין מזין בו עד שיהא הנץ החמה וכולן שעשו משעת עמוד השחר כשר משמע שהדברים שמצותן ביום עיקר זמנן בהנץ החמה אמר אביי [ברכות דף ו׳] זמן קרית שמע של שחרית כוותיקין פירוש שהוותיקין היו מתחילין לקרותה קודם הנץ החמה כדי שיגמרו לקרותה ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה ויהיו סומכין גאולה לתפלה בהנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמש ומפרש בירושלמי [דברכות] ייראוך כדי שתהא החמה מטפטפת בראשי ההרים הוא הנץ החמה מפרש רבינו יעקב ביומא [דף ל״ה] דברי אביי כוותיקין שנזכר זמן הנץ החמה בדבריהם לאפוקי דאחרים שאומרים בברכות [דף י׳] זמן קרית שמע משיכיר איש את חבירו ברחוק ארבע אמות ולא ממש בוותיקין שהרי וותיקין אלו מקדימין שלא כדין קודם הנץ החמה שהרי עיקר קרית שמע לאחר הנץ החמה מכח הראייות שביארנו למעלה ורבינו יצחק בן אחותו פוסק [בתו׳ שם] כאביי דהוא בתראה שאומר קרית שמע כוותיקין ומפרש ממש כוותיקין שאף על פי שרבי יהושע בן לוי פליג עליו ואומר שנחשב לילה עד הנץ החמה דמתניתן דיומא יש לומר שהוקבע אותו זמן לציבור לפי שאין יכולין למהר ולהקדים כוותיקין כי רוב בני אדם אין בקיאין לכוין ומתניתין דמגילה אין חשובה כל כך ראייה לענין קרית שמע. מסקינן [בברכות דף י״א] הלכה כרבי יהושע שאומר [שם דף ט׳] שעונת ק״ש של שחרית מושכת עד שלש שעות מכאן ואילך אם איחר יותר אע״פ שלא יצא ידי ק״ש בעונתה לא הפסיד מלברך ברכות שלפני׳ ושלאחרי׳ כאדם הקורא בתורה ומוכח שם בענין מחלוקת דרבי ורבי נתן [בברכות דף ג׳] שעד ולא עד בכלל שאין השעה שלישית בכלל ואין עונת הזמן כי אם שתי שעות שלימות ונראה לי דג׳ שעות ממש שלימות הוי עונתה שהמלכים עומדין ממטתן בשתי שעות ביום וקורים אותה בשעה שלישית וכן יש בירושלמי [בפ׳ תפלת השחר] ר׳ אסי ור׳ חייא בר הונא הוו מצלי לתלת שעין ר׳ ברכיה קרי שמע ומצלי בתר תלת שעי ומקשה והתנן הקורא מכאן ואילך וכו׳ משמע שעד סוף ג׳ שעות זמן קרית שמע ומסקינן [שם בברכות דף ט׳] מי שהקדים וקרא קרית שמע של שחרית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה יצא ידי חובתו ותנן נמי במגילה [דף כ׳] וכולן שעשו משיעלה עמוד השחר כשר ופסק רב אלפס [בברכות] באדם היוצא לדרך שקורא לכתחלה משיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה ויצא ידי חובתו כדאמרינן בפרק תפלת השחר [דף ל״א] אבוה דשמואל ולוי כי נפקי לאורחייהו הוו מקדמי ומצלו גרסינן בירושלמי [דברכות דף ב׳] תניא הקורא ק״ש קודם יציאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו ואומר ר״י דאנן סבירא לן כתנאי דגמרא דריש ברכות שמקדימין זמן ק״ש לצאת הככבים לכך נהגו לומר קרית שמע בב״ה קודם צאת הכוכבים ועוד יש לסמוך בדיעבד על המנהג אהא דאמרינן [בפ׳ תפלת השחר דף ל״ח] דעבד כרבי יהודא דאמר עד פלג המנחה ואילך לילה הוא עבד. [סוף הירושלמי דלעיל] א״כ למה קורין אותה קודם לכן בבהכ״נ כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה מכאן פוסק רבינו שלמה [שם ריש פרק א] שק״ש שעל מטתו נראה עיקר והקשה ר׳ יעקב על זה [בתו׳ שם דיבור ראשון] שהרי על מטתינו אין אנו קורין את כולה ולא בברכותיה ועוד הא תניא כותיה דרבי יוחנן [שם בדף ד׳] דאמר ק״ש ואח״כ תפלה בשכבך כמו ובקומך ולפסק ר׳ שלמה היה בשכבך זו תפלה ואח״כ ק״ש כדברי רבי יהושע בן לוי [שם] ועוד גרסינן בירושלמי במקום אחר [בגמרא שלנו דף ה׳] למה קורין אותה בערב כדי להבריח המזיקין אלא ודאי ק״ש של בית הכנסת עיקר והירושלמי שהביא ר׳ שלמה לראייה אומר ר׳ יעקב בתו׳ דלעיל שהיו רגילין לקרות ק״ש כמנחה אחר תפלה ונתבטל על ידי שמד. [שם בריש פ׳ ב׳ דף י״ד] פוסק רבא כר׳ מאיר דאמר אין צריך כוונת הלב כי אם בפסוק ראשון וכן אמר רב נחמן [שם] לעבדיה כשאני מתנמנם בפסוק קמא תצערני להקיצני כדי שאתכוון אח״כ אל תצעריני יותר ואמר רבא שם קרא ק״ש עד אחד ונאנס בשינה יצא ואמרינן נמי התם שזהו ק״ש של רבי יהודא הנשיא כשהי׳ טרוד בגירסא לא הי׳ אומר יותר ולא היה אומר ברכות שברכות אינם מעכבות כדמדקדק בירושלמי [ריש פ׳ היה קורא] היה קורא שמע בתורה אם כיון לבו יצא ומכאן יש ללמוד [בתו׳ שם דף י״ד] שהמהלך בדרך די לו שיעמוד בפסוק ראשון בלבד וכן ישנו בפירוש באגדות באלה הדברים רב׳ בפר׳ ואתחנן שאומר כן רב יהודא בשם רב ולא כדברי הגמרא שמצריכות לעמוד עד על לבבך אמנם שנינו [שם בדף ט״ז] האומנין בטלין ממלאכתן בפרק ראשון כן אמרו בפ׳ קמא דיומא [דף י״ט] שלא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יורה באצבעותיו בפ׳ ראשון שלא תהא קריאת עראי בפ׳ אין עומדין [דף ל״ה] אמר רבי זירא כל האומר שמע שמע כאילו אומר מודים מודים ומשתיקין אותו ואי אמר פסוק כוליה וחוזר ואומר שנית מגונה הוי שתוקי לא משתקינן ליה דאמר הקורא ק״ש וכופלה הרי זה מגונה וכן פסק רבי׳ חננאל בתו׳ שם ואם קרא כל הפרשה וחזר וקרא בזה לא דבר כלום כדאיתא בירושלמי [בפ״ק] דרבי זעירא הוי קרי וחזר וקרי ושמא התם דוקא על מטתו שרי ובירושלמי [פרק אין עומדין] הדא דאתמר בציבור אבל ביחיד מותר פסקינן שם בפ׳ הי׳ קורא [דף ט״ז] הלכה בק״ש שאעפ״י שצריך להשמיע לאזנו וגם צריך לדקדק באותיותי׳ אם לא השמיע ולא דקדק יצא [שם] כיצד ידקדק יזהר ליתן ריוח בין הדבקים כגון ובכל לבבך על לבבך על לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל שלא יראה הכל ככתיבה אחת ומדלג אות אחת מן האותיות שאומר בכל בבך ואמרינן בירושלמי פ׳ היה קורא [וע״ש בתו׳ דף ט״ז] שצריך להתיז ולהדגיש זיין של תזכרו שלא יראה תשכרו [פ׳ היה קורא דף י״ד] וצריך להאריך בדל״ת דאחד כדי שימליכוהו בשמים וארץ ובארבע רוחות אמר רב אשי [שם] ובלבד שלא יחטף בחי״ת וצריך שלא יאריך באלף דאחד שלא יראה כאומר אי חד וכשיאמר היום ישתוק מעט ואח״כ יאמר על לבבך שלא יראה כאלו אומר היו׳ יהיו על לבבך ולא למחר וכדאיתא בפ׳ מקום שנהגו [דף ל״ו] שנינו במסכ׳ סוטה [דף ל״ב] שקרית שמע נאמר בכל לשון אמנם אף באותו לשון צריך ליזהר משיבוש שבאותו לשון אמרינן בברכות [כל הסוגיא פרק היה קורא (ברכות דף ט״ז) וע״ש בפירש״י] הקורא ק״ש וטעה ואינו יודע באיז׳ מקום טעה חוזר לראש טעה בין פרשה לפרשה חוזר לפרשה ראשונה טעה בכתבתם ואינו יודע אם בשמע אם בוהיה אם שמוע חוזר לכתבתם ראשונה ואומר שם התלמוד שאם נסתפק לו לאחר שקרא למען ירבו ימיכם אינו חוזר דודאי בכתיב׳ אחרונ׳ עומד שעל הרגל לשונו הוא הולך והלכה כרבי יהודא שאומר [שם בדף י״ג] בין הפרקים שואל בשלום אדם שחייב בכבודו דווקא ומשיב שלום לכל אדם אבל באמצע הפרשה אינו מפסיק לשאול בשלום אלא במי שמתירא ממנו כגון מושל או אנס ומשיב מפני הכבוד [שם] ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשנייה בין שנייה לשמע בין שמע לוהיה אם שמע בין והיה אם שמע לויאמ׳ בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ופי׳ רבי׳ משה [בסוף פ״ג דהלכות ק״ש] כי דינו כאמצע הפרק [שם בדף ט״ו] רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמייא בעידן ק״ש פי׳ לייט מקלל אלא מקנח ידיו בעפר או בצרור ודיו שנאמר ארחץ בנקיון כפי בדבר המנקה ולא כתב במים ודווקא לק״ש אבל לתפלה שהוא מדבר להקב״ה צריך לחזור אחר המים ותניא נמי בפ׳ מי שמתו (ברכות דף כ״ו) היתה טליתו חגורה לו במתניו מותר לקרוא ק״ש ולתפלה עד שיכסה לבו שיש להחמיר יותר בתפלה מטעם שאמרנו ובפ׳ אלו עוברין (פסחים דף מ״ו) אמרינן לתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין פירוש להתפלל בעשרה וליטול ידיו לאכול ילך עד ד׳ מילין לאדם ההולך בדרך ולא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר הא פחות ממיל חוזר ושיעור מיל אלפים אמה ויש מפרש לתפלה ליטול ידיו לתפלה [פ׳ מי שמתו דף ל״ג] כל מקום שיש צואה או מי רגלים וכן גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אין קורין בו אלא א״כ הרחיק ארבע אמות אם היו לאחוריו או לצדדין [שם בדף כ״ז] ואם היו לפניו ירחיק מלא עיניו וכן צריך להרחיק ארבע אמות מן הקבר ומן המת כדאמרי׳ בפ׳ משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג) ודי בהרחקה זו אף כשהן לפניו ומסקינן בפ׳ מי שמתו (ברכות דף כ״ו) שאם היתה הצואה יבישה יותר מכחרס עד שאם זורקה תתפרר והמי רגלים נבלעו בקרקע ואין רישומן ניכר מותר לקרות כנגדן בענין זה וצואה כל שהוא מבטלה ברוק עבה ומי רגלים של פעם אחת אם נתן בהם רביעית מים מותר לקרות עמהם בתוך ד׳ אמות כרבי זכאי וכן פסק רב יוסף ואמר רבא הלכתא כפה כלי על הצואה או על מי רגלים מותר לקרות שם ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח וקורא כרב חסדא דתניא כוותיה וריח רע שאין לו עיקר כגון רוח מותר ללמוד כשהוא יוצא מחבירו אבל מעצמו אסור ואפילו מחבירו היינו דוקא דברי תורה אבל לק״ש אסור עד שיעבור הריח פסק רבי׳ חננאל בתו׳ [שם בד״ה בחבלי שוא] דקיימא לן כרב חסדא דאמר דאסור לקרות ק״ש כשיש צואה על בשרו אפילו מכוסה בבגדיו ואף על גב דרב חסדא תלמידו של רב הונא ורב הונא פליג עליה אזלינן לחומרא תניא בסוף פרק לולב הגזול (סוכה דף מ״ב) קטן שיכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס לגדול פורשים מצואתו וממימי רגליו פ׳ מי שמתו [דף מ״ו] היה רוחץ במים עכורין שאין ריחן רע שאינו רואה את הערוה יושב במקומו וקורא ובצלולין מתכסה בבגד כנגד לבו וכן היה נוהג רבי׳ יעקב וכן אמרינן שם בברכות [דף כ״ה] שטפח באשה ערוה כשהוא מגולה ולא יקרא עד שיחזיר פניו ממנה אע״פ שהיא אשתו היה ישן עם אשתו [שם] אשתו כגופו דמי ואע״פ שנוגעין בקירוב בשר מלמטה הופך פניו וחוצץ טליתו מתחת לבו וקורא וכן בניו ובני ביתו הקטנים אבל לא הגדולים והם תינוקת מבת אחת עשרה שנה ותינוק מבן שתים עשרה שנה אסור לו לקרות עמהם עד שתפסיק טלית ביניהם וכיון שהגיעו לשדים נכונו ושער צומח נחשבים כגדולים וכן פסקו רב אלפס [פ׳ מי שמתו] והלכות גדולות תנן התם [בדף כ״א] נשים ועבדים וקטנים פטורים מקרית שמע פי׳ רבי׳ יעקב [עיין בתו׳ שם] שמדבר בקטן שלא הגיע לחינוך וסיפא דקתני וחייבין בתפלה ובמזוזה וברכת המזון בנשים ועבדים בלבד מדבר ומ״מ מלמדין הקטנים לקרותה כדי לחנכן במצות וכן העוסק במצוה [בפרק היה קורא דף ט״ז] וטרוד בה כגון חתן שנשא בתול׳ אע״פ שאינו עוסק במצוה עדיין הואיל וטרוד בה עד שיבעול פטור מק״ש עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה מכאן ואילך חייב אפי׳ לא בעלה [פ׳ מי שמתו דף י״ח] וכן מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור עד שיקבור המת [שם] והמשמר את המת אע״פ שאינו מתו והחופר קבר למת פטורין מק״ש [בדף י״ט] היו שומרי המת שנים אחד קורא ואחד שומר אמרי׳ בפ״ק דברכות [דף ה׳] כל הקורא ק״ש על מטתו כאלו אוחז חרב פיפיות בידו שנאמר ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם חרב פיפיות בידם בירושלמי [פ״ק] רבי זעירא הוה קרי שמע וחזר וקרי עד שהיה משתקע בשינה ובפ׳ שני דשבועות [דף ט״ו] אומר דרבי יהושע בן לוי היה אומר שיר של פגעים הוא ויהי נועם ומזמור מה רבו צרי וארוממך ה׳ כי דליתני ואחר כן היה ישן:"], "heVersionTitle": "Munkatch, 1901", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מונקאטש, 1901", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5923e990d6e4a97d7711ca46", "index_title": "Tur", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Tur, Orach Chayim 235", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Tur, Orach Chayim 235", "sourceHeRef": "טור, אורח חיים רל״ה", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [1300, 1340], "commentaryNum": 235.0, "collectiveTitle": {"en": "Tur", "he": "טור"}, "he": ["הלכות תפלת ערבית
וכשיגיע הלילה יתפלל תפלת ערבית ואינה חובה שלא נתקנה אלא כנגד איברים ופדרים של תמיד של בין הערבים שלא נתעכלו ביום שקרבין והולכין כל הלילה ומ\"מ מצוה איכא ואין לבטלה ורב אלפס כתב דהאידנא קבעוה חובה ואין לבטלה כלל וזמנה אחר ק\"ש של ערבית דלא כריב\"ל דאמר תפלות באמצע תקנום פי' בבקר ק\"ש ואח\"כ תפלה ובערב תפלה ואח\"כ ק\"ש אלא כרבי יוחנן דאמר ר\"י איזה בן העוה\"ב זה הסומך גאולה לתפלה ואפילו של ערבית הלכך זמנה אחר ק\"ש וברכותיה ומאימתי זמן ק\"ש של ערבית כדתנן בשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן והיינו צאת הכוכבים כ\"כ רב אלפס וכ\"כ רב פלטוי הקורא ק\"ש קודם שראה שלשה כוכבים אם נתכוין לכך לא יצא י\"ח ויחזור ויקרא ויתפלל ואם לא נתכוון לכך וטעה והתפלל אל יחזור ויתפלל וכ\"כ רב עמרם ואפילו קראה תוך בה\"ש שהוא ספק יום ספק לילה איתא בירושלמי שחוזר וקורא אותה וכן פירש\"י שזמנה מיציאת הכוכבים וכתב מה שאנו קורין אותה בבהכ\"נ אין אנו יוצאין בה אלא במה שאנו קורין אותה לפני מטתינו ואותה של בהכ\"נ אינה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד\"ת וכ\"כ ר\"ע שעיקר הקריאה שאדם יוצא בה במה שקורא לפני מטתו ומחמת זה כתב שצריך לברך עליה בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על ק\"ש ור\"ת כתב ודאי אותה של בהכ\"נ היא עיקר שקורין אותה בברכותיה ומה שאנו קורין אותה קודם צאת הכוכבים משום דקיימא לן כרבי יהודה דאמר זמן תפלת המנחה עד פלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה ומשם ואילך חשיב לילה לענין תפלת המנחה ה\"ה נמי לענין ק\"ש משם ואילך הוא זמנה וכ\"כ אבי העזרי מדלא יהבי רבנן זמן להתחלת תפלת הערב ש\"מ שבגמר זמן תפלת המנחה מתחיל זמן תפלת הערב והקשה א\"א ז\"ל על דברי ר\"ת נהי נמי שאין זמן תפלת המנחה כי אם עד פלג המנחה היינו משום שהיא כנגד התמיד וזמנה לא היה כי אם עד פלג המנחה אבל לק\"ש שתלוי בזמן שכיבה אין ראוי לקרות אז שעדיין אינו זמן שכיבה ור\"י פי' כדי לקיים המנהג שאנו סוברים כשאר התנאים של הברייתא שמקדימין זמן ק\"ש לצאת הכוכבים אע\"פ שאין הלכה כר\"א שאומר משעה שקידש היום בערבי שבתות כנגד ר' יהושע שאומר משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ולא הלכה כר\"מ כנגד ר' יהודה מ\"מ לענין תפלה הקלו וגם מתוך הדוחק נהגו כן לפי שהציבור מתקבצין לתפלת המנחה ואילו לא היו קורין שמע ומתפללין תפלת ערב עד צאת הכוכבים היה כל אחד הולך לביתו והיה טורח עליהם להתקבץ אח\"כ ולא היו מתפללין בציבור לפיכך נהגו כן וסמכו על הני תנאי דברייתא אע\"ג דלכתחלה אין לקרותה קודם צאת הכוכבים כסתמא דמתני' ומ\"מ גם לפר\"י אין למהר לקרותה כ\"כ מבעוד יום קודם צאת הכוכבים כי דבר מועט הוא בין תנאי דמתני' ובין תנאי דברייתא. שאלו לרבינו האי ציבור שמקדימין לקרות ולהתפלל קודם צאת הכוכבים איזה עדיף לצלויי בהדייהו ולהניח ק\"ש עד צאת הכוכבים או להמתין עד צאת הכוכבים ולהתפלל ביחיד כדי שיסמוך גאולה לתפלה והשיב מוטב שיתפלל עמהם כדי שיתפלל בציבור אם הוא מפלג המנחה ולמעלה וימתין לקרות שמע עד זמנה (עם ברכותיה ואי צלי ראשונה בהדי ציבור רשות ושנייה חובה שפיר דמי) ולענין סוף זמנה תנן עד סוף האשמורה הראשונה שהוא שליש הלילה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות ר\"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר והלכה כר\"ג דאיפסיקא הלכתא כוותיה ואפילו לכתחלה יכול להמתין לקרות עד שיעלה ע\"ה ומ\"מ אין לו לאכול ולישן עד שיקרא דתניא לא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אוכל קימעא ואישן קימעא ואקרא אח\"כ ק\"ש ואתפלל ונמצא חוטפתו שינה וישן כל הלילה אלא אדם בא מן השדה ונכנס לב\"ה או לבה\"מ אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק\"ש ומתפלל ואח\"כ אוכל פתו וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה אלמא כשהגיע זמן ק\"ש אסור לקבוע סעודתו עד שיתפלל ואם נאנס ולא קראה עד שיעלה ע\"ה יכול לקרותה עד הנץ החמה ומיהו אם קורא אותה אחר שיעלה ע\"ה לא יאמר השכיבנו שאין עתה זמן שכיבה ופי' רי\"ץ גיאות ודאי צ\"ל שתים לפניה ושתים לאחריה אלא לא יאמר נוסח הברכה כמו שהיא אלא יתחיל ותקננו בעצה טובה מלפניך וא\"א ז\"ל כתב שלא יאמר ברכת השכיבנו כל עיקר: "], "heVersionTitle": "Orach Chaim, Vilna, 1923", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "אורח חיים, וילנה תרכ\"ג", "text": ["Laws of the Evening Prayer (Ma’ariv)", "And when the night arrives, one should pray the evening prayer (Ma’ariv) and this prayer is not obligatory, as it was only instituted corresponding to the limbs and fats of the afternoon daily offering that were not consumed during the day, which are offered and burned throughout the night. And nevertheless, there is a mitzvah to daven Maariv, and one should not neglect it. Rav Alfasi (the Rif) writes that nowadays it has been established as obligatory and must not be neglected at all.", "Its time is after the recitation of the evening Kriyat Shema. This is not in accordance with Rabbi Yehoshua ben Levi, who held that the prayers were instituted between the recitations of Shema—meaning, in the morning one recites Shema and then prays, while in the evening one prays and then recites Shema. Rather, it follows Rabbi Yochanan, who said: “Who is destined for the World to Come? One who connects redemption directly to prayer,” and this applies even at night. Therefore, the time for Ma’ariv is after Shema and its blessings.", "And from when is the time for the evening Shema? As we learn in the Mishnah: “From the time the Cohanim enter to eat their terumah,” which is at nightfall (the appearance of the stars). This is what the Rif writes, and so too Rav Paltoi writes that one who recites Shema before seeing three stars if he intends to fulfill his obligation then, he does not fulfill his obligation, and he must repeat it and pray. But if he did not intend to fulfill his obligation and he made a mistake and he prayed, he shouldn't go back and pray again. And Rav Amram also writes like this.", "And even if one recited Shema during twilight (which is of doubtful status, day or night), its says in the Jerusalem Talmud states that he must go back and read it again. And similarly Rashi explains that its time is from the emergence of the stars, and he writes that when we recite Shema in the synagogue, we do not fulfill our obligation with it; rather, we fulfill it through what we recite before going to bed. And when we say it in the synagogue it is only in order to begin the prayer in a framework of words of Torah.", "And Rav Amram also writes that the essential recitation by which one fulfills his obligation is the one recited before going to bed, and therefore he wrote that one must recite the blessing “Blessed are You… who commanded us concerning the recitation of Kriyat Shema” before its recitation before bed.", "Rabbeinu Tam, however, writes, that certainly the synagogue recitation is the primary one, since it is recited with its blessings. As for the fact that it is recited before nightfall, this is because we follow Rabbi Yehuda, who holds that the time for the afternoon prayer extends only until Plag HaMincha (one and a quarter hours before nightfall). From that point onward it is considered night with respect to the afternoon prayer, and the same applies to Shema: from that point onward is its time. The Avi HaEzri writes similarly, reasoning that since the Sages did not give a specific starting time for the evening prayer, it follows that when the time for Mincha ends, the time for Ma’ariv begins.", "My father, of blessed memory, challenged Rabbeinu Tam’s view: Even if the time for Mincha ends at Plag Hamincha because it corresponds to the daily offering, whose time extended only until Plag HaMincha, Shema depends on the time of lying down (when people go to bed), and it is not appropriate to recite it then (right after Plag HaMincha), since it is not yet the time when people lie down.", "Rabbi Yitzchak (the R\"i) explains that in order to justify the custom, we rely on the other Tannaim mentioned in the baraissa, who advance the time of Shema to before nightfall—even though the halacha does not follow Rabbi Eliezer, who says it begins from when the day is sanctified on Friday evening, who argues against Rabbi Yehoshua who says its time starts when the Cohanim go to eat their Terumah, nor does the Halacha follow Rabbi Meir against Rabbi Yehuda. Nevertheless, regarding prayer they were lenient. Additionally, due to practical necessity this custom developed to recite the Shema before the emergence of the stars: the congregation gathers for Mincha, and if they were not to recite Shema and pray Ma’ariv until nightfall, everyone would go home and it would be difficult to reconvene, resulting in a loss of communal prayer. Therefore, they relied on those Tannaim of the baraissa who held that it could be read before the the emergence of the stars, even though ideally Shema should not be recited before nightfall, in accordance with the plain ruling of the Mishnah.", "And nevetheless, even according to Rabbi Yitzchak, however, one should not recite it too early while it is still daytime, since the difference between the timeframes of the Mishnah and the baraissa is veyr minimal.", "They asked Rabbeinu Hai Gaon: regarding a congregation that recites Shema and prays before nightfall, which is preferable: should one pray with them and delay Shema until nightfall, or should one wait until nightfall and pray alone in order to connect redemption to prayer? He answered: it is better to pray with them in order to pray with the community, provided it is from Plag HaMincha and onward, and then wait to recite Shema at its proper time (with its blessings, and if one prays once with the congregation voluntarily and the second prayer is obligatory, this is acceptable.", "And in regards to the end time of Shema: the Mishnah teaches that it extends until the end of the first watch, which is one-third of the night, this is the opinion of Rabbi Eliezer. The Sages say until midnight. Rabban Gamliel says until dawn. The halacha follows Rabban Gamliel, and even ideally one may wait until dawn to recite it.", "Nevertheless, one may not eat or sleep until he has recited it, as it is taught: A person should not come in from the field in the evening and say, “I will eat a little, sleep a little, and then recite Shema and pray,” lest sleep overtake him and he sleep the entire night. Rather, when a person comes in from the field, he should enter the synagogue or the study hall; if he is accustomed to reading Scripture, he should read; if he is accustomed to studying Mishnah, he should study; then he should recite Shema and pray, and afterward eat his bread. Anyone who transgresses the words of the Sages is liable to death.", "Therefore once the time for Shema has arrived, it is forbidden to establish a meal before praying.", "And if one was prevented and did not recite Shema until dawn, he may still recite it until sunrise. However, if he recites it after dawn, he should not say the blessing םכ “Hashkiveinu,” since it is no longer the time for lying down.", "And the Ritz Gaitz explains that one must still recite the two blessings before and the two after Shema, rather one should not say the standard text of that blessing; rather, he should begin, “Grant us wise counsel from before You.” (only leaving out the first word of the \"Hashkiveinu\" Bracha, which is \"Hashkiveinu\" meaning when we lie down.) My father, of blessed memory, writes that one should not recite the blessing of Hashkiveinu at all in that case."], "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "5923e990d6e4a97d7711ca48", "index_title": "Shulchan Arukh, Orach Chayim", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Shulchan Arukh, Orach Chayim 235:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Shulchan Arukh, Orach Chayim 235:1", "sourceHeRef": "שולחן ערוך, אורח חיים רל״ה:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1563], "commentaryNum": 235.0001, "collectiveTitle": {"en": "Shulchan Arukh, Orach Chayim", "he": "שולחן ערוך, אורח חיים"}, "heTitle": "שולחן ערוך, אורח חיים", "he": "זמן ק\"ש של ערבית. ובו ד סעיפים:
זמן קריאת שמע בלילה משעת יציאת שלשה ככבים קטנים ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו ואם קראה קודם לכן חוזר וקורא אותה בלא ברכות ואם הצבור מקדימים לקרות ק\"ש מבעוד יום יקרא עמהם ק\"ש וברכותיה ויתפלל עמהם וכשמגיע זמן קורא ק\"ש בלא ברכות: הגה ומיהו לא יחזור ויתפלל בלילה אע\"פ שהצבור מקדימים הרבה לפני הלילה אלא אם כן הוא רגיל בשאר פרישות וחסידות דאז לא מתחזי כיוהרא מה שיחזור ומתפלל (מרדכי ריש ברכות והגהות מיימוני פ\"ב מהלכות תפלה ותרומת הדשן ס\"א):", "heVersionTitle": "Maginei Eretz: Shulchan Aruch Orach Chaim, Lemberg, 1893", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "ספר מגיני ארץ: שלחן ערוך. למברג, תרנ\"ג", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "59ef2dadd6e4a90d4d5be21c", "index_title": "Steinsaltz on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Steinsaltz on Berakhot 2a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Steinsaltz on Berakhot 2a:1", "sourceHeRef": "ביאור שטיינזלץ על ברכות ב׳ א:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1950, 2010], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Steinsaltz", "he": "ביאור שטיינזלץ"}, "heTitle": "ביאור שטיינזלץ על ברכות", "he": "א ראשיתה של מסכת ברכות — ראשונה לכל המסכתות שבששת הסדרים — היא בענין קריאת שמע, שיש בה קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות, והריהי משמשת איפוא כיסוד ושורש לכל הנשנה בעקבותיה. ופותחים בדיני זמן קריאת שמע: מאימתי (ממתי, מאיזו שעה) מתחיל הזמן בו קורין (קוראים) את קריאת שמע בערבין (בערבים)? משעה שהכהנים הטמאים (כגון מצורע או זב) שנטהרו נכנסים לאכול בתרומתן. ועד מתי הוא זמן קריאת שמע של ערבית? עד סוף האשמורה הראשונה של הלילה. שכך מובנה של המלה \"ובשכבך\" הנאמרת במצות קריאת שמע של ערבית (דברים ו, ז) — כאשר נפנה האדם לשכב על מיטתו על מנת לישון, וזמן הקריאה הריהו איפוא פרק הזמן בו אנשים מכינים את עצמם לשנת הלילה, והוא בחלקו הראשון של הלילה, אלו דברי ר' אליעזר.", "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Hebrew", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5b90e788f235dd0017010d0c", "index_title": "Petach Einayim on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Petach Einayim on Berakhot 2a:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Petach Einayim on Berakhot 2a:2", "sourceHeRef": "פתח עינים על ברכות ב׳ א:ב׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1750, 1790], "commentaryNum": 3.0002, "collectiveTitle": {"en": "Petach Einayim", "he": "פתח עינים"}, "heTitle": "פתח עינים על ברכות", "he": "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן וכו'. ראיתי להרב מהר\"ם חאגי\"ז בס' משנת חכמים סי' תקמ\"ה שכתב וז\"ל תלי תנא זמן ק\"ש משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ולא תני משעת צאת הככבים להורות לנו דבכל מקום זמן ק\"ש אנו משערין לפי אורך קצרות היום שבעיר קדשנו ירושלם ת\"ו דשם אוכלי' הכהנים התרומה בצאת הככבים ובזה נסתלקה קושית התו' בברכו' דף ב' ד\"ה והא קמ\"ל וזה למדתי משיטת הגמרא נקראת בשם לוית חן עכ\"ל וס' לוית חן איננו פה עמנו. ולי ההדיו' אין דבריו מחוורין חדא דהכא בשכבך ובקומך כתיב ואמרו בשעה שבני אדם שוכבין ובשעה שבני אדם עומדין ותו דאפי' בשבתות וימים טובים דלא תלו בשכיבה ובקימה אין הזמן תלוי בזמן ירושלם עה\"ק רק בכל מקום לפי זמנו ועיין בתשובו' הרדב\"ז דפוס ויניציאה סי' ע\"ו. ולישו' קושית התוס' הנז' עמ\"ש הגאון מהר\"ש נר\"ו בספרו בנין אריאל הנדפס מחדש. והביא דבריו בס' עטרת ראש דף ה' ע\"ב והוסיף נפך ע\"ש באורך:", "heVersionTitle": "Petach Einayim, Jerusalem 1959", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5b90e788f235dd0017010d0e", "index_title": "Petach Einayim on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Petach Einayim on Berakhot 2a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Petach Einayim on Berakhot 2a:1", "sourceHeRef": "פתח עינים על ברכות ב׳ א:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1750, 1790], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Petach Einayim", "he": "פתח עינים"}, "heTitle": "פתח עינים על ברכות", "he": "משנה. מאימתי וכו' ראשונים שאלו דהול\"ל אימתי קורין. ואפשר דרך רמז שרצה לחבר תורה שבכתב ותורה שבע\"פ כי סוף התורה לעיני כל ישראל הרי שסיים באות למ\"ד וגם סוף המקרא בסוף ד\"ה סיים ויעל ולכן התחיל במ\"ם מאימתי שתהא סמוכה למקרא. [ואפשר לרמוז כי למד מם סיום התורה והתחלת המשנה הם רמז לז\"ת כל א' כלולה מעשר והם זו\"ן כי עיקר התורה והמצות ליחדם כידוע]. וחילק המשניות שהם תורה שבע\"פ שהיא בחינת אות ה לששה סדרים בחינת אות ו ליחדא קבה\"ו מלבד טעמים אחרים שיש. וכן בתורה שבכתב שהיא בחינת אות ו נחלק לה' חומשים בחינת אות ה ליחד קבה\"ו. ובתיבת מאימתי שם תמצא אמת שהוא ת\"ת ושאר אותיות גי' ס' נגד ו\"ק כל אחד כלול מעשר וכנגד ס' מסכתות:
ומהר\"ש סירילייו בשם גאון כתב מאימתי כמו מתי אבא ואראה פני אלהים הביאו הרב שדה יהושע וע\"ש מה שכתב עוד. ולדעת גאון אפשר לרמוז כי רבינו הקדוש מחבר המשניות הוסיף על מתי אותיות מאי הוא ר\"ת ממני אני יהודה לרמוז שמו הקדוש. ויען היה ניצוץ יעקב אבינו ע\"ה לכך פתח בק\"ש דערבית כי כן יעקב אע\"ה תקן תפלת ערבית כי יעקב רומז לת\"ת בסוד תתן אמת ליעקב ולכן תקן מדת לילה בחינ' מ' ליחד קבה\"ו ורבינו הקדוש יאחז צדיק דרכו:
א\"נ דרך רמז פתח בק\"ש דערבית שהיא המצו' ראשונה שמקיים בר מצוה אחרי שהשלים י\"ג שנה ונכנ' בי\"ד אור לי\"ד תחילת חיובו במצות על הרוב מקיי' מצות ק\"ש דערבית וזו מצוה ראשונה:", "heVersionTitle": "Petach Einayim, Jerusalem 1959", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5bcc66b21861f70017fc8079", "index_title": "Penei Yehoshua on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Penei Yehoshua on Berakhot 2a:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Penei Yehoshua on Berakhot 2a:2", "sourceHeRef": "פני יהושע על ברכות ב׳ א:ב׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1702, 1752], "commentaryNum": 3.0002, "collectiveTitle": {"en": "Penei Yehoshua", "he": "פני יהושע"}, "heTitle": "פני יהושע על ברכות", "he": "במשנה מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. מסקינן בשמעתין דהיינו מצאת הכוכבים ומילתא אגב אורחא קמ\"ל דכהנים אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים. וכתבו התוס' אף ע\"ג דמתני' היא בנגעים אפ\"ה דרך התנא לאשמעינן בקוצר מה ששנויה במקום אחר. אמנם לענ\"ד נראה דרבינו הקדוש פתח פיו בלשון חכמה לתלות דין ק\"ש באכילת תרומה לכהנים משום דתרווייהו חדא טעמא אית להו והיינו לפי מה שכתבו התוס' דזמן ק\"ש תלויה בתפילת ערבית ואם כן לפי מאי דמסקינן בשמעתין דעיקר ספיקא באכילת תרומה אי הוי מתחלת שקיעה או מסוף שקיעה תליא בלישנא דקרא ובא השמש וטהר וא\"כ ממילא שייך הך ספיקא גופא נמי בזמן תפלת ערבית שתיקן יעקב אבינו כדאיתא במכילתין ובחולין פרק ג\"ה דילפינן לה מקרא דויפגע במקום וכתיב בהאי קרא וילן שם כי בא השמש א\"כ כאן שנה לנו בלשון קצרה דטעמא דזמן ק\"ש ואכילת תרומה בהדדי מישך שייכי ואפ\"ה א\"ש הא דמסקינן בסמוך מלתא אגב אורחא קמ\"ל דאל\"כ הו\"ל למתני סתמא בהדיא משעת צאת הכוכבים כי היכי דתני התם כנ\"ל. ואף לפירוש רש\"י ומסקנת התוספות שאפרש בסמוך בלשון התוס' דזמן ק\"ש מדינא לא תליא בזמן תפילה אפ\"ה ודאי מעיקרא דתקנתן נהגו כ\"ע לסמוך ק\"ש לתפלה של ערבית וא\"כ ממילא עיקר זמן ק\"ש לכתחילה היינו בזמן תפלת ערבית וכדפרישית כן נ\"ל ודו\"ק. ומה שיש לדקדק עוד בזה. יבואר בסוגיא שלפנינו אי\"ה:", "heVersionTitle": "Penei Yehoshua, Warsaw 1861", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "פני יהושע, וורשא תרכ\"א-תרכ\"ב", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5bcc66b21861f70017fc807b", "index_title": "Penei Yehoshua on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Penei Yehoshua on Berakhot 2a:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Penei Yehoshua on Berakhot 2a:3", "sourceHeRef": "פני יהושע על ברכות ב׳ א:ג׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1702, 1752], "commentaryNum": 3.0003, "collectiveTitle": {"en": "Penei Yehoshua", "he": "פני יהושע"}, "heTitle": "פני יהושע על ברכות", "he": "בפרש\"י ד\"ה עד סוף כו' ומשם ואילך עבר זמנו כו' ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא י\"ח עכ\"ל. ולכאורה לשונו תמוה בזה ששינה והיפך סדר לשון המשנה להקדים המאוחר נלע\"ד דעיקר כוונתו בזה להכריח פירושו דק\"ש שאנו קורין בבהכ\"נ שאינו מעיקר מצות ק\"ש ואפילו בדיעבד וצריך לחזור ולקרותה משתחשך משום דלכאורה היה נראה להיפך דבדיעבד כ\"ע מודו דיצא י\"ח אפילו קודם שתחשך כיון דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא כמו שאבאר לקמן ובזה היה נראה לקיים מה שאנו מקדימין לקרותה בבית הכנסת והיינו משום טורח הציבור דברוב עם הדרת מלך וחשיב כשעת הדחק לכך הוכרח רש\"י להקדים סוף הזמן דודאי אפילו בדיעבד אינו יוצא לר\"א ולחכמים כדמוכח ממעשה דבניו של ר\"ג דאין לך דיעבד גדול מזה ואפ\"ה משמע דמאן דלית ליה דר\"ג לא הוי זמן ק\"ש כלל לצאת י\"ח אע\"ג דאיכא אינשי דהוי להו הך זמן תחילת זמן שכיבתן כדמוכח להדיא מפרש\"י ז\"ל לקמן דף ט' גבי שלא יאמר השכיבנו וכ\"ש לאחר חצות לחכמים ואחר אשמורה ראשונה לר\"א דאיכא אינשי דלדידהו הוי זמן תחילת שכיבה ומדחזינן דאפילו הכי אף בדיעבד לא יצא דהיינו פלוגתייהו אלמא דלעולם אין יוצאין אלא בזמן שהוא זמן שכיבה לרוב העולם א\"כ לפ\"ז ממילא ע\"כ לענין תחילת זמן שכיבה נמי הכי הוא דאפילו בדיעבד אינו יוצא קודם צאת הכוכבים אלא דמה שאנו קורין אותה בבית הכנסת היינו כדמסיק רש\"י ז\"ל בשם הירושלמי ומה שיש לדקדק עוד בדברי רש\"י ז\"ל יבואר בסמוך:", "heVersionTitle": "Penei Yehoshua, Warsaw 1861", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "פני יהושע, וורשא תרכ\"א-תרכ\"ב", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5c17a6acca56dc0056e18c2a", "index_title": "Likutei Halakhot", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Likutei Halakhot, Orach Chaim, Laws for Morning Blessings 5:40:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Likutei Halakhot, Orach Chaim, Laws for Morning Blessings 5:40:1", "sourceHeRef": "ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות ברכת השחר ה׳:מ׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1814, 1844], "commentaryNum": 40.0001, "collectiveTitle": {"en": "Likutei Halakhot", "he": "ליקוטי הלכות"}, "heTitle": "הלכות ברכת השחר", "he": "וְזֶהוּ (בְּרָכוֹת ב) מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בָּעַרְבִית מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן שֶׁקָּבְעוּ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בַּאֲכִילַת הַכֹּהֲנִים אֶת הַתְּרוּמָה כִּי כְּבָר מְבֹאָר שֶׁעִקַּר קְרִיאַת שְׁמַע הוּא בְּחִינַת בִּטּוּל אֶל הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְכוּ' כַּנַּ\"ל, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לִבְחִינַת כֹּהֵן אִישׁ חֶסֶד, בְּחִינַת (יְשַׁעְיָה סא), וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ וְכַנַּ\"ל וְזֶה בְּחִינַת תְּרוּמָה שֶׁאוֹכְלִין הַכֹּהֲנִים, כִּי תְּרוּמָה בְּחִינַת צְדָקָה נִדְבַת לֵב שֶׁצְּרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְהַפְרִישׁ מֵרֵאשִׁית תְּבוּאָתָם לִתֵּן פַּרְנָסָה לְכֹהֲנֵי ה' בְּחִינַת מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי (וְכַמּוּבָן בְּהַתּוֹרָה חֲבָלִים נָפְלוּ וְכוּ' שֶׁתְּרוּמָה בְּחִינַת צְדָקָה) וְעַל-יְדֵי הַצְּדָקָה מְרִימִים הַדַּעַת שֶׁל הַזְּקֵנִים וְכוּ' וְנִכְלָלִין בַּזְּקֵנִים דִּקְדֻשָּׁה הַמּוֹסִיפִין קְדֻשָּׁה וְדַעַת בְּכָל יוֹם וָיוֹם, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לְרָצוֹן וְכוּ' שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִמְתָּקִין כָּל הַדִּינִים שֶׁבְּכָל הַכּ\"ד בָּתֵּי דִּינִים וְכוּ' כַּנַּ\"ל שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מ\"ט אוֹתִיּוֹת שֶׁבִּשְׁמַע וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד וְכוּ' כַּנַּ\"ל וְעַל-כֵּן שִׁעוּר תְּרוּמָה תְּרֵי מִמֵּאָה שֶׁהוּא אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים, כִּי הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא בְּחִינַת שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁכִין כָּל הַאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה שְׁעָרִים שֶׁהֵם בְּחִינַת מ\"ט אוֹתִיּוֹת שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעִקָּרָם הוּא קוּצָא דְּאוֹת ד' שֶׁהוּא בְּחִינַת סוֹד הַנְּקֻדָּה הַנַּ\"ל בְּחִינַת שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים שֶׁסָּתוּם וְנֶעְלָם וּמְרֻמָּז רַק בְּסוֹד נְקֻדָּה שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בְּחִינַת קוּצָא דְּאוֹת ד' דְּאֶחָד שֶׁהוּא בְּחִינַת י', שֶׁכָּל הַחֲמִשָּׁה תֵּבוֹת שֶׁהֵם \"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה'\" נִכְלָלִין שָׁם, כַּמּוּבָן בְּתִקּוּנֵי זֹהַר שֶׁהֵם בְּחִינַת ה' אֲבָנִין דְּקִירְטָא, בְּחִינַת (שְׁמוּאֵל-א יז) חֲמִשָּׁה חֲלוּקֵי אֲבָנִים שֶׁלָּקַח דָּוִד בְּעֵת שֶׁלָּחַם עִם גָּלְיַת שֶׁכָּפַר בָּרָצוֹן וְהִתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם לְבַטְּלָם מִקְּרִיאַת שְׁמַע, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ\"י שָׁם, וְדָוִד הִכְנִיעוֹ עַל-יְדֵי חֲמִשָּׁה חֲלוּקֵי אֲבָנִים שֶׁהֵם בְּחִינַת חָמֵשׁ תֵּבוֹת שֶׁל שְׁמַע וְכוּ' כַּנַּ\"ל וְכוֹלְלָם בְּאֶחָד שֶׁהָעִקָּר הוּא קוּצָא דְּאוֹת ד' שֶׁהוּא י', כִּי חָמֵשׁ פְּעָמִים י' הוּא חֲמִשִּׁים, שֶׁהוּא תַּכְלִית הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וּמִשָּׁם עִקַּר הַמְשָׁכַת הָרָצוֹן לִבְחִינַת מ\"ט שְׁעָרִים שֶׁהֵם כ\"ה אַתְוָן שֶׁל שְׁמַע לְהַמְתִּיק כ\"ד בָּתֵּי דִּינִים עַל-יְדֵי בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד וְכוּ' כַּנַּ\"ל, כִּי אֲבָנִים בְּחִינַת רָצוֹן כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ\"ל בְּחִינַת אֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ וְכוּ' עַיֵּן שָׁם וְזֶה בְּחִינַת תְּרוּמָה שֶׁהוּא אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים, כִּי תְּרוּמָה בְּחִינַת צְדָקָה, וְעַל-יְדֵי זֶה עִקַּר הַמְשָׁכַת הָרָצוֹן וְכוּ' בְּחִינַת פִּדְיוֹן הָעֶלְיוֹן כַּנַּ\"ל וְעַל-כֵּן הַתְּרוּמָה שַׁיָּכָה לַכֹּהֲנִים דַּיְקָא, כִּי עִקַּר הַתִּקּוּן לִזְכּוֹת לִבְחִינַת כֹּהֵן בְּחִינַת וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ וְכוּ' כַּנַּ\"ל, וְעַל-כֵּן תָּלוּ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בַּאֲכִילַת תְּרוּמָה שֶׁל הַכֹּהֲנִים כִּי הֵם בְּחִינָה אַחַת לְהִכָּלֵל בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וּלְהַמְשִׁיךְ מִשָּׁם הַמְתָּקַת הַדִּינִים וְכוּ' עַד שֶׁיַּעֲלוּ הַכֹּל לְשָׁם שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנָם חָזָק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תָּמִיד וְכוּ' וְכַנַּ\"ל, כִּי אֲכִילָה דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת אֲכִילַת הַכֹּהֲנִים אֶת הַתְּרוּמָה הוּא בְּחִינַת הֶאָרַת הָרָצוֹן שֶׁמֵּאִיר בְּיוֹתֵר בִּשְׁעַת הָאֲכִילָה כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה כִּי מְרַחֲמֵם וְכוּ' סִימָן ז לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא:", "heVersionTitle": "Likutei Halachot: Orach Chaim 1", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "ליקוטי הלכות, אורח חיים א", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5c17b85bb071e100bf4df466", "index_title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema 1:9:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema 1:9:1", "sourceHeRef": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות קריאת שמע א׳:ט׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1545, 1575], "commentaryNum": 9.0001, "collectiveTitle": {"en": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema", "he": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות קריאת שמע"}, "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות קריאת שמע", "he": "איזהו זמן קריאת שמע בלילה. משנה שם (ברכות ב'.) מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ומפרש בגמרא דהיינו משעת צאת הכוכבים ונחלקו שם באותה משנה עד אימתי סוף זמנה ופסק כחכמים שאמרו עד חצות ואמרו בגמרא [שם ד] דחכמים ס\"ל דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא שאמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה שלא יאמר אוכל ואשתה ואחר כך אקרא קריאת שמע וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. וז\"ש רבינו כדי להרחיק את האדם מן הפשיעה דפשיעה היא לאכול ולשתות קודם קריאת שמע ואחר חצות נהי דיצא י\"ח קריאת שמע בזמנה מ\"מ הרי עבר על דברי חכמים וכדי שלא לעבור על דבריהם יהיה זהיר לקרותה מיד אחר יציאת הכוכבים קודם שיאכל וישתה: \n\n", "heVersionTitle": "Torat Emet 363", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5c17b8cab071e100bf4e3ab6", "index_title": "Likutei Halakhot", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Likutei Halakhot, Orach Chaim, Laws of Reciting Shema 3:7:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Likutei Halakhot, Orach Chaim, Laws of Reciting Shema 3:7:1", "sourceHeRef": "ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות קריאת שמע ג׳:ז׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1814, 1844], "commentaryNum": 7.0001, "collectiveTitle": {"en": "Likutei Halakhot", "he": "ליקוטי הלכות"}, "heTitle": "הלכות קריאת שמע", "he": " וְזֶה שֶׁנָּתַן הַתַּנָּא סִימָן (בְּרָכוֹת ב) מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן וְנָתַן הַסִּימָן לִזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע מִשְּׁעַת אֲכִילָה כִּי קְרִיעַת שְׁמַע הוּא בְּחִינַת הֶאָרַת בֵּן וְתַלְמִיד שֶׁעַל-יְדֵי זֶה מֵאִיר הָרָצוֹן בִּשְׁעַת אֲכִילָה כַּנַּ\"ל וְזֶה בְּחִינַת לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן דַּיְקָא כִּי אֲכִילַת תְּרוּמָה זֶה בְּחִינַת הֶאָרַת הָרָצוֹן בִּשְׁעַת אֲכִילָה שֶׁהוּא בְּחִינַת מַה כַּנַּ\"ל שֶׁזֶּה בְּחִינַת תְּרוּמָה שֶׁאֵין לָה שִׁעוּר בְּחִינַת מ\"ה בְּחִינַת תְּרוּמָה וּמֵחֲמַת שֶׁאָנוּ צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה אֲכִילָתֵנוּ בִּבְחִינָה זוֹ שֶׁמֵּאִיר בִּשְׁעַת הָאֲכִילָה הֶאָרַת הָרָצוֹן עַל-כֵּן אָנוּ צְרִיכִין לִפְרֹשׁ קֹדֶם הָאֲכִילָה תְּרוּמָה וְחַלָּה לַכֹּהֵן שֶׁהֵם בְּחִינַת מ\"ה כִּי אֵין לָהֶם שִׁעוּר כְּדֵי שֶׁיָּאִיר בְּהָאֲכִילָה הֶאָרַת הָרָצוֹן כַּנַּ\"ל. וְעַל-כֵּן נָתַן הַתַּנָּא סִימָן לִקְרִיאַת שְׁמַע מִשְּׁעַת אֲכִילַת תְּרוּמָה שֶׁהוּא בְּחִינַת הָרָצוֹן שֶׁמִּתְגַּלֶּה בִּשְׁעַת אֲכִילָה וְכוּ' כַּנַּ\"ל וְכֵן בִּבְרַיְתָא שְׁאָר הַתַּנָּאִים רֻבָּם נָתְנוּ סִימָן מִשְּׁעַת אֲכִילָה מִשָּׁעָה שֶׁהֶעָנִי אוֹכֵל פִּתּוֹ וְכוּ' (שָׁם) כִּי קְרִיאַת שְׁמַע הוּא בְּחִינַת הֶאָרַת בֵּן וְתַלְמִיד שֶׁעַל-יְדֵי זֶה מֵאִיר הָרָצוֹן בִּשְׁעַת אֲכִילָה כַּנַּ\"ל:", "heVersionTitle": "Likutei Halachot: Orach Chaim 1", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "ליקוטי הלכות, אורח חיים א", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5c17b94db071e100bf4e917f", "index_title": "Shenei Luchot HaBerit", "category": "Musar", "type": "", "ref": "Shenei Luchot HaBerit, Vavei HaAmudim 22:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Shenei Luchot HaBerit, Vavei HaAmudim 22:2", "sourceHeRef": "שני לוחות הברית, ווי העמודים כ״ב:ב׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1611, 1631], "commentaryNum": 22.0002, "collectiveTitle": {"en": "Shenei Luchot HaBerit", "he": "שני לוחות הברית"}, "he": "אמר זכריה הנביא ע\"ה קפיטל ח' (פסוק ג), כה אמר י\"י שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים ונקראתי ירושלים עיר האמת. וקשה לי מה ענין השם הזה שקראה עיר האמת ולא עיר הצדק או עיר המשפט וכיוצא. הגם לכאורה בדרך הלצה יש ליישב כמו על דרך שפירשתי במקום אחר בפסוק (תהלים קכח, ה) וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך מלת בטוב ירושלים צריך ביאור ופירשתי ע\"ד המשנה דערכין פרק ט' משנה ו' עיר שגגותיה חומתה ושאינה מוקפת חומה ימות יהושע בן נון אינן כבתי ערי חומה ואלו הן בתי ערי חומה ג' חצירות של ב' בתים מוקפת חומה ימות יהושע בן נון כגון קצרה הישנה של צפורי ותקרה של גוש חלב ויורפת הישנה וגמלה וגדוד וחדיד ואונו וירושלים ופירש הרב ברטנורי וירושלים דקא תשיב במתניתא קיימא לן דאין בית מלוט בירושלים הלכך איכא למ\"ד בגמרא דתרתי ירושלים הוו ואין זה ירושלים הקדושה שאין הבת חלוט בה אלא ירושלים אחרת היה בארץ ישראל וגם הוא מוקפת חומה ימות יהושע בן נון וזה רמז המקרא וראה בטוב ירושלים בטוב דייקא לאפוקי ירושלים אחרת בארץ ישראל לא קרוי בשם טוב ואפשר לעתיד לבוא כדי להוציא מן הטעות קרא לירושלים עיר בשם אמת ולא בשם אחר לבאר זה אקדים ביאור פסוק בדניאל כתיב (ט, כ) ועוד אני מדבר ומתפלל ומודה וגו' ויבין וידבר עמו ויאמר דניאל עתה יציאתי להשכילך בינה בתחלת תחנוניך יצא הדבר ואני באתי להגיד לך כי חמודות אתה ובין בדבר והבין וראה וגו' וקשה לי כי בכל הנביאים שנתנבאו לישראל לא מצינו תואר הזה לאמר אליהם בשם חמודות כמו לדניאל ואגב יתבאר ענין שאמר כי בתחלת תחנוניך יצא הדבר למה תלה הדבר שהיה בתחלה ויתבאר הענין ע\"ד מה שמסיק בתוספתא פ\"ק דברכות (א, טז) כיוצא בו (תהילים עו, ג) ויהי בשלם סוכו וכי מה ראה הקב\"ה להחזיר להש' הראשון לפי שהוא אומר (ירמיהו לב, לא) על אפי היתה לי עיר הזאת ומן היום אשר בנו אותה עד היום הזה להסירה מעל פני יכול אף עכשיו כן הרי הוא בחמה תלמוד לומר ההר חמד אלהים לשבתו הרי הוא בחמדה בתאוה מלמד שכיפר לה חורבנה שאין כינה חוזרת עד שתעשה הר שנאמר (דברים ג, כה) ההר הטוב הזה והלבנון כו' ע\"ש. הרי לך לפניך מתוך שמצאנו שקראה הכתוב (תהלים סח, יז) ההר הזה חמד אלהים על ידי החמדה יראה שיסולק האף והחמה מה שהיה בתחלה והנה מצינו בתפלה ראשונה בדניאל (ט, טז) אדני בכל צדקותיך ישוב נא אפך וחמתך מעירך ירושלים הר קדשיך כי בחטאינו וגו' ועתה שמע אלהינו וגו' האר פניך על מקדשך השמם וגו' א\"כ עין בעין יראה שדניאל התחיל להתפלל על שאמר הקב\"ה כי על אפי ועל חמתי היתה עיר הזאת ביקש הוא רחמים והתפלל ואמר ישוב נא אפך וחמתך וגו' וקשה מאין התבונן דניאל וראה להתפלל כך ואין זה אלא שראה המקרא זה ההר חמד אלהים לשבתו א\"כ נראה שעדיין הוא בחמדה ובתאוה ומזה מצא מקום להתפלל שוב מחרון אפך וחמתך וזה הענין רמז לו בנבואה בתחלת תחנוניך יצא הדבר במה שביקש רחמים שישוב מאף וחמה על זה אמר ואני באתי הגיד לך כי חמודות אתה חמודות דייק מכח שמצאת מקום להתפלל מן הפסוק ההר חמד אלהים לשבתו לכן אמר לו כי איש חמודות אתה ועל ידי זה ראיתי ליישב במה שאנו אומרים אב הרחמים הטיבה ברצונך את ציון ותבנה חומות ירושלים וקשה מה נפקא לן בחומות ירושלים כי כל מגמתינו לבנין בית המקדש ולהביא קרבנות לכפר על כל עונותינו אך החומות לאו תכלית הן אלא הוא הדבר אשר דברתי כי מצינו במאמר רז\"ל (מכילתא בשלח פרשה ו' פסקא ד) גבי (בשלח יד, כט) והמים היו לחומה אל תקרי חומה אלא חימה ומקטרגים מפני מה אלו נצולים ואלו נטבעים הללו עובדי ע\"ז והללו עובדי ע\"ז כו' א\"כ נראה שרז\"ל דרשו ממלת והמים היו לחומה למלת חימה ע\"ז אנחנו מבקשים רחמים ותחנונים אחר שנאמר כי על אפי' ועל חמתי היתה עיר הזאת מבקשים אנחנו ג\"כ רחמים להפוך ממלת חימה לחומה ומתפללים ותבנה חומות ירושלים להפוך מן חימה לחומה נגד מה שמלפנים רצה להפוך מלת חומה לחימה ולפי זה נבוא לביאור הפסוק שבתי לירושלים וגו' ונקראה ירושלים עיר האמת והוא על דרך גמרא דתענית (ה, א) אמר ליה רב נחמן לר' יצחק מה דכתיב (הושע יא, ט) בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אמר הקב\"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה כו' וכתבו התוספת פי' בעיר ממש ויש מפרשים פשטא דקרא בעיר בשנאה כלומר לא אבוא בעיר בשנאה ועיר לשון שנאה הוא כמו (ישעיה יד, כא) ומלאו פני תבל ערים וכמו (שמואל א' כח, טז) ויהי עריך וכמו (דניאל ד, טז) חלמא לשנאך ופשריה לערך ומשום הכי יובן שפיר הפסוק ונקראה ירושלים עיר ובא הכתוב לגלות דילמא ח\"ו שם עיר מורה על שנאה כמו שנאמר במקום אחר על אפי ועל חמתי וגו' כאשר נחרבה בעו\"ה עז\"א ונקראה עיר האמת שתהיה קיימת לעולם כי מקרא מלא הוא במשלי (יב, יט) שפת אמת תכון לעד א\"כ העיר שיקרא אמת על שם שפת אמת שיהיה בתוכה יקויים בה תכון לעד ולא ימוש ולא ימוט לעולם וא\"כ עיר ממש הוא ולא לשון שנאה פירוש אחר על מה שיקרא ירושלים עיר האמת וצריך אני להקדים מה שהובא בטור א\"ה ובבית יוסף סימן קכ\"ח שצריך לכתוב שם העיר בגט ויש דעות שאם היא עיר גדולה כותבין במדינה פלונית וכן אמרינן במדרש מגילה (אס\"ר א, ח) אמר רבי לוי כל מקום שנאמר שדה הוא עיר עיר מדינה מדינה אפרכיא שדה עיר מנין שנאמר (מ\"א ב, כו) ענתות לך על שדך עיר מדינה מנין שנאמר (יחזקאל ט, ד) עבור בתוך העיר בתוך ירושלים א\"כ ירושלים מדינה ונקראת עיר וצריך ביאור למה באמת הוא וכן וצריך אני להקדים ביאור פסוק בפרשת שמיני (ויקרא ט, ד-ז) במה שאמר משה קמו שעיר עזים וגו' ושור ואיל וגו' כי היום יי' נראה אליכם ויקחו את אשר צוה משה אל פני אוהל מועד ויקרבו ויעמדו לפני יי' ויאמר משה זה הדבר אשר צוה יי' תעשו וירא אליכם כבוד יי' ומפרשים הרבה מקשים עצמן לדעת כי בתחלה נאמר ושור ואיל וגו' כי היום יי' נראה אליכם והא תו למה לי זה הדבר וגו' וירא אליכם כבוד יי' כי הוא כפל לשון. ביאור הדבר על דרך מדרש רבה סוף פרשת צו (ויק\"ר י, ט) אמר רבי אליעזר כל ישראל ס' רבוא הן ואת אמרת אל פתח אוהל מועד אלא זה אחד מן המקומות שמקום מועט מחזיק את המרובה. ודכוותיה (בראשית א, ט) יקוו המים אל מקום אחד כו' זה אחד מן המקומות כו' ודכוותיה (יהושע ג, ט) ויאמר יהושע אל בני ישראל גושו הנה רבי הונא אמר זקפין בין שני בדי ארון רבי תמא בר חנינא אמר שמון בין שני בדי ארון ורבא אמר צמצמן בין שני בדי ארון הדא הא דכתיב (שם י) ויאמר יהושע בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם מתוך שהחזיקו אתכם שני בדי הארון יודע אני ששכינתו ביניכם אף בבית המקדש כן עומדים צפופים ומשתחווים רווחים רבי שמואל בר איני בשם רבי אחא אמר ריוח ארבע אמות היה ביניהם כו' אף לעתיד לבוא כן שנאמר (ירמיה ג, יז) בעת ההיא יקראו לירושלים כסא יי' ונקוו אליו כל הגוים ובזה יובן המקראות תחלה אמר ושור ואיל וגו' כי היום יי' נראה אליכם וישראל לא רצו להאמינו מכח שדבר הזה ביום השמיני למלואים ועדיין לא שרתה השכינה ביניהם ורצו לבחנו באם דבריו כנסדים ואמתיים הן מ\"ה כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני יי' ר\"ל שכולם כאחד עמדו יחד במקום צר לפני יי' והמקום מועט החזיק המרובה וכאשר ראה משה כן חזר ואמר שנית מזה תראו שכל אשר צוה יי' תעשו וירא אליכם כבוד יי' שישרה שכינתו ביניכם כאשר אמר יהושע גושו בין שני בדי ארון בזאת תדעו כי אל חי בקרבכם ובזה יובן המקרא שהתחלתי כה אמר יי' שבתי לירושלים ושכנתי וגו' ונקרא' ירושלים עיר האמת אף שבאמת היא מדינה ויקויים בה המקרא ונקוו אליה כל הגוים מכל מקום היא עיר באמת כי באמת לאו מדינה היא בערך כל הגוים רק עיר ממש אך על ידי השראת השכינה כמו שאמר הכתוב ושכנתי בתוך ירושלים והקדושה גורם שמקום מועט מחזיק המרובה ואמר הכתוב אף לפי ערך הנכנסים והיוצאים מדינה היא מכל מקום עיר האמת ר\"ל באמת אינה כי אם עיר ומה שנקוו אליה כל הגוים הווא מכח השראת שכינה שגרמה שמקום מועט מחזיק המרובה. או יאמר שמלת ונקראה ירושלים עיר האמת בענין זה רק אקדים ביאור פסוק במשלי סימן כ' (יב, יח) יש בוטה כמדקרת חרב ולשון חכמים מרפא שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר וקשה מה חידש שלמה המלך ע\"ה בזה בודאי יש דברים רעים ומרים שקשים לאדם כחרבות גם לדקדק בקשור הפסוק לאחריו שפת אמת וגו'. ויתבאר על דרך הזוהר פרשת כי תשא עמוד שכ\"ט (קפח א) וז\"ל אדכרנא חדא זימנא דהוינא אזיל בתריה דרבי אליעזר פגע ביה בנכרי חדא א\"ל לרבי אליעזר אנת ידעת מאורייתא יהודאי אמר ליה ידעינא א\"ל לית אתון אמריתו דמהנן דלכון קשוט ואורייתכון קשוט ואנן דמהמנותא דילן ואורייתא דילן שקר והא כתיב (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד אנן מיומא דעלמין וקיימין דמלכותא לא אעדי מינן לעלמין דרא בתר דרא תכון לעד ודאי ואתון זעיר הוי לכי מלכותא ומיד אעד מנכון וקרא אתקיים בכון ועד ארגיע לשון שקר. א\"ל תמינא בך דאנת חכים באורייתא תפח רוחא דההוא גברא אלו אמר קרא שפת אמת כוננת הוית כדקאמרת אבל לא כתיב אלא תכון זמינא שפת אמת דתכון מה דלאו הכי השתא דהשתא שפת שקר קיימא ושפת אמת שכיב לעפרה ובההוא זימנא דאמת יקום על קיומו ומנו ארץ תצמח כדין שפת אמת תכון לעד א\"ל ההוא גברא זכאה אנת בתר יומן שמענא דאתגייר. ועל דרך זה יתבאר הפסוק ועל דרך מאמר רבותינו ז\"ל (עי' סנהדרין לח, ב) כל מקום שיש מקום למינים לטעות תשובתן בצדו. ואת זה רמז שלמה המלך ע\"ה באמרו יש בוטה כמדקרות חרב ובאותו מלה בעצמו לשון חכמים מרפא מוצאים רפואה לתשובת המינים ולכן מרמז מיד המקרא ללמוד מזה כי הפסוק שפת אמת תכון לעד וגו' הוא כמדקרות חרב לנו בגלות המר הזה שהוסר מעלינו מלכותינו ומקויים בנו ועד ארגיעה לשון שקר ורמז לנו מיד בתוך כדי דבור ל' חכמים מרפא ר\"ל מי שחכמתו בקרבו יודע לדייק ממל' תכין ולא אמר כוננת וזה רפואה גדולה עלש אלה זו. וזהו כוונת הפסוק שהתחלתי בתחלה אמר (זכריה ז, יד) ואסערה על כל הגוי' אשר לא ידעום וגו' ואח\"כ התחיל ואמר (שם ח, ב) כה אמר יי' קנאתי לציון קנאה גדולה וגו' שבתי אל ציון וגו' ופירש\"י שזה קאי על מלחמת גוג ומגוג וזכריה הוא מתנבא על בית שני וראה בנבואתו שיחזרו ומתנבא על מקדש ג' שיבנה במהרה בימינו ורמז לנו כי בחורבן יאמרו אומות עולם שמקוים בנו בעו\"ה שפת אמת תכון לעד וגו' ולכן רמז תשובת רבי אליעזר כה אמר יי שבתי אל ציון וגו' ונקראה ירושלים עיר האמת לעתיד שיקויים המקרא בנו שפת אמת תכון לעד פי' אחר למה נקרא ירושלים עיר האמת ואגב יתבאר מה מורה ענין ונקראה עיר האמת והר ציון קודש מה ענין שני תוארים אלו ויתבאר על דרך הגמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ\"ח) (ע\"א) יש שם ברייתא ר\"ש אומר אעפ\"י שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית מכל מקום כך הלכה אבל אמרו מי שפרע מדור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו והנושא ונותן בדברים לא קנה והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ואמר רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו והקשו בתוספת ואמר רבא וכו' וא\"ת מה קמל\"ן רבא בברייתא נמי הכי קתני כל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו וי\"ל דאשמעינן דאין רוח חכמים נוחה הימנו לאו היינו מי שפרע דקתני ברישא ולי נראה לתרץ על דרך הגמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ\"ט) (ע\"א) רב כהנא יהיב זוזא אכתנא לסוף אייקר כתנא אתא לקמיה דרב אמר ליה כמה דנקיטת לי זוזא הב להו ואידך דברים נינהו ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ורבי יוחנן אמר יש בו משום מחוסרי אמנה איתביה רבי יוסי בר יודא אומר מה ת\"ל (ויקרא יט, לו) איפת צדק והין צדק והלא הין בכלל איפה היא אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק אמר אביי היינו שלא יהא אחד בפה ואחד בלב ופירש\"י בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא דעתו לשנות אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה ע\"כ וזהו אליבא דרב מה שאין כן לרבי יוחנן מפרש הברייתא כפשוטה שלא יכול לחזור משום מחוסרי אמנה גם בנשתנה השער ורב ר' יוחנן הוכה כרבי יוחנן וזה יהיה מתורץ שפיר מה שחדש רבא ביותר ממה שמוזכר בברייתא כי מצינו בסוף שביעית (י, ט) במתניתין כל המטלטלין קונים זה את זה וכל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו ורמז רבא פה שלא תימא שלא בדיוק נקיט הברייתא פה בלשון שלילה כל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ובמשנה נקיט בלשון חיוב וקמ\"לן רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים ורמז לנו בזה כי מצינו בכמה מקומות בתלמוד גבי (דברים כה, ה) איש כי ימות ובין אין לו דרשו רז\"ל (יבמות כד, ב) עיין עליו וכן גבי (ויקרא כב, ג) וזרע אין לה (קידושין ד, ב), וכן גבי (דברים כה, ז) מאין יבמי (שם), מכח שלא נקיט מאן יבמי בלא יו\"ד אלא מלת מאין מורה על עיין עליו וה\"ה פה נקיט בברייתא לשון שלילה החוזר אין רוח חכמים נוחה לפרש לנו האי אין לעיין עליו דהיינו שלא תימא דוקא החוזר מדבריו איירי שמחליף דבריו בשאט נפש וזה כאלו עובד ע\"ז אלא אפילו שאינו אומר אמת מה שהוא מדברי חכמים כגון שנשתנה השער זהו רק מדרבנן גם אין רוח חכמים נוחה הימנו וזה שחידש רבא שגירסא נכונה היא בלשון שלילה באופן שלא יחזור מדיבורו אפילו מה שהוא מד\"ס פירוש אחר ויתבאר ע\"ד מ\"ש הב\"י בטור א\"ח בסימן תנ\"ה בפיסקא ואם עברה ולשה כו' כתב שמה ובלישנא דרבי יודא משמע דקאמר לא תלוש אלא במים שלנו ולא קאמר לא תלוש במים שלא לנו דהוה משמע לא תלוש בהם כלל אפילו בדיעבד היה אסור לכן אמר לא תלוש אלא במים שלנו משמע לכתחלה אבל בדיעבד שרי וה\"ה גם פה אמר אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו. ודייק מלשון ברייתא שאין התיר כלל לחזור ויתורץ המקרא ונקראה ירושלים עיר האמת והר ציון קודש כי מכח שיהיו אנשי אמת שלא יחזרו מדבריהם אף במה שמותר להם להחזיר רק נאסר מדרבנן ובכל זאת כך יהיה האמת אתם שלא יחזרו וידוע משנה דיבמות (כ, א) איסור קדושה שניות (לפנינו איתא איסור מצוה שניות איסור קדושה) ואמרינן בגמרא אמאי קרוי להו איסור קדושה אלא כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש וזה הענין כל כך תהיה ירושלים עיר האמת ויקיימו דברי חכמים עד שיקראו בשם קודש. פירוש אחר על מה חידש לנו רבא והוא ע\"ד גמרא פ' מי שמת בבבא בתרא דף קמ\"ט במאמר רבא בענין איסור גיורא רבא אמר קמגמרו טענתא לאינשי ומפסדי לי וכתבו התוספות ואם תאמר מאי שנא מהא דאמר בפ\"ק דקידושין (יז, ב) הלוה מעות מן הגוי שנתגיירו בניו לא יחזור לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו והתניא רוח חכמים נוחה הימנו ל\"ק כאן הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה וכאן הורתו ולידתו שלא בקדושה וא\"כ היה לי לרבא להחזיר ותירץ ר\"ת דהתם כיון שעשה לו הגוי חסד וכו' והר\"ר יצחק בר מאיר פי' דכיון דלא קתני בהדיא בברייתא ואם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו לא הוי חייש לה רבא כו' ע\"ש. ולפי זה הכא והתם הכל דברי רבא ואזיל רבא לשטתיה וזהו חידש רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו דאלו לא נאמר בברייתא והוי סמיך אמתניתין דשביעית אמרתי לא הוי חש ולכן מסיק בברייתא החוזר אין רוח חכמים נוחה הימנו ומפרש רבא תנא דברייתא שסובר ממש כמתני' דשביעית וזה חידוש לנו ענין אחר למה נקרא ירושלים עיר האמת ומתחלה צריך לבאר גמרא פרק היה קורא (ברכות יד, א) אמר רבי אבהו א\"ר יוחנן הלכה כרבי יודא דחמר בין אלהיכם לאמת ויציב לא יפסיק אר\"י מ\"ט דרבי יודא דכתיב (ירמיה י, י) ויי' אלהים אמת ופירש\"י לכך אין מפסיקין בין אני יי' אלהיכם לאמת וקבעי בגמרא חוזר ואומר אמת או לא אמר ר' אבהו אר\"י חוזר ואומר אמת רבה אמר אינו חוזר ואומר אמת אמר רב יוסף כמה מעליא הא שמעתתא דכי אתא רב שמואל בר יודא אמר אמרי במערבא ערבית (במדבר טו, לח) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני יי' אלהיכם אמת אמר ליה אביי מאי מעליותא והאמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר וכ\"ת ואמרת אליהם לא הוי התחלה והאמר רב שמואל בר יצחק א\"ר דבר אל בני ישראל לא הוי התחלה ואמרת אליהם הוי התחלה א\"ר פפא קסברי במערבא ואמרת אליהם נמי לא הוי התחלה עד דאמר ועשו להם ציצית. ופירש\"י ערבית ק\"ש של ערבית אין קורין בה פרשת ציצית לפי שאין מצות ציצית בלילה אבל מתחילין אותה ומפסיקין בה ומדלגים ואומרים אני יי' אלהיכם אמת. לא יתחיל א\"צ להתחיל ויאמר ערבית. וק' במאי פליגי במערבא דס\"ל ואמרת אליהם לא הוי התחלה ובין רב דס\"ל ואמרת הוי התחלה וביותר יש לתמוה איך מתורץ מה יש מעליותא כי הקושיא זו במקומה עומדת ואין לה תירוץ וכי משום דס\"ל ואמרת אליהם לא הוי התחלה הלזה יקרא מעליותא כאשר יותר מסתברא דהוי התחלה כי האמירה קאי על פרשת ציצית. ולדרכי יהיה מתורץ מה שהקשה הרשב\"א בחידושיו במסכת ברכות על רב פפא דס\"ל במערבא ואמרת לא הוי התחלה תיפוק דכל פרשה דלא פסקיה משה לא פסקינן לה וכדאמרינן לעיל גבי פ' בלעם וא\"כ היאך אנו מפסיקין ואומרים אני יי' אלהיכם אמת ותירץ דכמו שאין דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם התחלה כיון שלא התחיל בעיקר מצוה ה\"נ אני יי' אלהיכם לא חשבינן ליה הפסק פרשה כיון דלא אמר מעיקר המצוה כלומר ובהכי נמי ניחא הא דפסקינן ליה לקרא אני יי' אלהיכם ולא אמרינן ליה כולא ואע\"ג דק\"ל כל דלא פסקה משה לא פסקינן ע\"כ תירוצו. ולדרכי יהיה מתורץ בע\"א ואגב אבאר הקושיא חוזר או אינו חוזר מהיכי תיתי שלא לחזור הלא מצינו בפסוק ב\"פ אמן ואמן ואפשר קושיא זו יש ליישב כי מצינו שיש ט\"ו ווי\"ן באמת ויציב עולין כמנין השם ב\"ה ככתיבתו וקריאתו כידוע ולזה היה אבעיא מאחר שרבי יודא אומר בין אלהיכם ובין אמת לא יפסיק אבל אחר מלת אמת דשרי להפסיק א\"כ כשחוזר ואומר ויציב לא נכון להתחיל בוי\"ו כי אין נופל וי\"ו על התחלת הענין כאשר מצינו במפרשים גבי ויקחו אליך פרשה אדומה הקשו איך יצדק וי\"ו בתחלת הענין וכמו שנקשה אח\"כ בעניינינו גבי ועשו להם ציצית א\"כ הוכרח להתחיל ולומר יציב ונכון וקיים כו' וא\"כ לא יהיה השם כי יחסר וי\"ו אחת ולכן שפיר קמבעיא חוזר ואומר אמת ויאמר אחריו ויציב בוי\"ו להשלים הווי\"ן כמספרם במנין השמות ב\"ה או אינו חוזר ואפ\"ה אחר שהפסיק יתחיל ויאמר ויציב לכבוד השם הנכבד ב\"ה ובסברא זו קמיפלגי. חד אמר חוזר מטעמו וחד אמר אינו חוזר מטעמו אמנם הקושיותל אחרות במקומם עומדים ואגב יתבאר כל הני רבוי אמירות בפרשה שאמר ויאמר יי' אל משה לאמר וכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. גם קשה מלת אליהם למה לי מה היה חסרון המקרא באם אמר דבר אל בני ישראל. ליישב כל זה אבאר ספרי (שלח קטו) והובא בילקוט פרשת שלח (רמז תשנ), דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם (במדבר טו, לח) אף נשים במשמע רבי שמעון פוטר הנשים מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא אינה נוהגת בנשים כו' וקשה במאי פליגי או איך הבין הת\"ק שהנשים תהינה חייבות והלא כלל גדול הוא בכל הש\"ס שדבר שהזמן גרמא נשים פטורות למה יצא מצות ציצית מחוץ לכלל. ויראה לי לתרץ אליבא דתנא קמא ואגב אבאר מדרש ספרי (שם), רשב\"א אומר למה נקרא שמו תכלת על שם שנתכלו המצריים בבכוריהם שנאמר (שמות יב, כט) ויהי בחצי הלילה רבי אומר למה נקרא שמה ציצית על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר (שה\"ש ה, ב) קול דודי וכו' וקשה מה הוקשה להם בפרשה ששמו להם שמות הללו שדרשו אחריהם למה נקרא כך וכה\"ג מצינו בגיטין (ז, א) אטו מתוות' דא\"י קחשיב אלא הענין הוא כי אלו סוברים הדין כתנא קמא הנשים חייבות בציצית וקשה להם מאי נשתנה מצות עשה זו שזמן גרמא ונשים חייבות מכל המצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ונראה להם דזה טעמו של התנא קמא והוא על דרך מה שכתב הטור אורח חיים בסימן ת\"ע גרסינן במס' סופרים (כא, ג) הבכורות מתענין בערב פסח והטעם זכר לנס שניצולו ממכת בכורות וכתב הב\"י בשם אגודה דנקיבה שהיא בכורה דצריכה להתענות וראיה מבתיה בת פרעה אבל האחרונים חולקין ועל דרך זה שאלו למה שמם תכלת או למה שמם ציצית לדרוש ולתור אחר הטעם לידע מזה למה חייבות הנשים בציצית כי לשון ציצית מורה שהציץ המקום על בתינן במצרים וזה היה גם לנשים א\"כ השם יורה שהנשים חייבות בציצית מה שאין כן ר' שמעון דסבירא ליה דלא שייך מכח בכורות בנקיבות ומשום הכי סבירא ליה לר\"ש דנשים פטורות מכח מצות עשה שזמן גרמה אז נוכל לפרש בדרך אחר ואגב יתבאר גמרא במנחות פרק התכלת (מב, א) אמר רב מניין לציצית בגוי שהיא פסולה שנאמר (במדבר טו, לח) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית בני ישראל ועשו להם ציצית ואין הגוים ועשו. אמר ליה רב מרדכי לרב אפי אתון הכי מתניתו לה אנן הכי מתנינן לה אמר רב יודא מנין לציצית בגוי שהיא כשירה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית יעשו להם אחרים. והנה גם פה קשה במאי דמיפלגי ויראה לי דפליגי בענין אם ואמרת אליהם התחלת הפרשה הוא או לא. והנה למאן דאמר ציצית בגוי פסולה סבירא ליה ואמרת אליהם הוא התחלת הפרשה והוקשה לו מלת אליהם למה לי דהא כבר כתיב דבר אל בני ישראל. ואמרת אליהם למה לי אלא בא לרמז שלא תימא שבא ללמוד מזה שציצית בגוי כשירה מ\"ה דייק ואמר לשון אליהם לדייק מזה אליהם לבני ישראל אמור שיעשו להם ציצית ולא לגוים. ומ\"ם ואמרת אליהם לאו התחלה הוא ובמלת וי\"ו של ועשו מורה שגם יש היתר לגוי לעשות ציצית ובסברא זו פליגי. ובזה יתבאר פלוגתא הנ\"ל ג\"כ אם ואמרת אליהם הוא התחלת הפרשה מ\"ה דורש אף הנשים כי מלת אליהם מיותר הוא לדרוש לאמר גם לנשים ולהזהירם על מצות ציצית. ומ\"ם שאין זה התחלת הפרשה ואין לו שייכות למטה וסומך על הכלל כל מצות עשה שזמן גרמא נשים פטורות. ומהשתא נבוא לבאר כל הני רבוי אמירות גם מה כוונתו באמרו כמה מעליותא הא שמעתתא כדפרכינן לעיל ומה טעם דמ\"ד דס\"ל ואמרת אליהם לא הוי התחלה לפרשת ציצית א\"כ על מה קאי כל הני אמירות ע\"כ נ\"ל לתרץ ע\"ד מה שמסיק בתנא דבי אליהו (רבא כו) למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית אלא אמר הקב\"ה למשה מפני מה חילל זה השבת אמר לפניו רבש\"ע אתה יודע אמר לו הקב\"ה אני אומר לך כי בכל יום תפילין בראשו תפילין בזרועו ורואה אותן וחוזר בו ועכשיו שאין עליו תפילין חילל זה השבת. א\"ל הקב\"ה צא וברור להם דבר שינהגו בהם בשבת שנאמר ועשו להם ציצית וגו' והשתא א\"ש האי ויאמר יי' אל משה לאמר אף שהוא אין התחלה לציווי פרשת ציצית מ\"מ תשובה הוא על דבר המקושש שאין לו סי' בשבת להרחיק עצמו מעבירה ובעבור זה כתיב ויאמר יי' אל משה לאמר כלומר לאותו אמירה שכבר אמר בדבר המקושש אמר לו הקב\"ה והשיב לו. ותכף אחר אמירה זו הזהיר הציווי על הציצית ככתוב בפרשה ויאמר דבר אל בני ישראל על פרשת ציצית ובא להזהיר בק\"ש של ערבית שלא יזכירו פרשת ציצית כי אין ציצית בלילה. ובא להורות לנו להזכיר פרשת ציצית בק\"ש. דהיינו ביום מחויב לומר פרשת ציצית כולה אך בערבית אל יאמר פרשת ציצית רק ידלג ויאמר אני יי' אליהכם ודבר אל בני ישראל ואמרת קאי על רבית כאשר ידוע שדרך הפסוקים להזכיר ק\"ש של ערבית ברישא כענין (ברכות ב, א) מאימתי קורין את שמע בערבית וכו' ופריך בגמרא תנא אהיכא קאי דתני ערבית ברישא לתני שחרית ברישא ומשני תנא אקר' קאי דכתי' בשכבך ובקומך ואבעי' אימא יליף מבריאת עולם דכתיב (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בוקר ולכן מאחר שהזהיר להזכיר פרשת ציצית בפרשת קריאת שמע ובערבית אל יזכר פרשת ציצית רק ידלג אותה ויאמר אני יי' אלהיכם לכן הוצרך הכתוב להקדים דין ערבית ברישא כדרך המקראות ולכן ס\"ל במערבא האי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קאי על אני יי' אלהיכם ר\"ל בתחלה דבר אל בני ישראל מענין אני יי' אלהיכם ר\"ל שיאמרו תכף אני יי' אלהיכם ולא פרשת ציצית וזה הוא בערבית כדרך המקראות להתחיל בערבית ברישא אח\"כ תאמר להם פרשת ציצית האמור ביום כאשר חוב להזכיר פרשת ציצית ביום. ופסוק עצמו העמיד פרשת ציצית כסדר איך לאמרו ביום אבל בהגדת משה לישראל שהוצרך להקדים דין ערבית באמירה בראשונה אמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ר\"ל שיאמר אני יי' אלהיכם ואפשר לתרץ מלת אליהם ע\"ד זה כאשר כפול הוא בפסוק דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי מצינו רז\"ל (ילק\"ש ב, קו) דרשו על פסוק (ש\"ב כ, א) בשבע בן בכרי אין לנו חלק בדוד ובבן ישי איש לאוהליו ואמרו רבותינו ז\"ל שכפרו בג' דברים בדוד ובמשיח ובאלהים שנאמר איש לאוהליו אל תיקרי לאוהליו אלא לאלהיו כן נ\"ל פה ואמרת אליהם ר\"ל אמור להם שיאמרו אני יי' אלהיכם הנרמז במלת אליהם שהוא אותיות אלהים. וא\"כ סדר המקראות הכי הוא ויאמר יי' אל משה לאמר ר\"ל שאמר לו תשובה על ענין המקוש' ואח\"כ אמר באזהרה דבר אל בני ישראל פרשת ציצית ושוב אמר ואמרת אליהם אותיות אלהים ר\"ל שיאמרו בערבית אני יי' אלהיכם ולא פרשת ק\"ש כדרך המקראות שמזכירין ערבית ברישא. ואח\"כ מזכיר פרשת ציצית להורות לנו שחוב לנו להזכיר ציצית ביום. וזהו כוונת בני מערבא דאמרו בערבית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני יי' אלהיכם וס\"ל שלאו התחלה הוא המקרא של ואמרת אליהם כאשר באמת כן הוא כי ואמרת אליהם קאי על אני יי' אלהיכם להורות שלא יאמר פרשת ציצית בערבית והקדים ערבית ברישא כדרך המקראות. ובזה יובן שפיר מימרא דרב יוסף כמה מעליותא האשמעתתא במה שאמר ואמרת אליהם לאו התחלה כי קאטי על אני יי' אלהיכם במה ששייך לערבית ובאמת ואמרת אליהם לא קאי על פרשת ציצית לאפוקי לרב דאמר דבר אל בני ישראל לאו התחלה הוא ומלת ואמרת אליהם הוי התחלה א\"כ קשה על מה קאי דבר אל בני ישראל משא\"כ לבני מערבא אתי שפיר ובזה מתורץ מה שהקשה בחדושי רשב\"א כי מנין לעשות פסקא במקום שמשה לא פסקה ונ\"ל כי ירא מרע\"ה מפני הטועה אלו הוי פסקה הפסוק כמקראות אחרים הוי מקום לטעות שאין לומר אני יי' אלהיכם רק בערבית ולא בשחרית ולכן כלל הכל בפסוק אחד להורות שביום צריך לגמור כולן ובלילה מדלג כדלעיל. ובזה יובן המקרא שהתחלנו ונקראה ירושלים עיר האמת כי אמרינן בגמרא אמר רב כל מי שלא אמר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ופירש רש\"י אמת ויציב תקנו על גאולת מצרים ואמת ואמונה על גאולה העתידה שאנו מצפים כו'. והנה זכריה הנביא עליו השלום רמז על אמת ויציב ותקנו חמשה עשר ווי\"ן ובזה יזהרו מה שאין כן באמת ואמונה לא ידעו להזהר. לכן התנבא הנביא זכריה עליו השלום שבתי לירושלים ברחמים ונקראה עיר האמת ולמה בזה השם דוקא אלא שיהיה לזכרון עולם שיהיה נזהרים באמת ובפסוק ויי' אלהים אמת שלמדו שלא להפסיק אמרתי לבאר ענין אחד ויהיה מתורץ מה שהקשה הרב רבי משה אלשיך בפסוק (במדבר טו, מ) והייתם קדושים לאלהיכם שמלת לאלהיכם צריך ביאור. ולדרכי יהיה נכון כי מצינו במדרש רבה פרשת בראשית (ב\"ר ח, י) שאלו המינים מה דכתיב (יהושע כב, כב) אל אלהים יי' הוא יודע אמר להם הם יודעים אין כתיב כאן. אמרו תלמידיו לנו מה אתה משיב. אמר להם שלשתן שם אלהות הן כו'. חזרו ושאלו מהו דין דכתיב (יהושע כד, יט) כי אלהים קדושים הוא אמר להו קדושים המה אין כתיב כאן כו'. והקשה במתנות כהונה למה לא אמרו התלמידים בשאלה זו להם דחית בקנה ולנו מה אתה משיב משום שהיה להם תירץ לפרש הפסוק אלהים קדושים אלהי' על ישראל שהם קדושים וזה הוא והייתם קדושים לאלהיכם ר\"ל קדושתכם תהיה לאלהיכם ובזה תסלקו שאלת המינים. וכן שאלה שנייה רמז ג\"כ כי ידוע הפייטן בר\"ה מביא חותמו אמת להודיע כי הוא אחד ופי' המפרש אל\"ף ברא\"ש מ\"ם באמצע תי\"ו בסוף מורה על ענין היה הוה ויהיה וכענין נפל פתקא מן שמיא כתוב בו אמת. ועוד מפרש פירוש אחר מן אל\"ף עם מ\"ם י\"ג אותיות כמנין אחד. ומן מ\"ם עם תי\"ו עם אותיות מנצפ\"ך ג\"כ י\"ג אותיות כמנין אחד. ואני באתי להוסיף מה תורה אלו שני רמזים על מלת אחד להורות (זכריה יד, ט) כי ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד שכל השמות הכל אחד וכעין התירוץ במדרש שלשתן שם אחד וכן רמז דבר אל בני ישראל ואמרת וגו' אני יי' אלהיכם ושמא יאמרו חס ושלום שני רשויות לכן צוה לסמוך לאלו ב' שמות מלת אמת נודע כי הוא אחד ואין שני לו ונכון הוא:", "heVersionTitle": "Shenei Luchot HaBrit, based on Amsterdam, 1698 ed. Part III", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "שני לוחות הברית, אמשטרדם תנ\"ח -- ח\"ג", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5c17b979b071e100bf4ead88", "index_title": "Yismach Moshe", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Yismach Moshe, Vaetchanan 27:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Yismach Moshe, Vaetchanan 27:3", "sourceHeRef": "ישמח משה, ואתחנן כ״ז:ג׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1790, 1840], "commentaryNum": 27.0003, "collectiveTitle": {"en": "Yismach Moshe", "he": "ישמח משה"}, "heTitle": "ואתחנן", "he": "ועל פי זה יובן לא היה ימים טובים וכו', ט\"ו באב מאי ניהו כנ\"ל השראת שכינה, ומזה יבואר אחרונים עדיפי, דהם ממשיכין אף בזמן הגלות, ועל זה קשה בירה תוכיח, לזה מייתי הפסוק וביום שמחת לבו דייקא, הוא בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו דייקא, דזה דוקא הוא שמחת לבו, מה שאין כן הראשונים, והבן. ובזה מדויק אמרו ביום חתונתו זה מתן תורה, ויום שמחת לבו זה בנין בית המקדש כו', כי הלא בשאלי שרופה שיסד רבינו מאיר (בהקינות), צורי בלפיד אש הלבעבור זה נתנך כי באחריתך וכו', סיני העל כן בך בחר אלקים וכו', משל למלך אשר בכה למשתה בנו וכו', תחת מעיל תתכס סיני לבושך בשק תעטה וכו'. ונמצא ממתן תורה יובן דשמחת לבו, היינו רק זה שיבנה במהרה, והיינו צאינה וראינה וכו' ביום מתן תורה, וזה שתראו במתן תורה, תבינו כי ביום שמחת לבו הוא רק זה שיבנה והבן, וקאי הכל על ט\"ו באב. ועל פי זה נתיישב מה דתנן במשנה שיבנה במהרה בימינו, דלא אמר כן במשנה בכל מקום שנזכר בית המקדש, והבן. ויתיישב נמי דלא אמרינן את יום מתן תורתינו ביום הכיפורים, רק בעצרת, והבן. ועל דרך זה אמרתי הדרן עלך על ששה סדרי משנה לנעוץ סופו בתחילתו, דהנה כתבו דכלל הרעות הוא סילוק שכינה, כנאמר (דברים לא יז) על כי אין אלקי בקרבי וכו', וידיעת הפכים בשוה דהשראה מקור הברכות. והיינו לא מצא הקב\"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום כדברי ר' שמעון בן לקיש ביומא ט' ע\"ב אם חומה כו' (שיר השירים ח ט), והבן. ואם תאמר מה נעשה כעת, ושמא תאמר בעסק תורה בלילה, אלו שאין יכולין לעסוק בתורה מה יעשו. והנה מבואר במסכת מנחות (דף צ\"ט ב') דמי שאי אפשר לעסוק בתורה, מקיים בקריאת שמע לא ימוש (יהושע א ח). ולכך מתחיל (ברכות ב' ע\"א) בקריאת שמע ערבית מאימתי קורין וכו', משעה שהכהנים נכנסים והיינו צאת הכוכבים. ומבואר בגמרא דצאת הכוכבים לילה, מקרא (נחמיה ד טו) דואנחנו עושים במלאכה וכו', ולכך ממשיך השראת שכינה, והבן.", "heVersionTitle": "Yismach Moshe, Sighet, 1898", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": " ספר ישמח משה, סיגעט תרנ\"ח", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5c17b997b071e100bf4ec1fe", "index_title": "Shenei Luchot HaBerit", "category": "Musar", "type": "", "ref": "Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Chullin, Derekh Chayim 1:12", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Chullin, Derekh Chayim 1:12", "sourceHeRef": "שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת חולין, דרך חיים א׳:י״ב", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1611, 1631], "commentaryNum": 1.0012, "collectiveTitle": {"en": "Shenei Luchot HaBerit", "he": "שני לוחות הברית"}, "heTitle": "דרך חיים", "he": "ועתה ארשום היקף כל יום ויום מכל ימי חייו את המעשה אשר יעשה, וישמע חכם ויוסיף לקח, כי אין ערך למדות ומעשים טובים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואתחיל מסדר הלילה, ואח\"כ סדר היום, וכן התחיל התנא (ברכות ב, א) מאימתי קורין את שמע בערבית כו', ואמר הגמרא (שם) דהתנא עושה כן בשביל ב' דברים, א' סדר דהקרא (דברים ו, ז) בשכבך ובקומך. הב' תנא יליף מברייתא של עולם, (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בוקר:", "heVersionTitle": "Shenei Luchot HaBrit, based on Amsterdam, 1698 ed. Part II", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "שני לוחות הברית, אמשטרדם תנ\"ח -- ח\"ב", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5c46b28708d98a02694efebd", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, שְׁמַע I 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Jastrow, שְׁמַע I 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, שְׁמַע I א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "שְׁמַע I", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["שְׁמַע I ch. same. Targ. Gen. XXVII, 5. Targ. Ex. XVIII, 1. Targ. Job IV, 16; a. v. fr.—Part. pass. שְׁמִיעַ; f. שְׁמִיעָא. Targ. Ps. XXIX, 3, sq. Targ. II Chr. VII, 12; a. fr.—Y. Ter. X, 47ᵇ bot. אנא מה דשַׁמְעִית ואינון מה דשַׁמְעוּן I report what I have heard, and they, what they have heard. Sabb. 46ᵇ הא שַׁמְעִינָן ליה לר\"ש וכ׳ have we not heard what R. S. says &c.? Y. Sot. VII, beg. 21ᵇ, v. אֲלִנִיסְטִי; a. v. fr.—שמיע ל־ he has heard, he knows of. Erub. 9ᵇ ור\"י מי לא ש׳ ליה הא but has R. J. not heard that (does he not know that Boraitha of R. Ḥiya)? ש׳ ליה ולא סבר (v. Rabb. D. S. a. l.) he knows of it, but does not accept it. Ib. 10ᵃ, a. fr. לא ש׳ לי הא שמעתתא this tradition is not known to me. Pes. 34ᵃ מידי ש׳ לך בהא do you know anything about this (hălakhah)?; a. v. fr.—Esp. שמע מ־ to understand from, to infer, prove. Ab. Zar. 72ᵇ, a. fr. ש׳ מינה וכ׳ (abbrev. ש\"מ) deduce from this that &c. Ib. שַׁמְעַת מינה וכ׳ wilt thou conclude from this that &c.? Ib., a. fr. אלא מהא ליכא למִשְׁמַע מינה but (the conclusion is,) you can derive nothing from this.—Ib., a. fr. תא שמע (abbrev. ת\"ש; v. אֲתָא) come and learn, i.e. derive it from the following. Sabb. 13ᵇ ת\"ש … ש\"מ ואלו תנן ש\"מ I will prove it (from this Tosefta): ‘you must not …, and those are some of the halakhoth &c.’, which proves that the right version is ‘and those’: it stands proved. Y. M. Kat. III, 83ᵃ top נִישְׁמְעִינָהּ מן הדא let us prove it from this; a. v. fr.
Pa. - שַׁמַּע 1) to make music; to sing, v. Af. שַׁמְּעָא) to minister to, be an attendant of. Ber. 41ᵇ מאן … ונְשַׁמְּעִינָךְ would that we had iron feet, that we could always wait on thee! Meg. 28ᵇ ניחא לי דאֲשַׁמְּעֵיה למר (Ms. M. דאשתמש ליה למר, v. Rabb. D. S. a. l.) it gives me pleasure to be your servant; a. e.
Af. - אַשְׁמַע 1) to cause to hear, cause to be heard, announce, proclaim. Targ. Deut. IV, 36. Targ. Is. LII, 7. Targ. Ps. XXVI, 7; a. fr.—Esp. (interch. with Pa.) to make music, play; to be a musician. Targ. I Sam. XXIX, 5 (Ms. Pa.). Targ. I Chr. XV, 16. Ib. XVI, 42 מַשְׁמְעַיָּא ed. Lag. (ed. Rahmer משמעייאה, Var. מַשְׁמְעַיָּה; h. text מַשְׁמִיעִים) musicians. Targ. Ps. CL, 5 דמְשַׁמְּעִין לבדוחא Ms. (ed. Lag. דמשמעין בלחודיהון; ed. Wil. a. oth. דשמעין בלחודיהון, corr. acc.). Ib. דמַשְׁ׳ ביבבא (Ms. Pa.). —2) to give to understand; to teach, prove. Ber. 2ᵃ מילתא … קא מַשְׁמַע לן וכ׳ (the Tannai in using such an expression) wants to teach us something by the way: when do the priests eat &c.; והא קמשמע לן וכ׳ (abbrev. קמ\"ל) and it is this he teaches us, that the sacrifice of atonement is not indispensable &c. Ib. 4ᵇ לאפוקי … קמ\"ל דחובה in opposition to the opinion that the evening prayer is optional, he gives us to understand that it is obligatory. Sabb. 19ᵃ מהו דתימא … קמ\"ל you may have thought (that the cases are different, because) this devolves upon him, and the other does not, therefore he teaches us (that they are the same). Ib. 108ᵃ מאי קמ\"ל what does he teach us (is it not a matter of course)? Ber. 21ᵃ sq. דאי אַשְׁמְעִינָן וכ׳, v. צְרִיךְ; a. v. fr.—Part. pass. מַשְׁמֵע a) understood. Yeb. 102ᵇ מ׳ הכי ומ׳ הכי it may be understood thus (it may mean, ‘to take off’), and may be understood thus (it may mean, ‘to strengthen’); a. fr.—2) inferred, proved; evidence. Sabb. 84ᵇ מאי מ׳ how is this proved (from the verse quoted)? Erub. 65ᵃ מאי מ׳ וכ׳ what evidence is there &c.?, v. פּוּק. Ib. מַשְׁמְעֵי, v. infra; a. fr.—V. מַשְׁמָע.
Ithpa. - אִשְׁתַּמַּע,
Ithpe. - אִשְׁתְּמַע 1) to be heard, let one’s self be heard. Targ. Gen. XLV, 16. Targ. Job XXXVII, 4 Ms. (ed. ישמע). Targ. Ps. LXXVII, 19; a. fr.—Snh. 95ᵇ (prov.) אגב אורחך … א׳ on thy road let thy enemy hear from thee, i.e. take revenge when occasion offers. R. Hash. 27ᵃ תרתי … לא מִשְׁתַּמְּעֵי … משתמעי two different sounds produced simultaneously by the same person are not distinctly perceived, but if produced by two persons, they are. Erub. l. c. מכדי קראי מִשְׁתַּמְּעֵי בין למר וכ׳ Ms. M. (ed. משמעי, v. Rabb. D. S. a. l. note) since verses may be quoted in favor of the one as well as of the other, what is the practical difference between them?; a. fr. —2) to make one’s self subservient, obey; to surrender to the enemy, desert. Targ. II Kings XXV, 11 (h. text נפלו). Ib. VII, 4. Targ. Ps. XVIII, 45; II Sam. XXII, 45; a. fr."], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "5e14be5f0497bb65c5ca8e62", "index_title": "Mei HaShiloach", "category": "Chasidut", "type": "commentary", "ref": "Mei HaShiloach, Volume II, Talmud, Berakhot 2a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Mei HaShiloach, Volume II, Talmud, Berakhot 2a:1", "sourceHeRef": "מי השלוח, חלק ב, ליקוטי הש\"ס, מסכת ברכות ב׳ א:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1840, 1860], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Mei HaShiloach", "he": "מי השלוח"}, "heTitle": "מסכת ברכות", "he": "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בָּעֲרָבִין מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן. הָעִנְיָן שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע דְּשַׁחֲרִית הַסִּימָן הוּא בְּהַכָּרַת הָאָדָם עַצְמוֹ וּבְעַרְבִית הַסִּימָן הוּא בַּכֹּהֲנִים, כִּי בְּכָל בּוֹקֶר מְחַדֵּשׁ הַשי\"ת מַעֲשֵׂי בְרֵאשִׁית לְעֵין תְּפִיסַת הָאָדָם וְנִתְרָאֶה אוֹרוֹ וְטוּבוֹ, וְלָכֵן יֵשׁ לָאָדָם הַכָּרָה לְיַחֵד שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ וּלְאַהֲבָה אוֹתוֹ, אֲבָל בְּעַרְבִית אָז תִּגְבֹּרֶת הַדִּינִין וְנֶעֱלָם מֵעֵינֵי הָאָדָם אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, לָכֵן הַסִּימָן הוּא בַּכֹּהֲנִים, כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה שֶׁהַכֹּהֲנִים מְצַפִּים לַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאָז נַעֲשׂוּ מְטוֹהָרִים לֶאֱכֹל תְּרוּמָה, מִזֶּה יִתְרָאֶה שֶׁאַף שֶׁנֶּעֱלָם אָז מִתְּפִיסַת אָדָם אוֹר הַשי\"ת וְטוּבוֹ, מִכָּל מָקוֹם נִמְצָא גַּם אָז חַסְדֵּי ה' וּמִזֶּה יוּכַל גַּם אָז לְיַחֵד שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ.", "heVersionTitle": "Vocalized Edition", "heLicense": "", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5e2ab5dc021535d62ef8320f", "index_title": "Ohr Zarua", "category": "Halakhah", "type": "none", "ref": "Ohr Zarua, Volume I 1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Ohr Zarua, Volume I 1:1", "sourceHeRef": "אור זרוע, חלק א א׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1240, 1280], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Ohr Zarua", "he": "אור זרוע"}, "he": "מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורת הראשונה דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. פי' רבינו שלמה זצ\"ל כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן והגיע זמנם לאכול בתרומתן ומקמי הכי יממא הוא ולאו זמן שכיבה לפיכך הקודא קודם לכן לא יצא י\"ח א\"כ למה הוא אומר אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך ד\"ת והכי תניא בברייתא בברכות ירושלמי ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך ובקריאת פרק ראשון שאדם קורא על מטתו יצא עד כאן לשונו. ולפי שיטתו אתי' שפיר הא דפליגי לקמן ר' יוחנן וריב\"ל דאמר ר' יוחנן איזהו בן עוה\"ב זה הסומך גאולה לתפלה וריב\"ל אומר תפלות באמצע תקנום והלכה כריב\"ל לגבי ר' יוחנן כדמוכח פ' בני העיר במגילה גבי פלוגתא דרב פפי ורב פפא ואע\"ג דתניא כוותי' דר' יוחנן דקתני קורא ק\"ש ומתפלל ה\"נ תניא כוותי' דריב\"ל דעיקר ק\"ש היינו ההיא דעל המטה כדתני' בירוש' כמו שפירש רבינו שלמה זצ\"ל: והא דאמר ריב\"ל אע\"פ שקרא אדם ק\"ש בביהכ\"נ צריך לקרותה ע\"ג מטתו ואמר ר\"נ בר יצחק אם ת\"ח הוא א\"צ התם כגון שקראה בביהכ\"נ בעונתה עסקינן ולקמן פ' תפלת השהר גמ' תפלת המנחה פר\"ח זצ\"ל ואסיקנא השתא דלא אתמר הלכתא לא כר\"י ולא כרבנן דעביד כר\"י דצלי של ערבית מי\"א שעה חסר רביע יצא ודעביד כרבנן ולא מצלי של ערבית אלא בערב יצא. וראינו לרבוותא הגאונים שפי' הא דמצלי רב של שבת בע\"ש והא דאמר (ר\"י) [ר\"נ] אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בע\"ש ואומר קדושה על הכוס פי' באותה שעה שמתפלל באותה שעה מקדש על הכוס והא דאמר (רב נחמן) [רב יהודה] אמר שמואל מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס וכן ר' יאשי' הי' מתפלל של מוצאי שבת בשבת אלו כולם היו מתפללין בכל יום תפלת ערבית בעוד היום כר' יהודה ולא הזכירו של שבת ושל מוצ״ש [אלא שהיו] מתפללין ומקדשין ומבדילין וכש\"כ ביום חול ופי' דתפלה בלבד היו מתפללין אבל ק״ש לא היו קורין רק אחר צה״כ. ואנן לא סבירא לן דהא בהדיא מפ' דבעידנא דהוו מצלי הוו מקדשי בערב שבת ובשבת הוה מבדיל ואי מקדשי ומבדלי לקדומי נמי לק\"ש. ותו דהכי אשכחן בתלמוד א\"י בהלכה מאימתי קורין תני הקורא קודם לכן לא יצא י\"ח א\"כ למה קורין אותה בבה\"כנ א\"ר אסי אין קורין אותה בביהכ״נ כדי לצאת בה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה לפיכך אינו דבר רחוק לומר שקורין ק\"ש ומתפללין בביהכ\"נ בעוד היום ומיהו צריך לקרות על מטתו אחר צאת הכוכבים עד כאן לשונו. הרי לך להדיא דפר\"ח זצ\"ל ור\"ש זצ\"ל שניהם שוין דק״ש על המטה היא עיקר ותו פר\"ח זצ\"ל התם דעכשיו נהגו כל ישראל כרבנן להתפלל מנחה עד הערב א\"כ תפלת ערבית וק\"ש לאחר י״ב שעות ולקמן בפרקין בפלוגתא דר\"י וריב\"ל פר\"ח זצ״ל דהלכתא כר' יוחנן הואיל דתניא כוותי' דקורא ק\"ש ומתפלל הילכך לדברי פר\"ח זצ\"ל ורבי' שלמה זצ\"ל אין אדם יוצא ידי חובת ק״ש כ\"א אחר צה״כ ולפי' ר״ח שפי' דעכשיו נהגו כל ישראל להתפלל תפלת המנחה עד הערב דהיינו כרבנן לאחר י\"ב שעות אין להתפלל תפלת ערבית וק\"ש כ״א בלילה ממש אחר י״ב שעות דהיינו צאת הכוכבים. ורבינו תם זצ\"ל מקשה עליהם דא״כ דק״ש שעל המטה היא עיקר א\"כ האיך אנו קורין אותה בלא ברכותיה והתנן בערב מברך שתים לפני' ושתים לאחרי' וזה היה מתרץ הרב רבינו יעקב הקדוש מקורבי\"ל דמצינו כי האי גונא במצה בערב הפסח שאנו מברכין על אכילת מצה בראשונה ואחרונה שהיא עיקר חובה אינו מברך מיהו היא גופא תמי'. ועוד מקשה ר\"ת זצ״ל מואם תלמיד חכם הוא א\"צ לקרותה על גבי מטתו ואי חובה היא מאי שנא. מיהו ההוא לא קשי' כדפי' לעיל. ועוד מקשה ר\"ת זצ\"ל דתניא כוותי' דר' יוחנן ש״מ דהילכתא כר' יוחנן דמקיש שכיבה לקימה מה קימה ק״ש ואח״כ תפלה אף שכיבה ק״ש ואח״כ תפלה שמע מינה ק״ש שדבר בה הכתוב קודמת לתפלת ערבית שמע מינה אותה שבביהכ\"נ היא עיקר. ועוד מקשה ר״ת זצ״ל דעל המטה אין קורין אלא פרק ראשון על כן מפרש ר\"ת דק\"ש שבביהכ״נ היא עיקר ומה שאנו קורין מבע״י משום דסמכי' אהא דאמר פ' תפלת השחר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד פי' דעבד כרבנן שתפלת המנחה עד הערב עבד ודעבד כר' יהודה שתפלת המנחה עד י״א שעות חסר רביע עבד ומנהגינו כר' יהודה שבעוד שעה ורביע שעה אנו קורין ק\"ש שאז כלה זמן המנחה והגיע זמן ערבית וע״כ קורא ק״ש ומתפלל דהלכה כר' יוחנן כדפרי' וה\"פ דעבד כרבנן עבד שלעולם ינהוג כרבנן בין בק\"ש בין בתפלה ודעבד כר' יהודה עבד מפלג המנחה בין בק\"ש בין בתפלה ואין זה דומה לשדרה וגלגולת דפליגי ב\"ש וב\"ה דפ' אלו טריפות ואם תאמר מאי האי דפריך לקמן בפרקין ר' יהודה לרבי מאיר דאמר בגמרא משעה שהכהנים טובלים הלא כהנים מבעוד יום הם טובלים ולדידי' נמי הרי קורין אותה מפלג המנחה שהוא יום גדול תריץ דהכי קאמר לדידך דסברת כרבנן דפליגי עלי פרק תפלת השחר דתפלת המנחה עד הערב אם כן הוא יום באותה שעה לענין קריאת שמע: ", "heVersionTitle": "Ohr Zarua, Zhytomyr, 1862", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "אור זרוע, ז'יטומיר תרכ\"ב", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5e53d44ad6157e3859ae66dd", "index_title": "Mei HaShiloach", "category": "Chasidut", "type": "commentary", "ref": "Mei HaShiloach, Volume I, Talmud, Berakhot 2a:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Mei HaShiloach, Volume I, Talmud, Berakhot 2a:2", "sourceHeRef": "מי השלוח, חלק א, ליקוטי הש\"ס, מסכת ברכות ב׳ א:ב׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1840, 1860], "commentaryNum": 3.0002, "collectiveTitle": {"en": "Mei HaShiloach", "he": "מי השלוח"}, "heTitle": "מסכת ברכות", "he": "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן. וּבְשַׁחֲרִית מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן, הַיְינוּ בַּיּוֹם בְּעֵת שֶׁהַבִּינָה מְפֹרֶשֶׁת בְּלֵב הָאָדָם אָז הַסִּימָן הוּא בְּהַכָּרָה, וּבַלַּיְלָה שֶׁהַבִּינָה מִתְקַטֵּן בְּלֵב הָאָדָם אָז הַסִּימָן הוּא בַּכֹּהֲנִים הוּא צֵאת הַכּוֹכָבִים, הַיְינוּ בְּדָבָר הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם, וְהוּא חָכְמָה.", "heVersionTitle": "Vocalized Edition", "heLicense": "", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5ea154502fb13b41bd437d63", "index_title": "Reshimot Shiurim on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Reshimot Shiurim on Berakhot 2a:37", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Reshimot Shiurim on Berakhot 2a:37", "sourceHeRef": "רשימות שיעורים על ברכות ב׳ א:ל״ז", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 2011], "commentaryNum": 3.0037, "collectiveTitle": {"en": "Reshimot Shiurim", "he": "רשימות שיעורים"}, "heTitle": "רשימות שיעורים על ברכות", "he": "משנה. מאימתי קורין את שמע וכו'.", "heVersionTitle": "Reshimot Shiurim, Berakhot, New York, 2012", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "רשימות שיעורים על מסכת ברכות, תשע\"ב", "text": "Mishnah. \"From when do we recite the Shema...\"", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5ea154512fb13b41bd437d65", "index_title": "Reshimot Shiurim on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Reshimot Shiurim on Berakhot 2a:61", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Reshimot Shiurim on Berakhot 2a:61", "sourceHeRef": "רשימות שיעורים על ברכות ב׳ א:ס״א", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 2011], "commentaryNum": 3.0061, "collectiveTitle": {"en": "Reshimot Shiurim", "he": "רשימות שיעורים"}, "heTitle": "רשימות שיעורים על ברכות", "he": "משנה. ז\"ל משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עכ\"ל. איתא במשנה בסוכה (דף לח.) \"מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו\", ופירש רש\"י (ד\"ה יטול על שלחנו): \"אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב\". ולכאורה מלשון המשנה שלפנינו משמע שהכהנים היו אוכלים תרומה לפני קריאת שמע אף על פי שכבר הגיע זמן קריאת שמע, וכן העלה הצל\"ח (ב א ד\"ה משעה) דכיון שאכילת תרומה הוי עבודת מתנה (כדאיתא בפסחים עג א) מותר לכהנים לאכול תרומה לפני שיקראו קריאת שמע. וצ\"ב מאי שנא אכילת תרומה לפני קריאת שמע מאכילת סעודה קודם נטילת לולב.", "heVersionTitle": "Reshimot Shiurim, Berakhot, New York, 2012", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "רשימות שיעורים על מסכת ברכות, תשע\"ב", "text": "Mishnah. \"From the time that the Kohanim enter to eat their Terumah.\" We have in the mishnah in Sukkah (Day 38a): \"One who comes from traveling on the road and does not have a lulav in his hand to take, when he enters his house, he should take [the lulav] at his table,\" and Rashi explains (D''H \"Yitol al Shulchano): \"If he forgot and did not take before eating, one needs to stop his meal and take the lulav.\" (SIDE NOTE 10: And the Shulchan Aruch rules accordingly, in Siman 652, Seif 2: \"It is forbidden to eat before one takes [the lulav].\" See the Biur Halacha there, as this is the law regarding all things mentioned above in Siman 232, that it is forbidden before the tefillah of Minchah and see further there...) It seems from the language of the mishnah before us, it is indicated that the Kohanim would eat terumah before [reciting] Kriyat Shema even though the time for Kriyat Shema already arrived, and Tzlach brings up (ב א D''H \"M'Sha'ah\") that since the eating of the terumah is the service of the gift (as we have in Pesaching 73a) it is permitted for the Kohanim to eat terumah before they recite Kriyat Shema. This requires clarification, what is the difference between eating terumah before Kriyat Shema from eating a [regular] meal before taking the lulav.", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5ea154ac6ecaa58507b22433", "index_title": "Reshimot Shiurim on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Reshimot Shiurim on Berakhot 2a:69", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Reshimot Shiurim on Berakhot 2a:69", "sourceHeRef": "רשימות שיעורים על ברכות ב׳ א:ס״ט", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1909, 2011], "commentaryNum": 3.0069, "collectiveTitle": {"en": "Reshimot Shiurim", "he": "רשימות שיעורים"}, "heTitle": "רשימות שיעורים על ברכות", "he": "שם. תוס' ד\"ה מאימתי. ז\"ל פירש רש\"י ואנן היכי קרינן מבעוד יום ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כדמפרש בגמ' על כן פירש רש\"י שקריאת שמע שעל המטה עיקר והוא לאחר צאת הכוכבים וכו', תימא לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות עכ\"ל. ולכאורה לא קשיא מידי, דרש\"י (סוף ד\"ה עד סוף האשמורה הראשונה) כתב להדיא: \"ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא\". ומבואר מרש\"י דס\"ל דרק הפרשה הראשונה היא מדאורייתא, ולא קשה כלל קושיית התוס' דהיה לו לקרות ג' פרשיות על מטתו. ומשמע קצת דתוס' לא גרסו הכי ברש\"י ומשו\"ה הקשו דהו\"ל לקרות ג' פרשיות.", "heVersionTitle": "Reshimot Shiurim, Berakhot, New York, 2012", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "רשימות שיעורים על מסכת ברכות, תשע\"ב", "text": [], "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5ed3c1fe256e15e10e196323", "index_title": "Genesis", "category": "Tanakh", "type": "", "ref": "Genesis 1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1-5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1", "Berakhot 2a:2", "Berakhot 2a:3", "Berakhot 2a:4", "Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Genesis 1:1", "sourceHeRef": "בראשית א׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [-1400, -400], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Genesis", "he": "בראשית"}, "heTitle": "בראשית", "he": "בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃", "heVersionTitle": "Miqra according to the Masorah", "heLicense": "CC-BY-SA", "heVersionTitleInHebrew": "מקרא על פי המסורה", "text": "When God began to create heaven and earth— ", "versionTitle": "THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5ff59fa9b4e9b84fd8dd688f", "index_title": "Rashash on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashash on Berakhot 2a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Rashash on Berakhot 2a:1", "sourceHeRef": "רש\"ש על ברכות ב׳ א:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1830, 1870], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Rashash", "he": "רש״ש"}, "heTitle": "רש\"ש על ברכות", "he": "במשנה לאכול בתרומתן. עיין בשנות אליהו [כאן] מש\"כ בדקדוק לשון בתרומתן ולא אמר בתרומה. ויש לפרש דנקיט בתרומתן לאפוקי תרומת מעשר של דמאי לדעת הטור יורה דעה סוף סימן של\"א דמוכרה לכהן. וא\"כ אינה תרומתן כיון דצריכין ללוקחה בדמים. ומשום דהיא נאכלת אף בבין השמשות דהוה ספיקא דרבנן. וכמש\"כ הבאר אברהם לקמן (ג.) בתד\"ה קשיא דר\"א דלמ\"ד תרומה בזה\"ז דרבנן נאכלת בבין השמשות. ואף דשם דבריו אינן נ\"ל שהרי לפי' הא' של ר\"י ביבמות (פב:) בתד\"ה ירושה ס\"ל לריו\"ח דתרומה אף בזמן בית שני דרבנן ואפ\"ה פריך בשבת (לה סע\"א) עלה דפסיק כר' יוסי לענין תרומה אילימא לטבילה ספיקא היא כו' דלא אכלי עד דשלים בין השמשות דר' יוסי. מ\"מ דמאי קילא טפי דרוב ע\"ה מעשרין וכמו שמותרת תרומת מעשר שלו (אפילו נטמאה) לעניים לדעת הרמב\"ן המובאה בר\"ן בפ' לולב הגזול במשנת אתרוג הגזול ע\"ש. וכמו דמעשר שני שלו נאכל לאונן ושארי קולות המבוארות בפ\"א דדמאי [ומ\"ש השנו\"א דבא לאפוקי תרומת תודה. ק\"ל דמאי יענה לתירוץ קמא בנדרים (יב:) תרומת לחמי תודה תרומתו היא ע\"ש] :", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "דפוס וילנא ראם", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "603e09bc80df3f959af7936e", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2a:1", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ א:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "המשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר זמן ק\"ש של ערבית מהיכן הוא מתחיל ועד היכן הוא מגיע, ואמר על זה מאימתי קורין את שמע בערבית וכו', פי' כבר ידעת שמצות עשה לקרוא את שמע פעמים שנא' שמע ישראל ודברת בם וכו' בשכבך ובקומך וכו', נמצא זמן שתי קריאות אלו אחת בזמן שכיבה ואחת בזמן קימה, ומתוך שאין זה זמן ברור הוצרך התנא להשמיענו ביאור עליו, שאילו אמר בבקר ובערב היה דבר ידוע בתחילת הלילה היא צאת הכוכבים ותחלת היום הוא עלות עמוד השחר, וכמו שנא' במקרא ואנחנו עושים במלאכה וכו' מעלות השחר ועד צאת הכוכבים וכתיב שם והיה הלילה למשמר והיום למלאכה אבל עכשיו שתלה הענין בשכיבה וקימה ואין זה זמן ברור הוצרך לברר זמנים אלו מה הם.
והתחיל ענין זה בשל ערבית מתוך שהוא מוקדם במקרא שנא' בו תחלה בשכבך ואחר כך בקומך, ומתוך כך ביארו משנה זו שהתחלת זמן ק\"ש של ערבית הוא משעה שהכהנים שנטמאו וטבלו נכנסים לאכול בתרומתן, וזהו הערב השמש כמו שאמרו טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה אע\"פ שאם הוא מאותם הטעונים קרבן לטומאתם הוא מחוסר כפרה עדיין, ופי' בגמ' בהערב השמש הזה שהוא צאת הכוכבים כמו שיתבאר במקומו ופירושו הערב השמש הגמור שכלה אורו מכל וכל ונראו הכוכבים, ופירשוה בתלמוד המערב שנראו מהם ג' בקרוב מקום, ר\"ל שלא בפזור גדול אבל קודם לכן אינו זמן שכיבה לשום אדם ובהתחלת זמן זה לא נחלק בו שום אדם במשנה זו אלא הכל מודים שאין קורין כלל קודם צאת הכוכבים.
אבל בהמשכת זמן זה כלומר עד איזה זמן שבלילה הוא רשאי לקרותה ולקיים בה מצות קריאה בעונתה נחלקו תנאים אלו, והוא שר' אליעזר סובר עד סוף האשמורת הראשונה, ומכאן ואילך אינו קורא, מפני שהוא מפרש בשכבך תחלת שכיבה מלשון לא ישכב עד יאכל טרף, טרם ישכבו, ותחילת שכיבה הוא מיציאת הכוכבים עד סוף האשמורה הראשונה שהוא שליש הלילה זה בכה וזה בכה.
ור\"ג סובר במלת בשכבך שביאורה כל זמן שאדם שוכב מלשון ושמואל שוכב, בשכבך תשמור עליך, והרי אדם שוכב עד עמוד השחר שעד עלייתו הוא לילה אבל מכאן ואילך אין כאן מצוה בעונתה, וחכמים ג\"כ ס\"ל כר\"ג, אלא שלכתחילה הם מצריכים לקרות עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה, שאם תתירהו לימשך עד עמוד השחר שמא ימשך עד לאחר עמוד השחר ונמצא מפסיד קריאת עונה, אבל בלשון קימה לא היה להם לחלוק בכיוצא בזה שלא מצינן לעולם לשון קימה נאמר על המשך עמידה, אלא על זמן שאדם קם אם ממטתו אם מישיבתו, ואין זמן קריאתה מתאחר אלא עד המאוחר שבזמני הקימה ולא כל היום לקריאת עונה אבל בלילה נחלקו:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "60745b217f5ffaaa1625b642", "index_title": "Rif Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rif Berakhot 1a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1-3", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1", "Berakhot 2a:2", "Berakhot 2a:3"], "sourceRef": "Rif Berakhot 1a:1", "sourceHeRef": "רי\"ף ברכות א׳ א:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [1085, 1105], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Rif", "he": "רי\"ף"}, "heTitle": "רי\"ף ברכות", "he": "(דף ב.) מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "De kioma horo oni legas la Ŝema-legaĵon en la vesperoj? Ekde la horo kiam la pastroj venas por manĝi sian terumon ĝis la unua deĵoro. Tiel diras Rabeno Eliezero. Kaj la Saĝuloj diras: Ĝis meznokto. Rabeno Gamlielo diras: Ĝis tagiĝo.", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "60afd95493e1cdaa91147fe4", "index_title": "Piskei Tosafot on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Piskei Tosafot on Berakhot 1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Piskei Tosafot on Berakhot 1:1", "sourceHeRef": "פסקי תוספות על ברכות א׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1250, 1350], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Piskei Tosafot", "he": "פסקי תוספות"}, "heTitle": "פסקי תוספות על ברכות", "he": "קריאת שמע של בית הכנסת עיקר מ\"מ טוב לקרותה (כולה) לפני מטתו ובלא ברכה [וצ\"ע דכולה אינו משמע בתוס']. ד\"ה מאימתי: דף ב ע\"א", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "60afd95793e1cdaa91147fe6", "index_title": "Piskei Tosafot on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Piskei Tosafot on Berakhot 2:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Piskei Tosafot on Berakhot 2:1", "sourceHeRef": "פסקי תוספות על ברכות ב׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1250, 1350], "commentaryNum": 2.0001, "collectiveTitle": {"en": "Piskei Tosafot", "he": "פסקי תוספות"}, "heTitle": "פסקי תוספות על ברכות", "he": "זמן תפלת המנחה עד הערב ותפלת מעריב מפלג המנחה. בא\"ד שם", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "60ec1e42e735e0a5900c6a3c", "index_title": "Mishpetei Uziel", "category": "Responsa", "type": "", "ref": "Mishpetei Uziel, Volume IV, General Topics 5:42", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Mishpetei Uziel, Volume IV, General Topics 5:42", "sourceHeRef": "משפטי עוזיאל, חלק ד, ענינים כלליים ה׳:מ״ב", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1900, 1950], "commentaryNum": 5.0042, "collectiveTitle": {"en": "Mishpetei Uziel", "he": "משפטי עוזיאל"}, "heTitle": "ענינים כלליים", "he": "ודקדוק לשון: אימתי מברך עליהם משעת הפרשתן: לדעתי הוא להורות על המשך הזמן, דומה לזה מאימתי קורין שמע בערבית (ברכות ב') ועוד הרבה כאלה: מאימתי כל אדם מותרין בלקט (פאה פ\"ח מ\"א) מאימתי אוכלין פירות האילן (בשביעית ושביעית פרק ד' משנה ז') ועוד כמה דוכתי ואף בתרומות ומעשרות זמן הברכה הוא עובר להפרשן אבל אם לא ברך קודם מברך בשעת הפרשה או אפילו בשעת נתינה שהוא גמר המצוה, והרי זה דומה לברכת הנחת תפילין שלדעת הר\"ת והרא\"ש מברך על של ראש על מצות תפילין, ולדעת רש\"י ומרן ז\"ל שפסק כמותו אם סח בינתיים מברך על של ראש על מצות תפילין. והוא הדין לתרומה ומעשר אם לא ברך קודם מברך בשעת עשייתן או בשעת הנתינה.", "heVersionTitle": "Mishpetei Uziel, Jerusalem, 1995-2005", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "משפטי עוזיאל, ירושלים, תשנ\"ה-תשס\"ה", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6113fc64ec7ef50c1f1dce69", "index_title": "Halakhot Gedolot", "category": "Halakhah", "type": "", "ref": "Halakhot Gedolot 1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Halakhot Gedolot 1:1", "sourceHeRef": "הלכות גדולות א׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [760, 920], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Halakhot Gedolot", "he": "הלכות גדולות"}, "he": "מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורת הראשונה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר.", "heVersionTitle": "Halakhot Gedolot, Warsaw 1874", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "הלכות גדולות, ווארשא תרל\"ה", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "622978a7d5dd0f9b50b9e256", "index_title": "Ein Yaakov", "category": "Midrash", "type": "midrash", "ref": "Ein Yaakov, Berakhot 1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Ein Yaakov, Berakhot 1:1", "sourceHeRef": "עין יעקב, ברכות א׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [1490, 1550], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Ein Yaakov", "he": "עין יעקב"}, "heTitle": "ברכות", "he": "ברכות פרק א מאימתי קורין - מאימתי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית? מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, [דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר]. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. מַעֲשֶׂה וּבָאוּ בָּנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ: לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע, אָמַר לָהֶם: אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת.", "heVersionTitle": "Daat", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "אגדות חז\"ל - דעת", "text": "Berachoth: Chapter One From what time on may we read the Sh'm'a of the evening? \"From the time the priests enter to eat their Terumah until the end of the first watch,\" said R. Eliezer. But the other sages say \"Until midnight,\" and Rabban Gamaliel says \"Until the appearance of the morning star.\" It happened that the sons of Rabban Gamaliel came [very late at night] from a banquet and told Rabban Gamaliel that they had not yet read the Sh'm'a, whereupon he said to them: \"If the morning star has not yet appeared you must read it.\"", "versionTitle": "S.H. Glick. En Jacob: Agada of the Babylonian Talmud. New York, 1916-1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "ש\"צ גליק, עין יעקב: אגדת התלמוד הבבלי, ניו יורק, 1916-1921"}, {"_id": "6295d3ca6f11f6bfa22dc34e", "index_title": "Mishnah Berakhot", "category": "Mishnah", "type": "mishnah in talmud", "ref": "Mishnah Berakhot 1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1-5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1", "Berakhot 2a:2", "Berakhot 2a:3", "Berakhot 2a:4", "Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Mishnah Berakhot 1:1", "sourceHeRef": "משנה ברכות א׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [190, 230], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Mishnah Berakhot", "he": "משנה ברכות"}, "heTitle": "משנה ברכות", "he": "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם, אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה: ", "heVersionTitle": "Torat Emet 357", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורת אמת 357", "text": "The beginning of tractate Berakhot, the first tractate in the first of the six orders of Mishna, opens with a discussion of the recitation of Shema, as the recitation of Shema encompasses an acceptance of the yoke of Heaven and of the mitzvot, and as such, forms the basis for all subsequent teachings. The Mishna opens with the laws regarding the appropriate time to recite Shema:
From when, that is, from what time, does one recite Shema in the evening? From the time when the priests enter to partake of their teruma. Until when does the time for the recitation of the evening Shema extend? Until the end of the first watch. The term used in the Torah (Deuteronomy 6:7) to indicate the time for the recitation of the evening Shema is beshokhbekha, when you lie down, which refers to the time in which individuals go to sleep. Therefore, the time for the recitation of Shema is the first portion of the night, when individuals typically prepare for sleep. That is the statement of Rabbi Eliezer. The Rabbis say: The time for the recitation of the evening Shema is until midnight. Rabban Gamliel says: One may recite Shema until dawn, indicating that beshokhbekha is to be understood as a reference to the entire time people sleep in their beds, the whole night. The mishna relates that Rabban Gamliel practiced in accordance with his ruling. There was an incident where Rabban Gamliel’s sons returned very late from a wedding hall. They said to him, as they had been preoccupied with celebrating with the groom and bride: We did not recite Shema. He said to them: If the dawn has not yet arrived, you are obligated to recite Shema. Since Rabban Gamliel’s opinion disagreed with that of the Rabbis, he explained to his sons that the Rabbis actually agree with him, and that it is not only with regard to the halakha of the recitation of Shema, but rather, wherever the Sages say until midnight, the mitzva may be performed until dawn. Rabban Gamliel cites several cases in support of his claim, such as the burning of fats and limbs on the altar. Due to the quantity of offerings each day, the priests were often unable to complete the burning of all of the fats and limbs, so they continued to be burned into the night, as it is written: “This is the law of the burnt offering: The burnt offering shall remain upon the pyre on the altar all night until morning, while the fire on the altar burns it” (Leviticus 6:2). And, with regard to all sacrifices, such as the sin-offerings and the guilt-offerings that are eaten for one day and night; although the Sages state that they may be eaten only until midnight, by Torah law they may be eaten until dawn. This is in accordance with the verse: “On the day on which it is offered must you eat. Do not leave it until the morning” (Leviticus 7:15). If so, why did the Sages say that they may be eaten only until midnight? This is in order to distance a person from transgression, as if one believes that he has until dawn to perform the mitzva, he might be negligent and postpone it until the opportunity to perform the mitzva has passed.", "versionTitle": "William Davidson Edition - English", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "639725b64ebbd283c636c2d9", "index_title": "Introductions to the Babylonian Talmud", "category": "Essay", "type": "essay", "ref": "Introductions to the Babylonian Talmud, Berakhot, Introduction to Berakhot", "anchorRef": "Berakhot 2a:1-64a:15", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1", "Berakhot 2a:2", "Berakhot 2a:3", "Berakhot 2a:4", "Berakhot 2a:5", "Berakhot 2a:6", "Berakhot 2a:7", "Berakhot 2a:8", "Berakhot 2a:9", "Berakhot 2a:10", "Berakhot 2a:11", "Berakhot 2a:12", "Berakhot 2a:13", "Berakhot 2a:14", "Berakhot 2b:1", "Berakhot 2b:2", "Berakhot 2b:3", "Berakhot 2b:4", "Berakhot 2b:5", "Berakhot 2b:6", "Berakhot 2b:7", "Berakhot 2b:8", "Berakhot 2b:9", "Berakhot 2b:10", "Berakhot 2b:11", "Berakhot 2b:12", "Berakhot 2b:13", "Berakhot 2b:14", "Berakhot 2b:15", "Berakhot 2b:16", "Berakhot 2b:17", "Berakhot 2b:18", "Berakhot 2b:19", "Berakhot 3a:1", "Berakhot 3a:2", "Berakhot 3a:3", "Berakhot 3a:4", "Berakhot 3a:5", "Berakhot 3a:6", "Berakhot 3a:7", "Berakhot 3a:8", "Berakhot 3a:9", "Berakhot 3a:10", "Berakhot 3a:11", "Berakhot 3a:12", "Berakhot 3a:13", "Berakhot 3a:14", "Berakhot 3a:15", "Berakhot 3b:1", "Berakhot 3b:2", "Berakhot 3b:3", "Berakhot 3b:4", "Berakhot 3b:5", "Berakhot 3b:6", "Berakhot 3b:7", "Berakhot 3b:8", "Berakhot 3b:9", "Berakhot 3b:10", "Berakhot 3b:11", "Berakhot 3b:12", "Berakhot 3b:13", "Berakhot 3b:14", "Berakhot 3b:15", "Berakhot 3b:16", "Berakhot 3b:17", "Berakhot 3b:18", "Berakhot 3b:19", "Berakhot 3b:20", "Berakhot 3b:21", "Berakhot 3b:22", "Berakhot 3b:23", "Berakhot 3b:24", "Berakhot 3b:25", "Berakhot 3b:26", "Berakhot 3b:27", "Berakhot 3b:28", "Berakhot 3b:29", "Berakhot 3b:30", "Berakhot 3b:31", "Berakhot 3b:32", "Berakhot 4a:1", "Berakhot 4a:2", "Berakhot 4a:3", "Berakhot 4a:4", "Berakhot 4a:5", "Berakhot 4a:6", "Berakhot 4a:7", "Berakhot 4a:8", "Berakhot 4a:9", "Berakhot 4a:10", "Berakhot 4a:11", "Berakhot 4a:12", "Berakhot 4a:13", "Berakhot 4a:14", "Berakhot 4a:15", "Berakhot 4a:16", "Berakhot 4a:17", "Berakhot 4a:18", "Berakhot 4a:19", "Berakhot 4b:1", "Berakhot 4b:2", "Berakhot 4b:3", "Berakhot 4b:4", "Berakhot 4b:5", "Berakhot 4b:6", "Berakhot 4b:7", "Berakhot 4b:8", "Berakhot 4b:9", "Berakhot 4b:10", "Berakhot 4b:11", "Berakhot 4b:12", "Berakhot 4b:13", "Berakhot 4b:14", "Berakhot 4b:15", "Berakhot 4b:16", "Berakhot 4b:17", "Berakhot 4b:18", "Berakhot 4b:19", "Berakhot 4b:20", "Berakhot 4b:21", "Berakhot 4b:22", "Berakhot 4b:23", "Berakhot 4b:24", "Berakhot 4b:25", "Berakhot 4b:26", "Berakhot 4b:27", "Berakhot 4b:28", "Berakhot 5a:1", "Berakhot 5a:2", "Berakhot 5a:3", "Berakhot 5a:4", "Berakhot 5a:5", "Berakhot 5a:6", "Berakhot 5a:7", "Berakhot 5a:8", "Berakhot 5a:9", "Berakhot 5a:10", "Berakhot 5a:11", "Berakhot 5a:12", "Berakhot 5a:13", "Berakhot 5a:14", "Berakhot 5a:15", "Berakhot 5a:16", "Berakhot 5a:17", "Berakhot 5a:18", "Berakhot 5a:19", "Berakhot 5a:20", "Berakhot 5a:21", "Berakhot 5a:22", "Berakhot 5a:23", "Berakhot 5a:24", "Berakhot 5b:1", "Berakhot 5b:2", "Berakhot 5b:3", "Berakhot 5b:4", "Berakhot 5b:5", "Berakhot 5b:6", "Berakhot 5b:7", "Berakhot 5b:8", "Berakhot 5b:9", "Berakhot 5b:10", "Berakhot 5b:11", "Berakhot 5b:12", "Berakhot 5b:13", "Berakhot 5b:14", "Berakhot 5b:15", "Berakhot 5b:16", "Berakhot 5b:17", "Berakhot 5b:18", "Berakhot 5b:19", "Berakhot 5b:20", "Berakhot 5b:21", "Berakhot 5b:22", "Berakhot 5b:23", "Berakhot 5b:24", "Berakhot 5b:25", "Berakhot 5b:26", "Berakhot 5b:27", "Berakhot 6a:1", "Berakhot 6a:2", "Berakhot 6a:3", "Berakhot 6a:4", "Berakhot 6a:5", "Berakhot 6a:6", "Berakhot 6a:7", "Berakhot 6a:8", "Berakhot 6a:9", "Berakhot 6a:10", "Berakhot 6a:11", "Berakhot 6a:12", "Berakhot 6a:13", "Berakhot 6a:14", "Berakhot 6a:15", "Berakhot 6a:16", "Berakhot 6a:17", "Berakhot 6a:18", "Berakhot 6a:19", "Berakhot 6a:20", "Berakhot 6a:21", "Berakhot 6a:22", "Berakhot 6a:23", "Berakhot 6a:24", "Berakhot 6a:25", "Berakhot 6b:1", "Berakhot 6b:2", "Berakhot 6b:3", "Berakhot 6b:4", "Berakhot 6b:5", "Berakhot 6b:6", "Berakhot 6b:7", "Berakhot 6b:8", "Berakhot 6b:9", "Berakhot 6b:10", "Berakhot 6b:11", "Berakhot 6b:12", "Berakhot 6b:13", "Berakhot 6b:14", "Berakhot 6b:15", "Berakhot 6b:16", "Berakhot 6b:17", "Berakhot 6b:18", "Berakhot 6b:19", "Berakhot 6b:20", "Berakhot 6b:21", "Berakhot 6b:22", "Berakhot 6b:23", "Berakhot 6b:24", "Berakhot 6b:25", "Berakhot 6b:26", "Berakhot 6b:27", "Berakhot 6b:28", "Berakhot 6b:29", "Berakhot 6b:30", "Berakhot 6b:31", "Berakhot 6b:32", "Berakhot 6b:33", "Berakhot 6b:34", "Berakhot 6b:35", "Berakhot 6b:36", "Berakhot 6b:37", "Berakhot 7a:1", "Berakhot 7a:2", "Berakhot 7a:3", "Berakhot 7a:4", "Berakhot 7a:5", "Berakhot 7a:6", "Berakhot 7a:7", "Berakhot 7a:8", "Berakhot 7a:9", "Berakhot 7a:10", "Berakhot 7a:11", "Berakhot 7a:12", "Berakhot 7a:13", "Berakhot 7a:14", "Berakhot 7a:15", "Berakhot 7a:16", "Berakhot 7a:17", "Berakhot 7a:18", "Berakhot 7a:19", "Berakhot 7a:20", "Berakhot 7a:21", "Berakhot 7a:22", "Berakhot 7a:23", "Berakhot 7a:24", "Berakhot 7a:25", "Berakhot 7a:26", "Berakhot 7a:27", "Berakhot 7a:28", "Berakhot 7a:29", "Berakhot 7a:30", "Berakhot 7a:31", "Berakhot 7a:32", "Berakhot 7a:33", "Berakhot 7a:34", "Berakhot 7a:35", "Berakhot 7a:36", "Berakhot 7b:1", "Berakhot 7b:2", "Berakhot 7b:3", "Berakhot 7b:4", "Berakhot 7b:5", "Berakhot 7b:6", "Berakhot 7b:7", "Berakhot 7b:8", "Berakhot 7b:9", "Berakhot 7b:10", "Berakhot 7b:11", "Berakhot 7b:12", "Berakhot 7b:13", "Berakhot 7b:14", "Berakhot 7b:15", "Berakhot 7b:16", "Berakhot 7b:17", "Berakhot 7b:18", "Berakhot 7b:19", "Berakhot 7b:20", "Berakhot 7b:21", "Berakhot 7b:22", "Berakhot 7b:23", "Berakhot 7b:24", "Berakhot 7b:25", "Berakhot 7b:26", "Berakhot 7b:27", "Berakhot 7b:28", "Berakhot 8a:1", "Berakhot 8a:2", "Berakhot 8a:3", "Berakhot 8a:4", "Berakhot 8a:5", "Berakhot 8a:6", "Berakhot 8a:7", "Berakhot 8a:8", "Berakhot 8a:9", "Berakhot 8a:10", "Berakhot 8a:11", "Berakhot 8a:12", "Berakhot 8a:13", "Berakhot 8a:14", "Berakhot 8a:15", "Berakhot 8a:16", "Berakhot 8a:17", "Berakhot 8a:18", "Berakhot 8a:19", "Berakhot 8a:20", "Berakhot 8a:21", "Berakhot 8a:22", "Berakhot 8a:23", "Berakhot 8a:24", "Berakhot 8a:25", "Berakhot 8a:26", "Berakhot 8a:27", "Berakhot 8a:28", "Berakhot 8a:29", "Berakhot 8a:30", "Berakhot 8b:1", "Berakhot 8b:2", "Berakhot 8b:3", "Berakhot 8b:4", "Berakhot 8b:5", "Berakhot 8b:6", "Berakhot 8b:7", "Berakhot 8b:8", "Berakhot 8b:9", "Berakhot 8b:10", "Berakhot 8b:11", "Berakhot 8b:12", "Berakhot 8b:13", "Berakhot 8b:14", "Berakhot 8b:15", "Berakhot 8b:16", "Berakhot 8b:17", "Berakhot 8b:18", "Berakhot 8b:19", "Berakhot 8b:20", "Berakhot 8b:21", "Berakhot 8b:22", "Berakhot 8b:23", "Berakhot 9a:1", "Berakhot 9a:2", "Berakhot 9a:3", "Berakhot 9a:4", "Berakhot 9a:5", "Berakhot 9a:6", "Berakhot 9a:7", "Berakhot 9a:8", "Berakhot 9a:9", "Berakhot 9a:10", "Berakhot 9a:11", "Berakhot 9a:12", "Berakhot 9a:13", "Berakhot 9a:14", "Berakhot 9a:15", "Berakhot 9a:16", "Berakhot 9a:17", "Berakhot 9a:18", "Berakhot 9a:19", "Berakhot 9a:20", "Berakhot 9a:21", "Berakhot 9a:22", "Berakhot 9a:23", "Berakhot 9a:24", "Berakhot 9a:25", "Berakhot 9a:26", "Berakhot 9a:27", "Berakhot 9a:28", "Berakhot 9a:29", "Berakhot 9b:1", "Berakhot 9b:2", "Berakhot 9b:3", "Berakhot 9b:4", "Berakhot 9b:5", "Berakhot 9b:6", "Berakhot 9b:7", "Berakhot 9b:8", "Berakhot 9b:9", "Berakhot 9b:10", "Berakhot 9b:11", "Berakhot 9b:12", "Berakhot 9b:13", "Berakhot 9b:14", "Berakhot 9b:15", "Berakhot 9b:16", "Berakhot 9b:17", "Berakhot 9b:18", "Berakhot 9b:19", "Berakhot 9b:20", "Berakhot 9b:21", "Berakhot 9b:22", "Berakhot 9b:23", "Berakhot 9b:24", "Berakhot 9b:25", "Berakhot 9b:26", "Berakhot 9b:27", "Berakhot 9b:28", "Berakhot 9b:29", "Berakhot 9b:30", "Berakhot 9b:31", "Berakhot 10a:1", "Berakhot 10a:2", "Berakhot 10a:3", "Berakhot 10a:4", "Berakhot 10a:5", "Berakhot 10a:6", "Berakhot 10a:7", "Berakhot 10a:8", "Berakhot 10a:9", "Berakhot 10a:10", "Berakhot 10a:11", "Berakhot 10a:12", "Berakhot 10a:13", "Berakhot 10a:14", "Berakhot 10a:15", "Berakhot 10a:16", "Berakhot 10a:17", "Berakhot 10a:18", "Berakhot 10a:19", "Berakhot 10a:20", "Berakhot 10a:21", "Berakhot 10a:22", "Berakhot 10a:23", "Berakhot 10a:24", "Berakhot 10a:25", "Berakhot 10a:26", "Berakhot 10a:27", "Berakhot 10a:28", "Berakhot 10a:29", "Berakhot 10a:30", "Berakhot 10a:31", "Berakhot 10a:32", "Berakhot 10b:1", "Berakhot 10b:2", "Berakhot 10b:3", "Berakhot 10b:4", "Berakhot 10b:5", "Berakhot 10b:6", "Berakhot 10b:7", "Berakhot 10b:8", "Berakhot 10b:9", "Berakhot 10b:10", "Berakhot 10b:11", "Berakhot 10b:12", "Berakhot 10b:13", "Berakhot 10b:14", "Berakhot 10b:15", "Berakhot 10b:16", "Berakhot 10b:17", "Berakhot 10b:18", "Berakhot 10b:19", "Berakhot 10b:20", "Berakhot 10b:21", "Berakhot 10b:22", "Berakhot 10b:23", "Berakhot 10b:24", "Berakhot 10b:25", "Berakhot 10b:26", "Berakhot 10b:27", "Berakhot 10b:28", "Berakhot 10b:29", "Berakhot 10b:30", "Berakhot 10b:31", "Berakhot 10b:32", "Berakhot 10b:33", "Berakhot 10b:34", "Berakhot 10b:35", "Berakhot 10b:36", "Berakhot 10b:37", "Berakhot 10b:38", "Berakhot 10b:39", "Berakhot 10b:40", "Berakhot 10b:41", "Berakhot 11a:1", "Berakhot 11a:2", "Berakhot 11a:3", "Berakhot 11a:4", "Berakhot 11a:5", "Berakhot 11a:6", "Berakhot 11a:7", "Berakhot 11a:8", "Berakhot 11a:9", "Berakhot 11a:10", "Berakhot 11a:11", "Berakhot 11a:12", "Berakhot 11a:13", "Berakhot 11a:14", "Berakhot 11a:15", "Berakhot 11a:16", "Berakhot 11a:17", "Berakhot 11a:18", "Berakhot 11a:19", "Berakhot 11a:20", "Berakhot 11a:21", "Berakhot 11a:22", "Berakhot 11a:23", "Berakhot 11a:24", "Berakhot 11a:25", "Berakhot 11a:26", "Berakhot 11a:27", "Berakhot 11b:1", "Berakhot 11b:2", "Berakhot 11b:3", "Berakhot 11b:4", "Berakhot 11b:5", "Berakhot 11b:6", "Berakhot 11b:7", "Berakhot 11b:8", "Berakhot 11b:9", "Berakhot 11b:10", "Berakhot 11b:11", "Berakhot 11b:12", "Berakhot 11b:13", "Berakhot 11b:14", "Berakhot 11b:15", "Berakhot 11b:16", "Berakhot 11b:17", "Berakhot 11b:18", "Berakhot 11b:19", "Berakhot 11b:20", "Berakhot 11b:21", "Berakhot 11b:22", "Berakhot 11b:23", "Berakhot 12a:1", "Berakhot 12a:2", "Berakhot 12a:3", "Berakhot 12a:4", "Berakhot 12a:5", "Berakhot 12a:6", "Berakhot 12a:7", "Berakhot 12a:8", "Berakhot 12a:9", "Berakhot 12a:10", "Berakhot 12a:11", "Berakhot 12a:12", "Berakhot 12a:13", "Berakhot 12a:14", "Berakhot 12a:15", "Berakhot 12a:16", "Berakhot 12a:17", "Berakhot 12a:18", "Berakhot 12a:19", "Berakhot 12a:20", "Berakhot 12a:21", "Berakhot 12a:22", "Berakhot 12a:23", "Berakhot 12a:24", "Berakhot 12a:25", "Berakhot 12a:26", "Berakhot 12a:27", "Berakhot 12a:28", "Berakhot 12b:1", "Berakhot 12b:2", "Berakhot 12b:3", "Berakhot 12b:4", "Berakhot 12b:5", "Berakhot 12b:6", "Berakhot 12b:7", "Berakhot 12b:8", "Berakhot 12b:9", "Berakhot 12b:10", "Berakhot 12b:11", "Berakhot 12b:12", "Berakhot 12b:13", "Berakhot 12b:14", "Berakhot 12b:15", "Berakhot 12b:16", "Berakhot 12b:17", "Berakhot 12b:18", "Berakhot 12b:19", "Berakhot 12b:20", "Berakhot 12b:21", "Berakhot 12b:22", "Berakhot 12b:23", "Berakhot 12b:24", "Berakhot 12b:25", "Berakhot 12b:26", "Berakhot 12b:27", "Berakhot 12b:28", "Berakhot 13a:1", "Berakhot 13a:2", "Berakhot 13a:3", "Berakhot 13a:4", "Berakhot 13a:5", "Berakhot 13a:6", "Berakhot 13a:7", "Berakhot 13a:8", "Berakhot 13a:9", "Berakhot 13a:10", "Berakhot 13a:11", "Berakhot 13a:12", "Berakhot 13a:13", "Berakhot 13a:14", "Berakhot 13a:15", "Berakhot 13a:16", "Berakhot 13a:17", "Berakhot 13a:18", "Berakhot 13a:19", "Berakhot 13a:20", "Berakhot 13a:21", "Berakhot 13a:22", "Berakhot 13a:23", "Berakhot 13a:24", "Berakhot 13a:25", "Berakhot 13a:26", "Berakhot 13a:27", "Berakhot 13a:28", "Berakhot 13a:29", "Berakhot 13a:30", "Berakhot 13a:31", "Berakhot 13a:32", "Berakhot 13a:33", "Berakhot 13a:34", "Berakhot 13a:35", "Berakhot 13a:36", "Berakhot 13a:37", "Berakhot 13b:1", "Berakhot 13b:2", "Berakhot 13b:3", "Berakhot 13b:4", "Berakhot 13b:5", "Berakhot 13b:6", "Berakhot 13b:7", "Berakhot 13b:8", "Berakhot 13b:9", "Berakhot 13b:10", "Berakhot 13b:11", "Berakhot 13b:12", "Berakhot 13b:13", "Berakhot 13b:14", "Berakhot 13b:15", "Berakhot 13b:16", "Berakhot 13b:17", "Berakhot 13b:18", "Berakhot 13b:19", "Berakhot 13b:20", "Berakhot 13b:21", "Berakhot 13b:22", "Berakhot 13b:23", "Berakhot 13b:24", "Berakhot 13b:25", "Berakhot 13b:26", "Berakhot 13b:27", "Berakhot 13b:28", "Berakhot 13b:29", "Berakhot 14a:1", "Berakhot 14a:2", "Berakhot 14a:3", "Berakhot 14a:4", "Berakhot 14a:5", "Berakhot 14a:6", "Berakhot 14a:7", "Berakhot 14a:8", "Berakhot 14a:9", "Berakhot 14a:10", "Berakhot 14a:11", "Berakhot 14a:12", "Berakhot 14a:13", "Berakhot 14a:14", "Berakhot 14a:15", "Berakhot 14a:16", "Berakhot 14a:17", "Berakhot 14a:18", "Berakhot 14a:19", "Berakhot 14a:20", "Berakhot 14a:21", "Berakhot 14b:1", "Berakhot 14b:2", "Berakhot 14b:3", "Berakhot 14b:4", "Berakhot 14b:5", "Berakhot 14b:6", "Berakhot 14b:7", "Berakhot 14b:8", "Berakhot 14b:9", "Berakhot 14b:10", "Berakhot 14b:11", "Berakhot 14b:12", "Berakhot 14b:13", "Berakhot 14b:14", "Berakhot 14b:15", "Berakhot 14b:16", "Berakhot 14b:17", "Berakhot 14b:18", "Berakhot 14b:19", "Berakhot 14b:20", "Berakhot 14b:21", "Berakhot 14b:22", "Berakhot 14b:23", "Berakhot 14b:24", "Berakhot 14b:25", "Berakhot 15a:1", "Berakhot 15a:2", "Berakhot 15a:3", "Berakhot 15a:4", "Berakhot 15a:5", "Berakhot 15a:6", "Berakhot 15a:7", "Berakhot 15a:8", "Berakhot 15a:9", "Berakhot 15a:10", "Berakhot 15a:11", "Berakhot 15a:12", "Berakhot 15a:13", "Berakhot 15a:14", "Berakhot 15a:15", "Berakhot 15a:16", "Berakhot 15a:17", "Berakhot 15a:18", "Berakhot 15a:19", "Berakhot 15a:20", "Berakhot 15a:21", "Berakhot 15a:22", "Berakhot 15a:23", "Berakhot 15a:24", "Berakhot 15a:25", "Berakhot 15a:26", "Berakhot 15b:1", "Berakhot 15b:2", "Berakhot 15b:3", "Berakhot 15b:4", "Berakhot 15b:5", "Berakhot 15b:6", "Berakhot 15b:7", "Berakhot 15b:8", "Berakhot 15b:9", "Berakhot 15b:10", "Berakhot 15b:11", "Berakhot 15b:12", "Berakhot 15b:13", "Berakhot 15b:14", "Berakhot 15b:15", "Berakhot 15b:16", "Berakhot 15b:17", "Berakhot 15b:18", "Berakhot 15b:19", "Berakhot 15b:20", "Berakhot 15b:21", "Berakhot 15b:22", "Berakhot 15b:23", "Berakhot 15b:24", "Berakhot 15b:25", "Berakhot 15b:26", "Berakhot 15b:27", "Berakhot 15b:28", "Berakhot 15b:29", "Berakhot 15b:30", "Berakhot 16a:1", "Berakhot 16a:2", "Berakhot 16a:3", "Berakhot 16a:4", "Berakhot 16a:5", "Berakhot 16a:6", "Berakhot 16a:7", "Berakhot 16a:8", "Berakhot 16a:9", "Berakhot 16a:10", "Berakhot 16a:11", "Berakhot 16a:12", "Berakhot 16a:13", "Berakhot 16a:14", "Berakhot 16a:15", "Berakhot 16a:16", "Berakhot 16a:17", "Berakhot 16a:18", "Berakhot 16a:19", "Berakhot 16a:20", "Berakhot 16a:21", "Berakhot 16a:22", "Berakhot 16a:23", "Berakhot 16b:1", "Berakhot 16b:2", "Berakhot 16b:3", "Berakhot 16b:4", "Berakhot 16b:5", "Berakhot 16b:6", "Berakhot 16b:7", "Berakhot 16b:8", "Berakhot 16b:9", "Berakhot 16b:10", "Berakhot 16b:11", "Berakhot 16b:12", "Berakhot 16b:13", "Berakhot 16b:14", "Berakhot 16b:15", "Berakhot 16b:16", "Berakhot 16b:17", "Berakhot 16b:18", "Berakhot 16b:19", "Berakhot 16b:20", "Berakhot 16b:21", "Berakhot 16b:22", "Berakhot 16b:23", "Berakhot 16b:24", "Berakhot 16b:25", "Berakhot 17a:1", "Berakhot 17a:2", "Berakhot 17a:3", "Berakhot 17a:4", "Berakhot 17a:5", "Berakhot 17a:6", "Berakhot 17a:7", "Berakhot 17a:8", "Berakhot 17a:9", "Berakhot 17a:10", "Berakhot 17a:11", "Berakhot 17a:12", "Berakhot 17a:13", "Berakhot 17a:14", "Berakhot 17a:15", "Berakhot 17a:16", "Berakhot 17a:17", "Berakhot 17b:1", "Berakhot 17b:2", "Berakhot 17b:3", "Berakhot 17b:4", "Berakhot 17b:5", "Berakhot 17b:6", "Berakhot 17b:7", "Berakhot 17b:8", "Berakhot 17b:9", "Berakhot 17b:10", "Berakhot 17b:11", "Berakhot 17b:12", "Berakhot 17b:13", "Berakhot 17b:14", "Berakhot 17b:15", "Berakhot 17b:16", "Berakhot 17b:17", "Berakhot 18a:1", "Berakhot 18a:2", "Berakhot 18a:3", "Berakhot 18a:4", "Berakhot 18a:5", "Berakhot 18a:6", "Berakhot 18a:7", "Berakhot 18a:8", "Berakhot 18a:9", "Berakhot 18a:10", "Berakhot 18a:11", "Berakhot 18a:12", "Berakhot 18a:13", "Berakhot 18a:14", "Berakhot 18b:1", "Berakhot 18b:2", "Berakhot 18b:3", "Berakhot 18b:4", "Berakhot 18b:5", "Berakhot 18b:6", "Berakhot 18b:7", "Berakhot 18b:8", "Berakhot 18b:9", "Berakhot 18b:10", "Berakhot 18b:11", "Berakhot 18b:12", "Berakhot 18b:13", "Berakhot 18b:14", "Berakhot 18b:15", "Berakhot 18b:16", "Berakhot 18b:17", "Berakhot 19a:1", "Berakhot 19a:2", "Berakhot 19a:3", "Berakhot 19a:4", "Berakhot 19a:5", "Berakhot 19a:6", "Berakhot 19a:7", "Berakhot 19a:8", "Berakhot 19a:9", "Berakhot 19a:10", "Berakhot 19a:11", "Berakhot 19a:12", "Berakhot 19a:13", "Berakhot 19a:14", "Berakhot 19a:15", "Berakhot 19a:16", "Berakhot 19a:17", "Berakhot 19a:18", "Berakhot 19a:19", "Berakhot 19a:20", "Berakhot 19a:21", "Berakhot 19a:22", "Berakhot 19a:23", "Berakhot 19b:1", "Berakhot 19b:2", "Berakhot 19b:3", "Berakhot 19b:4", "Berakhot 19b:5", "Berakhot 19b:6", "Berakhot 19b:7", "Berakhot 19b:8", "Berakhot 19b:9", "Berakhot 19b:10", "Berakhot 19b:11", "Berakhot 19b:12", "Berakhot 19b:13", "Berakhot 19b:14", "Berakhot 19b:15", "Berakhot 19b:16", "Berakhot 19b:17", "Berakhot 20a:1", "Berakhot 20a:2", "Berakhot 20a:3", "Berakhot 20a:4", "Berakhot 20a:5", "Berakhot 20a:6", "Berakhot 20a:7", "Berakhot 20a:8", "Berakhot 20a:9", "Berakhot 20a:10", "Berakhot 20b:1", "Berakhot 20b:2", "Berakhot 20b:3", "Berakhot 20b:4", "Berakhot 20b:5", "Berakhot 20b:6", "Berakhot 20b:7", "Berakhot 20b:8", "Berakhot 20b:9", "Berakhot 20b:10", "Berakhot 20b:11", "Berakhot 20b:12", "Berakhot 20b:13", "Berakhot 20b:14", "Berakhot 20b:15", "Berakhot 20b:16", "Berakhot 20b:17", "Berakhot 20b:18", "Berakhot 20b:19", "Berakhot 20b:20", "Berakhot 20b:21", "Berakhot 20b:22", "Berakhot 21a:1", "Berakhot 21a:2", "Berakhot 21a:3", "Berakhot 21a:4", "Berakhot 21a:5", "Berakhot 21a:6", "Berakhot 21a:7", "Berakhot 21a:8", "Berakhot 21a:9", "Berakhot 21a:10", "Berakhot 21a:11", "Berakhot 21a:12", "Berakhot 21a:13", "Berakhot 21a:14", "Berakhot 21a:15", "Berakhot 21a:16", "Berakhot 21a:17", "Berakhot 21b:1", "Berakhot 21b:2", "Berakhot 21b:3", "Berakhot 21b:4", "Berakhot 21b:5", "Berakhot 21b:6", "Berakhot 21b:7", "Berakhot 21b:8", "Berakhot 21b:9", "Berakhot 21b:10", "Berakhot 21b:11", "Berakhot 21b:12", "Berakhot 21b:13", "Berakhot 21b:14", "Berakhot 21b:15", "Berakhot 21b:16", "Berakhot 21b:17", "Berakhot 21b:18", "Berakhot 21b:19", "Berakhot 22a:1", "Berakhot 22a:2", "Berakhot 22a:3", "Berakhot 22a:4", "Berakhot 22a:5", "Berakhot 22a:6", "Berakhot 22a:7", "Berakhot 22a:8", "Berakhot 22a:9", "Berakhot 22a:10", "Berakhot 22a:11", "Berakhot 22a:12", "Berakhot 22a:13", "Berakhot 22a:14", "Berakhot 22a:15", "Berakhot 22a:16", "Berakhot 22a:17", "Berakhot 22a:18", "Berakhot 22a:19", "Berakhot 22a:20", "Berakhot 22a:21", "Berakhot 22a:22", "Berakhot 22a:23", "Berakhot 22a:24", "Berakhot 22a:25", "Berakhot 22b:1", "Berakhot 22b:2", "Berakhot 22b:3", "Berakhot 22b:4", "Berakhot 22b:5", "Berakhot 22b:6", "Berakhot 22b:7", "Berakhot 22b:8", "Berakhot 22b:9", "Berakhot 22b:10", "Berakhot 22b:11", "Berakhot 22b:12", "Berakhot 22b:13", "Berakhot 22b:14", "Berakhot 22b:15", "Berakhot 22b:16", "Berakhot 22b:17", "Berakhot 22b:18", "Berakhot 22b:19", "Berakhot 23a:1", "Berakhot 23a:2", "Berakhot 23a:3", "Berakhot 23a:4", "Berakhot 23a:5", "Berakhot 23a:6", "Berakhot 23a:7", "Berakhot 23a:8", "Berakhot 23a:9", "Berakhot 23a:10", "Berakhot 23a:11", "Berakhot 23a:12", "Berakhot 23a:13", "Berakhot 23a:14", "Berakhot 23a:15", "Berakhot 23a:16", "Berakhot 23a:17", "Berakhot 23a:18", "Berakhot 23a:19", "Berakhot 23a:20", "Berakhot 23a:21", "Berakhot 23b:1", "Berakhot 23b:2", "Berakhot 23b:3", "Berakhot 23b:4", "Berakhot 23b:5", "Berakhot 23b:6", "Berakhot 23b:7", "Berakhot 23b:8", "Berakhot 23b:9", "Berakhot 23b:10", "Berakhot 23b:11", "Berakhot 23b:12", "Berakhot 23b:13", "Berakhot 23b:14", "Berakhot 23b:15", "Berakhot 23b:16", "Berakhot 23b:17", "Berakhot 23b:18", "Berakhot 23b:19", "Berakhot 23b:20", "Berakhot 23b:21", "Berakhot 23b:22", "Berakhot 23b:23", "Berakhot 24a:1", "Berakhot 24a:2", "Berakhot 24a:3", "Berakhot 24a:4", "Berakhot 24a:5", "Berakhot 24a:6", "Berakhot 24a:7", "Berakhot 24a:8", "Berakhot 24a:9", "Berakhot 24a:10", "Berakhot 24a:11", "Berakhot 24a:12", "Berakhot 24a:13", "Berakhot 24a:14", "Berakhot 24a:15", "Berakhot 24a:16", "Berakhot 24a:17", "Berakhot 24a:18", "Berakhot 24a:19", "Berakhot 24a:20", "Berakhot 24a:21", "Berakhot 24a:22", "Berakhot 24a:23", "Berakhot 24b:1", "Berakhot 24b:2", "Berakhot 24b:3", "Berakhot 24b:4", "Berakhot 24b:5", "Berakhot 24b:6", "Berakhot 24b:7", "Berakhot 24b:8", "Berakhot 24b:9", "Berakhot 24b:10", "Berakhot 24b:11", "Berakhot 24b:12", "Berakhot 24b:13", "Berakhot 24b:14", "Berakhot 24b:15", "Berakhot 24b:16", "Berakhot 24b:17", "Berakhot 24b:18", "Berakhot 24b:19", "Berakhot 24b:20", "Berakhot 24b:21", "Berakhot 24b:22", "Berakhot 25a:1", "Berakhot 25a:2", "Berakhot 25a:3", "Berakhot 25a:4", "Berakhot 25a:5", "Berakhot 25a:6", "Berakhot 25a:7", "Berakhot 25a:8", "Berakhot 25a:9", "Berakhot 25a:10", "Berakhot 25a:11", "Berakhot 25a:12", "Berakhot 25a:13", "Berakhot 25a:14", "Berakhot 25a:15", "Berakhot 25a:16", "Berakhot 25a:17", "Berakhot 25a:18", "Berakhot 25a:19", "Berakhot 25a:20", "Berakhot 25a:21", "Berakhot 25a:22", "Berakhot 25a:23", "Berakhot 25a:24", "Berakhot 25a:25", "Berakhot 25a:26", "Berakhot 25a:27", "Berakhot 25b:1", "Berakhot 25b:2", "Berakhot 25b:3", "Berakhot 25b:4", "Berakhot 25b:5", "Berakhot 25b:6", "Berakhot 25b:7", "Berakhot 25b:8", "Berakhot 25b:9", "Berakhot 25b:10", "Berakhot 25b:11", "Berakhot 25b:12", "Berakhot 25b:13", "Berakhot 25b:14", "Berakhot 25b:15", "Berakhot 25b:16", "Berakhot 25b:17", "Berakhot 25b:18", "Berakhot 25b:19", "Berakhot 25b:20", "Berakhot 25b:21", "Berakhot 25b:22", "Berakhot 25b:23", "Berakhot 25b:24", "Berakhot 25b:25", "Berakhot 26a:1", "Berakhot 26a:2", "Berakhot 26a:3", "Berakhot 26a:4", "Berakhot 26a:5", "Berakhot 26a:6", "Berakhot 26a:7", "Berakhot 26a:8", "Berakhot 26a:9", "Berakhot 26a:10", "Berakhot 26a:11", "Berakhot 26a:12", "Berakhot 26a:13", "Berakhot 26a:14", "Berakhot 26a:15", "Berakhot 26a:16", "Berakhot 26a:17", "Berakhot 26a:18", "Berakhot 26a:19", "Berakhot 26a:20", "Berakhot 26a:21", "Berakhot 26b:1", "Berakhot 26b:2", "Berakhot 26b:3", "Berakhot 26b:4", "Berakhot 26b:5", "Berakhot 26b:6", "Berakhot 26b:7", "Berakhot 26b:8", "Berakhot 26b:9", "Berakhot 26b:10", "Berakhot 26b:11", "Berakhot 26b:12", "Berakhot 26b:13", "Berakhot 26b:14", "Berakhot 26b:15", "Berakhot 27a:1", "Berakhot 27a:2", "Berakhot 27a:3", "Berakhot 27a:4", "Berakhot 27a:5", "Berakhot 27a:6", "Berakhot 27a:7", "Berakhot 27a:8", "Berakhot 27a:9", "Berakhot 27a:10", "Berakhot 27a:11", "Berakhot 27a:12", "Berakhot 27a:13", "Berakhot 27a:14", "Berakhot 27a:15", "Berakhot 27a:16", "Berakhot 27a:17", "Berakhot 27b:1", "Berakhot 27b:2", "Berakhot 27b:3", "Berakhot 27b:4", "Berakhot 27b:5", "Berakhot 27b:6", "Berakhot 27b:7", "Berakhot 27b:8", "Berakhot 27b:9", "Berakhot 27b:10", "Berakhot 27b:11", "Berakhot 27b:12", "Berakhot 27b:13", "Berakhot 27b:14", "Berakhot 27b:15", "Berakhot 27b:16", "Berakhot 27b:17", "Berakhot 27b:18", "Berakhot 27b:19", "Berakhot 27b:20", "Berakhot 27b:21", "Berakhot 27b:22", "Berakhot 28a:1", "Berakhot 28a:2", "Berakhot 28a:3", "Berakhot 28a:4", "Berakhot 28a:5", "Berakhot 28a:6", "Berakhot 28a:7", "Berakhot 28a:8", "Berakhot 28a:9", "Berakhot 28a:10", "Berakhot 28a:11", "Berakhot 28a:12", "Berakhot 28a:13", "Berakhot 28a:14", "Berakhot 28a:15", "Berakhot 28a:16", "Berakhot 28a:17", "Berakhot 28a:18", "Berakhot 28a:19", "Berakhot 28b:1", "Berakhot 28b:2", "Berakhot 28b:3", "Berakhot 28b:4", "Berakhot 28b:5", "Berakhot 28b:6", "Berakhot 28b:7", "Berakhot 28b:8", "Berakhot 28b:9", "Berakhot 28b:10", "Berakhot 28b:11", "Berakhot 28b:12", "Berakhot 28b:13", "Berakhot 28b:14", "Berakhot 28b:15", "Berakhot 28b:16", "Berakhot 28b:17", "Berakhot 28b:18", "Berakhot 28b:19", "Berakhot 28b:20", "Berakhot 28b:21", "Berakhot 28b:22", "Berakhot 28b:23", "Berakhot 28b:24", "Berakhot 29a:1", "Berakhot 29a:2", "Berakhot 29a:3", "Berakhot 29a:4", "Berakhot 29a:5", "Berakhot 29a:6", "Berakhot 29a:7", "Berakhot 29a:8", "Berakhot 29a:9", "Berakhot 29a:10", "Berakhot 29a:11", "Berakhot 29a:12", "Berakhot 29a:13", "Berakhot 29a:14", "Berakhot 29a:15", "Berakhot 29a:16", "Berakhot 29a:17", "Berakhot 29a:18", "Berakhot 29a:19", "Berakhot 29a:20", "Berakhot 29a:21", "Berakhot 29a:22", "Berakhot 29a:23", "Berakhot 29a:24", "Berakhot 29a:25", "Berakhot 29a:26", "Berakhot 29a:27", "Berakhot 29b:1", "Berakhot 29b:2", "Berakhot 29b:3", "Berakhot 29b:4", "Berakhot 29b:5", "Berakhot 29b:6", "Berakhot 29b:7", "Berakhot 29b:8", "Berakhot 29b:9", "Berakhot 29b:10", "Berakhot 29b:11", "Berakhot 29b:12", "Berakhot 29b:13", "Berakhot 29b:14", "Berakhot 29b:15", "Berakhot 29b:16", "Berakhot 29b:17", "Berakhot 29b:18", "Berakhot 30a:1", "Berakhot 30a:2", "Berakhot 30a:3", "Berakhot 30a:4", "Berakhot 30a:5", "Berakhot 30a:6", "Berakhot 30a:7", "Berakhot 30a:8", "Berakhot 30a:9", "Berakhot 30a:10", "Berakhot 30a:11", "Berakhot 30a:12", "Berakhot 30a:13", "Berakhot 30a:14", "Berakhot 30a:15", "Berakhot 30a:16", "Berakhot 30a:17", "Berakhot 30a:18", "Berakhot 30a:19", "Berakhot 30b:1", "Berakhot 30b:2", "Berakhot 30b:3", "Berakhot 30b:4", "Berakhot 30b:5", "Berakhot 30b:6", "Berakhot 30b:7", "Berakhot 30b:8", "Berakhot 30b:9", "Berakhot 30b:10", "Berakhot 30b:11", "Berakhot 30b:12", "Berakhot 30b:13", "Berakhot 30b:14", "Berakhot 30b:15", "Berakhot 30b:16", "Berakhot 30b:17", "Berakhot 30b:18", "Berakhot 30b:19", "Berakhot 30b:20", "Berakhot 30b:21", "Berakhot 30b:22", "Berakhot 30b:23", "Berakhot 30b:24", "Berakhot 30b:25", "Berakhot 31a:1", "Berakhot 31a:2", "Berakhot 31a:3", "Berakhot 31a:4", "Berakhot 31a:5", "Berakhot 31a:6", "Berakhot 31a:7", "Berakhot 31a:8", "Berakhot 31a:9", "Berakhot 31a:10", "Berakhot 31a:11", "Berakhot 31a:12", "Berakhot 31a:13", "Berakhot 31a:14", "Berakhot 31a:15", "Berakhot 31a:16", "Berakhot 31a:17", "Berakhot 31a:18", "Berakhot 31a:19", "Berakhot 31a:20", "Berakhot 31a:21", "Berakhot 31a:22", "Berakhot 31a:23", "Berakhot 31a:24", "Berakhot 31a:25", "Berakhot 31a:26", "Berakhot 31a:27", "Berakhot 31a:28", "Berakhot 31b:1", "Berakhot 31b:2", "Berakhot 31b:3", "Berakhot 31b:4", "Berakhot 31b:5", "Berakhot 31b:6", "Berakhot 31b:7", "Berakhot 31b:8", "Berakhot 31b:9", "Berakhot 31b:10", "Berakhot 31b:11", "Berakhot 31b:12", "Berakhot 31b:13", "Berakhot 31b:14", "Berakhot 31b:15", "Berakhot 31b:16", "Berakhot 31b:17", "Berakhot 31b:18", "Berakhot 31b:19", "Berakhot 31b:20", "Berakhot 31b:21", "Berakhot 31b:22", "Berakhot 31b:23", "Berakhot 31b:24", "Berakhot 31b:25", "Berakhot 31b:26", "Berakhot 31b:27", "Berakhot 32a:1", "Berakhot 32a:2", "Berakhot 32a:3", "Berakhot 32a:4", "Berakhot 32a:5", "Berakhot 32a:6", "Berakhot 32a:7", "Berakhot 32a:8", "Berakhot 32a:9", "Berakhot 32a:10", "Berakhot 32a:11", "Berakhot 32a:12", "Berakhot 32a:13", "Berakhot 32a:14", "Berakhot 32a:15", "Berakhot 32a:16", "Berakhot 32a:17", "Berakhot 32a:18", "Berakhot 32a:19", "Berakhot 32a:20", "Berakhot 32a:21", "Berakhot 32a:22", "Berakhot 32a:23", "Berakhot 32a:24", "Berakhot 32a:25", "Berakhot 32a:26", "Berakhot 32a:27", "Berakhot 32a:28", "Berakhot 32a:29", "Berakhot 32a:30", "Berakhot 32a:31", "Berakhot 32a:32", "Berakhot 32a:33", "Berakhot 32b:1", "Berakhot 32b:2", "Berakhot 32b:3", "Berakhot 32b:4", "Berakhot 32b:5", "Berakhot 32b:6", "Berakhot 32b:7", "Berakhot 32b:8", "Berakhot 32b:9", "Berakhot 32b:10", "Berakhot 32b:11", "Berakhot 32b:12", "Berakhot 32b:13", "Berakhot 32b:14", "Berakhot 32b:15", "Berakhot 32b:16", "Berakhot 32b:17", "Berakhot 32b:18", "Berakhot 32b:19", "Berakhot 32b:20", "Berakhot 32b:21", "Berakhot 32b:22", "Berakhot 32b:23", "Berakhot 32b:24", "Berakhot 32b:25", "Berakhot 32b:26", "Berakhot 32b:27", "Berakhot 32b:28", "Berakhot 32b:29", "Berakhot 32b:30", "Berakhot 32b:31", "Berakhot 33a:1", "Berakhot 33a:2", "Berakhot 33a:3", "Berakhot 33a:4", "Berakhot 33a:5", "Berakhot 33a:6", "Berakhot 33a:7", "Berakhot 33a:8", "Berakhot 33a:9", "Berakhot 33a:10", "Berakhot 33a:11", "Berakhot 33a:12", "Berakhot 33a:13", "Berakhot 33a:14", "Berakhot 33a:15", "Berakhot 33a:16", "Berakhot 33a:17", "Berakhot 33a:18", "Berakhot 33a:19", "Berakhot 33a:20", "Berakhot 33a:21", "Berakhot 33a:22", "Berakhot 33a:23", "Berakhot 33a:24", "Berakhot 33a:25", "Berakhot 33a:26", "Berakhot 33a:27", "Berakhot 33a:28", "Berakhot 33a:29", "Berakhot 33a:30", "Berakhot 33a:31", "Berakhot 33a:32", "Berakhot 33a:33", "Berakhot 33a:34", "Berakhot 33a:35", "Berakhot 33a:36", "Berakhot 33a:37", "Berakhot 33b:1", "Berakhot 33b:2", "Berakhot 33b:3", "Berakhot 33b:4", "Berakhot 33b:5", "Berakhot 33b:6", "Berakhot 33b:7", "Berakhot 33b:8", "Berakhot 33b:9", "Berakhot 33b:10", "Berakhot 33b:11", "Berakhot 33b:12", "Berakhot 33b:13", "Berakhot 33b:14", "Berakhot 33b:15", "Berakhot 33b:16", "Berakhot 33b:17", "Berakhot 33b:18", "Berakhot 33b:19", "Berakhot 33b:20", "Berakhot 33b:21", "Berakhot 33b:22", "Berakhot 33b:23", "Berakhot 33b:24", "Berakhot 33b:25", "Berakhot 33b:26", "Berakhot 33b:27", "Berakhot 33b:28", "Berakhot 33b:29", "Berakhot 33b:30", "Berakhot 33b:31", "Berakhot 34a:1", "Berakhot 34a:2", "Berakhot 34a:3", "Berakhot 34a:4", "Berakhot 34a:5", "Berakhot 34a:6", "Berakhot 34a:7", "Berakhot 34a:8", "Berakhot 34a:9", "Berakhot 34a:10", "Berakhot 34a:11", "Berakhot 34a:12", "Berakhot 34a:13", "Berakhot 34a:14", "Berakhot 34a:15", "Berakhot 34b:1", "Berakhot 34b:2", "Berakhot 34b:3", "Berakhot 34b:4", "Berakhot 34b:5", "Berakhot 34b:6", "Berakhot 34b:7", "Berakhot 34b:8", "Berakhot 34b:9", "Berakhot 34b:10", "Berakhot 34b:11", "Berakhot 34b:12", "Berakhot 34b:13", "Berakhot 34b:14", "Berakhot 34b:15", "Berakhot 34b:16", "Berakhot 34b:17", "Berakhot 34b:18", "Berakhot 34b:19", "Berakhot 34b:20", "Berakhot 34b:21", "Berakhot 34b:22", "Berakhot 34b:23", "Berakhot 34b:24", "Berakhot 34b:25", "Berakhot 34b:26", "Berakhot 34b:27", "Berakhot 34b:28", "Berakhot 34b:29", "Berakhot 34b:30", "Berakhot 34b:31", "Berakhot 34b:32", "Berakhot 35a:1", "Berakhot 35a:2", "Berakhot 35a:3", "Berakhot 35a:4", "Berakhot 35a:5", "Berakhot 35a:6", "Berakhot 35a:7", "Berakhot 35a:8", "Berakhot 35a:9", "Berakhot 35a:10", "Berakhot 35a:11", "Berakhot 35a:12", "Berakhot 35a:13", "Berakhot 35a:14", "Berakhot 35a:15", "Berakhot 35a:16", "Berakhot 35a:17", "Berakhot 35a:18", "Berakhot 35a:19", "Berakhot 35a:20", "Berakhot 35a:21", "Berakhot 35b:1", "Berakhot 35b:2", "Berakhot 35b:3", "Berakhot 35b:4", "Berakhot 35b:5", "Berakhot 35b:6", "Berakhot 35b:7", "Berakhot 35b:8", "Berakhot 35b:9", "Berakhot 35b:10", "Berakhot 35b:11", "Berakhot 35b:12", "Berakhot 35b:13", "Berakhot 35b:14", "Berakhot 35b:15", "Berakhot 35b:16", "Berakhot 35b:17", "Berakhot 35b:18", "Berakhot 35b:19", "Berakhot 35b:20", "Berakhot 35b:21", "Berakhot 35b:22", "Berakhot 35b:23", "Berakhot 36a:1", "Berakhot 36a:2", "Berakhot 36a:3", "Berakhot 36a:4", "Berakhot 36a:5", "Berakhot 36a:6", "Berakhot 36a:7", "Berakhot 36a:8", "Berakhot 36a:9", "Berakhot 36a:10", "Berakhot 36a:11", "Berakhot 36a:12", "Berakhot 36a:13", "Berakhot 36a:14", "Berakhot 36a:15", "Berakhot 36a:16", "Berakhot 36a:17", "Berakhot 36a:18", "Berakhot 36a:19", "Berakhot 36a:20", "Berakhot 36a:21", "Berakhot 36a:22", "Berakhot 36a:23", "Berakhot 36a:24", "Berakhot 36b:1", "Berakhot 36b:2", "Berakhot 36b:3", "Berakhot 36b:4", "Berakhot 36b:5", "Berakhot 36b:6", "Berakhot 36b:7", "Berakhot 36b:8", "Berakhot 36b:9", "Berakhot 36b:10", "Berakhot 36b:11", "Berakhot 36b:12", "Berakhot 36b:13", "Berakhot 36b:14", "Berakhot 36b:15", "Berakhot 36b:16", "Berakhot 36b:17", "Berakhot 36b:18", "Berakhot 36b:19", "Berakhot 36b:20", "Berakhot 37a:1", "Berakhot 37a:2", "Berakhot 37a:3", "Berakhot 37a:4", "Berakhot 37a:5", "Berakhot 37a:6", "Berakhot 37a:7", "Berakhot 37a:8", "Berakhot 37a:9", "Berakhot 37a:10", "Berakhot 37a:11", "Berakhot 37a:12", "Berakhot 37a:13", "Berakhot 37a:14", "Berakhot 37a:15", "Berakhot 37b:1", "Berakhot 37b:2", "Berakhot 37b:3", "Berakhot 37b:4", "Berakhot 37b:5", "Berakhot 37b:6", "Berakhot 37b:7", "Berakhot 37b:8", "Berakhot 37b:9", "Berakhot 37b:10", "Berakhot 37b:11", "Berakhot 37b:12", "Berakhot 37b:13", "Berakhot 38a:1", "Berakhot 38a:2", "Berakhot 38a:3", "Berakhot 38a:4", "Berakhot 38a:5", "Berakhot 38a:6", "Berakhot 38a:7", "Berakhot 38a:8", "Berakhot 38a:9", "Berakhot 38a:10", "Berakhot 38a:11", "Berakhot 38a:12", "Berakhot 38a:13", "Berakhot 38a:14", "Berakhot 38a:15", "Berakhot 38a:16", "Berakhot 38b:1", "Berakhot 38b:2", "Berakhot 38b:3", "Berakhot 38b:4", "Berakhot 38b:5", "Berakhot 38b:6", "Berakhot 38b:7", "Berakhot 38b:8", "Berakhot 38b:9", "Berakhot 38b:10", "Berakhot 38b:11", "Berakhot 38b:12", "Berakhot 38b:13", "Berakhot 38b:14", "Berakhot 38b:15", "Berakhot 39a:1", "Berakhot 39a:2", "Berakhot 39a:3", "Berakhot 39a:4", "Berakhot 39a:5", "Berakhot 39a:6", "Berakhot 39a:7", "Berakhot 39a:8", "Berakhot 39a:9", "Berakhot 39a:10", "Berakhot 39a:11", "Berakhot 39a:12", "Berakhot 39a:13", "Berakhot 39a:14", "Berakhot 39b:1", "Berakhot 39b:2", "Berakhot 39b:3", "Berakhot 39b:4", "Berakhot 39b:5", "Berakhot 39b:6", "Berakhot 39b:7", "Berakhot 39b:8", "Berakhot 39b:9", "Berakhot 39b:10", "Berakhot 39b:11", "Berakhot 40a:1", "Berakhot 40a:2", "Berakhot 40a:3", "Berakhot 40a:4", "Berakhot 40a:5", "Berakhot 40a:6", "Berakhot 40a:7", "Berakhot 40a:8", "Berakhot 40a:9", "Berakhot 40a:10", "Berakhot 40a:11", "Berakhot 40a:12", "Berakhot 40a:13", "Berakhot 40a:14", "Berakhot 40a:15", "Berakhot 40b:1", "Berakhot 40b:2", "Berakhot 40b:3", "Berakhot 40b:4", "Berakhot 40b:5", "Berakhot 40b:6", "Berakhot 40b:7", "Berakhot 40b:8", "Berakhot 40b:9", "Berakhot 40b:10", "Berakhot 40b:11", "Berakhot 40b:12", "Berakhot 40b:13", "Berakhot 40b:14", "Berakhot 40b:15", "Berakhot 40b:16", "Berakhot 40b:17", "Berakhot 40b:18", "Berakhot 40b:19", "Berakhot 40b:20", "Berakhot 40b:21", "Berakhot 40b:22", "Berakhot 40b:23", "Berakhot 40b:24", "Berakhot 40b:25", "Berakhot 41a:1", "Berakhot 41a:2", "Berakhot 41a:3", "Berakhot 41a:4", "Berakhot 41a:5", "Berakhot 41a:6", "Berakhot 41a:7", "Berakhot 41a:8", "Berakhot 41a:9", "Berakhot 41a:10", "Berakhot 41a:11", "Berakhot 41a:12", "Berakhot 41b:1", "Berakhot 41b:2", "Berakhot 41b:3", "Berakhot 41b:4", "Berakhot 41b:5", "Berakhot 41b:6", "Berakhot 41b:7", "Berakhot 41b:8", "Berakhot 42a:1", "Berakhot 42a:2", "Berakhot 42a:3", "Berakhot 42a:4", "Berakhot 42a:5", "Berakhot 42a:6", "Berakhot 42a:7", "Berakhot 42a:8", "Berakhot 42a:9", "Berakhot 42a:10", "Berakhot 42b:1", "Berakhot 42b:2", "Berakhot 42b:3", "Berakhot 42b:4", "Berakhot 42b:5", "Berakhot 42b:6", "Berakhot 42b:7", "Berakhot 42b:8", "Berakhot 42b:9", "Berakhot 42b:10", "Berakhot 42b:11", "Berakhot 42b:12", "Berakhot 42b:13", "Berakhot 42b:14", "Berakhot 43a:1", "Berakhot 43a:2", "Berakhot 43a:3", "Berakhot 43a:4", "Berakhot 43a:5", "Berakhot 43a:6", "Berakhot 43a:7", "Berakhot 43a:8", "Berakhot 43a:9", "Berakhot 43a:10", "Berakhot 43a:11", "Berakhot 43a:12", "Berakhot 43a:13", "Berakhot 43a:14", "Berakhot 43a:15", "Berakhot 43a:16", "Berakhot 43a:17", "Berakhot 43a:18", "Berakhot 43a:19", "Berakhot 43b:1", "Berakhot 43b:2", "Berakhot 43b:3", "Berakhot 43b:4", "Berakhot 43b:5", "Berakhot 43b:6", "Berakhot 43b:7", "Berakhot 43b:8", "Berakhot 43b:9", "Berakhot 43b:10", "Berakhot 43b:11", "Berakhot 43b:12", "Berakhot 43b:13", "Berakhot 43b:14", "Berakhot 43b:15", "Berakhot 43b:16", "Berakhot 43b:17", "Berakhot 43b:18", "Berakhot 43b:19", "Berakhot 43b:20", "Berakhot 44a:1", "Berakhot 44a:2", "Berakhot 44a:3", "Berakhot 44a:4", "Berakhot 44a:5", "Berakhot 44a:6", "Berakhot 44a:7", "Berakhot 44a:8", "Berakhot 44a:9", "Berakhot 44a:10", "Berakhot 44a:11", "Berakhot 44a:12", "Berakhot 44a:13", "Berakhot 44a:14", "Berakhot 44a:15", "Berakhot 44a:16", "Berakhot 44a:17", "Berakhot 44b:1", "Berakhot 44b:2", "Berakhot 44b:3", "Berakhot 44b:4", "Berakhot 44b:5", "Berakhot 44b:6", "Berakhot 44b:7", "Berakhot 44b:8", "Berakhot 44b:9", "Berakhot 44b:10", "Berakhot 44b:11", "Berakhot 44b:12", "Berakhot 44b:13", "Berakhot 44b:14", "Berakhot 44b:15", "Berakhot 44b:16", "Berakhot 44b:17", "Berakhot 44b:18", "Berakhot 44b:19", "Berakhot 44b:20", "Berakhot 44b:21", "Berakhot 44b:22", "Berakhot 44b:23", "Berakhot 44b:24", "Berakhot 44b:25", "Berakhot 45a:1", "Berakhot 45a:2", "Berakhot 45a:3", "Berakhot 45a:4", "Berakhot 45a:5", "Berakhot 45a:6", "Berakhot 45a:7", "Berakhot 45a:8", "Berakhot 45a:9", "Berakhot 45a:10", "Berakhot 45a:11", "Berakhot 45a:12", "Berakhot 45a:13", "Berakhot 45a:14", "Berakhot 45a:15", "Berakhot 45a:16", "Berakhot 45b:1", "Berakhot 45b:2", "Berakhot 45b:3", "Berakhot 45b:4", "Berakhot 45b:5", "Berakhot 45b:6", "Berakhot 45b:7", "Berakhot 45b:8", "Berakhot 45b:9", "Berakhot 45b:10", "Berakhot 45b:11", "Berakhot 45b:12", "Berakhot 45b:13", "Berakhot 45b:14", "Berakhot 45b:15", "Berakhot 45b:16", "Berakhot 45b:17", "Berakhot 45b:18", "Berakhot 45b:19", "Berakhot 45b:20", "Berakhot 45b:21", "Berakhot 45b:22", "Berakhot 45b:23", "Berakhot 45b:24", "Berakhot 46a:1", "Berakhot 46a:2", "Berakhot 46a:3", "Berakhot 46a:4", "Berakhot 46a:5", "Berakhot 46a:6", "Berakhot 46a:7", "Berakhot 46a:8", "Berakhot 46a:9", "Berakhot 46a:10", "Berakhot 46a:11", "Berakhot 46a:12", "Berakhot 46a:13", "Berakhot 46a:14", "Berakhot 46b:1", "Berakhot 46b:2", "Berakhot 46b:3", "Berakhot 46b:4", "Berakhot 46b:5", "Berakhot 46b:6", "Berakhot 46b:7", "Berakhot 46b:8", "Berakhot 46b:9", "Berakhot 46b:10", "Berakhot 46b:11", "Berakhot 46b:12", "Berakhot 46b:13", "Berakhot 46b:14", "Berakhot 46b:15", "Berakhot 47a:1", "Berakhot 47a:2", "Berakhot 47a:3", "Berakhot 47a:4", "Berakhot 47a:5", "Berakhot 47a:6", "Berakhot 47a:7", "Berakhot 47a:8", "Berakhot 47a:9", "Berakhot 47a:10", "Berakhot 47a:11", "Berakhot 47a:12", "Berakhot 47a:13", "Berakhot 47a:14", "Berakhot 47a:15", "Berakhot 47a:16", "Berakhot 47b:1", "Berakhot 47b:2", "Berakhot 47b:3", "Berakhot 47b:4", "Berakhot 47b:5", "Berakhot 47b:6", "Berakhot 47b:7", "Berakhot 47b:8", "Berakhot 47b:9", "Berakhot 47b:10", "Berakhot 47b:11", "Berakhot 47b:12", "Berakhot 47b:13", "Berakhot 47b:14", "Berakhot 47b:15", "Berakhot 47b:16", "Berakhot 47b:17", "Berakhot 47b:18", "Berakhot 47b:19", "Berakhot 47b:20", "Berakhot 47b:21", "Berakhot 48a:1", "Berakhot 48a:2", "Berakhot 48a:3", "Berakhot 48a:4", "Berakhot 48a:5", "Berakhot 48a:6", "Berakhot 48a:7", "Berakhot 48a:8", "Berakhot 48a:9", "Berakhot 48a:10", "Berakhot 48b:1", "Berakhot 48b:2", "Berakhot 48b:3", "Berakhot 48b:4", "Berakhot 48b:5", "Berakhot 48b:6", "Berakhot 48b:7", "Berakhot 48b:8", "Berakhot 48b:9", "Berakhot 48b:10", "Berakhot 48b:11", "Berakhot 48b:12", "Berakhot 48b:13", "Berakhot 49a:1", "Berakhot 49a:2", "Berakhot 49a:3", "Berakhot 49a:4", "Berakhot 49a:5", "Berakhot 49a:6", "Berakhot 49a:7", "Berakhot 49a:8", "Berakhot 49a:9", "Berakhot 49a:10", "Berakhot 49a:11", "Berakhot 49a:12", "Berakhot 49a:13", "Berakhot 49a:14", "Berakhot 49a:15", "Berakhot 49a:16", "Berakhot 49a:17", "Berakhot 49a:18", "Berakhot 49a:19", "Berakhot 49a:20", "Berakhot 49a:21", "Berakhot 49a:22", "Berakhot 49b:1", "Berakhot 49b:2", "Berakhot 49b:3", "Berakhot 49b:4", "Berakhot 49b:5", "Berakhot 49b:6", "Berakhot 49b:7", "Berakhot 49b:8", "Berakhot 49b:9", "Berakhot 49b:10", "Berakhot 49b:11", "Berakhot 49b:12", "Berakhot 49b:13", "Berakhot 49b:14", "Berakhot 49b:15", "Berakhot 49b:16", "Berakhot 49b:17", "Berakhot 49b:18", "Berakhot 50a:1", "Berakhot 50a:2", "Berakhot 50a:3", "Berakhot 50a:4", "Berakhot 50a:5", "Berakhot 50a:6", "Berakhot 50a:7", "Berakhot 50a:8", "Berakhot 50a:9", "Berakhot 50a:10", "Berakhot 50a:11", "Berakhot 50a:12", "Berakhot 50a:13", "Berakhot 50a:14", "Berakhot 50a:15", "Berakhot 50a:16", "Berakhot 50a:17", "Berakhot 50a:18", "Berakhot 50a:19", "Berakhot 50a:20", "Berakhot 50a:21", "Berakhot 50a:22", "Berakhot 50a:23", "Berakhot 50a:24", "Berakhot 50b:1", "Berakhot 50b:2", "Berakhot 50b:3", "Berakhot 50b:4", "Berakhot 50b:5", "Berakhot 50b:6", "Berakhot 50b:7", "Berakhot 50b:8", "Berakhot 50b:9", "Berakhot 50b:10", "Berakhot 50b:11", "Berakhot 50b:12", "Berakhot 50b:13", "Berakhot 50b:14", "Berakhot 50b:15", "Berakhot 51a:1", "Berakhot 51a:2", "Berakhot 51a:3", "Berakhot 51a:4", "Berakhot 51a:5", "Berakhot 51a:6", "Berakhot 51a:7", "Berakhot 51a:8", "Berakhot 51a:9", "Berakhot 51a:10", "Berakhot 51a:11", "Berakhot 51a:12", "Berakhot 51a:13", "Berakhot 51a:14", "Berakhot 51a:15", "Berakhot 51a:16", "Berakhot 51a:17", "Berakhot 51a:18", "Berakhot 51a:19", "Berakhot 51a:20", "Berakhot 51a:21", "Berakhot 51a:22", "Berakhot 51b:1", "Berakhot 51b:2", "Berakhot 51b:3", "Berakhot 51b:4", "Berakhot 51b:5", "Berakhot 51b:6", "Berakhot 51b:7", "Berakhot 51b:8", "Berakhot 51b:9", "Berakhot 51b:10", "Berakhot 51b:11", "Berakhot 51b:12", "Berakhot 51b:13", "Berakhot 51b:14", "Berakhot 51b:15", "Berakhot 51b:16", "Berakhot 51b:17", "Berakhot 51b:18", "Berakhot 51b:19", "Berakhot 51b:20", "Berakhot 51b:21", "Berakhot 51b:22", "Berakhot 51b:23", "Berakhot 51b:24", "Berakhot 51b:25", "Berakhot 52a:1", "Berakhot 52a:2", "Berakhot 52a:3", "Berakhot 52a:4", "Berakhot 52a:5", "Berakhot 52a:6", "Berakhot 52a:7", "Berakhot 52a:8", "Berakhot 52a:9", "Berakhot 52a:10", "Berakhot 52a:11", "Berakhot 52a:12", "Berakhot 52a:13", "Berakhot 52a:14", "Berakhot 52a:15", "Berakhot 52a:16", "Berakhot 52a:17", "Berakhot 52a:18", "Berakhot 52a:19", "Berakhot 52b:1", "Berakhot 52b:2", "Berakhot 52b:3", "Berakhot 52b:4", "Berakhot 52b:5", "Berakhot 52b:6", "Berakhot 52b:7", "Berakhot 52b:8", "Berakhot 52b:9", "Berakhot 52b:10", "Berakhot 52b:11", "Berakhot 52b:12", "Berakhot 52b:13", "Berakhot 52b:14", "Berakhot 52b:15", "Berakhot 52b:16", "Berakhot 52b:17", "Berakhot 52b:18", "Berakhot 52b:19", "Berakhot 52b:20", "Berakhot 52b:21", "Berakhot 52b:22", "Berakhot 52b:23", "Berakhot 52b:24", "Berakhot 52b:25", "Berakhot 52b:26", "Berakhot 52b:27", "Berakhot 52b:28", "Berakhot 52b:29", "Berakhot 52b:30", "Berakhot 52b:31", "Berakhot 52b:32", "Berakhot 52b:33", "Berakhot 52b:34", "Berakhot 53a:1", "Berakhot 53a:2", "Berakhot 53a:3", "Berakhot 53a:4", "Berakhot 53a:5", "Berakhot 53a:6", "Berakhot 53a:7", "Berakhot 53a:8", "Berakhot 53a:9", "Berakhot 53a:10", "Berakhot 53a:11", "Berakhot 53a:12", "Berakhot 53a:13", "Berakhot 53a:14", "Berakhot 53a:15", "Berakhot 53a:16", "Berakhot 53a:17", "Berakhot 53a:18", "Berakhot 53a:19", "Berakhot 53a:20", "Berakhot 53a:21", "Berakhot 53a:22", "Berakhot 53a:23", "Berakhot 53a:24", "Berakhot 53a:25", "Berakhot 53a:26", "Berakhot 53a:27", "Berakhot 53a:28", "Berakhot 53a:29", "Berakhot 53a:30", "Berakhot 53a:31", "Berakhot 53a:32", "Berakhot 53a:33", "Berakhot 53a:34", "Berakhot 53b:1", "Berakhot 53b:2", "Berakhot 53b:3", "Berakhot 53b:4", "Berakhot 53b:5", "Berakhot 53b:6", "Berakhot 53b:7", "Berakhot 53b:8", "Berakhot 53b:9", "Berakhot 53b:10", "Berakhot 53b:11", "Berakhot 53b:12", "Berakhot 53b:13", "Berakhot 53b:14", "Berakhot 53b:15", "Berakhot 53b:16", "Berakhot 53b:17", "Berakhot 53b:18", "Berakhot 53b:19", "Berakhot 53b:20", "Berakhot 53b:21", "Berakhot 53b:22", "Berakhot 53b:23", "Berakhot 53b:24", "Berakhot 53b:25", "Berakhot 53b:26", "Berakhot 53b:27", "Berakhot 53b:28", "Berakhot 53b:29", "Berakhot 53b:30", "Berakhot 53b:31", "Berakhot 53b:32", "Berakhot 53b:33", "Berakhot 54a:1", "Berakhot 54a:2", "Berakhot 54a:3", "Berakhot 54a:4", "Berakhot 54a:5", "Berakhot 54a:6", "Berakhot 54a:7", "Berakhot 54a:8", "Berakhot 54a:9", "Berakhot 54a:10", "Berakhot 54a:11", "Berakhot 54a:12", "Berakhot 54a:13", "Berakhot 54a:14", "Berakhot 54a:15", "Berakhot 54a:16", "Berakhot 54b:1", "Berakhot 54b:2", "Berakhot 54b:3", "Berakhot 54b:4", "Berakhot 54b:5", "Berakhot 54b:6", "Berakhot 54b:7", "Berakhot 54b:8", "Berakhot 54b:9", "Berakhot 54b:10", "Berakhot 54b:11", "Berakhot 54b:12", "Berakhot 54b:13", "Berakhot 54b:14", "Berakhot 54b:15", "Berakhot 54b:16", "Berakhot 54b:17", "Berakhot 54b:18", "Berakhot 54b:19", "Berakhot 54b:20", "Berakhot 54b:21", "Berakhot 54b:22", "Berakhot 54b:23", "Berakhot 55a:1", "Berakhot 55a:2", "Berakhot 55a:3", "Berakhot 55a:4", "Berakhot 55a:5", "Berakhot 55a:6", "Berakhot 55a:7", "Berakhot 55a:8", "Berakhot 55a:9", "Berakhot 55a:10", "Berakhot 55a:11", "Berakhot 55a:12", "Berakhot 55a:13", "Berakhot 55a:14", "Berakhot 55a:15", "Berakhot 55a:16", "Berakhot 55a:17", "Berakhot 55b:1", "Berakhot 55b:2", "Berakhot 55b:3", "Berakhot 55b:4", "Berakhot 55b:5", "Berakhot 55b:6", "Berakhot 55b:7", "Berakhot 55b:8", "Berakhot 55b:9", "Berakhot 55b:10", "Berakhot 55b:11", "Berakhot 55b:12", "Berakhot 55b:13", "Berakhot 55b:14", "Berakhot 55b:15", "Berakhot 55b:16", "Berakhot 55b:17", "Berakhot 55b:18", "Berakhot 55b:19", "Berakhot 55b:20", "Berakhot 55b:21", "Berakhot 56a:1", "Berakhot 56a:2", "Berakhot 56a:3", "Berakhot 56a:4", "Berakhot 56a:5", "Berakhot 56a:6", "Berakhot 56a:7", "Berakhot 56a:8", "Berakhot 56a:9", "Berakhot 56a:10", "Berakhot 56a:11", "Berakhot 56a:12", "Berakhot 56a:13", "Berakhot 56a:14", "Berakhot 56a:15", "Berakhot 56a:16", "Berakhot 56a:17", "Berakhot 56a:18", "Berakhot 56a:19", "Berakhot 56b:1", "Berakhot 56b:2", "Berakhot 56b:3", "Berakhot 56b:4", "Berakhot 56b:5", "Berakhot 56b:6", "Berakhot 56b:7", "Berakhot 56b:8", "Berakhot 56b:9", "Berakhot 56b:10", "Berakhot 56b:11", "Berakhot 56b:12", "Berakhot 56b:13", "Berakhot 56b:14", "Berakhot 56b:15", "Berakhot 56b:16", "Berakhot 56b:17", "Berakhot 56b:18", "Berakhot 56b:19", "Berakhot 56b:20", "Berakhot 56b:21", "Berakhot 57a:1", "Berakhot 57a:2", "Berakhot 57a:3", "Berakhot 57a:4", "Berakhot 57a:5", "Berakhot 57a:6", "Berakhot 57a:7", "Berakhot 57a:8", "Berakhot 57a:9", "Berakhot 57a:10", "Berakhot 57a:11", "Berakhot 57a:12", "Berakhot 57a:13", "Berakhot 57a:14", "Berakhot 57a:15", "Berakhot 57a:16", "Berakhot 57a:17", "Berakhot 57a:18", "Berakhot 57a:19", "Berakhot 57a:20", "Berakhot 57a:21", "Berakhot 57a:22", "Berakhot 57b:1", "Berakhot 57b:2", "Berakhot 57b:3", "Berakhot 57b:4", "Berakhot 57b:5", "Berakhot 57b:6", "Berakhot 57b:7", "Berakhot 57b:8", "Berakhot 57b:9", "Berakhot 57b:10", "Berakhot 57b:11", "Berakhot 57b:12", "Berakhot 57b:13", "Berakhot 57b:14", "Berakhot 57b:15", "Berakhot 57b:16", "Berakhot 57b:17", "Berakhot 57b:18", "Berakhot 57b:19", "Berakhot 57b:20", "Berakhot 57b:21", "Berakhot 57b:22", "Berakhot 58a:1", "Berakhot 58a:2", "Berakhot 58a:3", "Berakhot 58a:4", "Berakhot 58a:5", "Berakhot 58a:6", "Berakhot 58a:7", "Berakhot 58a:8", "Berakhot 58a:9", "Berakhot 58a:10", "Berakhot 58a:11", "Berakhot 58a:12", "Berakhot 58a:13", "Berakhot 58a:14", "Berakhot 58a:15", "Berakhot 58a:16", "Berakhot 58a:17", "Berakhot 58b:1", "Berakhot 58b:2", "Berakhot 58b:3", "Berakhot 58b:4", "Berakhot 58b:5", "Berakhot 58b:6", "Berakhot 58b:7", "Berakhot 58b:8", "Berakhot 58b:9", "Berakhot 58b:10", "Berakhot 58b:11", "Berakhot 58b:12", "Berakhot 58b:13", "Berakhot 58b:14", "Berakhot 58b:15", "Berakhot 59a:1", "Berakhot 59a:2", "Berakhot 59a:3", "Berakhot 59a:4", "Berakhot 59a:5", "Berakhot 59a:6", "Berakhot 59a:7", "Berakhot 59a:8", "Berakhot 59a:9", "Berakhot 59a:10", "Berakhot 59a:11", "Berakhot 59a:12", "Berakhot 59a:13", "Berakhot 59a:14", "Berakhot 59a:15", "Berakhot 59b:1", "Berakhot 59b:2", "Berakhot 59b:3", "Berakhot 59b:4", "Berakhot 59b:5", "Berakhot 59b:6", "Berakhot 59b:7", "Berakhot 59b:8", "Berakhot 59b:9", "Berakhot 59b:10", "Berakhot 59b:11", "Berakhot 59b:12", "Berakhot 59b:13", "Berakhot 59b:14", "Berakhot 59b:15", "Berakhot 59b:16", "Berakhot 59b:17", "Berakhot 60a:1", "Berakhot 60a:2", "Berakhot 60a:3", "Berakhot 60a:4", "Berakhot 60a:5", "Berakhot 60a:6", "Berakhot 60a:7", "Berakhot 60a:8", "Berakhot 60a:9", "Berakhot 60a:10", "Berakhot 60a:11", "Berakhot 60a:12", "Berakhot 60a:13", "Berakhot 60a:14", "Berakhot 60a:15", "Berakhot 60a:16", "Berakhot 60a:17", "Berakhot 60a:18", "Berakhot 60a:19", "Berakhot 60a:20", "Berakhot 60a:21", "Berakhot 60a:22", "Berakhot 60a:23", "Berakhot 60a:24", "Berakhot 60a:25", "Berakhot 60a:26", "Berakhot 60a:27", "Berakhot 60a:28", "Berakhot 60a:29", "Berakhot 60a:30", "Berakhot 60b:1", "Berakhot 60b:2", "Berakhot 60b:3", "Berakhot 60b:4", "Berakhot 60b:5", "Berakhot 60b:6", "Berakhot 60b:7", "Berakhot 60b:8", "Berakhot 60b:9", "Berakhot 60b:10", "Berakhot 60b:11", "Berakhot 60b:12", "Berakhot 60b:13", "Berakhot 61a:1", "Berakhot 61a:2", "Berakhot 61a:3", "Berakhot 61a:4", "Berakhot 61a:5", "Berakhot 61a:6", "Berakhot 61a:7", "Berakhot 61a:8", "Berakhot 61a:9", "Berakhot 61a:10", "Berakhot 61a:11", "Berakhot 61a:12", "Berakhot 61a:13", "Berakhot 61a:14", "Berakhot 61a:15", "Berakhot 61a:16", "Berakhot 61a:17", "Berakhot 61a:18", "Berakhot 61a:19", "Berakhot 61a:20", "Berakhot 61a:21", "Berakhot 61a:22", "Berakhot 61a:23", "Berakhot 61a:24", "Berakhot 61a:25", "Berakhot 61a:26", "Berakhot 61a:27", "Berakhot 61a:28", "Berakhot 61a:29", "Berakhot 61b:1", "Berakhot 61b:2", "Berakhot 61b:3", "Berakhot 61b:4", "Berakhot 61b:5", "Berakhot 61b:6", "Berakhot 61b:7", "Berakhot 61b:8", "Berakhot 61b:9", "Berakhot 61b:10", "Berakhot 61b:11", "Berakhot 61b:12", "Berakhot 61b:13", "Berakhot 61b:14", "Berakhot 61b:15", "Berakhot 61b:16", "Berakhot 62a:1", "Berakhot 62a:2", "Berakhot 62a:3", "Berakhot 62a:4", "Berakhot 62a:5", "Berakhot 62a:6", "Berakhot 62a:7", "Berakhot 62a:8", "Berakhot 62a:9", "Berakhot 62a:10", "Berakhot 62a:11", "Berakhot 62a:12", "Berakhot 62a:13", "Berakhot 62a:14", "Berakhot 62a:15", "Berakhot 62a:16", "Berakhot 62a:17", "Berakhot 62a:18", "Berakhot 62a:19", "Berakhot 62a:20", "Berakhot 62a:21", "Berakhot 62a:22", "Berakhot 62b:1", "Berakhot 62b:2", "Berakhot 62b:3", "Berakhot 62b:4", "Berakhot 62b:5", "Berakhot 62b:6", "Berakhot 62b:7", "Berakhot 62b:8", "Berakhot 62b:9", "Berakhot 62b:10", "Berakhot 62b:11", "Berakhot 62b:12", "Berakhot 62b:13", "Berakhot 62b:14", "Berakhot 62b:15", "Berakhot 62b:16", "Berakhot 62b:17", "Berakhot 62b:18", "Berakhot 62b:19", "Berakhot 62b:20", "Berakhot 62b:21", "Berakhot 62b:22", "Berakhot 62b:23", "Berakhot 62b:24", "Berakhot 62b:25", "Berakhot 63a:1", "Berakhot 63a:2", "Berakhot 63a:3", "Berakhot 63a:4", "Berakhot 63a:5", "Berakhot 63a:6", "Berakhot 63a:7", "Berakhot 63a:8", "Berakhot 63a:9", "Berakhot 63a:10", "Berakhot 63a:11", "Berakhot 63a:12", "Berakhot 63a:13", "Berakhot 63a:14", "Berakhot 63a:15", "Berakhot 63a:16", "Berakhot 63a:17", "Berakhot 63a:18", "Berakhot 63a:19", "Berakhot 63a:20", "Berakhot 63a:21", "Berakhot 63a:22", "Berakhot 63a:23", "Berakhot 63a:24", "Berakhot 63a:25", "Berakhot 63a:26", "Berakhot 63a:27", "Berakhot 63b:1", "Berakhot 63b:2", "Berakhot 63b:3", "Berakhot 63b:4", "Berakhot 63b:5", "Berakhot 63b:6", "Berakhot 63b:7", "Berakhot 63b:8", "Berakhot 63b:9", "Berakhot 63b:10", "Berakhot 63b:11", "Berakhot 63b:12", "Berakhot 63b:13", "Berakhot 63b:14", "Berakhot 63b:15", "Berakhot 63b:16", "Berakhot 63b:17", "Berakhot 63b:18", "Berakhot 63b:19", "Berakhot 63b:20", "Berakhot 63b:21", "Berakhot 63b:22", "Berakhot 63b:23", "Berakhot 63b:24", "Berakhot 64a:1", "Berakhot 64a:2", "Berakhot 64a:3", "Berakhot 64a:4", "Berakhot 64a:5", "Berakhot 64a:6", "Berakhot 64a:7", "Berakhot 64a:8", "Berakhot 64a:9", "Berakhot 64a:10", "Berakhot 64a:11", "Berakhot 64a:12", "Berakhot 64a:13", "Berakhot 64a:14", "Berakhot 64a:15"], "sourceRef": "Introductions to the Babylonian Talmud, Berakhot, Introduction to Berakhot", "sourceHeRef": "הקדמות לתלמוד הבבלי, ברכות, הקדמה למסכת ברכות", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "anchorVersion": {"title": "ALL", "language": "ALL"}, "sourceVersion": {"title": "NONE", "language": "en"}, "displayedText": {"en": "Introduction to Berakhot", "he": "הקדמה למסכת ברכות"}, "compDate": [1965, 1995], "commentaryNum": 0, "collectiveTitle": {"en": "Introductions to the Babylonian Talmud", "he": "הקדמות לתלמוד הבבלי"}, "heTitle": "הקדמה למסכת ברכות", "he": ["מסכת ברכות היא המסכת הראשונה ב״סדר אמונה״. עיקר עניינה של המסכת — הצורות הרבות והשונות בהן מבטא האדם מישראל במהלך חייו את אמונתו. כל שפעת הפרטים הנוגעים בברכות השונות הנוהגות בכל נסיבות החיים, בסדרי התפילות ונוהגיהן, בקריאת שמע על ברכותיה והלכותיה, ובדינים מרובים אחרים השייכים לאורח החיים של כל אדם בחיי יום יום שלו — כל אלה מצויים בהרחבה רבה במסכת זו. וכרקע לדברים, הלך חייהם של היהודים בארץ ישראל ובבל בתקופת המשנה והתלמוד — עבודתם ותפילתם, מאוייהם וחלומותיהם, בכל פרטי הפרטים, למן הבוקר עד הערב, בימי החול ובמועדים, בזמנים כתקנם ובזמני אסון — כאשר לכל מקרה ולכל הזדמנות דברי הלכה ואגדה מרובים: להאיר, להדריך ולהסביר.", "עם כל ריבוי הגוונים במסכת ושפע הפרטים שבה, קיים רעיון מרכזי אחד החוזר בכל ההלכות המרובות ובכל הצדדים שהמסכת נוגעת בהם, והוא הנותן לה את אחידותה ושלמותה — העיקרון כי יש להביא נושאים מופשטים להתממשות ורעיונות נעלים להגשמה בפרטי פרטים מעשיים.", "גישה זו אינה מיוחדת למסכת ברכות לבדה, שכן מצויה היא ברב או במעט בכל מסכת בתלמוד, וכשתימצי לומר, הריהי מעיקר מהותה של ההלכה בכל פניה הרבים. ואשר על כן היא ניכרת בכל יצירה יהודית בכל התקופות, כסימן היכר פנימי ומהותי. אמנם, במסכת ״ברכות״ ניכרת גישה זו ביתר שאת, ובמידה יתירה ובולטת.", "שהרי מהותה הפנימית של המסכת היא — האמונה, ההכרה המלאה, של מוח ולב, כי קיים קשר מתמיד שאין לו ניתוק בין הבורא והאדם, וכי שפע מתמיד של חיים נאצל ובא מן הבורא אל העולם — בורא, מהווה ומחיה. ונוכח זה ניצב האדם — מודה, מבקש ומתפלל, מצפה למענה, מחכה לברכה, לרפואה ולנס. קשר זה שבאמונה, נשגב, ומרומם לעצמו, מתעצב ומתברר כאשר הוא נקבע ומוטבע כהלכה למעשה בהלכותיה של מסכת ברכות. כאן מתבטאת האמונה בפרטי הלכות, בריבוי של ברכות ובנוסחאות של תפילה. ואולם, בד בבד עם התעממותו של היסוד המופשט מתחזקת ומתבססת האמונה בתוך החיים הממשיים, וההכרה הכוללת נעשית ״הלכה״ — הדרכה במהלך החיים.", "ההכרעה למען התבטאותו הממשית של רעיון, על אף הקביעות שבצורות הביטוי, הרבה פנים לה. אך תפיסת היסוד ביהדות היא שתמצית התורה ותמציתה של מטרת הבריאה, הריהי הגשמתה למעשה, כתורת חיים. ״לא בשמים היא״ התורה, אלא נתונה לבני האדם — ולמענם. ומשום כך, ככל שתהא התורה קרובה אל האדם, ככל שתהא מוחשית יותר ומעשית יותר, הריהי קרובה יותר להגשמת מטרתה.", "אשר על כן, כל קיומם ומשמעותם של רוב הרעיונות ביהדות אינם אלא כאשר ניתן לבטאם בצורה מוחשית־מעשית, והאופן והנוסחה בהם ייעשו הדברים הם הקובעים את ערך הרעיון. משום כך לאורך כל הדורות אין ההלכה חדלה מליצור, ועם השתנות צורות ונסיבות החיים הולכות ונוצרות צורות חדשות ונוסחות חדשות — על מנת להביא למימוש בנסיבות המסויימות הללו את הרעיונות הכוללים, המופשטים.", "זאת ועוד, האמונה כשלעצמה על כל היקפה הרחב, אינה ניכרת כממשית וכנוכחת בחיי היום יום של האדם הרגיל. אכן האמונה כתפיסת עולם וכגישה כוללת, מצויה בצורה זו ואחרת בלבו של כל אדם, ברמות שונות של מוּדָעוּת ושל הסכמה וקבלה, ואולם רב מדי המרחק בינה לבין החיים. לא הרי קבלה והסכמה שבלב ליסודות האמונה כהרי קיומם הלכה למעשה, וביחוד בכל אותן הזדמנויות קטנות ובלתי מרוממות המהוות את רוב ימיו של אדם. ואם לא יבואו רעיונותיה המופשטים של האמונה לקשר מעשי עם כל הפרטים שבחיים, תאבד האמונה את ממשותה, וכתוצאה מכך יאבדו גם הפרטים והמעשים שבחיים את ערכם וטעמם. אכן, יפה מוגדרת דרישתה הבסיסית של האמונה במילים ״אם אתה נותן את עיניך ולבך לי, אני יודע שאתה שלי״.", "בעיה זו כיצד לקשור את האמונה המופשטת עם ממשות החיים, מתבטאת במקראות רבים בתורה. אך אין מקום, בו מתבלט היחס הזה כבפרשת ״שמע״ בספר דברים. ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״ — מבטא את עיקרה הרוחני של האמונה היהודית; ״ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״ — מבטא את תמצית הרגש שבה; אך בצד אלו, יש בפרשה קצרה זו גם הוראה והדרכה כיצד יש להביא את הדברים הללו אל עולם המעשה: ״ושננתם לבניך״, ״וקשרתם לאות על ידיך״, ״וכתבתם על מזוזות ביתך״. ולכן מהווה פרשה זו בסיס רוחני שכל מסכת ברכות נשענת עליו. לא זו בלבד שפרקים אחדים בתוכה דנים בדיניה של ״קריאת שמע״, אלא אף הפרקים האחרים שואבים מתפיסה זו של הקשר בין האמונה בטהרתה והגשמתה בפרטי מעשה המצוות.", "״קריאת שמע״ בנויה משלוש פרשיות, אשר אף שאינן צמודות זו לזו בתורה, הן מתמזגות ליחידה אחת רבת משמעות. כי קריאת שמע הריהי בראש וראשונה שינון עיקרי היהדות. וקריאתה בכל יום נותנת את הבסיס המייצב, את הקו המדריך, לחיים יהודיים. אכן, יתכן ששינון קריאת שמע בבוקר ובערב לא יהא חויה מעמיקה שבאמונה, אך הוא מובן לכל, והוא הנותן לאדם מישראל את היכולת להעמיק ולהמשיך את מהותה של קריאת שמע בכל מחשבה ומעשה שלו — ולקיים בכך את הכתוב בפרשיות אלה במלוא היקפו.", "שונה במהותה היא התפילה. מראשיתה מהווה התפילה פתח חופשי שבו פונה אדם לה׳ בכל עת שהוא חפץ בכך, בזמן של מצוקה ובקשה כבשעת הודאה והכרת טובה. אפשרות זו של האדם להתפלל את תפילתו שלו, לא הוגבלה מעולם. תפילת רשות היא זו, לשפוך את שיחו בלשונו ובמילותיו. ואולם לא די היה בכך, ולכן בנוסף לכך טבעו גדולי חכמי הדורות נוסח תפילה קבוע, מוגדר ומחייב, ובזמנים קבועים.", "קביעה זו של זמני התפילה, ויצירת נוסחיה השווים לכל, יש בה מתן תוכן מגובש לרגש המעומעם הקיים בלבו של כל אדם ואף הפשוט ביותר. כי אף שרגשות האמונה בכללם מצויים בלב כל אדם, לא תמיד תוכנם מסויים ומוגדר, ולא תמיד הוא מודע ומובן לבעליו. מסגרתה של התפילה הקבועה נותנת איפוא את הביטוי המבוקש, את הלשון המפורשת לאדם שאינו יכול לבטא את תוכני לבו כיאות.", "זאת ועוד, בעצם העובדה שהתפילה היא במהותה תפילתו של הציבור, הריהי משתפת את האדם עם הציבור כולו. וכל יחיד ויחיד נתפס בעיני עצמו ובעיני הסובב אותו כחלק מעולם שלם, רחב יותר.", "אמנם, קיים היה החשש שקביעות זו של התפילות, בנוסח ובזמן, עלולה להביא להריסת הקשר הטבעי וליכולת הביטוי האישי בתפילה, וליצירת מסגרות מילוליות חסרות תוכן. אשר על כן, שלא כקריאת שמע, המחויבת כמעט בכל התנאים ובכל המצבים, יש בהלכה גמישות רבה יותר בנוגע לדיני התפילה, באופן שמעבר לכל הכללים ניצב הכלל: ״אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום״.", "בקריאת שמע ובתפילה ניתן הכיוון הכללי של האמונה במגעה עם החיים, כאשר שמונה עשרה הברכות שבתפילה מקשרות את יסודות האמונה שב״שמע״ עם כל הבעיות המיוחדות והמפורטות שבחיי העם וכל אחד מפרטיו.", "שלב נוסף בכיוון זה היא הברכה. במסכת ״ברכות״ מדובר אודות עשרות ברכות מסוגים שונים; יש ברכות שבתפילה, ויש ברכות הודאה, יש ברכות על מצוות, וברכות על מאכלים ומעדנים, ברכות על ביטוי צער ואבל, וברכות של שמחה והשתוממות. למרות השוני שבפרטים, בנוסח ובמשמעות, ישנה כוונה משותפת לכל הברכות — הברכה כיצירת קשר של משמעות בין מעשה, מאורע או חפץ לבין הקדוש־ברוך־הוא. החיים מלאים דברים ללא כיוון וללא משמעות, דברים של סתם, והברכה נוטלת את הדברים מסתמיותם ונותנת להם משמעות וקשר אל מקורם ושכרם.", "ריבויין של הברכות הריהו מסקנה מעצם הצורך בהן. דהינו, למשוך על ריבוי הדברים השונים והמובדלים שבעולם ״חוט של חסד״, קדושה ומובן. אחידות של נוסח ושל נוהג יכולה ליצור אף היא סתמיות של דברים, ואילו ריבוי הברכות, ושפע ההלכות המפורטות הקשורות בהן, נותנות לכל דבר אופי מיוחד, משמעות המיוחדת לו לבדו.", "בנוסף לחלק ההלכה במסכת ברכות בא גם חלק האגדה. ואם חלק ההלכה כיוונו כאמור מן המופשט אל המוחשי, כיוונה של האגדה הוא מן המוחשי אל המופשט. ומתוך כך, כל המעשים ובכללם אף הפרטים הקטנים שבהם, בין שהם מן המקרא ובין שהם מחיי האדם, נעשים מוכללים, ורבי משמעות ותוכן. ואף דברים שעשויים להיראות במקורם כמשניים בחשיבותם וכצדדיים, מתבררים מעתה בגדולתם ומרכזיותם. ובדומה לכך, מאורעות שאירעו לאישים בעבר הרחוק נעשים מעתה קרובים ומשמעותיים עד מאוד. ובכך משתלבים אישי העבר בעיצוב דמותו של ההווה. אף דפוסים שבהלכה, תבניות מוגדרות וקבועות, מקבלות בחלק האגדה עומק ומשמעות, באשר הם נקשרים עם רעיונות כוללים ונשגבים, עם פסוקי המקרא, ועם דמויותיהם של גדולי הדורות.", "דברי האגדה המרובים שבמסכת ״ברכות״ כמו בשאר מסכתות התלמוד, באים תמיד במובלע עם דברי ההלכה, והרי הם משלימים להם ומוסיפים להם. אין מעבר חד וקוטע בין העולם המעשי של ההלכות העוסקות אף בנושאים העשויים להיראות כפעוטים ביותר, ובין דברי אגדה הדנים בכבשונו של עולם. עולמות עליונים והעולם שלנו, דיונים מפורטים לפרטי פרטים ורזי אמונה — באים כאחד אלה עם אלה. שכן בתלמוד כל המצוי בעולם על כל מעלותיו ומורדותיו — אחד הוא.", "מסכת ברכות המכילה בתוכה את רוב הלכות קריאת שמע, תפילה וברכה, מחולקת לתשעה פרקים.", "שלושת פרקיה הראשונים של המסכת דנים בקריאת שמע:", "פרק ראשון ״מאימתי״ — בו נידונים חובת קריאת שמע, זמניה, ופרטים הקשורים לכך.", "פרק שני ״היה קורא״ — בו מתבררות בעיות מפורטות יותר, בדבר האופנים השונים של קריאת שמע ובבירור סדריה הפנימיים.", "פרק שלישי ״מי שמתו״ — בו מתבררים אותם מקרים מיוחדים, בהם פטור אדם מקריאת שמע (ומן התפילה).", "שני הפרקים הבאים עוסקים בתפילה:", "פרק רביעי ״תפילת השחר״ — בו דנים, במקביל לפרק הראשון, בקביעת זמנן של התפילות השונות.", "פרק חמישי ״אין עומדין״ — בו מתבררות בפירוט הלכות תפילה בהעמקת יתר, ובביאור דרכי התפילה ומהותה.", "ארבעת פרקיה האחרונים של המסכת עוסקים בדיני ברכות:", "פרק שישי ״כיצד מברכין״ — עיקרו בפירוט ברכות הנהנין שמברכים על מיני מאכל ומשקה ושאר הנאות.", "פרק שביעי ״שלשה שאכלו״ — מיוחד לנושא ברכת המזון והזימון.", "פרק שמיני ״אלו דברים״ — בו נידונה, אגב הדיון בברכת הסעודה, רשימה של הבדלי שיטה והלכה בין בית שמאי ובית הלל בפרטי נוהגי הסעודה והלכות ברכות.", "פרק תשיעי פרק ״הרואה״ — בו דנים בברכות לנושאים מרובים ומגוונים, שיש בהן קביעת יחס כמעט לכל התופעות, הרגילות והבלתי רגילות, שבחיים."], "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Hebrew", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": ["Tractate Berakhot is the first tractate in the order of “Faith.” The primary focus of the tractate is the myriad ways in which a Jewish person expresses his faith throughout his life. The plethora of details with regard to the different blessings that one recites on various occasions over the course of his life, the prayer services and their customs, Shema with its associated blessings and halakhot, and numerous other laws connected with a person's the day-to-day existence are all comprehensively addressed in this tractate. In the background, the Gemara recounts in great detail the lives of Jews in Eretz Yisrael and Babylonia during the era of the Mishna and the Talmud. It describes their occupations, their prayers, their aspirations, and their dreams, from morning to evening, on weekdays and festivals, in felicitous times and calamitous times, citing numerous halakhic and aggadic sources to enlighten, guide, and explain.", "With all of the different nuances and abundance of detail in the tractate, there is one central, unifying theme that recurs throughout all of the many halakhot and aspects touched upon within it, which transforms it into a cohesive unit: The principle that the abstract should be concretized and the sublime realized in a practical, detailed manner.", "This theme is not unique to tractate Berakhot; to a certain degree, it appears in every tractate of the Talmud. In fact, it is one of the primary elements of the multifaceted world of halakha. Consequently, it is present in every Jewish literary work throughout history as an internal, essential characteristic.", "In tractate Berakhot, this approach is more intensive and more conspicuous. This is because the theme of the tractate is faith: The total awareness in heart and mind that there is an everlasting connection between the Creator and man and that perpetual inspiration descends from the Creator to the world – inspiration which creates, generates, and sustains. Man reacts, thanking, requesting, praying, anticipating a response; waiting to be blessed, to be cured, for a miracle. This connection of faith, which in and of itself is exalted and sublime, achieves form and clarity when it is transformed into practical halakha through the halakhot of tractate Berakhot. Here, faith is manifest in the details of the halakhot, in the myriad blessings and in the formulation of prayer. However, alongside the de-emphasis of the abstract, faith as an integral part of real life is enhanced and established. This general consciousness evolves into halakha, guidance how to live one's life.", "The choice in favor of practical manifestation of a concept, despite the rigidity of this form of expression, is multifaceted. The fundamental outlook of Judaism is that the essence of the Torah and the objective of creation are the actualization of the Torah as a living Torah. “It is not in the heavens”; rather, it was given to man and for man. The closer Torah is to man, the more concrete and practical it is, the closer it is to fulfilling its objective.", "Therefore, the primary fulfillment and significance of most concepts in Judaism is when they are manifest in a concrete, practical manner. The manner and style in which they are actualized determine the significance of the concept. Therefore, throughout the generations, halakha has never stopped creating. As the structure and circumstances of life change, new forms and styles develop in order to actualize the general, abstract concepts in those specific circumstances.", "Furthermore, faith, despite its broad scope, is not a palpable presence in one's daily life. True, faith as a Weltanschauung and as a general approach exists, in one form or another, in the hearts of all people, at different levels of consciousness and acceptance. However, the distance between that faith and real life is too significant. There is no comparison between accepting the fundamental tenets of faith in one's heart and fulfilling them in practice, especially at all of those minor, uninspiring opportunities that constitute a majority of one's life. If the abstract concepts of faith are not manifest in a practical manner in all of the details of a person's life, faith will lose its substance; consequently, all of life's details and actions will be rendered worthless and pointless. Indeed, the fundamental demand of religion is well characterized in the phrase: “If you devote your heart and your eyes to Me, I know that you are Mine.”", "This issue of connecting abstract faith to real life is manifest in several verses in the Torah. Nowhere is that connection as conspicuous as in the section of Shema in Deuteronomy. “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One” expresses the fundamental tenet of the Jewish faith; “And you shall love the Lord your God with all your heart, and with all your soul, and with all your might” expresses the essence of its accompanying feeling. However, together with those abstract ideas, this short section also includes instruction and guidance regarding how to translate them into the world of action: “And you shall teach them diligently unto your children”; “and you shall bind them for a sign upon your hand”; “and you shall write them upon the doorposts of your house.” That is why this section constitutes the spiritual basis for the entire tractate of Berakhot. Not only do some of its chapters discuss the halakhot of Shema, but other chapters extrapolate from this approach, connecting pristine faith to its actualization by means of the meticulous fulfillment of mitzvot.", "Shema consists of three sections which, although they do not appear consecutively in the Torah, combine to form a single, meaningful unit. Shema is, first and foremost, a recitation of the fundamental tenets of Judaism. Reciting it each day provides the stabilizing foundation and the guidelines for Jewish life. It is conceivable that reciting Shema each morning and evening will not constitute a profound religious experience. However, it is accessible to all, and it provides the Jewish person with the ability to delve into the text and endow all of his thoughts and actions with the essence of Shema, thereby fulfilling the contents of those sections in the most profound sense.", "Prayer is substantively different. From the outset, prayer constituted a portal through which one could address God whenever he desired, in times of distress and need as well as times of thanksgiving and gratitude. One's ability to recite his own personal prayer was never restricted. This is optional prayer, in which one pours out his heart before God in his own style and his own words. However, this was insufficient, and therefore, the greatest of the Sages throughout the generations established a set, defined, obligatory formula for prayer, to be recited at fixed times.", "The establishment of set times for prayer and a set formula common to all has the capacity to crystallize that barely perceptible feeling which exists in the heart of even the simplest person. This is because, although religious feelings exist in the hearts of all people, these feelings are not easily expressed; not every individual is conscious of them, nor does he always understand them. Fixed prayer provides the desired expression, the coherent language for the person unable to appropriately articulate the feelings in his heart.", "Furthermore, the very fact that prayer is, in its essence, communal, makes the person an integral member of the community at large. Each individual considers himself and is considered by those around him as belonging to a broad, all-encompassing world.", "True, there is concern that the fixed nature of prayer, in terms of both the formula and the times that it may be recited, is liable to compromise the natural connection with God and one's ability to express himself in prayer, and could ultimately become a meaningless verbal framework. Therefore, unlike Shema, which one is obligated to recite regardless of the conditions and circumstances, the halakha is much more flexible regarding prayer in the sense that one principle supersedes all others: “Do not make your prayer fixed, rather make it a plea for mercy and an entreaty before God.”", "Shema and prayer provide a general direction for integrating faith into daily life, with the eighteen blessings of the Amida prayer tying the fundamental tenets of faith that appear in Shema with all of the unique, specific problems that exist in the life of the Jewish people in general and in the life of each individual Jew in particular.", "Blessings are an additional step in that direction. Tractate Berakhot discusses dozens of different types of blessings: Blessings in prayer, blessings of thanksgiving, blessings prior to the performance of mitzvot, blessings over food and delicacies, blessings as expressions of suffering and mourning, and blessings as expressions of joy and wonder. Despite the differences in details, formulas and meaning, there is a common intent to all of the blessings: They are a way of creating a bond of meaning between an action, incident, or object and God. Life is full of directionless, meaningless, purposeless phenomena; the blessing rescues them from that purposelessness, renders them significant, and connects them to their origins and their destiny.", "The profusion of blessings is a result of the need for them; they draw a cloud of grace, sanctity, and meaning over the abundance of different phenomena in the world. Uniformity of formula and of custom can also lead to a general attitude of purposelessness toward the world around us, but the great number of blessings provide each object with a unique character, a significance all its own.", "In addition to the halakhic portion of tractate Berakhot, there is also an aggadic portion. If, as mentioned above, the halakhic portion directed us from the abstract to the concrete, the direction provided by the aggadic section is from the concrete to the abstract. As a result, all actions, including the seemingly insignificant details among them, whether from the Torah or from human life, become paradigmatic and teeming with significance and meaning. Even matters that appear to be peripheral or of secondary importance are revealed in all their significance and centrality. Similarly, events that befell people in the distant past now become contemporary and extremely significant. In this way, personalities from the past are integrated in determining the character of the present. Even halakhic patterns – fixed, clearly defined templates – assume profundity and significance in the aggadic sections, in which they are tied to wide-ranging, sublime ideas, biblical verses, and the personalities of the great leaders throughout the generations.", "The numerous aggadic sections in tractate Berakhot, as in all other tractates in the Talmud, are intermingled with the halakhic sections; they complement them and add additional perspective. There is no abrupt, disruptive transition between the practical world of halakha, which deals with matters that at first glance might seem inconsequential, and the aggada, which deals with the sublime mysteries of the world. Heavenly worlds and our world, discussions that delve into the smallest details, and the enigmas of faith are all cited together, as all things that exist in this world, with all of their positive and negative aspects, are one.", "Tractate Berakhot, which contains most of the halakhot of Shema, prayer, and blessing, is divided into nine chapters.", "The first three chapters deal with Shema:", "Chapter One, in which the obligation to recite Shema is discussed, along with the times when it may be recited and the details of this obligation.", "Chapter Two, in which more specific problems related to the manner in which Shema may be recited are resolved, and regulations governing its recitation are discussed.", "Chapter Three, in which there is a discussion of special cases in which a person is exempt from reciting Shema and the Amida prayer.", "The following two chapters deal with prayer:", "Chapter Four, in which, parallel to Chapter One, determination of the times of the various prayers is discussed.", "Chapter Five, in which the halakhot of prayer are elucidated in greater detail and depth, along with an explanation of the essence of prayer and regulations governing prayer.", "The following three chapters deal with appropriate conduct at a meal as well as the blessings recited before and after eating:", "Chapter Six, in which the primary focus is on the blessings of enjoyment that one recites over food, drink, and other pleasures.", "Chapter Seven, which is devoted to Grace after Meals and the invitation [zimmun] to participate in joint recitation of Grace after Meals.", "Chapter Eight, in which, incidental to the discussion of blessings associated with a meal, a list of disputes between Beit Shammai and Beit Hillel with regard to appropriate conduct at a meal and the halakhot of blessings is cited.", "The following chapter deals with blessings recited in response to various phenomena:
Chapter Nine, in which the blessings recited in different circumstances are discussed – blessings which determine the attitude toward virtually every phenomenon, common and uncommon, that one encounters in the course of his life."], "versionTitle": "William Davidson Edition - English", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "66af7fa2db91e056e76b913d", "index_title": "Tosafot HaRosh on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tosafot HaRosh on Berakhot 2a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Tosafot HaRosh on Berakhot 2a:1", "sourceHeRef": "תוספות הרא\"ש על ברכות ב׳ א:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot HaRosh", "he": "תוספות הרא\"ש"}, "heTitle": "תוספות הרא\"ש על ברכות", "he": "מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. פרש\"י ואנו שקורין את שמע בבהכ\"נ קודם צאת הכוכבים אין אנו יוצאין ידי חובה אלא בק\"ש שעל מטתנו פרק ראשון ומה שאנו קורין כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, והכי תניא בברכות ירושלמי פ\"א הקורא את שמע קודם לכן לא יצא, אם כן למה קורין אותה בבהכ\"נ לא להוציא (את הרבים) ידי חובתן אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, וכן כתב רב עמרם ז\"ל שצריך לברך אקב\"ו לקרות ק\"ש כשהוא קורא לפני מטתו. וכן כתב ריב\"א. מתוך דבריהם משמע שאדם יוצא ידי חובה באותה קריאה, ולא נהירא לר\"ת שהרי ק\"ש שעל מטתנו אין אנו קורין כי אם פרק ראשון ושלא בברכותי' (והא אמרינן אם כיון לבו יצא אע\"פ שלא יקרא בברכותי' וכפר\"ח) ובבהכ\"נ אנו קורין אותה כולה ובברכותי' בלא זמנה, ועוד דקאמר בגמרא אם ת\"ח הוא אינו צריך לקרות על מטתו, ויש לדחות דמיירי היכא שקרא בזמנה בבהכ\"נ, ואם אין אנו קורין כי אם פרק א' אין זה ממה שיקשה שהרי ק\"ש של ר' יהודא הנשיא הוא פסוק ראשון לבד כדאי' לק' [גם מה שאנו קורין בלא ברכותיה ג\"כ אינו קשה, הא אמרינן במתניתין פ' היה קורא אם כיון לבו יצא אע\"פ שלא יקרא בברכותיה וכפר\"ח], ור' יהודה החסיד הי' מכוין לצאת ידי ק\"ש בפסוק ראשון שאומר אחר נוסח מה אנו מה חיינו ודעתו היה שלפעמים קורין הצבור ק\"ש בלא זמנה מפני הקרובות או זולתם לפיכך היה אומר בשכמל\"ו ולא היה מברך ברכות ק\"ש, והכי מסתבר שאין הזמן מעכבן מלשון הגמרא [יב.] והוא אומרם שכל מי שאינו אומר אמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו ואם הוא [מתפלל של] ערבית קודם צאת הככבים לי\"ח להוי לברכות ק\"ש, לכן נראה שצדק רש\"י בדבריו ממנו כי כאשר קראו בבהכ\"נ קודם זמנה כבר יצאו מחובת ברכות ק\"ש ובקריאת פרק ראשון בזמנו סגי, ועוד הקשה דא\"כ אנו נוהגין (הוי) כריב\"ל שאמר בגמרא תפלות באמצע תקנום ותניא בגמרא כר' יוחנן דקאמר ק\"ש דערבית ואח\"כ תפלה וקי\"ל כוותי'. ופר\"ת דק\"ש שבבהכ\"נ עיקר ומה שאנו קורין אותה מבעוד יום (ק\"ל) [דקי\"ל] כר' יהודא דאמר לקמן פרק תפלת השחר תפלת המנחה עד פלג המנחה והוא שעה ורביע קודם הלילה ומשם ואילך הוי לילה לענין תפלת המנחה וה\"ה לענין ק\"ש ואמרי' נמי לק' דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ואמרי' נמי לק' א כ\"ז:] רב צלי של שבת בע\"ש אלמא חשיב לי' לילה לענין תפלת הערב וה\"ה לענין ק\"ש, וא\"ת הא דפריך לקמן ר' יהודא לר\"מ דאמר משעה שהכהני' טובלין לאכול בתרומתן והלא הכהנים מבעוד יום הם טובלים, אדרבה קשה טפי לדידיה שהרי קורין אותה מפלג המנחה שהוא יום גדול, וי\"ל דה\"ק ליה לדידך שאתה סובר כרבנן דפליגי עלי בפרק תפלת השחר ואמרי תפלת המנחה עד הערב א\"כ אותה שעה הוא יום לענין ק\"ש. ומה שאומר בירושלמי שהיו קורין את שמע כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה לא שהיו קורין בברכותיה אלא שהיו קורין לרשת שמע כמו שאנו רגילין לקרות אשרי קודם תפלת מנחה, ומיהו קשה קצת דלענין תפלת המנחה אחר פלג המנחה עבדינן כרבנן ומתפללין לפעמים תפלת המנחה אחר פלג המנחה ולענין ק\"ש חשבינן ליה לילה כמו ר' יהודה והוי כמו שדרה וגלגולת דסתרן אהדדי, והא דקאמר לקמן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עביד ה\"פ לא איפסיקא הלכתא לא כר' יהודא ולא כרבנן ומי שירצה יעשה הכל כר' יהודא או הכל כרבנן ולא שיתפוס קולא של שניהם, וי\"ל דלענין תפלה הקלו, ולא נהירא לי מה שהביא ראיה מפלג המנחה דתפלות כנגד תמידין תקנום ותמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה אבל לענין ק\"ש לאו זמן שכיבה הוא ומדרב דצלי של שבת בע\"ש אינה ראיה דילמא כר' יהושע ב\"ל ס\"ל וק\"ש היה קורא אחר צאת הכוכבים, ונראה לקיים המנהג שאנו סוברים כשאר התנאים שמקדימין זמן ק\"ש לצאת הכוכבים אע\"ג דלית הילכתא כר' אליעזר לגבי ר' יהושע ולא כר\"מ לגבי ר\"י מ\"מ בתפלה הקלו, וגם מתוך הדחק נהגו כן לפי שמתקבצין (עם) הצבור לתפלת המנחה ואלו לא (היינו) [היו] קורין את שמט ומתפללין תפלת הערב עד צאת הכוכבים היה כל א' הולך לביתו והיה טורח להם להתאסף לאחר מכאן ולא היו מתפללין בצבור ולפיכך נהגו העם לקרוא את שמע ולהתפלל קודם צאת הכוכבים וסמכו על הני תנאי כדפירשתי, ושאלו מרב האי גאון לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי איניש לעכובינהו איזהו עדין לצלויי בהדייהו ולשבוק ק\"ש עד צאת הכוכבים [או לעכובי עד צאת הכוכבים] ולצלויי ביחיד כדי לסמוך גאולה לתפלה, והשיב דבארץ ישראל עושין כן ומתפללין של ערבית ואח\"כ קורין ק\"ש בזמנה ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה של ערבית וחזינא דק\"ש בעונתה דהיינו אחר צאת הכוכבי' עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי ואי צלי ראשונה דבהדי צבור רשות ושניה חובה שפיר דמי, כך השיב רב האי גאון משום שנראה לו שיותר טוב שיתפלל תפלתו עם הצבור מפלג המנחה ולמעלה כר' יהודא ממה שיתפלל ביחיד ויסמוך גאולה לתפלה וכ\"ש לדידן שאין אנו סומכין גאולה לתפלה של ערבית שאנו מפסיקין בפסוקי' ויראו עינינו וקדיש:", "heVersionTitle": "Warsaw, 1863", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66af7fa3db91e056e76b913f", "index_title": "Tosafot HaRosh on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tosafot HaRosh on Berakhot 2a:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Tosafot HaRosh on Berakhot 2a:2", "sourceHeRef": "תוספות הרא\"ש על ברכות ב׳ א:ב׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0002, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot HaRosh", "he": "תוספות הרא\"ש"}, "heTitle": "תוספות הרא\"ש על ברכות", "he": "עד סוף האשמורה הראשונה. בהכי פליגי ר' אליעזר סבר בשכבך כל זמן שעוסקין בשכיב' דומיא דבקומך ולא משמע כוליה יומא (אבל) [אלא] כל זמן שעוסקין בקימה ור\"ג סבר האי כמשמעותיה והאי כמשמעותיה דבשכבך משמע שפיר כ\"ז שאדם שוכב אבל בקומך לא משמע אלא בשעה שהוא קם:", "heVersionTitle": "Warsaw, 1863", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66d6b9046e3cdfce653bc0d5", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2a:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2a:2", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ א:ב׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 3.0002, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "ולענין פסק הלכה, כר\"ג בדיעבד וכרבנן לכתחלה, ויש פוסקים כר\"ג אף לכתחלה ממה שאמרו בגמ' אמר רב יהודה הלכה כר\"ע ולכתחלה הוא שהוצרכו לפסוק כמותו, שאם בדיעבד אך חכמים מודים בה כמו שנבאר, ולא פסקו מפרשים אלו לעשות סייג אלא לדברים של בטילא ושאדם נמשך אחריהם כגון אוכל קימעא וכו', אבל להתעסק במלאכתו וכל שכן לתורתו לא, ואין הדברים נראים, ובתלמוד המערב אמרו ר' יוסה מפקד לחבריא אין בעיתון מתעסקא באוריתה אתון קריין שמע קודם חצות ומתעסקין:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66d6b9046e3cdfce653bc0d7", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2a:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2a:3", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ א:ג׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 3.0003, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "והוספנו בגמ' עוד זמן אחר לק\"ש של ערבית למי שנאנס ולא קרא עד עמוד השחר שראוי לקראה עד הנץ החמה בתורת עונה, שמאחר שמכל מקום לא נאמר במקרא בעניין ק\"ש לשון יום ולילה אלא לשון שכיבה וקימה והרי עד הנץ החמה זמן שכיבה לקצת בני אדם אנו מקילין על זה דאנוס, והוא שאמרו שם [ח:] ר' שמעון בן יוחאי בשם ר' עקיבא פעמים שאדם קורא את שמע ב' פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בה ידי חובתו באחת בשל יום ובאחת בשל לילה, ופסק ר' יהושע בן לוי הלכה כמותו בשעת הדחק, ר\"ל באנוס, ובלבד שלא יאמר השכיבנו אחר שעלה עמוד השחר ולא מלת השכיבנו לבד אנו אמורים שבטלה אלא על כל הברכה שהרי על אימת מזיקים נתקנה, ואין מזיקין אלא בלילה, וקצת גאונים חולקים לומר שהוא מתחיל בה ותקננו בעצה טובה מלפניך וחותם ואין הדברים נראין:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66d6b9046e3cdfce653bc0d9", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2a:4", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2a:4", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ א:ד׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 3.0004, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "נמצא פסק ק\"ש של ערבית לקרותה בשעת צאת הכוכבים ואם היא טרוד בעסקיו או שאינו רוצה לקרותה עדיין, רשאי לשהותה לכתחלה עד חצות ואם לא קראה עד חצות קוראה עד עמוד השחרה ויצא בה בדיעבד, ואפילו נעשה בשהייתה מזיד או פושע, ואם לא קראה עד עמוד השחר אם שהה במזיד אין לו עוד תקנת קיראה ואם בא לקרות קורא שלא בברכות כקורא בתורה, אבל אם נאנס קוראה בברכותיה עד הנץ החמה ובלבד שלא יאמר השכבינו, וכן יש מי שמפרש שאינו אומר מעריב ערבים, ואין אנו מודים בכך שאין זה אלא שסדר מציאותו של יום ושל לילה הוא מזכיר.
מהנץ החמה ואילך אינו קוראה בברכות ואפי' נאנס ואע\"פ שבשל שחרית אמרו שאף לאחר המאוחר שבזמנים שלה לא הפסיד בברכות, כבר פירשוה קצת גאונים דוקא עד שעה רביעית שהוא זמן תפלה ועדיין סמיכת גאולה לתפלה, הא משם ואילך אינו קוראה בברכות, ואף לדעת המפרשה לכל היום התם הוא דזמן שכיבה לא מטא, אבל בשל ערבית אף בנאנס הואיל ובהנץ החמה כבר הגיע זמן קימה לרוב בני אדם אינו קוראה בברכות, ויש לחלק ולהתיר עד ג' שעות שהיא זמן קימה אף לבני מלכים:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66d6b9046e3cdfce653bc0db", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2a:5", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2a:5", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ א:ה׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 3.0005, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "זהו פסק של ק\"ש של ערבית והקוראה קודם זמן צאת הכוכבים, התבאר בתלמוד המערב שלא יצא אלא שנוהגים היו לקרותה בבית הכנסת בברכותיה קודם צאת הכוכבים, ונוסח דבריהם בזה הקורא קודם לכן לא יצא, אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, כלומר כשמתפללים תפלת ערבית משהגיע זמנה בשקיעת החמה, ותירצו בה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, וודאי בברכות היו קורין שאם לא כן אין זו קריאה שיהו צריכים לשאול בה למה קורין ופירשוה כדי לעמוד וכו', כלומר ולא שיהיו פוטרים את עצמם בכך אלא שאחר כך היו חוזרים וקורין אותה בברכותיה, כמו שאמרו שם ספק קרא ספק לא קרא מהו, נשמעינה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא, וקודם לכן לא ספק הוא ואת אמר צריך לקרות הדא אמרה ספק קרא וכו' צריך לחזור, אלמא כל משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ספק זמן הוא וצריך לחזור ולקרות, אלמא שנוהגים היו היחידים לחזור לקרותה כהלכתה מתורת קריאה בעונתה ואם כן ודאי בברכותיה היו קורין אותה כדינה שהרי היא העיקר:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66d6b9046e3cdfce653bc0dd", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2a:6", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2a:6", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ א:ו׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 3.0006, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "ולגוף התשובה מיהא אני תמה, והלא מתפלל תפלת המנחה בלא קדימת דברי תורה וכן תפילת המוספין בימים שיש בהם מוסף, ואם מפני שמקדימין להם אשרי, אף כאן יהו עושים כן ויתפללו תפילת ערבית בבית הכנסת וימתינו לק\"ש בבתיהם לצאת הכוכבים, ואם מטעם סמיכת גאולה לתפלה שהיא אף בשל ערבית כר' יוחנן, היה להם לומר כדי לסמוך וכו', ושמא כך היא פירושה לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה כלומר מתוך ענין קריאת הגאלה שבמצרים כדי לסמוך לה את התפלה, וכן נראה ממה שאמרו שם בפרק זה ר' יוסה ור' אחא נפקין לתעניתא, בעון צבורא מיקרא שמע בתר תלת שעין, בעא ר' אחא מימחיא בידיהון, אמר ליה ר' יוסה ולא כבר קראו בעונתה כלום קורין אותה עכשיו אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, אמר ליה מפני ההדיוטות שלא יאמרו בעונתה קורין אותה.
ופי' הדברים שכבר קראוה בהנץ החמה אלא שבתעניות אחרות של גשמים היו מאריכים בדרשות ותוכחות וודאי דוקא אחר ק\"ש בברכותיה שהרי זמנה בהנץ החמה, והיו מאחרים לתפלה מתוך אותם הדרשות וכסיימו הדרשות והיו רוצים לעמוד בתפלה, היו רוצים לחזור ולקרות את שמע ומיחה ר' אחא בידם, ואמר ר\"י על זה ולא כבר קראו אותה בעונתה כלום קורין אותה עכשיו אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, והרי בזו כמה דברי תורה נאמרו בדרשא וכמה תוכחות שמתוכם ראוי לעמוד לתפלה אלא שפירושה לסמוך גאולה לתפלה שכבר הפסיקו הרבה לאותן הדרשות שמצד התענית והיו רוצים לחזור ולקרותה בברכות לסמוך גאולה לתפלה, אלא שמיחו בידם מפני ההדיוטות שיהיו חושבים שקריאה בזמנה היא וראוי לדחות סמיכת גאולה לתפלה מפני כך, וכן הקלו להם להאריך בדרשא ולבטל מתוכה סמיכת גאולה לתפלה מחיבת הדרשא, ואף בזו כן סמכו לקרותה קודם זמן כדי לעמוד וכו', ר\"ל לסמוך גאלה לתפלה אע\"פ שאינו אצלה זמן ברור, אלא שאחר כן היו חוזרים וקורין היחידים בבתיהם כהלכתה בברכותיה:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66d6b9046e3cdfce653bc0df", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2a:7", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2a:7", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ א:ז׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 3.0007, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "מעתה מה שאנו נוהגים לקרותה בבית הכנסת קודם צאת הכוכבים משקיעת החמה ואילך, ואין אנו חוזרים אותה בברכותיה משעת צאת הכוכבים בידוע שאין מצות עונה בידינו, ואין לסמוך על ק\"ש שעל מטתנו שהרי אין קורין בה אלא פרק אחד ושלא בברכה ואע\"פ שקצת גאונים מצריכים בה ברכה מטעם זה ר\"ל אשר קדשנו וכו' לקרוא את שמע, בטלה דעתם אצל רוב המפרשים, אלא שמכל מקום אנו סומכים בזה הואיל ובגמ' הוזכרו קצת חכמים שסוברים שעונתה משתשקע החמה כמו שהוזכר שם לדעת קצת, משקדש היום בערבי שבתות שהיא אחר שקיעת החמה מיד, ואע\"פ שאין לפסוק הלכה כדבריהם שהרי משנתינו סתמא היא וכמו שאמרו בגמ' סיפא - ר\"ל עד סוף האשמורה הראשונה ר' אליעזר, רישא - ר\"ל משעה שהכהנים וכו' לאו ר' אליעזר דאלמא רישא סתמא היא והוה ליה סתם דמתני' ומחלוקת דברייתא והלכה כסתם.
ואף לדעת האומר בגמ' תרי תנאי ואליבא דר' אליעזר דאלמא רישא נמי ר' אליעזר ולא הויא סתמא מכל מקום הואיל וחכמים ור\"ג נחלקו עמו בעד סוף, והודו במתחלה, וכן שר' יהושע אמרה כן בברייתא הנזכרת בגמ' ראוי לפסוק כן, ושלא בשאר זמנים הנזכרים בברייתא, וכל שכן במקום טעמא דמסתבר בודאי זמן שכיבה קודם צאת הכוכבים ליכא לרוב בני אדם, מכל מקום אנו סומכים על זמנים שבה [נראה כוונתו על הברייתא, המעתיק], מפני שענין זה היא כשעת הדחק מכמפה פנים, אחת טורח צבור שנכנסו לשם לתפלת המנחה, ואפ יתעכבו עד צאת הכוכבים יש להם על זה הכבדה יתירה, אם תאמר שילכו להם ויחזרו בעונתה אין החזרה מצויה כל כך על נקל, וכל שכן עם מה ששגור בפיהם לומר שתפלת ערבית רשות, שמא תאמר לא יתפללו ערבית בצבור ויתפללו כל אחד בביתו ויקראו את שמע בעונתה, שמא אין הנדחה חוזר ונראה, ועוד ברב עם הדרת מלך, ועוד תפלת הצבור חביבה ביותר. ואם תאמר שיתפללו בצבור תפלת ערבית לבד ויהיו קורים בבתיהם ק\"ש בברכותיה לצאת הכוכבים שמא אף הם נשמטים ממנה מצד הטורח, ועוד שאם כן בטלה סמיכת גאולה לתפלה בערבית ושלא כר' יוחנן, והרי גדולי הפוסקים וגדולי המחברים פסקו כמותו (ואף סוגיא שבסוף פרק תפלת השחר מוכחת כן).
ומתוך דוחקים אלו התרנו לקרותה קודם זמנהואע\"פ שיש כאן סרך ברכה לבטלה הואיל ולא הגיע זמנה הרי סמכו בכמה דברים על מה שנא' עת לעשות לה' הפרו תורתך ואף זו הואיל ואלמלא קריאה זו שבצבור יש לחוש להעבירה מכל וכל עת לעשות לה' הוא, ועוד שהרי כבר ביארנו שסמכו על דעת חכמים שאמרו בגמ' שזמנה היא, ועוד כשם שאמרו בשל שחרית על הקורא משעברה עונתה ואילך שלא הפסיד בברכות, אפשר גם כן לסמוך על טעם זה בקורא קודם זמן וכמו שאמרו גם כן בק\"ש של שחרית במשכים לצאת לדרך שקוראה משיעלה עמוד השחר אע\"פ שעיקר זמנה משיכיר בין תכלת ללבן או לכרתי כמו שיתבאר, ועל דרך זה אנו רשאין לסמוך בשל ערבית משתשקע החמה.
ואף נוסח הברכות מלמדנו להקל בכך, שאין נסח ברכות אלו לומר אשר קדשנו במצותיו וציונו לקרוא את שמע שנאמר הואיל ואין זה זמנה אין כאן וצונו והרי היא ברכה לבטלה, אלא שאנו מספרים סדרי הערב היום בראשונה, ושבח של תורה בשניה, ועניני גאולה בשלישית ודברים אלו יש להם אף משעת שקיעת החמה, הא מכל מקום קודם שקיעת החמה לא יצא, ואע\"פ שתפלת ערבית יש לה זמן, (אף) בתחומה של חמה והוא מפלג המנחה ולמעלה ר\"ל מי\"א שעות פחות רביע ולמעלה, כמו שיתבאר מכל מקום ק\"ש אינה בדין זה, שהרי בזמן שכיבה תלאה הכתוב ואין זמן שכיבה בתקופה [אולי צ\"ל בתחומה] של חמה לעולם לשום אדם ומכל מקום לאחר שקיעת החמה ובשעת הדחק יצא על הדרך שביארנו:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66d6b9046e3cdfce653bc0e1", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2a:8", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2a:8", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ א:ח׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 3.0008, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "מעתה אין אדם צריך לחזור ולקרוא את שמע אפילו על מטתו מתורת קריאת עונה, שאילו היה כן לא היה מספיק לנו פרק אחד וקריאה שלא בברכות, אבל מכל מקום צריך הוא לקרותה בלא שום ברכה להבריח את המזיקים הידועים ותלמיד חכם אינו צריך שתורתו משמרתו וכלי זיניו עליו כמו שיתבאר, ומכל מקום צריך הוא לומר פסוק אחד כגון בידך אפקיד רוחי וכיוצא בו שלא ילך לישן כמדת עם הארץ:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66d6b9046e3cdfce653bc0e3", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2a:9", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2a:9", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ א:ט׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 3.0009, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "ואע\"פ שפסקנו כן בזמן ק\"ש של ערבית, הרבה חסידים נוהגים לצאת ידי הכל, והוא שהולכים בבית הכנסת ועומדים שם ביראה ושומעים, ואין קורין את שמע בלא ברכותיה, ומכל מקום מתפללים גם שמנה עשרה ובלילה קורים בביתם שמע בברכותיה ואע\"פ שאין מקיימים מצות סמיכת גאלה לתפלה הם סוברים שהלכה כר' יהושע בן לוי שאינו מצריך כן בשל ערבית, וכן שהכלל מסור לנו מן הגאונים שהלכה כר' יהושע בכל מקום וכן היו נוהגים גדולי קדמונינו שבנרבונאה, ומכל מקום עיקר הדברים שאף תפלת ערבית לכתחלה סומכים בה גאולה לתפלה כר' יוחנן על הדרך שיתבאר ומשום דתניא כותיה כמו שכתבו גדולי הפוסקים.
ומתוך כך הצבור מתפללים על הסדר משתשקע החמה, מן הצדדים שכתבנו אלא שהרבה חסידים נוהגים שהם קורים בברכותיה ומתפללים סדרן בשלמות וקורים בבתיהם את שמע בברכותיה לקיים מצות עונה כדרך שביארנו מתלמוד המערב, ושמא תאמר והרי מכל מקום אחת מהן ברכה לבטלה, אין זה כלום שמששקעה חמה היא ספק זמן וכמו שקראוה בתלמוד המערב ספק קרו וכו', ואחר שכן רשאי לקרותה שמא זמנה הוא ואין ממתינים בה וכן חוזרים וקורים שמא לא היה זמנה.
ויש שנוהגים שהם הולכים בבית הכנסת ואין מתפללים שם כלל אלא מכוונין ושומעים ועונים שם קדיש ועומדים ביראה ובלילה מתפללים סדרן בשלמות, וכן נראה עיקר ליחידים אלא שהצבור עושים כדרכן על סמך מה שכתבנו, והרי אף ר' יהושע בעצמו הוא שאמר [ד:] אע\"פ שקרא אדם את שמע כב\"ה מצוה לקרותה על מטתו, וודאי בברכותיה היו קורין אותה שהרי אמרו באותה שעל המטה ותלמיד חכם אינו צריך, והתפלה וודאי גם כן בבית הכנסת היו מתפללים ואם כן אף לר' יהושע הכל היה בבית הכנסת:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66d6b9046e3cdfce653bc0e5", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2a:10", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2a:10", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ א:י׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 3.001, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "וקצת רבנים כתבו בביאור שמועת תלמוד המערב שלא היו קורים אותה בבית הכנסת בברכותיה אלא כעין מה שאנו קורים אשרי קודם לתפלת המנחה, וכן היו נוהגים בכל תפלה שאין ברכות קודמות לה, וכן מפרשים במה שאמרו שם בעון מיקרא את שמע בתר תלת שעין שכבר התפללו אלא שאותה תפלה שאחר הדרשה היתה תפלה שניה כעין מוסף, והיו מוסיפין בה אותן ו' ברכות הנזכרות במס' תענית והיו קורין בה את שמע כקריאת אשרי במוסף או במנחה, ולדעתנו אין זה כלום שבאותן תעניות אין מתפללים בה אלא תפלה אחת אלא שמוסיפים בה, אלא שקורים היו את שמע והיו רוצים לחזור ולקרותה אחר הדרשה כדי לסמוך וכו' על הדרך שביארנו, ועוד שאן כקריאת אשרי היו רגילים לקרותו מה היו מתיראין שיהיו ההדיוטות טועי לומר שמתורת קריאה בעונתה קורים אותה, וכן קצת מהם כתבו שכל שהוא זמן ערבית זמן הוא לק\"ש, ואין זה כלום שהרי לר' יהודה זמן ערבית מפלג המנחה ולמעלה הואיל ועבר זמן הקרבת התמיד, והגיע זמן איברים ופדרים שזמנן כל הלילה, וזמן ק\"ש אינו שהרי אין זמן שכיבה בתחומה של חמה לעולם, אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו, זהו פסק הנראה לנו בזמן ק\"ש של ערבית:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703931c64cb1365163d9a22", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:4", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:4", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:ד׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0004, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "בערבין. הא דהוצרך לומר בערבין נראה דלהך ואבע\"א רישא לאו ר\"א דלקמן ריש דף ג' ע\"א הוצרך לומר בערבין שלא תטעה דעל שחרית קאי ושעה שהכהנים וכו' היינו כפי ההוה אמינא לקמן דהאי ובא השמש וטהר היינו ביאת אורו וטהר גברא ובעלות השחר קרב התמיד ומביא כפרתו ומשיכיר בין תכלת וכו' כבר רשאי בתרומה והוא זמן ק\"ש לכך הוצרך לומר בערבין:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703931d64cb1365163d9a24", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:5", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:5", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:ה׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0005, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. ואף שאסור לאכול משהגיע זמן ק\"ש ועיין ע\"ב בתוס' בד\"ה משעה שהעני וכו' אולי הכהנים מותרים לאכול תרומתן אז אפילו בזמן ק\"ש כיון שאכילת תרומה מצוה היא כעבודת עבודה במקדש והרי ר' טרפון ביטל זמן בית המדרש בשביל אכילת תרומה כמבואר בפסחים דף ע\"ג ע\"א ולכך לא הקשו התוס' קושייתן על המשנה ואין אנו צריכין לדברי מהרש\"א לקמן ע\"ב בדברי התוס' ולקמן בדברי הגמרא יבואר עוד:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703931e64cb1365163d9a26", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:6", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:6", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:ו׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0006, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "שהכהנים וכו'. לכאורה יש לדקדק למה הוצרך לומר הכהנים ודי באמרו משעה שנכנסין לאכול בתרומה ופשיטא דכהנים נינהו דזר אסור בתרומה ואולם לפי מה שכתבתי שהכהנים מותרים באכילת תרומה אף שהגיע זמן ק\"ש לפי שהיא מצוה חשובה כעבודה במקדש וא\"כ לכך תני כהנים דאל\"כ הוה מוקמינן שהכהנות נכנסים לאכול בתרומתן והם ודאי מותרים שהם פטורות מק\"ש כמפורש במשנה דף ך' ע\"א דנשים פטורות מק\"ש קמ\"ל משנתינו כהנים דאפילו כהנים זכרים מותרים. אי נמי לאידך גיסא דנשים ודאי אסורים שאף שפטורים מק\"ש חייבים בתפלה והרי בהגיע הזמן גם משום תפלה אסור דלא גרע מתפלת מנחה ועיין במג\"א סי' רל\"ב ס\"ק ט\"ו. ועוד דעכ\"פ חייבים בזכירת י\"מ כמבואר במג\"א סי' ע' ס\"ק א' ולמ\"ד מזכירין י\"מ בלילות הוה מ\"ע שאין הזמן גרמא ואסורים לאכול עד שיאמרו אמת ואמונה ודוקא כהנים זכרים מותרים דעבודת מתנה אתן את כהנתכם דמיני' ילפינן בפסחים דחשיב כעבודה בהכהנים כתיב ולא בנשים ולקמן יבואר עוד בזה:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703931f64cb1365163d9a28", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:7", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:7", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:ז׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0007, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "לאכול בתרומתן. הא דדקדק לומר בתרומתן ולא תני סתם לאכול בתרומה עיין בתיו\"ט מ\"ש בזה ולענ\"ד נראה משום דיש מקום לחלק בין מח\"כ דזב ומצורע ובין מח\"כ דיולדות דכי היכי דעביד ביבמות דף ע\"ה ע\"א צריכותא לתנא דפליג על ר' ישמעאל ומוקי תרי קרא בקדשים דאסור עד שיביא כפרתו וצריכא דזב ומצורע לא ילפי' מיולדת משום דהותרה מכללה לבעלה וכו' ע\"ש וא\"כ לתרומה שא\"צ כפרה דילפינן מקרא דובמלאת ימי טהרה כמבואר שם דף ע\"ד ע\"ב א\"כ מנ\"ל דזב ומצורע אינן אסורי' עד שיביאו כפרתן ושאני יולדת שהותרה מכללה ואמנם כבר הרגישו בזה התוס' שם בדף ע\"ה בד\"ה והכתיב ע\"ש ועכ\"פ הי' מקום למטעי דגם בתרומה לא ילפינן זב ומצורע לקולא מיולדת לכן נקט התנא בתרומתן של עצמן וביולדת לא משכחת תרומתה של עצמה דתרומה לכהנים יהבינן ויולדת משל בעלה זכיא אבל אין מחלקין לנשים בגורן ואפילו לבת כהן עיין משנה למלך פי\"ב מתרומות הל' ך\"ב ואף דמשכחת שנתנו לה בבית או שיש לה עצמה תבואות שלה דהתרומה שלה מ\"מ הוא מלתא דלא שכיח וסתם תרומתן היינו כהנים עצמן אמנם לפמש\"ל דבלא\"ה מוכח דאיירי בכהנים זכרים מדתני הכהנים נסתר מ\"ש ומחוורתא כמ\"ש התוי\"ט שכן הוא לשון התנאים:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703932064cb1365163d9a2a", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:15", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:15", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:ט״ו", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0015, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "רש\"י ד\"ה עד סוף וכו' ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה וכו'. הנה זה הי' לרש\"י לפרש על רישא משעה שהכהנים וכו' דמקמי הכי לאו זמן שכיבה אלא לפי שלא הוזכר ברישא רמז לשכיבה ואולי לא קפיד תכא רק על ערב וכמו שהוא לר' יהודה לדעת התוס' כמבואר בדבר הם לקמן ע\"ב בד\"ה א\"ל ר\"י יע\"ש. וא\"כ אולי גם תנא דידן לא קפיד רק על ערב וקפיד על צ\"ה דסובר כרבנן לקמן דריש תפלת השחר תפלת המנחה עד ערב ולפי זה לא הי' רש\"י יכול להכריע דמקמי הכי לא יצא י\"ח שהרי בפלוגתא דר\"י ורבנן מסקינן דעביד כמר עביד וכמו שרוצה ר\"ת לפסוק בתוס' בד\"ה מאימתי ולכן הוצרך רש\"י להקדים סיפא דמלתא עד האשמורה הראשונה וא\"כ חזינן דבק\"ש לא איכפת לן במדת לילה רק בזמן שכיבה א\"כ מקמי הכי לא יצא י\"ח:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703932164cb1365163d9a2c", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:22", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:22", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:כ״ב", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0022, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "תוס' ד\"ה מאימתי וכו' מ\"מ קשיא דהוה כתרי קילי דסתרי אהדדי. דבריהם לכאורה צ\"ע דמה אריא קושיא זו לשטת ר\"ת והרי גם לשטת רש\"י דק\"ש שעל המטה עקר אכתי שתי התפלות הם סתרי אהדדי שמתפללין מנחה אחר פלג המנחה כרבנן ומקדימין להתפלל ערבית קודם הלילה ולמימר דתפלות דרבנן הקילו אפילו תרי קולי דסתרי וכן הוא ברא\"ש א\"כ גם לשטת ר\"ת ניחא דבאמת סמכינן לענין ק\"ש על רבי יהודה ואעפ\"כ מאחרינן לפעמים מנחה אחר פלג המנחה לפי דתפלה היא מדרבנן ולדעתי באמת כוונת הרא\"ש כן לתרץ שטת ר\"ת אבל כאן שהתוס' נשארו בקושיא על ר\"ת ומשמע דלרש\"י ניחא קשה כנ\"ל וכן על הרא\"ש קשה למה תלה קושיא זו בשטת ר\"ת. ונלע\"ד דתפלת ערבית שהיא רשות סברי התוס' שיכולים להקדימה אף שנקטינן עקר כרבנן לענין תפלת מנחה וכן סובר הרא\"ש זה לדבר פשוט ולכן אין שום קושיא לשטת רש\"י אבל קשיא להו לשטת ר\"ת דלענין ק\"ש ולענין תפלת המנחה ששתיהן הן חובה אי אפשר למעבד בהו תרי קולי דסתרי אהדדי ולכן נשארו התוס' בקושיא על שטת ר\"ת והרא\"ש ניחא לי' גם לשטת ר\"ת דכיון דתפלה היא מדרבנן אף שהיא חובה לא משגחינן בסתרי אהדדי ועיין לקמן בדברינו בסוף דבור הזה:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703932264cb1365163d9a2e", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:23", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:23", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:כ״ג", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0023, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "בא\"ד וגם ראי' דרב הוה מצלי של שבת בע\"ש ומסתמא הי' קורא ג\"כ ק\"ש וכו'. דבריהם סתומים ועיין במהרש\"א ולמימר דכוונת התוס' ג\"כ כדברי הרא\"ש ואדלעיל על דברי ר\"ת הם שייכים לדעתי ליכא למימר כן ואנו רואים הפרש בין לשון התוס' ללשון הרא\"ש דהרא\"ש לא סיים ומסתמא הי' קורא גם ק\"ש וגם לא הוצרך לזה כיון שכל ראי' זו הוא למימר שתכף אחר סיום זמן מנחה לר\"י מתחיל זמן ערבית א\"כ מה לי בזה אם קרא גם ק\"ש או לא ואדרבה בדברי הרא\"ש בפרק תפלת השחר מבואר דרב לא קרא ק\"ש אז רק אחר צ\"ה אבל התוס' שסיימו ומסתמא הי' קורא גם ק\"ש א\"כ חזינן כוונתייהו להוכיח דזמן ק\"ש הוא בזמן תפלה א\"כ הדרא קושית מהרש\"א לדוכתא דהא גופא מנ\"ל דרב קרא גם ק\"ש והרי זה עצמו הדבר שנחלק בו רש\"י. והנלע\"ד בכוונתן בזה הוא דר\"ת תלה זמן ק\"ש בתפלת ערבית ולומר דלרבי יהודה כשם שזמן ת\"ע הוא תכף אחר פלג המנחה כך מתחיל אז זמן ק\"ש ודברי ר\"י המה להיפך שר\"י בא לתרץ מנהגינו שאנו מתפללים מנחה אחר פלג המנחה ואעפ\"כ מקדימין להתפלל ערבית קודם צ\"ה וע\"ז חידש ר\"י שאנו מתפללים ערבית מבע\"י אנו סומכים על הני תנאי דמשקידש היום וכו' ואמנם שלא תאמר עד כאן לא אשכחן דברי הני תנאי אלא לענין ק\"ש וס\"ל שאז מתחיל זמן שכיבה לקצת אנשים אבל אכתי תפלת ערבית כיון שאנו נוהגין כרבנן דר\"י ומתפללים מנחה גם אחר פלג המנחה איך אנו מקדימין ת\"ע קודם צ\"ה ולכן סיים ר\"י בדבריו ומאותה שעה הוא זמן תפלה נמצא דברי ר\"י הם היפך מדברי ר\"ת ור\"י תולה ת\"ע בק\"ש ורוצה להביא ראי' לזה דתפלה אנו למדים מק\"ש ולכן סיים ר\"י וגם ראי' דרב צלי של שבת וכו' ומסתמא קרא גם קיש וכוונתו בזה ע\"פי מ\"ש המג\"א בסי' רס\"ז ס\"ק א' בשם בה\"ג לחלק בתפלת ערבית של שבת לת\"ע בזמן החול דבחול זמנו בצ\"ה ובשבת רשאי להקדים ולהתפלל קודם לזמן של חול וכתב המג\"א טעם לדבר דת\"ע נתקן כנגד איברים ופדרים וגליל שבת לא הי' יכול להקטירם דלא עולת חול בשבת והוצרך להקטירם בעוד יום ונדחק שם המג\"א דלפ\"ז איך רצה בגמ' להביא ראי' מדברי רב דהלכה כר\"י והרי רב בע\"ש עשה כן והרי יש הפרש בין שבת לחול ונדחק המג\"א דבתחלת הסוגיא לא רצה לחלק בין שבת לחול ע\"ש במג\"א ואני אומר דקושיא זו הי' קשה לר\"י בעל התוס' איך מביא ראי' מרב דהלכה כרבי יהודה א\"ו שעקר הראי' הוא משום דמסתמא קרא רב אז גם ק\"ש והנה תינח לומר סברת המג\"א לחלק בין שבת משום איברים ופדרים לענין תפלה אבל לענין ק\"ש אין שום טעם לחלק בין שבת לחול ומדקרי רב אז גם ק\"ש מכלל שכבר הוא ערב לענין ק\"ש וכי היכי שהוא ערב לענין ק\"ש ה\"נ הוא ערב לענין תפלת ערבית וא\"כ מוכח דילפינן זמן תפלה מזמן ק\"ש א\"כ אפי' לרבנן דפליגי על ר\"י בפלג המנחה מ\"מ משעה שקדש היום או משעה שנכנסים לאכול בע\"ש שהוא זמן ק\"ש להני תנאי דגמרא הוא ג\"כ זמן תפלת ערבית אפילו לרבנן וא\"כ מנהגינו שמתפללים מנחה אחר פלג המנחה ואפ\"ה מקדימין ערבית קודם צ\"ה אתיא כרבנן ואליבא דהני תנאי ולא עבדינן תרי קולי דסתרי אהדדי:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703932364cb1365163d9a30", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:24", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:24", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:כ״ד", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0024, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "בא\"ד והא דאמר בירושלמי וכו'. אומר ר\"ת וכו' גם בזה דבריהם תמוהים דהרי לדברי תוס' בין לר\"ת ובין לשטת ר\"י זמן ק\"ש של ערבית וזמן ת\"ע שוים זמנו של זה הוא זמנו של זה וא\"כ כיון שהתפללו אז ערבית למה לא יצאו אז חובת ק\"ש ולמה הוצרך הירושלמי לומר שהוא רק לעמוד בתפלה מתוך ד\"ת ואמנם ע\"פי מ\"ש לעיל בתחלת דבור זה דת\"ע שהיא רשות רשאים להקדימה אפילו אם נקטינן בתפלת המנחה כרבנן והירושלמי ודאי לא סבר כר\"י דהרי בירושלמי קאמר שם בפירוש דהקורא קודם לכן (דהיינו קודם צ\"ה) לא יצא י\"ח ואמנם אעפ\"כ תפלת מעריב שהיא רשות היו מקדימין אבל חובת ק\"ש לא יצאו ולא קראו שמע בבה\"כ אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703932464cb1365163d9a32", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:26", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:26", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:כ״ו", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0026, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "בד\"ה א\"ה וכו' א\"כ קפיד אכל מילי וכו'. ובפרק ת\"ה שהקדים של שחר ומנחה לערבית אפשר משום דת\"ע רשות והתחיל בשל חוב. או משום דממ\"נ אם תפלות אבות תקנום סדרם על סדר האבות שתיקנום ואם כנגד אש תקנום א\"כ תפלת ערבית הוא כנגד אברים ופדרים והתחיל בעקר הקרבנות:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5b572f8dec30df00569decbc", "index_title": "Megalleh Amukkot on Parashat VaEtchanan", "category": "Kabbalah", "type": "", "ref": "Megalleh Amukkot on Parashat VaEtchanan 246:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Megalleh Amukkot on Parashat VaEtchanan 246:1", "sourceHeRef": "מגלה עמוקות על פרשת ואתחנן רמ״ו:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1607, 1633], "commentaryNum": 246.0001, "collectiveTitle": {"en": "Megalleh Amukkot on Parashat VaEtchanan", "he": "מגלה עמוקות על פרשת ואתחנן"}, "heTitle": "מגלה עמוקות על פרשת ואתחנן", "he": "אופן רמו
איתא בספר הזוהר (ח\"א) פרשת ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כח י) רזי לתורה שבעל פה, כד\"א (דברים א ג) ויהי בארבעים שנה הואיל משה באר את התורה. והנה כוונת הזוהר שעניין משנה תורה, היא על סוד תורה שבעל פה שקבלו ישראל בסוף מ' שנה בכניסתם לארץ, (ושמה משנה תורה מוכיח על זה). ולדעתי זהו סוד הפסוק (בראשית כה כ) ויהי יצחק בן ארבעים שנה \"בקחתו \"את \"רבקה, ר\"ת בא\"ר, לפי שיצחק הוא סוד תורה שבכתב מפי הגבורה שמענו (שבת פ\"ח ע\"ב) וידבר אלהים את כל וגומר (שמות כ א), אלהים דייקא שהוא יצחק. וז\"ש דודי צח ואדום (שיר השירים ה' י), ר\"ל הקב\"ה שנתן תורה מ\"ט פנים טהור מ\"ט פנים טמא (במ\"ר פ\"ב ג'), כמניין צ\"ח ואדום מסטרא דיצחק שגוונו אדום (זוהר ח\"ג רט\"ו ע\"א), ורבקה היא סוד תורה שבעל פה, והוצרך יצחק להמתין מ' שנה ליקח את רבקה, שכן מ' שנה המתינו ישראל לקבל תורה שבכתב בתחלת מ', ולבסוף מ' שנה הואיל משה באר שהיא תורה שבעל פה, ומזה הטעם מ' דורות ממשה רבינו עד רבי שסידר המשניות, וכן נרמז במלת משנה מ' שנה, שהמתינו ישראל מ' שנה בין קבלת תורה שבכתב לתורה שבעל פה, (ולכן פתח תורה שבעל פה במ' מאימתי (ברכות ב' ע\"א), וסיים במ' בשלום (עוקצין פ\"ג מי\"ב), לכן אמר משה קבל התורה מסיני (אבות פ\"א מ\"א), ולא אמר בסיני. אבל רמז קרמז על מ' שנה שהמתינו לקבל תורה שבעל פה, וכן מ' דורות ממשה עד רבי שסידר המשניות. והנה על זה יהיה תפלתו של משה שיסדר הוא המשניות עתה, מה שיעשה רבי אחר מ' דורות, לכן פתח ואתחנן, והתפלל על המכוון במנין ואתחנן שהוא תקט\"ו, שהוא חשבון יצחק רבקה, שהם סוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה כמו שאמרנו. ולכן ההוא כתיב על תורה שבכתב, ההיא קרי על תורה שבעל פה. גם בעת ההיא, רצה לתקן מה שיסדר רבינו הקדוש בדורות הבאים, ועל זה אמר תרין שמהון אדני לקביל תורה שבעל פה שהיא רבקה, הויה בנקודת אלהים שהוא יצחק לקביל תורה שבכתב, דמתמן מ\"ט פנים טהור מ\"ט פנים טמא, מ\"ט שערי בינה כמ\"ש (תהלים ח ו) מעט מאלהים ע' תלויה (נדרים ל\"ח ע\"א). וזה נרמז בשם של יצחק, שקבלו י' דברות כל אחד כלולה מעשר, וז\"ש ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים (בראשית כו יב), שהם סוד תרין נוני\"ן של מלת ואתחנן, שהם נ' שערי בינה טהור, נ' שערי בינה טמא, אבל ותחסרהו מעט מאלהים, שלא נמסר למשה רק מ\"ט טהור ומ\"ט טמא, וזה מורים צ\"ח של יצחק, שלא קיבל משה מסיני רק צ\"ח פנים. וז\"ש \"אתה \"החלות \"להראות ר\"ת אה\"ל, בשעה שהוקם אהל מועד התחיל הקב\"ה ללמד עם משה תורה שבעל פה, כמו שדרשו ז\"ל במגלה (מגילה י\"ט ע\"ב) שהראה למשה כל דקדוקי סופרים וכו'. ויצחק הוא תורה שבכתב, ואמר וכגבורתיך הוא תורה שבעל פה, לכן אמר אעב\"רה נא, נוטריקון \"אתקן \"עתה \"בימי \"רבינו \"הקדוש, ר\"ל מה שיתקן ויחדש רבינו הקדוש בימיו, נ\"א נוטריקון \"נתן \"אבות, ר\"ל רבי ור' נתן סוף התנאים כדאיתא בב\"מ דף פו (פ\"ו ע\"א), ור' נתן רמז על מסכת אבות דרבי נתן. ואמר החזקה, גם כן רמז על תורה שבעל פה לקביל רבי, ורבי שהוא גלגולא דיעקב אבינו עליו אמר גדלך, [ואמרו ז\"ל בע\"ז (י\"א ע\"א)] שהשיב הקב\"ה לרבקה שני גיים בבטנך (בראשית כה כג) זה רבי ואנטנינוס, ויאמר ה' לה דייקא, שגילה לרבקה תורה שבעל פה שיהיה בימי רבינו הקדוש, נמצא על ידה נגמרה התורה שבעל פה. ואמר בבטנך, כד\"א (שה\"ש ז ג) בטנך ערימת חטים, הכל צריכין למארי חטיא כמאמר ז\"ל בהוריות (י\"ד ע\"א), ולכן אמר גיים בשני יודי\"ן, לרמז על סוד תורה שבעל פה, שעל ידי שניהם הוא רבי ואנטנינוס נגמרה התורה שבעל פה, ומלת אעבר\"ה מרמז על זה, שהוא נוטריקון \"אנטנינוס \"עשו \"בימי \"רבינו \"הקדוש, ר\"ל מה שיתוקן בגילגולו של עשו שהוא אנטנינוס, ויעקב שהוא בגלגולא רבינו הקדוש, רוצה אני לתקן עתה, ואין נא אלא עתה, כמו הנה נא ידעתי דפרשת לך לך (בראשית יב יא), ותושלם תורה שבעל פה שהיא סוד ה' אחרונה שבשם, לכן אמר אעברה להעביר עתה, לזה אעברה בהי\"א יתירא, רמז על תורה שבעל פה שהיא אות ה', ואמר ואראה בתוספות ו', לרמז על ו' סדרים משניות שסידר רבינו הקדוש, הארץ הטובה לקביל תורה שבכתב ההר הטוב, לכן אמר והלבנון בתוספות ו\"ה, לרמז שיהיו ב' תורות שהם סוד ו\"ה מן השם, (מן ואתחנן עד והלבנון מ' תיבות, רמז על תורה שבעל פה). והשיב לו הקב\"ה רב לך, ר\"ל באותו תשובה שהשבתי לרבקה רב יעבוד צעיר, שם תמצא תשובה לדבריך, שדבר זה יהיה לשני גוים שלבסוף בימי רבי ואנטנינוס. וגם כן רמז במלת רב לך, שצריך להמתין זמן רב לנתינת משניות, ומלת לך דייקא שהוא תורה שבעל פה, כמו שאתה הוצרכת להמתין מ' יום בהר כדי לקבל תורה שבעל פה (דברים ט ט), כן גם כן צריכין ישראל להמתין מ' דורות עד רבינו הקודש, וכמו שאתה הוצרכת להמתין מתחלת מ' שנה עד סוף מ' שנה שהואיל משה באר את התורה שבעל פה, וכן חותם של תורה שבעל פה פתח במ' של מאימתי, ומסיים במ' של בשלום, וז\"ש (שה\"ש ו ח) ששים המה מלכות סמ\"ך מסכתות, ושמונים פלגשים, פלגשים חותם שהוא ב' ממי\"ן, לכן נקראת תורה שבעל פה, שחותם שלה שהוא מניין פ', ולכן פתח משנה תורה (דברים א א) אלה הדברים אשר דבר וגומר, דברים דייקא שהוא תורה שבעל פה, זמנו רב כזה שהוא מ' דורות עד רבי, לכן אל תוסף דבר אלי עוד, רק צו את יהושע, ואין צו אלא זירוז (קידושין כ\"ט ע\"א), שיותר צריך לזרז על הלכות שלא ישכח, דאתמר עלייהו (משלי כג ה) התעיף עיניך בו ואיננו, ולכן אמר וראה בעיניך וצו את יהושע, שגם הוא יראה בעיניו שמיד התעיף עיניך ואיננו, וחזקהו על תורה שבכתב, ואמצהו על תורה שבעל פה:", "heVersionTitle": "Megaleh Amukot, based on Krakow, 1637 edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מגלה עמוקות, ע\"פ מהדורת קראקא שצ\"ו", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695ec7a9ce06144202d86838", "index_title": "Rashi on Zevachim", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Rashi on Zevachim 53a:1:8", "anchorRef": "Berakhot 2a:1-14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1", "Berakhot 2a:2", "Berakhot 2a:3", "Berakhot 2a:4", "Berakhot 2a:5", "Berakhot 2a:6", "Berakhot 2a:7", "Berakhot 2a:8", "Berakhot 2a:9", "Berakhot 2a:10", "Berakhot 2a:11", "Berakhot 2a:12", "Berakhot 2a:13", "Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Rashi on Zevachim 53a:1:8", "sourceHeRef": "רש\"י על זבחים נ״ג א:א׳:ח׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 1.0008, "collectiveTitle": {"en": "Rashi on Zevachim", "he": "רש\"י על זבחים"}, "heTitle": "רש\"י על זבחים", "he": "עד חצות - סייג עשו חכמים לתורה להרחיק אדם מעבירת כרת כדתנן בברכות בפרק קמא (דף ב.) כל הנאכלין ליום אחד מצותן כו':", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695ee658bd7cc9318a1fc29b", "index_title": "Rashbam on Pesachim", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Rashbam on Pesachim 120b:5:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1-14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1", "Berakhot 2a:2", "Berakhot 2a:3", "Berakhot 2a:4", "Berakhot 2a:5", "Berakhot 2a:6", "Berakhot 2a:7", "Berakhot 2a:8", "Berakhot 2a:9", "Berakhot 2a:10", "Berakhot 2a:11", "Berakhot 2a:12", "Berakhot 2a:13", "Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Rashbam on Pesachim 120b:5:1", "sourceHeRef": "רשב\"ם על פסחים ק״כ ב:ה׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1115, 1165], "commentaryNum": 5.0001, "collectiveTitle": {"en": "Rashbam on Pesachim", "he": "רשב\"ם על פסחים"}, "heTitle": "רשב\"ם על פסחים", "he": "ר\"א בן עזריה היא - דנפקא ליה מקרא דאכילת פסח עד חצות ומחצות הוי נותר והאי דכתיב לא תותירו ממנו עד בקר לשריפה אתא דעד בקר לאו בר שריפה הוא כדתניא בפ\"ק דברכות (דף ט.) ר\"א בן עזריה אומר בערב אתה זובח וכבא השמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה שורף אבל כר\"ע דפליג עליה לא מיתוקמא דלדידיה לא ה\"ל נותר עד הבקר ולא מטמא ידים אלא מבוקר ואילך ואף על גב דלדידיה נמי אכילת פסחים עד חצות כדין לכל הנאכלין ליום ולילה רבנן הוא דעבדי הרחקה יתירא להרחיק את האדם מן העבירה כדתנן בפ\"ק דברכות (דף ב.) שמא יאכל ממנו לאחר שעלה עמוד השחר ויתחייב כרת ומוטב שיבואו קדשים לבית הפסול למעט זמן אכילתו שלא לאכול אחר חצות משיאכל עד בקר ויבא לידי כרת:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695ef1353489d9ecd3b8a2f5", "index_title": "Rosh on Pesachim", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Rosh on Pesachim 10:38:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1-14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1", "Berakhot 2a:2", "Berakhot 2a:3", "Berakhot 2a:4", "Berakhot 2a:5", "Berakhot 2a:6", "Berakhot 2a:7", "Berakhot 2a:8", "Berakhot 2a:9", "Berakhot 2a:10", "Berakhot 2a:11", "Berakhot 2a:12", "Berakhot 2a:13", "Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Rosh on Pesachim 10:38:1", "sourceHeRef": "פסקי הרא\"ש על פסחים י׳:ל״ח:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1275, 1325], "commentaryNum": 38.0001, "collectiveTitle": {"en": "Rosh on Pesachim", "he": "פסקי הרא\"ש על פסחים"}, "heTitle": "פסקי הרא\"ש על פסחים", "he": "אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לדברי ר\"א בן עזריה לא יצא לכאורה נראה דהלכה כר' אלעזר דסתם מתני' כוותיה דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים. וכן סתם מתני' דאיזהו מקומן דף נו: ובפרק קמא דברכות דף ב. ומיהו בפ' הקורא את המגילה למפרע דף כ: איכא סתמא כרבי עקיבא ומאי אולמיה דתרי או תלת סתמי מחד סתמא וגם ההיא סתמא דמגילה קתני לה בהדי הלכתא פסיקתא. ומיהו נכון להחמיר כרבי אלעזר דאפשר דרבי עקיבא מודה להרחיק את האדם מן העבירה באיסור דאורייתא. וכן היה נוהג רבינו תם ז\"ל למהר לאכול אפיקומן קודם חצות. \n", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": [], "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "695efc56987b4e5fb4a0f6d5", "index_title": "Tosafot on Pesachim", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Tosafot on Pesachim 89a:5:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1-14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1", "Berakhot 2a:2", "Berakhot 2a:3", "Berakhot 2a:4", "Berakhot 2a:5", "Berakhot 2a:6", "Berakhot 2a:7", "Berakhot 2a:8", "Berakhot 2a:9", "Berakhot 2a:10", "Berakhot 2a:11", "Berakhot 2a:12", "Berakhot 2a:13", "Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Tosafot on Pesachim 89a:5:1", "sourceHeRef": "תוספות על פסחים פ״ט א:ה׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1200], "commentaryNum": 5.0001, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot on Pesachim", "he": "תוספות על פסחים"}, "heTitle": "תוספות על פסחים", "he": "דאילו פסח ליום ולילה - קשה לר\"י דתנן פ\"ק דברכות (ד' ב.) כל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר וקאמר בגמרא (שם דף ט.) ואילו אכילת פסחים לא קתני ורמינהו ק\"ש והלל כו' ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר ומאי קא פריך והא הכא משמע דשייך למיתני גבי פסח יום ולילה וא\"כ הוי בכלל הנאכלין ליום ולילה דקתני התם וי\"ל דהתם הוה ליה למיתני בהדיא אם איתא דנאכל עד עמוד השחר לאפוקי ממשנה דאיזהו מקומן (זבחים דף נו:) דקתני אינו נאכל אלא עד חצות והיינו מדאורייתא דומיא דאחריני וכיון דלא קתני ליה בהדיא ש\"מ דסבר דאינו נאכל אלא עד חצות כמשנ' איזהו מקומן:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695f8a77f6f193720f7a2f18", "index_title": "Deuteronomy", "category": "Tanakh", "type": "", "ref": "Deuteronomy 6:7", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Deuteronomy 6:7", "sourceHeRef": "דברים ו׳:ז׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [-1400, -400], "commentaryNum": 6.0007, "collectiveTitle": {"en": "Deuteronomy", "he": "דברים"}, "heTitle": "דברים", "he": "וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃", "heVersionTitle": "Miqra according to the Masorah", "heLicense": "CC-BY-SA", "heVersionTitleInHebrew": "מקרא על פי המסורה", "text": "Impress them upon your children. Recite them when you stay at home and when you are away, when you lie down and when you get up. ", "versionTitle": "THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "695fbc5883a139d52c70ae27", "index_title": "Maggid Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Maggid Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1-14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1", "Berakhot 2a:2", "Berakhot 2a:3", "Berakhot 2a:4", "Berakhot 2a:5", "Berakhot 2a:6", "Berakhot 2a:7", "Berakhot 2a:8", "Berakhot 2a:9", "Berakhot 2a:10", "Berakhot 2a:11", "Berakhot 2a:12", "Berakhot 2a:13", "Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Maggid Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 6:1:1", "sourceHeRef": "מגיד משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ו׳:א׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1310, 1360], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Maggid Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread", "he": "מגיד משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה"}, "heTitle": "מגיד משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה", "he": "מצות עשה מן וכו'. סוף ערבי פסחים (פסחים דף ק\"כ.) אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא מרור דרבנן רב אחא אמר אחד זה ואחד זה דרבנן ותניא כותיה דרבא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות יכול לילה הראשון רשות ת״ל על מצות ומרורים יאכלוהו אין לי אלא בזמן שביהמ״ק קיים אין ביהמ״ק קיים מנין ת״ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה ע״כ. וכתב רבינו שמצותה כל הלילה וכן דעתו באכילת פסחים כמבואר פ' ח' מהלכות קרבן פסח וכסתם מתניתין דהקורא את המגילה (דף י\"ו:) דכל שמצותה בלילה כשר כל הלילה וכר״ע דאמר הכין ופליגא דראב״ע דאמר עד חצות וקיי״ל כר״ע מחבירו. ויש מי שפסק כראב״ע משום דסתם מתני' בפ״ק דברכות (דף ב'.) ובערבי פסחים (דף ק\"כ:) ובזבחים פרק איזהו מקומן (זבחים דף נ\"ו:) הם כמותו. ואמר רבא בפרק ערבי פסחים אכל מצה אחר חצות לראב״ע לא יצא ידי חובתו. ודברי רבינו עיקר דאמרינן בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק\"א:) מה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמי וכיון דאיכא סתמי לר״ע ולר' אליעזר הדרינן לכללין דקיי״ל הלכה כר״ע מחבירו כך נ״ל. ומה שכתב רבינו ומשאכל כזית יצא ידי חובתו מבואר בכמה מקומות בפסחים: ", "heVersionTitle": "ToratEmet", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורת-אמת", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695fef6c773499168b95d814", "index_title": "Torah Temimah on Torah", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Torah Temimah on Torah, Leviticus 6:2:6", "anchorRef": "Berakhot 2a:1-5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1", "Berakhot 2a:2", "Berakhot 2a:3", "Berakhot 2a:4", "Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Torah Temimah on Torah, Leviticus 6:2:6", "sourceHeRef": "תורה תמימה על התורה, ויקרא ו׳:ב׳:ו׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1898, 1902], "commentaryNum": 2.0006, "collectiveTitle": {"en": "Torah Temimah on Torah", "he": "תורה תמימה על התורה"}, "heTitle": "ויקרא", "he": "כל הלילה עד הבקר. מלמד שכל הלילה כשר להקטרת חלבים ואימורים .
(מגילה כ\"א א')\n", "heVersionTitle": "Torah Temimah, Vilna, 1904", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורה תמימה, וילנה תרס\"ד", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69600ebd9806cee6831d7327", "index_title": "Sefer Yereim", "category": "Halakhah", "type": "", "ref": "Sefer Yereim 300:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1-14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1", "Berakhot 2a:2", "Berakhot 2a:3", "Berakhot 2a:4", "Berakhot 2a:5", "Berakhot 2a:6", "Berakhot 2a:7", "Berakhot 2a:8", "Berakhot 2a:9", "Berakhot 2a:10", "Berakhot 2a:11", "Berakhot 2a:12", "Berakhot 2a:13", "Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Sefer Yereim 300:1", "sourceHeRef": "ספר יראים ש׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1135, 1165], "commentaryNum": 300.0001, "collectiveTitle": {"en": "Sefer Yereim", "he": "ספר יראים"}, "he": "סימן ש (תטז)
לא תותירו ממנו עד בקר. צוה יוצרינו על כל קדשים הנאכלים המוטל עליהם לאוכלם שלא ישאירו יותר מזמן אכילתם דכתיב בפ' בא אל פרעה בפסח ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו' לא תותירו ממנו עד בקר וכתיב בפ' צו את אהרן ובשר זבח תודת שלמיו ביום הקריבו את זבחו יאכל לא יניח ממנו עד בקר ואינו עובר אלא כראוי להאכל דכתיב ואכלו את הבשר וגו' וכתיב לא תותירו ממנו עד בקר וכתיב לא יאכל ולא יניח ממנו. תולדה. להזדרז לאוכלו קודם חצות כדתניא בברכות פ\"א (ב' א') כל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר א\"כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ", "heVersionTitle": "Sefer Yereim HaShalem, Vilna, 1892-1901", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69601b68e2d3ed5993bd2cda", "index_title": "Commentary of Ritva on Pesach Haggadah", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Commentary of Ritva on Pesach Haggadah, Tzafun 2:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1-14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1", "Berakhot 2a:2", "Berakhot 2a:3", "Berakhot 2a:4", "Berakhot 2a:5", "Berakhot 2a:6", "Berakhot 2a:7", "Berakhot 2a:8", "Berakhot 2a:9", "Berakhot 2a:10", "Berakhot 2a:11", "Berakhot 2a:12", "Berakhot 2a:13", "Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Commentary of Ritva on Pesach Haggadah, Tzafun 2:1", "sourceHeRef": "ביאור הריטב\"א על הגדה של פסח, צפון ב׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1320], "commentaryNum": 2.0001, "collectiveTitle": {"en": "Commentary of Ritva on Pesach Haggadah", "he": "ביאור הריטב\"א על הגדה של פסח"}, "heTitle": "צפון", "he": "וצריך לגמור ההלל קודם חצות משום דחיישינן לדברי ראב\"ע דסתם לן תנא כוותיה בפ\"ק דברכות (ב' א') ובפרק איזהו מקומן (זבחים נ\"ו ב') דתנן הפסח אינו נאכל אלא עד חצות, ואע\"ג דבפ\"ב דמגילה (כ\"א א') סתם כר\"ע דס\"ל עד שיעלה עמוד השחר, הכא תרתי והתם חדא, ואע\"ג דבמסכת יבמות (ק\"א ב') אמרינן מה לי חדא סתמא מה לי תרתי סתמי, כיון דלא ידעינן הי מינייהו בתרייתא נקטינן לחומרא, כן כתבו התוספות, אבל הגאונים ז\"ל פוסקים כרבי עקיבא דהלכה כמותו מחבירו, ועוד דסתם לן תנא בהדי הילכתא פסיקתא בפ\"ב דמגילה, ואעפ\"כ ראוי לחוש, דבפרק איזהו מקומן (זבחים נ\"ז ב') משמע דמודה ר' עקיבא דהפסח אינו נאכל אלא קודם חצות מדרבנן, ואמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים ק\"כ ב') דמצה בזמן הזה כמו פסח בזמן הבית ולראב\"ע לא יצא אחר חצות, ויש לומר ג\"כ שחושש לו רבי עקיבא מדרבנן, וגם בקריאת ההלל החמירו בו בתוספות, ואע\"פ שאינו חמור יותר מקריאת שמע לרבן גמליאל דפסקינן כוותיה (ברכות ח' ב'), ועוד דעיקר ההלל במצרים מחצות ואילך היה, אעפ\"כ ראוי להחמיר לכתחילה ואין אומרים אותו אלא עד חצות, וכן עיקר.", "heVersionTitle": "Ritva's Commentary -- Wikisource", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "הגדה של פסח ריטב\"א -- ויקיטקסט", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "696052f9c68ad38eb3a10f7c", "index_title": "Ritva on Megillah", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Ritva on Megillah 2a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1-5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1", "Berakhot 2a:2", "Berakhot 2a:3", "Berakhot 2a:4", "Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Ritva on Megillah 2a:1", "sourceHeRef": "ריטב\"א על מגילה ב׳ א:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [1280, 1320], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Ritva on Megillah", "he": "ריטב\"א על מגילה"}, "heTitle": "ריטב\"א על מגילה", "he": "חידושי מגלה להריט\"בא ז\"ל:
מגלה נקראת בי\"א בי\"ב וכו' הא דקתני לישנא דמגל' נקראת ולא קתני לישנא דקורין את המגלה כדתני התם קורין את שמע משום דהכא קריאה א' שא' קורא וכלם בשמיעה מש\"כ בק\"ש שכ\"א מהם חייב לקרא ולשנן בפיו ואין א' מהם מוציאם ואפי' בצבור וכדאיתא בירושלמי וטעמא דלא פחות ולא יתר לא פחות מזמניהם דומיא דזמנם ולא יתר מולא יעבור כדאיתא בגמר':", "heVersionTitle": "Kodshei David, Livorno, 1792.", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "1 The Insights of Megilla of the Ritva z'l: (quoting the Mishna) \"The Megilla is read on the 11th, on the 12th\" etc. Behold that the language of the Mishna is that the Megilla is read (a passive tense of the root ק-ר-א to call or read) - not taught in the language that 'we read the Megilla' (an active tense) as it is taught in the Mishna there (Berachos 2a) \"we read the Shema\" (not the Shema is read). (This is) because that here (in Megilla) there is one reading of one individual that reads and all (the congregation) listens; as opposed to with the reading of the Shema, that each person of them (the congregation) is obligated to read and repeat with his mouth and one of them cannot fulfill them (of their obligation) even if done in a congregation (with a minyan - quorum - etc.) And this is brought in the Yerushalmi. The reason that (quoting the Mishna) \"not before and not afterward\" - \"not before\" (the 11th) (because of the exposition of \"their times\" - zmaneheim) from their times (zmanenheim) is similar to their time (zmanom) and \"not more\" from the verse \"and it shall not pass\" as brought in the Gemara (see 2a - the opinion of R' Yochanan).", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "6960868b9e89d99eb168b9e6", "index_title": "Notes and Corrections on Midrash Lekach Tov", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Notes and Corrections on Midrash Lekach Tov, Exodus 12:120", "anchorRef": "Berakhot 2a:1-5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1", "Berakhot 2a:2", "Berakhot 2a:3", "Berakhot 2a:4", "Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Notes and Corrections on Midrash Lekach Tov, Exodus 12:120", "sourceHeRef": "הערות ותיקונים על מדרש לקח טוב, שמות י״ב:ק״כ", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1880, 1884], "commentaryNum": 12.012, "collectiveTitle": {"en": "Notes and Corrections on Midrash Lekach Tov", "he": "הערות ותיקונים על מדרש לקח טוב"}, "heTitle": "שמות", "he": "מיכן אמרו. ברכות ב׳ ע״א במשנה. ומובא במכילתא.", "heVersionTitle": "Midrash Lekach Tov on Torah, Vilna 1884", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מדרש לקח טוב, מכונה פסיקתא זוטרתא, וילנא תרמ\"ד", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6960a8d7bce10e53ae5ea620", "index_title": "Migdal Oz on Mishneh Torah, Reading the Shema", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Migdal Oz on Mishneh Torah, Reading the Shema 1:9:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Migdal Oz on Mishneh Torah, Reading the Shema 1:9:1", "sourceHeRef": "מגדל עוז על משנה תורה, הלכות קריאת שמע א׳:ט׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1298, 1322], "commentaryNum": 9.0001, "collectiveTitle": {"en": "Migdal Oz on Mishneh Torah, Reading the Shema", "he": "מגדל עוז על משנה תורה, הלכות קריאת שמע"}, "heTitle": "מגדל עוז על משנה תורה, הלכות קריאת שמע", "he": "איזהו זמן כו' עד סוף הפרק. הכל פרק קמא דברכות (דף ב') :", "heVersionTitle": "Friedberg Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6960cb03e1f334cbf2558ec1", "index_title": "Peninei Halakhah, Prayer", "category": "Halakhah", "type": "", "ref": "Peninei Halakhah, Prayer 25:8:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:1-5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1", "Berakhot 2a:2", "Berakhot 2a:3", "Berakhot 2a:4", "Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Peninei Halakhah, Prayer 25:8:2", "sourceHeRef": "פניני הלכה, תפילה כ״ה:ח׳:ב׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [1998, 2002], "commentaryNum": 8.0002, "collectiveTitle": {"en": "Peninei Halakhah, Prayer", "he": "פניני הלכה, תפילה"}, "he": "מהתורה זמן קריאת שמע של ערבית נמשך כל הלילה, שנאמר 'בשכבך', וכל הלילה הוא הזמן שאנשים רגילים לשכב על מיטתם. אבל חכמים עשו סייג לדבר, וקבעו את זמנה עד חצות הלילה, כדי שלא ידחה אדם את קריאת שמע ולבסוף ישקע בשינה ויפסידנה. אמנם בדיעבד, אם עבר ולא קרא עד חצות הלילה, יקראנה עם ברכותיה עד 'עמוד-השחר', מפני שמהתורה זמנה כל הלילה.", "heVersionTitle": "Peninei Halakhah, Yeshivat Har Bracha", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "Biblically, the time of the Keriat Shema of Ma’ariv lasts the whole night, for it is written, “beshochbecha,” “when you lie down,” and people normally lie on their beds throughout the entire night. However, the Chachamim “created a fence” to this law and established its time until chatzot (halachic midnight), so that a person won’t postpone the recital of Keriat Shema, then fall asleep and miss it. Nevertheless, b’dieved, if the time passed, and he did not recite it before chatzot, he says it with its berachot before amud hashachar (dawn), since biblically, the time to recite it lasts the whole night.", "versionTitle": "Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "69610bee1001674249c49a2a", "index_title": "Hafla'ah ShebaArakhin on Sefer HeArukh", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Hafla'ah ShebaArakhin on Sefer HeArukh, Letter Mem 132", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Hafla'ah ShebaArakhin on Sefer HeArukh, Letter Mem 132", "sourceHeRef": "הפלאה שבערכין על ספר הערוך, אות המ\"ם קל״ב", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1840, 1890], "commentaryNum": 132, "collectiveTitle": {"en": "Hafla'ah ShebaArakhin on Sefer HeArukh", "he": "הפלאה שבערכין על ספר הערוך"}, "heTitle": "אות המ\"ם", "he": "מתי ברכות דף ב'. מתי קורין את שמע בערבין. פירש ר' מצליח הא\"לף אינו עיקר והוא כמו מתי אבא ואראה פני אלקים (תהילים מ״ב:ג׳) מתי אעשה גם אנכי לביתי (בראשית ל׳:ל׳) ויש ששונין מאמתי ואל ף תוספת כמו א' דאזרוע זרוע ותרגום מתי אימתי והשונה מֵאַמָתַי אינו משובח שהוא כמו וכאמתים על פני הארץ במדבר י\"ב) עכ\"ל. בדפוסין אחרים נוסחת הערוך בזה\"ל ממתי קורין את שמע בערבין פירש רבי מצליח הראשון אינו עיקר והוא כמו מתי וכו'. ויש ליתן טעם למה לא פתח התנה מתי קורין וכו' כלישנא דקרא ואולי תוספת המ\"ם כנגד ארבעים יום שעמד משה בהר לקבל התורה והאל\"ף נגד עשרת הדברות שפתח באנכי כנודע. ודע בסמיכות חכמים ריש מסכת ברכות כתב בשם ספר שדה יהושע פירוש על דברי הגאון שכתב מ\"ם ראשונה אינה עיקר וכו' ע\"ש:", "heVersionTitle": "Wien, 1859", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "וינה, תרי\"ט", "text": "", "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69613ce0ea0a6e9680c0d7aa", "index_title": "Numbers", "category": "Tanakh", "type": "", "ref": "Numbers 18:8", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Numbers 18:8", "sourceHeRef": "במדבר י״ח:ח׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [-1400, -400], "commentaryNum": 18.0008, "collectiveTitle": {"en": "Numbers", "he": "במדבר"}, "heTitle": "במדבר", "he": "וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֮ אֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔ אֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת תְּרוּמֹתָ֑י לְכׇל־קׇדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל לְךָ֨ נְתַתִּ֧ים לְמׇשְׁחָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ לְחׇק־עוֹלָֽם׃", "heVersionTitle": "Miqra according to the Masorah", "heLicense": "CC-BY-SA", "heVersionTitleInHebrew": "מקרא על פי המסורה", "text": "GOD\n spoke further to Aaron: I hereby give you charge of My gifts, all the sacred donations of the Israelites; I grant them to you and to your sons as a perquisite, a due for all time. ", "versionTitle": "THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "69613ce0ea0a6e9680c0d7ac", "index_title": "Berakhot", "category": "Talmud", "type": "", "ref": "Berakhot 4a-10a", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Berakhot 4a-10a", "sourceHeRef": "ברכות ד׳ א-י׳ א", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [450, 550], "commentaryNum": 7.0, "collectiveTitle": {"en": "Berakhot", "he": "ברכות"}, "heTitle": "ברכות", "he": ["״בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע״ זֶה סַנְהֶדְרִין, ״וְאֶבְיָתָר״ אֵלּוּ אוּרִים וְתוּמִּים.", "וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הַכְּרֵתִי וְעַל הַפְּלֵתִי״. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָם ״כְּרֵתִי״ וּ״פְלֵתִי״? ״כְּרֵתִי״ שֶׁכּוֹרְתִים דִּבְרֵיהֶם, ״פְּלֵתִי״ שֶׁמּוּפְלָאִים בְּדִבְרֵיהֶם. וְאַחַר כָּךְ ״שַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב״.", "אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַדָּא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מַאי קְרָא ״עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר״.", "רַבִּי זֵירָא אָמַר: מֹשֶׁה לְעוֹלָם הֲוָה יָדַע, וְדָוִד נָמֵי הֲוָה יָדַע.", "וְכֵיוָן דְּדָוִד הֲוָה יָדַע, כִּנּוֹר לְמָה לֵיהּ? לְאִתְּעוֹרֵי מִשִּׁנְתֵּיהּ.", "וְכֵיוָן דְּמֹשֶׁה הֲוָה יָדַע, לְמָה לֵיהּ לְמֵימַר ״כַּחֲצוֹת״? — מֹשֶׁה קָסָבַר: שֶׁמָּא יִטְעוּ אִצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה, וְיֹאמְרוּ ״מֹשֶׁה בַּדַּאי הוּא״. דְּאָמַר מָר: לַמֵּד לְשׁוֹנְךָ לוֹמַר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״, שֶׁמָּא תִּתְבַּדֶּה וְתֵאָחֵז.", "רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּפַלְגָא אוּרְתָּא דִתְלֵיסַר נָגְהֵי אַרְבֵּסַר הֲוָה קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְמָחָר כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה כִּי הָאִידָּנָא אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם.", "״לְדָוִד, שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי״. לֵוִי וְרַבִּי יִצְחָק. חַד אָמַר: כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא חָסִיד אֲנִי? שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יְשֵׁנִים עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, וַאֲנִי ״חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךָ״.", "וְאִידַּךְ, כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא חָסִיד אֲנִי? שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יוֹשְׁבִים אֲגוּדּוֹת אֲגוּדּוֹת בִּכְבוֹדָם, וַאֲנִי יָדַי מְלוּכְלָכוֹת בְּדָם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָא כְּדֵי לְטַהֵר אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּל מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, אֲנִי נִמְלָךְ בִּמְפִיבֹשֶׁת רַבִּי, וְאוֹמֵר לוֹ: ״מְפִיבֹשֶׁת רַבִּי, יָפֶה דַּנְתִּי? יָפֶה חִייַּבְתִּי? יָפֶה זִכִּיתִי? יָפֶה טִהַרְתִּי? יָפֶה טִמֵּאתִי?״, וְלֹא בּוֹשְׁתִּי.", "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מַאי קְרָא — ״וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ״.", "תָּנָא: לֹא ״מְפִיבֹשֶׁת״ שְׁמוֹ, אֶלָּא ״אִישׁ בּשֶׁת״ שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת? שֶׁהָיָה מְבַיֵּישׁ פְּנֵי דָּוִד בַּהֲלָכָה, לְפִיכָךְ זָכָה דָּוִד וְיָצָא מִמֶּנּוּ כִּלְאָב.", "וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא ״כִּלְאָב״ שְׁמוֹ אֶלָּא ״דָּנִיאֵל״ שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״כִּלְאָב״ — שֶׁהָיָה מַכְלִים פְּנֵי מְפִיבֹשֶׁת בַּהֲלָכָה.", "וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ ״בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי״, וְאוֹמֵר: ״חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר״.", "וְדָוִד מִי קָרֵי לְנַפְשֵׁיהּ ״חָסִיד״? וְהָכְתִיב ״לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה׳ בְּאֶרֶץ חַיִּים״, וְתָנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה נָקוּד עַל ״לוּלֵא״? — אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מוּבְטָח אֲנִי בְּךָ שֶׁאַתָּה מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ לִי חֵלֶק בֵּינֵיהֶם אִם לָאו?!", "שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא.", "כִּדְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי רָמֵי, כְּתִיב: ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ״, וּכְתִיב: ״וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד״ אָמַר: שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא.", "כִּדְתַנְיָא ״עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה׳, עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ״.", "״עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה׳״ — זוֹ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה, ״עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ״ — זוֹ בִּיאָה שְׁנִיָּה. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: רְאוּיִם הָיוּ יִשְׂרָאֵל לֵיעָשׂוֹת לָהֶם נֵס בִּימֵי עֶזְרָא כְּדֶרֶךְ שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. אֶלָּא שֶׁגָּרַם הַחֵטְא.", "וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַד חֲצוֹת: חֲכָמִים כְּמַאן סְבִירָא לְהוּ, אִי כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סְבִירָא לְהוּ — לֵימְרוּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.", "וְאִי כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל סְבִירָא לְהוּ — לֵימְרוּ כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל.", "לְעוֹלָם כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל סְבִירָא לְהוּ, וְהָא דְּקָא אָמְרִי ״עַד חֲצוֹת״, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵירָה. כִּדְתַנְיָא, חֲכָמִים עָשׂוּ סְיָיג לְדִבְרֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, וְאוֹמֵר: ״אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאוֹכַל קִימְעָא וְאֶשְׁתֶּה קִימְעָא, וְאִישַׁן קִימְעָא, וְאַחַר כָּךְ אֶקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְאֶתְפַּלֵּל״, וְחוֹטַפְתּוֹ שֵׁינָה וְנִמְצָא יָשֵׁן כָּל הַלַּיְלָה. אֲבָל אָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, נִכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אִם רָגִיל לִקְרוֹת — קוֹרֵא. וְאִם רָגִיל לִשְׁנוֹת — שׁוֹנֶה, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל, וְאוֹכֵל פִּתּוֹ וּמְבָרֵךְ.", "וְכָל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים חַיָּיב מִיתָה.", "מַאי שְׁנָא בְּכָל דּוּכְתָּא דְּלָא קָתָנֵי ״חַיָּיב מִיתָה״, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָנֵי ״חַיָּיב מִיתָה״?", "אִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא אוֹנֶס שֵׁינָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר ״תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת״, קָא מַשְׁמַע לָן דְּחוֹבָה.", "אָמַר מָר, קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא — זֶה הַסּוֹמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר: תְּפִלּוֹת בָּאֶמְצַע תִּקְּנוּם.", "בְּמַאי קָא מִפַּלְּגִי?", "אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא, אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא.", "אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא.", "דְּרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר גְּאוּלָּה מֵאוּרְתָּא נָמֵי הָוֵי, אֶלָּא גְּאוּלָּה מְעַלַּיְיתָא לָא הָוְיָא אֶלָּא עַד צַפְרָא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סָבַר כֵּיוָן דְּלָא הָוְיָא אֶלָּא מִצַּפְרָא — לָא הָוְיָא גְּאוּלָּה מְעַלַּיְיתָא.", "וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא, וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, דִּכְתִיב ״בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״.", "רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר: מַקִּישׁ שְׁכִיבָה לְקִימָה, מָה קִימָה — קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַר כָּךְ תְּפִלָּה, אַף שְׁכִיבָה נָמֵי — קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַר כָּךְ תְּפִלָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סָבַר: מַקִּישׁ שְׁכִיבָה לְקִימָה: מָה קִימָה — קְרִיאַת שְׁמַע סָמוּךְ לְמִטָּתוֹ, אַף שְׁכִיבָה נָמֵי — קְרִיאַת שְׁמַע סָמוּךְ לְמִטָּתוֹ.", "מֵתִיב מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא, בָּעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. וְאִי אָמְרַתְּ בָּעֵי לִסְמוֹךְ, הָא לָא קָא סָמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה, דְּהָא בָּעֵי לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״!", "אָמְרִי: כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, שַׁחֲרִית הֵיכִי מָצֵי סָמֵיךְ? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִלָּה אוֹמֵר: ״ה׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח״, וּלְבַסּוֹף הוּא אוֹמֵר: ״יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי״.", "אֶלָּא הָתָם כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר ״ה׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח״ — כִּתְפִלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא.", "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי אֲבִינָא: כָּל הָאוֹמֵר ״תְּהִלָּה לְדָוִד״ בְּכָל יוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים — מוּבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא.", "מַאי טַעְמָא?", "אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּאָתְיָא בְּאָלֶף בֵּית, נֵימָא ״אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ״ דְּאָתְיָא בִּתְמָנְיָא אַפִּין.", "אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ ״פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ״, נֵימָא ״הַלֵּל הַגָּדוֹל״ דִּכְתִיב בֵּיהּ ״נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר״.", "אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי.", "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר נוּן בְּ״אַשְׁרֵי״ — מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַפַּלְתָּן שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל״.", "בְּמַעְרְבָא מְתָרְצִי לַהּ הָכִי: ״נָפְלָה וְלֹא תּוֹסִיף לִנְפּוֹל עוֹד, קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲפִילּוּ הָכִי, חָזַר דָּוִד וּסְמָכָן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״סוֹמֵךְ ה׳ לְכָל הַנֹּפְלִים״.", "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אֲבִינָא: גָּדוֹל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּמִיכָאֵל יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּגַבְרִיאֵל, דְּאִילּוּ בְּמִיכָאֵל כְּתִיב: ״וַיָּעׇף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים״. וְאִילּוּ גַּבֵּי גַבְרִיאֵל כְּתִיב: ״וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה מֻעָף בִּיעָף וְגוֹ׳״.", "מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״אֶחָד״ מִיכָאֵל הוּא?", "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַתְיָא ״אֶחָד״ ״אֶחָד״. כְּתִיב הָכָא ״וַיָּעׇף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְהִנֵּה מִיכָאֵל אֶחָד (מִן) הַשָּׂרִים הָרִאשׁוֹנִים בָּא לְעָזְרֵנִי״.", "תָּנָא: מִיכָאֵל — בְּאַחַת, גַּבְרִיאֵל — בִּשְׁתַּיִם, אֵלִיָּהוּ — בְּאַרְבַּע, וּמַלְאַךְ הַמָּוֶת — בִּשְׁמֹנֶה. וּבִשְׁעַת הַמַּגֵּפָה, בְּאֶחָת.", "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָא אָדָם קְרִיאַת שְׁמַע בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — מִצְוָה לִקְרוֹתוֹ עַל מִטָּתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַאי קְרָא — ״רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה״.", "אָמַר רַב נַחְמָן:", "אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא — אֵין צָרִיךְ. אָמַר אַבָּיֵי: אַף תַּלְמִיד חָכָם מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמֵימַר חַד פְּסוּקָא דְרַחֲמֵי, כְּגוֹן: ״בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי, פָּדִיתָה אוֹתִי ה׳ אֵל אֱמֶת״.", "אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ״ אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם״. אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל מִשְׁכַּבְכֶם״. אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יִזְכּוֹר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדֹמּוּ סֶלָה״.", "וְאָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב ״וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם״. ״לֻחֹת״ — אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, ״תּוֹרָה״ — זֶה מִקְרָא, ״וְהַמִּצְוָה״ — זוֹ מִשְׁנָה, ״אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי״ — אֵלּוּ נְבִיאִים וּכְתוּבִים, ״לְהוֹרוֹתָם״ — זֶה תַּלְמוּד, מְלַמֵּד שֶׁכּוּלָּם נִתְּנוּ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.", "אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ, כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִיּוֹת בְּיָדוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם״, מַאי מַשְׁמַע? אָמַר מָר זוּטְרָא וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: מֵרֵישָׁא דְעִנְיָנָא, דִּכְתִיב: ״יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם״. וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם״.", "וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ — מַזִּיקִין בְּדֵילִין הֵימֶנּוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף״, וְאֵין ״עוּף״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״. וְאֵין ״רֶשֶׁף״ אֶלָּא מַזִּיקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי״.", "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה — יִסּוּרִין בְּדֵילִין הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף״. וְאֵין ״עוּף״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״, וְאֵין ״רֶשֶׁף״ אֶלָּא יִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף״.", "אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: הָא אֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, יוֹדְעִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כׇּל חֻקָּיו כׇּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה׳ רוֹפְאֶךָ״. אֶלָּא: כׇּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִין מְכוֹעָרִין וְעוֹכְרִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר״, וְאֵין ״טוֹב״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ״.", "אָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵירוֹ, מוֹכֵר עָצֵב, וְלוֹקֵחַ שָׂמֵחַ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, נָתַן לָהֶם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל — וְשָׂמַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ״.", "אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה׳״. פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא — יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״.", "וְאִם תָּלָה וְלֹא מָצָא — בְּיָדוּעַ שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״.", "אָמַר רָבָא, אָמַר רַב סְחוֹרָה, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפַץ בּוֹ — מְדַכְּאוֹ בְּיִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַה׳ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי״.", "יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא קִבְּלָם מֵאַהֲבָה? — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ״, מָה אָשָׁם לְדַעַת, אַף יִסּוּרִין — לְדַעַת.", "וְאִם קִבְּלָם מַה שְּׂכָרוֹ: ״יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחֵפֶץ ה׳ בְּיָדוֹ יִצְלָח״.", "פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא. חַד אָמַר: אֵלּוּ הֵם יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה — כׇּל שֶׁאֵין בָּהֶן בִּטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״.", "וְחַד אָמַר: אֵלּוּ הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה — כׇּל שֶׁאֵין בָּהֶן בִּטּוּל תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרוּךְ אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי״.", "אָמַר לְהוּ רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, הָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ וָאֵלּוּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״.", "אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״ — אַל תִּקְרֵי ״תְלַמְּדֶנּוּ״, אֶלָּא תְלַמְּדֵנוּ. דָּבָר זֶה — מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֵנוּ.", "קַל וָחוֹמֶר מִשֵּׁן וָעַיִן. מַה שֵּׁן וָעַיִן שֶׁהֵן אֶחָד מֵאֵבָרָיו שֶׁל אָדָם — עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת, יִסּוּרִין שֶׁמְּמָרְקִין כׇּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.", "וְהַיְינוּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּמֶלַח, וְנֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּיִסּוּרִין, נֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּמֶלַח, דִּכְתִיב: ״וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית״ וְנֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּיִסּוּרִין, דִּכְתִיב: ״אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית״, מַה ״בְּרִית״ הָאָמוּר בְּמֶלַח — מֶלַח מְמַתֶּקֶת אֶת הַבָּשָׂר, אַף ״בְּרִית״ הָאָמוּר בְּיִסּוּרִין — יִסּוּרִין מְמָרְקִין כׇּל עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם.", "תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכוּלָּן לֹא נְתָנָן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין, אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָעוֹלָם הַבָּא.", "תּוֹרָה מִנַּיִן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״.", "אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״.", "הָעוֹלָם הַבָּא, דִּכְתִיב: ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר״.", "תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים", "וְקוֹבֵר אֶת בָּנָיו — מוֹחֲלִין לוֹ עַל כׇּל עֲוֹנוֹתָיו.", "אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׁלָמָא תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, דִּכְתִיב: ״בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן״. ״חֶסֶד״ — זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד״. ״אֱמֶת״ — זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר״. אֶלָּא ״קוֹבֵר אֶת בָּנָיו״ מִנַּיִן?", "תְּנָא לֵיהּ הַהוּא סָבָא, מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָתְיָא, ״עָוֹן״ ״עָוֹן״. כְּתִיב הָכָא ״בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן״, וּכְתִיב הָתָם ״וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם״.", "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נְגָעִים וּבָנִים — אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה.", "וּנְגָעִים לָא? וְהָתַנְיָא: כׇּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת נְגָעִים הַלָּלוּ — אֵינָן אֶלָּא מִזְבַּח כַּפָּרָה!", "מִזְבַּח כַּפָּרָה — הָווּ, יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה — לָא הָווּ.", "וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא — לָן. וְהָא — לְהוּ.", "וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא — בְּצִנְעָא, הָא — בְּפַרְהֶסְיָא.", "וּבָנִים לָא?! הֵיכִי דָמֵי, אִילֵּימָא דַּהֲווֹ לְהוּ וּמֵתוּ, וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דֵּין גַּרְמָא דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר? אֶלָּא הָא — דְּלָא הֲווֹ לֵיהּ כְּלָל. וְהָא — דַּהֲווֹ לֵיהּ וּמֵתוּ.", "רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא חֲלַשׁ. עָל לְגַבֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר לֵיהּ: חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אֲמַר לֵיהּ: לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי יְדָךְ. יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ, וְאוֹקְמֵיהּ.", "רַבִּי יוֹחָנָן חֲלַשׁ. עָל לְגַבֵּיהּ רַבִּי חֲנִינָא. אֲמַר לֵיהּ: חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אֲמַר לֵיהּ: לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי יְדָךְ. יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ, וְאוֹקְמֵיהּ.", "אַמַּאי, לוֹקִים רַבִּי יוֹחָנָן לְנַפְשֵׁיהּ?", "אָמְרִי: אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים.", "רַבִּי אֶלְעָזָר חֲלַשׁ. עַל לְגַבֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן. חֲזָא דַּהֲוָה קָא גָּנֵי בְּבֵית אָפֵל. גַּלְיֵיהּ לִדְרָעֵיהּ וּנְפַל נְהוֹרָא. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָּכֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי קָא בָּכֵית? אִי מִשּׁוּם תּוֹרָה דְּלָא אַפֵּשְׁתְּ — שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. וְאִי מִשּׁוּם מְזוֹנֵי — לֹא כׇּל אָדָם זוֹכֶה לִשְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת. וְאִי מִשּׁוּם בְּנֵי — דֵּין גַּרְמָא דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר.", "אֲמַר לֵיהּ: לְהַאי שׁוּפְרָא דְּבָלֵי בְּעַפְרָא קָא בָּכֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: עַל דָּא וַדַּאי קָא בָּכֵית, וּבְכוֹ תַּרְוַיְיהוּ.", "אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲמַר לֵיהּ: חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אֲמַר לֵיהּ: לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי יְדָךְ, יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ, וְאוֹקְמֵיהּ.", "רַב הוּנָא תְּקִיפוּ לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה דַּנֵּי דְחַמְרָא. עָל לְגַבֵּיהּ רַב יְהוּדָה אֲחוּהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא וְרַבָּנַן, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה וְרַבָּנַן, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: לְעַיֵּין מָר בְּמִילֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: וּמִי חֲשִׁידְנָא בְּעֵינַיְיכוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: מִי חֲשִׁיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּעָבֵיד דִּינָא בְּלָא דִּינָא?!", "אֲמַר לְהוּ: אִי אִיכָּא מַאן דִּשְׁמִיעַ עֲלַי מִלְּתָא — לֵימָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: הָכִי שְׁמִיעַ לָן, דְּלָא יָהֵיב מָר שְׁבִישָׁא לַאֲרִיסֵיהּ.", "אֲמַר לְהוּ: מִי קָא שָׁבֵיק לִי מִידֵּי מִינֵּיהּ? הָא קָא גָנֵיב לֵיהּ כּוּלֵּיהּ!", "אֲמַרוּ לֵיהּ: הַיְינוּ דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: ״בָּתַר גַּנָּבָא גְּנוֹב, וְטַעְמָא טְעֵים״. אֲמַר לְהוּ: קַבֵּילְנָא עָלַי דְּיָהֵיבְנָא לֵיהּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: הֲדַר חַלָּא וַהֲוָה חַמְרָא. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: אִייַּקַּר חַלָּא, וְאִיזְדְּבַן בִּדְמֵי דְחַמְרָא.", "תַּנְיָא אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: עַל שְׁנֵי דְבָרִים הָיִיתִי מִצְטַעֵר כׇּל יָמַי — עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא לִפְנֵי מִטָּתִי, וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. ״עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא לִפְנֵי מִטָּתִי״, מַאי ״לִפְנֵי מִטָּתִי״? אִילֵּימָא ״לִפְנֵי מִטָּתִי״ מַמָּשׁ, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן לַמִּתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַקִּיר — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל״? לָא תֵּימָא, ״לִפְנֵי מִטָּתִי״, אֶלָּא אֵימָא ״סָמוּךְ לְמִטָּתִי״.", "״וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה בֵּין צָפוֹן לַדָּרוֹם״.", "דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם הָוְיִין לֵיהּ בָּנִים זְכָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם יִשְׂבְּעוּ בָנִים״.", "רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף אֵין אִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים. כְּתִיב הָכָא: ״וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִּטְנָם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִים בְּבִטְנָהּ״.", "תַּנְיָא. אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לְהִתְפַּלֵּל. וְקָדַם אֶחָד מֵהֶם לְהִתְפַּלֵּל, וְלֹא הִמְתִּין אֶת חֲבֵרוֹ. וְיָצָא. טוֹרְפִין לוֹ תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ״.", "וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיֶעְתַּק צוּר מִמְקֹמוֹ״. וְאֵין ״צוּר״ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי״.", "וְאִם הִמְתִּין לוֹ מַה שְּׂכָרוֹ?", "אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם. וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ״ וְגוֹ׳.", "תַּנְיָא, אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: אִלְמָלֵי נִתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לִרְאוֹת — אֵין כׇּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמוֹד מִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין.", "אָמַר אַבָּיֵי: אִינְהוּ נְפִישִׁי מִינַּן, וְקָיְימִי עֲלַן כִּי כִּסְלָא לְאוּגְיָא.", "אָמַר רַב הוּנָא: כֹּל חַד וְחַד מִינַּן, אַלְפָא מִשְּׂמָאלֵיהּ וּרְבַבְתָּא מִיַּמִּינֵיהּ.", "אָמַר רָבָא: הַאי דּוּחְקָא דְּהָוֵי בְּכַלָּה — מִנַּיְיהוּ הָוֵי. הָנֵי בִּרְכֵי דְּשָׁלְהִי — מִנַּיְיהוּ. הָנֵי מָאנֵי דְרַבָּנַן דְּבָלוּ — מֵחוּפְיָא דִידְהוּ. הָנֵי כַּרְעֵי דְּמִנַּקְפָן — מִנַּיְיהוּ.", "הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִידַּע לְהוּ לַיְיתֵי קִיטְמָא נְהִילָא, וְנַהְדַּר אַפּוּרְיֵיהּ, וּבְצַפְרָא חָזֵי כִּי כַּרְעֵי דְתַרְנְגוֹלָא. הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֶחֱזִינְהוּ, לַיְתֵי שִׁלְיְיתָא דְּשׁוּנָּרְתָּא אוּכַּמְתָּא בַּת אוּכַּמְתָּא בּוּכְרְתָא בַּת בּוּכְרְתָא, וְלִיקְלְיֵהּ בְּנוּרָא, וְלִשְׁחֲקֵיהּ, וְלִימְלֵי עֵינֵיהּ מִנֵּיהּ, וְחָזֵי לְהוּ. וְלִשְׁדְּיֵיהּ בְּגוּבְתָּא דְפַרְזְלָא, וְלַחְתְּמֵיהּ בְּגוּשְׁפַּנְקָא דְפַרְזְלָא, דִּילְמָא גָּנְבִי מִנֵּיהּ, וְלַחְתּוֹם פּוּמֵּיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיתַּזַּק. רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי עֲבַד הָכִי, חֲזָא וְאִתַּזַּק, בְּעוֹ רַבָּנַן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ, וְאִתַּסִּי.", "תַּנְיָא, אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: אֵין תְּפִלָּה שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה״. בִּמְקוֹם רִנָּה — שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה.", "אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״.", "וּמִנַּיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״.", "וּמִנַּיִן לִשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט״.", "וּמִנַּיִן לִשְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה׳״ וְגוֹ׳.", "מַאי ״וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ״? אָמַר רַב אָשֵׁי: חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וְנֶאֱנַס, וְלֹא עֲשָׂאָהּ — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאָהּ.", "וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁשְּׁכִינָה עִמּוֹ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ״.", "וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ חַד, תְּרֵי מִבַּעְיָא?! תְּרֵי — מִכַּתְבָן מִלַּיְיהוּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, חַד — לָא מִכַּתְבָן מִלֵּיהּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת.", "וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ תְּרֵי, תְּלָתָא מִבַּעְיָא?! מַהוּ דְּתֵימָא: דִּינָא שְׁלָמָא בְּעָלְמָא הוּא, וְלָא אָתְיָא שְׁכִינָה, קָמַשְׁמַע לָן דְּדִינָא נָמֵי הַיְינוּ תּוֹרָה.", "וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ תְּלָתָא, עֲשָׂרָה מִבַּעְיָא?! עֲשָׂרָה — קָדְמָה שְׁכִינָה וְאָתְיָא. תְּלָתָא — עַד דְּיָתְבִי.", "אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִילִּין שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּע ה׳ בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ״.", "״בִּימִינוֹ״ — זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״, ״וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ״ — אֵלּוּ תְּפִילִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן״.", "וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִילִּין עוֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל — דִּכְתִיב: ״וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ״. וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִילִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.", "אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין: הָנֵי תְּפִילִּין דְּמָרֵי עָלְמָא מָה כְּתִיב בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״.", "וּמִי מִשְׁתַּבַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּשִׁבְחַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל? אִין, דִּכְתִיב: ״אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם״. וּכְתִיב: ״וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם״, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם.", "אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם״, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״.", "אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: תִּינַח בְּחַד בֵּיתָא, בִּשְׁאָר בָּתֵּי מַאי?", "אָמַר לֵיהּ: ״כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל״, ״וּמִי גּוֹי גָּדוֹל״, ״אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל״, ״אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים״, ״וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן״.", "אִי הָכִי, נְפִישִׁי לְהוּ טוּבֵי בָּתֵּי? אֶלָּא: ״כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל״ ״וּמִי גּוֹי גָּדוֹל״ דְּדׇמְיָין לַהֲדָדֵי — בְּחַד בֵּיתָא, ״אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל״ ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל״ — בְּחַד בֵּיתָא, ״אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים״ — בְּחַד בֵּיתָא, ״וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן״ — בְּחַד בֵּיתָא.", "וְכוּלְּהוּ כְּתִיבִי בְּאֶדְרָעֵיהּ.", "אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הָרָגִיל לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא בָּא יוֹם אֶחָד, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשָׁאֵיל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי בָכֶם יְרֵא ה׳ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ״.", "אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ — נוֹגַהּ לוֹ, וְאִם לִדְבַר הָרְשׁוּת הָלַךְ — אֵין נוֹגַהּ לוֹ.", "״יִבְטַח בְּשֵׁם ה׳״ מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ לִבְטוֹחַ בְּשֵׁם ה׳, וְלָא בְּטַח.", "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא מָצָא בָּהּ עֲשָׂרָה — מִיָּד הוּא כּוֹעֵס, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה״.", "אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ — אֱלֹהֵי אַבְרָהָם בְּעֶזְרוֹ.", "וּכְשֶׁמֵּת, אוֹמְרִים לוֹ: ״אֵי עָנָיו, אֵי חָסִיד, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ״.", "וְאַבְרָהָם אָבִינוּ מְנָא לַן דִּקְבַע מָקוֹם? דִּכְתִיב: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם״, וְאֵין ״עֲמִידָה״ אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״.", "אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַסָּה. אָמַר אַבָּיֵי: לָא אֲמַרַן, אֶלָּא לְמִיפַּק. אֲבָל לְמֵיעַל — מִצְוָה לְמִרְהַט, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה׳״.", "אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ כִּי הֲוָה חֲזֵינָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּקָא רָהֲטִי לְפִרְקָא בְּשַׁבְּתָא, אָמֵינָא: ״קָא מְחַלַּיִין רַבָּנַן שַׁבְּתָא״. כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּרַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר הֲלָכָה וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַחֲרֵי ה׳ יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג״ וְגוֹ׳, אֲנָא נָמֵי רָהֵיטְנָא.", "אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַגְרָא דְפִרְקָא — רִהֲטָא.", "אָמַר אַבָּיֵי: אַגְרָא דְכַלָּה — דּוּחְקָא.", "אָמַר רָבָא: אַגְרָא דִשְׁמַעְתָּא — סְבָרָא.", "אָמַר רַב פָּפָּא: אַגְרָא דְבֵי טַמְיָא — שְׁתִיקוּתָא.", "אָמַר מָר זוּטְרָא: אַגְרָא דְתַעֲנִיתָא — צִדְקְתָא.", "אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אַגְרָא דְהֶסְפֵּדָא — דַּלּוֹיֵי.", "אָמַר רַב אָשֵׁי: אַגְרָא דְבֵי הִלּוּלֵי — מִילֵּי.", "אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת נִקְרָא ״רָשָׁע״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן״.", "אָמַר אַבָּיֵי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, אֲבָל מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא — לֵית לָן בַּהּ.", "הַהוּא גַבְרָא דְּקָא מְצַלֵּי אֲחוֹרֵי בֵּי כְּנִישְׁתָּא, וְלָא מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא. חֲלַף אֵלִיָּהוּ. חַזְיֵיהּ, אִידְּמִי לֵיהּ כְּטַיָּיעָא, אֲמַר לֵיהּ: כְּדוּ בָר קָיְימַתְּ קַמֵּי מָרָךְ?! שְׁלַף סַפְסֵרָא וְקַטְלֵיהּ.", "אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי, וְאָמְרִי לַהּ רַב בִּיבִי לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי ״כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם״?", "אֲמַר לֵיהּ: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֶן.", "רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֵּיוָן שֶׁנִּצְטָרֵךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת, פָּנָיו מִשְׁתַּנּוֹת כִּכְרוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם״.", "מַאי ״כְּרוּם״? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: עוֹף אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם, וּ״כְרוּם״ שְׁמוֹ, וְכֵיוָן שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּווֹנִין.", "רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כְּאִלּוּ נִדּוֹן בִּשְׁנֵי דִינִים, אֵשׁ וּמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם״.", "וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁהֲרֵי אֵלִיָּהוּ לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר וְגוֹ׳ עֲנֵנִי ה׳ עֲנֵנִי״.", "״עֲנֵנִי״ — שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וַ״עֲנֵנִי״ — שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים הֵם.", "רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף בִּתְפִלַּת עַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי, בֹּקֶר אֶעֱרׇךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה״.", "וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה׳ צְבָאוֹת״.", "וְאִם מְשַׂמְּחוֹ מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זוֹכֶה לַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שׁוֹפָר וְגוֹ׳. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר וְגוֹ׳ וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל״.", "אִינִּי? וְהָא כְּתִיב ״וְכׇל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״!", "אוֹתָן קוֹלוֹת, דְּקוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הֲווֹ.", "רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: כְּאִילּוּ הִקְרִיב תּוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה׳״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: כְּאִילּוּ בָּנָה אַחַת מֵחוּרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשׁוֹנָה אָמַר ה׳״.", "וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם — דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְגוֹ׳״.", "מַאי ״כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כׇּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה.", "רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא אָמַר: שָׁקוּל זֶה כְּנֶגֶד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא לִצְווֹת לָזֶה.", "וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רָגִיל לִיתֵּן לוֹ שָׁלוֹם, יַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ״. וְאִם נָתַן לוֹ וְלֹא הֶחֱזִיר — נִקְרָא ״גַּזְלָן״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם״.", "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי״, ״תְּפִלָּתָם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״תְּפִלָּתִי״, מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל.", "מַאי מְצַלֵּי?", "אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה, אָמַר רַב: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי, וְיִגּוֹלּוּ רַחֲמַי עַל מִדּוֹתַי, וְאֶתְנַהֵג עִם בָּנַי בְּמִדַּת רַחֲמִים, וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין״.", "תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: פַּעַם אַחַת, נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטוֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים, וְרָאִיתִי אַכְתְּרִיאֵל יָהּ ה׳ צְבָאוֹת, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְאָמַר לִי: ״יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי!״ אָמַרְתִּי לוֹ: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ, וְיִגּוֹלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין״. וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ. וְקָמַשְׁמַע לַן, שֶׁלֹּא תְּהֵא בִּרְכַּת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ.", "וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מִנַּיִן שֶׁאֵין מְרַצִּין לוֹ לְאָדָם בִּשְׁעַת כַּעְסוֹ, דִּכְתִיב: ״פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיַּעַבְרוּ פָּנִים שֶׁל זַעַם וְאָנִיחַ לְךָ.", "וּמִי אִיכָּא רִתְחָא קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא?", "אִין, דְּתַנְיָא ״וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם״.", "וְכַמָּה זַעְמוֹ — רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע — אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים וּשְׁמֹנָה בְּשָׁעָה, וְזוֹ הִיא רֶגַע. וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְכַוֵּין אוֹתָהּ שָׁעָה, חוּץ מִבִּלְעָם הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״וְיוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״.", "הַשְׁתָּא דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לֹא הֲוָה יָדַע, דַּעַת עֶלְיוֹן הֲוָה יָדַע?", "אֶלָּא, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לְכַוֵּין אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בָּהּ.", "וְהַיְינוּ דְּאָמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: ״עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וְגוֹ׳״. מַאי ״לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה׳״?", "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: דְּעוּ כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי בִּימֵי בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁאִלְמָלֵי כָּעַסְתִּי — לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט.", "וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ בִּלְעָם לְבָלָק: ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה׳״, מְלַמֵּד שֶׁכָּל אוֹתָן הַיָּמִים לֹא זָעַם.", "וְכַמָּה זַעְמוֹ — רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע? אָמַר רַבִּי אָבִין וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֲבִינָא: רֶגַע כְּמֵימְרֵיהּ.", "וּמְנָא לָן דְּרֶגַע רָתַח? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״חֲבִי כִּמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבׇר זָעַם״.", "וְאֵימַת רָתַח? אָמַר אַבַּיֵי: בְּהָנָךְ תְּלָת שָׁעֵי קַמָּיָיתָא כִּי חִיוָּרָא כַּרְבַּלְתָּא דְתַרְנְגוֹלָא וְקָאֵי אַחַד כַּרְעָא.", "כֹּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא נָמֵי קָאֵי הָכִי?", "כֹּל שַׁעְתָּא — אִית בֵּיהּ שׁוּרְיָיקֵי סוּמָּקֵי, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא לֵית בֵּיהּ שׁוּרְיָיקֵי סוּמָּקֵי.", "הַהוּא מִינָא דַּהֲוָה בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הֲוָה קָא מְצַעֵר לֵיהּ טוּבָא בִּקְרָאֵי. יוֹמָא חַד שְׁקַל תַּרְנְגוֹלָא, וְאוֹקְמֵיהּ בֵּין כַּרְעֵיהּ דְּעַרְסָא, וְעַיֵּין בֵּיהּ, סְבַר: כִּי מָטָא הַהִיא שַׁעְתָּא, אֶלְטְיֵיהּ. כִּי מְטָא הַהִיא שַׁעְתָּא — נָיֵים. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ, לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֶעְבַּד הָכִי. ״וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו״ כְּתִיב.", "וּכְתִיב: ״גַּם עָנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״.", "תָּנָא, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת, וְכָל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב מַנִּיחִים כִּתְרֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וּמִשְׁתַּחֲוִים לַחַמָּה, מִיָּד כּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.", "וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: טוֹבָה מַרְדּוּת אַחַת בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִכַּמָּה מַלְקֻיוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְגוֹ׳ וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה״. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, יוֹתֵר מִמֵּאָה מַלְקֻיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה״.", "וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנָתַן לוֹ. בִּקֵּשׁ שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל יִשְׂרָאֵל, וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ״.", "בִּקֵּשׁ שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ״.", "בִּקֵּשׁ לְהוֹדִיעוֹ דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹדִיעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶיךָ״, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִפְּנֵי מָה יֵשׁ צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, וְיֵשׁ צַדִּיק וְרַע לוֹ, יֵשׁ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, וְיֵשׁ רָשָׁע וְרַע לוֹ? אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, צַדִּיק וְטוֹב לוֹ — צַדִּיק בֶּן צַדִּיק. צַדִּיק וְרַע לוֹ — צַדִּיק בֶּן רָשָׁע. רָשָׁע וְטוֹב לוֹ — רָשָׁע בֶּן צַדִּיק. רָשָׁע וְרַע לוֹ — רָשָׁע בֶּן רָשָׁע.", "אָמַר מָר: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ — צַדִּיק בֶּן צַדִּיק, צַדִּיק וְרַע לוֹ — צַדִּיק בֶּן רָשָׁע. אִינִּי? וְהָא כְּתִיב: ״פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים״, וּכְתִיב: ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת״, וְרָמֵינַן קְרָאֵי אַהֲדָדֵי,", "וּמְשַׁנֵּינַן: לָא קַשְׁיָא, הָא — כְּשֶׁאוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם, הָא — כְּשֶׁאֵין אוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם.", "אֶלָּא, הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ — צַדִּיק גָּמוּר, צַדִּיק וְרַע לוֹ — צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ — רָשָׁע שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר, רָשָׁע וְרַע לוֹ — רָשָׁע גָּמוּר.", "וּפְלִיגָא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר: שְׁתַּיִם נָתְנוּ לוֹ וְאַחַת לֹא נָתְנוּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחוֹן״ — אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, ״וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם״ — אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן.", "״וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאוֹת אֶת פָּנָי״, תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: כְּשֶׁרָצִיתִי — לֹא רָצִיתָ, עַכְשָׁיו שֶׁאַתָּה רוֹצֶה — אֵינִי רוֹצֶה.", "וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: בִּשְׂכַר שָׁלֹשׁ זָכָה לְשָׁלֹשׁ.", "בִּשְׂכַר ״וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו״ — זָכָה לִקְלַסְתֵּר פָּנִים. בִּשְׂכַר ״כִּי יָרֵא״ — זָכָה לְ״וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו״. בִּשְׂכַר ״מֵהַבִּיט״ — זָכָה לְ״וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט״.", "״וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי״. אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִילִּין.", "וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטוֹבָה, אֲפִילּוּ עַל תְּנַאי — לֹא חָזַר בּוֹ.", "מְנָא לָן — מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְגוֹ׳ וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם״. אַף עַל גַּב דִּבְעָא מֹשֶׁה רַחֲמֵי עֲלַהּ דְּמִלְּתָא וּבַטְּלַהּ, אֲפִילּוּ הָכִי — אוֹקְמַהּ בְּזַרְעֵיהּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר. וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ וְגוֹ׳ וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה וְגוֹ׳״.", "וְתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״לְמַעְלָה״ — מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא, אַתְיָא ״רְבִיָּה״ ״רְבִיָּה״. כְּתִיב הָכָא: ״רָבוּ לְמַעְלָה״, וּכְתִיב הָתָם: ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ״.", "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, לֹא הָיָה אָדָם שֶׁקְּרָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״אָדוֹן״, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וּקְרָאוֹ אָדוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה״.", "אָמַר רַב: אַף דָּנִיאֵל לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי״, ״לְמַעַנְךָ״ מִבְּעֵי לֵיהּ.", "אֶלָּא — לְמַעַן אַבְרָהָם שֶׁקְּרָאֲךָ ״אָדוֹן״.", "וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִנַּיִן שֶׁאֵין מְרַצִּין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחוֹתִי לָךְ״.", "וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ לֹא הָיָה אָדָם שֶׁהוֹדָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁבָּאתָה לֵאָה וְהוֹדַתּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה׳״.", "רְאוּבֵן. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמְרָה לֵאָה: רְאוּ מָה בֵּין בְּנִי לְבֶן חָמִי. דְּאִילּוּ בֶּן חָמִי, אַף עַל גַּב דְּמִדַּעְתֵּיהּ זַבְּנַיהּ לִבְכֵירוּתֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב״, חֲזוֹ מָה כְּתִיב בֵּיהּ: ״וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב״.", "וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם״ וְגוֹ׳.", "וְאִילּוּ בְּנִי, אַף עַל גַּב דְּעַל כֻּרְחֵיהּ שַׁקְלֵיהּ יוֹסֵף לִבְכֵירוּתֵיהּ מִנֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף״, אֲפִילּוּ הָכִי — לָא אִקַּנֵּא בֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם״.", "רוּת, מַאי ״רוּת״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁזָּכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה דָּוִד שֶׁרִיוָּהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת.", "מְנָא לַן דִּשְׁמָא גָּרֵים? אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר קְרָא: ״לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה׳ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ״, אַל תִּקְרֵי ״שַׁמּוֹת״ אֶלָּא ״שֵׁמוֹת״.", "וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: קָשָׁה תַּרְבּוּת רָעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״ה׳ מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי״, וְאִילּוּ גַּבֵּי מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, כְּתִיב: ״לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק״. וְאִילּוּ ״מָה רַבּוּ צָרָי״ לָא כְּתִיב.", "״מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ״, ״מִזְמוֹר לְדָוִד״?! ״קִינָה לְדָוִד״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!", "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? — לְאָדָם שֶׁיָּצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב. קוֹדֶם שֶׁפְּרָעוֹ הָיָה עָצֵב, לְאַחַר שֶׁפְּרָעוֹ שָׂמַח.", "אַף כֵּן דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ״, הָיָה עָצֵב, אָמַר: שֶׁמָּא עֶבֶד אוֹ מַמְזֵר הוּא, דְּלָא חָיֵיס עֲלַי. כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּאַבְשָׁלוֹם הוּא — שָׂמַח. מִשּׁוּם הָכִי אֲמַר ״מִזְמוֹר״.", "וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מוּתָּר לְהִתְגָּרוֹת בִּרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם״.", "תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי מָתוּן אוֹמֵר: מוּתָּר לְהִתְגָּרוֹת בִּרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע״ וְגוֹ׳. וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר: וְהָא כְּתִיב ״אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה״ — אֱמוֹר לוֹ: מִי שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ אוֹמֵר כֵּן. אֶלָּא: ״אַל תִּתְחַר בִּמְרֵעִים״ — לִהְיוֹת כַּמְּרֵעִים, ״אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה״ — לִהְיוֹת כָּעוֹשֵׂי עַוְלָה.", "וְאוֹמֵר: ״אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת ה׳ כָּל הַיּוֹם״.", "אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אִם רָאִיתָ רָשָׁע שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ אַל תִּתְגָּרֶה בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָחִילוּ דְרָכָיו בְּכָל עֵת״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁרוֹאֶה בְּצָרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כָּל צוֹרְרָיו יָפִיחַ בָּהֶם״!", "לָא קַשְׁיָא, הָא בְּמִילֵּי דִידֵיהּ, הָא בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא.", "וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא, וְלָא קַשְׁיָא: הָא בְּרָשָׁע שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ, הָא בְּרָשָׁע שֶׁאֵין הַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ.", "וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא, בְּרָשָׁע שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ, וְלָא קַשְׁיָא, הָא, בְּצַדִּיק גָּמוּר, הָא, בְּצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר. דְּאָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב, ״לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ״, וְכִי רָשָׁע בּוֹלֵעַ צַדִּיק? וְהָא כְּתִיב: ה׳ לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ, וּכְתִיב: ״לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן״. אֶלָּא: צַדִּיק מִמֶּנּוּ — בּוֹלֵעַ, צַדִּיק גָּמוּר — אֵינוֹ בּוֹלֵעַ.", "וְאִיבָּעֵית אֵימָא, שָׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ — שָׁאנֵי.", "וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ אוֹיְבָיו נוֹפְלִים תַּחְתָּיו. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה״.", "רַב הוּנָא רָמֵי כְּתִיב ״לְעַנּוֹתוֹ״, וּכְתִיב: ״לְכַלּוֹתוֹ״.", "בַּתְּחִילָּה — לְעַנּוֹתוֹ, וּלְבַסּוֹף — לְכַלּוֹתוֹ.", "וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ שֶׁל תּוֹרָה יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ״. ״לָמַד״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יָצַק״ — מְלַמֵּד שֶׁגְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ.", "אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִצְחָק לְרַב נַחְמָן: מַאי טַעְמָא לָא אָתֵי מָר לְבֵי כְּנִישְׁתָּא לְצַלּוֹיֵי? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָכֵילְנָא. אֲמַר לֵיהּ: לִכַּנְפִי לְמָר עַשְׂרָה וְלִיצַלֵּי. אֲמַר לֵיהּ: טְרִיחָא לִי מִלְּתָא. וְלֵימָא לֵיהּ מָר לִשְׁלוּחָא דְצִבּוּרָא, בְּעִידָּנָא דִּמְצַלֵּי צִבּוּרָא לֵיתֵי וְלוֹדְעֵיהּ לְמָר.", "אֲמַר לֵיהּ מַאי כּוּלֵּי הַאי? אֲמַר לֵיהּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי:", "מַאי דִּכְתִיב ״וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה׳ עֵת רָצוֹן״. אֵימָתַי עֵת רָצוֹן — בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין.", "רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״כֹּה אָמַר ה׳ בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ״.", "רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס״: וּכְתִיב: ״פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי״.", "תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס״, וּכְתִיב: ״פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי״ וְגוֹ׳, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים וּמִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר — מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִילּוּ פְּדָאַנִי, לִי וּלְבָנַי, מִבֵּין אוּמּוֹת הָעוֹלָם.", "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ, וְאֵינוֹ נִכְנָס שָׁם לְהִתְפַּלֵּל, נִקְרָא ״שָׁכֵן רַע״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם גָּלוּת לוֹ וּלְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם״.", "אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אִיכָּא סָבֵי בְּבָבֶל. תְּמַהּ וַאֲמַר: ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה״ כְּתִיב, אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ — לָא? כֵּיוָן דְאָמְרִי לֵיהּ מְקַדְּמִי וּמְחַשְּׁכִי לְבֵי כְנִישְׁתָּא, אֲמַר: הַיְינוּ דְּאַהֲנִי לְהוּ.", "דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְנֵיהּ: קַדִּימוּ וְחַשִּׁיכוּ וְעַיִּילוּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא, כִּי הֵיכִי דְּתוֹרְכוּ חַיֵּי. אָמַר רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי קְרָא — ״אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמוֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים״.", "אָמַר רַב חִסְדָּא: לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם שְׁנֵי פְתָחִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. שְׁנֵי פְתָחִים סָלְקָא דַעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא, שִׁיעוּר שְׁנֵי פְתָחִים, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל.", "״עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא״, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: ״לְעֵת מְצֹא״ זוֹ אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב״.", "בְּמַעְרְבָא כִּי נָסֵיב אִינָשׁ אִתְּתָא, אָמְרִי לֵיהּ הָכִי: ״מָצָא״ אוֹ ״מוֹצֵא״? ״מָצָא״ דִּכְתִיב: ״מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה׳״, ״מוֹצֵא״ דִּכְתִיב: ״וּמוֹצֶא אֲנִי מָר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה״ וְגוֹ׳.", "רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״לְעֵת מְצֹא״ — זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים״ וְגוֹ׳.", "רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר — ״לְעֵת מְצֹא״ זוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת״.", "תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלֹשָׁה מִינֵי מִיתָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת״, ״תּוֹצָאוֹת״ בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הָווּ. קָשָׁה שֶׁבְּכֻלָּן — אַסְכָּרָא, נִיחָא שֶׁבְּכֻלָּן — נְשִׁיקָה. אַסְכָּרָא דָּמְיָא כְּחִיזְרָא בִּגְבָבָא דְעַמְרָא דִּלְאַחוֹרֵי נַשְׁרָא, וְאִיכָּא דְאָמְרִי כְּפִיטּוּרֵי בְּפִי וֶשֶׁט, נְשִׁיקָה דָּמְיָא כְּמִשְׁחַל בִּנִיתָא מֵחֲלָבָא.", "רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״לְעֵת מְצֹא״ — זוֹ קְבוּרָה. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, מַאי קְרָא ״הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר״. אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: לִיבְעֵי אִינָשׁ רַחֲמֵי אֲפִילּוּ עַד זִיבּוּלָא בָּתְרָיְיתָא שְׁלָמָא.", "מָר זוּטְרָא אָמַר: ״לְעֵת מְצֹא״ — זֶה בֵּית הַכִּסֵּא. אָמְרִי בְּמַעְרְבָא: הָא דְּמָר זוּטְרָא עֲדִיפָא מִכֻּלְּהוּ.", "אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַפְרָם בַּר פָּפָּא: לֵימָא לָן מָר מֵהָנֵי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא דְּאָמְרַתְּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא בְּמִילֵּי דְבֵי כְנִישְׁתָּא.", "אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב חִסְדָּא: מַאי דִּכְתִיב, ״אֹהֵב ה׳ שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב״: אוֹהֵב ה׳ שְׁעָרִים הַמְצוּיָּינִים בַּהֲלָכָה, יוֹתֵר מִבָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת.", "וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבַד.", "וְאָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה גָּרֵיסְנָא בְּגוֹ בֵּיתָא וּמְצַלֵּינָא בְּבֵי כְנִישְׁתָּא. כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא — מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבַד — לָא הֲוָה מְצַלֵּינָא אֶלָּא הֵיכָא דְּגָרֵיסְנָא.", "רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי אַף עַל גַּב דַּהֲווֹ לְהוּ תְּלֵיסַר בֵּי כְנִישְׁתָּא בִּטְבֶרְיָא לָא מְצַלּוּ אֶלָּא בֵּינֵי עַמּוּדֵי, הֵיכָא דַּהֲווֹ גָּרְסִי.", "וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיגִיעוֹ יוֹתֵר מִיְּרֵא שָׁמַיִם, דְּאִילּוּ גַּבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם כְּתִיב ״אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה׳״, וְאִילּוּ גַּבֵּי נֶהֱנָה מִיגִיעוֹ כְּתִיב: ״יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ״. ״אַשְׁרֶיךָ״ — בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וְטוֹב לָךְ״ — לָעוֹלָם הַבָּא, וּלְגַבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם, ״וְטוֹב לָךְ״ לָא כְּתִיב בֵּיהּ.", "וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בִּמְקוֹם רַבּוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשִּׁמְעִי בֶּן גֵּרָא קַיָּים, לֹא נָשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה.", "וְהָתַנְיָא אַל יָדוּר!", "לָא קַשְׁיָא, הָא דִּכְיִיף לֵיהּ, הָא דְּלָא כְּיִיף לֵיהּ.", "אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי מְנַחֵם, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: מַאי דִּכְתִיב, ״וְעוֹזְבֵי ה׳ יִכְלוּ״ — זֶה הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה וְיוֹצֵא.", "רַבִּי אֲבָהוּ נָפֵיק בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא.", "בָּעֵי רַב פָּפָּא: בֵּין פְּסוּקָא לִפְסוּקָא מַהוּ?", "תֵּיקוּ.", "רַב שֵׁשֶׁת מַהְדַּר אַפֵּיהּ וְגָרֵיס. אָמַר: אֲנַן בְּדִידַן וְאִינְהוּ בְּדִידְהוּ.", "אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: לְעוֹלָם יַשְׁלִים אָדָם פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר. שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם.", "וַאֲפִילּוּ ״עֲטָרוֹת וְדִיבֹן״. שֶׁכָּל הַמַּשְׁלִים פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר מֵאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו.", "רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי סָבַר לְאַשְׁלוֹמִינְהוּ לְפָרָשְׁיָיתָא דְּכֹלָּא שַׁתָּא בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי, תְּנָא לֵיהּ חִיָּיא בַּר רַב מִדִּפְתִּי: כְּתִיב: ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב״.", "וְכִי בְּתִשְׁעָה מִתְעַנִּין?! וַהֲלֹא בַּעֲשָׂרָה מִתְעַנִּין! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בִּתְשִׁיעִי, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי.", "סָבַר לְאַקְדּוֹמִינְהוּ, אָמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא, תְּנֵינָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקְדִּים וְשֶׁלֹּא יְאַחֵר.", "כְּדַאֲמַר לְהוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְנֵיהּ: אַשְׁלִימוּ פָּרָשְׁיוֹתַיְיכוּ עִם הַצִּבּוּר שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם.", "וְהִזָּהֲרוּ בִּוְרִידִין כְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּרִידִין.", "וְהִזָּהֲרוּ בְּזָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ. דְּאָמְרִינַן: לוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָּחוֹת בָּאָרוֹן.", "אָמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵיהּ: כְּשֶׁאַתֶּם חוֹתְכִין בָּשָׂר, אַל תַּחְתְּכוּ עַל גַּב הַיָּד. אִיכָּא דְאָמְרִי: מִשּׁוּם סַכָּנָה. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: מִשּׁוּם קִלְקוּל סְעוּדָה.", "וְאַל תֵּשְׁבוּ עַל מִטַּת אֲרַמִּית, וְאַל תַּעַבְרוּ אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. וְאַל תֵּשְׁבוּ עַל מִטַּת אֲרַמִּית, אִיכָּא דְאָמְרִי לָא תִּגְנוֹ בְּלָא קְרִיאַת שְׁמַע, וְאִיכָּא דְאָמְרִי דְּלָא תִּנְסְבוּ גִּיּוֹרְתָא. וְאִיכָּא דְאָמְרִי, אֲרַמִּית מַמָּשׁ.", "וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְרַב פָּפָּא. דְּרַב פָּפָּא אֲזַל לְגַבֵּי אֲרַמִּית, הוֹצִיאָה לוֹ מִטָּה. אָמְרָה לוֹ: שֵׁב! אָמַר לָהּ: אֵינִי יוֹשֵׁב, עַד שֶׁתַּגְבִּיהִי אֶת הַמִּטָּה. הִגְבִּיהָה אֶת הַמִּטָּה וּמָצְאוּ שָׁם תִּינוֹק מֵת. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: אָסוּר לֵישֵׁב עַל מִטַּת אֲרַמִּית.", "וְאַל תַּעַבְרוּ אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין — מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבוֹר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין.", "אָמַר אַבָּיֵי: וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא, אֲבָל אִיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא — לֵית לָן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵיכָּא בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִינָא, אֲבָל אִיכָּא בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִינָא — לֵית לָן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא דָּרֵי טוּנָא, וְלָא רָהֵיט, וְלָא מַנַּח תְּפִילִּין, אֲבָל אִיכָּא חַד מֵהָנָךְ — לֵית לַן בַּהּ.", "תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַמָּדִיִּים, כְּשֶׁחוֹתְכִין אֶת הַבָּשָׂר — אֵין חוֹתְכִין אֶלָּא עַל גַּבֵּי הַשּׁוּלְחָן, כְּשֶׁנּוֹשְׁקִין — אֵין נוֹשְׁקִין אֶלָּא עַל גַּב הַיָּד, וּכְשֶׁיּוֹעֲצִין — אֵין יוֹעֲצִין אֶלָּא בַּשָּׂדֶה.", "אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מַאי קְרָאָה ״וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ״.", "תַּנְיָא אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַפַּרְסִיִּים: הֵן צְנוּעִין בַּאֲכִילָתָן, וּצְנוּעִין בְּבֵית הַכִּסֵּא, וּצְנוּעִין בְּדָבָר אַחֵר.", "״אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי״, תָּנֵי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ הַפַּרְסִיִּים הַמְקוּדָּשִׁין וּמְזוּמָּנִין לְגֵיהִנָּם.", "רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר וְכוּ׳: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל.", "תַּנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּלַּיְלָה, אַחַת קוֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר וְאַחַת לְאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וְיוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה.", "הָא גוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּלַּיְלָה, אַלְמָא לְאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר לֵילְיָא הוּא, וַהֲדַר תָּנֵי: יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה, אַלְמָא יְמָמָא הוּא!", "לָא — לְעוֹלָם לֵילְיָא הוּא. וְהָא דְּקָרֵי לֵיהּ ״יוֹם״ — דְּאִיכָּא אִינָשֵׁי דְּקָיְימִי בְּהַהִיא שַׁעְתָּא.", "אָמַר רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי.", "אִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא דְּרַב אַחָא בַּר חֲנִינָא אַהָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּיּוֹם, אַחַת קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה, וְאַחַת לְאַחַר הַנֵּץ הַחַמָּה, וְיוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ, אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה.", "הָא גוּפָא קַשְׁיָא. אָמְרַתְּ פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּיּוֹם, אַלְמָא קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה יְמָמָא הוּא, וַהֲדַר תָּנֵי יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה, אַלְמָא לֵילְיָא הוּא!", "לָא, לְעוֹלָם יְמָמָא הוּא, וְהַאי דְּקָרוּ לֵיהּ ״לֵילְיָא״ — דְּאִיכָּא אִינָשֵׁי דְּגָנוּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא.", "אָמַר רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַבִּי זֵירָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״.", "כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אֲמַר: הָא דְּרַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר.", "דְּהָהוּא זוּגָא דְּרַבָּנַן דְּאִשְׁתַּכּוּר בְּהִלּוּלָא דִּבְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אֲמַר: כְּדַאי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק.", "מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָּנָיו וְכוּ׳:", "וְעַד הַשְׁתָּא לָא שְׁמִיעַ לְהוּ הָא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל?!", "הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: רַבָּנַן פְּלִיגִי עִילָּווֹךְ, וְיָחִיד וְרַבִּים, הֲלָכָה כְּרַבִּים, אוֹ דִּלְמָא רַבָּנַן כְּווֹתָךְ סְבִירָא לְהוּ, וְהַאי דְּקָאָמְרִי ״עַד חֲצוֹת״ — כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה. אָמַר לְהוּ: רַבָּנָן כְּווֹתִי סְבִירָא לְהוּ, וְחַיָּיבִין אַתֶּם. וְהַאי דְּקָאָמְרִי ״עַד חֲצוֹת״ — כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה.", "וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא וְכוּ׳:", "וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מִי קָאָמַר ״עַד חֲצוֹת״ דְּקָתָנֵי ״וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ״?", "הָכִי קָאָמַר לְהוּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִבְנֵיהּ: אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן דְּקָאָמְרִי ״עַד חֲצוֹת״, מִצְוָתָהּ עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְהַאי דְּקָא אָמְרִי עַד חֲצוֹת — כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה.", "הֶקְטֵר חֲלָבִים וְכוּ׳.", "וְאִילּוּ אֲכִילַת פְּסָחִים לָא קָתָנֵי.", "וּרְמִינְהִי: קְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית, וְהַלֵּל בְּלֵילֵי פְּסָחִים, וַאֲכִילַת פֶּסַח, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר!", "אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הָא רַבִּי עֲקִיבָא. דְּתַנְיָא: ״וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, מַה לְּהַלָּן עַד חֲצוֹת, אַף כָּאן עַד חֲצוֹת.", "אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״בְּחִפָּזוֹן״, עַד שְׁעַת חִפָּזוֹן. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּלַּיְלָה״?", "יָכוֹל יְהֵא נֶאֱכָל כְּקָדָשִׁים בַּיּוֹם תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּלַּיְלָה״, בַּלַּיְלָה הוּא נֶאֱכָל, וְלֹא בַּיּוֹם.", "בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה דְּאִית לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה, אִצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב לֵיהּ ״הַזֶּה״. אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא הַאי ״הַזֶּה״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?", "לְמַעוֹטֵי לַיְלָה אַחֵר הוּא דַּאֲתָא, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּפֶסַח קָדָשִׁים קַלִּים, וּשְׁלָמִים קָדָשִׁים קַלִּים, מָה שְׁלָמִים נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד — אַף פֶּסַח נֶאֱכָל שְׁתֵּי לֵילוֹת בִּמְקוֹם שְׁנֵי יָמִים, וִיהֵא נֶאֱכָל לִשְׁנֵי לֵילוֹת וְיוֹם אֶחָד. קָמַשְׁמַע לָן ״בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, בַּלַּיְלָה הַזֶּה הוּא נֶאֱכָל וְאֵינוֹ נֶאֱכָל בְּלַיְלָה אַחֵר.", "וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה", "מִ״לֹּא תוֹתִירוּ עַד בֹּקֶר״ נָפְקָא.", "וְרַבִּי עֲקִיבָא — אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא מַאי ״בֹּקֶר״ — בֹּקֶר שֵׁנִי.", "וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לָךְ: כָּל ״בֹּקֶר״ — בֹּקֶר רִאשׁוֹן הוּא.", "וְהָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי. דְּתַנְיָא, ״שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם״.", "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״בָּעֶרֶב״ אַתָּה זוֹבֵחַ, וּ״כְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ״ אַתָּה אוֹכֵל, וּ״מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם״ אַתָּה שׂוֹרֵף. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר ״בָּעֶרֶב״ אַתָּה זוֹבֵחַ ״כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ״ אַתָּה אוֹכֵל וְעַד מָתַי אַתָּה אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ — עַד ״מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם״.", "אָמַר רַבִּי אַבָּא: הַכֹּל מוֹדִים כְּשֶׁנִּגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לֹא נִגְאֲלוּ אֶלָּא בָּעֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹצִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה״, וּכְשֶׁיָּצְאוּ — לֹא יָצְאוּ אֶלָּא בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה״.", "עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל שְׁעַת חִפָּזוֹן, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה סָבַר: מַאי ״חִפָּזוֹן״ — חִפָּזוֹן דְּמִצְרַיִם.", "וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: מַאי ״חִפָּזוֹן״ — חִפָּזוֹן דְּיִשְׂרָאֵל.", "תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״הוֹצִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה״: וְכִי בַּלַּיְלָה יָצְאוּ? וַהֲלֹא לֹא יָצְאוּ אֶלָּא בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה״! אֶלָּא, מְלַמֵּד שֶׁהִתְחִילָה לָהֶם גְּאוּלָּה מִבָּעֶרֶב.", "״דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם״ וְגוֹ׳. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: אֵין ״נָא״ אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, לֵךְ וֶאֱמוֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, שַׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, שֶׁלֹּא יֹאמַר", "אוֹתוֹ צַדִּיק, ״וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם״ — קִייֵּם בָּהֶם, ״וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל״ — לֹא קִייֵּם בָּהֶם.", "אָמְרוּ לוֹ: וּלְוַאי שֶׁנֵּצֵא בְּעַצְמֵנוּ! מָשָׁל: לְאָדָם שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ בְּנֵי אָדָם: מוֹצִיאִין אוֹתְךָ לְמָחָר מִבֵּית הָאֲסוּרִין, וְנוֹתְנִין לְךָ מָמוֹן הַרְבֵּה, וְאוֹמֵר לָהֶם: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הוֹצִיאוּנִי הַיּוֹם, וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ כְּלוּם.", "״וַיַּשְׁאִלוּם״, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: מְלַמֵּד שֶׁהִשְׁאִילוּם בְּעַל כָּרְחָם. אִיכָּא דְאָמְרִי בְּעַל כָּרְחָם דְּמִצְרַיִם, וְאִיכָּא דְאָמְרִי בְּעַל כָּרְחָם דְּיִשְׂרָאֵל.", "מַאן דְּאָמַר בְּעַל כָּרְחָם דְּמִצְרַיִם — דִּכְתִיב: ״וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל״. מַאן דְּאָמַר בְּעַל כָּרְחָם דְּיִשְׂרָאֵל — מִשּׁוּם מַשּׂוֹי.", "״וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם״. אָמַר רַבִּי אַמֵּי מְלַמֵּד שֶׁעֲשָׂאוּהָ כִּמְצוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, עֲשָׂאוּהָ כִּמְצוּלָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגִים.", "״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: אֲנִי הָיִיתִי עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד זֶה, וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת.", "אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּיָּה לַצָּרָה בִּשְׁעָתָהּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם ״אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם״.", "״עֲנֵנִי ה׳ עֲנֵנִי״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָה אָמַר אֵלִיָּהוּ עֲנֵנִי שְׁתֵּי פְּעָמִים? מְלַמֵּד שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ״עֲנֵנִי״ — שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל כָּל אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ, וַ״עֲנֵנִי״ — שֶׁתַּסִּיחַ דַּעְתָּם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים הֵם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחוֹרַנִּית״:", "מַתְנִי׳ מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית? מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בֵּין תְּכֵלֶת לְכָרָתֵי. וְגוֹמְרָהּ, עַד הָנֵץ הַחַמָּה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ מְלָכִים לַעֲמוֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת.", "הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ — לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה.", "גְּמָ׳ מַאי בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן? אִילֵּימָא בֵּין גְּבָבָא דְעַמְרָא חִיוָּרָא לִגְבָבָא דְעַמְרָא דִתְכֵלְתָּא — הָא בְּלֵילְיָא נָמֵי מִידָּע יָדְעִי. אֶלָּא, בֵּין תְּכֵלֶת שֶׁבָּהּ לְלָבָן שֶׁבָּהּ.", "תַּנְיָא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין זְאֵב לְכֶלֶב. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בֵּין חֲמוֹר לְעָרוֹד. וַאֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ רָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת, וְיַכִּירֶנּוּ.", "אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים. אָמַר אַבָּיֵי: לִתְפִילִּין כַּאֲחֵרִים. לִקְרִיאַת שְׁמַע כְּוָתִיקִין. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וָתִיקִין הָיוּ גּוֹמְרִין אוֹתָהּ עִם הָנֵץ הַחַמָּה.", "תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: וָתִיקִין הָיוּ גּוֹמְרִין אוֹתָהּ עִם הָנֵץ הַחַמָּה, כְּדֵי שֶׁיִּסְמוֹךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה, וְנִמְצָא מִתְפַּלֵּל בַּיּוֹם.", "אָמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי קְרָאָה — ״יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים״.", "הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי בֶּן אֶלְיָקִים מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא דְבִירוּשָׁלַיִם: כָּל הַסּוֹמֵךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה אֵינוֹ נִזּוֹק כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ.", "אָמַר רַבִּי זֵירָא: אִינִי?! וְהָא אֲנָא סְמַכִי וְאִיתְּזַקִי! אֲמַר לֵיהּ: בְּמַאי אִיתְּזַקְתְּ — דְּאַמְטֵיִית אָסָא לְבֵי מַלְכָּא. הָתָם נָמֵי מִבְּעֵי לָךְ לְמֵיהַב אַגְרָא לְמִחְזֵי אַפֵּי מַלְכָּא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לָרוּץ לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִילּוּ לִקְרַאת מַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁאִם יִזְכֶּה — יַבְחִין בֵּין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם!", "אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אִלָּעָא לְעוּלָּא: כִּי עָיְילַתְּ לְהָתָם שְׁאֵיל בִּשְׁלָמָא דְּרַב בְּרוֹנָא אֲחִי בְּמַעֲמַד כָּל הַחֲבוּרָה, דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא וְשָׂמֵחַ בְּמִצְוֹת. זִימְנָא חֲדָא סְמַךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה וְלָא פְּסֵיק חוּכָא מִפּוּמֵּיהּ כּוּלֵּיהּ יוֹמָא.", "הֵיכִי מָצֵי סָמֵיךְ? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִלָּה הוּא אוֹמֵר: ״ה׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח״, וּלְבַסּוֹף הוּא אוֹמֵר: ״יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְגוֹ׳״!", "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תְּהֵא בִּתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית.", "וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא — זֶהוּ הַסּוֹמֵךְ גְּאוּלָּה שֶׁל עַרְבִית לִתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית!", "אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תְּהֵא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה.", "רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא אַכּוּלְּהוּ, וְכֵיוָן דְּקַבְעוּהָ רַבָּנַן בִּתְפִלָּה — כִּתְפִלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא.", "דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, עַרְבִית הֵיכִי מָצֵי סָמֵיךְ, וְהָא בָּעֵי לְמֵימַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״! אֶלָּא כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן הַשְׁכִּיבֵנוּ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. הָכִי נָמֵי כֵּיוָן דְּקַבְעוּהָ רַבָּנַן בִּתְפִלָּה — כִּתְפִלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא.", "מִכְּדֵי, הַאי ״יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי״ מַשְׁמַע לִבְסוֹף, וּמַשְׁמַע מֵעִיקָּרָא דְּבָעֵינָא לְמֵימַר. מַאי טַעְמָא תַּקְּנוּהוּ רַבָּנַן לְאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת? לֵימְרוּ מֵעִיקָּרָא!", "אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: הוֹאִיל וְלֹא אֲמָרוֹ דָּוִד אֶלָּא לְאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה פָּרָשִׁיּוֹת, לְפִיכָךְ תַּקִּינוּ רַבָּנַן לְאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת.", "הָנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה?! תְּשַׁע עֶשְׂרֵה הָוְיָן!", "״אַשְׁרֵי הָאִישׁ״ וְ״לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם״ חֲדָא פָּרָשָׁה הִיא.", "דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מֵאָה וְשָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אָמַר דָּוִד, וְלֹא אָמַר ״הַלְלוּיָהּ״ עַד שֶׁרָאָה בְּמַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ הַלְלוּיָהּ״.", "הָנֵי מֵאָה וְשָׁלֹשׁ? מֵאָה וְאַרְבַּע הָוְיָין! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ ״אַשְׁרֵי הָאִישׁ״ וְ״לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם״ חֲדָא פָּרָשָׁה הִיא.", "דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:", "כָּל פָּרָשָׁה שֶׁהָיְתָה חֲבִיבָה עַל דָּוִד, פָּתַח בָּהּ בְּ״אַשְׁרֵי״ וְסִייֵּם בָּהּ בְּ״אַשְׁרֵי״. פָּתַח בְּ״אַשְׁרֵי״, דִּכְתִיב: ״אַשְׁרֵי הָאִישׁ״. וְסִייֵּם בְּ״אַשְׁרֵי״, דִּכְתִיב: ״אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ״.", "הָנְהוּ בִּרְיוֹנֵי דַּהֲווֹ בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר וַהֲווֹ קָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ טוּבָא. הֲוָה קָא בָּעֵי רַבִּי מֵאִיר רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ כִּי הֵיכִי דְּלֵימוּתוּ. אָמְרָה לֵיהּ בְּרוּרְיָא דְּבֵיתְהוּ: מַאי דַּעְתָּךְ — מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״, מִי כְּתִיב ״חוֹטְאִים״? ״חַטָּאִים״ כְּתִיב.", "וְעוֹד, שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״, כֵּיוָן דְּ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״ ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״? אֶלָּא בְּעִי רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ דְּלַהְדְּרוּ בִּתְשׁוּבָה, ״וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״.", "בְּעָא רַחֲמֵי עִלָּוַיְהוּ, וַהֲדַרוּ בִּתְשׁוּבָה.", "אֲמַר לַהּ הַהוּא מִינָא לִבְרוּרְיָא: כְּתִיב ״רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה״, מִשּׁוּם דְּלֹא יָלָדָה — רָנִּי?", "אֲמַרָה לֵיהּ: שָׁטְיָא, שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא, דִּכְתִיב: ״כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה׳״.", "אֶלָּא מַאי ״עֲקָרָה לֹא יָלָדָה״ — רָנִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁדּוֹמָה לְאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלְדָה בָּנִים לְגֵיהִנָּם כְּוָתַיְיכוּ.", "אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי אֲבָהוּ, כְּתִיב: ״מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ״, וּכְתִיב: ״לְדָוִד מִכְתָּם בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי שָׁאוּל בַּמְּעָרָה״. הֵי מַעֲשֶׂה הֲוָה בְּרֵישָׁא? מִכְּדִי מַעֲשֵׂה שָׁאוּל הֲוָה בְּרֵישָׁא, לִכְתּוֹב בְּרֵישָׁא.", "אֲמַר לֵיהּ: אַתּוּן דְּלָא דָּרְשִׁיתוּן סְמוּכִין — קַשְׁיָא לְכוּ, אֲנַן דְּדָרְשִׁינַן סְמוּכִים — לָא קַשְׁיָא לַן.", "דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סְמוּכִין מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר״.", "לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת אַבְשָׁלוֹם לְפָרָשַׁת גּוֹג וּמָגוֹג — שֶׁאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁמּוֹרֵד בְּרַבּוֹ?! אַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ: כְּלוּם יֵשׁ בֵּן שֶׁמּוֹרֵד בְּאָבִיו? אֶלָּא הֲוָה, הָכָא נָמֵי הֲוָה.", "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. מַאי דִּכְתִיב, ״פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ״. כְּנֶגֶד מִי אָמַר שְׁלֹמֹה מִקְרָא זֶה? — לֹא אֲמָרוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד דָּוִד אָבִיו, שֶׁדָּר בַּחֲמִשָּׁה עוֹלָמִים, וְאָמַר שִׁירָה.", "דָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ״.", "יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם וְנִסְתַּכֵּל בְּכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרְכוּ ה׳ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ בָּרְכוּ ה׳ כָּל צְבָאָיו וְגוֹ׳״.", "יָנַק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ וְנִסְתַּכֵּל בְּדַדֶּיהָ וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו״.", "מַאי ״כָּל גְּמוּלָיו״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שֶׁעָשָׂה לָהּ דַּדִּים בִּמְקוֹם בִּינָה.", "טַעְמָא מַאי? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם עֶרְוָה. רַב מַתְנָא אָמַר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינַק מִמְּקוֹם הַטִּנּוֹפֶת.", "רָאָה בְּמַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים, וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ הַלְלוּיָהּ״.", "נִסְתַּכֵּל בְּיוֹם הַמִּיתָה, וְאָמַר שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳, ה׳ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ״.", "מַאי מַשְׁמַע דְּעַל יוֹם הַמִּיתָה נֶאֱמַר? אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא, מִסֵּיפָא דְעִנְיָינָא, דִּכְתִיב: ״תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְגוֹ׳״.", "רַב שִׁימִי בַּר עוּקְבָא וְאָמְרִי לַהּ מָר עוּקְבָא, הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, וַהֲוָה מְסַדַּר אַגָּדָתָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אֲמַר לֵיהּ: מַאי דִּכְתִיב, ״בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ״? אֲמַר לֵיהּ: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם צָר צוּרָה עַל גַּבֵּי הַכּוֹתֶל, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהָטִיל בָּהּ רוּחַ וּנְשָׁמָה קְרָבַיִם וּבְנֵי מֵעַיִם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, צָר צוּרָה בְּתוֹךְ צוּרָה וּמֵטִיל בָּהּ רוּחַ וּנְשָׁמָה קְרָבַיִם וּבְנֵי מֵעַיִם. וְהַיְינוּ דְּאָמְרָה חַנָּה: ״אֵין קָדוֹשׁ כַּה׳ כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ״.", "מַאי ״אֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ״ — אֵין צַיָּיר כֵּאלֹהֵינוּ.", "מַאי ״כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ״? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר מְנַסְיָא: אַל תִּקְרֵי ״כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ״, אֶלָּא ״אֵין לְבַלּוֹתֶךָ״. שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם: מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — מַעֲשֵׂה יָדָיו מְבַלִּין אוֹתוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַלֶּה מַעֲשָׂיו.", "אֲמַר לֵיהּ, אֲנָא הָכִי קָא אָמֵינָא לָךְ: הָנֵי חֲמִשָּׁה ״בָּרְכִי נַפְשִׁי״ כְּנֶגֶד מִי אֲמָרָן דָּוִד? לֹא אֲמָרָן אֶלָּא כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶגֶד נְשָׁמָה.", "מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא כָּל הָעוֹלָם — אַף נְשָׁמָה מְלֵאָה אֶת כָּל הַגּוּף. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה — אַף נְשָׁמָה רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ — אַף נְשָׁמָה זָנָה אֶת כָּל הַגּוּף. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָהוֹר — אַף נְשָׁמָה טְהוֹרָה. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בְּחַדְרֵי חֲדָרִים — אַף נְשָׁמָה יוֹשֶׁבֶת בְּחַדְרֵי חֲדָרִים. יָבֹא מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְבָרִים הַלָּלוּ וִישַׁבֵּחַ לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְבָרִים הַלָּלוּ.", "אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מַאי דִּכְתִיב ״מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר״ — מִי כְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים, בֵּין חִזְקִיָּהוּ לִישַׁעְיָהוּ. חִזְקִיָּהוּ אֲמַר: לֵיתֵי יְשַׁעְיָהוּ גַּבַּאי, דְּהָכִי אַשְׁכְּחַן בְּאֵלִיָּהוּ דַּאֲזַל לְגַבֵּי אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל אַחְאָב״. יְשַׁעְיָהוּ אֲמַר: לֵיתֵי חִזְקִיָּהוּ גַּבַּאי דְּהָכִי אַשְׁכְּחַן בִּיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב דַּאֲזַל לְגַבֵּי אֱלִישָׁע.", "מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — הֵבִיא יִסּוּרִים עַל חִזְקִיָּהוּ, וְאָמַר לוֹ לִישַׁעְיָהוּ: לֵךְ וּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה וְגוֹ׳״. מַאי ״כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה״: מֵת אַתָּה — בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא תִחְיֶה — לָעוֹלָם הַבָּא.", "אֲמַר לֵיהּ: מַאי כּוּלֵּי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּלָא עֲסַקְתְּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה. אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דַּחֲזַאי לִי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ דְּנָפְקִי מִינַּאי בְּנִין דְּלָא מְעַלּוּ.", "אֲמַר לֵיהּ: בַּהֲדֵי כַּבְשֵׁי דְרַחֲמָנָא לְמָה לָךְ? מַאי דְּמִפַּקְּדַתְּ אִיבְּעִי לָךְ לְמֶעְבַּד, וּמָה דְנִיחָא קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא — לַעֲבֵיד.", "אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא הַב לִי בְּרַתָּךְ, אֶפְשָׁר דְּגָרְמָא זְכוּתָא דִידִי וְדִידָךְ, וְנָפְקִי מִנַּאי בְּנִין דִּמְעַלּוּ. אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵירָה. אֲמַר לֵיהּ: בֶּן אָמוֹץ, כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וָצֵא!", "כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא, אֲפִילּוּ חֶרֶב חַדָּה מוּנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים.", "אִתְּמַר נָמֵי, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֲפִילּוּ חֶרֶב חַדָּה מוּנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל״."], "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Vocalized Aramaic", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד", "text": ["Benayahu ben Yehoyada corresponds to the Sanhedrin, since he was the head of the Sanhedrin, and Evyatar corresponds to the Urim VeTummim, as Evyatar ben Ahimelekh the priest would oversee inquiries directed to the Urim VeTummim (see I Samuel 23:9).", "And so it says regarding Benayahu ben Yehoyada’s position as head of the Sanhedrin: “And Benayahu ben Yehoyada was over the Kereti and over the Peleti” (II Samuel 20:23). And why was the Sanhedrin called Kereti UPeleti? It was called Kereti because they were decisive [koretim] in their pronouncements. It was called Peleti because their pronouncements and wisdom were wondrous [mufla’im]. The head of the Kereti UPeleti was the head of the Sanhedrin. According to the order of the verse, upon being instructed by King David to go to war, the Sages first consulted with Ahitophel, then with the Sanhedrin, then they would ask the Urim VeTummim, and only thereafter was the general of the king’s army, Yoav, given the command to ready the military for battle.", "Rav Yitzḥak bar Adda, and some say Rav Yitzḥak, son of Rav Idi, said: From what verse is it derived that David’s lyre would wake him at midnight? “Awake, my glory; awake, harp and lyre; I will wake the dawn” (Psalms 57:9). This means that the playing lyre has already woken, and now I must engage in Torah study until dawn.", "Rabbi Zeira offered a different solution to the question of whether Moses and David knew exactly when it was midnight and said: Moses certainly knew when it was midnight, and David also knew.", "The Gemara asks: If David knew, then why did he need the lyre? The Gemara answers: He needed the lyre to wake him from his sleep.", "Similarly with regard to Moses, since Moses knew the precise moment of midnight, why did he say: About midnight, instead of: At midnight? Moses did so because he maintained: Lest Pharaoh’s astrologers err and believe midnight to be earlier. Since no disaster would have occurred, they would say: Moses is a liar. Moses spoke in accordance with the principle articulated by the Master: Accustom your tongue to say: I do not know, lest you become entangled in a web of deceit.", "Rav Ashi said: This question is unfounded, as Moses was standing at midnight of the thirteenth, leading into the fourteenth, when he pronounced his prophecy, and Moses told Israel that the Holy One, Blessed be He, said that tomorrow, at the exact time like midnight tonight, I will go out into the midst of Egypt. This indicates that the passage should not be understood to mean about midnight, an approximation; but rather, like midnight, as a comparison, likening midnight tomorrow to midnight tonight.", "The Gemara further explores King David’s character. It is said: “A prayer of David…Keep my soul, for I am pious” (Psalms 86:1–2). Levi and Rabbi Yitzḥak debated the meaning of this verse and how David’s piety is manifest in the fact that he went beyond his fundamental obligations. One said: David’s declaration of piety referred to his awakening during the night to pray, and so said David before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, am I not pious? As all of the kings of the East and the West sleep until the third hour of the day, but although I am a king like them, “At midnight I rise to give thanks” (Psalms 119:62).", "And the other Sage said: David said the following before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, am I not pious? For all of the kings of the East and the West sit in groups befitting their honored status, but I sit as a judge who issues rulings for the people. Women come with questions of ritual impurity and my hands become soiled with their blood as I labor to determine whether or not it is blood of impurity and she has menstruating woman status, and with a fetus that miscarried at a stage of development before it was clear whether or not it is considered a birth, and with placenta, which women sometimes discharge unrelated to the birth of a child (see Leviticus 15:19–30 with regard to blood, and 12:1–8 with regard to miscarriage and placenta). King David went to all this trouble in order to render a woman ritually pure and consequently permitted to her husband. If, after examination, a Sage declares the woman ritually pure, she is permitted to be with her husband, which leads to increased love and affection, and ultimately to procreation (Rabbi Yoshiyahu Pinto). And not only do I engage in activity considered to be beneath the station of a king, but I consult my teacher, Mefivoshet, son of King Saul’s son, Jonathan, with regard to everything that I do. I say to him: Mefivoshet, my teacher, did I decide properly? Did I convict properly? Did I acquit properly? Did I rule ritually pure properly? Did I rule ritually impure properly? And I was not embarrassed. Forgoing royal dignity should make me worthy to be called pious.", "Rav Yehoshua, son of Rav Idi, said: What verse alludes to this? “And I speak Your testimonies before kings and I will not be ashamed” (Psalms 119:46). This verse alludes both to David’s commitment to Torah, in contrast to the kings of the East and the West, as well as to the fact that he was not ashamed to discuss matters of Torah with Mefivoshet, a descendant of kings. David was not afraid to have his mistakes corrected by Mefivoshet.", "It was taught in a Tosefta from a tannaitic tradition: His name was not Mefivoshet, but rather Ish Boshet was his name. Why was Ish Boshet referred to as Mefivoshet? Because he would embarrass [mevayesh] David in matters of halakha. According to this approach, Mefivoshet is an abbreviation of boshet panim, embarrassment. Because David was not embarrassed to admit his errors, he merited that Kilav, who, according to tradition, was exceedingly wise, would descend from him.", "Rabbi Yoḥanan said: His name was not Kilav; rather, his name was Daniel, as it appears in a different list of David’s descendants. Why was he called Kilav? Because he would embarrass [makhlim] Mefivoshet, the teacher or authority figure [av] in matters of halakha.", "In his book of wisdom, Solomon said about this wise son: “My son, if your heart is wise, my heart will be glad, even mine” (Proverbs 23:15), as David enjoyed witnessing his son Kilav develop into a Torah luminary to the extent that Kilav was able to respond to Mefivoshet. And Solomon says about Kilav: “Be wise, my son, and make my heart glad, that I may respond to those who taunt me” (Proverbs 27:11).", "With regard to David’s statement, “Keep my soul, for I am pious,” the Gemara asks: Did David call himself pious? Isn’t it written: “If I had not [luleh] believed to look upon the goodness of the Lord in the land of the living” (Psalms 27:13). The dots that appear over the word luleh in the text indicate doubt and uncertainty of his piety, and whether he was deserving of a place in the land of the living (see Avot DeRabbi Natan 34). In the name of Rabbi Yosei, it was taught in a Tosefta: Why do dots appear over the word luleh, as if there are some reservations? Because David said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe. I have every confidence in You that You grant an excellent reward to the righteous in the World-to-Come since God’s ultimate goodness is manifest in the land of eternal life, but I still harbor uncertainty with regard to myself, and I do not know whether or not I definitely have a portion among them. In any case, apparently David was uncertain whether or not he deserved to receive a portion of God’s reward for the righteous; how, then, could he characterize himself as pious?", "The Gemara responds: His concern does not prove anything, as King David knew that he was pious. He was simply concerned lest a transgression that he might commit in the future will cause him to lose his opportunity to look upon the goodness of the Lord in the land of the living.", "The Gemara cites a proof that there is room for one to fear lest he commit a transgression in the future in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov bar Idi, as Rabbi Ya’akov bar Idi raised a contradiction between two verses. It is written that God told Jacob in his vision of the ladder: “Behold, I am with you and I guard you wherever you go” (Genesis 28:15), yet when Jacob returned to Canaan and realized that Esau was coming to greet him, it is written: “And Jacob became very afraid, and he was pained” (Genesis 32:8). Why did Jacob not rely on God’s promise? Jacob had concerns and said to himself: Lest a transgression that I might have committed after God made His promise to me will cause God to revoke His promise of protection.", "Apparently, at times, transgression does cause God’s promise to go unfulfilled, as it was taught explicitly in a baraita with regard to the ostensibly redundant language in a verse in the Song of the Sea: “Until Your people will cross, Lord, until the people You have acquired will cross. You bring them in and plant them in the mountain of Your inheritance, the place, Lord, which You made for Your dwelling” (Exodus 15:16–17).", "The Gemara interprets homiletically that until Your people will cross refers to the first entry into Eretz Yisrael during the time of Joshua, while until the people You have acquired pass over refers to the second entry following the exile in Babylonia. Based on the juxtaposition of these two entries in this single verse, the Sages said: Israel was worthy of having a miracle performed on its behalf in the time of Ezra the scribe, just as one was performed on their behalf in the time of Joshua bin Nun. However, transgression caused the absence of a miracle.", "The Gemara returns to explain what we learned in the mishna: And the Rabbis say: The time for the recitation of the evening Shema is until midnight. The Gemara asks: In accordance with whose opinion do they hold in explaining the verse: “When you lie down”? If they explain this verse in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who says that “when you lie down” is the time when people customarily go to sleep, then let the Rabbis also say that the time for the recitation of Shema extends, in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, until the end of the first watch.", "And if they explain this verse in accordance with the opinion of Rabban Gamliel who says that “when you lie down” refers to the entire night, then let the Rabbis also say that one may recite the evening Shema until dawn, in accordance with the opinion of Rabban Gamliel.", "The Gemara answers: Actually, the Rabbis hold in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, and the fact that they say until midnight is in order to distance a person from transgression. As it was taught in a baraita, the Rabbis created a “fence” for their pronouncements with regard to the recitation of Shema in order to prevent a situation where a person comes home from the field in the evening, tired from his day’s work, and knowing that he is permitted to recite Shema until dawn says to himself: I will go home, eat a little, drink a little, sleep a little and then I will recite Shema and recite the evening prayer. In the meantime, he is overcome by sleep and ends up sleeping all night. However, since one is concerned lest he fall asleep and fail to wake up before midnight in order to recite Shema at the appropriate time, he will come from the field in the evening, enter the synagogue, and until it is time to pray, he will immerse himself in Torah. If he is accustomed to reading the Bible, he reads. If he is accustomed to learning mishnayot, a more advanced level of study, he learns. And then he recites Shema and prays as he should. When he arrives home, he eats his meal with a contented heart and recites a blessing.", "The baraita concludes with a warning: Anyone who transgresses the pronouncements of the Sages is liable to receive the death penalty.", "This is a startling conclusion. What is different in all other places that it is not taught that one is liable to receive the death penalty and what is different here that it is taught that he is liable to receive the death penalty? There is no unique stringency apparent in the rabbinic restriction on the recitation of Shema.", "The Gemara offers two answers, explaining that the conclusion of the baraita essentially stems not from the magnitude of the transgression, but rather from concern that the “fence” created around this particular mitzva may be neglected. If you wish, say that one returning from work is quite anxious to go to sleep, and due to the risk that he will be overcome by sleep, he must be particularly vigilant in the recitation of Shema. And if you wish, say instead that strong language is employed here in order to exclude the opinion of he who says that although the morning prayer and the afternoon prayer are mandatory, the evening prayer is optional. Therefore, it teaches us that the evening prayer is mandatory, and anyone who transgresses the pronouncement of the Sages in this regard is liable to receive the death penalty.", "In this baraita, the Master said that when one returns from work in the evening, he enters the synagogue, recites Shema, and prays. From this baraita, we see that at night, just as during the day, one first recites Shema and then prays. This supports the opinion of Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Yoḥanan said: Who is assured of a place in the World-to-Come? It is one who juxtaposes the blessing of redemption, recited after Shema, to the evening prayer. Rabbi Yehoshua ben Levi says: The prayers were instituted to be recited between the two recitations of Shema. According to Rabbi Yehoshua ben Levi, one recites the morning Shema, then recites all of the prayers and only after the recitation of the evening prayer does he recite the evening Shema.", "Although the practical difference between these two positions is clear, the Gemara seeks to determine: With regard to what do they disagree? What is the basis of their argument?", "The Gemara answers: If you wish, say that they disagree over the interpretation of a verse; if you wish, say instead that they disagree on a point of logic.", "If you say that they disagree on a point of logic, then the argument relates to the redemption recited after Shema, whose focus is the exodus from Egypt, the first redemption. The question is whether that redemption began at night, which would render it appropriate to juxtapose redemption to the blessing of the evening prayers as well, in prayer for immediate redemption. Or, perhaps, the redemption from Egypt only began during the day.", "Rabbi Yoḥanan holds: Redemption occurred in the evening as well; however, the full-fledged redemption was only in the morning. Since the redemption began in the evening, it is appropriate to juxtapose the blessing of redemption to the daily evening prayer. Rabbi Yehoshua ben Levi, on the other hand, holds: Since full-fledged redemption only occurred in the morning, and the redemption of the previous evening was not a full-fledged redemption, there is no need to juxtapose the blessing of redemption to the evening prayer.", "And if you wish, say instead that the dispute between Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi is not a difference over a point of logic, but over the interpretation of a verse. Both derived their opinions from the same verse: “When you lie down, and when you rise.” Both interpreted that the juxtaposition in this verse of the recitation of Shema at night and the recitation of Shema in the morning draws a parallel between them.", "Rabbi Yoḥanan holds: The verse juxtaposes lying down and rising. Just as when one rises, the recitation of Shema is followed by prayer, as everyone agrees that in the morning one juxtaposes redemption to the morning prayer, so too, when one lies down, the recitation of Shema is followed by prayer. And Rabbi Yehoshua ben Levi maintains: The verse juxtaposes lying down and rising in a different sense. Just as when one rises, he recites Shema adjacent to rising from his bed, as the verse, when you rise, means when one awakens, so too when one lies down, he recites Shema adjacent to lying down in his bed. Therefore, the recitation of the evening Shema should be performed as close as possible to the moment when one actually lies down.", "According to Rabbi Yoḥanan, it is a mitzva to recite Shema before the evening prayer. Mar, son of Ravina, raises an objection from a mishna: How can one do that? We learn in a later mishna: In the evening, one recites two blessings prior to the recitation of Shema and two blessings afterward. And if you say that one must juxtapose redemption to prayer, doesn’t he fail to juxtapose redemption to prayer, as he must recite: Help us lie down [hashkivenu], the blessing recited after the blessing of redemption, which constitutes an interruption between redemption and prayer?", "They say in response: Since the Sages instituted the practice of reciting: Help us lie down, it is considered one extended blessing of redemption, and therefore does not constitute an interruption. As if you fail to say that the sections added by the Sages are considered no less significant than the original prayers, then can one juxtapose redemption to prayer even in the morning? Didn’t Rabbi Yoḥanan say: Before every prayer one recites the verse: “Lord, open my lips, that my mouth may declare Your glory” (Psalms 51:17) as a prelude to prayer? Afterward, one recites the verse: “May the words of my mouth and the meditations of my heart be acceptable before You” (Psalms 19:15). Doesn’t the verse: Lord, open my lips, constitute an interruption between redemption and prayer?", "Rather, there, since the Sages instituted that one must recite: Lord, open my lips, it is considered as an extended prayer and not as an interruption. Here, too, with regard to the evening prayer, since the Sages instituted to recite the blessing Help us lie down, it is considered as one extended blessing of redemption.", "Tangential to Rabbi Yoḥanan’s statement that one who juxtaposes redemption and prayer is assured of a place in the World-to-Come, a similar statement is cited. Rabbi Elazar said that Rabbi Avina said: Anyone who recites: “A Psalm of David” (Psalms 145) three times every day is assured of a place in the World-to-Come.", "This statement extolling the significance of this particular chapter of Psalms, usually referred to as ashrei because its recitation is preceded by recitation of the verse, “Happy [ashrei] are those who dwell in Your House, they praise You Selah” (Psalms 84:5), raises the question: What is the reason that such significance is ascribed to this particular chapter?", "If you say that it is because it is arranged alphabetically, then let us say: “Happy are they who are upright in the way” (Psalms 119) where the alphabetical arrangement appears eight times.", "Rather, if you suggest that this particular chapter is recited because it contains praise for God’s provision of sustenance to all of creation: “You open Your hand and satisfy every living thing with favor” (Psalms 145:16), then let him recite the great hallel (Psalms 136), in which numerous praises are written, including: “Who provides food to all flesh, Whose kindness endures forever” (Psalms 136:25).", "Rather, the reason why tehilla leDavid is accorded preference is because it contains both an alphabetic acrostic as well as mention of God’s provision of sustenance to all creation.", "Additionally, with regard to this psalm, Rabbi Yoḥanan said: Why is there no verse beginning with the letter nun in ashrei? Because it contains an allusion to the downfall of the enemies of Israel, a euphemism for Israel itself. As it is written: “The virgin of Israel has fallen and she will rise no more; abandoned in her land, none will raise her up” (Amos 5:2), which begins with the letter nun. Due to this verse, ashrei does not include a verse beginning with the letter nun.", "In order to ease the harsh meaning of this verse, in the West, in Eretz Yisrael, they interpreted it with a slight adjustment: “She has fallen but she shall fall no more; rise, virgin of Israel.” Rav Naḥman bar Yitzḥak adds: Even so, David went and provided support, through divine inspiration. Although King David did not include a verse beginning with the letter nun alluding to Israel’s downfall, he foresaw the verse that would be written by Amos through divine inspiration; and the very next verse, which begins with the letter samekh, reads: “The Lord upholds the fallen and raises up those who are bowed down” (Psalms 145:14). Therefore, through divine inspiration, David offered hope and encouragement; although the virgin of Israel may have fallen, the Lord upholds the fallen.", "After this discussion of the statement that Rabbi Elazar said that Rabbi Avina said, another statement of Rabbi Elazar is cited. Rabbi Elazar bar Avina said: What was said about the angel Michael is greater than what was said about the angel Gabriel. As about Michael, it is written: “And one of the seraphim flew to me” (Isaiah 6:6), indicating that with a single flight, the seraph arrived and performed his mission, while regarding Gabriel, it is written: “The man, Gabriel, whom I had seen at the beginning, in a vision, being caused to fly swiftly, approached close to me about the time of the evening offering” (Daniel 9:21). The double language used in the phrase “to fly swiftly [muaf biaf],” indicates that he did not arrive at his destination in a single flight, but rather, that it took him two flights.", "To Rabbi Elazar bar Avina, it is clear that “one of the seraphim” refers to Michael, and the Gemara asks: From where is it inferred that the one mentioned in the verse is Michael?", "Rabbi Yoḥanan said: This is derived through a verbal analogy between the words one and one. Here, it is written: “And one of the seraphim flew to me” (Isaiah 6:6), and there, it is written: “And behold, Michael, one of the chief ministers of the king, came to my aid” (Daniel 10:13). Since the verse from Daniel refers to Michael as “one,” which aggadic midrash interprets as “the unique one,” so, too, “one of the seraphs” described in Isaiah must also refer to the unique one, Michael.", "This discussion in the Gemara concludes with a Tosefta that arrives at a hierarchy of angels based on the number of flights required by each to arrive at his destination. It was taught in a Tosefta: Michael, as stated above, in one flight; Gabriel, in two flights; Elijah the Prophet, in four flights; and the Angel of Death, in eight flights. During a time of plague, however, when the Angel of Death seems ubiquitous, he arrives everywhere in one flight.", "Rabbi Yehoshua ben Levi said: Even though one recited Shema in the synagogue, it is a mitzva to recite it upon his bed in fulfillment of the verse: “When you lie down.” Rabbi Yosei said: What verse alludes to the fact that one must recite Shema in the evening, upon his bed, as well? “Tremble, and do not sin; say to your heart upon your bed and be still, Selah” (Psalms 4:5). This is understood to mean: Recite Shema, about which it is written, “on your hearts,” upon your bed, and afterward be still and sleep.", "With regard to Rabbi Yehoshua ben Levi’s statement, Rabbi Naḥman said:", "If one is a Torah scholar, he need not recite Shema on his bed since he is always engaged in the study of Torah and will likely fall asleep engrossed in matters of Torah. Abaye said: Even a Torah scholar must recite at least one verse of prayer, such as: “Into Your hand I trust my spirit; You have redeemed me, Lord, God of truth” (Psalms 31:6).", "Incidental to the verse, “Tremble, and do not sin,” the Gemara mentions that Rabbi Levi bar Ḥama said that Rabbi Shimon ben Lakish said: One should always incite his good inclination against his evil inclination, i.e., that one must constantly struggle so that his evil inclination does not lead him to transgression, as it is stated: \"Tremble, and do not sin.\"
If one succeeds and subdues his evil inclination, excellent, but if he does not succeed in subduing it, he should study Torah, as alluded to in the verse: “Say to your heart.”
If he subdues his evil inclination, excellent; if not, he should recite Shema, which contains the acceptance of the yoke of God, and the concept of reward and punishment, as it is stated in the verse: “Upon your bed,” which alludes to Shema, where it says: “When you lie down.”
If he subdues his evil inclination, excellent; if not, he should remind himself of the day of death, whose silence is alluded to in the continuation of the verse: “And be still, Selah.”", "And Rabbi Levi bar Ḥama said that Rabbi Shimon ben Lakish said: God said to Moses, “Ascend to Me on the mountain and be there, and I will give you the stone tablets and the Torah and the mitzva that I have written that you may teach them” (Exodus 24:12), meaning that God revealed to Moses not only the Written Torah, but all of Torah, as it would be transmitted through the generations.
The “tablets” are the ten commandments that were written on the tablets of the Covenant,
the “Torah” is the five books of Moses.
The “mitzva” is the Mishna, which includes explanations for the mitzvot and how they are to be performed.
“That I have written” refers to the Prophets and Writings, written with divine inspiration.
“That you may teach them” refers to the Talmud, which explains the Mishna.
These explanations are the foundation for the rulings of practical halakha. This verse teaches that all aspects of Torah were given to Moses from Sinai.", "The Gemara continues its treatment of the recitation of Shema upon one’s bed. Rabbi Yitzḥak said: Anyone who recites Shema on his bed, it is as if he holds a double-edged sword, guarding him from all evil, as it is stated: “High praises of God in their mouths, and a double-edged sword in their hands” (Psalms 149:6). The Gemara asks: From where is it inferred that this verse from Psalms refers to the recitation of Shema? Mar Zutra, and some say Rav Ashi, said: We derive it from the preceding verse, as it is written: “Let the pious exult in glory; let them joyously sing upon their beds.” The praise of God from one’s bed is the recitation of Shema. And it is written thereafter: “High praises of God in their mouths, and a double-edged sword in their hands.”", "And Rabbi Yitzḥak said: Anyone who recites Shema upon his bed, demons stay away from him. This is alluded to, as it is stated: “But man is born into trouble, and the sparks [reshef ] fly [uf ] upward” (Job 5:7). The verse is explained: The word fly [uf ] means nothing other than Torah, as Torah is difficult to grasp and easy to lose, like something that floats away, as it is stated: “Will you set your eyes upon it? It is gone; for riches certainly make themselves wings, like an eagle that flies into the heavens” (Proverbs 23:5). The word “sparks” means nothing other than demons, as it is stated: “Wasting of hunger, and the devouring of the sparks [reshef] and bitter destruction [ketev meriri], and the teeth of beasts I will send upon them, with the venom of crawling things of the dust” (Deuteronomy 32:24). Here we see reshef listed along with ketev meriri, both of which are understood by the Sages to be names of demons.", "Regarding this unclear verse, Rabbi Shimon ben Lakish said: If one engages in Torah study, suffering stays away from him, as it is stated: “And the sparks fly upward.” And fly means nothing other than Torah, as it is stated: “Will you set your eyes upon it? It is gone; and sparks means nothing other than suffering, as it is stated: “Wasting of hunger, and the devouring of the sparks,” equating devouring sparks with wasting hunger, as both are types of suffering. From here, we derive that through Torah, fly, one is able to distance himself, upward, from suffering, sparks.", "Rabbi Yoḥanan said to him: Even schoolchildren, who learn only the Written Torah, know this concept as it is stated: “And He said you shall surely hear the voice of the Lord your God, and what is upright in His eyes you shall do and you shall listen to His mitzvot and guard His statutes; any disease that I have placed upon Egypt I will not place upon you for I am the Lord your healer” (Exodus 15:26). Rather, one must interpret the verse: Anyone who is able to engage in Torah study yet does not engage in that study, not only does the Holy One, Blessed be He, fail to protect him, but He brings upon him hideous afflictions, that embarrass him and trouble him, as it is stated: “I was mute with silence; I was silent from good, and my pain was strong” (Psalms 39:3). The word good means nothing other than Torah, as it is stated: “For I have given you a good portion, My Torah, do not abandon it” (Proverbs 4:2). The verse should be understood: “I have been silent from the study of Torah, and my pain was strong.”", "With regard to the verse: “For I have given you a good portion,” Rabbi Zeira, and some say Rabbi Ḥanina bar Pappa, said: Come and see how the characteristics of the Holy One, Blessed be He, are unlike the characteristics of flesh and blood. It is characteristic of flesh and blood that when one sells an object to another person, the seller grieves the loss of his possession and the buyer rejoices. With regard to the Holy One, Blessed be He, however, this is not so. He gave the Torah to Israel and rejoiced, as it is stated: “For I have given you a good portion, My Torah, do not abandon it.” A good portion is understood as a good purchase; although God sold Torah to Israel, He rejoices in the sale and praises the object before its new owner (Rabbi Yoshiyahu Pinto).", "Previously, the Gemara discussed suffering that results from one’s transgressions. The Gemara shifts the focus and discusses suffering that does not result from one’s transgressions and the suffering of the righteous. Rava, and some say Rav Ḥisda, said: If a person sees that suffering has befallen him, he should examine his actions. Generally, suffering comes about as punishment for one’s transgressions, as it is stated: “We will search and examine our ways, and return to God” (Lamentations 3:40). If he examined his ways and found no transgression for which that suffering is appropriate, he may attribute his suffering to dereliction in the study of Torah. God punishes an individual for dereliction in the study of Torah in order to emphasize the gravity of the issue, as it is stated: “Happy is the man whom You punish, Lord, and teach out of Your law” (Psalms 94:12). This verse teaches us that his suffering will cause him to return to Your law.", "And if he did attribute his suffering to dereliction in the study of Torah, and did not find this to be so, he may be confident that these are afflictions of love, as it is stated: “For whom the Lord loves, He rebukes, as does a father the son in whom he delights” (Proverbs 3:12).", "So too, Rava said that Rav Seḥora said that Rav Huna said: Anyone in whom the Holy One, Blessed be He, delights, He oppresses him with suffering, as it is stated: “Yet in whom the Lord delights, He oppresses him with disease; to see if his soul would offer itself in guilt, that he might see his children, lengthen his days, and that the desire of the Lord might prosper by his hand” (Isaiah 53:10). This verse illustrates that in whomever God delights, he afflicts with illness.", "I might have thought that God delights in him even if he does not accept his suffering with love. Therefore the verse teaches: “If his soul would offer itself in guilt.” Just as a guilt-offering is brought knowingly, as it is one of the sacrifices offered willingly, without coercion, so too his suffering must be accepted knowingly.", "And if one accepts that suffering with love, what is his reward? As the second part of the verse states: “That he might see his children, lengthen his days.” Moreover, in addition to these earthly rewards, his Torah study will endure and his Torah study will be successful, as it is stated: “The purpose of the Lord,” the Torah, the revelation of God’s will, “might prosper by his hand.”", "With regard to the acceptance of affliction with love and what exactly this entails, Rabbi Ya’akov bar Idi and Rabbi Aḥa bar Ḥanina disagree. One of them said: Afflictions of love are any that do not cause dereliction in the study of Torah, i.e., any which do not afflict his body to the extent that he is unable to study Torah, as it is stated: “Happy is the man whom You afflict, Lord, and teach from Your Torah.” Afflictions of love are when You “teach from Your Torah.”", "And one said: Afflictions of love are any that do not cause dereliction in the recitation of prayer, as it is stated: “Blessed is God Who did not turn away my prayer” (Psalms 66:20). Despite his suffering, the afflicted is still capable of praying to God.", "Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, said: My father, Rabbi Ḥiyya bar Abba, said that Rabbi Yoḥanan said as follows: Both, even afflictions that cause dereliction in the study of Torah and those that cause dereliction in the recitation of prayer, are afflictions of love, as with regard to one who suffers without transgression it is stated: “For whom He loves, He rebukes,” and inability to study Torah and to pray are among his afflictions.", "What then, is the meaning when the verse states: “And teach him from Your Torah”? Do not read and teach to mean and teach him, rather, and teach us. You teach us the value of this affliction from Your Torah.", "This is taught through an a fortiori inference from the law concerning the tooth and eye of a slave: The tooth and eye are each a single limb of a person and if his master damages either, the slave thereby obtains his freedom; suffering that cleanses a person’s entire body all the more so that one attains freedom, atonement, from his sins.", "And that is the statement of Rabbi Shimon ben Lakish, as Rabbi Shimon ben Lakish said: The word covenant is used with regard to salt, and the word covenant is used with regard to afflictions. The word covenant is used with regard to salt, as it is written: “The salt of the covenant with your God should not be excluded from your meal-offering; with all your sacrifices you must offer salt” (Leviticus 2:13). And the word covenant is used with regard to afflictions, as it is written: “These are the words of the covenant” (Deuteronomy 28:69). Just as, in the covenant mentioned with regard to salt, the salt sweetens the taste of the meat and renders it edible, so too in the covenant mentioned with regard to suffering, the suffering cleanses a person’s transgressions, purifying him for a more sublime existence.", "Additionally, it was taught in a baraita with regard to affliction: Rabbi Shimon ben Yoḥai says: The Holy One, Blessed be He, gave Israel three precious gifts, all of which were given only by means of suffering, which purified Israel so that they may merit to receive them. These gifts are: Torah, Eretz Yisrael, and the World-to-Come.", "From where is it derived that Torah is only acquired by means of suffering? As it is said: “Happy is the man whom You afflict, Lord,” after which it is said: “And teach from Your Torah.”", "Eretz Yisrael, as it is written: “As a man rebukes his son, so the Lord your God rebukes you” (Deuteronomy 8:5), and it is written thereafter: “For the Lord your God will bring you to a good land” (Deuteronomy 8:7).", "The World-to-Come, as it is written: “For the mitzva is a lamp, the Torah is light, and the reproofs of instruction are the way of life” (Proverbs 6:23). One may arrive at the lamp of mitzva and the light of Torah that exists in the World-to-Come only by means of the reproofs of instruction in this world.", "A tanna taught the following baraita before Rabbi Yoḥanan: If one engages in Torah and acts of charity", "and buries his sons, all his transgressions are forgiven.", "Rabbi Yoḥanan said to him: What is your source for this? Granted, if one engages in Torah and acts of charity, his transgressions are forgiven, as it is written: “With mercy and truth, iniquity is expiated” (Proverbs 16:6); mercy refers to acts of charity, as it is stated: “He who pursues charity and mercy finds life, charity and honor” (Proverbs 21:21), mercy and charity are listed together. And truth refers to Torah, as it is stated: “Buy truth and do not sell it; also wisdom, guidance and understanding” (Proverbs 23:23). However, from where is it derived that the transgressions of one who buries his sons are also forgiven?", "An answer was provided to Rabbi Yoḥanan when a certain elder taught him in the name of Rabbi Shimon bar Yoḥai: This conclusion is derived from a verbal analogy between the words iniquity and iniquity. Here, it is written: “With mercy and truth, iniquity is expiated,” and there it is written: “He repays the iniquity of the fathers onto the bosom of their children” (Jeremiah 32:18). Because he “repays the iniquity of the fathers onto the bosom of their children,” the father’s transgressions are forgiven.", "Rabbi Yoḥanan said: Leprosy and suffering due to children are not afflictions of love.", "The Gemara asks: Is leprosy not an affliction of love? Didn’t we learn in a baraita: If one has any of the four signs of leprosy (Leviticus 13) they are nothing other than an altar of atonement?", "The Gemara answers: Although the signs of leprosy are an altar of atonement for one’s transgressions, they are not an affliction of love.", "And if you wish, say instead: This baraita, which says that leprosy is an affliction of love, is for us in Babylonia, because outside of Eretz Yisrael we are not as careful of the laws of ritual impurity, and one afflicted with leprosy may interact with others, mitigating his suffering. And that statement of Rabbi Yoḥanan, that leprosy is not an affliction of love, is for them in Eretz Yisrael, where they are exceedingly careful of the laws of ritual impurity and the suffering of a leper is great because he is banished from society (Rav Hai Gaon).", "And if you wish, say instead: This baraita, which says that leprosy is an affliction of love, refers to concealed leprosy that only strikes the concealed areas of one’s body. But that statement of Rabbi Yoḥanan refers to visible leprosy that causes those who see it to distance themselves from the leper.", "The Gemara continues to object: And suffering due to children is not an affliction of love? The Gemara clarifies: What are the circumstances? If you say that he had children and they died, didn’t Rabbi Yoḥanan himself say, while consoling the victim of a catastrophe: This is the bone of my tenth son? Rabbi Yoḥanan experienced the death of ten of his children, and he kept a small bone from his tenth child as a painful memorial. He would show that bone to others in order to console them, and since he showed it to them, the deaths of his children must certainly have been affliction of love. He consoled others by displaying that there is an element of intimacy with God that exists in that suffering (Tosafot). Why, then, would Rabbi Yoḥanan have said that suffering due to children is not afflictions of love? Rather, one must conclude that when Rabbi Yoḥanan said that those afflictions are not afflictions of love, he was speaking with regard to one who has no children, and when one had children who died, this could very well be considered afflictions of love.", "The Gemara continues to address the issue of suffering and affliction: Rabbi Yoḥanan’s student, Rabbi Ḥiyya bar Abba, fell ill. Rabbi Yoḥanan entered to visit him, and said to him: Is your suffering dear to you? Do you desire to be ill and afflicted? Rabbi Ḥiyya said to him: I welcome neither this suffering nor its reward, as one who welcomes this suffering with love is rewarded. Rabbi Yoḥanan said to him: Give me your hand. Rabbi Ḥiyya bar Abba gave him his hand, and Rabbi Yoḥanan stood him up and restored him to health.", "Similarly, Rabbi Yoḥanan fell ill. Rabbi Ḥanina entered to visit him, and said to him: Is your suffering dear to you? Rabbi Yoḥanan said to him: I welcome neither this suffering nor its reward. Rabbi Ḥanina said to him: Give me your hand. He gave him his hand, and Rabbi Ḥanina stood him up and restored him to health.", "The Gemara asks: Why did Rabbi Yoḥanan wait for Rabbi Ḥanina to restore him to health? If he was able to heal his student, let Rabbi Yoḥanan stand himself up.", "The Gemara answers, they say: A prisoner cannot generally free himself from prison, but depends on others to release him from his shackles.", "The Gemara relates that Rabbi Elazar, another of Rabbi Yoḥanan’s students, fell ill. Rabbi Yoḥanan entered to visit him, and saw that he was lying in a dark room. Rabbi Yoḥanan exposed his arm, and light radiated from his flesh, filling the house. He saw that Rabbi Elazar was crying, and said to him: Why are you crying? Thinking that his crying was over the suffering that he endured throughout his life, Rabbi Yoḥanan attempted to comfort him: If you are weeping because you did not study as much Torah as you would have liked, we learned: One who brings a substantial sacrifice and one who brings a meager sacrifice have equal merit, as long as he directs his heart toward Heaven. If you are weeping because you lack sustenance and are unable to earn a livelihood, as Rabbi Elazar was, indeed, quite poor, not every person merits to eat off of two tables, one of wealth and one of Torah, so you need not bemoan the fact that you are not wealthy. If you are crying over children who have died, this is the bone of my tenth son, and suffering of that kind afflicts great people, and they are afflictions of love.", "Rabbi Elazar said to Rabbi Yoḥanan: I am not crying over my misfortune, but rather, over this beauty of yours that will decompose in the earth, as Rabbi Yoḥanan’s beauty caused him to consider human mortality. Rabbi Yoḥanan said to him: Over this, it is certainly appropriate to weep. Both cried over the fleeting nature of beauty in the world and death that eventually overcomes all.", "Meanwhile, Rabbi Yoḥanan said to him: Is your suffering dear to you? Rabbi Elazar said to him: I welcome neither this suffering nor its reward. Upon hearing this, Rabbi Yoḥanan said to him: Give me your hand. Rabbi Elazar gave him his hand, and Rabbi Yoḥanan stood him up and restored him to health.", "The Gemara relates another story regarding acknowledgement of the justice of divine punishment: Four hundred barrels of Rav Huna’s wine fermented and turned into vinegar, causing him great financial loss.
Rav Yehuda, the brother of Rav Sala the Pious, along with the Sages, and some say Rav Adda bar Ahava, along with the Sages, entered to visit him, and said: The Master should examine his actions, as perhaps he committed a transgression for which he is being punished.
Rav Huna said to them: Am I suspect in your eyes? Have I committed a transgression on account of which you advise me to examine my behavior?
They said to him: Is the Holy One, Blessed be He, suspect that He exacts punishment without justice? Your loss was certainly just, and you must examine your conduct to find out why. The Sages were aware of a flaw in Rav Huna’s conduct, to which they alluded (Tosafot).", "Rav Huna said to them: If someone has heard something improper that I have done, let him say so. They said to him: We have heard that the Master does not give a share of his grapevines to his tenant farmers. A tenant farmer is entitled to a portion of the crop grown on his landlord’s property, as well as a share of the vines planted during a given year.", "Rav Huna said to them: Does this tenant farmer leave me anything from the produce that he grows on my property? He steals it all. Consequently, in denying him his share of the grapevines I am simply recouping that which was stolen from me by this tenant farmer.", "They said to him: That is the meaning of the folk saying: One who steals from a thief has a taste of theft. Despite the fact that the property was stolen to begin with, one nevertheless engages in theft. Although he did not violate a prohibition per se, it is still a form of theft, and one who is held to a higher standard than others will be punished for it.
He said to them: I accept upon myself to give my tenant farmer his portion in the future.
Thereupon, as a result of Rav Huna’s repentance, God restored his loss. Some say his vinegar turned back into wine, and some say that the price of vinegar rose and it was sold at the price of wine.", "The Gemara returns to the topic of prayer. It was taught in a baraita that the tanna Abba Binyamin would say: All of my life I have taken great pains with regard to two things: That my prayer should be before my bed and that my bed should be placed north to south. Abba Binyamin’s statement requires explanation. With regard to his statement: That my prayer should be before my bed, the Gemara asks, what does before my bed mean? If you say that it literally means that he would stand before his bed and pray, it is difficult, as Rav Yehuda said that Rav said, and some say that Rabbi Yehoshua ben Levi said: From where is it derived that one who prays should have nothing separating between him and the wall? As it is stated: “And Hezekiah turned to face the wall and prayed” (Isaiah 38:2), in order to facilitate his concentration during prayer. That being said, why would Abba Binyamin pray before his bed? Rather, do not say that before my bed refers to where he stood during prayer, but rather, say that he prayed adjacent to the time that he would retire to bed; he was careful to recite Shema and recite the evening prayer just before going to sleep (Rabbeinu Ḥananel).", "Abba Binyamin’s statement: And my bed should be placed north to south was in deference to the Divine Presence, which rests between east and west, the direction of the Temple; as the Holy of Holies was to the west, while the main entrance was to the east. Therefore, the Sages were careful not to perform actions inconsistent with that sanctity while facing east to west; and, therefore, Abba Binyamin was careful not to sleep in a bed that faced east to west.", "In praise of that stringency, the Sages added that Rabbi Ḥama said that Rabbi Ḥanina said that Rabbi Yitzḥak said: One who places his bed facing north to south will be rewarded with male children, as it is stated: “And whose belly You fill with Your treasure [utzfunekha], who have sons in plenty and leave their abundance to their babies” (Psalms 17:14). This verse indicates that one who sets his bed facing north will be rewarded with sons in plenty, as north [tzafon] is etymologically similar to Your treasure [tzfunekha].", "Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Moreover, his wife will not miscarry. From where do we derive this? It is written here: “And whose belly You fill [temaleh] with Your treasure,” and it is written there, concerning Rebecca’s pregnancy: “And her time to give birth was fulfilled [vayimle’u] and there were twins in her belly” (Genesis 25:24), consequently: You fill with Your treasure refers to a pregnancy that proceeds without complication.", "Another of Abba Binyamin’s statements with regard to the laws of prayer was taught in a baraita: Abba Binyamin says: If two people enter a synagogue outside of the city in order to pray, and one began praying before the other and did not wait for the other person to complete his prayer, and left him alone in the synagogue, his prayer is thrown back in his face. Because he left the other person alone and caused him to be distracted during his prayer, his own prayer is thrown back in his face, as it is stated: “You who throw your soul in your face, for your sake will the earth be forsaken? The Rock will be moved from its place” (Job 18:4). This verse indicates that one who left the other person alone effectively causes his soul, as prayer is the outpouring of the soul before God, to be thrown in his face. God says to that person: For your sake, do you think because you left, the earth will be forsaken, that God will leave the world and the prayer of the other person will go unheard?", "Not only that, but it causes the Divine Presence to remove itself from Israel, as it is stated in the continuation of the verse: “The Rock will be moved from its place.” The rock, God, is forced to remove His presence. And Rock means nothing other than the Holy One, Blessed be He, as it is stated: “Of the Rock that gave birth to you, you have been unmindful, and you have forgotten God Who bore you” (Deuteronomy 32:18).", "And if he waits for him in the synagogue, what is his reward? Is his reward proportionate to the punishment received by one who failed to do so?", "In terms of this reward, Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina said: One who waits in the synagogue for the other to finish his prayer merits the following blessings, as it is stated: “If only you had listened to My mitzvot then your peace would be as a river, and your righteousness as the waves of the sea. Your seed would be as the sand, and the offspring of your body like the grains thereof; his name would be neither cut off nor destroyed from before Me” (Isaiah 48:18–19). The explanation of this passage is based on the etymological similarity between the word mitzva and the word tzevet, which means group. If he keeps the other person company and does not abandon him after his prayer, all of the blessings that appear later in the verse will be fulfilled in him (Talmidei Rabbeinu Yona).", "In another baraita it was taught that Abba Binyamin says: If the eye was given permission to see, no creature would be able to withstand the abundance and ubiquity of the demons and continue to live unaffected by them.", "Similarly, Abaye said: They are more numerous than we are and they stand over us like mounds of earth surrounding a pit.", "Rav Huna said: Each and every one of us has a thousand demons to his left and ten thousand to his right. God protects man from these demons, as it says in the verse: “A thousand may fall at your side, and ten thousand at your right hand; they will not approach you” (Psalms 91:7).", "Summarizing the effects of the demons, Rava said:
The crowding at the kalla, the gatherings for Torah study during Elul and Adar, is from the demons;
those knees that are fatigued even though one did not exert himself is from the demons;
those clothes of the Sages that wear out, despite the fact that they do not engage in physical labor, is from friction with the demons;
those feet that are in pain is from the demons.", "One who seeks to know that the demons exist should place fine ashes around his bed, and in the morning the demons’ footprints appear like chickens’ footprints, in the ash. One who seeks to see them should take the afterbirth of a firstborn female black cat, born to a firstborn female black cat, burn it in the fire, grind it and place it in his eyes, and he will see them. He must then place the ashes in an iron tube sealed with an iron seal [gushpanka] lest the demons steal it from him, and then seal the opening so he will not be harmed. Rav Beivai bar Abaye performed this procedure, saw the demons, and was harmed. The Sages prayed for mercy on his behalf and he was healed.", "It was taught in a baraita that Abba Binyamin said: One’s prayer is only fully heard in a synagogue, as it is stated with regard to King Solomon’s prayer in the Temple: “Yet have You turned toward the prayer of Your servant and to his supplication, Lord my God, to listen to the song and the prayer which Your servant prays before You on this day” (I Kings 8:28). The following verse concludes: “To hear the prayer Your servant directs toward this place” (I Kings 8:29). We see that one’s prayer is heard specifically in the Temple, of which the synagogue is a microcosm (Rav Yoshiyahu Pinto). It may be inferred that in a place of song, a synagogue where God’s praises are sung, there prayer should be.", "In explaining Abba Binyamin’s statement, Ravin bar Rav Adda said that Rabbi Yitzḥak said: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, is located in a synagogue? As it is stated: “God stands in the congregation of God; in the midst of the judges He judges” (Psalms 82:1). The congregation of God is the place where people congregate to sing God’s praises, and God is located among His congregation.", "And from where is it derived that ten people who pray, the Divine Presence is with them? As it is stated: “God stands in the congregation of God,” and the minimum number of people that constitute a congregation is a quorum of ten.", "From where is it derived that three who sit in judgment, the Divine Presence is with them? It is derived from this same verse, as it is stated: “In the midst of the judges He judges,” and the minimum number of judges that comprises a court is three.", "From where is it derived that two who sit and engage in Torah study, the Divine Presence is with them? As it is stated: “Then they that feared the Lord spoke one with the other, and the Lord listened, and heard, and a book of remembrance was written before Him, for them that fear the Lord, and that think upon His name” (Malachi 3:16). The Divine Presence listens to any two God-fearing individuals who speak with each other.", "With regard to this verse, the Gemara asks: What is the meaning of the phrase, “And that think upon His name”? Rav Ashi said: If a person intended to perform a mitzva, but due to circumstances beyond his control, he did not perform it, the verse ascribes him credit as if he performed the mitzva, as he is among those that think upon His name.", "The Gemara returns to Ravin bar Rav Adda’s statement: And from where is it derived that when even one who sits and engages in Torah study, the Divine Presence is with him? As it is stated: “In every place where I cause My Name to be mentioned, I will come to you and bless you” (Exodus 20:21); God blesses even a single person who mentions God’s name, a reference to Torah study (Iyyun Ya’akov).", "The Gemara asks: Since the Divine Presence rests even upon one who engages in Torah study, was it necessary to say that the Divine Presence rests upon two who study Torah together? The Gemara answers: There is a difference between them. Two people, their words of Torah are written in the book of remembrance, as it is stated: “And a book of remembrance was written”; however a single individual’s words of Torah are not written in a book of remembrance.", "The Gemara continues: Since the Divine Presence rests even upon two who engage in Torah study, is it necessary to mention three? The Gemara answers: Here too, a special verse is necessary lest you say that judgment is merely to keep the peace among the citizenry, and the Divine Presence does not come and rest upon those who sit in judgment as they are not engaged in Torah study. Ravin bar Rav Adda teaches us that sitting in judgment is also Torah.", "The Gemara asks: Since the Divine Presence rests even upon three, is it necessary to mention ten? The Gemara answers: The Divine Presence arrives before a group of ten, as the verse: “God stands in the congregation of God,” indicates that when the ten individuals who comprise a congregation arrive, the Divine Presence is already there. For a group of three judges, however, the Divine Presence does not arrive until they sit and begin their deliberations, as in the midst of the judges He judges. God aids them in their judgment, but does not arrive before them.", "The Gemara cites another aggadic statement: Rabbi Avin bar Rav Adda said that Rabbi Yitzḥak said: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, wears phylacteries? As it is stated: “The Lord has sworn by His right hand, and by the arm of His strength” (Isaiah 62:8). Since it is customary to swear upon holy objects, it is understood that His right hand and the arm of His strength are the holy objects upon which God swore.", "Specifically, “His right hand” refers to the Torah, as it is stated in describing the giving of the Torah: “From His right hand, a fiery law for His people” (Deuteronomy 33:2). “The arm of His strength,” His left hand, refers to phylacteries, as it is stated: “The Lord gave strength to His nation” (Psalms 29:11), in the form of the mitzva of phylacteries.", "The Gemara asks: And from where is it derived that phylacteries provide strength for Israel? As it is written: “And all the nations of the land shall see that the name of the Lord is called upon you, and they will fear you” (Deuteronomy 28:10). It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: This is a reference to the phylacteries of the head, upon which the name of God is written in fulfillment of the verse: “That the name of the Lord is called upon you.”", "Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rav Ḥiyya bar Avin: What is written in the phylacteries of the Master of the world? Rav Ḥiyya bar Avin replied: It is written: “Who is like Your people, Israel, one nation in the land?” (I Chronicles 17:21). God’s phylacteries serve to connect Him, in a sense, to the world, the essence of which is Israel.", "Rav Naḥman bar Yitzḥak continues: Is the Holy One, Blessed be He, glorified through the glory of Israel? Rav Ḥiyya bar Avin answered: Yes, as indicated by the juxtaposition of two verses; as it is stated: “You have affirmed, this day, that the Lord is your God, and that you will walk in His ways and keep His laws and commandments, and listen to His voice.” And the subsequent verse states: “And the Lord has affirmed, this day, that you are His treasure, as He spoke to you, to keep His commandments” (Deuteronomy 26:17–18). From these two verses it is derived that the Holy One, Blessed be He, said to Israel: You have made Me a single entity [ḥativa] in the world, as you singled Me out as separate and unique. And because of this, I will make you a single entity in the world, and you will be a treasured nation, chosen by God.", "You have made Me a single entity in the world, as it is stated that Israel declares God’s oneness by saying: “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One” (Deuteronomy 6:4). And because of this, I will make you a single entity in the world, unique and elevated with the utterance: “Who is like Your people, Israel, one nation in the land?” Consequently, the Holy One, Blessed be He, is glorified through the glory of Israel whose praises are written in God’s phylacteries.", "Rav Aḥa, son of Rava said to Rav Ashi: It works out well with regard to the contents of one of the four compartments of God’s phylacteries of the head. However, all four compartments of Israel’s phylacteries of the head contain portions of the Torah that praise God. What portions in praise of Israel are written in the rest of the compartments of God’s phylacteries of the head?", "Rav Ashi said to him: In those three compartments it is written: “For who is a great nation, to whom God is close, like the Lord our God whenever we call upon Him?” (Deuteronomy 4:7); “And who is a great nation, who has righteous statutes and laws, like this entire Torah which I set before you today?” (Deuteronomy 4:8); “Happy are you, Israel, who is like you? A people saved by the Lord, the shield of your help, and that is the sword of your excellence. And your enemies shall dwindle away before you, and you shall tread upon their high places” (Deuteronomy 33:29); “Or has God attempted to go and take for Himself a nation from the midst of another nation, by trials, by signs and by wonders” (Deuteronomy 4:34); “And to elevate you above all nations that He has made, in praise, in name and in glory; that you may be a holy people to the Lord, your God, as He has spoken” (Deuteronomy 26:19).", "Rav Aḥa, son of Rava, raises an objection: If all of these verses are included in God’s phylacteries of the head, there are too many compartments as more than four verses of praise were listed. Rather, the portions in God’s phylacteries must be arranged as follows: The verses “For who is a great nation” and “And who is a great nation” are included in one compartment, as they are similar. “Happy are you, Israel” and \"Who is like your people, Israel\" are in one compartment. “Or has God attempted” is in one compartment and “And to elevate you” is in one compartment", "in the phylacteries of the head, where there are four separate compartments. And all of the verses are written together on one parchment in the phylacteries of the arm, which has only one compartment.", "Additionally, Ravin bar Rav Adda said that Rabbi Yitzḥak said: One who is accustomed to come to the synagogue and did not come one day, the Holy One, Blessed be He, asks about him, as it were, to determine what happened to him, as it is stated: “Who among you fears the Lord? Who hears the voice of His servant? Though he walks in darkness and has no light, let him trust in the name of the Lord, and rely upon his God” (Isaiah 50:10). In other words, God asks, who among you fears the Lord yet did not come to hear the voice of His servant the prayer leader, who engages in the service of God? He who went out before dawn and walks in darkness before prayer.", "If it is for a matter involving a mitzva that he went and absented himself from prayer in the synagogue, then, despite the darkness, there is light for him, the aura of his mitzva will protect him. But if it is for an optional matter, some mundane purpose, that he went and absented himself from prayer in the synagogue, then, even once the day begins, there is no light for him (Maharsha).", "The verse continues: “Let him trust in the name of the Lord.” The Gemara asks: What is the reason that God is so exacting with this person? The Gemara answers: Because he should have relied on the name of the Lord, and trusted that he would not incur any loss if he postponed dealing with his mundane matters until after prayer in the synagogue, and he did not rely on God.", "On this same topic, Rabbi Yoḥanan said: When the Holy One, Blessed be He, enters a synagogue and does not find ten people there, He immediately becomes angry, as it is stated: “Why, when I came, was there no one? When I called, there was no one to answer…Behold, with My rebuke I dry up the sea, I make the rivers a wilderness” (Isaiah 50:2).", "Concerning another aspect of the constancy of prayer, Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who sets a fixed place for his prayer, the God of Abraham assists him. Since prayer parallels the Temple service, it is a sign of respect to set a fixed place for this sacred rite (Rabbi Yoshiyahu Pinto). The God of Abraham assists him because this pious custom evokes Abraham’s conduct.", "When he dies, those who eulogize one who set a fixed place for his prayer say about him: “Where is the humble one, where is the pious one, of the disciples of our father Abraham?” Presumably, one who sets a fixed place for prayer is a disciple of Abraham in every respect, including humility and piety (Rabbi Yoshiyahu Pinto).", "The Gemara asks: From where do we derive that Abraham our father set a fixed place for his prayer? The Gemara answers: As it is written: “And Abraham rose in the morning to the place where he had stood before God” (Genesis 19:27), and the verb “standing” means nothing other than prayer, as it is stated: “And Pinehas stood and prayed” (Psalms 106:30).", "Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who leaves the synagogue should not take large strides because it creates the impression that he is eager to leave. Abaye explained Rav Huna’s statement and said: This halakha was only said with regard to leaving the synagogue, where large strides seem particularly disrespectful. However, with regard to entering a synagogue, it is a mitzva to run and one is permitted to rush and take large strides (Rabbi Yoshiyahu Pinto). As it is said: “And let us know, eagerly strive to know the Lord” (Hosea 6:3). One who eagerly enters a synagogue displays his enthusiasm to follow the path of God.", "Rabbi Zeira said: Initially, when I saw the Sages running to the Rabbi’s lecture on Shabbat, I said: These Sages are desecrating Shabbat. One is prohibited from running on Shabbat in deference to the sanctity of the day. Once I heard that which Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: One should always run for a matter of halakha, even on Shabbat, as it is stated: “They shall walk after the Lord, who will roar like a lion” (Hosea 11:10). In other words, one should rush as though he were chased by a lion (Birkat Hashem), I too run.", "Rabbi Zeira said: The reward for attending the lecture is for running. Since most individuals attending the lecture did not fully understand the material taught, the primary reward for attendance was given for their intention to hear the Torah being taught, as evidenced by their rush to arrive.", "Similarly, Abaye said: The reward for attending the kalla is for the crowding. Due to the large crowd, study was difficult, so the primary reward was given for their effort to hear and understand some part of the lecture.", "Similarly, Rava said: The reward for learning the halakhic traditions of the amora’im is for the logical analysis, as the primary reward for studying Talmud was not given for knowing the halakhic conclusions, but for the logical reasoning that led to those conclusions.", "Rav Pappa said: The primary reward for attending a house of mourning [bei tammaya] is for the silence, which is the optimal manner for those consoling the mourners to express their empathy.", "Mar Zutra said: The primary reward for fasting is for the charity given to the poor on the fast day (see Isaiah 58).", "Rav Sheshet said: The primary reward for delivering a eulogy is for causing those in attendance to raise their voices and cry, as that increases the grief over the deceased.", "Rav Ashi said: The primary reward for participating in a wedding is for the words, i.e., the good wishes with which the guests regale the bride and groom.", "Back to the topic of deference for a synagogue, the Gemara records that Rav Huna said: One who prays behind the synagogue is called wicked, as while the entire congregation is facing one direction to pray, he faces the opposite direction creating the impression that he is treating the synagogue and its congregation with contempt. As it is stated: “The wicked walk round about, when vileness is exalted among the sons of men” (Psalms 12:9). In other words, only the wicked walk round about the synagogue in order to pray.", "Abaye said: This halakha was said only in a case where one does not turn his face toward the synagogue. But where he turns his face toward the synagogue and prays we have no prohibition in that case.", "To reinforce the gravity of this prohibition, the Gemara relates: A certain individual prayed behind the synagogue and did not turn to face the synagogue. Elijah the Prophet passed by and he saw him. He appeared to him as an Arab [taya’a]. Elijah said: “This is how [kadu bar] you stand before your Master?” Elijah drew a sword and killed him.", "Rav Huna already explained the beginning of the verse, “The wicked walk round about.” The Gemara explains the end of the verse: “When vileness is exalted among the sons of men.” One of the Sages said to Rav Beivai bar Abaye, and some say Rav Beivai said to Rav Naḥman bar Yitzḥak: What is the meaning of: “When vileness is exalted among the sons of men”?", "He said to him: These are matters of utmost importance, exalted, i.e., mitzvot or prayer, which people nonetheless treat with contempt, vileness among the sons of men.", "Rabbi Yoḥanan and his student, Rabbi Elazar, both said an alternative explanation of this verse: Once a person needs the help of others and loses dignity in their eyes, vileness among the sons of men, his face changes and becomes like a kerum, as it is stated: “When [kerum] vileness is exalted among the sons of men.”", "What is kerum referred to by Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar? When Rav Dimi came to Babylonia from Eretz Yisrael he said: There is a bird in the cities by the sea called kerum and when the sun rises, the bird changes several colors. Similarly, one who becomes dependent upon others blushes in embarrassment.", "Rabbi Ami and Rabbi Asi both said: One who becomes dependent upon others, it is as if he was punished with two punishments: Fire and water. As it is stated: “You have caused men to ride over our heads; we have gone through fire and water” (Psalms 66:12).", "And Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One must always be vigilant with regard to the afternoon prayer, as Elijah’s prayer was only answered in the afternoon prayer, as it is stated: “And it was at the time of the afternoon offering that Elijah the Prophet came near, and he said: Lord, God of Abraham, Isaac and Israel, let it be known on this day that You are God in Israel, and that I am Your servant, and that I have done all these things at Your word. Answer me, Lord, answer me, that this people will know that You, Lord, are God” (I Kings 18:36–37). Because Elijah was answered in the afternoon prayer, it has particular significance.", "In passing, the Gemara explains why it was necessary for Elijah to repeat, “answer me, Lord, answer me”: The first answer me was the request that fire descend from the heavens, while the second answer me was the request that Israel should accept complete faith in God and not say that the fire descending from the heavens was an act of sorcery.", "Rabbi Yoḥanan said: One must be vigilant with regard to the evening prayer as well, as it is stated: “Let my prayer come forth as incense before You, the lifting of my hands as the evening offering” (Psalms 141:2).
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: One must be vigilant with regard to the morning prayer as well, as it is stated: “Lord, in the morning You shall hear my voice; in the morning I will order my prayer unto You and will look forward” (Psalms 5:4).", "And Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: Anyone who benefits from the feast of a groom but does not cause him to rejoice violates the five voices mentioned in this verse, as it is stated: “The voice of joy and the voice of gladness, the voice of the groom and the voice of the bride, and the voice of those who say: Give thanks to the Lord of hosts, for the Lord is good, for His mercy lasts forever, even of those who bring a thanks-offering to the house of the Lord. For I will restore the captivity of the land as it was in the beginning, says the Lord” (Jeremiah 33:11). These five voices in the context of a bride and groom correspond to the five voices mentioned in the context of the revelation at Sinai, as in Song of Songs, the day of the revelation at Sinai is alluded to by the phrase: His wedding day (Rabbi Yoshiyahu Pinto, Maharsha).", "What is his reward if he causes the groom to rejoice? Rabbi Yehoshua ben Levi said: He is privileged to acquire the Torah, which was given with five voices, as it is stated: “And it was on the third day, when it was morning, there were sounds [kolot], and lightning and a thick cloud upon the mountain, and the voice of the shofar” (Exodus 19:16). The plural kolot indicates at least two sounds, while “the voice of the shofar” is one more. The passage continues: “And when the voice of the shofar grew louder and louder, Moses spoke and God answered him by a voice” (Exodus 19:19). Along with the three previous voices, the second shofar and the voice with which God answered Moses amount to a total of five voices at the revelation at Sinai.", "The Gemara asks: Is this so? Isn’t it also written: “And the whole nation saw the voices and the torches and the sound of the shofar” (Exodus 20:15)? Clearly more than five voices are mentioned with regard to the revelation at Sinai.", "The Gemara answers: Those voices were sounded prior to the giving of the Torah, so they are not included in this calculation of voices.", "Rabbi Abbahu said: The reward for causing a groom to rejoice is the same as if one had offered a thanks-offering in the Temple, for as it is stated later in the previously cited verse from Jeremiah: “Those who bring a thanks-offering to the house of the Lord.”
And Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The reward for causing a groom to rejoice is the same as if one rebuilt one of Jerusalem’s ruins, as it is stated later in the same verse: “For I will restore the captivity of the land as it was in the beginning.”", "And Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: Any person who has the fear of Heaven, his words are heeded, as it is stated: “The end of the matter, all having been heard: Fear God, and keep His commandments; for this is all of man” (Ecclesiastes 12:13). The Gemara explains: “The end of the matter, all having been heard,” refers to the words of one “who keeps His commandments; for this is all of man.”", "With regard to the end of this verse, the Gemara asks: What is meant by, “for this is all of man”? Rabbi Elazar said: The Holy One, Blessed be He, said about him: The entire world was created only for this person. This is the ultimate person for which all of man was created.", "Rabbi Abba bar Kahana said: The end of this verse teaches that this is equivalent to the entire world, all of man.
Rabbi Shimon ben Azzai, and some say Rabbi Shimon ben Zoma, says: Not only is he the equivalent of the entire world, but the entire world was created to serve as companions for him, so that he would have a society in which to live and with which to interact.", "And Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who is aware that another person is accustomed to greet him is not only obligated to return his greeting, but he must greet him first, as it is stated: “Seek peace and pursue it” (Psalms 34:15). If the other person extended his greeting to him and he did not respond, he is called a robber, as it is stated: “It is you who have eaten up the vineyard, the spoils of the poor is in your houses” (Isaiah 3:14). The only way to steal from a pauper who owns nothing is to rob him of his dignity by refusing to return his greeting.", "Along the same lines, Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, prays? As it is stated: “I will bring them to My holy mountain, and make them joyful in the house of My prayer” (Isaiah 56:7). The verse does not say the house of their prayer, but rather, “the house of My prayer”; from here we see that the Holy One, Blessed be He, prays.", "The Gemara asks: What does God pray?", "Rav Zutra bar Tovia said that Rav said:
God says: May it be My will that My mercy will overcome My anger towards Israel for their transgressions,
and may My mercy prevail over My other attributes through which Israel is punished,
and may I conduct myself toward My children, Israel, with the attribute of mercy,
and may I enter before them beyond the letter of the law.", "Similarly, it was taught in a baraita that Rabbi Yishmael ben Elisha, the High Priest, said: Once, on Yom Kippur, I entered the innermost sanctum, the Holy of Holies, to offer incense, and in a vision I saw Akatriel Ya, the Lord of Hosts, one of the names of God expressing His ultimate authority, seated upon a high and exalted throne (see Isaiah 6).
And He said to me: Yishmael, My son, bless Me.
I said to Him the prayer that God prays: “May it be Your will that Your mercy overcome Your anger,
and may Your mercy prevail over Your other attributes,
and may You act toward Your children with the attribute of mercy,
and may You enter before them beyond the letter of the law.”
The Holy One, Blessed be He, nodded His head and accepted the blessing. This event teaches us that you should not take the blessing of an ordinary person lightly. If God asked for and accepted a man’s blessing, all the more so that a man must value the blessing of another man.", "And Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei: From where is it derived that one must not placate a person while he is in the throes of his anger, rather he should mollify him after he has calmed down? As it is written, when following the sin of the Golden Calf, Moses requested that the Divine Presence rest upon Israel as it had previously, God said to him: “My face will go, and I will give you rest” (Exodus 33:14). Rabbi Yoḥanan explained: The Holy One, Blessed be He, said to Moses: Wait until My face of wrath will pass and I will grant your request. One must wait for a person’s anger to pass as well.", "The Gemara asks: And is there anger before the Holy One, Blessed be He? Can we speak of God using terms like anger?", "The Gemara answers: Yes, as it was taught in a baraita, God becomes angry, as it is stated: “God vindicates the righteous, God is furious every day” (Psalms 7:12).", "How much time does His anger last? God’s anger lasts a moment. And how long is a moment? One fifty-eight thousand, eight hundred and eighty-eighth of an hour, that is a moment. The Gemara adds: And no creature can precisely determine that moment when God becomes angry, except for Balaam the wicked, about whom it is written: “He who knows the knowledge of the Most High” (Numbers 24:16).", "This should not be understood to mean that Balaam was a full-fledged prophet. Now, clearly, Balaam did not know the mind of his animal; and he did know the mind of the Most High? If he could not understand the rebuke of his donkey, he was certainly unable to understand the mind of the Most High.", "Rather, this verse from Numbers teaches that Balaam was able to precisely determine the hour that the Holy One, Blessed be He, is angry. At that moment, Balaam would utter his curse and, through God’s anger, it would be fulfilled.", "And that is what the prophet said to Israel: “My nation, remember what Balak king of Moab advised, and how Balaam, son of Beor, responded; from Shittim to Gilgal, so that you may know the righteous acts of the Lord” (Micah 6:5). What is meant by the statement: “So that you may know the righteous acts of the Lord”?", "Rabbi Elazar said that the Holy One, Blessed be He, said to Israel: Know how many acts of kindness I performed on your behalf, that I did not become angry during the days of Balaam the wicked, for had I become angry, there would have been no remnant or survivor remaining among the enemies of Israel, a euphemism for Israel itself. Instead, God restrained His anger and Balaam’s curse went unfulfilled.", "And that is what Balaam said to Balak: “How can I curse whom God has not cursed? And how can I condemn whom God has not condemned?” (Numbers 23:8). This verse teaches that all those days, God was not angry.", "And how long does His anger last? God’s anger lasts a moment. And how long is a moment? Rabbi Avin, and some say Rabbi Avina, said: A moment lasts as long as it takes to say it [rega].", "From where do we derive that God is only angry for a moment? As it is stated: “His anger is but for a moment, His favor, for a lifetime” (Psalms 30:6). And if you wish, say instead, from here, as it is stated: “Hide yourself for a brief moment, until the anger passes” (Isaiah 26:20), meaning that God’s anger passes in a mere moment.", "The Gemara asks: When is the Holy One, Blessed be He, angry? Abaye said: God’s anger is revealed through animals. During the first three hours of the day, when the sun whitens the crest of the rooster and it stands on one leg. When it appears that its life has left him and he suddenly turns white, that is when God is angry.", "The Gemara asks: The rooster also stands that way every hour. What kind of sign is this?", "The Gemara answers: The difference is that every other hour when the rooster stands in that way, there are red streaks in his crest. But when God is angry, there are no red streaks in his crest.", "The Gemara relates: A certain heretic who was in Rabbi Yehoshua ben Levi’s neighborhood would upset him by incessantly challenging the legitimacy of verses. One day, Rabbi Yehoshua ben Levi took a rooster and placed it between the legs of the bed upon which he sat and looked at it. He thought: When the moment of God’s anger arrives, I will curse him and be rid of him. When the moment of God’s anger arrived, Rabbi Yehoshua ben Levi slept. When he woke up, he said to himself: Conclude from the fact that I nodded off that it is not proper conduct to do so, to curse people, even if they are wicked. “His mercy is over all His creations” (Psalms 145:9) is written even with regard to sinners.", "Moreover, it is inappropriate to cause the punishment of another, as it is written: “Punishment, even for the righteous, is not good” (Proverbs 17:26), even for a righteous person, it is improper to punish another.", "Explaining the cause of God’s anger, it is taught in the name of Rabbi Meir: When the sun rises and the kings of the East and the West place their crowns on their heads and bow down to the sun, the Holy One, Blessed be He, immediately grows angry. Since this occurs in the early hours every day, God becomes angry at His world at that moment every day.", "And Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei: A single regret or pang of guilt in one’s heart is preferable to many lashes administered by others that cause only physical pain, as it is stated: “And she chases her lovers, but she does not overtake them; she seeks them, but she will not find them; and she will say ‘I will go and return to my first husband; for it was better for me then than now’” (Hosea 2:9). Remorse is more effective than any externally imposed punishment listed in the verses that follow (Hosea 2:11–19). And Reish Lakish said that in the Bible, it seems that such remorse is preferable to one hundred lashes, as it is stated: “A rebuke enters deeper into a man of understanding than a hundred lashes to a fool” (Proverbs 17:10).", "And Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei regarding Moses’ request that the Divine Presence rest upon Israel as it once had: Moses requested three things from the Holy One, Blessed be He, at that time, all of which were granted him. He requested that the Divine Presence rest upon Israel and not leave, and He granted it to him, as it is stated: “For how can it be known that I have found grace in Your sight, I and Your people? Is it not in that You go with us, so that we are distinguished, I and Your people, from all the people that are on the face of the earth?” (Exodus 33:16). The request: Is it not in that You go with us, refers to the resting of the Divine Presence upon Israel.", "Moses requested that the Divine Presence not rest upon the nations of the world, and He granted it to him, as it is stated: “So that we are distinguished, I and Your people, from all the people on the face of the earth” (Exodus 33:16).", "Lastly, Moses requested that the ways in which God conducts the world be revealed to him, and He granted it to him, as it is stated: “Show me Your ways and I will know You” (Exodus 33:13).
Moses said before God: Master of the Universe. Why is it that the righteous prosper, the righteous suffer, the wicked prosper, the wicked suffer?
God said to him: Moses, the righteous person who prospers is a righteous person, the son of a righteous person, who is rewarded for the actions of his ancestors. The righteous person who suffers is a righteous person, the son of a wicked person, who is punished for the transgressions of his ancestors. The wicked person who prospers is a wicked person, the son of a righteous person, who is rewarded for the actions of his ancestors. The wicked person who suffers is a wicked person, the son of a wicked person, who is punished for the transgressions of his ancestors.", "The Gemara expands upon these righteous and wicked individuals: The Master said: The righteous person who prospers is a righteous person, the son of a righteous person. The righteous person who suffers is a righteous person, the son of a wicked person. The Gemara asks: Is it so that one is always punished for his ancestors’ transgressions? Isn’t it written: “He visits iniquity of the fathers upon the children, and upon the children’s children, unto the third and fourth generations” (Exodus 34:7). And it is written elsewhere: “Fathers shall not die for their children, and children shall not be put to death for the fathers; every man shall die for his own transgression” (Deuteronomy 24:16). And the Gemara raises a contradiction between the two verses.", "The Gemara resolves the contradiction: This is not difficult. This verse from Exodus, which states that God punishes descendants for the transgressions of their ancestors, refers to a case where they adopt the actions of their ancestors as their own. While this verse from Deuteronomy, which states that descendants are not punished for the actions of their ancestors, refers to a case where they do not adopt the actions of their ancestors as their own, as it is stated: “I visit iniquity of the fathers upon the children, and upon the third and fourth generations of my enemies” (Exodus 20:5).", "A righteous person is clearly not punished for the transgressions of his ancestors. Rather, it must be that God said to Moses as follows:
The righteous person who prospers is a completely righteous person whose actions are entirely good and whose reward is entirely good both in this world and in the World-to-Come.
The righteous person who suffers is one who is not a completely righteous person. Because he does have some transgressions, he is punished in this world so that he will receive a complete reward in the World-to-Come.
The wicked person who prospers is one who is not a completely wicked person. God rewards him in this world for the good deeds that he performed, so that he will receive a complete punishment in the World-to-Come.
Finally, the wicked person who suffers is a completely wicked person. Since he performed absolutely no mitzvot and deserves no reward, he receives only punishment both in this world and in the World-to-Come (Maharsha).", "Rabbi Yoḥanan’s opinion, that God granted Moses all three of his requests, disagrees with that of Rabbi Meir, as Rabbi Meir said: Two of Moses’ requests were granted to him, and one was not granted to him. God granted him that the Divine Presence would rest upon Israel and not leave, and that the Divine Presence would not rest upon the nations of the world, but God did not reveal to Moses the ways in which He conducts the world. As it is said: “And I will be gracious to whom I will be gracious” (Exodus 33:19); in His mercy, God bestows His grace upon every person, even though he is not worthy. Similarly, God says: “And I will have mercy upon whom I will have mercy,” even though he is not worthy. According to Rabbi Meir, the way in which God conducts the world and bestows grace and mercy was not revealed even to Moses.", "The Gemara continues to cite the Sages’ explanation of verses that require clarification on the same topic. With regard to God’s statement to Moses, “And He said: ‘You cannot see My face, for man shall not see Me and live’” (Exodus 33:20), it was taught in the name of Rabbi Yehoshua ben Korḥa that the Holy One, Blessed be He, said to Moses as follows: When I wanted to show you My glory at the burning bush, you did not want to see it, as it is stated: “And Moses concealed his face, fearing to gaze upon God” (Exodus 3:6). But now that you want to see My glory, as you said: “Show me Your glory,” I do not want to show it to you. Rabbi Yehoshua ben Korḥa interprets Moses’ initial refusal to look upon God’s glory negatively, as he rebuffed God’s desire to be close to him.", "This disagrees with that which Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said, as Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: Specifically as a reward for three acts of humility in averting his glance at the burning bush, Moses was privileged to experience three great revelations:", "Because “Moses concealed his face, fearing to gaze upon God” (Exodus 3:6), he was privileged to have his countenance [kelaster] glow.
Because he “feared,” he was privileged that “they feared to approach him” (Exodus 34:30).
Because he did not “gaze,” he was privileged to “behold the likeness of the Lord” (Numbers 12:8).", "What did Moses see? It is said: “And I will remove My hand, and you will see My back, but My face you will not see” (Exodus 33:23). Rav Ḥana bar Bizna said in the name of Rabbi Shimon Ḥasida, the expression: “And you will see My back,” should be understood as follows: This teaches that the Holy One, Blessed be He, Who, as mentioned above, wears phylacteries, showed him the knot of the phylacteries of His head, which is worn on the back of the head.", "On this subject, Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei: Every statement to a person or to a nation that emerged from the mouth of the Holy One, Blessed be He, with a promise of good, even if it was conditional, He did not renege on it. Ultimately, every promise made by God will be fulfilled.", "From where do we derive that all of God’s promises are fulfilled? We know this from Moses our teacher, as God promised and said: “Leave Me alone; I will destroy them and blot out their name from under heaven; and I will make from you a nation mightier and greater than they” (Deuteronomy 9:14). Even though Moses prayed to have the decree repealed, and it was nullified, the promise was fulfilled and Moses’ descendants became a nation mightier and greater than the 600,000 Israelites in the desert. As it is stated with regard to the Levites: “The sons of Moses: Gershom and Eliezer…and the sons of Eliezer were Reḥaviya the chief. And Eliezer had no other sons; and the sons of Reḥaviya were very many” (I Chronicles 23:15–17).", "And Rav Yosef taught in a baraita: “Many” means more than 600,000. This is learned through a verbal analogy between the words many and many. It is written here with regard to Reḥaviya’s sons: “Were very many.” And it is written there with regard to the Israelites in Egypt: “And the children of Israel became numerous and multiplied and were very many, and waxed exceeding mighty; and the land was filled with them” (Exodus 1:7). Just as when the children of Israel were in Egypt, very many meant that there were 600,000 of them, so too the descendants of Reḥaviya were 600,000.", "Until now, the Gemara has cited statements made by Rabbi Yoḥanan in the name of the tanna, Rabbi Yosei. Now, the Gemara begins to cite what Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: From the day that the Holy One, Blessed be He, created the world there was no person who called him “Lord” until Abraham came and called him Lord. As it is stated: “And he said, ‘My Lord, God, by what shall I know that I will inherit it?’” (Genesis 15:8).", "The Gemara cites another statement extolling that virtue of Abraham is mentioned, as Rav said: Even Daniel’s prayers were only answered on account of Abraham, as it is stated: “And now listen, God, to the prayer of Your servant and to his supplication; and cause Your face to shine upon Your desolate Temple, for the sake of the Lord” (Daniel 9:17). The verse should have said: And cause Your face to shine upon Your desolate Temple, for Your sake, as Daniel was addressing the Lord.", "Rather, this verse contains an allusion that the prayer should be accepted for the sake of Abraham, who called You, Lord. Daniel utilized that name of God in order to evoke Abraham’s virtue and enhance his prayer.", "And Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: From where is it derived that one must not placate a person while the person in the throes of his anger? As it is stated: “My face will go, and I will give you rest” (Exodus 33:14).", "And Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: From the day the Holy One, Blessed be He, created the world, no one thanked the Holy One, Blessed be He, until Leah came and thanked Him, as it is stated: “And she became pregnant and gave birth to a son, and she said, ‘This time I will give thanks to God,’ and thus he was called Judah” (Genesis 29:35).", "Tangential to the mention of Leah’s son, Judah, and the reason for his name, the Gemara explains the sources for other names, including Reuben. Rabbi Elazar said: Reuben’s name should be considered a prophecy by Leah, as Leah said: See [re’u] the difference between my son [beni] and the son of my father-in-law, Esau, son of Isaac. Even though Esau knowingly sold his birthright to his brother Jacob, as it is written: “And he sold his birthright to Jacob” (Genesis 25:33), nonetheless, behold what is written about him: “And Esau hated Jacob” (Genesis 27:41).", "Esau was not only angry over Isaac’s blessing, but he was angry about another matter as well, as it is written: “And he said, ‘Is he not rightly named Jacob, for he has supplanted me twice? He took my birthright, and behold, now he has taken my blessing’” (Genesis 27:36). Despite having sold his birthright, he refused to relinquish it.", "While my son, Reuben, even though Joseph took his birthright from him by force, as it is written: “And the sons of Reuben the firstborn of Israel, for he was the firstborn; but, since he defiled his father’s bed, his birthright was given to the sons of Joseph, son of Israel” (I Chronicles 5:1). Nevertheless, he was not jealous of him, as it is written when Joseph’s brothers sought to kill him: “And Reuben heard and he saved him from their hands, saying ‘Let us not take his life’” (Genesis 37:21).", "Continuing on the topic of names, the Gemara asks: What is the meaning of the name Ruth? Rabbi Yoḥanan said: That she had the privilege that David, who inundated the Holy One, Blessed be He, with songs and praises, would descend from her. The name Ruth [Rut] is etymologically similar in Hebrew to the word inundate [riva].", "Regarding the basic assumption that these homiletic interpretations of names are allusions to one’s future, the Gemara asks: From where do we derive that the name affects one’s life? Rabbi Eliezer said that the verse says: “Go, see the works of the Lord, who has made desolations [shamot] upon the earth” (Psalms 46:9). Do not read the word as shamot, rather as shemot, names. The names given to people are, therefore, “the works of the Lord upon the earth.”", "And Rabbi Yoḥanan said other aggadic statements in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: The existence of wayward children in a person’s home is more troublesome than the war of Gog and Magog, the ultimate war, the climax of the travails of Messianic times. As it is stated: “A Psalm of David, when he fled from his son, Absalom” (Psalms 3:1). And it is written thereafter: “Lord, how numerous are my enemies, many have risen against me” (Psalms 3:2). While concerning the war of Gog and Magog, which is alluded to in the second chapter of Psalms, it is written: “Why are the nations in an uproar? And why do the peoples speak for naught? The kings of the earth stand up and the rulers take counsel together, against the Lord, and against His anointed…He that sits in heaven laughs, the Lord mocks them” (Psalms 2:1–4). Yet in this chapter describing the war of Gog and Magog “how numerous are my enemies” is not written, as it is not as difficult as raising a wayward son like Absalom.", "Regarding the opening phrase of the psalm, which serves as its title, the Gemara wonders: It is said: “A Psalm of David, when fleeing his son, Absalom.” A Psalm of David? It should have said: A lament of David.", "Rabbi Shimon ben Avishalom said a parable: To what is this similar? It is similar to a person about whom a promissory note was issued stating that he must repay a debt to the lender. Before he repaid it, he was despondent, worried how he will manage to repay the debt. After he repaid it, he was glad.", "So too was the case with David. When the Holy One, Blessed be He, told him, through Natan the prophet, after the incident with Bathsheba, “Behold, I will raise up evil against you from your house” (II Samuel 12:11), David was despondent. He said: Perhaps it will be a slave or a mamzer who will rise up in my house, a person of such lowly status, who will have no pity on me. But once David saw that Absalom was the one through whom the prophecy was to be fulfilled, he rejoiced, as he was certain that Absalom would show him mercy. That is why David said a psalm, not a lament, thanking God for punishing him in the least severe manner possible.", "And Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: One is permitted to provoke the wicked in this world. Though the ways of the wicked prosper, one is still permitted to provoke them and need not fear (Maharsha), as it is stated: “Those who abandon the Torah will praise wickedness, and the keepers of the Torah will fight them” (Proverbs 28:4).", "That statement was also taught in a baraita, as Rabbi Dostai, son of Rabbi Matun, says: One is permitted to provoke the wicked in this world, as it is stated: “Those who abandon the Torah will praise wickedness, and the keepers of the Torah will fight them.” And if someone whispered to you, saying, on the contrary, isn’t it also written: “Do not compete with evil-doers, and do not envy the unjust” (Psalms 37:1), meaning that one should avoid provoking the wicked, say to him: Only one whose heart strikes him with pangs of conscience over sins that he committed says this. Rather, the true meaning of the verse is: Do not compete with evil-doers, to be like the evil-doers, and do not envy the unjust to be like the unjust.", "The Gemara cites proof from another verse. And it says: “One shall not envy the unjust, but be in fear of the Lord all the day” (Proverbs 23:17). In this context, to envy means to seek to emulate the unjust.", "From these verses in Psalms and Proverbs, it would seem that one is encouraged to provoke the wicked. The Gemara asks: Is this so? Didn’t Rabbi Yitzḥak say: If you see a wicked person upon whom the hour is smiling, do not provoke him. As long as he is enjoying good fortune, there is no point in confronting him. As it is stated: “His ways prosper at all times; Your judgments are far beyond him; as for his adversaries, he snorts at them” (Psalms 10:5). The verse teaches us that the ways of the wicked will always succeed. And not only that, but he emerges victorious in judgment, as it is stated: “Your judgments are far beyond him,” meaning that even when he is brought to justice, it does not affect him. And not only that, but he witnesses his enemies’ downfall, as it is stated: “As for all his adversaries, he snorts at them.”", "To resolve this contradiction with regard to whether or not one may provoke the wicked, the Gemara offers several explanations: This is not difficult, as it can be understood that this, which says that one may not provoke the wicked, is referring to his personal matters, while that, which says that it is a mitzva to confront them, is referring to matters of Heaven.", "And if you wish, say instead that this, which says not to confront the wicked and that, which says to confront the wicked, are both referring to matters of Heaven, and, nevertheless, it is not difficult. This, which says that one may not provoke the wicked, is referring to a wicked person upon whom the hour is smiling, who is enjoying good fortune. While that, which says that it is a mitzva to confront them, is referring to a wicked person upon whom the hour is not smiling.", "And if you wish, say instead that this, which says not to confront and that, which says to confront, are both referring to a wicked person upon whom the hour is smiling, but the question of whether one is permitted to confront him depends on who is confronting him. And nevertheless, this is not difficult. This, which says that it is a mitzva to confront them, is referring to a completely righteous person, while this, which says that one may not confront the wicked, is referring to one who is not completely righteous, as Rav Huna said: What is the meaning of that which is written: “Why do You look on those who deal treacherously and hold Your peace? When the wicked swallows the man more righteous than he?” (Habakkuk 1:13). This verse is difficult to understand. Do the wicked swallow the righteous? Isn’t it written: “The wicked looks to the righteous and seeks to kill him; the Lord will not leave him in his hand, nor allow him to be condemned when he is judged” (Psalms 37:32–33), and it is written: “No mischief shall befall the righteous” (Proverbs 12:21)? Rather, in light of these verses, the verse: “The wicked swallows the man more righteous than he” means: The man who is more righteous than he, but not completely righteous, he swallows. The completely righteous he does not swallow.", "And if you wish, say: In general, the wicked cannot swallow the righteous, but when the hour is smiling upon him, it is different. When the wicked are enjoying good fortune, even the righteous can be harmed (Birkat Hashem).", "And Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Setting a fixed place for prayer is so important that one who sets a fixed place for his prayer, his enemies fall beneath him, as it is said: “And I will appoint a place for My nation, Israel, and I will plant them, that they may dwell in their own place.” Through setting aside a place for prayer, they will merit to “be disturbed no more; neither shall the children of wickedness afflict them anymore, as in the beginning” (II Samuel 7:10).", "This verse, cited by the Gemara, leads to an additional point. Rav Huna raised a contradiction: In the book of Samuel, in this verse it is written: “To afflict them,” while in the parallel verse in I Chronicles (17:9) it is written: “To destroy them.”", "The Gemara resolves this contradiction: The enemies of Israel intend first to afflict them, and, ultimately, to destroy them entirely.", "And Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Service of Torah is greater than its study, i.e., serving a Torah scholar and spending time in his company is greater than learning Torah from him. Torah study is one component of a Torah life, but one who serves a Torah scholar learns about every aspect of life from his actions. This is derived from the verse that speaks in praise of Elisha, as it is stated: “Here is Elisha son of Shafat, who poured water over Elijah’s hands” (II Kings 3:11). The verse does not say that he learned from Elijah, rather that he poured water, which teaches that the service of Torah represented by Elisha pouring water over Elijah’s hands is greater than its study.", "As a prelude to another of the statements by Rabbi Yoḥanan in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai, the Gemara relates the following incident. Rabbi Yitzḥak said to Rav Naḥman: Why did the Master not come to the synagogue to pray? Rav Naḥman said to him: I was weak and unable to come. Rabbi Yitzḥak said to him: Let the Master gather ten individuals, a prayer quorum, at your home and pray. Rav Naḥman said to him: It is difficult for me to impose upon the members of the community to come to my home to pray with me (Sefer Mitzvot Gadol). Rabbi Yitzḥak suggested another option: The Master should tell the congregation to send a messenger when the congregation is praying to come and inform the Master so you may pray at the same time.", "Rav Naḥman saw that Rabbi Yitzḥak was struggling to find a way for him to engage in communal prayer. He asked: What is the reason for all this fuss? Rabbi Yitzḥak said to him: As Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai:", "What is the meaning of that which is written: “But as for me, let my prayer be unto You, Lord, in a time of favor; O God, in the abundance of Your mercy, answer me with the truth of Your salvation” (Psalms 69:14)? It appears that the individual is praying that his prayers will coincide with a special time of Divine favor. When is a time of favor? It is at the time when the congregation is praying. It is beneficial to pray together with the congregation, for God does not fail to respond to the entreaties of the congregation.", "Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said that the unique quality of communal prayer is derived from here: “Thus said the Lord, in a time of acceptance I have answered you and on a day of salvation I have aided you” (Isaiah 49:8).", "Rabbi Aḥa, son of Rabbi Ḥanina, said that it is derived from here: “Behold, God is mighty, He despises no one” (Job 36:5). He adopts an alternative reading of the verse: “Behold, God will not despise” the prayer of “the mighty,” i.e., the community. And it is written: “He has redeemed my soul in peace so that none came upon me; for there were many with me. God shall hear and answer them…” (Psalms 55:19–20). This verse teaches that the prayer was answered because there were many with me when it was offered.", "That last proof was also taught in a baraita. Rabbi Natan says: From where do we know that the Holy One, Blessed be He, does not despise the prayer of the masses? As it is stated: “Behold, God does not despise the mighty,” and it is written: “He has redeemed my soul in peace so that none came upon me; for there were many with me.” Rabbi Natan interprets this not as David speaking about himself, but as God speaking to Israel. The Holy One, Blessed be He, says: Anyone who engages in Torah study, which is called peace in the verse: “All its ways are peace” (Proverbs 3:17); and in acts of kindness, and prays with the congregation, I ascribe to him credit as if he redeemed Me and My children from among the nations of the world.", "Continuing to extol communal prayer, Reish Lakish said: One who has a synagogue nearby in his city but does not enter to pray there is called an evil neighbor, as it is stated: “Thus said the Lord: As for all My evil neighbors who touch My inheritance which I have caused My people Israel to inherit, behold, I will pluck them up from off their land, and will pluck the house of Judah up from among them” (Jeremiah 12:14). One who only touches, but does not enter the place of prayer, My inheritance, is considered an evil neighbor. And furthermore, he is punished in that he causes himself and his children to go into exile, as it is stated: “Behold, I will pluck them up from off their land, and will pluck the house of Judah up from among them.”", "The Gemara relates that when the Sages told Rabbi Yoḥanan that there are elders in Babylonia, he was confounded and said: It is written: “So that your days will be lengthened and the days of your children upon the land the Lord swore to your forefathers to give to them like the days of heaven on the earth” (Deuteronomy 11:21); lengthened in Eretz Yisrael but not outside of the Land. Why then, do the residents of Babylonia live long lives? When they told him that the people in Babylonia go early in the morning and go late in the evening to the synagogue, he said: That is what was effective for them in extending their lives.", "As Rabbi Yehoshua ben Levi said to his sons: Go early and go late and enter the synagogue, so that your lives will be extended. And Rabbi Aḥa, son of Rabbi Ḥanina, said: Upon what verse is this based? As it is stated: “Happy is the man who listens to Me, watching daily at My gates, guarding at My door posts” (Proverbs 8:34). And the reward for doing so is written thereafter: “For whoso finds Me finds life and obtains the favor of the Lord” (Proverbs 8:35).", "Based on this verse, Rav Ḥisda said: A person should always enter two doorways into the synagogue. This statement is unclear. Immediately, the Gemara asks: Does it enter your mind that Rav Ḥisda meant that one should enter two doorways literally? What if a synagogue only has a single doorway? Rather, emend his statement and say that Rav Ḥisda meant that one should enter a distance of two doorways into the synagogue and then pray. In entering a distance of two doorways, one fulfills the verse: Guarding at My door posts, in the plural.", "Having mentioned the verse, “For whoso finds Me finds life,” the Gemara seeks to clarify its meaning. It is said, “For this, let every pious man pray to You in the time of finding, that the overflowing waters may not reach him” (Psalms 32:6). With regard to the phrase, the time of finding, Rabbi Ḥanina said: The time of finding refers to the time one must find a wife, that one should pray to find a suitable woman to marry. As it is said: “He who finds [matza] a wife finds [matza] good and obtains favor from the Lord” (Proverbs 18:22).", "In Eretz Yisrael, the custom was that when a man married a woman, they would ask him: Matza or motzeh? In other words, they would ask the groom whether the appropriate passage for his wife is the above verse from Proverbs that begins with the word matza, as it is written: “He who finds a wife finds good and obtains favor from the Lord” or whether the more appropriate verse is the one beginning with the word motzeh, as it is written: “And I find [motzeh] the woman more bitter than death” (Ecclesiastes 7:26).", "Rabbi Natan says: The time of finding refers to the time of finding Torah, as it is stated in a verse referring to Torah: “He who finds Me finds life.” The Torah is the object most sought.", "Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The time of finding refers to death. One should pray that when death comes, he will leave the world peacefully, as it is stated: “Issues [totzaot] of death” (Psalms 68:21). Rav Naḥman bar Yitzḥak’s statement is based on the etymological similarity between totzaot and matza, finding.", "It was also taught in a baraita: Nine hundred and three types of death were created in the world, as it is stated: “Issues [totzaot] of death,” and that, 903, is the numerical value [gimatriya] of totzaot. The Gemara explains that the most difficult of all these types of death is croup [askara], while the easiest is the kiss of death. Croup is like a thorn entangled in a wool fleece, which, when pulled out backwards, tears the wool. Some say that croup is like ropes at the entrance to the esophagus, which would be nearly impossible to insert and excruciating to remove. The kiss of death is like drawing a hair from milk. One should pray that he does not die a painful death.", "Rabbi Yoḥanan said: The time of finding refers to a respectful burial, for which one should pray. Supporting Rabbi Yoḥanan’s interpretation, Rabbi Ḥanina said: What is the verse that teaches that the time of finding refers to burial? “Who rejoice in exultation and are glad when they can find a grave” (Job 3:22), as there are situations in which one is relieved when his body finds a grave in which to rest. Rabba bar Rav Sheila said, that is the meaning of the folk saying: A person should even pray for mercy until the final shovelful of dirt is thrown upon his grave.", "Mar Zutra said: The time of finding refers to finding a lavatory. As most places did not have a sewage system, one was forced to relieve himself outside the city. Because of this unpleasantness, finding a suitable location was called by Mar Zutra, the time of finding. In the West, Eretz Yisrael, they say: This explanation of Mar Zutra is preferable to all of them, as the term motza is explicitly associated in the Bible (see II Kings 10:27) with the lavatory (Rabbi Abraham Moshe Horovitz).", "Returning to the tractate’s central topic, Rava said to Rafram bar Pappa: Let the Master say to us some of those outstanding statements that you said in the name of Rav Ḥisda with regard to matters of the synagogue.", "Rafram said to him, Rav Ḥisda said as follows: What is the meaning of the verse: “The Lord loves the gates of Zion [Tziyyon] more than all the dwellings of Jacob” (Psalms 87:2)? This means that the Lord loves the gates distinguished [metzuyanim] through the study of halakha as they are the gates of Zion, the outstanding gates, more than the synagogues and study halls. Although those places are the most outstanding of the dwellings of Jacob, they are not engaged in the study of halakha.", "And this concept, that halakha is the most sublime pursuit, is expressed in that which Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: Since the day the Temple, where the Divine Presence rested in this world, was destroyed, the Holy One, Blessed be He, has only one place in His world where he reveals His presence exclusively; only the four cubits where the study of halakha is undertaken.", "This statement has practical ramifications. Abaye said: At first I studied in the house and prayed in the synagogue. Once I heard what Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: Since the day the Temple was destroyed, the Holy One, Blessed be He, has only one place in His world, only the four cubits of halakha alone, from which I understood the significance of the four cubits of halakha, and I pray only where I study.", "Similarly, the Gemara relates that Rabbi Ami and Rabbi Asi, despite the fact that they had thirteen synagogues in Tiberias, they would only pray between the pillars where they studied.", "And Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: One who benefits from his hard labor is greater than a God-fearing person, i.e., one who is so enthralled by his fear of God that he sits idly by and does not work. As with regard to a God-fearing person, it is written: “Happy is the man who fears the Lord, who greatly desires His mitzvot” (Psalms 112:1), while with regard to one who benefits from his hard work, it is written: “By the labor of your hands you will live; you are happy and it is good for you” (Psalms 128:2). The Gemara explains this verse to mean that you are happy in this world, and it is good for you in the World-to-Come. And regarding a God-fearing person, happy is the man, is written about him but and it is good for you, is not written about him.", "And Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: One should always live in the place where his teacher lives; thereby he will avoid sin. For as long as Shimi ben Gera, who according to tradition was a great Torah scholar and teacher of Solomon (see Gittin 59a), was alive, Solomon did not marry Pharaoh’s daughter. Immediately after the Bible relates the death of Shimi (I Kings, end of ch. 2), Solomon’s marriage to Pharaoh’s daughter is recorded (beginning of ch. 3).", "The Gemara raises an objection: Wasn’t it taught in a baraita that one should not live where his teacher lives?", "The Gemara answers: This is not difficult. This, which says that one should live where his teacher lives, is referring to a case where he is acquiescent to his teacher and will heed his teaching and instruction. While this baraita, which says that one should not live where his teacher lives, is referring to a case where he is not acquiescent to him and that will lead them to quarrel.", "The Gemara again returns to the topic of the synagogue. Rav Huna bar Yehuda said that Rabbi Menaḥem said that Rabbi Ami said: What is the practical halakhic meaning of that which is written: “They who forsake the Lord will perish” (Isaiah 1:28)? This verse refers to one who abandons the Torah scroll when it was taken out to be read and leaves the synagogue, as it appears that he is fleeing from God.", "Practically speaking, the Gemara relates that Rabbi Abbahu would go out between one person who read the Torah and the next person who did so. Since the scroll was closed between readers, it was not considered to be a show of contempt.", "Rav Pappa raised a dilemma: What is the ruling with regard to leaving between one verse and the next verse? Is one permitted to leave during a break in the Torah reading while the verse was translated into Aramaic?", "An answer to this question was not found, so the dilemma stands unresolved.", "The Gemara relates that Rav Sheshet would turn his face away from the Torah while it was being read and study. Explaining this practice, he said: We are engaged in ours, the study of the Oral Torah and they are engaged in theirs, listening to the Written Torah. Since Rav Sheshet was engaged in Torah study, he is not considered one who forsakes the Lord.", "Rav Huna bar Yehuda said that Rabbi Ami said: A person should always complete his Torah portions with the congregation. The congregation reads a particular Torah portion every Shabbat, and during the week prior to each Shabbat, one is required to read the Bible text of the weekly portion twice and the translation once.", "This applies to every verse, even a verse like: “Atarot and Divon and Yazer and Nimra and Ḥeshbon and Elaleh and Sevam and Nevo and Beon” (Numbers 32:3). While that verse is comprised entirely of names of places that are identical in Hebrew and Aramaic, one is nevertheless required to read the verse twice and its translation once, as one who completes his Torah portions with the congregation is rewarded that his days and years are extended.", "Rav Beivai bar Abaye thought to finish all the Torah portions of the entire year, which he had been unable to complete at their appointed time, on the eve of Yom Kippur when he would have time to do so. But Ḥiyya bar Rav of Difti taught him: It is written with regard to Yom Kippur: “And you shall afflict your souls on the ninth day of the month in the evening, from evening to evening you shall keep your Sabbath” (Leviticus 23:32).", "The Gemara wonders: And does one fast on the ninth of Tishrei? Doesn’t one fast on the tenth of Tishrei, as the Torah says at the beginning of that portion: “However, on the tenth day of this seventh month is the Day of Atonement; there shall be a holy convocation for you, and you shall afflict your souls” (Leviticus 23:27)? Rather, this verse comes to tell you: One who eats and drinks on the ninth day of Tishrei in preparation for the fast the next day, the verse ascribes him credit as if he fasted on both the ninth and the tenth of Tishrei. Ḥiyya bar Rav of Difti cited this verse to Rav Beivai bar Abaye to teach him that Yom Kippur eve is dedicated to eating and drinking, not to completing the Torah portions one may have missed throughout the year.", "When Rav Beivai heard this, he thought to read the Torah portions earlier, before they were to be read by the community. A certain unnamed elder told him, we learned: As long as one does not read the Torah portions earlier or later than the congregation. One must read them together with the congregation.", "As Rabbi Yehoshua ben Levi told his sons: Complete your portions with the congregation, the Bible text twice and the translation once.", "He also advised them: Be careful with the jugular veins, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as we learned in a mishna with regard to the laws of ritual slaughter: Rabbi Yehuda said: Cutting the trachea and esophagus in the ritual slaughter of a bird does not render the bird kosher until he slaughters the jugular veins as well. While this is not halakhically required, it is appropriate to do so to prevent significant amounts of blood from remaining in the bird.", "Rabbi Yehoshua ben Levi further advised: And be careful to continue to respect an elder who has forgotten his Torah knowledge due to circumstances beyond his control. Even though he is no longer a Torah scholar, he must still be respected for the Torah that he once possessed. As we say: Both the tablets of the Covenant and the broken tablets are placed in the Ark of the Covenant in the Temple. Even though the first tablets were broken, their sanctity obligates one not to treat them with contempt. An elder who forgot the Torah knowledge he once possessed is likened to these broken tablets.", "Rava said to his sons three bits of advice: When you cut meat, do not cut it on your hand. The Gemara offers two explanations for this. Some say: Due to the danger that one might accidentally cut his hand, and some say: Due to the fact that it could ruin the meal, as even if one only cut himself slightly, that small amount of blood could still spoil the meat and render it repulsive to eat.", "And Rava also advised: Do not sit on the bed of an Aramean woman, and do not pass by a synagogue when the community is praying. The Gemara explains: Some say: Do not sit on the bed of an Aramean woman means one should not go to sleep without reciting Shema, as by doing so, it is tantamount to sleeping in the bed of a non-Jew, as his conduct is unbecoming a Jew. Others say: This means that one should not marry a woman who converted, and it is better to marry a woman who was born Jewish. And some say: It literally means that one should not sit on the bed of an Aramean, i.e., a non-Jewish woman.", "This bit of advice was due to an incident involving Rav Pappa. Rav Pappa went to visit an Aramean woman. She took out a bed and she said to him: Sit. He said to her: I will not sit until you lift the sheets covering the bed. She did so and they found a dead baby there. Had Rav Pappa sat upon the bed, he would have been blamed for killing the baby. From that incident, the Sages said: One is prohibited from sitting on the bed of an Aramean woman.", "And Rava’s third bit of advice was, do not pass behind a synagogue while the congregation is praying. This statement supports the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: One is prohibited from passing behind a synagogue while the congregation is praying because they will suspect that he does not want to pray, and it is a show of contempt for the synagogue.", "Abaye introduced several caveats to Rabbi Yehoshua ben Levi’s statement and said:
We only said this prohibition if there is no other entrance to the synagogue, but if there is another entrance, since it is possible that he will simply use the second entrance, they will not suspect him, and the prohibition does not apply.
And we only said this prohibition if there is no other synagogue in the city, but if there is another synagogue, the prohibition does not apply.
And we only said this prohibition when he is not carrying a burden, and not running, and not wearing phylacteries. But if one of those factors applies, the prohibition does not apply. If he is carrying a burden or running, clearly he is occupied with his work. If he is wearing phylacteries, it is evident that he is a God-fearing individual and they will not suspect him.", "The Gemara cites a statement from a baraita, along the lines of Rava’s advice to refrain from cutting meat on one’s hands: Rabbi Akiva said: In three aspects of their conduct, I like the Medes, and we should learn from their practices. When they cut meat, they cut it only on the table and not on their hands; when they kiss, either as a show of affection or honor, they kiss only the back of the hand and do not give the person being kissed an unpleasant feeling; and when they hold counsel, they only hold counsel in the field so others will not hear their secrets.", "Rav Adda bar Ahava said: From what verse is this derived? From the verse, “And Jacob sent and he called Rachel and Leah to the field to his flock” (Genesis 31:4); it was only there in the field that he held counsel with them.", "It was taught in a baraita, Rabban Gamliel said: In three aspects of their conduct, I like the Persians: They are a modest people; they are modest in their eating, they are modest in the lavatory, and they are modest in another matter, i.e., sexual relations.", "While they have been praised here regarding certain specific aspects of their conduct, the Gemara proceeds to offer another perspective on the Persians based on a verse describing the destruction of Babylonia at the hands of the Persian and Median armies: “I have commanded My consecrated ones; I have also called My mighty ones for My anger, even My proudly exulting ones” (Isaiah 13:3). Rav Yosef taught a baraita: These are the Persians who are consecrated and designated for Gehenna, for they have been sent by God to carry out his mission of anger, and they will be sent to Gehenna.", "The Gemara returns to explain the mishna, in which we learned that Rabban Gamliel says: One may recite Shema until dawn. Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel.", "It was taught in a baraita: Based on Rabban Gamliel’s ruling, Rabbi Shimon ben Yoḥai said: At times, one recites Shema twice at night, once just before dawn and once just after dawn, and he thereby fulfills his obligation to recite Shema, one of the day and one of the night. According to Rabban Gamliel, the Shema that he recited before dawn fulfills his evening obligation and the Shema that he recited after dawn fulfills his morning obligation.", "This Tosefta is self-contradictory. Initially, you said: At times one recites Shema twice at night. Apparently, the time just after dawn is still night. And then you taught: He thereby fulfills his obligation to recite Shema one of the day and one of the night. Apparently, the time in question is considered day, as otherwise, he would not have fulfilled his obligation to recite Shema during the day. There is an internal contradiction with regard to the status of the time just after dawn. Is it considered day or night?", "The Gemara answers: No, there is no contradiction. Actually, the time just after dawn, when it is still dark, is considered night and the fact that it is referred to here as day is because there are people who rise from their sleep at that time and, if the need arises, it can be characterized as bekumekha, when you rise, despite the fact that it is still night.", "Rav Aḥa bar Ḥanina said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai.", "Some teach this statement of Rav Aḥa bar Ḥanina, in which he ruled that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai, with regard to this halakha, which is stylistically similar to the previous halakha. As it was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yoḥai said in the name of Rabbi Akiva: At times, one recites Shema twice during the day, once just before sunrise and once just after sunrise, and he thereby fulfills his dual obligation to recite Shema: One, that he recites after sunrise, Shema of the day, and one, that he recites before sunrise, Shema of the night.", "This baraita is self-contradictory. Initially, you said: “At times one recites Shema twice during the day.” Apparently, the time just before sunrise is considered day. And then you taught: “He thereby fulfills his dual obligation to recite Shema, one of the day and one of the night.” Apparently, the time in question is considered night, as otherwise, he could not thereby fulfill his obligation to recite Shema during the night.", "The Gemara answers: No, there is no contradiction. Actually, the time just before sunrise is considered day and the fact that it is referred to here as night is because there are people who are still asleep at that time and, if the need arises, it can be characterized as beshokhbekha [when you lie down] despite the fact that it is already day.", "Rabbi Aḥa, son of Rabbi Ḥanina, said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon who said it in the name of Rabbi Akiva. Rabbi Zeira said: As long as he will not recite: Help us lie down [hashkivenu] as well, after reciting the evening Shema before sunrise, as the blessing: Help us lie down, is a prayer that we sleep in peace, which is inappropriate in the morning.", "That is how the halakha was taught in the study hall. However, when Rav Yitzḥak bar Yosef came to Babylonia from Eretz Yisrael, where Rabbi Yehoshua ben Levi lived, he said that this ruling that Rabbi Aḥa, son of Rabbi Ḥanina, said that Rabbi Yehoshua ben Levi said, was not said explicitly by Rabbi Yehoshua ben Levi. Rather, it was stated that he held that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon who said it in the name of Rabbi Akiva based on inference.", "The incident was as follows: This pair of Sages got drunk at the wedding of Rabbi Yehoshua ben Levi’s son and fell asleep before reciting the evening Shema. By the time they awoke, dawn had already passed. They came before Rabbi Yehoshua ben Levi and asked him if they could still recite the evening Shema. He said to them: Rabbi Shimon is worthy to rely upon in exigent circumstances. Rabbi Yehoshua ben Levi did not rule in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, and, in a case where there are no exigent circumstances, one may not rely on this ruling.", "The mishna relates that there was an incident where Rabban Gamliel’s sons returned very late from a wedding hall and they asked their father if they were permitted to recite Shema after midnight.", "The Gemara asks: And until now, had they not heard this halakha of Rabban Gamliel? Were they unaware that he held that one is permitted to recite the evening Shema after midnight?", "The Gemara answers that Rabban Gamliel’s sons did not ask him his opinion. Rather, they said to him as follows: Do the Rabbis fundamentally disagree with you concerning this halakha, holding that Shema may be recited only until midnight? If so, when there is a disagreement between an individual Sage and many Sages, the halakha is in accordance with the opinion of the many, in which case we must, in practice, follow the opinion of the Rabbis. Or perhaps, do the Rabbis hold in accordance with your opinion that the time of the evening Shema extends throughout the night, and that which they say that it may only be recited until midnight is in order to distance a person from transgression? If the latter is true, then, when there are extenuating circumstances, one may recite the evening Shema after midnight. Rabban Gamliel replied to his sons: The Rabbis agree with me and you are still obligated to recite Shema. The Rabbis say that Shema may only be recited until midnight in order to distance a person from transgression, but, after the fact, even the Rabbis permit recitation after midnight.", "We learned in the mishna that Rabban Gamliel told his sons: And that is not only with regard to the halakha of the recitation of Shema, but, rather, wherever the Rabbis say until midnight, the mitzva may be performed until dawn.", "The Gemara questions the formulation of the mishna: Does Rabban Gamliel say until midnight, that he teaches: And not only did they say? Rabban Gamliel does not restrict the time for the recitation of Shema until midnight, so why does he say, and not only do they say, implying that he agrees with that stringency?", "The Gemara explains that this is what Rabban Gamliel said to his sons: Even according to the Rabbis, who say that the mitzva may be performed only until midnight, the biblical obligation to perform the mitzva continues until dawn, and that which they say that it may only be recited until midnight is in order to distance a person from transgression.", "In the mishna, Rabban Gamliel cites several cases where a mitzva may be performed until dawn; among them, the burning of fats and limbs on the altar.", "The Gemara notes: In our mishna, the eating of the Paschal lamb was not taught among those mitzvot that may be performed until dawn, indicating that the mitzva of eating the Paschal lamb does not extend until dawn.", "The Gemara raises a contradiction to this conclusion based on a baraita: The mitzvot of the recitation of the evening Shema, the recitation of hallel on the nights of Passover accompanying the sacrifice of the Paschal lamb, as well as eating the Paschal lamb, may all be performed until dawn.", "Rav Yosef said: This is not difficult as these two sources reflect two conflicting opinions. This, our mishna, is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya. While this, the baraita, is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. As it was taught in a baraita with regard to the verse discussing the mitzva to eat the Paschal lamb: “And they shall eat of the meat on that night; roasted over fire and matzot with bitter herbs shall they eat it” (Exodus 12:8); Rabbi Elazar ben Azarya says: Here it is stated: “On that night,” from which we cannot determine when night ends. The same expression is encountered later in the same chapter: “And I will pass through the land of Egypt on that night and I will strike every firstborn in the land of Egypt, from person to animal” (Exodus 12:12). We know when the firstborns were struck down based on the verse “Thus said the Lord: At about midnight, I will go out into the midst of Egypt and every firstborn in Egypt shall die” (Exodus 11:4–5). Therefore, just as in the verse below, the striking of the firstborns took place until midnight, as stated explicitly in the verse, so too in the verse here, the mitzva to eat the Paschal lamb continues until midnight.", "Rabbi Akiva said to him: Was it not already said, “Thus you shall eat it, with your loins girded, your shoes on your feet, your staffs in your hands and you will eat it in haste for it is the Paschal offering for the Lord” (Exodus 12:11)? Therefore the Paschal lamb may be eaten until the time of haste. Since the time of haste is when Israel left Egypt, and it is said, “You will not leave, every man from his house, until the morning,” then the Paschal lamb may be eaten until dawn. If that is so, why does the verse state: On that night?", "The Gemara explains that the phrase on that night is necessary because without it I might have thought that the Paschal lamb is eaten during the day, like all other sacrifices, which must all be slaughtered and eaten during the day. Therefore, the verse states: On that night, to underscore that this particular sacrifice is eaten at night and not during the day.
Essentially, the difference between these two opinions revolves around which word they deemed significant. Rabbi Elazar ben Azarya considered the word night as the key word, while Rabbi Akiva considered the word haste as the key word. The Gemara begins to analyze their statements.", "Granted, according to Rabbi Elazar ben Azarya, who has the tradition of a verbal analogy between the phrase, on that night, with regard to the eating of the Paschal lamb and the phrase, on that night, with regard to the striking of the firstborn in Egypt, it was necessary for the verse to write “that” in order to indicate that these times are parallel. However, according to Rabbi Akiva, who has no such tradition, what does he do with “that”? Why is it necessary to emphasize on that night?", "The Gemara answers: On that night comes to exclude another night, as one might otherwise have concluded that the Paschal lamb may be eaten for two nights. It would have entered your mind to say: Since the Paschal lamb falls into the category of sacrifices of lesser sanctity, and peace-offerings are also sacrifices of lesser sanctity, just as peace-offerings may be eaten for two days and one night, i.e., the day that they are sacrificed through the following day, as we learned in the Torah, so too the Paschal lamb may be eaten for two nights instead of two days. In other words, one might otherwise mistakenly conclude from its parallel to peace-offerings, that the Paschal lamb is to be eaten for two nights and the day between them. Therefore, the verse teaches us specifically on that night, i.e., on that night it is eaten, and it is not eaten on another night.", "The Gemara asks: If so, from where does Rabbi Elazar ben Azarya derive that the Paschal lamb cannot be eaten for two nights?", "The Gemara answers: Rabbi Elazar ben Azarya derives this conclusion from the verse: “It should not remain until the morning” (Exodus 12:10). If one is prohibited from leaving over any part of the sacrifice until the morning, he is certainly prohibited from leaving it over until the following night. Therefore, it is unnecessary to cite an additional source to teach that the Paschal lamb may only be eaten on the first night.", "And why does Rabbi Akiva require “that” to derive that the Paschal lamb may not be eaten on the second night? According to Rabbi Akiva, if it was derived from the verse: “It should not remain until the morning,” I would have said: What is the meaning of morning? It means the second morning, as the Torah does not specify until which morning the Paschal lamb may not be left; until the first morning or the second morning. Therefore, the Torah needed to write on that night and no other.", "And what would Rabbi Elazar ben Azarya respond? He could have said to you: If it is not otherwise noted, every unmodified mention of the word morning in the Bible refers to the first, i.e., the next, morning. If that were not the case, no biblical text could have any definite meaning.", "Concerning the tannaitic dispute between Rabbi Akiva and Rabbi Elazar ben Azarya regarding until when the Paschal lamb may be eaten, the Gemara remarks: The dispute between these tanna’im is parallel to the dispute between those tanna’im, who disagree over the same issue. As it was taught in a baraita with regard to the verse: “There you will offer the Paschal lamb, in the evening when the sun sets at the time when you left the land of Egypt” (Deuteronomy 16:6). Upon closer examination, it seems that this verse mentions three distinct times: In the evening, refers to the afternoon until sunset; when the sun sets, refers to the time of sunset itself; and the time when you left the land of Egypt refers to, as explained in Exodus, the early hours of the morning. Therefore it seems that these times parallel the different stages of the mitzva of the Paschal lamb, and it is regarding these details that the tanna’im disagree.", "Rabbi Eliezer says: In the evening, the afternoon, you slaughter the sacrifice, from when the sun sets until midnight you eat it, and at the time when you left the land of Egypt you burn what remains from the sacrifice, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya.
Rabbi Yehoshua says: In the evening, the afternoon, you slaughter the sacrifice, from when the sun sets, you eat it. And until when do you continue eating? Until the time when you left the land of Egypt, meaning until morning, in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.", "The Gemara cites an alternative explanation of the dispute between Rabbi Elazer ben Azarya and Rabbi Akiva. Rabbi Abba said: Everyone agrees that when the children of Israel were redeemed from Egypt were given permission to leave, they were redeemed only in the evening, as it is stated: “In the spring the Lord, your God, took you out from Egypt at night” (Deuteronomy 16:1). And when they actually left, they left only during the day, as it is stated: “On the fifteenth of the first month, on the day after the offering of the Paschal lamb, the children of Israel went out with a high hand before the eyes of Egypt” (Numbers 33:3), indicating that they actually went out during the day.", "However, with regard to what did they disagree? They disagreed with regard to the time of haste, as it is written: “You will eat it in haste for it is the Paschal offering for the Lord” (Exodus 12:11). Rabbi Elazar ben Azarya held: What is the meaning of haste? It is the haste of the Egyptians at midnight, as they hurried to the houses of the people of Israel to send them away, in fear of the plague of the firstborn.", "And Rabbi Akiva held: What is the meaning of haste? It is the haste of Israel in the morning, as they rushed to leave Egypt.", "Similar to Rabbi Abba’s statement, it was also taught in a baraita, regarding the verse: “The Lord, your God, took you out from Egypt at night,” the question arises: Did they leave at night? Didn’t they leave during the day, as it is stated: “On the day after the offering of the Paschal lamb, the children of Israel went out with a high hand”? Rather, this teaches that the redemption began for them in the evening.", "Since the last topic discussed in the Gemara revolved around the exodus from Egypt, the Gemara cites additional aggadic midrash on that subject. With regard to the verse: “Speak, please [na] in the ears of the people, and they should borrow, every man from his fellow and every woman from her fellow, silver and gold vessels” (Exodus 11:2), the word please [na] is unclear. The students of the school of Rabbi Yannai said: Please [na] is nothing more than an expression of supplication. Why would God employ an expression of supplication in approaching Israel? The Gemara explains that the Holy One, Blessed be He, said to Moses: I beseech you, go and tell Israel: I beseech you; borrow vessels of silver and vessels of gold from the Egyptians in order to fulfill the promise I made to Abraham in the “Covenant between the Pieces,” so that", "that righteous person, Abraham, will not say: God fulfilled His pronouncement: “And they will be enslaved and afflicted,” but God did not fulfill His pronouncement: “And afterward, they will leave with great possessions.” As God said to Abraham: “Surely you shall know that your descendants will be foreigners in a land that is not theirs, and they will be enslaved and afflicted for four hundred years. And also that nation who enslaves them will I judge. And afterward, they will leave with great possessions” (Genesis 15:13–14).", "The school of Rabbi Yannai continues: Israel said to Moses: If only we could get out ourselves. The Gemara offers a parable to one who was incarcerated in prison, and people would say to him: We promise, we will release you tomorrow and give you much money. He says to them: I beseech you, release me today and I ask for nothing. So too, Israel preferred leaving immediately empty handed rather than leaving later with great riches.", "With regard to the spoils taken from Egypt described in the verse: “And the Lord gave the nation grace in the eyes of Egypt, and they gave them what they requested and they emptied Egypt” (Exodus 12:36), Rabbi Ami said: This teaches that the Egyptians gave them what they requested against their will. There is a dispute with regard to the question: Against whose will? Some say it was given against the will of the Egyptians, and some say it was given against the will of Israel. The proponent of each position cites support for his opinion.", "The one who said that it was given against the will of the Egyptians cites the verse describing Israel’s exit from Egypt, as it is written: “And she who tarries at home divides the spoils” (Psalms 68:13). That which the woman in the verse requested from her counterpart was actually spoils taken against the will of an enemy. The one who said that it was given against the will of Israel, claims that they did not want the vessels because of the burden of carrying a heavy load on a long journey.", "With regard to the continuation of the verse: And they emptied Egypt, Rabbi Ami said: This indicates that they made Egypt like a trap in which there is no grain that serves as bait to attract birds. Reish Lakish said: They made Egypt like an abyss in the sea without fish.", "The Gemara proceeds to discuss the promise of redemption from Egypt that God made to Moses at the burning bush. When Moses asked God what to say when Israel asks him God’s name, “and God said to Moses: ‘I will be that I will be,’ and He said: ‘Thus you will say unto the children of Israel: I will be has sent me to you’” (Exodus 3:14). The Holy One, Blessed be He, told Moses to go and tell Israel: I was with you in this enslavement, and in this redemption, and I will be with you in the enslavement of the kingdoms in the future.", "Moses said before Him: Master of the Universe, it is enough for them to endure. Let the future suffering be endured at its appointed time. There is no need to mention their future enslavement. The Holy One, Blessed be He, agreed with Moses and said to him: Go and tell the children of Israel only that, “I will be has sent me to you.”", "Having explained the use of the double language of “I will be that I will be,” the Gemara proceeds to explain the double language employed by Elijah on Mount Carmel: “Answer me, Lord, answer me, that this people will know that You are the Lord, God, and You have turned their hearts backward” (I Kings 18:37). Rabbi Abbahu said: Why did Elijah say answer me twice? This repetition teaches that Elijah said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, answer me that fire will descend from heaven and consume everything that is on the altar, and answer me that You will divert their mind from devising alternative explanations for what they witnessed so that they will not say that they were acts of sorcery. As it is stated that Elijah said: “And You have turned their hearts backward,” God can restore them to the proper path as well.", "MISHNA: From when does one recite Shema in the morning? From when a person can distinguish between sky-blue [tekhelet] and white.
Rabbi Eliezer says: From when one can distinguish between sky-blue and leek-green.
And one must finish reciting Shema until the end of the period when you rise, i.e., sunrise, when the sun begins to shine.
Rabbi Yehoshua says: One may recite the morning Shema until three hours of the day, which this is still considered when you rise, as that is the habit of kings to rise from their sleep at three hours of the day.", "While there is a set time frame for the recitation of Shema, one who recites Shema from that time onward loses nothing. Although he does not fulfill the mitzva of reciting of Shema at its appointed time, he is nevertheless considered like one who reads the Torah, and is rewarded accordingly.", "GEMARA: The mishna stated that the time for the recitation of the morning Shema begins when one can distinguish between sky-blue and white. The Gemara asks: To what is between sky-blue and white referring? If you say that it means distinguishing between a pile of white wool and a pile of sky-blue wool, wouldn’t one know the difference at night, as well? Rather, it must be a reference to ritual fringes made with sky-blue strings (see Numbers 15:38) along with white strings, and one must be able to distinguish between the sky-blue strings in the ritual fringes and the white strings in the ritual fringes.
With regard to the beginning of the time for the recitation of the morning Shema, a baraita cites additional opinions not cited in the mishna.", "It was taught in a baraita:
Rabbi Meir says that the day begins when one can distinguish between two similar animals, e.g., a wolf and a dog.
Rabbi Akiva provides a different sign, and says that the day begins when there is sufficient light to distinguish between a donkey and a wild donkey.
And Aḥerim say: When one can see another person, who is merely an acquaintance (Jerusalem Talmud) from a distance of four cubits and recognize him.", "Rav Huna said: The halakha is in accordance with Aḥerim. Abaye said: Regarding the time from which one may don phylacteries, a mitzva incumbent only by day, the halakha is in accordance with Aḥerim. But with regard to the recitation of Shema, one should conduct himself in accordance with the custom of the vatikin, pious individuals who were scrupulous in their performance of mitzvot. As Rabbi Yoḥanan said: The vatikin would conclude the recitation of Shema with sunrise, and one should act accordingly.", "It was also taught in a baraita: The vatikin would conclude the recitation of Shema with sunrise in order to juxtapose the blessing of redemption, which immediately follows the recitation of Shema, with prayer, and pray during the day.", "Regarding this custom of the vatikin, Rabbi Zeira said: What verse is the source for this tradition? “They shall fear You with the sun, and before the moon for all generations” (Psalms 72:5). This verse indicates that one should express one’s awe of Heaven, they shall fear You, immediately before sunrise, with the sun.", "Rabbi Yosei ben Elyakim testified in the name of the holy community in Jerusalem, a title accorded a particular group of Sages who lived there, that one who juxtaposes redemption and prayer at sunrise will incur no harm for the entire day.", "Rabbi Zeira said: Is that so? Didn’t I juxtapose redemption and prayer and nevertheless I was harmed? Rabbi Yosei ben Elyakim asked Rabbi Zeira: How were you harmed? That you brought a myrtle branch to the king’s palace? The Gemara refers to Rabbi Zeira’s responsibility as one of the respected members of the community to participate in a delegation that brought a crown of myrtle as a gift to the king, a dubious honor in which Rabbi Zeira had no interest. However, there, too, you had to pay a price in order to see the face of the king, as Rabbi Yoḥanan said: One should always strive to run to greet the kings of Israel to witness them in their glory. And not only must one run to greet the kings of Israel, but even to greet the kings of the nations of the world, so that if he will be privileged to witness the redemption of Israel, he will distinguish between the kings of Israel and the kings of the nations of the world, to see how much greater the Jewish king will be and how his rule will be manifest. Therefore, it was a privilege for Rabbi Zeira that he was allowed to see the face of the king.", "Rabbi El’a said to Ulla before Ulla left for Babylonia: When you go to Babylonia, ask after my brother, Rav Beruna, in the presence of the entire group, as he is a great man who rejoices in mitzvot, and it is only fitting that he should be accorded respect. The Gemara provides proof that he was indeed a great man who rejoiced in mitzvot: Once, Rav Beruna juxtaposed redemption and prayer at sunrise, as per the custom of the vatikin (Tosafot), and laughter and joy did not cease from his mouth for the entire day.", "In practice, the Gemara asks: How is one able to juxtapose redemption and prayer? Didn’t Rabbi Yoḥanan say: At the beginning of prayer, one says: “Lord, open my lips, that my mouth may declare Your glory” (Psalms 51:17), and at the end of prayer one says: “May the words of my mouth and the meditation of my heart be acceptable before You, Lord, my Rock, and my Redeemer” (Psalms 19:15). If so, the first verse is an interruption between redemption and prayer.", "Rabbi Elazar said: Let this verse, “Lord, open my lips,” be recited only in the evening prayer but not in the morning prayer.", "The Gemara asks: Didn’t Rabbi Yoḥanan say: Who is worthy of a place in the World-to-Come? He who juxtaposes redemption of the evening prayer to the evening prayer. Therefore, this verse from Psalms should not be recited before the evening prayer either.", "Rather, Rabbi Elazar said: Let this verse: “Lord, open my lips,” be recited only before the afternoon prayer.", "Rav Ashi said another explanation: Even if you say that Rabbi Yoḥanan holds that “Lord, open my lips” is recited before all prayers, including the morning and the evening prayers. Since the Sages instituted this verse, it is considered as an extended prayer; it is an inseparable part of the prayers, and if redemption is juxtaposed to this verse, it is no different than if redemption was juxtaposed to prayer directly.", "Rabbi Ashi supports his claim: As if you do not say so, how does one juxtapose redemption of the evening prayer to the evening prayer? Mustn’t one recite: Help us lie down [hashkivenu] after redemption? Rather, since the Sages instituted the recitation of: Help us lie down, it is considered as an extended blessing of redemption. So, too, since the Sages instituted this verse in prayer, it is considered as an extended prayer.", "With regard to the verse with which the prayer concludes, the Gemara deliberates: Now, since this verse: “May the words of my mouth and the meditation of my heart be acceptable before You,” can connote the end of prayer, petitioning God that He accept the prayer that was just recited, and it can connote the beginning of the prayer that he wants to recite: May the words of my mouth which I am about to recite be acceptable before You. If so, the question arises: Why did the Sages institute that it is to be recited after the eighteen blessings that constitute the Amida? Let it be recited at the beginning of the prayer.", "Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, said: This verse is recited after the eighteen blessings comprising the Amida because David only said this verse after eighteen chapters of Psalms (end of ch. 19). Therefore, the Sages instituted to recite it after the eighteen blessings of the Amida.", "The Gemara asks: Are these eighteen psalms? They are nineteen chapters that precede that verse.", "The Gemara answers: “Happy is the man,” the first chapter of Psalms, and “Why are the nations in an uproar,” the second chapter, constitute a single chapter, so the nineteen chapters are actually eighteen.", "The Gemara cites proof that the first two chapters are in fact a single chapter. As Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, said: David said one hundred and three chapters, and he did not say Halleluya in any of them until he saw the downfall of the wicked. Only then could David say Halleluya wholeheartedly. As it is stated: “Let sinners cease from the earth, and let the wicked be no more. Bless the Lord, my soul, Halleluya” (Psalms 104:35).", "Here too, the Gemara notes that the calculation appears inaccurate: Are these one hundred and three psalms? They are one hundred and four. Rather, conclude from this that “Happy is the man” and “Why are the nations in uproar” constitute a single portion.", "Additional proof that these two chapters comprise a single portion is cited from what Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yoḥanan said:", "Every chapter that was dear to David, he began with “happy is” and concluded with “happy is.” He opened with “happy is,” as it is written: “Happy is the man who has not walked in the counsel of the wicked or stood in the way of sinners or sat in the dwelling place of the scornful” (Psalms 1:1). And he concluded with “happy,” as it is written at the end of the chapter: “Pay homage in purity, lest He be angry, and you perish on the way when His anger is kindled suddenly. Happy are those who take refuge in Him” (Psalms 2:12). We see that these two chapters actually constitute a single chapter.", "With regard to the statement of Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, that David did not say Halleluya until he saw the downfall of the wicked, the Gemara relates: There were these hooligans in Rabbi Meir’s neighborhood who caused him a great deal of anguish. Rabbi Meir prayed for God to have mercy on them, that they should die. Rabbi Meir’s wife, Berurya, said to him: What is your thinking? On what basis do you pray for the death of these hooligans? Do you base yourself on the verse, as it is written: “Let sins cease from the land” (Psalms 104:35), which you interpret to mean that the world would be better if the wicked were destroyed? But is it written, let sinners cease?” Let sins cease, is written. One should pray for an end to their transgressions, not for the demise of the transgressors themselves.", "Moreover, go to the end of the verse, where it says: “And the wicked will be no more.” If, as you suggest, transgressions shall cease refers to the demise of the evildoers, how is it possible that the wicked will be no more, i.e., that they will no longer be evil? Rather, pray for God to have mercy on them, that they should repent, as if they repent, then the wicked will be no more, as they will have repented.", "Rabbi Meir saw that Berurya was correct and he prayed for God to have mercy on them, and they repented.", "The Gemara relates an additional example of Berurya’s incisive insight: A certain heretic said to Berurya: It is written: “Sing, barren woman who has not given birth, open forth in song and cry, you did not travail, for more are the children of the desolate than the children of the married wife, said the Lord” (Isaiah 54:1). Because she has not given birth, she should sing and rejoice?", "Berurya responded to this heretic’s mockery and said: Fool! Go to the end of the verse, where it is written: “For the children of the desolate shall be more numerous than the children of the married wife, said the Lord.”", "Rather, what is the meaning of: “Sing, barren woman who has not given birth”? It means: Sing congregation of Israel, which is like a barren woman who did not give birth to children who are destined for Gehenna like you.", "In explaining passages from Psalms, the Gemara relates another instance of a response to the question of a heretic: A certain heretic said to Rabbi Abbahu, it is written: “A Psalm of David, when he fled from his son, Absalom” (Psalms 3:1), and similarly it is said: “To the chief musician, al tashḥet, a mikhtam of David when fleeing from Saul into the cave” (Psalms 57:1). Which event was first? Since the event with Saul was first, it would have been appropriate to write it first.", "Rabbi Abbahu said to him: For you, who do not employ the homiletic method of juxtaposition of verses, it is difficult. But for us, who employ the homiletic method of juxtaposition of verses, it is not difficult, as the Sages commonly homiletically infer laws and moral lessons from the juxtaposition of two verses.", "Regarding the juxtaposition of verses, Rabbi Yoḥanan said: From where in the Bible is it derived that one may draw homiletical inferences from the juxtaposition of verses? As it is said: “The works of His hands in truth and justice, all His commandments are sure. Adjoined forever and ever, made in truth and uprightness” (Psalms 111:7–8). Conclude from here that it is appropriate to draw inferences from the juxtaposition of God’s commandments. Accordingly, David’s fleeing from Absalom is situated where it is in order to juxtapose it to the next chapter, which mentions the war of Gog and Magog; the second chapter of Psalms opens: “Why are the nations in an uproar?”", "Why was the chapter of Absalom juxtaposed with the chapter of Gog and Magog? They are juxtaposed so that if a person should say to you, expressing doubt with regard to the prophecy of the war of Gog and Magog “against the Lord and against His anointed”: Is there a slave who rebels against his master? Is there someone capable of rebelling against God? You too say to him: Is there a son who rebels against his father and severs the relationship with the one who brought him into the world and raised him? Yet, nevertheless, there was such a son, Absalom, and so too there can be a situation where people will seek to rebel against God.", "Rabbi Yoḥanan said explanations of other verses in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: What is the meaning of that which is written: “She opens her mouth with wisdom, and the teaching of loving-kindness is on her tongue” (Proverbs 31:26)? The Sages explain that this chapter discusses the wisdom of Torah and those who engage in its study, so with reference to whom did Solomon say this verse? He said this verse about none other than his father, David, who was the clearest example of one who opens his mouth in wisdom, and who resided in five worlds or stages of life and his soul said a song of praise corresponding to each of them. Five times David said: “Bless the Lord, O my soul,” each corresponding to a different stage of life.", "He resided in his mother’s womb, his first world, and said a song of praise of the pregnancy, as it is stated: “Of David. Bless the Lord, O my soul and all that is within me bless His holy name” (Psalms 103:1), in which he thanks God for creating all that is within his mother, i.e., her womb.", "He emerged into the atmosphere of the world, his second world, looked upon the stars and constellations and said a song of praise of God for the entirety of creation, as it is stated: “Bless the Lord, His angels, mighty in strength, that fulfill His word, listening to the voice of His word. Bless the Lord, all His hosts, His servants, that do His will. Bless the Lord, all His works, in all places of His kingship, bless my soul, Lord” (Psalms 103:20–23). David saw the grandeur of all creation and recognized that they are mere servants, carrying out the will of their Creator (Ma’ayan HaBerakhot).", "He nursed from his mother’s breast, his third world, and he looked upon her bosom and said a song of praise, as it is stated: “Bless the Lord, O my soul, and do not forget all His benefits [gemulav]” (Psalms 103:2). The etymological association is between gemulav and gemulei meḥalav, which means weaned from milk (Isaiah 28:9).", "We still must understand, however, what is meant by all His benefits? What in particular is praiseworthy in what God provided, beyond merely providing for the infant? Rabbi Abbahu said: In contrast with most other animals, God placed her breasts near her heart, the place that is the source of understanding.", "What is the reason that God did this? Rav Yehuda said: So that the nursing child would not look upon the place of his mother’s nakedness. Rav Mattana said: So that the child would not nurse from a place of uncleanliness.", "He witnessed in both vision and reality the downfall of the wicked and he said a song of praise, as it is stated: “Let sinners cease from the earth, and let the wicked be no more. Bless the Lord, O my soul, Halleluya” (Psalms 104:35).", "The fifth world was when David looked upon the day of death and said a song of praise, as it is stated: “Bless the Lord, O my soul. Lord my God, You are very great; You are clothed in glory and majesty” (Psalms 104:1); for even death is a time of transcendence for the righteous.", "The connection between this final praise and the day of death is unclear. The Gemara asks: From where is it inferred that this verse was stated with regard to the day of death? Rabba bar Rav Sheila says: We can derive this from the verses at the end of the matter, where it is written: “You hide Your face, they vanish; You gather Your breath, they perish and return to the dust” (Psalms 104:29).", "Other interpretations of this verse exist. The Gemara relates how Rav Shimi bar Ukva, and some say Mar Ukva, would regularly study before Rabbi Shimon ben Pazi, who was well versed in aggada and would arrange the aggada before Rabbi Yehoshua ben Levi.
Once, Rabbi Shimon ben Pazi said to him: What is the meaning of that which is written: “Bless the Lord, my soul, and all that is within me bless His Holy name”?
Rav Shimi bar Ukva said to Rabbi Shimon ben Pazi: Come and see that the attribute of the Holy One, Blessed be He, is not like the attribute of flesh and blood, as this verse praises the formation of man in his mother’s womb. The attribute of flesh and blood is such that he shapes a form on the wall for all to see, yet he cannot instill it with a spirit and soul, bowels and intestines. While the Holy One, Blessed be He, is not so, as God shapes one form within another form, a child in its mother’s womb, and instills it with spirit and soul, bowels and intestines. And this is the explanation of what Hannah said with regard to the birth of Samuel: “There is none holy like the Lord, for there is none like You, and there is no Rock like our God” (I Samuel 2:2).", "What is the meaning of there is no rock [tzur] like our God? There is no artist [tzayyar] like our God.", "The Gemara continues to interpret the rest of that verse homiletically: What is the meaning of “there is none like You”? Rabbi Yehuda ben Menasya said: Do not read the verse to mean “there is none like You [biltekha]”; rather, read it to mean “none can outlast You [levalotkha],” as the attribute of the Holy One, Blessed be He, is not like the attribute of flesh and blood: The attribute of flesh and blood is such that his creations outlast him, but the Holy One, Blessed be He, outlasts His actions.", "This did not satisfy Rav Shimi bar Ukva, who said to Rabbi Shimon ben Pazi: I meant to say to you as follows: Corresponding to whom did David say these five instance of “Bless the Lord, O my soul”? He answered him: He said them about none other than the Holy One, Blessed be He, and corresponding to the soul, as the verse refers to the relationship between man’s soul and God. The five instances of “Bless the Lord, O my soul” correspond to the five parallels between the soul in man’s body and God’s power in His world.", "Just as the Holy One, Blessed be He, fills the entire world, so too the soul fills the entire body.
Just as the Holy One, Blessed be He, sees but is not seen, so too does the soul see, but is not seen.
Just as the Holy One, Blessed be He, sustains the entire world, so too the soul sustains the entire body.
Just as the Holy One, Blessed be He, is pure, so too is the soul pure.
Just as the Holy One, Blessed be He, resides in a chamber within a chamber, in His inner sanctum, so too the soul resides in a chamber within a chamber, in the innermost recesses of the body.
Therefore, that which has these five characteristics, the soul, should come and praise He Who has these five characteristics.", "With regard to redemption and prayer, the Gemara tells the story of Hezekiah’s illness, his prayer to God, and subsequent recuperation. Rav Hamnuna said: What is the meaning of that which is written praising the Holy One, Blessed be He: “Who is like the wise man, and who knows the interpretation [pesher] of the matter” (Ecclesiastes 8:1)? This verse means: Who is like the Holy One, Blessed be He, Who knows how to effect compromise [peshara] between two righteous individuals, between Hezekiah, the king of Judea, and Isaiah the prophet. They disagreed over which of them should visit the other. Hezekiah said: Let Isaiah come to me, as that is what we find with regard to Elijah the prophet, who went to Ahab, the king of Israel, as it is stated: “And Elijah went to appear to Ahab” (I Kings 18:2). This proves that it is the prophet who must seek out the king. And Isaiah said: Let Hezekiah come to me, as that is what we find with regard to Yehoram ben Ahab, king of Israel, who went to Elisha the prophet, as it is stated: “So the king of Israel, Jehosaphat and the king of Edom went down to him” (II Kings 3:12).", "What did the Holy One, Blessed be He, do to effect compromise between Hezekiah and Isaiah? He brought the suffering of illness upon Hezekiah and told Isaiah: Go and visit the sick. Isaiah did as God instructed, as it is stated: “In those days Hezekiah became deathly ill, and Isaiah ben Amoz the prophet came and said to him: Thus says the Lord of Hosts: Set your house in order, for you will die and you will not live” (Isaiah 38:1). This seems redundant; what is the meaning of you will die and you will not live? This repetition means: You will die in this world, and you will not live, you will have no share, in the World-to-Come.", "Hezekiah said to him: What is all of this? For what transgression am I being punished?
Isaiah said to him: Because you did not marry and engage in procreation.
Hezekiah apologized and said: I had no children because I envisaged through divine inspiration that the children that emerge from me will not be virtuous. Hezekiah meant that he had seen that his children were destined to be evil. In fact, his son Menashe sinned extensively, and he thought it preferable to have no children at all.", "Isaiah said to him: Why do you involve yourself with the secrets of the Holy One, Blessed be He? That which you have been commanded, the mitzva of procreation, you are required to perform, and that which is acceptable in the eyes of the Holy One, Blessed be He, let Him perform, as He has so decided.", "Hezekiah said to Isaiah: Now give me your daughter as my wife; perhaps my merit and your merit will cause virtuous children to emerge from me.
Isaiah said to him: The decree has already been decreed against you and this judgment cannot be changed.
Hezekiah said to him: Son of Amoz, cease your prophecy and leave. As long as the prophet spoke as God’s emissary, Hezekiah was obligated to listen to him. He was not, however, obligated to accept Isaiah’s personal opinion that there was no possibility for mercy and healing.", "Hezekiah continued: I have received a tradition from the house of my father’s father, from King David, the founding father of the dynasty of kings of Judea: Even if a sharp sword rests upon a person’s neck, he should not prevent himself from praying for mercy. One may still hold out hope that his prayers will be answered, as was David himself when he saw the Angel of Destruction, but nonetheless prayed for mercy and his prayers were answered.", "With regard to the fact that one should not despair of God’s mercy, the Gemara cites that it was also said that Rabbi Yoḥanan and Rabbi Eliezer both said: Even if a sharp sword is resting upon a person’s neck, he should not prevent himself from praying for mercy, as it is stated in the words of Job: “Though He slay me, I will trust in Him” (Job 13:15). Even though God is about to take his life, he still prays for God’s mercy."], "versionTitle": "William Davidson Edition - English", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": "מהדורת וויליאם דייוידסון - אנגלית"}, {"_id": "69613ce1ea0a6e9680c0d7b2", "index_title": "Leviticus", "category": "Tanakh", "type": "", "ref": "Leviticus 22:4-7", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Leviticus 22:4-7", "sourceHeRef": "ויקרא כ״ב:ד׳-ז׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [-1400, -400], "commentaryNum": 22.0004, "collectiveTitle": {"en": "Leviticus", "he": "ויקרא"}, "heTitle": "ויקרא", "he": ["אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֙וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּכׇל־טְמֵא־נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָֽרַע׃", "אוֹ־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכׇל־שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ׃", "נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע־בּ֔וֹ וְטָמְאָ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם־רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם׃", "וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא׃"], "heVersionTitle": "Miqra according to the Masorah", "heLicense": "CC-BY-SA", "heVersionTitleInHebrew": "מקרא על פי המסורה", "text": ["No man whatsoever among Aaron’s offspring who has an eruption or a discharge shall eat of the sacred donations until he is pure. If one touches anything made impure by a corpse, or if a man has an emission of semen, ", "or if a man touches any swarming thing by which he is made impure or any human being by whom he is made impure—whatever his impurity—", "the person who touches such shall be impure until evening and shall not eat of the sacred donations unless he has washed his body in water.", "As soon as the sun sets, he shall be pure; and afterward he may eat of the sacred donations, for they are his food. "], "versionTitle": "THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "69613ce2ea0a6e9680c0d7b4", "index_title": "Numbers", "category": "Tanakh", "type": "", "ref": "Numbers 15:37-41", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Numbers 15:37-41", "sourceHeRef": "במדבר ט״ו:ל״ז-מ״א", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [-1400, -400], "commentaryNum": 15.0037, "collectiveTitle": {"en": "Numbers", "he": "במדבר"}, "heTitle": "במדבר", "he": ["וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃", "דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃", "וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺ֣ת יְהֹוָ֔ה וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃", "לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כׇּל־מִצְוֺתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵאלֹֽהֵיכֶֽם׃", "אֲנִ֞י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ {פ}
"], "heVersionTitle": "Miqra according to the Masorah", "heLicense": "CC-BY-SA", "heVersionTitleInHebrew": "מקרא על פי המסורה", "text": ["\nGOD\n said to Moses as follows: ", "Speak to the Israelite people and instruct them to make for themselves fringes on the corners of their garments throughout the ages; let them attach a cord of blue to the fringe at each corner. ", "That shall be your fringe; look at it and recall all GOD’s commandments and observe them, so that you do not follow your heart and eyes in your urge to stray. ", "Thus you shall be reminded to observe all My commandments and to be holy to your God.", "I am the ETERNAL your God, who brought you out of the land of Egypt to be your God: I, your ETERNAL God."], "versionTitle": "THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "69628c0dd04d616b13494859", "index_title": "Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 1:1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 1:1:1", "sourceHeRef": "אור לישרים על תלמוד ירושלמי מועד קטן א׳:א׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan", "he": "אור לישרים על תלמוד ירושלמי מועד קטן"}, "he": "יש קוראים את המסכת בשם \"משקין\", על פי המילה הראשונה שבה היא פותחת, וכך היא קרויה בכתבי יד של המשנה ובספרי גאונים וראשונים. ויש שכינו את המסכת בשם \"מועד\" כשם הסדר, וכך היא קרויה בירושלמי להלן ב,ה. אבל השם השגור למסכת הוא \"מועד קטן\", ונקראה בשם זה כדי להבדיל בינה ובין הסדר כולו שנקרא \"מועד\". עיקר ענינה של המסכת הוא הלכות חולו של מועד, הנקרא במסכתנו \"מועד\".
נראה לשער, כי שמה הקדום של המסכת היה \"מועד\". ברם, היות ושם זה יכול להטעות, שהרי ניתן לחשוב שהכוונה למסכת שבת שאף היא נקראה פעם בשם \"מועד\", שינו את שם המסכת ל\"מועד קטן\". אולם היו כאלה ששינו את שמה לגמרי וקראוה בשם \"משקין\" (\"עלי ספר\" יד).
בויקרא רבה לד,ד נאמר: \"רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ, מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה'\" (משלי כט,יג). \"עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ, עֹשֵׂה כֻלָּם ה'\" (שם כב,ב). \"רש\" זה שהוא רש מן התורה (בור, עם הארץ). \"איש תככים\" זה שהוא שונה סדר אחד או שני סדרים. אמר רש לאיש תככים: השניני פרק אחד, והשנהו. \"מאיר עיני שניהם ה'\", שניהם קנו חיי העולם הבא. \"עשיר ורש נפגשו\", \"עשיר\" זה שהוא עשיר בתורה (חכם), \"ורש\" זה שהוא רש מן התורה. אמר רש לאותו עשיר: השניני פרק אחד, ולא השנהו. אמר ליה: מה, אנא בעי מיתב מתני יתך \"משקין\" או \"מאימתי קורין\"? (וכי אני צריך לשבת לשנות עימך \"משקין\" (מסכת מועד קטן, פרק ראשון) או \"מאימתי קורין\" (מסכת ברכות, פרק ראשון)?) זיל ותני עם דכוותך! (לך ולמד עם שכמותך!) \"עושה כולם ה'\", מי שעשה את זה חכם יכול לעשותו טיפש, ומי שעשה את זה טיפש יכול לעשותו חכם.
הרי שנזכר במדרש שמו של פרק זה.
חול המועד
חול המועד (הימים שבין היום הראשון ובין היום האחרון של פסח ושל סוכות) אסור בעשיית מלאכה. אומנם לא כל מלאכת עבודה אסורה בו כביום טוב, אבל קצת מלאכות אסורות בו.
איסור מלאכה בחול המועד, אף על פי שלמדים אותו מן הכתובים (בבלי חגיגה יח,א), נחלקו בו ראשונים האם הוא מן התורה: יש סוברים, שהאיסור הוא מן התורה, אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו מה שנראה להם ויתירו מה שנראה להם, ונמצא שכל מלאכה שאסרו חכמים אסורה לנו מן התורה ומה שהתירו מותר לנו מן התורה. ויש חולקים וסוברים, שמן התורה מותר בכל מלאכה בחול המועד, ואין איסורו אלא מדרבנן, ואף על פי שדרשוהו מן הכתובים, אינו אלא אסמכתא. ויש מן הראשונים שעשה פשרה בדבר ופירש, שעיקר חולו של מועד הוא דבר תורה, וכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה, אבל מלאכה שהיא לצורך המועד מותרת מן התורה בין במלאכת אומן בין במלאכת הדיוט, ואף על פי שאינה דבר האבד, וכן מלאכת דבר האבד מותרת מן התורה, אף על פי שאינה לצורך המועד ואפילו כשיש בה טרחה יתרה, אלא שחכמים אסרו קצת מלאכות אלו, שאסרו מלאכת אומן אפילו שהיא לצורך המועד, וכן טרחה יתרה אפילו שהיא דבר האבד.
משנה
משנתנו באה ללמד, שמלאכה לצורך דבר האבד, כלומר, לצורך דבר שייאבד או שיתקלקל אם לא יעשה אותה, מותר לעשותה בחול המועד, אם אין בה טרחה יתרה, אבל אם יש בה טרחה יתרה, אסור לעשותה.
משקין בית השלחין – מותר להשקות שדה שמשקים אותה בידיים על ידי תעלות מים, במועד – בחול המועד, מפני שהיא מלאכת דבר האבד, שהשדה זקוקה להשקאה מתמדת, ואם לא ישקו אותה במשך כמה ימים היא תתקלקל, ובשביעית – בשנת השמיטה, שאף על פי שעבודת קרקע אסורה בה, מכל מקום השקאה אינה בכלל עבודה, אלא שחכמים אסרו אותה, ובמקום הפסד התירו, בין ממעיין שיוצא בתחילה – מותר להשקות בית השלחין במועד ובשביעית גם ממעיין חדש, שהחלו מימיו לנבוע עכשיו, בין ממעיין שאינו יוצא בתחילה – וגם ממעיין ישן, שמימיו נובעים כבר מזמן מרובה, אבל אין משקים בית השלחין בחול המועד לא ממי גשמים – שנתקבצו במאגרים, שאסור להזרים את המים בזרימה חופשית (ללא אמצעי שאיבה) לשדה ולהשקות בהם, ולא ממי קילון – קילון (מילה יוונית) הוא משאבת הדלייה באמצעות מנוף המשמשת לשאיבת מים ממקור מים עמוק לצורכי השקאת שדות, והיו שואבים מים בקילון ומזרימים אותם לשדות ומשקים בהם. ובחול המועד אסור לשאוב מים בקילון, מפני שיש בשאיבה זו טרחה מרובה.
ואין עושין עוגיות לגפנים – אין עושים בחול המועד חפירות בין עצי הגפנים להשקאת האילנות, מפני שיש בעבודה זו טרחה מרובה. אבל בשביעית מותר להתקין עוגיות להשקאת אילנות.
בית השלחין ובית הבעל
בית השלחין היא שדה ששותה מי שילוחים / שלחים (ספרי דברים פסקה לט, מדרש תנאים דברים יא,יא), שמשקים את השדה במים שמשלחים (מזרימים) אותם בתעלות שמתמלאות במי מעיין. שֶׁלָח היא תעלת השקאה. היו משקים בבית השלחין תכופות, ויש שהפסקת השקאה במשך ימים אחדים גורמת התייבשות השדה ונבילת הצמחים שבו. בית השלחין מציין שטחים של גידולי שדה (תבואות וירקות) מושקים. רוב שטחי השלחין של ארץ ישראל הושקו על ידי המשכת המים בזרימה חופשית ללא אמצעי שאיבה.
בית הבעל, שמובא לרוב כניגוד לבית השלחין, הוא שדה המניבה יבול ללא תוספת השקאה. בשדה בית הבעל הספיקו לרוב מי הגשמים להנבת יבול. לפעמים היו משקים בבית הבעל השקאות אחדות מרוחקות זו מזו.
קילון
חלק ניכר של ההשקאה, במיוחד בגינות הירק, נעשה על ידי שאיבת מים. מקורות המים נמצאים בחלקם במקומות נמוכים, ובהם הוצרכו להעלות את המים הדרושים להשקאה באמצעי שאיבה שונים: על ידי דלייה בדלי, שאיבה בקילון, ועוד. הדלייה בדלי ממקורות מים עמוקים, כגון מבור או מבאר, היא איטית וקשה במקום שצריך לדלות כמויות מים גדולות, כגון בגן הירקות או בשדה שלחין. כאן השתדלו להשתמש במתקנים המבוססים על עקרון המנוף או הגלגל.
הקילון הוא מתקן לשאיבת מים המבוסס על עקרון המנוף. הוא ניצב על גדת נהר או בצד פי באר. הוא עשוי שני מוטות תקועים באדמה, ועליהם רכוב מוט ארוך נע, שבקצהו האחד דלי, ובקצהו השני משקל. האדם העוסק בשאיבה תופס את המוט ומשקיע את הדלי שבקצהו בתוך הבאר או הנהר, מרימו לגובה בעזרת המשקל שבקצהו השני ומריק את המים לאמה גבוהה יותר הסמוכה למקור המים והמובילה לשדה.
השאיבה בקילון יעילה וקלה מן הדלייה בדלי, אך יש בה עדיין טרחה גדולה הרבה מן ההשקאה במים זורמים מן המעיין.
במקורות הדנים באיסור השקאה במועד, מדובר רק על איסור השקאה בקילון, ולא הוזכרה ההשקאה בגלגל אנטיליא, שגם בה טרחה יתרה. נראה שבשם קילון כללו כל השקאה על ידי שאיבה, כולל אנטיליא.
עוגיות
העוגיות הן גומות, שבהן התרכזו מי הגשמים או מי ההשקאה להשקאת האילנות. העוגיות לא היו סמוכות ממש לעצים, ולא נעשו סביב האילנות אלא ביניהם. השם עוגית מעיד, שצורתה היסודית או הראשונית היתה עגולה, אף שבמשך הזמן התקינו כנראה גם עוגיות שצורתן מרובעת.
(על פי \"החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד\")
• • •", "heVersionTitle": "Machon HaYerushalmi, Rabbi Yehoshua Buch, 2005", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "ירושלים : מכון הירושלמי. תלמודה של א\"י, תשס\"ה", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6962d0280e26b378ae326a9e", "index_title": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 24:26", "anchorRef": "Berakhot 2a:1-5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1", "Berakhot 2a:2", "Berakhot 2a:3", "Berakhot 2a:4", "Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 24:26", "sourceHeRef": "פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרוש על התורה כ״ד:כ״ו", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 24.0026, "collectiveTitle": {"en": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah", "he": "פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרוש על התורה"}, "he": "(1170) לשון רבינו בחיי [דברים כו, טו] \"אם תשכיל בענין המתנות האלה בסודם תמצא כי התרומה הנקראת 'ראשית', תרמוז לחכמה הכוללת הבינה בחמישים שערים, ועל כן התרומה היא אחת מחמישים\". וכן הגר\"א [בביאור אגדות על דרך הפנים, ריש מסכת ברכות, הוצאת מוה\"ק עמוד קס], ביאר שזהו שאמרו במשנה [ברכות ב.] \"משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן\", שתיבת \"מתרומתן\" רומזת על \"תרומת-ן\", היינו תרומת נו\"ן, כי התרומה היא בבחינת השער החמשים. ובזוה\"ק [ח\"ג קעט., ערב.] נתבאר שבתיבת \"תרומה\" נמצאת תיבת \"תורה\", והתורה באה משער החמישים [כמבואר למעלה הערות 75, 281, 555].", "heVersionTitle": "Derush al HaTorah, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2023", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69aed61fc95337cc49648bcc", "index_title": "Marit HaAyin on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Marit HaAyin on Berakhot 2a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Marit HaAyin on Berakhot 2a:1", "sourceHeRef": "מראית העין על ברכות ב׳ א:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1768, 1792], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Marit HaAyin", "he": "מראית העין"}, "heTitle": "מראית העין על ברכות", "he": "מאימתי קורין וכו'. אפשר לרמוז כי תיבת מאימתי עם האותיות גימטריא הלל שמאי אני יהודה. כי הלל ושמאי קצרו המשניות שהיו ת\"ר סדרים ועשאום ששה ואח\"כ רבינו הקדוש קצר שיתא סדרי שסדרו הלל ושמאי וכתב המשניות כמו שהן בידינו כאשר הוכחנו מדברי הראשונים והגאונים במקום אחר בס\"ד. ולרמוז זה פתח מאימתי שעם האותיות הוא כמספר הלל שמאי אני יהודה. ועמ\"ש אני בעניי בקונטריס ככר לאדן דף קע\"ו ע\"ב בס\"ד:
ואפשר לרמוז עוד דבזכות המשניות תבא הגאולה כמשז\"ל על פסוק גם כי יתנו וכו' ובא וראה דהמשניות מתחילות באות מ' ומסיימות באות מ' ושניהם גימטריא יסוד כי שמירת יסוד הוא עיקר לבא הגאולה שכל הגלות הוא לברר ניצוצות הקדושה וכשנתקן היסוד יבא גואל. וזה רמז כי שדי הוא ביסוד ואחר אותיות שדי הם אותיות תה\"ך גימטריא משיח בן דוד כי אם נזהר ביסוד שרומז שדי תכף יבא משיח ויסוד שהוא אות ברית תלוי בברית הלשון ואם נשמר ברית המעור ודאי נשמר ברית הלשון וזה רמז כי זה כל האדם ס\"ת מילה כי יש במשמע תקון הדבור כמו כי אין מילה בלשוני. וגם מילה כפשוטה תלויים זה בזה. וזה רמז כי אין מילה רומז על ברית המעור שנפגם הסיבה היה בלשוני. והגם דכתיב כי אין מלה חסר יוד יש לדורשו כאלו כתיב יו\"ד ע\"ד שכתבנו במ\"א משם ספר כנפי יונה. עוד רמז מאימתי ר\"ל הגאולה שמצפות לה כל עינים. סיים בשלום כלומר בשמירת שלום שהוא יסוד. א\"נ כפשטו דבית שני נחרב בשביל שנאת חנם. וזה רמז מאימתי הגאולה סיים בשלום כשיהיה שלום באמת יבא משיח:
ועוד אפשר לומר במ\"ש הרב עיר וקדיש כמהר\"ר יעקב יוסף כ\"ץ ז\"ל בספר בן פורת יוסף דף ל\"ט דהתורה אינה נקנית אלא כשיש שלום שנאמר ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום וז\"ש בעירובין וממדבר מתנה אם משים עצמו כמדבר תורה ניתנה לו במתנה דלא אפשר שיהיה לו שלום אלא בענוה זה ת\"ד וזה רמז מאימתי קורין כלומר אימתי הוא קריאה ונחשב תלמוד תורה וסיים בשלום והביא פסוק ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום דכשם דלא זכו לתורה עד שהיו באחדות כדכתיב ויחן שם ישראל שהיו באחדות אחד כמשז\"ל כן מי שרוצה לזכות בתורה יקבל עליו להיות עניו ולהיות לו שלום עם הכל ואז זוכה לתורה ונתנה לו במתנה וז\"ש ה' עז לעמו יתן במתנה כאשר יברך את עמו בשלום. ור\"ת ה' יברך את עמו גימטריא הוי\"ה אדני יחוד קב\"ה ושכינתיה וס\"ת ה' יברך את גימטריא משיח בן דוד דכשיהיה שלום באמת נזכה לתורה ויבא משיח:
ועוד אפשר לרמוז במ\"ש במדרש רבה פרשת נשא בקרבן נתנאל בן צוער דר\"ת שיתא סדרי משנה גימטריא פרק מאימתי, יציאות, חמש, ארבע, כל, אבות, ע\"ש, מה שרמזו רז\"ל ואפשר לרמוז באופן זה. משנה רומז ה מ', שיתא סדר ו רומז לת\"ת, ר\"ת שיתא סדר, גימטריא יסוד ומסיים שלום מ' רמז לאימא ואבא נעלם וא\"ש ההי\"ב:", "heVersionTitle": "Marit HaAyin, Jerusalem 1960", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מראית העין, ירושלים תש\"ך", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69fa38136faa859d25904217", "index_title": "Sefer Yereim", "category": "Halakhah", "type": "", "ref": "Sefer Yereim 252:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Sefer Yereim 252:3", "sourceHeRef": "ספר יראים רנ״ב:ג׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1135, 1165], "commentaryNum": 252.0003, "collectiveTitle": {"en": "Sefer Yereim", "he": "ספר יראים"}, "he": "סימן רנב (יג)
קריאת שמע. את ה' אלהיך תירא ותעבוד ותקבל מלכותו ועולו שחרית וערבית דכתיב בפ' ואתחנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' [ה'] אחד. פי' המקרא כך הוא. והיו הדברים האלה שהזכיר למעלה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. ותנן בברכות פ\"א (י' ב') ב\"ש אומרין בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמודו שנאמר ובשכבך ובקומך [בשעה שבני אדם שוכבין] וב\"ה בדרכן שנאמר ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבין והלכה כב\"ה. למדנו שחייב אדם לומר מן שמע עד והיה אם שמוע בקר וערב שכיבה וקימה. שהרי כתיב באותו הענין והיו הדברים האלה על לבבך בשכבך ובקומך. למדנו שאין מצוין אלא בפ' ראשונה. דתניא נמי בברכות פ\"ב (ט\"ז א') בטלים ממלאכתן וקורין בפ' הראשונה. ואמרינן נמי ביומא פ\"א (י\"ט ב') הקורא את שמע וקורץ בעיניו ומרמז באצבעותיו עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב וגו' ומוקמינן לה בפ' ראשונה. וזמן שכיבה כדתנן מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר\"א וחכ\"א עד חצות ר\"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר (ברכות ב' א') אם לא קרא עד חצות יכול לקרות עד שיעלה עמוד השחר. כדתנן שלא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה. וטעמא כי כתב בשכבך כל זמן שכיבה כל זמן שאתם שוכבים. וזמן עמידה בבקר כדתנן (ט' ב') מאמתי קורין את שמע [בערבית] (בשחרית) משיכיר בין תכלת ללבן ר\"א אומר בין תכלת לכרתי. ותניא אחרים אומרים כדי שיראה את חברו ברחוק ד' אמות ויכירהו ואמר רב הונא הלכה כאחרים. אמר אביי לתפלה של שחרית כאחרים ק\"ש כוותיקין ענין אחד לתפלה ולמצות תפילין כאחרים שאין מצותן אלא ביום. ", "heVersionTitle": "Sefer Yereim HaShalem, Vilna, 1892-1901", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a0558215abdf05e7c8f087c", "index_title": "Kedushat Levi", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Kedushat Levi, Likutim 100", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Kedushat Levi, Likutim 100", "sourceHeRef": "קדושת לוי, ליקוטים ק׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1772, 1798], "commentaryNum": 100, "collectiveTitle": {"en": "Kedushat Levi", "he": "קדושת לוי"}, "heTitle": "ליקוטים", "he": "מטמאין היו כהן השורף את הפרה להוציא מלבן של צדוקים כו' לכך עשו בה מעלות כו'. דהנה יש עולם, שנה, נפש. נפש, הוא השכל. שנה, הוא התנועות, היינו יראה ואהבת השם. עולם, הוא המעשה עשיות המצות. והנה אנו מעלים הזמן לכך בכל מקום צריך להיות הערב שמש כמאמר רבותינו ז\"ל (ברכות ב.) בשעה שהכהנים כו' ובא השמש וטהר (ויקרא כב, ז) כי צריך להעלות הזמן ובאמת ישראל יש להם כח למעלה מן הזמן. וזה רומז הפרה שהוא למעלה מן הזמן לכך הפרה אינו צריך הערב שמש אבל הצדוקין אינם מאמינים זה שישראל יש להם כח זה למעלה מן הזמן לכך הם במעורבי שמש כו'. ובאמת ישראל יש להם הכח זה ולכך עושין הפרה שרמז על למעלה מן הזמן בכהן טבול יום ולא בהערב שמש: ", "heVersionTitle": "Kedushat Levi - Munkatch 1939", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "קדושת לוי, מונקאץ', תרצ\"ט", "text": "", "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a06293dbd932ad979163c6f", "index_title": "Sefer Mitzvot Gadol", "category": "Halakhah", "type": "", "ref": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 18:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 18:1", "sourceHeRef": "ספר מצוות גדול, עשין י״ח:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1243, 1247], "commentaryNum": 18.0001, "collectiveTitle": {"en": "Sefer Mitzvot Gadol", "he": "ספר מצוות גדול"}, "he": "מצות עשה לקרות (א) ק״ש פעמים בכל יום שנ׳ ובשכבך ובקומך ודרשו ב״ה במסכת ברכות פ״ק [דף י״א] בשעה שבני אדם שוכבים וזהו בלילה ובשעה שבני אדם עומדים וזהו ביום ולאחר שגומר פסוק ראשון אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובפ׳ מקום שנהגו [דף ל״ו] מפרש הטעם שבשעה שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו נסתלקה ממנו שכינה ואומר לבניו שמא יש בכם פסולת שאינו מאמין בה׳ אחד ענו כולם ואמרו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד שמח הזקן וענה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לפיכך אף במקומות שאומרים שמע בקול רם עד אחד אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בלחש שנינו בברכות [דף ב׳] מאימתי קורין שמע בערבין משעת יציאת הכוכבים עד חצות הלילה כדברי חכמים ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו דהלכה כרבן גמליאל שסובר כך [בדף ב׳ ועיין בדף ט׳] ולא אמרו חכמים חצות אלא לכתחילה כדי להרחיק אדם מן העבירה הא דאמר רבי אליעזר בברכות [דף י״א] כל האוכל ושותה ואחר כך קורא קרית שמע עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גיויך פי׳ בהלכות גדולות דאקרית שמע של שחרית קאי מסקינן [שם בדף ט׳] כדברי רבי יהושע בן לוי שהקורא קריאת שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה לא יצא ידי חובתו אלא א״כ היה אנוס או שיכור או חולה או כיוצא בהן מתוך כך מדקדק רבינו יעקב שעיקר זמן קרית שמע של שחרית אחר הנץ החמה שקודם לכן נחשב לילה לכל הפחות לגבי אנוס ובירושלמי דברכות [דף ב׳] גרסינן משיאיר המזרח עד הנץ החמה ד׳ מילין ועוד מביא ראי׳ מדתנן ביומא [דף ל״ז וכל סוגיות ר״ת בתו׳ שם] אף היא עשתה נברשת של זהב בירושלים בשעה שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנו וידעו כל העם שהגיע זמן קרית שמע פירוש נברשת זו מנורה וכן בדניאל לקבל נברשתא ועוד ראיה מדתנן [מגילה דף ב׳] אין מוהלין ואין טובלין ואין מזין בו עד שיהא הנץ החמה וכולן שעשו משעת עמוד השחר כשר משמע שהדברים שמצותן ביום עיקר זמנן בהנץ החמה אמר אביי [ברכות דף ו׳] זמן קרית שמע של שחרית כוותיקין פירוש שהוותיקין היו מתחילין לקרותה קודם הנץ החמה כדי שיגמרו לקרותה ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה ויהיו סומכין גאולה לתפלה בהנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמש ומפרש בירושלמי [דברכות] ייראוך כדי שתהא החמה מטפטפת בראשי ההרים הוא הנץ החמה מפרש רבינו יעקב ביומא [דף ל״ה] דברי אביי כוותיקין שנזכר זמן הנץ החמה בדבריהם לאפוקי דאחרים שאומרים בברכות [דף י׳] זמן קרית שמע משיכיר איש את חבירו ברחוק ארבע אמות ולא ממש בוותיקין שהרי וותיקין אלו מקדימין שלא כדין קודם הנץ החמה שהרי עיקר קרית שמע לאחר הנץ החמה מכח הראייות שביארנו למעלה ורבינו יצחק בן אחותו פוסק [בתו׳ שם] כאביי דהוא בתראה שאומר קרית שמע כוותיקין ומפרש ממש כוותיקין שאף על פי שרבי יהושע בן לוי פליג עליו ואומר שנחשב לילה עד הנץ החמה דמתניתן דיומא יש לומר שהוקבע אותו זמן לציבור לפי שאין יכולין למהר ולהקדים כוותיקין כי רוב בני אדם אין בקיאין לכוין ומתניתין דמגילה אין חשובה כל כך ראייה לענין קרית שמע. מסקינן [בברכות דף י״א] הלכה כרבי יהושע שאומר [שם דף ט׳] שעונת ק״ש של שחרית מושכת עד שלש שעות מכאן ואילך אם איחר יותר אע״פ שלא יצא ידי ק״ש בעונתה לא הפסיד מלברך ברכות שלפני׳ ושלאחרי׳ כאדם הקורא בתורה ומוכח שם בענין מחלוקת דרבי ורבי נתן [בברכות דף ג׳] שעד ולא עד בכלל שאין השעה שלישית בכלל ואין עונת הזמן כי אם שתי שעות שלימות ונראה לי דג׳ שעות ממש שלימות הוי עונתה שהמלכים עומדין ממטתן בשתי שעות ביום וקורים אותה בשעה שלישית וכן יש בירושלמי [בפ׳ תפלת השחר] ר׳ אסי ור׳ חייא בר הונא הוו מצלי לתלת שעין ר׳ ברכיה קרי שמע ומצלי בתר תלת שעי ומקשה והתנן הקורא מכאן ואילך וכו׳ משמע שעד סוף ג׳ שעות זמן קרית שמע ומסקינן [שם בברכות דף ט׳] מי שהקדים וקרא קרית שמע של שחרית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה יצא ידי חובתו ותנן נמי במגילה [דף כ׳] וכולן שעשו משיעלה עמוד השחר כשר ופסק רב אלפס [בברכות] באדם היוצא לדרך שקורא לכתחלה משיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה ויצא ידי חובתו כדאמרינן בפרק תפלת השחר [דף ל״א] אבוה דשמואל ולוי כי נפקי לאורחייהו הוו מקדמי ומצלו גרסינן בירושלמי [דברכות דף ב׳] תניא הקורא ק״ש קודם יציאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו ואומר ר״י דאנן סבירא לן כתנאי דגמרא דריש ברכות שמקדימין זמן ק״ש לצאת הככבים לכך נהגו לומר קרית שמע בב״ה קודם צאת הכוכבים ועוד יש לסמוך בדיעבד על המנהג אהא דאמרינן [בפ׳ תפלת השחר דף ל״ח] דעבד כרבי יהודא דאמר עד פלג המנחה ואילך לילה הוא עבד. [סוף הירושלמי דלעיל] א״כ למה קורין אותה קודם לכן בבהכ״נ כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה מכאן פוסק רבינו שלמה [שם ריש פרק א] שק״ש שעל מטתו נראה עיקר והקשה ר׳ יעקב על זה [בתו׳ שם דיבור ראשון] שהרי על מטתינו אין אנו קורין את כולה ולא בברכותיה ועוד הא תניא כותיה דרבי יוחנן [שם בדף ד׳] דאמר ק״ש ואח״כ תפלה בשכבך כמו ובקומך ולפסק ר׳ שלמה היה בשכבך זו תפלה ואח״כ ק״ש כדברי רבי יהושע בן לוי [שם] ועוד גרסינן בירושלמי במקום אחר [בגמרא שלנו דף ה׳] למה קורין אותה בערב כדי להבריח המזיקין אלא ודאי ק״ש של בית הכנסת עיקר והירושלמי שהביא ר׳ שלמה לראייה אומר ר׳ יעקב בתו׳ דלעיל שהיו רגילין לקרות ק״ש כמנחה אחר תפלה ונתבטל על ידי שמד. [שם בריש פ׳ ב׳ דף י״ד] פוסק רבא כר׳ מאיר דאמר אין צריך כוונת הלב כי אם בפסוק ראשון וכן אמר רב נחמן [שם] לעבדיה כשאני מתנמנם בפסוק קמא תצערני להקיצני כדי שאתכוון אח״כ אל תצעריני יותר ואמר רבא שם קרא ק״ש עד אחד ונאנס בשינה יצא ואמרינן נמי התם שזהו ק״ש של רבי יהודא הנשיא כשהי׳ טרוד בגירסא לא הי׳ אומר יותר ולא היה אומר ברכות שברכות אינם מעכבות כדמדקדק בירושלמי [ריש פ׳ היה קורא] היה קורא שמע בתורה אם כיון לבו יצא ומכאן יש ללמוד [בתו׳ שם דף י״ד] שהמהלך בדרך די לו שיעמוד בפסוק ראשון בלבד וכן ישנו בפירוש באגדות באלה הדברים רב׳ בפר׳ ואתחנן שאומר כן רב יהודא בשם רב ולא כדברי הגמרא שמצריכות לעמוד עד על לבבך אמנם שנינו [שם בדף ט״ז] האומנין בטלין ממלאכתן בפרק ראשון כן אמרו בפ׳ קמא דיומא [דף י״ט] שלא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יורה באצבעותיו בפ׳ ראשון שלא תהא קריאת עראי בפ׳ אין עומדין [דף ל״ה] אמר רבי זירא כל האומר שמע שמע כאילו אומר מודים מודים ומשתיקין אותו ואי אמר פסוק כוליה וחוזר ואומר שנית מגונה הוי שתוקי לא משתקינן ליה דאמר הקורא ק״ש וכופלה הרי זה מגונה וכן פסק רבי׳ חננאל בתו׳ שם ואם קרא כל הפרשה וחזר וקרא בזה לא דבר כלום כדאיתא בירושלמי [בפ״ק] דרבי זעירא הוי קרי וחזר וקרי ושמא התם דוקא על מטתו שרי ובירושלמי [פרק אין עומדין] הדא דאתמר בציבור אבל ביחיד מותר פסקינן שם בפ׳ הי׳ קורא [דף ט״ז] הלכה בק״ש שאעפ״י שצריך להשמיע לאזנו וגם צריך לדקדק באותיותי׳ אם לא השמיע ולא דקדק יצא [שם] כיצד ידקדק יזהר ליתן ריוח בין הדבקים כגון ובכל לבבך על לבבך על לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל שלא יראה הכל ככתיבה אחת ומדלג אות אחת מן האותיות שאומר בכל בבך ואמרינן בירושלמי פ׳ היה קורא [וע״ש בתו׳ דף ט״ז] שצריך להתיז ולהדגיש זיין של תזכרו שלא יראה תשכרו [פ׳ היה קורא דף י״ד] וצריך להאריך בדל״ת דאחד כדי שימליכוהו בשמים וארץ ובארבע רוחות אמר רב אשי [שם] ובלבד שלא יחטף בחי״ת וצריך שלא יאריך באלף דאחד שלא יראה כאומר אי חד וכשיאמר היום ישתוק מעט ואח״כ יאמר על לבבך שלא יראה כאלו אומר היו׳ יהיו על לבבך ולא למחר וכדאיתא בפ׳ מקום שנהגו [דף ל״ו] שנינו במסכ׳ סוטה [דף ל״ב] שקרית שמע נאמר בכל לשון אמנם אף באותו לשון צריך ליזהר משיבוש שבאותו לשון אמרינן בברכות [כל הסוגיא פרק היה קורא (ברכות דף ט״ז) וע״ש בפירש״י] הקורא ק״ש וטעה ואינו יודע באיז׳ מקום טעה חוזר לראש טעה בין פרשה לפרשה חוזר לפרשה ראשונה טעה בכתבתם ואינו יודע אם בשמע אם בוהיה אם שמוע חוזר לכתבתם ראשונה ואומר שם התלמוד שאם נסתפק לו לאחר שקרא למען ירבו ימיכם אינו חוזר דודאי בכתיב׳ אחרונ׳ עומד שעל הרגל לשונו הוא הולך והלכה כרבי יהודא שאומר [שם בדף י״ג] בין הפרקים שואל בשלום אדם שחייב בכבודו דווקא ומשיב שלום לכל אדם אבל באמצע הפרשה אינו מפסיק לשאול בשלום אלא במי שמתירא ממנו כגון מושל או אנס ומשיב מפני הכבוד [שם] ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשנייה בין שנייה לשמע בין שמע לוהיה אם שמע בין והיה אם שמע לויאמ׳ בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ופי׳ רבי׳ משה [בסוף פ״ג דהלכות ק״ש] כי דינו כאמצע הפרק [שם בדף ט״ו] רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמייא בעידן ק״ש פי׳ לייט מקלל אלא מקנח ידיו בעפר או בצרור ודיו שנאמר ארחץ בנקיון כפי בדבר המנקה ולא כתב במים ודווקא לק״ש אבל לתפלה שהוא מדבר להקב״ה צריך לחזור אחר המים ותניא נמי בפ׳ מי שמתו (ברכות דף כ״ו) היתה טליתו חגורה לו במתניו מותר לקרוא ק״ש ולתפלה עד שיכסה לבו שיש להחמיר יותר בתפלה מטעם שאמרנו ובפ׳ אלו עוברין (פסחים דף מ״ו) אמרינן לתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין פירוש להתפלל בעשרה וליטול ידיו לאכול ילך עד ד׳ מילין לאדם ההולך בדרך ולא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר הא פחות ממיל חוזר ושיעור מיל אלפים אמה ויש מפרש לתפלה ליטול ידיו לתפלה [פ׳ מי שמתו דף ל״ג] כל מקום שיש צואה או מי רגלים וכן גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אין קורין בו אלא א״כ הרחיק ארבע אמות אם היו לאחוריו או לצדדין [שם בדף כ״ז] ואם היו לפניו ירחיק מלא עיניו וכן צריך להרחיק ארבע אמות מן הקבר ומן המת כדאמרי׳ בפ׳ משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג) ודי בהרחקה זו אף כשהן לפניו ומסקינן בפ׳ מי שמתו (ברכות דף כ״ו) שאם היתה הצואה יבישה יותר מכחרס עד שאם זורקה תתפרר והמי רגלים נבלעו בקרקע ואין רישומן ניכר מותר לקרות כנגדן בענין זה וצואה כל שהוא מבטלה ברוק עבה ומי רגלים של פעם אחת אם נתן בהם רביעית מים מותר לקרות עמהם בתוך ד׳ אמות כרבי זכאי וכן פסק רב יוסף ואמר רבא הלכתא כפה כלי על הצואה או על מי רגלים מותר לקרות שם ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח וקורא כרב חסדא דתניא כוותיה וריח רע שאין לו עיקר כגון רוח מותר ללמוד כשהוא יוצא מחבירו אבל מעצמו אסור ואפילו מחבירו היינו דוקא דברי תורה אבל לק״ש אסור עד שיעבור הריח פסק רבי׳ חננאל בתו׳ [שם בד״ה בחבלי שוא] דקיימא לן כרב חסדא דאמר דאסור לקרות ק״ש כשיש צואה על בשרו אפילו מכוסה בבגדיו ואף על גב דרב חסדא תלמידו של רב הונא ורב הונא פליג עליה אזלינן לחומרא תניא בסוף פרק לולב הגזול (סוכה דף מ״ב) קטן שיכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס לגדול פורשים מצואתו וממימי רגליו פ׳ מי שמתו [דף מ״ו] היה רוחץ במים עכורין שאין ריחן רע שאינו רואה את הערוה יושב במקומו וקורא ובצלולין מתכסה בבגד כנגד לבו וכן היה נוהג רבי׳ יעקב וכן אמרינן שם בברכות [דף כ״ה] שטפח באשה ערוה כשהוא מגולה ולא יקרא עד שיחזיר פניו ממנה אע״פ שהיא אשתו היה ישן עם אשתו [שם] אשתו כגופו דמי ואע״פ שנוגעין בקירוב בשר מלמטה הופך פניו וחוצץ טליתו מתחת לבו וקורא וכן בניו ובני ביתו הקטנים אבל לא הגדולים והם תינוקת מבת אחת עשרה שנה ותינוק מבן שתים עשרה שנה אסור לו לקרות עמהם עד שתפסיק טלית ביניהם וכיון שהגיעו לשדים נכונו ושער צומח נחשבים כגדולים וכן פסקו רב אלפס [פ׳ מי שמתו] והלכות גדולות תנן התם [בדף כ״א] נשים ועבדים וקטנים פטורים מקרית שמע פי׳ רבי׳ יעקב [עיין בתו׳ שם] שמדבר בקטן שלא הגיע לחינוך וסיפא דקתני וחייבין בתפלה ובמזוזה וברכת המזון בנשים ועבדים בלבד מדבר ומ״מ מלמדין הקטנים לקרותה כדי לחנכן במצות וכן העוסק במצוה [בפרק היה קורא דף ט״ז] וטרוד בה כגון חתן שנשא בתול׳ אע״פ שאינו עוסק במצוה עדיין הואיל וטרוד בה עד שיבעול פטור מק״ש עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה מכאן ואילך חייב אפי׳ לא בעלה [פ׳ מי שמתו דף י״ח] וכן מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור עד שיקבור המת [שם] והמשמר את המת אע״פ שאינו מתו והחופר קבר למת פטורין מק״ש [בדף י״ט] היו שומרי המת שנים אחד קורא ואחד שומר אמרי׳ בפ״ק דברכות [דף ה׳] כל הקורא ק״ש על מטתו כאלו אוחז חרב פיפיות בידו שנאמר ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם חרב פיפיות בידם בירושלמי [פ״ק] רבי זעירא הוה קרי שמע וחזר וקרי עד שהיה משתקע בשינה ובפ׳ שני דשבועות [דף ט״ו] אומר דרבי יהושע בן לוי היה אומר שיר של פגעים הוא ויהי נועם ומזמור מה רבו צרי וארוממך ה׳ כי דליתני ואחר כן היה ישן:", "heVersionTitle": "Munkatch, 1901", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מונקאטש, 1901", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a06b00367bc62a65c8aee64", "index_title": "Et HaOchel", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Et HaOchel 5:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Et HaOchel 5:1", "sourceHeRef": "עת האוכל ה׳:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1845, 1895], "commentaryNum": 5.0001, "collectiveTitle": {"en": "Et HaOchel", "he": "עת האוכל"}, "heTitle": "עת האוכל", "he": "העצה השני' המתינות. כי יסוד תוקף התאוה המהירות שרוצה לבלוע ולהשלים תאותו חיש וכמ\"ש בביצה נטיעה מקטע רגליהן דקצביא ודבועלי נדות שהם ב' תאות הראשיות הנז' הבאים ממהירות. ואז\"ל בחולין (פ\"ד ח') שתורה למדה ד\"א שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה ול' חכמים ריש ברכות (ב' א' ב') בכל אכילת דשם נכנס ונכנסין לומר שצריך כניסה והכנה לאכילה ואפילו באכילת עני א' שם לשון נכנס (וע\"ש בתוד\"ה משעה ויעוין מה שכתבתי בחי' לשם). וגם באכילת תרומה ושל שבת שהם אכילת מצוה נא' גם כן נכנסין שצריכין הכנה. ולא אכילת עראי כאכילת זולל וסובא שחוטף ואוכל. ומ\"ש בעירובין (נ\"ד.) חטוף ואכול כו' נראה כי יש חילוקים בבנ\"א שמי שכבר אדוק ודבוק במחשבותיו בד\"ת אז יהיה חוטף ואוכל דוגמת בי הילולי שהמכוון ענין אחר שעסוק בשמחתו רק בין כך חוטף ואוכל מאחר שאין מקום מיחוש וחשד כלל לתאות לבבו ובטוח בהם שדבוקים רק בד\"ת ועבודה:", "heVersionTitle": "R' Zadok -- Et HaOchel", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "ר' צדוק - עת האוכל", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a0e1f176195b48a937eb774", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Meiri on Berakhot, Introduction 10", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot, Introduction 10", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות, הקדמה י׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 10, "collectiveTitle": {"en": "Meiri on Berakhot", "he": "מאירי על ברכות"}, "heTitle": "הקדמה", "he": "ואמנם זה הפרק ר\"ל מאימתי קורין, יסוד העניין בו לבאר קצת עניני ק\"ש וברכותיה ורובו יסוב על ג' ענינין:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "", "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a128f426c198102c111fe58", "index_title": "Meshiv Tzedek", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Meshiv Tzedek, Talks for Bar Mitzvah 3:8", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Meshiv Tzedek, Talks for Bar Mitzvah 3:8", "sourceHeRef": "משיב צדק, דרושים לבר מצוה ג׳:ח׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1831, 1881], "commentaryNum": 3.0008, "collectiveTitle": {"en": "Meshiv Tzedek", "he": "משיב צדק"}, "heTitle": "דרושים לבר מצוה", "he": "ולענ\"ד נראה להוכיח כשיטת רש\"י דהנה בריש ברכות [דף ב'] איתא מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד האשמורה הראשונה וקאמר עלה הגמרא תנא אהיכא קאי דקתני מאימתי ותו מ\"ש דקתני ערבית ברישא ליתני שחרית ברישא ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וה\"ק זמן ק\"ש דשכיבה אימת ואבע\"א יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד א\"ה סיפא דקתני בשחר מברך שתים לפני' ואחת לאחרי' ובערב כו' ליתני דערבית ברישא כו' ע\"כ, ונתקשו כל המחברים בכונת גמ' זו חדא מה שהקשה הפנ\"י דכי המקשה לא ידע מקרא בשכבך ובקומך שצריך לקרות ק\"ש בשעת שכיבה ובשעת קימה ולמה זה ששאל תנא אהיכא קאי דקתני מאימתי, עוד דקדק הצל\"ח מה שהסמיך זו הקושיא הנ\"ל לראשונה משמע שהוא שייך לו ובאמת הוא קושיא בפני עצמה, עוד עמדו כל המחברים להאבע\"א דיליף מברייתו של עולם עדיין קשה קושיא ראשונה תנא אהיכא קאי דקתני מאמתי, תו דקדקו התוס' בד\"ה א\"ה בלישנא דא\"ה משמע דלפי תירוץ ראשון ניחא רק אי הכי קשה ובמאי מעיקרא הוה ניחא לי':", "heVersionTitle": "Piotrkow, 1921", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "58961e96d6e4a91d76258c45", "index_title": "Tosafot on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tosafot on Berakhot 2a:10:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Tosafot on Berakhot 2a:10:1", "sourceHeRef": "תוספות על ברכות ב׳ א:י׳:א׳", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": true, "compDate": [1150, 1350], "commentaryNum": 10.0001, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot", "he": "תוספות"}, "heTitle": "תוספות על ברכות", "he": "אי הכי סיפא דקתני שחרית ברישא - אי אמרת בשלמא דסמיך אקרא דבשכבך א\"כ אינו מקפיד קרא אלא אק\"ש. אלא א\"א דסמיך אקרא דברייתו של עולם א\"כ קפיד אכל מילי א\"כ סיפא דקתני וכו':", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "IF SO, THE END [OF THE MISHNA] THAT TEACHES [US OF THE BLESSING OF SHEMA] IN THE MORNING FIRST ETC. The Gemara suggested two reasons that the Mishna spoke of the obligation to recite the evening Shema first:
A) The verse about the reciting Shema states: ובשכבך ובקומך - when you lie down and when you arise, putting the evening obligation first.
B) The Mishna follows the order of creation‘ויהי ערב ויהי בוקר-there was evening and there was morning’, which speaks of night before day.
When the Gemara introduces a question with אי הכי-if so, it indicates that the difficulty is addressed only to the second answer just mentioned, but not to the first answer. The ‘if so’ is saying that according to the first approach A) there is no problem, but according to the second approach just introduced B), there is a problem. Tosfos explains how this works in our Gemara: It is perfectly understandable if you say that the order of the Mishna is based on the verse of “בשכבך-when you lie down”, if that is so, the verse is only particular about reciting Shema but not about the blessings preceding and following recital of Shema.
But if you say that the order of the Mishna is based on the verse of creation of the world, then one should be particular to follow this order for all matters including the blessings of Shema.
The Gemara therefore concludes its question: If so, that the Mishna is following the order of creation, the end of the Mishna that teaches etc. [about the blessing of Shema should also begin with the blessings of the morning.]", "versionTitle": "Tosafot, Translated by Jan Buckler.", "license": "CC-BY", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "58961e96d6e4a91d76258c47", "index_title": "Tosafot on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tosafot on Berakhot 2a:10:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Tosafot on Berakhot 2a:10:2", "sourceHeRef": "תוספות על ברכות ב׳ א:י׳:ב׳", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": true, "compDate": [1150, 1350], "commentaryNum": 10.0002, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot", "he": "תוספות"}, "heTitle": "תוספות על ברכות", "he": "מברך שתים לפניה וכו' - (ירושלמי) ושבע ברכות הוי כנגד שבע ביום הללתיך (תהילים קי״ט:קס״ד) ולא קא חשיב יראו עינינו דההיא ברכה תקנו רבנן כדי להמתין לחבריהם בבית הכנסת. ודוקא בבית הכנסת שלהם שהיו עומדים בשדה והם מסוכנים מן המזיקים אבל בבתי כנסיות שלנו אין צריכין להמתין לחבריהם אלא בלילה:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "[ONE RECITES] TWO BLESSINGS BEFORE [SHEMA] ETC. Tosfos discusses the source for the total of seven berachos recited during the day associated with the Shema. (Yerushalmi) The seven blessings recited together with Shema, four in the evening and three in the morning, correspond to the verse - I have praised you with seven blessing during the day (Tehilim 119). But we actually recite eight Berachos each day, five during Maariv, two before Shema and three afterwards, and three during Shacharis, two before Shema and one afterwards?
[The Mishna] does not reckon the Beracha יראו עינינו as an eighth Beracha of this series, because that Beracha was instituted by the Rabanan only so that those of the initial minyan should wait in the synagogue for their fellows who arrived late. It was dangerous to leave the late comers alone in the synagogue. The Rabonon instituted that those already in the synagogue recite this last Beracha, while the late arrivals catch up to the minyan, so that they recite the tefilah and leave together.
Is this Beracha for everybody? This Beracha is specifically for their synagogues that were in the field away from the cities, and there is a danger from the evil spirits that harm people who are alone, but in our synagogues that are located within city limits, it is not necessary to wait for their late arriving fellows during the day, only at night.", "versionTitle": "Tosafot, Translated by Jan Buckler.", "license": "CC-BY", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5923e991d6e4a97d7711ca72", "index_title": "Mishneh Torah, Reading the Shema", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Mishneh Torah, Reading the Shema 1:5", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Mishneh Torah, Reading the Shema 1:5", "sourceHeRef": "משנה תורה, הלכות קריאת שמע א׳:ה׳", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": true, "compDate": [1176, 1178], "commentaryNum": 1.0005, "collectiveTitle": {"en": "Mishneh Torah, Reading the Shema", "he": "משנה תורה, הלכות קריאת שמע"}, "heTitle": "משנה תורה, הלכות קריאת שמע", "he": "הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. בַּיּוֹם מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ. וּבַלַּיְלָה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ:", "heVersionTitle": "Torat Emet 370", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורת אמת 370", "text": "Blessings are recited before and after Kri'at Shema. In the day, one recites two blessings before it and one after it. At night, one recites two blessings before and two blessings after it.", "versionTitle": "Mishneh Torah, trans. by Eliyahu Touger. Jerusalem, Moznaim Pub. c1986-c2007", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5923e991d6e4a97d7711ca74", "index_title": "Sefer Mitzvot Gadol", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 19", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 19", "sourceHeRef": "ספר מצוות גדול, עשין י״ט", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": false, "compDate": [1243, 1247], "commentaryNum": 19.0, "collectiveTitle": {"en": "Sefer Mitzvot Gadol", "he": "ספר מצוות גדול"}, "he": ["מצות עשה להתפלל (א) בכל יום שנ׳ ועבדתם את ה׳ אלקיכם ונאמר ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ותניא בספרי [עקב] ובירושלמי דפרק תפלת השחר איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה ובפרק אין עומדין (ברכות דף ל״ג) אמר רבי אליעזר גדולה תפלה מכל הקרבנות שנא׳ למה לי רוב זבחיכם יאמר ה׳ וגומר גם כי תרבו תפלה אינני שומע וגו׳ ותנן בפרק מי שמתו (ברכות דף כ׳) שנשים ועבדים חייבין בתפל׳ לפי שאין לה זמן קבוע מן התורה ואינה מצות עשה שהזמן גרמא ובימי אנשי כנסת הגדולה הם עזרא וזרובבל ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול וחבריהם עמדו הם ותקנו שמונ׳ עשר ברכות שאנו אומרים על הסדר ותקנו התפלות בזמן הקבוע ומניין התפלות כמנין הקרבנות כדאמר בתוספתא [פ״ג דברכו׳ ומביאה בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ז)] תפלת השחר כנגד תמיד השחר תפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים ותפלת מוסף כנגד קרבן מוסף ביום שיש בו קרבן מוסף וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלת ערבית שהרי איברי תמיד של בין הערבי׳ מתאכלין והולכין כל הלילה שנא׳ היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה כענין שנא׳ ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וכן מצינו בדניאל בגולה שהי׳ מתפלל ג׳ פעמי׳ ביום וקורא תפלתו עבודה שנ׳ אלהך די אנת פלח ליה בתדירא וכן אמר דוד תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב ואומר ונשלמה פרים שפתינו אמנם קיימא לן כרב באיסורי דאמר [שם דף כ״ט] תפלת ערבית רשות ומוכחת ההלכה בפ׳ קמא דשבת [דף ט] שאינה רשות ממש אלא באונס קטן יכול לבטלה [פרק תפלת השחר דף ל׳] בימי רבן גמליאל הזקן רבו מינין בישראל עמד הוא ובית דינו והתקינו ברכה אחת שמתפללין בה לאבד מינין נמצא מנין הברכות בכל התפלה תשע עשרה בפ׳ מצות חליצה (יבמות דף ק״ה) אמר רבי יוסי העומד בתפלה נותן עיניו מלמטה כאילו הוא מביט לארץ ויהיה לבו פנוי מלמעלה כאילו הוא עומד בשמים כענין שנא׳ נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים ואומר שויתי ה׳ לנגדי תמיד ובברכות [פ״ק דף י״א] אמרינן שהעומד בתפלה צריך שיכוין רגליו זו אצל זו כעין מלאכים שנאמר ורגליהם רגל ישרה משמע שני הרגלים כרגל אחד והוא הדין שישוה ידיו על לבו זו אצל זו ויעמוד באימה וביראה שנא׳ עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה [פרק אין עומדין דף ל״ב] ותניא [בפרק קמא דף י״א] אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל משום שנ׳ ממעמקים קראתיך ה׳ [שם בפ״ק דף ה׳] ושלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וארון ומגדל שקורין עליו ספר תורה נהגו העם להתפלל כנגדו כיון שקבועים שם ועומדין [ריש מסכת תענית דף ב׳] כל ימות הגשמים אומר מוריד הגשם בברכה שניה מתפלת המוספין של יום טוב האחרון של חג עד תפלת שחרית של יום טוב הראשון של פסח משם ואילך כל ימות החמה אומר מוריד הטל ומי שטעה בימות הגשמים ולא אמר מוריד הגשם חוזר לראש אף על פי שנזכר לפני שומע תפלה כדמוכח בפרק תפלת השחר (ברכות דף ל׳) ואף על פי שהירושלמי [בפ״ק דתענית] חולק ואומר שאומר בשומע תפלה ואם הזכיר בימות הגשמים מוריד הטל אין מחזירין אותו [בתו׳ פ׳ תפילת השחר ז״ל ותו׳ פ״ק דתענית ד״ג] דהכי אמר ר׳ זעירה בשם רבי חנינא בירושלמי [דלעיל] גרסי׳ בירושלמי בפרק קמא דתענית [שם ובתו׳ פרק קמא דתענית דף ג׳] התפלל ואינו יודע אם הזכיר אמר ר׳ יוחנן כל ל׳ יום מה שהוא למוד עד עתה מזכיר וחזקה שהתפלל כמו שעשה עד עתה קודם שבא החג ולא הזכיר משלשים ואילך מה שצריך להזכיר מזכיר ואין צריך לחזור עוד גרסינן שם ויזכיר מבערב לית כל עמא תמן ופרי׳ ויזכיר בשחרית אם כן יסבור העולם שהזכיר מבערב ויתפללו פעם אחר׳ לבטלה אלא מגו דלא מדכר בקמייתא ומדכר בתנייתא ידוע שלא הזכיר מבערב [פ״ק דתענית דף ג׳] טעה בימו׳ החמה ואמר מוריד הגשם חוזר לראש [שם] ואם לא הזכי׳ טל אין מחזירי׳ אותו שאין הטל נעצר ואין צריך בקשה [פר״ק דתענית ד״י] שואלים את הגשמים בימי הגשמים בברכות השנים ביום ששים ממש אחר תקופת תשרי [פרק תפלת השחר דף ל׳] שכח לשאול בברכת השנים אם נזכר קודם שומע תפלה שואל בשומע תפלה ואם נזכר לאחר שבירך שומע מפלה חוזר לברכת השנים ולדברי רבינו חננאל חוזר לשומע תפלה וכן משמע בירושלמי [עיין בתוס׳ שם] ואם לא נזכר אלא לאחר שהשלים תפלתו חוזר כל תפלתו [שם] טעה ולא הזכיר יעלה ויבא אם נזכר קודם שישלים תפלתו חוזר לעבודה ומזכיר ואם נזכר אחר שהשלים תפלתו חוזר כל תפלתו [שם] ואם היה רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ונז׳ אחר שהשלים תפלתו קודם שיעקר רגליו חוזר לעבודה [עיין בס״פ תפלת השחר דף ל״ב ובתו׳ שם] במה דברים אמורים בחולו של מועד או בשחרית ומנחה של ראשי חדשים אבל ערבית של ראש חדש אם לא הזכיר אינו חוזר לפי שאין מקדשין החדש בלילה ומדקדק בהלכות גדולות דאפילו שכח בשל שבת בלילי שבת היה לנו לומר דאינו חוזר כיון דקיימא לן תפלת ערבית רשות ואמרינן שאנו למדים מכאן דמה שהוא רשות הני מילי כשאינו רוצה להתפלל כלל אבל אם התפלל אותה קבלה עליו ודינה כתפלת חובה שאם טעה בה חוזר פירש עוד בהלכות גדולות ובשאלתות פרשת ויצא [סימן כ״ב ומביאו בתו׳ פרק תפלת השחר (ברכות דף ל׳) בד״ה טעה] שאם שכח אדם יעלה ויבא או כל דבר שצריך לחזור ולהתפלל יכוין דעתו וישמע מפי שליח ציבור מראש ועד סוף ומוציאו ידי חובתו אומר רבינו יצחק [בתוספ׳ ס״פ תפלת השחר דף ל״ב ובאשרי שם] שראה רבי׳ יעקב שהיה מחמיר עליו והיה חוזר אחר מודים אפי׳ בדבר שאמרו חכמים שאם לא אמרו אין מחזירין אותו [בפ׳ תפלת השחר דף ל״א] כל מקום שיחיד חוזר ומתפלל בטעותו שליח צבור חוזר ומתפלל אם טעה כמותו בעת שמתפלל בקול רם חוץ משחרית של ראש חדש שאם שכח שליח צבור ולא הזכיר יעלה ויבא עד שישלי׳ תפלתו אין מחזירין אותו מפני טורח הציבור ועוד שהרי תפלת מוסף לפניו שהוא מזכיר בה ראש חדש כתוב בהלכות גדולות וכן אם שכח במוסף אינו חוזר מפני טורח צבור [עיין באשירי סוף פ׳ תפלת השחר] ועוד שהרי תפלת המנחה לפניו אבל בשבת ויום טוב לא ויש ספרים שאינו שם בגמרא עשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורי׳ טעה וחתם בברכה שלישית האל הקדוש חוזר לראש וחותם המלך הקדוש והלכה כרבה דאמר כן בפרק קמא דברכות [דף י״ב] ואם לא עשה כן לא יצא ונוהג היה רבינו יצחק [ע״ש בתוס׳ דף י״ג] אף בזכרינו ומי כמוך אם לא אמרן חוזר טעה וחתם בברכה אחת עשרה אוהב צדקה ומשפט חוזר לתחילת הברכה וחותם המלך המשפט דקיימא לן כרב אשי ורב ששת [בפרק אין עומדין דל״ה וכל הסוגי׳ בתו׳ שם] דאמרי תרווייהו דמי שטעה בג׳ ברכות הראשונות חוזר לראש טעה באחת משלש אחרונות חוזר לעבודה טעה באמצעיות אין להם סדר ופירשו רב אלפס ורבינו שמואל [שם בדף כ״ו] אינו חוזר אלא לתחלת הברכה שטעה בה כתוב בסדר רב עמרם הכי אמר רבינו משה גאון יחיד שטעה בערב שבת ולא התפלל אתה קדשת כיון ששמע משליח צבור מגן אבות בדברו שהוא ברכה אחת מעין שבע מתחילה ועד סוף יצא חובתו ורב נטרונאי גאון אמר דנפיק ביה אפילו לא התפלל כלל [פרק תפלת השחר דף ל׳] טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת משלים תפילתו ואינו צריך לחזור וכן מי שלא הזכיר על הנסים בחנוכה ובפורים וענינו בתפילת תענית אינו חוזר ומתפלל היינו כר׳ אושעי׳ [בפ׳ במה מדליקין דף כ״ד] ואם נזכר קודם שיעקור רגליו אומר ענינו וכו׳ כי אתה שומע תפלת כל פה פודה ומציל בכל עת מכל צרה וצוקה יהיו לרצון אמרי פי וגו׳ וכך כתב רב אלפס [בפרק במה מדליקין] תניא בתוספתא דברכות [פ״ג] ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ראש חדש וחול המועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ובמוספין מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע תנו רבנן [ברי׳ פ׳ תפלת השחר (ברכות דף כ״ז)] שכח ולא התפלל מנחה בערב שבת יתפלל ערבית שתים של שבת וכן ביום טוב שכח ולא התפלל מנחה בשבת או ביום טוב מתפלל במוצאי שבת ערבית שתים של חול מבדיל בראשונה ואין מבדיל בשנייה ואם הבדיל בשתיהם או לא הבדיל באחת מהן יצא אבל אם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה חוזר ומתפלל תפלה שלישית לפי שהראשונה לא עלתה לו וראוי למתפלל שתי תפלות שישהא בין תפלה לתפלה מעט ומפרש בירושלמי [שם בדף ח׳ ובתו׳ שם דף ל״ב] כדי הילוך ד׳ אמות פסק רבינו יצחק [גם כן שם בתוס׳ בדף כ״ז] שאם שכח אדם ולא התפלל יעלה ויבא במנחה לא יתפלל במוצאי ראש חדש שתים מאחר שמתפללין בראש חדש שמנה עשרה ברכות ולא דמי לשבת שאין מתפללין שמונה עשרה ברכות ומרויח באותן תשלומין להתפלל שמנה עשר ברכות ולכך מתפללין במוצאי שבת שתים ועוד אומר אני שאינו דומה מתפלל שמנה עשרה לשכח ולא התפלל כלל [שם בדף כ״ט] אסור לו למתפלל בציבור שיקדים תפילתו לתפילת הציבור [בפרק מי שמתו ד׳ כ״ב] הנכנס בבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין בלחש אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא הגיע שליח ציבור לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל עד שיתחיל שליח ציבור תפילתו בקול רם ויתפלל עמו עד קדושה ואם התחיל להתפלל קודם שליח ציבור והגיע שליח ציבור לקדושה כתב בהלכות גדולות דנהיגו רבנן דשתיק ולא עני וחולק רבינו יצחק ואומר [כל הסוגיא בתוס׳ שם] דמאחר דשומע כעונה כדאיתא בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ח) אם כן הוא חשוב הפסק ואין לו לשתוק וכן אומר רבינו יעקב [פרק תפלת השחר דף ל״א] לעולם ימוד אדם דעתו אם יוכל לכוין לכל הפחות בברכת אבות יתפלל ואם לאו לא יתפלל וכיוצא בו מעמיד בירושלמי דברכות [פרק אין עומדין ובתלמוד שלנו הוא בד׳ ל״ו] ההוא דמתפלל וטעה סימן רע לו דווקא דטעה באבות מי שטעה והתפלל של חול בשבת לא יצא [בפרק מי שמתו ד׳ כ״ב] ואם נזכר בתוך התפלה אמר רבה בר אבוה גומר הברכה שהתחיל בה וחוזר ומתפלל בשל שבת במה דברים אמורים במעריב או בשחרית או במנחה כמו שאומר שם הטעם דגברא בר חיובא הוא להתפלל כל שמנה עשרה ברכות אלא דלא אטרחוהו רבנן אבל במוסף פוסק אפי׳ באמצע ברכה [שם] ספק קרא קרית שמע ספק לא קרא חוזר וקורא [כך מצאתי וכן הוא באשירי] ספק התפלל ספק לא התפלל קיימא לן כר׳ יוחנן דאומר [שם] הלואי שיתפלל אדם כל היום כלו וגדולה מזאת אמר בירושלמי [דפרק תפילת השחר] רבי שילא בשם רב מתפלל ומצא שם עשרה בני אדם מתפללין מתפלל עמהן ובגמרא שלנו אמרינן בפרק מי שמתו (ברכות דף כ״ב) דווקא בשיכול לחדש דבר בתפילתו וכתב רב אלפס [שם] דווקא ביחיד שמקריב קרבן עולת נדבה אבל לא בציבור והא דאמרינן [בפרק מי שמתו דף כ״ב] נזכר שהתפלל פוסק אפי׳ באמצע ברכה התם כגון שנתכוון להתפלל אדעתיה דחובה אומר מורי בשם רבינו יעקב [תו׳ פר׳ קמא דמגילה ד׳ כ״ג] שאין מתפללין פעם אחרת אלא אם כן יש שם ששה שלא שמעו התפלה וכן יש במסכת סופרים פ״י אסור לאדם שיעשה חפציו ואחר כך יתפלל שנ׳ צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו [פרק היה קורא דף י״ד] ואנשי מעשה רגילין ליתן צדקה קודם שילכו לדרך אמר רב [שם] כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה ומעמיד׳ בפרק שני דברכות דווקא כשמשכים לפתחו אבל פוגע בו מותר דתני [שם בדף י״ג] ובפרקים שואל מפני הכבוד אמר לי׳ אליהו לרב יודא אחוה דרב סלא חסידא [כל הסוגיא פרק תפילת השחר דף כ״ט] לא תרתח דלא תחטי לא תרוי דלא תחטי כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא ואומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום ותסמיכנו לשלום ותחזירנו לביתי לשלום ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך ותנינו היום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי בא״י שומע תפלה ואומר בלשון רבים כי היכי דלשתמע צלותיה ומתפללין אותה משיחזיק בדרך ואמר רב חסדא שמתפללין אותה מעומד ורב ששת אמר אפי׳ מהלך וכמה עד פרסה פי׳ בהלכות גדולות אפי׳ אין רוצה ללכת אלא פרסה והלכה כרב חסדא שאומר שם מעומד דהא רב ששת עצמו אומר שם שהתפלל מעומד הלכה כרבי דאמר [שם בדף ל״א] היה רוכב על החמור והגיע זמן תפילה שלא ירד מן החמור לפי שאין דעתו מיושבת עליו אלא ישב במקומו ויתפלל [שם בדף כ״ז] תפלת השחר מצות זמנה עד שעה רביעית שהוא שליש היום כרבי יהודא דפסקינן כוותיה [בדכ״ח] ואם עבר והתפלל אחר ד׳ שעות עד חצי היום יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בעונתה שכשם שמצות תפלה מן התורה כך מצותה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה שתיקנו לה חכמי׳ ונביאים אין לומר זמירות אחר תפילה דדרש רבי שמלאי [בפ׳ אין עומדין דף ל״ג] לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל כעין שמצינו במשה בפרשת ואתחנן והכי אמר רבי משה גאון מי שאיחר לבא לבית הכנסת בבקר עד שאמרו זמירות יאמר ברוך שאמר ומדלג עד תהלה לדוד וגומר ומדלג עד הללויה הללו אל בקדשו עד לשם תפארתך ומדלג עד ישתבח ומתפלל עם הציבור כבר אמרנו למעלה [בתחילת המצוה והסוגיא בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ח)] שתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה ולפי שהיה תמיד של בין הערבים קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה תיקנו זמנה מתשע שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה ומושכת עד שישאר מן היום שעה ורביע ובדיעבד עד שקיעת החמה דתנן [שם בדף כ״ז] תפלת המנחה עד הערב רבי יהודא אומר עד פלג המנחה היא אחת עשרה שעות חסר רביע ומסקינן [בדף כ״ח] דעבד כרבנן עבד דעבד כרבי יהודא עבד ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה אמרו שהמתפלל משש שעות ומחצה יצא ומשהגיע זמן זה הגיע זמן חיובא וזו היא הנקראת מנחה גדולה בסוף מסכת יומא [דף פ״ח] נחלקו חכמים אומרים זמן תפלת נעילה גם בלילה ולכך אומרים לבעל הקרי לטבול מן המנחה ולמעלה ביום הכיפורים ורבי יוסי מתיר שסבר שמצותה ביום הילכך יטבול ויתפלל ומסקנא כתב מורי שראוי להתפלל תפילת נעילה ביום ואם התפלל בלילה יצא כל מי שעבר עליו זמן תפילה ולא התפלל במזיד אין לו תקנה אבל אם שגג או נאנס יש לה תשלומין כיצד כדאמר רבי יוחנן בפ׳ תפילת השחר [דף כ״ז] טעה ולא התפלל שחרית ועבר חצי היום יתפלל מנחה שתים ראשונה בשביל מנחה והשנית תשלומי שחרית טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה החמה מתפלל ערבית שתים ראשונה עבור ערבית ושניה תשלומי מנחה טעה ולא התפלל ערבית עד שעלה עמוד השחר מתפלל שחרית שתים ראשונה שחרית והשנייה תשלומי ערבית טעה ולא התפלל לא שחרית ולא מנחה מתפלל ערבית שתי׳ הראשונה ערבית והשנייה תשלומי מנחה אבל שחרית אין לה תשלומין שכבר עבר זמנה וכן בשאר תפלות אם טעה בשתים פירש רבינו משה ורבינו שמואל [בפ׳ ג׳ דתפלה] שאינו משלים אלא האחרונה [ברכות דף כ״ט] תפלת מוספין זמנה אחר תפלת השחר עד ז׳ שעות ביום והמתפלל אחר כך אעפ״י שפשע יצא ידי חובתו מפני שזמנה כל היום היו לפניו שתי תפלות של מנחה ושל מוספין מתפלל של מנחה ואחר כך של מוספין ויש מי שהורה שאין עושין כך בצבור שלא יטעו לשמע ולתפילה צריך מקום טהור ואם שגג והתפלל במקום שאינו טהור פסק רבא ואמר [בפ׳ מי שמתו דף כ״ד] דחוזר ומתפלל ותניא הנצרך לנקביו לא יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה והוא שאין יכול לעמוד עצמו עד פרסה ואמר רב אשי דכולי עלמא אם שהא באמצע תפלה מפני טינוף או דבר אחר ושהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש [שם וע״ש בתו׳] היה עומד בתפלה ומי רגלי׳ שותתין על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל ופסק רב האי כמאן דאמר חוזר למקום שפסק ובפרק מי שמתו [דכ״ו] אומר מרחיקים מצואת כלבים וחזירי׳ בזמן שיש בתוכן עורות ובירושלמי גרסינן [שם והאשירי מביאו שם] מרחיקין מגללי חמור הרכין ארבע אמות ר׳ חייא בר אדא אמר בבא מן הדרך וכן מרחיקין מן הנבילה הנסרחה ומצואת תרנגולין אדומים [בתו׳ כל הסוגיא דף כ״ו] וצריך להתיישב מהו פירוש אדומים ואין נראה לרבינו יצחק לאסור צואת תרנגולים אלא דווקא בלול שלהם אבל לא בבית שיש שם מעט ממנה [בדף כ״ה] היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק מבליעו בכסותו ופסק רב אשי דאי אנינא דעתיה שדי ליה לאחוריה ורבי יוחנן הולך בשטתו בירושלמי דגרסינן שם רבי יוחנן אמר נזדמן לו רוק בב״ה רוקק כדי שיהא כיסו נקי פי׳ כיסו גופו לפניו אסור לאחריו מותר לימינו אסור ולשמאלו מותר רבי יהושע בן לוי אומר הרוקק בבית הכנסת כאלו רוקק בבת עינו ר׳ יונה רייק ושייף פי׳ משפשף ברגליו במקום הרוק בפרק הדר אמרינן [דף ס״ד] שתוי שיכול לדבר לפני המלך אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה ובפרק הדר [שם] משמע הא דאמרינן שתה יותר מרביעית שדרך טורדתו ושינה משכרתו הני מילי מהלך דרך ברגל אבל רכיב לא דודאי דרך מיל מפיגה יין [פרק מי שמתו דף כ״ה] המתפלל לא ישמיע קולו בתפלתו בצבור אבל בפני עצמו מותר אם לא היה יכול לכוין בענין אחר [פרק אין עומדין דף ל״ה] וכורע ה׳ כריעות בכל תפלה ותפלה בברכה ראשונה תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף ומסקינן ביומא [דף נ״ב] כשגומר לו התפלה כורע ופוסע שלש פסיעות לאחריו כשהוא כורע ונותן שלום משמאל עצמו ואח״כ מימין עצמו מפני ששמאלו הוא ימין השכינה שכנגד פניו כלו׳ כשהוא נפטר מלפני המלך נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך גרסינן בפרק אין עומדין [דף ל״ה והטעם בתו׳ שם] אם בא לשחות בסוף כל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה אמנם באמצע הברכות נהגו העם לשחות בראש השנה ויום הכיפורים [בפרק קמא דברכות דף י״ב] הכריעות שבתפלה כורע בברוך וזוקף בשם [שם] רב ששת הוה כרע כחיזרא דדיקלא פי׳ כחריות של דקל בבת אחת והוה זקיף כחויא לישנא אחרינא מפרש רב האי חיזרא אחד ממיני קוצי׳ וראשו כפוף כאגמון ואשמעינן שלא יכרע באמצעיתו וראשו זקוף ובירושלמי [פרק קמא דברכות דף ג׳] גרסינן מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי אמי ורבי חייא בר אבא לא מעבר אלא גער בו אמרינן בפרק קמא דעבודה זרה [דף ח׳] המתפלל ורצה להוסיף בכל ברכה מעין הברכה מוסיף כיצד הרי שהיה לו חולה מבקש עליו רחמים בברכת החולים לפרנסה בברכת השנים ועל דרך זו בכל אחת מהן ומטעם זה תקנו נחם בבונה ירושלים בט׳ באב ואף על גב דבירושלמי [פ״ב דתענית] אמרינן שיאמרנו בהודאה ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה שואל [שם פ״ק] אבל לא ישאל לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ופיר׳ רבינו יעקב [בתו׳ פ׳ אין עומדין בד״ה אל השאל דף ל״ה] דווקא צרכי יחיד לא ישאל אבל צרכי רבים מותר ולכך נהגו העם לומר זכרינו וקרובץ בר״ה בראשונות [עיין בפרק דשבת דף י׳ וי״א] מי שהיה עוסק בתורה והגיע זמן תפלה פוסק ומתפלל אלא אם כן היתה תורתו אומנותו וגרסינן בירושלמי [פרק אין עומדין] אמר רבי ירמיה כל העוסק בצרכי ציבור כאלו עוסק בדברי תורה [פ׳ אין עומדיו דל״ד] אין המתפלל מפסיק תפלתו אלא מפני סכנת נפשות ותנן [פרק מי שמתו דף כ״א] נשים ועבדים בתפלה ובמזוזה וברכת המזון וכל איש שפטור מקרית שמע פטור מתפלה בפרק מי שמתו (ברכות דף כ״ד) מסקינן אל יאחוז אדם בשעת תפלה תפילין בידו ולא ספר תורה ולא סכין וקערה וככר ומעות מפני שאין דעתו מיושב׳ עליו שלא יפלו מידו [פרק תפלת השחר דף ל״א] ישראל בכל מקומות גליותיהם משתדלין שיהיו להם חלונות לצד ירושלים ודרך שם מכוונין את תפלתן משום שנאמר והתפללו לה׳ דרך ארצם וכן הוא אומר בדניאל וכוין פתיחין ליה בעליתי׳ נגד ירושלם וגרסינן בבבא בתרא [דף כ״ה] אתון דיתביתון לציפונא דארעא דישראל אדרימו ואנו יושבין במערב א״י ומכוונין למזרח כנגדה ואף על פי דאמר מר הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין מ״מ צריך לצדד פניו למזרח כדמסיק התם ות״ר [ברכות דף ל״א] הסומא וכל שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין את לבו כנגד אביו שבשמים מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום כדתניא בפ׳ התכלת (מנחות דף מ״ג) ודורש מזה המקרא ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה פי׳ בתו׳ שם מה הוא י״ץ בא״ת ב״ש ה״ץ י״ם ובתקון רבי׳ יעקב כתוב שואל מלא ויש באותו המקרא מאה אותיות כ״ה ברכות יש עד ישתבח עם ברכת התורה ושבע ברכות של ק״ש בבקר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה וב׳ לאחריה וג׳ פעמים שמונה עשרה הרי שמנים ושש וכל סעודה שש ברכות נט״י והמוציא וארבע בברכת המזון מלבד ברכת היין והפירות וברכת ציצית ותפילין ואם כי עתה הוסיפו ברכת המינין בשמנה עשרה וברכת המלך בכבודו ערבית ומלבד כמה ברכות שמברכין על הנקבים ואמרינן מנחות [דף מ״ג] רב אשי בשבתא וביומא טבא ממלא להו במיני מגדים ופירות מפני שבשבת אין אומרים כי אם שבע ברכות בבקר סומך גאולה לתפלה וכן בערב כמו רבי יוחנן דתניא כוותיה בברכות [דף ד׳] ואע״ג דתקנו רבנן השכיבנו בתר גאולה כגאולה אריכתא דמיא כתב מורי רבי׳ יצחק בר׳ יהודא [בתוס׳ שם] שהפסוקים שלפני יראו עינינו והברכה לא נתקנו בימי חכמי התלמוד אבל לפי שאנו סוברין תפלת ערבית רשות והבתי כנסיות שלהם רחוקי׳ מבתיה׳ ולא היו יכולין לאחר עד אחר תפלת ערבית תקנו להם אותם פסוקים שיש בהן י״ח אזכרו׳ כנגד הברכה של י״ח והברכה אח״כ וכיון שנקבעו שוב לא נסתלקו [שם בדף ו׳] מצוה לרוץ לבית הכנסת שנאמר נדעה ונרדפה לדעת את ה׳ וכשיצא מבהכ״נ אל יפסיע פסיעה גסה וכשיכנס בבית הכנסת יכנס שעור שני פתחים ואחר כך יתפלל [שם בדף ח׳ וע״ש באלפסי בפיר׳ רבינו יונה ותמצא טעם לישיבתנו] לקיים מה שנאמר לשמור מזוזות פתחי כתב בהלכות גדולות וצורבא מרבנן מתבעי ליה לצלויי באתרא דקבע וגריס דאמר רב חמא בר רבי חנינא [שם] מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה בלבד רבי אמי ורבי אסי אף על גב דאיכא תליסר כנישתא בטבריא לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי [שם] גרסינן עוד בברכות פרק קמא אמרי ליה לרב נחמן בר רבי יצחק ליתי מר לבי כנישתא אמר ליה לא מצינא דטריחא לי מילתא ולכניף מר בי עשרה וליצלי אמר ליה לא מצינא דאטרח ציבורא ולשדר מר שליחא ולודעי בעידנא דמצלי בבי כנישתא דאמר רבי יוחנן אין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הצבור שנא׳ ואני תפילתי לך ה׳ עת רצון אימתי עת רצון בשעת שהצבור מתפללין למדנו משם שבשעת הדחק או בני היישובי׳ שיתפללו בבתיהם שחרית וערבית בשעה שקהילות ישראל מתפללין שליח צבור מוציא אחרים ידי חובתן מי שאינו יודע להתפלל אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו כדאי׳ במסכת ראש השנה [דף ל״ד] [מיימ׳ כל הסוגיא פ״ט דתפלה] בלילי שבתות חוזר שליח צבור אחר שהתפלל בלחש עם הצבור ומתפלל בקול רם ויכולו וברכה אחת מעין שבע ולמה תיקנו חכמים זה מפני שכל ימי החול אין רגילין בעלי מלאכה לבא ובלילי שבת באין ויהי׳ שם מי שנתאחר לבוא ולא השלים תפלתו וישאר לבדו בבית הכנסת ויבא לידי סכנה מפני המזיקי׳ שהיו בתי כנסיות שלהם בשדות לפיכך חוזר שליח צבור לבדו ומתפלל כדי שיתעכבו כל העם עד שישלי׳ המתאחר ויצא עמהם אבל יחיד האומרה עושה ברכה לבטלה כך כתב מורי רבינו יהודא שמצא בשם רבינו יצחק ולפיכך יום טוב שחל להיות בשבת או יום הכיפורים שהכל מזדרזין לבא מבעוד יום לבית הכנסת אין שליח צבור היורד ערבית לפני התיבה מזכיר ענין היום בברכה זו אבל חותם בה מקדש השבת בלבד לפי שלא נתחייב היום בתפלה זו ומ״מ מזכירין על הנסים של חנוכה במוסף של שבת ושל ראש חדש אף על גב דמוסף אינו בחנוכה מכל מקום יום הוא שנתחייב בארבע תפלות כדמסקינן במסכת שבת פרק שני [דף כ״ד] גרסינן בסוטה פרק אלו נאמרין [דף ט״ז] בזמן ששליח צבור אומר מודים העם אומרים מודים דרבנן מודים אנחנו לך ה׳ אלהינו יוצרינו יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול שהחייתנו וקיימתנו כן תחיינו ותקבצינו ותכנס גליותנו לחצרות קדשך ונשוב לשמור חקיך לעבדך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך [ע״ש בתוס׳ ורש״י] גרסינן בירושלמי דברכות [ד״ג וע״ש בתוס׳ בדף י״א בד״ה שכבר נפטר] הרוצה לשנות קודם קרית שמע צריך לברך על התורה פי׳ כמו שאנו נוהגין קודם זמירות לברך לפני פרשה צו ומשנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל ולאחר קרית שמע אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה אמר רבי בון והוא ששנה על אתר פי׳ והוא ששנה לאלתר אז נראית אהבה רבה לשם ברכת התורה ושוב אינו צריך לברך כל היום ואפי׳ יפסיק כאילו בירך ברכה מבוררת לשם התורה כך השיב רבי יצחק בר רבי שמואל ובפ״ק דברכות [דף י״ב] קאמר רבי יוחנן דאף לתלמוד צריך לחזור ולברך וכך הגירסא בסדר רב עמרם אם יסבור טעם הירושלמי זהו כשלא שנה לאלתר ואל יקשה לך העומד אחר כך לקרות בתורה שמברך כי אותו אפי׳ בירך מיד על עסק התורה שעוסק בפני עצמו הוא צריך לחזור ולברך על קריאתו בצבור שנתקנה שם ברכה לפניה כמו שנתקנה ברכה לאחריה וכמו שנתקנה ברכה גם על ההפטרה הנה בירושלמי שהזכרנו ובסתם התלמוד בפ״ק דברכות [דף י״א] מזכיר אהבה רבה בשל שחרית וכן עמא דבר [בתוס׳ שם] ותקנו לומר ערבית אהבת עולם כדי לקיים גם דברי האומר [שם] אהבת עולם כך כתבו הגאונים בפ״ק דשבת [דף ט׳] יש שני לשונות ויש לשון אחד שאומר סתם התלמוד לכך נראה עיקר ועוד שהוא מיקל בשל סופרים ובאותו לשון מוכיח שסעודה גדולה כגון של חופה או הרבה בני אדם האוכלים יחד אסורים להתחיל משש שעות ואילך דהיינו חצי שעה לפני המנחה גדולה ואם התחיל אפילו לאחר מנחה זו אין מפסיק עד הערב שיוכל לו להתפלל תפלת המנחה ביום שהרי בפרק לולב הגזול [דף ח] אמרינן שאין מפסיקין דוקא כשיש שהות ביום אבל סעודה קטנה אינו אסור עד שתבא מנחה קטנה דהיינו ט׳ שעות ומחצה ואם התחיל לאחר מנחה זו נכון להפסיק וגרסינן בירושלמי [פרק תפלת השחר] רבי יהודא בן לוי מפקד לתלמידוי אי איקרות לכון לאריסטון ומטא יומא לשית שעין צלו מנחתא עד דלא תסקון לאריסטון פירש הערוך אריסטון סעודה גדולה ובפרק שלישי דיומא [דכ״ה] אמר רב ספרא צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי הפונים למזרח וזהו בתחילת שבעה שאין החמה נוצצת אלא בראש הכותל בעוביו ומצל קצת חודו על זקיפת הכותל ומשחיר ולא לאכול בלבד אסור אלא אף לדין בתחלת הדין [פ״ק דשבת דף ט׳] וליכנס למרחץ להזיע ולרחוץ ולהסתפ׳ בתספורת של בן אלעשה אסור עד שיתפלל ואם התחילו אין מפסיקין [כל הסוגיא בפ׳ תפלת השחר ד״ל] בשעת הדחק שאדם טרוד ודחוק היקלו עליו שיהא קורא ג׳ ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעיות וזו היא הביננו ה׳ אלהינו לדעת את דרכיך ומול את לבבינו ליראתך וסלח לנו להיות גאולים ורחקנו ממכאוב ודשננו ושכננו בנאות ארצך ונפוצים מארבע תקבץ והתועים בדעתך ישפוטו ועל הרשעים תניף ידך וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתקון היכלך ובהצמחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך טרם נקרא ואתה תענה טרם נדבר ואתה תשמע כי אתה הוא העונה בכל עת צרה וצוקה ברוך אתה ה׳ שומע תפלה ואחר כך מסיים שלש אחרונות כסדרן ויצא ידי חובתו ואף על גב דלייט אביי אמאן דמצלי הביננו זהו למי שמרגיל עצמו לעשות כן תמיד בלא שום אונס במה דברים אמורים בימות החמה אבל בימות הגשמים אינו מתפלל הביננו מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים וכן לעולם במ״ש ובמוצאי ימים טובי׳ מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת [שם בדף ל״א] הי׳ מהלך במקום סכנה במקו׳ גדודי חיות ולסטי׳ והגיע זמן תפלה מתפלל תפלה קצרה וזו היא צרכי עמך ישראל מרובין ודעתן קצרה יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו שתתן לכל אחד די פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה ברוך אתה ה׳ שומע תפלה וכשיגיע ליישוב ותקרר דעתו חוזר ומתפלל תפלה כתיקנה [שם] רבי אליעזר אמר לעולם ימוד אדם דעתו אם יוכל לכוין יתפלל ואם לאו אל יתפלל פי׳ לכוין לפחות באבות [פרק אין עומדין דף ל״ב] אין עומדין להתפלל מתוך הלכה שאינה פסוקה שמתוך שיהא טרוד בה לא יתכוין אלא מתוך הלכה פסוקה [ברכות דף י״ד] ואסור לאדם שיתן שלום לחבירו קודם שיתפלל אלא א״כ פוגע בו כמו שאמרנו למעלה [פרק תפלת השחר דף כ״ח] ואסור לעבור כנגד המתפללים אלא א״כ הרחיק ממנו ד׳ אמות ואסור לישב בד׳ אמות של תפלה [פרק אין עומדין דף ל״ג] וכתב מורי רבינו יהודא בשם תשובת הגאונים בתו׳ שם דווקא כשהיושב בטל אבל אם עוסק בתורה או עוסק בתפלה שפיר דמי [פ״ק דברכות דף ו׳] שנים שהתפללו וקדם אחד מהם והתפלל ויצא ולא המתין לחבירו טורפין לפניו תפלתו ופי׳ רבינו חננאל בתוס׳ שם דווקא בבתי כנסיות שלהן שהיו בשדות רחוקין מן העיר ויש לירא מן המזיקין ואומר שמא גם בשלנו בלילה יש לחוש ורבינו יצחק היה רגיל להמתין אפי׳ ביום ודווקא כשהיה עומד ומתפלל [פרק אין עומדין דף ל״ד] חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה שנא׳ אשרי יושבי ביתך ושעה אחת אחר התפלה שנא׳ ישבו ישרים את פניך [פ״ק דברכות דף ו׳ וע״ש בתוס׳] כל המתפלל אחורי ב״ה ואחוריו לב״ה נקרא רשע ואמר עוד שם בפ״ק דברכות [ד״ו] שכל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו ואויביו נופלין תחתיו צריך אדם להתנאות לפני בוראו כשמתפלל שנ׳ הכון לקראת אלהיך ישראל וכתיב והשתחוו לה׳ בהדרת קודש [עיין בפ״ק דשבת דף ט׳] אמרינן בירושלמי דמגילה פרק הקורא עומד כל דבר שצריך עשרה והתחילו בעשרה והלכו מקצתן גומר ועל כולן הוא אומר ועוזבי ה׳ יכלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שאינן מיוחדין כי אם לדרוש לרבים אין נוהגין בהם קלות ראש ואין אוכלים ושותין בהם ואין נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים כדתניא במגילה פרק אחרון [דנ״ח כל הסוגיא] הלכך מי שצריך לקרות אדם בבה״כ אם יכנס ישב מעט שהישיבה מצוה כדכתיב אשרי יושבי ביתך שלא תהא הכנסה לצורך דבר הרשות וע״י הדחק סעודה של מצוה מותר לאכול שם כדאיתא בירושלמי דפסחים פ״ק בהכ״נ צריך בדיקה מפני שאוכלי׳ שם בעיבוריות פי׳ סעודת ת״ח שהיו נעצרי׳ שם לעבר שנים גרסינן בסוף מ״ק [דכ״ט] כל היוצא מבה״כ לבה״מ ומבה״מ לבה״כ זוכה ומקבל פני שכינה שנ׳ ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון וכן אמר בירושלמי דמגילה פ׳ בני העיר ר׳ יהושע בן לוי אמר בתי כניסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם רבי חייא ור׳ דוסא מתקבלין בבי כנישת׳ [במ״ס מקהלין] וכיוצא בדברי ר׳ יהושע בן לוי אמר רבא בגמרא שלנו במס׳ מגילה פ׳ בתרא [דף כ״ח] בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו בקדושתן הם עומדין שנ׳ והשימותי את מקדשיכם אע״פ שהן שוממין בקדושתן הם עומדין ואמר רבא בפ׳ בתרא דמגילה [דף כ״ו] שבה״כ מותר להחליפו ולמוכרו אבל לא שוכרין אותו ולא ממשכנין אותו מפני שעומד בקדושתו ונמצא שנהנין ממנו בעודו בקדושה וכן כשסותרין בתי כנסיות לבנותה מותר להחליף ולמכור הלבינים והעצים אבל להלותם אסור מטעם שאמרנו [שם בדף כ״ח] ובתים שמתקבצין שם עראי להתפלל אין בהם חומר קדושה [עיין בב״ק פ׳ מרובה ושם הסוגיא דס״ב] משה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ימות השבוע בשני ובחמישי כדי שלא יהיו ג׳ ימים בלא שמיעת התורה ועזרא הסופר תיקן שיהו קורין במנחה בשבת מפני יושבי קרנות ולא יהו הקוראין פחות משלשה אנשים [פרק הקורא עומד דף ל״ב] ואין מתחילין בפרשה פחות מג׳ פסוקים ואין מניחין בפרשה פחות מג׳ פסוקים ולא יקרא הקורא פחות מג׳ פסוקים [שם בדף כ״א] ואין פוחתין מעשרה פסוקי׳ בבה״כ לבד מפורי׳ שקורין תשעה פסוקי׳ מן ויבא עמלק עד וישמע יתרו כדאיתא בירושלמי שם וכן הוא בתו׳ שם שניא היא שהיא סדורו של יום והמפטיר בנביא לא יפחות פחות מכ״א פסוקי׳ כנגד שבעה שקראו בתורה ואם נשלם הענין בפחות מאלו אינו צריך לחזור עוד אומר שם [בדכ״ג] שאין צריך עשרים וארבעה פסוקים אף לדברי האומר שהמפטיר אינו עולה למניין הקרואים וקורא ג׳ פסוקים יתרים ונמצא הקוראים שמונה בקביעות חובה מ״מ אין צריך בנביא שלשה פסוקים בשבילו מפני שהמפטיר אינו קורא בתורה לעניין עיקר קריאה כ״א לכבוד תורה דכשיפטיר בנביא כבוד לפתוח בתורה וכ״ש למ״ד עולה שהרי אפשר לדידיה שיפטיר השביעי [כל הסוגיא בתו׳ שם בד״ה כיון] ובימיהם לא היו אומרים קדיש בין שביעי למפטיר לכך היה קורא המפטיר שלשה פסוקי׳ אחרי׳ אבל עכשיו שתקנו קדיש בין שביעי למפטיר משלימין הכל והמפטיר חוזר וקור׳ מה שהשביעי קרא אלא דווקא ביום שמעמידין שני ספרי תורות קורין שבעה בראשון ואומר קדיש והמפטיר קורא חובת היום בכמה מקומות. ובצרפת שביעי קורא חובת היום ואחר כך אומר קדיש והמפטיר חוזר וקורא מה שקרא שביעי תניא בפרק בא לו [דף מ״ט] ובמגילה פרק הקורא (מגילה דף כ״ד) מדלגין בתורה בענין אחד ובנביא בשני עניינים וזה וזה בפרשיות סמוכות שיכול לגלול שם בטרם יפסוק המתורגמן לתרגם הפסוק שקראו באחרונה ואין מדלגין מנביא לנביא ובנביא של שנים עשר מדלגין ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו [ר״פ הקורא דף כ״ח וטעם כולם בדף כ״ג] כמה הקוראי׳ בשבת בשחרית שבעה וביום הכפורי׳ ששה ובימי׳ טובי׳ חמשה אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם בראשי חדשי׳ ובחול המועד קורין ארבעה ובמנחה של שבת ויום הכפורי׳ ובשני ובחמישי של כל שבוע ובחנוכה ובפורים בשחרית ובימי תעניות בשחרית ומנחה קורין שלשה ואין פוחתין ממנין זה ואין מוסיפין עליהם [שם בדף כ״ד] וקטן היודע לקרות ויודע למי מברכים עולה בשבעה למניין בפרק עומד ויושב במגילה [דף כ״ג] נחלקו על המפטיר אם עולה למנין הקוראי׳ או אם אינו עולה ופוסק רבינו יעקב [בתו׳ שם] כדברי האומר עולה ולכך אנו נוהגין כן בתעניות במנחה ובט׳ באב שהשלישי מפטיר לעולם וכן ביום הכפורים במנחה אבל בשבת ויום טוב שחרית הואיל ושנינו שם [בדכ״א] שמוסיפין על מנין הקוראין נהגו העם שם כדברי הכל אף לדברי האומר אינו עולה אמרינן בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נ״ט) אם אין שם כהן נתפרדה החבילה פירוש חבילה החבורה שלא יקרא לוי כלל כך פירש רבינו עמרם [רש״י מביאם שם] ורבינו יצחק ברבי יהודא אבל רבינו יצחק הלוי פירוש שיכול הישראל לקרוא לפני לוי אמרינן שם דאם אין שם לוי אותו כהן קורא שני פעמים אבל כהן אחר לא יקרא מפני פגמו של ראשון תניא בתוספתא [פ״ג דמגילה] עיר שאין בה כי אם אחד שיודע לקרות מברך וחוזר ומברך ובהניזקין אמר שאחר לוי ואחר כהן כל מי שהוא גדול מחבירו בחכמה קודם לקרות משמע שאין חושש במסיים כלל שיהא גדול ובמגילה בפרק אחרון [דף ל״ב] אמר שמי שגולל ספר תורה נוטל שכר כנגד כולם לפיכך ראוי שיהא גדול שבקהל גולל [בדל״ב] עוד אמרינן שם [ע״ש בתו׳ ורש״י] כי הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ וכשהוא מהדקו מהדקו מבפני׳ וצריך להעמידו על התפר גרסינן במגילה [דף ל״ב] תנו רבנן משה רבינו תקן להם לישראל שיהו שואלים ודורשים בעניינו של יום הלכות הפסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג הלכך קורין בכל מועד בעניינו [שם בדף ל׳ ודף ל״א תמצא כל הסוגיא] בימים הראשונים דסכות קורין בפרשת המועדות בת״כ בראשון דחול המועד כהן קורא ביום השני לוי ביום השלישי ישראל ביום הרביעי רביעי ביום השני וביום השלישי דשלישי לא בא להיכירא דיום טוב דאפילו בחול קורין שלשה הלכך יקרא לפניו אבל הרביעי שנוסף לכבוד המוסף ישוב על העיקר ויקרא ביום השני וביום השלישי שהן ספקו של יום וכן בכל יום בשביעי שהן הושענא רבה יתחיל כהן למעלה ביום החמישי לוי ביום הששי ישראל ביום השביעי והרביעי ביום הששי וביום השביעי שהוא ספיקו של יום והטעם שאין לעשות כסדר שאר הימים ולקרות פרשת שמיני עצרת שאין נכון הדבר לקרות פרשת שמיני עצרת שהוא יום טוב גמור בחול המועד זו דברי רבינו שלמה [במשנה שם] אבל רבינו שמשון ברבי אברהם פי׳ בתוספתא דסוכה שראוי להנהיג ולהשוות שביעי של ערבה לשאר הימים ולעשות כולם בזה הסדר יום ראשון דחול המועד כהן קורא ביום השני לוי ביום השלישי שלישי ביום השני רביעי ביום השלישי וכן כולם ובשמיני עצרת אף אם לא אירע בשבת שנינו [שם בדף ל״א] שקוראי׳ מצות וחקי׳ ובכור פירוש פרשת עשר תעשר עם פרשת כל הבכור שכלול שם מצות מעשרות ובכורות וחקי שמיטה והענקת עבד ופתיחת יד לאביונים מפני שזמן אסיפה הוא ועוד פירש רבינו תם משום דכתיב באותה הפרשה והיית אך שמח ודרשינן [בפ״ד דסוכה דף מ״ח] לרבות לילי יום טוב האחרון של חג לכך קורין כל הבכור אבל בפסח תני תנא [במתניתין דלעיל] כל הבכור בהדיא שנינו פ׳ בני העיר (מגילה דף כ״ט) ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין פ׳ שקלים חל להיות בתוך השבת מקדימין בשבת שעברה ומפסיקין לשבת הבאה בשניה פ׳ זכור בשלישי פ׳ פרה אדומה ברביעי פ׳ החודש הזה לכם בחמישית חוזרין לכסדרן וגרסינן בירושלמי פ׳ בני העיר ורש״י מביאו שם במשנה אמר רבי לוי בדין הוא שתקדי׳ פ׳ החודש לפ׳ פרה אדומה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן שני לו נשרפה הפרה ולמה אמרו תקדים פרה אדומה מפני שהיא טהרתה של ישראל [פ׳ בני העיר דף ל״א] סדר פרשיות של פסח יום ראשון משכו וקחו שני שור או כשב שלישי קדש לי כל בכור ברביעי אם כסף תלוה את עמי בחמישי פסל לך בששי פרשת ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו בפרשת בהעלתך בשביעי ויהי בשלח פרעה בשמיני כל הבכור פ׳ ראה אתה אומר אלי מיוחד׳ לכל שבת חוש״מ דשני רגלים פסח וסוכות מפני שאנו מסמיכין מקרא שכתוב שם את חג המצות תשמור שבעת ימים לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה וילמד סתום מן המפורש וגם שלשה רגלים נזכרים שם [בפ׳ אין דורשין דף י״ח] פסח שחל להיות בה׳ בשבת קורין בשבת ראה אתה אומר אלי שיש בכללו פסל לך ובאחד בשבת קדש לי ובשני אם כסף תלוה את עמי בשלישי במדבר סיני בפ׳ בהעלותך וכן מנהג בשתי ישיבות כתוב מורי [בתו׳ פ״ג דמגילה בד״ה כיון דף כ״ג] שלכך אין קורין בכל שבת קרבן שבת בספר תורה שני מפני שאין שם כ״א שני פסוקים ועוד שאין שם קרבן המכפר כי כולם עולות [פ׳ בני העיר כל הסוגיא דף ל״ח] ובעצרת יום ראשון קורין בחודש השלישי ובשני כל הבכור בתשעה באב קורין כי תוליד בנים ובני בנים בראש השנה יום ראשון קורין וה׳ פקד את שרה בשני והאלהים נסה את אברהם ביום הכיפורים בשחרית אחרי מות במנחה קורין בעריות [והטעם כתוב בתו׳ ורש״י שם] בראש חדש קורין צו בפ׳ פנחס וקורא כהן שלשה פסוקים ולוי חוזר ואמרת להם וקורא שלשה פסוקי׳ מפני שאין שם כי אם ח׳ פסוקי׳ בחנוכה ביום הראשון כהן קורא ויהי ביום כלות משה ולוי חצי נחשון וישראל משלימו שהוא עיקר היום יקראו בו רובן בשני כהן קורא חצי נתנאל ולוי משלימו שהוא עיקר היום יקראו בו רובן וישראל קורא בו אחריו וכן בכל יום ויום ובראש חודש טבת פותחין בתמידין מפני שתדיר קודם ואין צריך לדלג ואמרת להם מפני שיש מקום לרביעי בנשיא של יום אבל בשאר ראשי חדשים מדלגין מפני שרביעי בא להזכיר מוסף ראש חודש ויתחיל ובראשי חדשיכם ואם חל ראש חודש טבת בשבת תדיר קודם ויקראו חמשה בעניינ׳ דיומא וששי ובראשי חדשיכם ושביעי ומפטיר קרו בחנוכה ומפטיר בנרות בנבואת זכרי׳ והשמי׳ כסאי בטילה היא דהא לא קרי מפטיר בדראש חודש דלימא הפטרה דידיה גרסין בפ׳ אחרון דמגילה [דף ל״א וכל הסוגיא בתו׳ שם] ראש חודש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם ואנו לא נהגנו כך אלא מפטיר שמעו דבר ה׳ בירמיה ושבת שלפני תשעה באב חזון ישעיהו שאנו מפטירין תלת דפורענת׳ קודם תשעה באב דברי ירמיהו שמעו דבר ה׳ חזון ישעיהו ולאחר תשעה באב שבעה דנחמתא ותרתי דתשובה וכן יש בפסיקת׳ וכמו כן אמרינן שם במשנה שבתעניות קורין ברכות וקללות ואנו קורין ויחל ע״פ מס׳ סופרים אע״פ שהיא לסוף שני פסוקים מן הפרשה [ע״ש דמ״ו ע״ב] ראש חודש אדר שחל להיות באחד בשבת מפטירין בשבת שלפניו ביהוידע שמדבר בשקלים וגם היא כמו הכרזה על ראש חודש שיחול באותו שבוע וכן ראש חודש ניסן שחל להיות באחד בשבת מפטירין בשבת שלפניו בראשון בא׳ לחודש המוכחת שבאותה שבוע יהי׳ ראש חודש וגם היא מעניינו של יום ואיכא תרתי לטיבותא לעולם קורין צו את אהרן קודם פסח ופרשת במדבר תחילת הספר קודם עצרת וצומין תשעה באב קודם ואתחנן ופרשת נצבים קודם ראש השנה וסימן פקי״ד ופס״ח ומנ״ו ועצר״ו צומ״ו וצל״ו קומ״ו ותקע״ו וזהו מה שאמרו בסוף מגילה [דף ל״א] עזרא תיקן לישראל שיהו קורין קללות שבת״כ קודם עצרת וקללות שבמשנה תורה קודם ר״ה כדי שתכלה השנה וקללותיה שאף עצרת ר״ה היא שנידונין בו על פירות האילן נמצאו פ׳ במדבר ופ׳ נצבים מפסיקין בין הקללות לר״ה ומטעם זה אומר רבינו יצחק [עיין בתו׳ שם] שאנו מחלקין וילך מנצבים כשיש שתי שבתות בלא יו״ט בין ר״ה לסוכות ואין אנו מחלקין מטות ומסעי קודם לבן שגדולות יותר שם ובקללות שבת״כ אין מפסיקין ולפי שאין אומרים ברכה על הפורענות אלא מתחילין בפסוק שלפניהם ומסיים בפסוק שלאחריהם ולאו דווקא פסוק שהרי יש שם פרשה וג׳ פסוקים צריך כדאמרינן לעיל אבל של משנה תורה אמר אביי [שם] שהוא פוסק שאמורות בלשון יחיד ומשה מפי עצמו אמרן וכבר נהגו העולם שאין לפסוק בהם אלא אחד קורא אותם אמרינן בברכות פ״ק [דף ח׳] שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום ונראה לרבינו יצחק שכל השבוע קורא עם הציבור וזמן השלמה כתיב במדרש צוה רבי את בניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה ואני דנתי לפני רבותי שהפירוש מועיל יותר מן התרגום והודו לי רבותי [עיין בתו׳ שם] ולא נראה לרבי יצחק וכן רב עמרם שהשיב רב נטרונאי דוקא תרגום שזכה לינתן בסיני כדמשמע פ״ק דמגילה [דף ג׳] תניא בתוספתא [ומביאה בפ״ב דקדושין דף מ״ט והפי׳ בתו׳ שם] אמר רבי יהודא המתרג׳ פסוק כצורתו הרי זה בדאי והמוסיף הרי זה מחרף ומגדף פירוש כגון ויראו את אלהי ישראל המתרגם כצורתו וחזו ית אלהא דישראל הרי זה משקר והמוסיף שמתרגם וחזו ית מלאכא דאלהא דישראל הרי זה מגדף שקורא לכבוד שכינה מלאך הנה חברתי מדרש מאה ברכות במצוה זו של תפלה ועניין עשה אחד הוא:"], "heVersionTitle": "Munkatch, 1901", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מונקאטש, 1901", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5923e991d6e4a97d7711ca76", "index_title": "Tur", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Tur, Orach Chayim 58", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Tur, Orach Chayim 58", "sourceHeRef": "טור, אורח חיים נ״ח", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": false, "compDate": [1300, 1340], "commentaryNum": 58.0, "collectiveTitle": {"en": "Tur", "he": "טור"}, "he": [" וקורין ק\"ש ומברכין שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה וסמכום על פסוק (תהלים קי״ט) שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך והוא שיגיע זמנה מאימתי זמנה משיראה חבירו הרגיל עמו קצת מרחוק ד\"א ויכירנו ונמשך עד סוף ג' שעות ומצוה מן המובחר לקרותה כוותיקין שהיו מכוונין לקרותה מעט קודם הנץ החמה כדי שיסיים אותה וברכותיה כותיקין עם הנץ החמה ויסמוך לה התפלה מיד בהנץ החמה וכן כתב הרמב\"ם מצותה שיתחיל קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרותה ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה ושיעור זה כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה השמש ע\"כ ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו מרובה מאד ומובטח לו שהוא בן עולם הבא ולא יוזק כל אותו היום מי שהוא אנוס כגון שצריך להחזיק בדרך או כיוצא בו יכול לקרותה עם ברכותיה מיד אחר שיעלה עמוד השחר וכן אם קראה מיד אחר שיעלה עמוד השחר בדיעבד אע\"פ שלא היה אנוס יצא ואין צריך לקרותה פעם שנייה והוא שלא יהא רגיל לעשות כן: אע\"פ שזמנה נמשך עד סוף שעה שלישית אם נאנס ולא קרא יכול לקרותה עם ברכותיה כל שעה רביעית ומיהו אין לו שכר כקורא בזמנה אבל מכאן ואילך לא יקרא בברכותיה ואם יברך הוי ברכה לבטלה: "], "heVersionTitle": "Orach Chaim, Vilna, 1923", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "אורח חיים, וילנה תרכ\"ג", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5923e991d6e4a97d7711ca78", "index_title": "Tur", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Tur, Orach Chayim 9", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Tur, Orach Chayim 9", "sourceHeRef": "טור, אורח חיים ט׳", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": true, "compDate": [1300, 1340], "commentaryNum": 9.0, "collectiveTitle": {"en": "Tur", "he": "טור"}, "he": [" כל מיני בגדים חייבין בציצית וציצית של צמר או של פשתים פוטר כל המינין אבל שאר מינין כגון של משי או צמר גפן אינן פוטרין אא\"כ יהא הציצית ממין הטלית: וכתב הרמב\"ם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית אם הוא אדום יעשה הציצית אדום ואם הוא ירוק יעשה הציצית ירוק וכן פי' רש\"י ור\"י פירש שא\"צ וכתב בספר המצות קטן ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן בשל משי אע\"פ שהגאונים ור\"ת אסרו לעשות אפי' ציצית של פשתן בטלית של פשתן רבינו שלמה ורב אלפס התירו ולזה הסכים אדוני אבי הרא\"ש זצ\"ל: "], "heVersionTitle": "Orach Chaim, Vilna, 1923", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "אורח חיים, וילנה תרכ\"ג", "text": ["9.\tAll types of garments are under the obligation of tzitzit, and tzitzit of wool or flax fulfill (the obligation) for all types. But the rest of the types (of garments,) such as those of silk or cotton, do not fulfill the obligation unless the tzitzit will be of the tallit’s type. The Rambam wrote that it is required to make the tzitzit the color of the wool: if it is red, the tzitzit should be made red, and if it is green, the tzitzit should be made green. And Rashi explained similarly, but Ri explained that it is not required. In The Small Book of Mitzvot, he wrote, “However it is correct to take care not to make flaxen tzitzit with that of silk. Even though the Geonim and Rabbeinu Tam forbid making even tzitzit of flax on a tallit of flax, Rabbeinu Shlomo and Rav Alfas permitted, and with this did my master, my father the Rosh, his memory be pious and a blessing, agreed."], "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "5923e991d6e4a97d7711ca7a", "index_title": "Tur", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Tur, Orach Chayim 236", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Tur, Orach Chayim 236", "sourceHeRef": "טור, אורח חיים רל״ו", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": false, "compDate": [1300, 1340], "commentaryNum": 236.0, "collectiveTitle": {"en": "Tur", "he": "טור"}, "he": [" בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ירושלמי רבי יוסי בר בון בשם ריב\"ל על שם שבע ביום הללתיך ר\"נ בשם רבי מנא אומר כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה הראשונה אשר בדברו מעריב ערבים וכו' וחותמת ומבדיל בין יום ובין לילה בא\"י המעריב ערבים זו היא נוסח ספרד ונוסח אשכנז ומבדיל בין יום ובין לילה ה' צבאות שמו אל חי וקיים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד בא\"י המעריב ערבים וכתב אחי ה\"ר יחיאל ז\"ל ויותר נכון נוסח ספרד כי אין זה מעין חתימה סמוך לחתימה וליישב המנהג היה אומר א\"א ז\"ל שאנו מתפללין ה' ימלוך לעולם ועד ויקויים הפסוק והיה לעת ערב יהיה אור ויאיר לנו והוי קצת מעין חתימה סמוך לחתימה. שנייה אהבת עולם ואינה פותחת בברוך דהויא סמוכה לחבירתה וקורין ק\"ש ושתים לאחריה ראשונה אמת ואמונה ואינה פותחת בברוך דהויא סמוכה לחבירתה דק\"ש לא הוי הפסק וחותם בא\"י גאל ישראל ולא גואל ישראל שנתקנה על הגאולה שעברה. שניה השכיבנו וחותם שומר את עמו ישראל לעד מפני שלילה צריכה שימור מן המזיקין ואע\"ג דקי\"ל כרבי יוחנן דאמר שצריך לסמוך אף גאולה של ערבית לתפלת ערבית השכיבנו לא הוי הפסק דכיון דתקינו ליה רבנן כגאולה אריכתא דמיא כמו בשחרית שתיקנו להפסיק בה' שפתי תפתח ואפילו הכי לא חשיב הפסק כיון דתיקנו למימריה ומה שנוהגין להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים ראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית ותיקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י\"ח אזכרות כנגד י\"ח ברכות שיש בתפלת ערבית ונפטרין בקדיש ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבתי כנסיות לא נתבטל מנהג הראשון ומ\"מ אין להפסיק בדברים אחרים ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם כתב רב נטרונאי מדברי חכמים אין אומרים בערב אלא שתים לפניה ושתים לאחריה וכיון שהלכה כרב דאמר תפלת ערבית רשות תיקנו האחרונים שאחר שאמר שומר את עמו ישראל לעד שאומר פסוקים שיש בהם זמירות ושבח ולומר אחריהם ברכה ומפסיק בקדיש כלומר אסתיים תפלה הרוצה לצאת יצא טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים הראשונה של שחרית והשנייה לתשלום של ערבית: "], "heVersionTitle": "Orach Chaim, Vilna, 1923", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "אורח חיים, וילנה תרכ\"ג", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5923e991d6e4a97d7711ca7c", "index_title": "Shulchan Arukh, Orach Chayim", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Shulchan Arukh, Orach Chayim 236:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Shulchan Arukh, Orach Chayim 236:1", "sourceHeRef": "שולחן ערוך, אורח חיים רל״ו:א׳", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": true, "compDate": [1563], "commentaryNum": 236.0001, "collectiveTitle": {"en": "Shulchan Arukh, Orach Chayim", "he": "שולחן ערוך, אורח חיים"}, "heTitle": "שולחן ערוך, אורח חיים", "he": "דין ברכות ק\"ש של ערבית. ובו ד סעיפים:
בערב מברך שתים לפני ק\"ש ושתים לאחריה:", "heVersionTitle": "Maginei Eretz: Shulchan Aruch Orach Chaim, Lemberg, 1893", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "ספר מגיני ארץ: שלחן ערוך. למברג, תרנ\"ג", "text": "In the evening, we make two blessings before the recitation of Shema, and two after it.", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "59ef2dadd6e4a90d4d5be22e", "index_title": "Steinsaltz on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Steinsaltz on Berakhot 2a:10", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Steinsaltz on Berakhot 2a:10", "sourceHeRef": "ביאור שטיינזלץ על ברכות ב׳ א:י׳", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": false, "compDate": [1950, 2010], "commentaryNum": 3.001, "collectiveTitle": {"en": "Steinsaltz", "he": "ביאור שטיינזלץ"}, "heTitle": "ביאור שטיינזלץ על ברכות", "he": "ושואלים: אי הכי [אם כך], בסיפא דקתני [בסוף המשנה ששנינו] בהמשך הפרק \"בשחר מברך שתים, שתי ברכות, לפניה, לפני קריאת שמע, ואחת לאחריה, ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה\", והלא לפי האמור נכון היה לתני [שישנה] של ערבית ברישא [בתחילה]!", "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Hebrew", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5b22643587ca670017e7ef00", "index_title": "Mishnah Berakhot", "category": "Mishnah", "type": "mesorat hashas", "ref": "Mishnah Berakhot 1:4", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Mishnah Berakhot 1:4", "sourceHeRef": "משנה ברכות א׳:ד׳", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": true, "compDate": [190, 230], "commentaryNum": 1.0004, "collectiveTitle": {"en": "Mishnah Berakhot", "he": "משנה ברכות"}, "heTitle": "משנה ברכות", "he": "בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, וּבָעֶרֶב שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה. מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר. לְקַצֵּר, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ. לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם. וְשֶׁלֹּא לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתֹּם: ", "heVersionTitle": "Torat Emet 357", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורת אמת 357", "text": "From the laws of the recitation of Shema itself, the mishna proceeds to discuss the blessings recited in conjunction with Shema. Here, the order is established: In the morning when reciting Shema, one recites two blessings beforehand, the first on the radiant lights and the second the blessing on the love of Torah, and one thereafter, which begins with: True and Firm [emet veyatziv]. And in the evening one recites two blessings beforehand, on the radiant lights and on the love of God, and two thereafter, the blessing of redemption: True and Faithful [emet ve’emuna], and the blessing: Help us lie down. With regard to the blessing: True and Faithful, whether one recites it in its long formula and whether one recites it in its short formula, he fulfills his obligation (Tosafot). However, the general principle is: Where the Sages said to recite a long blessing, one may not shorten it, and so too, wherever they said to recite a short blessing, one may not lengthen it. Where the Sages said that a blessing must conclude with a second blessing at the end, he may not fail to conclude with that blessing. Similarly, if the Sages said that a blessing must not conclude with a second blessing, one may not conclude with a blessing.", "versionTitle": "William Davidson Edition - English", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5bcc66b21861f70017fc8081", "index_title": "Penei Yehoshua on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Penei Yehoshua on Berakhot 2a:16", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Penei Yehoshua on Berakhot 2a:16", "sourceHeRef": "פני יהושע על ברכות ב׳ א:ט״ז", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": false, "compDate": [1702, 1752], "commentaryNum": 3.0016, "collectiveTitle": {"en": "Penei Yehoshua", "he": "פני יהושע"}, "heTitle": "פני יהושע על ברכות", "he": "שם אי הכי אימא סיפא דקתני כו' ליתני דערבית ברישא כו' יש לדקדק דלפי שיטת רש\"י ז\"ל דק\"ש שעל המיטה עיקר ובהא איירי תנא דמתני' ומסיק בה הרשב\"א ז\"ל בחידושיו דאפ\"ה קורין אותה בלא ברכות לפי שאותן הברכות יש לקרותן מבע\"י באותה הק\"ש שקורין בבהכ\"נ לעמוד בתפלה מתוך ד\"ת כדאיתא בירושלמי א\"כ לפי זה לא הוי מקשה הכא מידי רישא אסיפא דבמתני' דהכא דאיירי בק\"ש שעל המיטה שייך למתני דערבית ברישא מהך טעמא גופא דמסיק הש\"ס מה שא\"כ מתני' דסיפא דקתני להדיא בערב מברך שתים לפניה ע\"כ היינו ק\"ש דמבע\"י שקורין בבהכ\"נ עם הברכות שייך שפיר למתני דשחרית ברישא והדר דערבית כיון דשניהם ביום יש ליישב דאף למאי דמשמע לפי שיטת הירושלמי שאפילו בימי חכמי המשנה היו רגילין לקרות ק\"ש דערבית שני פעמים אחת מבע\"י ואחת בלילה אפ\"ה לא שייך לאוקמי סיפא דמתני' בהך ק\"ש בבית הכנסת שהיא מבע\"י דמסתמא סיפא ארישא קאי דאל\"כ לא הוי ליה לסתום אלא לפר ש מיהו למאי דפרישית לעיל בשיטת רש\"י אתי שפיר טפי ודו\"ק:", "heVersionTitle": "Penei Yehoshua, Warsaw 1861", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "פני יהושע, וורשא תרכ\"א-תרכ\"ב", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5c46732b08d98a02694c6781", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, אִי II 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Jastrow, אִי II 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, אִי II א׳", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "אִי II", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["אִי II, אֵי I (= אִין; h. אִם; cmp. אוֹ) 1) if, whether. Targ. Cant. VII, 13; a. e.—Ber. 2ᵃ, a. fr. אי הכי (abbrev. א\"ה) if this be so (introducing an argument against one’s opinion).—R. Hash. 3ᵃ כי משמש וכ׳ khi has four meanings, אי if, &c.—אי נמי (abbrev. א\"נ) a) if you choose, it may also be said; or. B. Mets. 98ᵃ; a. fr.—b) even if, v. נַמִּי. Ḥull. 12ᵃ א\"נ דילמא וכ׳ (Rashi א\"נ שמע איניש וכ׳) even if somebody else overheard it; a. fr.—אי אמרת בשלמא (abbr. אא\"ב = בשלמא אי אמרת) I grant, if you were to say … היינו then would be right what &c.; v. בשלמא. Yoma 17ᵇ; a. fr.—אי … אי whether … or. Targ. Koh. XI, 6. B. Mets. 98ᵃ; a. fr. —2) adv. of interrogation, v. אִין II. Targ. Job XI, 2 Ms. (ed. אין)."], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "5c468b3708d98a02694d8158", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, לְ־ 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Jastrow, לְ־ 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, לְ־ א׳", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "לְ־", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["לְ־, (לָ־, לַ־, לִ־, לֵ־) prefix (b. h.) unto, to, toward, for; (before infinitive of verbs) to. Pes. I, 1 אור לארבעה וכ׳, v. אוֹר II.—לְהַבָּא, לַבָּא, v. בָּא III. Ber. I, 1 לֶאֱכוֹל to eat; לִקְרוֹת to read; a. v. fr.—Ib. לְיוֹם אחד to one day, i.e. within one day (until morning). Zeb. V, 3 ליום ולילה וכ׳ within a day and a night until midnight (v. comment.). Ib. לפנים מן וכ׳ inside of the curtains. Ber. 2ᵃ לפניה before it, לאחריה after it. Ib. 14ᵃ בין אלהיכם לאמת between Elohekhem a. Emeth. Ib. 13ᵃ ולרבי נמי וכ׳ but as to Rabbi’s opinion, might not also argument be raised &c.?; a. v. fr.—With personal pronouns: לִי to me, לְךָ, לְכָה, לָךְ; Ch. לִיךְ &c.—Ex. R. s. 3, v. וַדַּאי. Ber. 2ᵇ לא שמיע לְהוּ was unknown to them.—Chald.: לִיתְנִי (v. תְּנִי) let the text read; לֵימָא (v. אֲמָא) let him say. Ib. 2ᵃ, sq.; a. v. fr."], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "607fe1c682973c8eb0c9ed37", "index_title": "Gilyon HaShas on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Gilyon HaShas on Berakhot 2a:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Gilyon HaShas on Berakhot 2a:2", "sourceHeRef": "גליון הש\"ס על ברכות ב׳ א:ב׳", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": false, "compDate": [1798, 1832], "commentaryNum": 3.0002, "collectiveTitle": {"en": "Gilyon HaShas", "he": "גליון הש\"ס"}, "heTitle": "גליון הש\"ס על ברכות", "he": "בתוס' מברך כו' כדי להמתין לחבריהם כו'. עי' תוס' לקמן ד ע\"ב ד\"ה דאר\"י. ובתוס' כ\"ז ע\"ב ד\"ה והלכתא ובמגילה כ\"ג ע\"א תוס' ד\"ה כיון:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a04d004fbb1a5d0489be145", "index_title": "Maadaney Yom Tov on Berakhot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Maadaney Yom Tov on Berakhot 156", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Maadaney Yom Tov on Berakhot 156", "sourceHeRef": "מעדני יום טוב על ברכות קנ״ו", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": false, "compDate": [1602, 1628], "commentaryNum": 156, "collectiveTitle": {"en": "Maadaney Yom Tov on Berakhot", "he": "מעדני יום טוב על ברכות"}, "heTitle": "מעדני יום טוב על ברכות", "he": "שתים כו' פי' רש\"י בשם ירושלמי כו'. וא\"א לחלקם לשנים אלא בחלק ג' ד' והערב קודם כדאי' בר\"פ לכך זריזים מקדימים ד' בערב רמ\"י: ", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "", "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a15999a902cfeb94fdf1e1a", "index_title": "Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot 1:4:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot 1:4:1", "sourceHeRef": "עיקר תוספות יום טוב על משנה ברכות א׳:ד׳:א׳", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": false, "compDate": [1785], "commentaryNum": 4.0001, "collectiveTitle": {"en": "Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot", "he": "עיקר תוספות יום טוב על משנה ברכות"}, "heTitle": "עיקר תוספות יום טוב על משנה ברכות", "he": "(יג) בַּשַּׁחַר. הָכָא דְמַיְרֵי בִּבְרָכוֹת דְּלֹא כְתִיבֵי בַּקְּרָא, נִיחָא לֵיהּ לְמִנְקָט בְּרֵישָׁא דְשַׁחַר, כִּדְאַשְׁכְּחָן בְּתָמִיד דְּנָקִיט בֹּקֶר תְּחִלָּה, אֲבָל בְּרֵישׁ פִּרְקִין דְּמַיְרֵי בִּקְרִיאַת שְׁמַע דְּקָאֵי אַקְּרָא נָקִיט בְּרֵישָׁא דְעַרְבִית. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב:", "heVersionTitle": "Torat-Emet", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "58961e89d6e4a91d762570fa", "index_title": "Rashi on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashi on Berakhot 2a:11:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:11", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:11"], "sourceRef": "Rashi on Berakhot 2a:11:1", "sourceHeRef": "רש\"י על ברכות ב׳ א:י״א:א׳", "anchorVerse": 11, "sourceHasEn": true, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 11.0001, "collectiveTitle": {"en": "Rashi", "he": "רש\"י"}, "heTitle": "רש\"י על ברכות", "he": "והדר תנא בשחרית – מאימתי קורין את שמע בשחרית:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "It then taught about the morning - \"From when can we read the shema in the morning\".", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "59ef2dadd6e4a90d4d5be230", "index_title": "Steinsaltz on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Steinsaltz on Berakhot 2a:11", "anchorRef": "Berakhot 2a:11", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:11"], "sourceRef": "Steinsaltz on Berakhot 2a:11", "sourceHeRef": "ביאור שטיינזלץ על ברכות ב׳ א:י״א", "anchorVerse": 11, "sourceHasEn": false, "compDate": [1950, 2010], "commentaryNum": 3.0011, "collectiveTitle": {"en": "Steinsaltz", "he": "ביאור שטיינזלץ"}, "heTitle": "ביאור שטיינזלץ על ברכות", "he": "ועונים: אכן, התנא פתח דבריו בהלכות הנוגעות לערבית, והדר תני וחזר ושנה] אחר כך בהלכות שחרית, ועד (מתוך) דקאי [שהוא עומד, נמצא] בשחרית, פריש מילי [פירש כל עניני] שחרית, והדר פריש מילי [וחזר אחר כך ופירש עניני] ערבית.", "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Hebrew", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5c46b60908d98a02694f1fec", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, תְּנֵי 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:11", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:11"], "sourceRef": "Jastrow, תְּנֵי 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, תְּנֵי א׳", "anchorVerse": 11, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "תְּנֵי", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["תְּנֵי, תְּנָא ch. same 1) to repeat, do a second time. Targ. II Sam. XX, 10. Targ. I Sam. XXVI, 8 (ed. Wil. אֶשְׁנֵי). Targ. I Kings XVIII, 34. Targ. Job XXIX, 22 (ed. Wil. Pa.). Targ. Prov. XXVI, 11 דתָאנֵי ed. Lag. (ed. Wil. דתָנֵי); a. e. —2) to tell, relate; to teach. Targ. Ps. L, 6. Ib. XLIX, 14 (Ms. Pa.). Ib. CXLVII, 19. Targ. Y. Deut. V, 5 למִתְנְיָא (ed. Vien. למִתַּנְיָא Ithpe.); a. fr.—Esp. (denom. of מתניתא) to teach or study Mishnah or Boraitha; in gen. to report a tradition, teach, study. Erub. 36ᵇ ליתא למתניתן מדתָנֵי איו דת׳ איו וכ׳ our Mishnah is no authority, as it is contradicted by what Ayo teaches, for Ayo taught &c. Yoma 27ᵇ והא אנן לא תְּנָן הכי but we have not so learned in the Mishnah! Ib. הך … קתני הך … לא קתני the Mishnah speaks of that which, if neglected, can be remedied; that which cannot be remedied it does not mention. Sabb. 2ᵃ תנן התם וכ׳ there (in the Mishnah, Shebu. I, 1) we read &c. Ib.ᵇ מאי שנא הכא דת׳ … ומ\"ש התם דת׳ וכ׳ why does the Mishnah here read …, and there &c.? Ber. 8ᵇ תְּנִינָא וכ׳ we are taught in the Mishnah &c. Ib. 2ᵃ דקת׳ מאימתי, v. קָאֵי. Ib. כדתַנְיָא as it is stated (in the Boraitha). Yoma 26ᵃ לכדתניא (the word peder is needed) to intimate the law taught in the Boraitha. Ib. והתניא וכ׳ but has it not been taught &c.?; ib. 28ᵃ, a. fr.—Ber. 28ᵃ, a. fr. והתניא and so it has been taught.—Y. Ḥall. II, 58ᶜ ר׳ יונה ת׳ דר\"ש וכ׳ R. Jonah taught (and adopted) the opinion of R. S. b. J.—Y. Kidd. I, 58ᶜ bot. תמן תנינן there (in a Mishnah) we read &c. Meg. 24ᵇ לימא תנינן להא דתָנוּ רבנן וכ׳ shall we say that we are here taught that which the Rabbis have taught &c. (i.e. is this a confirmation of what &c.)?—Ber. 13ᵃ, a. fr. תָּנוּ רבנן (abbrev. ת\"ר) the Rabbis have taught (introducing a discussion); a. v. fr.—[In Talm. Babli תנן refers to Mishnah, תניא to Boraitha.]
Pa. - תַּנֵּי 1) to change. Targ. Job XIV, 20. —2) to tell, relate; to teach. Targ. Y. Gen. XXII, 20. Ib. XXXII, 6. Targ. Ps. XXX, 10 הַיְתַנּוּן ed. Lag. (Ms. אפשר דיתנון; ed. Wil. החויתון; oth. ed. החויתינון, corr. acc.). Targ. II Chr. IX, 2; a. fr.—Ber. 49ᵃ ברכת … וחַנּוּיֵי קא מְתַנִּינָא Ms. M. (or מַתְנִינָא Af.; ed. מְתַנִּינָן or מַתְנִינָן) I have not learned the benediction over food, and shall I teach (Mishnah)?
Af. - אַתְנֵי 1) to stipulate, agree, make a condition. Targ. Y. Ex. IV, 24.—Keth. 3ᵃ כיון דאיבעי ליה לאַתְנוּיֵי ולא א׳ וכ׳ because he ought to have made it a condition (not to count so common an obstacle as the absence of a ferry), and he did not make it, he has to take the consequences. Shebu. 11ᵇ וכי קיימי ב\"ד ומַתְנוּ משום עורה Ms. M. (ed. וקיימי ב\"ד ומתנו אדעתא דעורה) did the court establish a general law (that dead sacrificial animals need not be redeemed,) and stipulate that it must be redeemed for the value of its skin?; a. e. —2) to relate, teach. Ber. 8ᵇ איכא דמַתְנֵי להא וכ׳ some one quoted that opinion of R. A. bar Ḥ. with reference to what has been taught, ‘R. S. b. Y. says &c.’ Keth. 17ᵃ sq. וה\"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני וכ׳ this has been said concerning the funeral only of one who was versed in Bible and a student of Mishnah, but as regards one who was a teacher of Mishnah, there is no limit (of attendance at his funeral). Ḥull. 48ᵃ הא … אתון אהא מַתְנִיתוּן לה אנן אדרבא מַתְנִינָן לה you report that action of R. N. … in connection with this, we report it in connection with what Raba said &c.; a. fr.
Ithpa. - אִיתַּנֵּי,
Ithpe. - אִיתְּנֵי, אִיתְ׳ 1) to be repeated. Targ. Gen. XLI, 32. Targ. Y. Deut. XXVII, 26. —2) to be told, reported. Targ. Y. Gen. XXXVIII, 13 (not ואַתְ׳). Targ. Y. II ib. XLIV, 18 (ed. Vien. אֲתַנֵּי, corr. acc.); a. e."], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "60d375a104144cf75552c74f", "index_title": "Mishnah Berakhot", "category": "Mishnah", "type": "", "ref": "Mishnah Berakhot 1:4", "anchorRef": "Berakhot 2a:11", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:11"], "sourceRef": "Mishnah Berakhot 1:4", "sourceHeRef": "משנה ברכות א׳:ד׳", "anchorVerse": 11, "sourceHasEn": true, "compDate": [190, 230], "commentaryNum": 1.0004, "collectiveTitle": {"en": "Mishnah Berakhot", "he": "משנה ברכות"}, "heTitle": "משנה ברכות", "he": "בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, וּבָעֶרֶב שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה. מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר. לְקַצֵּר, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ. לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם. וְשֶׁלֹּא לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתֹּם: ", "heVersionTitle": "Torat Emet 357", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורת אמת 357", "text": "From the laws of the recitation of Shema itself, the mishna proceeds to discuss the blessings recited in conjunction with Shema. Here, the order is established: In the morning when reciting Shema, one recites two blessings beforehand, the first on the radiant lights and the second the blessing on the love of Torah, and one thereafter, which begins with: True and Firm [emet veyatziv]. And in the evening one recites two blessings beforehand, on the radiant lights and on the love of God, and two thereafter, the blessing of redemption: True and Faithful [emet ve’emuna], and the blessing: Help us lie down. With regard to the blessing: True and Faithful, whether one recites it in its long formula and whether one recites it in its short formula, he fulfills his obligation (Tosafot). However, the general principle is: Where the Sages said to recite a long blessing, one may not shorten it, and so too, wherever they said to recite a short blessing, one may not lengthen it. Where the Sages said that a blessing must conclude with a second blessing at the end, he may not fail to conclude with that blessing. Similarly, if the Sages said that a blessing must not conclude with a second blessing, one may not conclude with a blessing.", "versionTitle": "William Davidson Edition - English", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "60d375d46a105153fb356ded", "index_title": "Mishnah Berakhot", "category": "Mishnah", "type": "", "ref": "Mishnah Berakhot 1:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:11", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:11"], "sourceRef": "Mishnah Berakhot 1:2", "sourceHeRef": "משנה ברכות א׳:ב׳", "anchorVerse": 11, "sourceHasEn": true, "compDate": [190, 230], "commentaryNum": 1.0002, "collectiveTitle": {"en": "Mishnah Berakhot", "he": "משנה ברכות"}, "heTitle": "משנה ברכות", "he": "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית. מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִּי. וְגוֹמְרָהּ עַד הָנֵץ הַחַמָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לַעֲמֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַתּוֹרָה: ", "heVersionTitle": "Torat Emet 357", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורת אמת 357", "text": "From when does one recite Shema in the morning? From when a person can distinguish between sky-blue [tekhelet] and white.
Rabbi Eliezer says: From when one can distinguish between sky-blue and leek-green.
And one must finish reciting Shema until the end of the period when you rise, i.e., sunrise, when the sun begins to shine.
Rabbi Yehoshua says: One may recite the morning Shema until three hours of the day, which this is still considered when you rise, as that is the habit of kings to rise from their sleep at three hours of the day. While there is a set time frame for the recitation of Shema, one who recites Shema from that time onward loses nothing. Although he does not fulfill the mitzva of reciting of Shema at its appointed time, he is nevertheless considered like one who reads the Torah, and is rewarded accordingly.", "versionTitle": "William Davidson Edition - English", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "6703932464cb1365163d9a34", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:10", "anchorRef": "Berakhot 2a:11", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:11"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:10", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:י׳", "anchorVerse": 11, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.001, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "אדקאי בשחרית פריש מילי דשחרית. ולקמן במשנה דף יו\"ד ע\"ב בש\"א בערב יטו ויקראו אע\"ג דעדיין קאי במילי דשחרית לא התחיל בשל שחר משום דלא שייך כאן לגמור מילי דשחר שהרי עכ\"פ צריך לשנות כאן גם של ערב דבשניהם פליגי ב\"ש וב\"ה וכיון שהוצרך לשנות ערב ובוקר הקדים לערב אי מקרא דבשכבך אי משום דיליף מברייתו של עולם משא\"כ במשנה דבשחר מברך וכו' כבר גמר מילי דשחרית לגמרי:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6548bce653c764d0f6aaf775", "index_title": "Cassuto on Genesis", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 4:2:7", "anchorRef": "Berakhot 2a:11", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:11"], "sourceRef": "Cassuto on Genesis, From Adam to Noah 4:2:7", "sourceHeRef": "קאסוטו על בראשית, מאדם עד נח ד׳:ב׳:ז׳", "anchorVerse": 11, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 2.0007, "collectiveTitle": {"en": "Cassuto on Genesis", "he": "קאסוטו על בראשית"}, "he": "בקשר לזה, מן הראוי לשים לב אל המבנה של שני הפסוקים שבפיסקה זו ושל שלושת הפסוקים הראשונים שבפיסקה הבאה. כמה פעמים בזו אחר זו מדבר הכתוב על כל אחד משני האחים, לפני שירחיב את הדיבור על הגדול שבהם. ובכל פעם הוא מתחיל לדבר באותו האח שסיים בו בפעם הקודמת. בתחילה הוא מזכיר את לידתו של קין, ואחריה, לפי הסדר הכרונולוגי, את לידתו של הבל (פס׳ א׳). ומכיון שסיים בהבל, מזכיר מיד אחר כך את מקצוע עבודתו של הבל, ואחריו את מקצוע עבודתו של קין (פס׳ ב׳). ומכיון שסיים בקין, מזכיר אחר כך את מנחתו של קין תחילה (פס׳ ג׳), ואחריה את מנחתו של הבל (פס׳ ד׳, רישא). ומכיון שהזכיר את מנחתו של הבל, מגיד קודם, באותו הפסוק עצמו (פס׳ ד׳, סיפא), שמנחה זו נתקבלה, ואחר כך (פס׳ ה׳, רישא) שמנחתו של קין לא נתקבלה. ולאחר שהגיד את דחיית מנחתו של קין, מספר מיד (פס׳ ה׳, סיפא) על תגובתו של קין. כל פעם סדר כיאסטי, כמין כי יוונית; שיטה דומה לזו שנוקטת בה המשנה בתחילת מסכת ברכות, כפי מה שמצויין בגמרא (ברכות ב׳, ע״א): תנא פתח בערבית והדר תני בשחרית, עד דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית והדר פריש מילי דערבית. על ידי השימוש בשיטה זו כמה פעמים רצופות, נוצרת מעין שלשלת בעלת חוליות רבות קשורות זו בזו בהרמוניה משוכללת.", "heVersionTitle": "Jerusalem, 1953", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5554939dfbfba20ac25ef783", "index_title": "Rosh on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rosh on Berakhot 1:1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Rosh on Berakhot 1:1:1", "sourceHeRef": "פסקי הרא\"ש על ברכות א׳:א׳:א׳", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": true, "compDate": [1275, 1325], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Rosh", "he": "רא\"ש"}, "heTitle": "פסקי הרא\"ש על ברכות", "he": "מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות. רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. פירש\"י ואנן שקורין שמע בבית הכנסת קודם צאת הכוכבים אין אנו יוצאים ידי חובתנו אלא בקריאת שמע שעל מטתנו פרק ראשון. ומה שאנו קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. והכי תניא בברכות ירושלמי בריש פירקין הקורא את שמע קודם לכן לא יצא. א\"כ למה קורין אותה בבית הכנסת. לא להוציא את הרבים ידי חובתן אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וכן כתב הריב\"א והרי\"ץ גיאת ז\"ל וכן כתב רב עמרם ז\"ל נ\"א ומחמת זה כתב שצריך לברך אקב\"ו על קריאת שמע כשהוא קורא לפני מטתו. מתוך דבריהם משמע שאדם יוצא ידי חובתו מתוך אותה קריאה ול\"נ לר\"ת ז\"ל שהרי ק\"ש שעל מטתו אין אנו קורין כי אם פרשה ראשונה ושלא בברכותיה ובבית הכנסת אנו קורין אותה כולה בברכותיה בלא זמנה ועוד דקאמר בגמרא אם תלמיד חכם הוא אינו צריך לקרות ק\"ש על מטתו. ויש לדחות דמיירי היכא דקרא בזמנה בבהכ\"נ. ועוד הקשה דאם כן אנו נוהגין כריב\"ל דאמר תפלות באמצע תקנום ואנן קי\"ל כרבי יוחנן דאמר דק\"ש של ערבית תחלה ואח\"כ תפלה דתניא לקמן בפירקין כוותיה. ופירש ר\"ת ז\"ל דק\"ש של בית הכנסת עיקר. ומה שאנו קורין אותה בעוד יום. דקי\"ל כר' יהודה דאמר לקמן בפרק תפלת השחר (ברכות דף כו.) תפלת המנחה עד פלג המנחה והוא שעה ורביע קודם הלילה. מכאן ואילך הוי לילה לענין תפלת המנחה והוא הדין לענין ק\"ש ואמרי' לקמן (ברכות דף כז.) דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ואמרינן נמי לקמן שם רב צלי של שבת בערב שבת אלמא חשיב לילה לענין תפלת הערב והוא הדין לענין ק\"ש. וא\"ת הא דפריך לקמן ר' יהודה לר\"מ דאמר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן והלא כהנים ביום הם טובלים אדרבה קשה טפי לדידיה שהרי קורין אותה בפלג המנחה דהוא יום גדול וי\"ל דהכי קאמר ליה לדידך שאתה סובר כרבנן דפליגי עלי בפ' תפלת השחר ואמרי דתפלת המנחה עד הערב א\"כ אותה שעה יום לענין ק\"ש ומה שאמר בירושלמי שהיו קורין את שמע כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה לא שהיו קורין אותה בברכותיה אלא שהיו קורין פרשה שמע כמו שאנו רגילים לקרות אשרי קודם תפלת המנחה ומיהו קצת קשה דלענין תפלת המנחה עבדינן כרבנן ומתפללין פעמים תפלת המנחה אחר פלג המנחה ולענין ק\"ש חשבי' ליה לילה כמו ר' יהודה והוי כמו שדרה וגלגולת תרי קולי דסתרי אהדדי ערובין דף ז. והא דאמרי' לקמן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ה\"פ לא אפסיק הלכתא לא כרבי יהודה ולא כרבנן מי שירצה לעשות יעשה הכל כרבי יהודה או הכל כרבנן ולא שיתפוס קולא של שניהם וי\"ל דלענין תפלה הקלו ולא נהירא לי מה שהביא רבינו תם ז\"ל ראיה מתפלת המנחה שהיא עד פלג המנחה. דתפלות כנגד תמידים תקנום ותמיד היה קרב והולך עד פלג המנחה אבל לענין ק\"ש לאו זמן שכיבה הוא ומרב דצלי של שבת בערב שבת אינה ראיה דלמא כריב\"ל ס\"ל דאמר תפלות באמצע תקנום ושמע היה קורא אחר צאת הכוכבים. ונראה לקיים המנהג שאנו סוברים כשאר התנאים שמקדימין שעת הק\"ש לצאת הכוכבים. ואע\"ג דלית הלכתא כר' אליעזר לגבי ר' יהושע ולא כרבי מאיר לגבי רבי יהודה מכל מקום בתפלה הקלו וגם מתוך הדחק נהגו כך לפי שמתקבצין הצבור לתפלת המנחה ואילו לא היו קורין את שמע ומתפללין תפלת הערב עד צאת הכוכבים היה כל אחד ואחד הולך לביתו והיה טורח להם להתקבץ לאחר מכאן ולא היו מתפללים בצבור. לפיכך נהגו העם לקרות שמע ולהתפלל קודם צאת הכוכבים וסמכו על הני תנאי כדפירשתי אע\"ג דלכתחלה אין לקרות ק\"ש עד צאת הכוכבים כסתמא דמתני' וכר' יהושע דפליג אדר' אליעזר בברייתא. ושאלו מרב האי ז\"ל לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי אינש לעכבינהו. איזהו עדיף לאצלויי בהדייהו ולשבוק קריאת שמע עד צאת הכוכבים. או לעכובי עד צאת הכוכבים ולצלויי ביחיד לסמוך גאולה לתפלה. והשיב בארץ ישראל עושין כן מתפללין של ערבית ואחר כך קורין את שמע בזמנה ולא איכפת להו למיסמך גאולה לתפלת ערבית וחזינן דקריאת שמע בעונתה דהיינו בצאת הכוכבים עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי. ואי צלי ראשונה דבהדי צבורא רשות ושניה חובה שפיר דמי. כך השיב רב האי גאון ז\"ל. משום שנראה לו שיותר טוב להתפלל תפלתו עם הצבור מפלג המנחה ולמעלה כר\"י ממה שיתפלל ביחיד ויסמוך גאולה לתפלה וכל שכן לדידן שאין אנו סומכין גאולה לתפלה של ערבית שאנו מפסיקין בפסוקים ויראו עינינו וקדיש מיהו נראה דהנוהג כך צריך שיזהר שלא יתפלל תפלת המנחה מפלג המנחה ולמעלה. כיון דחשיב ליה לילה לענין תפלת הערב: \n", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "Rashi says that we are not Yotzei Keri'as Shema in the Beis ha'Keneses during the day. We say it only to enter Shemoneh Esre amidst Divrei Torah. One is Yotzei Shema through the first paragraph during Keri'as Shema Al ha'Mitah. The Yerushalmi says so. The Riva, Ritz Gei'us and Rav Amram Gaon agreed. R. Tam says that we are Yotzei in the Beis ha'Keneses, we hold like R. Yehudah. The Gemara said that one who did like either opinion was fine. This is difficult. The Gemara said so about Tefilah, which corresponds to Korbanos. Minchah was never offered after Plag ha'Minchah! Rather, we hold like other Tana'im who hold that the time for Shema is before Tzeis ha'Kochavim. We are lenient like R. Yehudah regarding Tefilah because it would be hard to gather people again. L'Chatchilah, one should say Shema after Tzeis ha'Kochavim, like our Stam Mishnah. Rav Hai Gaon said that in Eretz Yisrael we pray Ma'ariv, and afterwards we say Shema in its time, even though we lose Semichus Ge'ulah l'Tefilah. However, he must pray Minchah before Plag ha'Minchah.", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "58961e89d6e4a91d762570fc", "index_title": "Rashi on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashi on Berakhot 2a:12:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Rashi on Berakhot 2a:12:1", "sourceHeRef": "רש\"י על ברכות ב׳ א:י״ב:א׳", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": true, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 12.0001, "collectiveTitle": {"en": "Rashi", "he": "רש\"י"}, "heTitle": "רש\"י על ברכות", "he": "משעת צאת הכוכבים – שהוא גמר ביאת השמש כדיליף לקמן (עמוד ב):", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "From nightfall - This is when the sun has completely set as we learn later on.", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "5896389ed6e4a91f4bce8a0a", "index_title": "Rashba on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashba on Berakhot 2a:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Rashba on Berakhot 2a:3", "sourceHeRef": "רשב״א על ברכות ב׳ א:ג׳", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": false, "compDate": [1270, 1310], "commentaryNum": 3.0003, "collectiveTitle": {"en": "Rashba", "he": "רשב\"א"}, "heTitle": "רשב״א על ברכות", "he": "הא קא משמע לן דכהני אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכבא להו. פירוש: מדיהיב סימנא לקריאת שמע של ערבית באכילת תרומה, אלמא אין לך טמא שאינו אוכל תרומה מבערב, שאם יש מעוכב מלאכול עד שיביא קרבנותיו ביום השמיני, אם כן האיך יהיב סימנא לשל ערבית הא איכא דלא אכיל עד צפרא, אלמא כולהו חד שיעורא אית להו דהיינו מבערב אחר צאת הכוכבים, ומכל מקום זמן יציאת הכוכבים לאכילת קדשים לאו ממתניתין ילפינן דאדרבא קריאת שמע אתי למילף מאכילת קדשים ליציאת הכוכבים, אלא יציאת הכוכבים לאכילת קדשים מובא השמש וטהר ילפינן, וכדמשמע בסמוך דאקשינן על הא וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא וכדכתבינן בסמוך. ובמתניתין אשמועינן דכולהו אכלי מאחר ביאת השמש, ופירושא דלישנא הכי: הא קא משמע לן דכל כהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים דאפילו מחוסרי כפרה, כפרה לא מעכבא להו.
ואם תאמר אכתי דיוקא דמתניתין דהכא למה לי, מתניתין היא בהדיא בנגעים (פי\"ד, מ\"ג) טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. יש לומר דאורחא דתנא הוא בהכין, דאף על גב דתני מתניתין בהדיא כי משכח דוכתא אי מצי לאנוחי ביה דיוקא דלידוק מינה הכין עביד ולא נמנע, ודכוותה בכתובות (מח, א) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה, מאי לעולם, לאפוקי ממשנה ראשונה וכו', ואף על גב דמשנה שלימה שנינו שם (נז, א) זו משנה ראשונה בית דין שלאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה.", "heVersionTitle": "Gerlitz edition, published by Oraita", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "589638c0d6e4a91f4bcedfeb", "index_title": "Shita Mekubetzet on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Shita Mekubetzet on Berakhot 2a:12:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Shita Mekubetzet on Berakhot 2a:12:1", "sourceHeRef": "שיטה מקובצת על ברכות ב׳ א:י״ב:א׳", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": false, "compDate": [1275, 1325], "commentaryNum": 12.0001, "collectiveTitle": {"en": "Shita Mekubetzet", "he": "שיטה מקובצת"}, "heTitle": "שיטה מקובצת על ברכות", "he": "אמר מר משעה שהכהנים וכו' ליתני משעת צאת הכוכבים – לאו דוקא ליתני משעת צאת הכוכבים דהוא הדין אם לא היה זמנו ביציאת הכוכבים דהויא קשיא ליה אלא דקושטא דמילתא נקט. והכי קשיא אמאי נקט כהנים שתלוים בזמן אחר ליתני בפירוש ההוא זמן שהן אוכלין. ומשני מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכבא להו. פירוש הא קא משמע לן דכפרה לא מעכבא דהא אמרינן דלערב אחר הערב שמש הוא זמן אכילתן ואי אפשר להביא קרבן אחר הערב שמש שאין קרבן אלא ביום כדכתיב ביום צוותו וגו'. וקודם הערב שמש אכתי גברא לא חזי. אבל לא אשמעינן במתניתין זמן דכהני אימת אכלי אלא בברייתא:", "heVersionTitle": "Shita Mekubetzet", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "59ef2dadd6e4a90d4d5be232", "index_title": "Steinsaltz on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Steinsaltz on Berakhot 2a:12", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Steinsaltz on Berakhot 2a:12", "sourceHeRef": "ביאור שטיינזלץ על ברכות ב׳ א:י״ב", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": false, "compDate": [1950, 2010], "commentaryNum": 3.0012, "collectiveTitle": {"en": "Steinsaltz", "he": "ביאור שטיינזלץ"}, "heTitle": "ביאור שטיינזלץ על ברכות", "he": "ג מעתה נפנים לברר את המשך הדברים במשנה. אמר מר [החכם] במשנה שזמן תחילת קריאת שמע הוא משעה שהכהנים הטמאים שנטהרו נכנסים לאכול בתרומתן. ואולם, שעה זו שבה הכהנים נכנסים לאכול בתרומתן איננה ציון זמן מוגדר כשלעצמו, ומכדי [הרי] הכהנים אימת קא אכלי [מתי הם אוכלים] תרומה? — משעת צאת הכוכבים, ואם כן לתני [שישנה] במפורש: \"משעת צאת הכוכבים\"!", "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Hebrew", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5c46913a08d98a02694dc3ed", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, מַר IV 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Jastrow, מַר IV 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, מַר IV א׳", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "מַר IV", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["מַר IV, מָר, מָרָא I m. (pl. forms מָרֵא, מָרֵי, מָארֵי) (Arab. marua, cmp. מָרָא, to be strong; cmp. גָּבַר a. גֶּבֶר) man, lord, master; somebody; (as a title) Mar. Tosef. Shek. II, 15 מפני שמר על הכל because he was ruler &c., v. אֲמַרְכּוֹל; Hor. 13ᵃ אמר כולא (prob. to be read מרא כולא).—Lev. R. s. 31 מָרִי נח my lord Noah. Y. Peah VIII, end, 21ᵇ לא יכעוס מָרִי עלי let my lord not be angry &c.; a. e.—Targ. Gen. XXXVII, 19. Targ. Prov. XXIII, 2; a. fr.—Snh. 109ᵇ אי מר רבה … ואי מר וכ׳ if the one (Moses) is teacher (leader), thou art a pupil (subordinate), and if the other (Korah) is &c. Ḥull. 105ᵃ, a. fr. מר אמר חדא ומר אמר וכ׳ one said one thing, another another thing, but they do not differ. Yoma 20ᵇ ומר אמר לי Ms. M. (ed. ואת אמרת) and you, Sir, say to me &c. Ib. מר ניהו רב נינח מר (Rashi מר הוא) the man (you speak of) is a teacher; sit down, Sir. B. Kam. 60ᵇ מר אמר ליה לימא מר וכ׳ one said to him, tell us, Sir &c.—Ber. 2ᵃ, a. fr. אמר מר it has been said (introducing a discussion on a subject previously touched upon). Y. Snh. I, 18ᶜ bot., a. e. אכן מָרָהּ דשמעתא וכ׳ in such a case the author of the rule would not have maintained it. Y. Ter. VIII, 45ᶜ הא מרי שמועתא והא מ׳ עובדא here is a master of traditions and a master of practice. Gen. R. s. 58 (expl. תושב, Gen. XXIII, 4) מארי ביתא (= בעל הבית) owner of a house, citizen, opp. דיירא. Succ. 32ᵇ, a. fr. שרי ליה מָרֵיה ל־ the Lord forgive him (he is mistaken).—Ned. 50ᵃ יעביד מָרָנָא עליה let our lord do with this (be contented for the present). Y. Ab. Zar. V, 44ᵈ [read:] אין את מָרָהּ דנפשך (cmp. Prov. XXIII, 2) if thou art master over thy desire; אי נפשך מָרָתָךְ if thy desire is master over thee; Deut. R. s. 2 אנא מָרֵי דנפשי אנא I am master over my desire; a. fr.—Pl. מָרֵי = בַּעֲלִים (used as sing. a. pl.; v. supra). Targ. Is. III, 12; a. fr.—מָרָוָותָא, מָרָוָתָא (pl. of מָרוּתָא). Targ. Prov. V, 13 (h. text מוֹרָי).—Gitt. 40ᵃ כלו מ׳ בתראי the owners at second hand (of the settlement of slaves) died out; אהדרו אבני מ׳ קדמאי apply (for emancipation) to the heirs of the original owners. B. Bath. 3ᵇ קטלינהו לכולהו מָרָוָתֵיה (Var. לכולהו בני מרותיה) he (Herod) killed all of his master’s family. B. Kam. 103ᵃ מ׳ דכיתנא Ms. M. (ed. מָרָוָותֵיה) the owner of the flax; a. fr.—Mar Samuel, Mar Ukban &c., v. respect. pr. nouns.—Fem. מָרְתָא, מָרְתָה 1) mistress, constr. מָרַת. Targ. I Kings XVII, 17. Targ. Is. XXIV, 2; a. fr.—Gen. R. s. 52, v. בַּעֲלָה. Y. Ḥag. II, 77ᵈ מ׳ דביתא the hostess. Y. Peah VIII, 21ᵇ top [read:] הב ליה יתיר דנפשיה מָרָתֵיה give him (the poor man) more, for his appetite is his master (he is used to good living). Y. Ab. Zar. l. c., v. supra; a. fr. —2) pr. n. f. Martha. Gitt. 56ᵃ; a. fr. מ׳ בת ביתוס, v. בַּיְתוֹס.—M. Kat. 26ᵇ bot. אבא בר מ׳ (Ms. M. מָרַת); Yeb. 120ᵃ; Sabb. 121ᵇ; Yoma 84ᵃ (v. Rabb. D. S. a. l. note 60); a. e. —3) pr. n. m. (?). Snh. 5ᵃ bot. B. Bath. 52ᵃ (v. Rabb. D. S. a. l. note 8). Pes. 103ᵃ top מ׳ אמר (Ms. M. 1 רב ברונא; Ms. M. 2 מרונא, v. Rabb. D. S. a. l. note)."], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "5c46a5bd08d98a02694e878e", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, קָא 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Jastrow, קָא 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, קָא א׳", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "קָא", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["קָא, קָ־ (abbrev. of קאם, v. קָאֵים a. קוּם) [he, it stands,] a particle of emphasis, mostly untranslatable. Ber. 2ᵃ מכדי … אימת קא אכלי וכ׳ now, when do the priests eat T’rumah?; מילתא … קא משמע לן the Mishnah (in choosing that definition of the time) wants to teach us something else indirectly; והא קמשמע לן (abbr. קמ\"ל) and it is this, it wants to teach us. Ib. 4ᵇ והא דקא אמרי וכ׳ and the reason why they say &c.; a. v. fr.—V. קָמָא I, a. קָאֵי."], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "635a53c21ce9dd4b68fa9ebf", "index_title": "Ritva on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Ritva on Berakhot 2a:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Ritva on Berakhot 2a:3", "sourceHeRef": "ריטב\"א על ברכות ב׳ א:ג׳", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1320], "commentaryNum": 3.0003, "collectiveTitle": {"en": "Ritva", "he": "ריטב\"א"}, "heTitle": "ריטב\"א על ברכות", "he": "אמר מר משעה שהכהנים וכו' ליתני משעת צאת הכוכבים. לאו דוק' ליתני משעת צאת הכוכבים דה\"ה אם לא היה זמנו ביציאת הכוכבים דהויא קשיא ליה אלא דקושט' דמילת' נקט והכי קשי' אמאי נקט כהנים שתלוים בזמן אחר ליתני בפירוש ההוא זמן שהן אוכלין, ומשני מילת' אגב אורחיה קמ\"ל דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכב' להו פי' הא קמ\"ל דכפרה לא מעכב' דהא אמרי' דלערב אחר הערב שמש הוא זמן אכילתן ואי אפשר להביא קרבן אחר הערב שמש שאין קרבן אלא ביום כדכתיב ביום צוותו וגומר וקודם הערב שמש אכתי גברא לא חזי אבל לא אשמעינן במתניתין זמן דכהני אימת אכלי אלא בברייתא: ", "heVersionTitle": "Berakhah Meshuleshet, Warsaw, 1863.", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66d6b9056e3cdfce653bc105", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2b:10", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2b:10", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ ב:י׳", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 4.001, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "ולענין ביאור מה שנתחדש בסוגיא זו בענין מכדי כהנים וכו', ובענין ביאת אורו וביאת שמשו נתבלבלו בה הרבה מפרשים דמעיקרא קאמר מכדי כהנים מאימת אכלי בתרומה וכו' משעת צאת הכוכבים שמשמעו של דבר שכך פשוט להם, והדר קאמר דאגב אורחיה אתא לאשמועינן הכי אלמא דאי לאו הכי לא הוה פשיטא לן.
כך נראה לנו בפירושה מכדי כהנים מאימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים דאע\"ג דבהערב שמש תלא רחמנא מכל מקום הכי חזינן דעבדי כהני דאלמא הכי קים להו שם זמן שאורו של שמש שלוט אע\"פ שנסתר ממנו אינו קרוי הערב השמש לענין זה, וא\"כ ליתני בהדיא משעת צאת הכוכבים ומה ענין לתלות זמן ק\"ש בזמן אכילת תרומה, ותירץ שהוא כוון להודיענו על זמן אכילת תרומה שהוא ביציאת הכוכבים אף למחוסרי כפרה, שלא לטעות ולומר שזב ומצורע ודומיהם שטעונים כפרה בשמיני יהו אסורים בתרומה עד שיביאו כפרתן למחר, ולא כיון הפסוק ליתן זמן אכילתה בערב שמיני אלא לטמאים שאינם מחוסרי כפרה כגון טמא שרץ ונבלה אלא אף במחוסרים כפרה כן כדקאמר סתמא משעה שהכהנים וכו' כלומר כל הכהנים ואפי' מחוסרי כפרה, ובא להודיע שזמן הנתון באכילתה להערב השמש אף במחוסרי כפרה כן, ומאחר שזמנה בהערב השמש הדבר פשוט בו לצאת הכוכבים ראיה למה שאמר שאף מחוסרי כפרה זמנן מבערב מדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה, אבל כפרה לא מעכבא.
ואין להקשות תנינא חדא זימנא ממה ששנינו ביבמות (יבמות עד, ב) טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה דהא הכא לאו מילתא באפי נפשה עביד לה אלא אגב אורחיה ואורחא דתנא הכי הוא לאשמועינן מילתא אגב אורחיה, אע\"ג דאיתא בהדיא במתני וכמו שמצינו בכתובות פרק נערה (כתובות מח, ב) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ואמרו שם מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה, אע\"פ שבפרק אע\"פ (כתובות נז, א) שנינו להדיא זו משנה ראשונה אבל ב\"ד שלאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703932564cb1365163d9a36", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:11", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:11", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:י״א", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0011, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "מכדי כהנים וכו' לתני משעת צ\"ה. ויש להקשות לפמ\"ש התוס' לקמן ע\"ב בד\"ה משעה שהעני וכו' דמשעה שהעני נכנס היינו פורתא קודם שבעוד שמכינים לו הוא קורא ק\"ש א\"כ גם במשנתינו ששנינו משעה שהכהנים נכנסין היינו בשעה שמכינים לו והוא מעט קודם צ\"ה ואין לומר שזה הי' פשיט לו שקודם צ\"ה לאו זמן שכיבה שהרי לקמן ע\"ב בברייתא איכא פלוגתא דכמה תנאי בזמן שכיבה ומהיכן פשוט לו דלתנא דמשנתינו הוא ממש בצ\"ה ונראה דבמשנתינו לא שייך כלל לפרש על ההכנה דבשלמא בעני שזמן סעודתו הוא אז וקובע עצמו לאכול אכילת קבע שייך לומר שמכינים לו קודם לזה זמן מה אבל הכהנים אשו זמן אכילתן הוא אז שהרי אין זה זמן סעודתו אלא שעד עתה לא הי' יכול לאכול תרומה מפני הטומאה ועתה הוא אוכל שכבר הוא טהור אבל לא שייך לזה הכנה ובודאי פירש המשנה על האכילה עצמה והוא ממש בצ\"ה:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703932664cb1365163d9a38", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:12", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:12", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:י״ב", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0012, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "ולתני משעת. ויש לדקדק לפמ\"ש לעיל במשנתינו דכהנים מותרים לאכול תרומה אפילו הגיע זמן ק\"ש משים שהיא אכילת מצוה א\"כ דלמא היא גופה קמ\"ל משנתינו שמותרים לאכול אז אך לפמש\"ל דלהכי תני כהנים ולא תני סתם משעה שנכנסים לאכול בתרומה להורות שאיירי בזכרים דלא תוקמי בכהנות שפטורות מק\"ש א\"כ יש לפרש קושית הגמ' כאן דאכתי לתני סתמא משעה שנכנסין ואעפ\"כ ידעינן דאיירי בזכרים דאי בנשים שפטורות מק\"ש א\"כ לתני משעת צ\"ה דהרי לא קמ\"ל מידי:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6425a14fabe2ddb86fa8886b", "index_title": "Introductions to Amoraic Literature", "category": "Talmud", "type": "", "ref": "Introductions to Amoraic Literature, Part I (Introductions to Tractates of the Babli), Pesachim 42", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Introductions to Amoraic Literature, Part I (Introductions to Tractates of the Babli), Pesachim 42", "sourceHeRef": "מבואות לספרות האמוראים, חלק א' (מבואות למסכות מן הבבלי), פסחים מ״ב", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 42, "collectiveTitle": {"en": "Introductions to Amoraic Literature", "he": "מבואות לספרות האמוראים"}, "heTitle": "פסחים", "he": "ב עא: והא קיימא לן דעד צאת הכוכבים יממא היא = מגילה כ ע\"ב – (ברכות ב ע\"א וע\"ב).", "heVersionTitle": "Jerusalem, 1962", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "", "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695fa3639806cee6831c29b5", "index_title": "Biur Halacha", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Biur Halacha 261:2:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Biur Halacha 261:2:3", "sourceHeRef": "ביאור הלכה רס״א:ב׳:ג׳", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": false, "compDate": [1875, 1905], "commentaryNum": 2.0003, "collectiveTitle": {"en": "Biur Halacha", "he": "ביאור הלכה"}, "heTitle": "ביאור הלכה", "he": " שהוא ג' מילין ורביע - עיין בפמ\"ג דהד' מילין הם שעות שוות ולא זמניות א\"כ לפ\"ז אפילו בתקופת תמוז ג\"כ השעור הזה אמנם בספר מנחת כהן דעתו להלכה דאפי' לשיטת ר\"ת הארבעה מילין הם זמניות ובימי הקיץ מאריך יותר ולא נאמרו דברי הגמרא רק בזמן ניסן ותשרי שהימים והלילות שוין משא\"כ בשאר ימים משתנה הענין לפי הזמן [אך למעשה מסיק שם שאין לסמוך על סברא זו רק להחמיר וכגון במוצ\"ש ולא להקל] וכן משמע ממה שכתב המגן אברהם בשם מהרי\"ל דלענין קבלת שבת פשיטא דאזלינן בכל יום אחר שעותיו [ר\"ל שמתחלק הזמן דמעמוד השחר עד צה\"כ שבתוכו נכלל הזמן דד' מילין ג\"כ אחר שעותיו] וכן הוא גם דעת הגר\"א בבאורו דכל שעורי הגמרא בין דד' מילין שהוא עד צאת כל הכוכבים לשיטתו ובין דג' רבעי מיל שהוא זמן בה\"ש הכל הוא בזמן ניסן ותשרי משא\"כ בזמן אחר משתנה לפי הזמן ובימי הקיץ הבה\"ש מאריך הרבה יותר וכן כתב הגר\"א עוד דשיעורי הגמרא לא נאמר רק באופק בבל אבל במדינותינו שנוטין לצד צפון הבה\"ש מאריך תמיד יותר וכ\"כ ספר מנחת כהן ומי הוא בזמנינו שיוכל לכוין הזמן בצמצום ע\"כ במוצ\"ש יש ליזהר מאד אפילו לדעת הגאונים והגר\"א שלא לעשות מלאכה עד שיראו הג' כוכבים בינונים שזהו הסימן המובהק ללילה הנאמר בגמ' בכמה מקומות [[[ברכות ב א|בברכות ב' ע\"א]] ופסחים ב' ע\"א ומגילה כ' ע\"ב] וקודם לכן לא הוי לילה ודאי וסימן זה שייך בכל מקום ובכל זמן אך מפני שאין אנו בקיאין בבינונים צריך קטנים וכדלקמיה ועיין בסימן רצ\"ג מה שכתבנו אודות הכסיף העליון ושוה לתחתון מה ששייך ג\"כ לענין מוצ\"ש. ולדעת ר\"ת צריך להמתין במוצ\"ש מלעשות מלאכה עד זמן ד' מילין שהוא עכ\"פ שיעור שעה וחומש מעת התחלת השקיעה שלדעתו אז זמן יציאת ג' כוכבים בינונים ונכון לכתחלה לצאת דעת ר\"ת וכל הני רבוותא המחזיקים בשיטתו שלא לעשות מלאכה במוצ\"ש עד שיושלם השעור דד' מילין ועיין מה שכתבנו לקמן בסימן רצ\"ג בבה\"ל ד\"ה עד בסוף הדבור מש\"כ שם. ולענין שעות זמניות בימים הארוכים נראה דאם רואה שהכסיף העליון ושוה לתחתון דהיינו שנשקע האודם מן כל כפת הרקיע בצד המערבי ויש ג\"כ ג' כוכבים א\"צ להחמיר להמתין על שעות זמניות בימים הארוכים אפילו לדעת ר\"ת [דהא אלו שני הסימנים ג\"כ נאמר בגמרא [שבת ל\"ה] על זמן הלילה ואיתא ג\"כ שם בגמ' דאביי הוי מסתכל על סימנא דהכסיף ע\"ש בגמרא ומשמע דבסימן זה לבד היה מסתפק ונהי דאין אנו בקיאין כ\"כ כמותם עכ\"פ בהצטרף ג\"כ סימן הכוכבים בודאי שוב אין לנו להחמיר יותר ומוטב לנו לומר שאין אנו בקיאין בחשבון האופקים שמשתנה החמה בתהלוכותיה לפי המקום והזמן וע\"כ אין אנו יודעין היטב חשבון הד' מילין שהוא רק סימן אחד ויש לנו במה לתלות משנאמר שאנו טועין באלו השני סימנים]:", "heVersionTitle": "Biur Halacha", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69628964d04d616b13494478", "index_title": "Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 1:1:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 1:1:2", "sourceHeRef": "אור לישרים על תלמוד ירושלמי ברכות א׳:א׳:ב׳", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 1.0002, "collectiveTitle": {"en": "Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot", "he": "אור לישרים על תלמוד ירושלמי ברכות"}, "he": "תלמוד
במשנה שנינו: \"מאימתי קורין את \"שמע\" בערבין? - משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן\".
מציעים הקבלה של משנת רבי חייא למשנתנו: אנן תנינן: – אנו שנינו (במשנתנו): מאימתי קורין את \"שמע\" בערבין? - משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן. תני רבי חייא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): – שונה רבי חייא (רבי חייא שנה במשנתו את ההלכה שבמשנה בנוסח אחר): מאימתי קורין את \"שמע\" בערבין? - משעה שדרך (מנהג, הרגל) בני אדם נכנסין לאכול פיתן (הלחם שלהם) בלילי שבת (\"לילי\" הוא צורת יחיד נסמך, ולא צורת רבים, והושפע מן הארמית). ותני עלה: – ושנוי (בברייתא) / ושונה (התנא) עליה (על הברייתא של רבי חייא שהובאה לפני כן): קרובים דבריהן להיות שוין – דברי התנא שקבע את הזמן \"משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם\" קרובים לדברי התנא שקבע את הזמן \"משעה שדרך בני אדם נכנסים לאכול פיתם בלילי שבת\", שאין הפרש גדול בין שני הזמנים האלה.
ומציעים תמיהה: איתא חמי (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אתה חמי', ונמחק על ידי מגיה. הסופר הוסיף נוסח חלופי: 'איתא חמי'. ב\"שרידי הירושלמי\" ובכתב יד רומי: 'אתא חמי'): – בוא וראה: משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן - איממה (מגיה במסירה שלפנינו מחק כאן ולהלן 'א', כמו שהוא בכתב יד רומי. 'איממה' גם ב\"שרידי הירושלמי\", וכן תמיד בירושלמי. אבל 'יממא' הוא לשון הבבלי) הוא – היום (זמן היום) הוא, ועם (כך הוא בקטע גניזה. ובכתב יד רומי: 'ועד') כוכביא הוא – נראה שהמילים האלו הינן תוספת מאוחרת על פי הבבלי (ראה להלן), ומשעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת שעה ותרתי – שעה ושתיים (בשעה ראשונה או בשעה שנייה של הלילה, שהם שוהים בבית הכנסת בלילי שבת עד לאחר תפילת הערבית ודרשת החכם), - ליליא הוא – הלילה הוא (המילים \"שעה ותרתי\" הן תוספת הסבר של הירושלמי לדברי הברייתא); ואת אמר: – ואתה אומר (בברייתא): קרובים דבריהן להיות שוין?! – הרי יש הבדל בין שני הזמנים האלה, שהזמן האחד הוא ביום, והזמן השני הוא בלילה, ואיך אתה אומר שקרובים דבריהם להיות שווים?
ומתרצים (בהצעת פרשנות למקור שממנו הקשו על ידי העמדתו במקרה מסוים): אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): תיפתר – תתפרש (הברייתא), באילין כופרניא דקיקייא – ב(מקרה של) אלה הכפרים הקטנים, דאורחיהון מסתלקא עד דהוא איממא – שדרכם (מנהגם, הרגלם) להסתלק (להתרחק מהשדות ומהמקומות שמחוץ לבתיהם) בעוד שהוא (בזמן שעדיין הוא) היום (זמן היום), דצדי לון מיקמי (ב\"שרידי הירושלמי\": 'מן קומי') חיותא – (מפני) שהם מפחדים מפני החיות (חיות טורפות הפעילות בלילה). אנשי הכפרים הקטנים רחוקים מבית הכנסת ואינם שוהים בבית הכנסת בלילי שבת, והם נכנסים לאכול פיתם בלילי שבת בסוף היום, ולא אחרי תחילת הלילה כאנשי שאר המקומות, ובהם אמרה הברייתא שקרובים דבריהם של התנאים להיות שווים.
המונח \"תני רבי פלוני\" מציע ברייתות המיוחסות לחכמים נקובי שם.
המונח \"ותני עלה\" מציע מקור תנאי המוסב על מקור אחר שהובא לפני כן, והמוסיף על מקור זה מידע הדרוש להבנת הדיון בהמשך. בדרך כלל, המונח מוסב על משניות, אולם יש שהוא מוסב על ברייתות. במספר מקומות (כמו כאן) המונח אינו מציע מקור עצמאי השונה מן המקור שעליו הוא מוסב, אלא את הסיפא של המקור שתחילתו הובאה לפני כן.
המונח \"איתא חמי\" מציע היסקים בתמיהה המורכבים משני חלקים: נתון שלאורו מעלים היסק, ומסקנה בתמיהה העולה מתוך נתון זה. המונח מציע היסקים בתמיהה שממלאים תפקידים שונים במשא ומתן התלמודי. על פי רוב, המונח מציע קושיות על האמור בשלב הקודם.
בכמה מקומות המונח \"ואת אמר\" בא במשפטים המתפרשים בתמיהה, והוא מציע את הדין החל במקרה הנידון, שאינו אמור להיות נכון לאור האמור לפני כן. המונח בהוראה זו בא במשפטים בעלי שני חלקים: בחלק הראשון מוצע נתון העולה מן הדיון הקודם, ובחלק השני מוצעת המסקנה התמוהה העולה מכך.
המונח \"תיפתר\" מציע פרשנות למקורות ספרותיים המבוססת על אוקימתות. המונח ממלא תפקידים שונים. במקומות רבים הוא מתרץ קושיות. המונח מציע אוקימתות מסוגים שונים. הוא מופיע בכמה סגנונות, כגון \"תיפתר ב-[מקרה מסוים]\" (\"הטרמינולוגיה של הירושלמי\").
כסגנון שבירושלמי כאן \"ותני... קרובים דבריהן להיות שווין. איתא חמי... ואת אמר...\" גם בירושלמי עירובין ח,ב בעניין שיעורו של עירוב תחומים.
בתוספתא ברכות א,א שנו: מאימתי קורים את \"שמע\" בערבים? - משעה שבני אדם נכנסים לוכל פיתם בלילי שבתות; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: משעה שהכוהנים זכאים (רשאים) לוכל בתרומתם.
הלשון \"זכאים\" שבתוספתא מורה שבכוהנים טבולי יום ממש אנו עסוקים (\"תוספתא כפשוטה\"), שלא כבמשנה.
אנן תנינן... תני רבי חייא...
משנת רבי חייא מוקבלת למשנתנו בין בבבלי בין בירושלמי, או כדי לפרש על ידי הקבלה זו את משנתנו, ובכגון זה הם אומרים שמשנתנו ומשנת רבי חייא צריכות זו לזו, או כדי לפרש את הסתירות שביניהן ולתרצן.
משנתנו נסתמה על פי חכמים דרבי מאיר בתוספתא. אלא שמחלוקת זו מוחלפת בברייתא אחרת שבבבלי. דעת רבי מאיר בתוספתא היא מעין דעתו של רבי אליעזר בברייתא שבבבלי ומעין זו של רבי אחאי.
נראה שרבי חייא שנה במשנתו כדעת רבי מאיר בתוספתא בלשון \"חכמים\", ודעת המשנה הזכיר בלשון יחיד (\"דברי רבי פלוני\"), אלא שהירושלמי לא הביא אלא דעת החכמים שבמשנת רבי חייא. \"וקרובים דבריהם\" נמשך לפי זה על המחלוקת שנזכרה בברייתא דרבי חייא, והכל, גם \"תני עלה\", היה שנוי בברייתא זו, ופירוש \"ותני עלה\" - בסיפא של ברייתא זו. במובן זה נמצא \"ותני עלה\" כמה פעמים.
אבל אפשר גם זה, שרבי חייא לא הזכיר אלא דעה זו שהובאה בשמו בירושלמי, ו\"תני עלה\" היא ברייתא אחרת ששנתה מחלוקת התנאים שבתוספתא והוסיפה עליה ש\"קרובים דבריהם להיות שווים\", ופירוש \"ותני עלה\" הוא לפי זה \"על אותו עניין\", וגם במובן זה רגיל \"ותני עלה\" (\"מבוא לנוסח המשנה\", עמ' 31-32).
הדבר מוטל קצת בספק האם ברייתא זו של רבי חייא היא התוספתא שבראש מסכת זו והמובאת בבבלי, ואולם ודאי שתוכן שתיהן שווה. אלא שקיצור לשון יש כאן בירושלמי, שהשמיטו את דברי חכמים, וכן השמיטו את המילים \"דברי רבי מאיר\", שהרי אמרו \"קרובים דבריהם להיות שווים\", כלומר, דברי רבי מאיר ודברי חכמים שנשנו בברייתא דרבי חייא. והמפרשים שפירשו \"דבריהם\" - דברי המשנה ודברי הברייתא, לא הרגישו שבכל מקום שהשתמשו התנאים בלשון \"קרובים דבריהם\" כיוונו למחלוקת שעליה הם דנים ולא לדיעות שונות שבמקורות שונים (\"פירושים וחידושים בירושלמי\").
משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת
הנוהג בסוף תקופת התנאים ובתקופת האמוראים היה להתפלל בבית הכנסת ולשמוע דרשה בליל שבת לפני הסעודה.
בירושלמי העירו ש\"שעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת\" היא שעה או שתיים לתוך הלילה על פי הנוהג האמוראי. אך במקורו של דבר הכוונה לנוהג התנאי שנקבע כ\"הלכה לדורות\" על פי תוספתא ברכות ה,ב שבני אדם נכנסים לאכול פיתם בלילי שבת מבעוד יום (\"ברכות פרק ראשון\", עמוד 43).
סיפור על הדרשה בבית הכנסת בליל שבת לפני הסעודה בימי התנאים מסופר בירושלמי סוטה א,ד ובויקרא רבה ט,ט. בירושלמי שבת ד,א נימקו את האיסור להטמין תבשיל בשבת משחשיכה בחשש של ביטול בית המדרש, שאם יהיה אדם עסוק בהכנת האוכל לשבת לאחר כניסת השבת, לא יגיע לדרשה בבית הכנסת בליל שבת.
איממא הוא ועם כוכביא הוא
הביטוי הזה מוקשה: כיצד ניתן לומר שהשעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומה הוא גם \"יום\" וגם \"עם הכוכבים\"? לכן פירשו שוי\"ו החיבור כאן פירושה \"או\": הכוהנים נכנסים לאכול בתרומה מבעוד יום (סמוך לפני צאת הכוכבים) או עם צאת הכוכבים (\"ברכות פרק ראשון\", עמודים 30-31).
לפי סוגיית הבבלי (ברכות ב,א), השעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם היא צאת הכוכבים. וכך נוהגים לפרש גם את הירושלמי: \"משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן - איממה הוא ועם כוכביא הוא\" - יש אומרים ש\"איממה הוא\" ויש אומרים ש\"עם כוכביא הוא\". אך וי\"ו החיבור, המשמשת בלשון זה כסימן לדיעה אחרת, מוקשית. ולכן נראה שהמילים \"ועם כוכביא הוא\" הינן תוספת מאוחרת על פי הבבלי. בירושלמי הבינו שהכוהנים נכנסים מבית הטבילה לאכול תרומה מבעוד יום סמוך לפני השקיעה כדי שיתחילו לאכול מיד עם השקיעה: \"משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן - איממה הוא\". מגיה מאוחר הוסיף את המילים \"ועם כוכביא הוא\", מילים הסותרות את הביטוי \"איממה הוא\" ואין להם שום משמע (שם, עמוד 44).
• • •", "heVersionTitle": "Machon HaYerushalmi, Rabbi Yehoshua Buch, 2015", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "ירושלים : מכון הירושלמי. תלמודה של א\"י, תשע\"ה", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a06096d4f56214ef3f4476c", "index_title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah 3:1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah 3:1:1", "sourceHeRef": "תוספות יום טוב על משנה ראש השנה ג׳:א׳:א׳", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": false, "compDate": [1613, 1617], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah", "he": "תוספות יום טוב על משנה ראש השנה"}, "he": "עד שחשיכה. היינו צאת הכוכבים. ורצוני לומר שלשה כוכבים כדפי' הר\"ב בספ\"ב דשבת. שאם לא יצאו אלא שני כוכבים. קרי ליה תנא דהתם. ספק חשיכה. ספק שאינה חשיכה. וצריך לי עיון בלשון הר\"ב במה שכתב ומיהו אם ליל שלשים כו' דלא חשיב לילה עד צאת הכוכבים מה נידון ביה. שאם נפרש שר\"ל צאת שלשה כוכבים שכן משמעתו במ\"ש דלא חשיב לילה. דהיינו ודאי לילה. וזהו אינו אלא כשיצאו ג'. וה\"נ בריש מסכת ברכות קרינן יציאת כוכבים כשיצאו שלשה. כמו שכתוב שם. קשיא לי תרתי. חדא דא\"כ אין בין ליל שלשים. לליל. שלשים ואחד כלום. שבשניהם זמן דקדוש עד צאת שלשה כוכבים. ולמה כתב הר\"ב ומיהו אם ליל שלשים כו'. שמשמע שבא לחלק בין הלילות והא ליתא. והל\"ל והה\"נ אם ליל שלשים כו'. ועוד ק\"ל דא\"כ דביציאת שני כוכבים קיי\"ל בסוף פ\"ב דשבת שהוא ספק חשיכה למה נקל בכאן לתת זמן לקידוש עד שחשיכה ודאי. ושמא ביציאת ב' כוכבים הוא חשיכה ואין מקדשין בלילה. והרמב\"ם בפירושו סתם ג\"כ וכתב משעת צאת הכוכבים. אבל בחבורו פ\"ב כתב אחר שיצאו שני כוכבים. ובדין ליל ל\"א העתיק לשון המשנה. עד שחשיכה. ופי' החכם הרלב\"ח. דהרמב\"ם סובר דכשאין מקדשין החדש בזמנו הוא קולא. כמו שמתבאר מדבריו שבסוף פ\"ג שם. ולפיכך בליל ל\"א שאם לא יקדשוהו יהיה החדש מעובר. לא חיישינן לספק חשיכה. כיון דאם לא יקדשו אז יהיה קולא. שלא נדון ספק חשיכה ללילה אלא לחומרא. אבל בליל ל' שאע\"פ שלא יקדשוהו עכשיו יש שהות כל יום ל'. ויהיה מקודש בזמנו. ויש לנו לחוש לספק חשיכה דשמא הוא לילה ואין מקדשין בלילה. הואיל ולא יצא מזה שום קולא שהרי אעפ\"כ יתקדש בזמנו. ביום ל' עצמו עכ\"ד. ובאמת על הרמב\"ם בפירושו אין מקום תלונה שמה שסתם ולא ביאר כמה כוכבים שיצאו אם שנים. או שלשה. זה מפני שהוא לא בא בפירושו אלא להודיענו שאפשר שיתקדש החדש קודם יום שלשים ולא נחשוב שאין ק\"ה אלא דוקא ביום השלשים כמ\"ש בפירושו. ולא נחית בפירושו אם ליל ל'. וליל ל\"א שוים. או בלתי שוים. ואולי בחבור הפירוש סבור היה ששוים הם. ואפשר שגם בחבור הפוסק סובר ששוים הם. וגם בליל ל\"א אינו מקדש אלא עד ספק חשיכה אלא שהעתיק המשנה כלשונה. ובליל ל' דהוא מתפרש מתוך הגמרא שם פירש וביאר. וסמך שילמד סתום מן המפורש וזה דלא כהרלב\"ח. ולפי שגם בגמ' לא אמרו בדין ל' אלא לשון בלילה. ואילו היו חלוק בין שחשיכה דמתניתין לבלילה דבגמרא. לא הוה גמרא שתיק מינה. אלא דדין אחד להם כמו שכתבתי. עיין כיוצא בזה בדברי הכ\"מ סוף פ\"א מהלכות שופר בשם הר\"ר טודרוס הלוי. שאע\"פ שהרמב\"ם חילק בבבא אחת ולא באחרת. הכריח שאעפ\"כ סובר שהחלוק בשניהם מזה הטעם. דלא הוי שתיק גמרא מיניה. איך שיהיה על הרמב\"ם אין להתלונן. אבל הר\"ב ארכבה אתרי רכשי. שבמ\"ש ומיהו כו'. משמע שחלוקים הן ליל ל' מליל ל\"א ובמ\"ש עד צאת הכוכבים. שזהו כמו עד חשיכה. השוה מדותיהן ולפיכך לשונו זה צריך עיון: \n", "heVersionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a0629455abdf05e7c8f161c", "index_title": "Sefer Mitzvot Gadol", "category": "Halakhah", "type": "", "ref": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 18:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 18:1", "sourceHeRef": "ספר מצוות גדול, עשין י״ח:א׳", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": false, "compDate": [1243, 1247], "commentaryNum": 18.0001, "collectiveTitle": {"en": "Sefer Mitzvot Gadol", "he": "ספר מצוות גדול"}, "he": "מצות עשה לקרות (א) ק״ש פעמים בכל יום שנ׳ ובשכבך ובקומך ודרשו ב״ה במסכת ברכות פ״ק [דף י״א] בשעה שבני אדם שוכבים וזהו בלילה ובשעה שבני אדם עומדים וזהו ביום ולאחר שגומר פסוק ראשון אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובפ׳ מקום שנהגו [דף ל״ו] מפרש הטעם שבשעה שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו נסתלקה ממנו שכינה ואומר לבניו שמא יש בכם פסולת שאינו מאמין בה׳ אחד ענו כולם ואמרו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד שמח הזקן וענה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לפיכך אף במקומות שאומרים שמע בקול רם עד אחד אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בלחש שנינו בברכות [דף ב׳] מאימתי קורין שמע בערבין משעת יציאת הכוכבים עד חצות הלילה כדברי חכמים ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו דהלכה כרבן גמליאל שסובר כך [בדף ב׳ ועיין בדף ט׳] ולא אמרו חכמים חצות אלא לכתחילה כדי להרחיק אדם מן העבירה הא דאמר רבי אליעזר בברכות [דף י״א] כל האוכל ושותה ואחר כך קורא קרית שמע עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גיויך פי׳ בהלכות גדולות דאקרית שמע של שחרית קאי מסקינן [שם בדף ט׳] כדברי רבי יהושע בן לוי שהקורא קריאת שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה לא יצא ידי חובתו אלא א״כ היה אנוס או שיכור או חולה או כיוצא בהן מתוך כך מדקדק רבינו יעקב שעיקר זמן קרית שמע של שחרית אחר הנץ החמה שקודם לכן נחשב לילה לכל הפחות לגבי אנוס ובירושלמי דברכות [דף ב׳] גרסינן משיאיר המזרח עד הנץ החמה ד׳ מילין ועוד מביא ראי׳ מדתנן ביומא [דף ל״ז וכל סוגיות ר״ת בתו׳ שם] אף היא עשתה נברשת של זהב בירושלים בשעה שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנו וידעו כל העם שהגיע זמן קרית שמע פירוש נברשת זו מנורה וכן בדניאל לקבל נברשתא ועוד ראיה מדתנן [מגילה דף ב׳] אין מוהלין ואין טובלין ואין מזין בו עד שיהא הנץ החמה וכולן שעשו משעת עמוד השחר כשר משמע שהדברים שמצותן ביום עיקר זמנן בהנץ החמה אמר אביי [ברכות דף ו׳] זמן קרית שמע של שחרית כוותיקין פירוש שהוותיקין היו מתחילין לקרותה קודם הנץ החמה כדי שיגמרו לקרותה ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה ויהיו סומכין גאולה לתפלה בהנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמש ומפרש בירושלמי [דברכות] ייראוך כדי שתהא החמה מטפטפת בראשי ההרים הוא הנץ החמה מפרש רבינו יעקב ביומא [דף ל״ה] דברי אביי כוותיקין שנזכר זמן הנץ החמה בדבריהם לאפוקי דאחרים שאומרים בברכות [דף י׳] זמן קרית שמע משיכיר איש את חבירו ברחוק ארבע אמות ולא ממש בוותיקין שהרי וותיקין אלו מקדימין שלא כדין קודם הנץ החמה שהרי עיקר קרית שמע לאחר הנץ החמה מכח הראייות שביארנו למעלה ורבינו יצחק בן אחותו פוסק [בתו׳ שם] כאביי דהוא בתראה שאומר קרית שמע כוותיקין ומפרש ממש כוותיקין שאף על פי שרבי יהושע בן לוי פליג עליו ואומר שנחשב לילה עד הנץ החמה דמתניתן דיומא יש לומר שהוקבע אותו זמן לציבור לפי שאין יכולין למהר ולהקדים כוותיקין כי רוב בני אדם אין בקיאין לכוין ומתניתין דמגילה אין חשובה כל כך ראייה לענין קרית שמע. מסקינן [בברכות דף י״א] הלכה כרבי יהושע שאומר [שם דף ט׳] שעונת ק״ש של שחרית מושכת עד שלש שעות מכאן ואילך אם איחר יותר אע״פ שלא יצא ידי ק״ש בעונתה לא הפסיד מלברך ברכות שלפני׳ ושלאחרי׳ כאדם הקורא בתורה ומוכח שם בענין מחלוקת דרבי ורבי נתן [בברכות דף ג׳] שעד ולא עד בכלל שאין השעה שלישית בכלל ואין עונת הזמן כי אם שתי שעות שלימות ונראה לי דג׳ שעות ממש שלימות הוי עונתה שהמלכים עומדין ממטתן בשתי שעות ביום וקורים אותה בשעה שלישית וכן יש בירושלמי [בפ׳ תפלת השחר] ר׳ אסי ור׳ חייא בר הונא הוו מצלי לתלת שעין ר׳ ברכיה קרי שמע ומצלי בתר תלת שעי ומקשה והתנן הקורא מכאן ואילך וכו׳ משמע שעד סוף ג׳ שעות זמן קרית שמע ומסקינן [שם בברכות דף ט׳] מי שהקדים וקרא קרית שמע של שחרית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה יצא ידי חובתו ותנן נמי במגילה [דף כ׳] וכולן שעשו משיעלה עמוד השחר כשר ופסק רב אלפס [בברכות] באדם היוצא לדרך שקורא לכתחלה משיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה ויצא ידי חובתו כדאמרינן בפרק תפלת השחר [דף ל״א] אבוה דשמואל ולוי כי נפקי לאורחייהו הוו מקדמי ומצלו גרסינן בירושלמי [דברכות דף ב׳] תניא הקורא ק״ש קודם יציאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו ואומר ר״י דאנן סבירא לן כתנאי דגמרא דריש ברכות שמקדימין זמן ק״ש לצאת הככבים לכך נהגו לומר קרית שמע בב״ה קודם צאת הכוכבים ועוד יש לסמוך בדיעבד על המנהג אהא דאמרינן [בפ׳ תפלת השחר דף ל״ח] דעבד כרבי יהודא דאמר עד פלג המנחה ואילך לילה הוא עבד. [סוף הירושלמי דלעיל] א״כ למה קורין אותה קודם לכן בבהכ״נ כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה מכאן פוסק רבינו שלמה [שם ריש פרק א] שק״ש שעל מטתו נראה עיקר והקשה ר׳ יעקב על זה [בתו׳ שם דיבור ראשון] שהרי על מטתינו אין אנו קורין את כולה ולא בברכותיה ועוד הא תניא כותיה דרבי יוחנן [שם בדף ד׳] דאמר ק״ש ואח״כ תפלה בשכבך כמו ובקומך ולפסק ר׳ שלמה היה בשכבך זו תפלה ואח״כ ק״ש כדברי רבי יהושע בן לוי [שם] ועוד גרסינן בירושלמי במקום אחר [בגמרא שלנו דף ה׳] למה קורין אותה בערב כדי להבריח המזיקין אלא ודאי ק״ש של בית הכנסת עיקר והירושלמי שהביא ר׳ שלמה לראייה אומר ר׳ יעקב בתו׳ דלעיל שהיו רגילין לקרות ק״ש כמנחה אחר תפלה ונתבטל על ידי שמד. [שם בריש פ׳ ב׳ דף י״ד] פוסק רבא כר׳ מאיר דאמר אין צריך כוונת הלב כי אם בפסוק ראשון וכן אמר רב נחמן [שם] לעבדיה כשאני מתנמנם בפסוק קמא תצערני להקיצני כדי שאתכוון אח״כ אל תצעריני יותר ואמר רבא שם קרא ק״ש עד אחד ונאנס בשינה יצא ואמרינן נמי התם שזהו ק״ש של רבי יהודא הנשיא כשהי׳ טרוד בגירסא לא הי׳ אומר יותר ולא היה אומר ברכות שברכות אינם מעכבות כדמדקדק בירושלמי [ריש פ׳ היה קורא] היה קורא שמע בתורה אם כיון לבו יצא ומכאן יש ללמוד [בתו׳ שם דף י״ד] שהמהלך בדרך די לו שיעמוד בפסוק ראשון בלבד וכן ישנו בפירוש באגדות באלה הדברים רב׳ בפר׳ ואתחנן שאומר כן רב יהודא בשם רב ולא כדברי הגמרא שמצריכות לעמוד עד על לבבך אמנם שנינו [שם בדף ט״ז] האומנין בטלין ממלאכתן בפרק ראשון כן אמרו בפ׳ קמא דיומא [דף י״ט] שלא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יורה באצבעותיו בפ׳ ראשון שלא תהא קריאת עראי בפ׳ אין עומדין [דף ל״ה] אמר רבי זירא כל האומר שמע שמע כאילו אומר מודים מודים ומשתיקין אותו ואי אמר פסוק כוליה וחוזר ואומר שנית מגונה הוי שתוקי לא משתקינן ליה דאמר הקורא ק״ש וכופלה הרי זה מגונה וכן פסק רבי׳ חננאל בתו׳ שם ואם קרא כל הפרשה וחזר וקרא בזה לא דבר כלום כדאיתא בירושלמי [בפ״ק] דרבי זעירא הוי קרי וחזר וקרי ושמא התם דוקא על מטתו שרי ובירושלמי [פרק אין עומדין] הדא דאתמר בציבור אבל ביחיד מותר פסקינן שם בפ׳ הי׳ קורא [דף ט״ז] הלכה בק״ש שאעפ״י שצריך להשמיע לאזנו וגם צריך לדקדק באותיותי׳ אם לא השמיע ולא דקדק יצא [שם] כיצד ידקדק יזהר ליתן ריוח בין הדבקים כגון ובכל לבבך על לבבך על לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל שלא יראה הכל ככתיבה אחת ומדלג אות אחת מן האותיות שאומר בכל בבך ואמרינן בירושלמי פ׳ היה קורא [וע״ש בתו׳ דף ט״ז] שצריך להתיז ולהדגיש זיין של תזכרו שלא יראה תשכרו [פ׳ היה קורא דף י״ד] וצריך להאריך בדל״ת דאחד כדי שימליכוהו בשמים וארץ ובארבע רוחות אמר רב אשי [שם] ובלבד שלא יחטף בחי״ת וצריך שלא יאריך באלף דאחד שלא יראה כאומר אי חד וכשיאמר היום ישתוק מעט ואח״כ יאמר על לבבך שלא יראה כאלו אומר היו׳ יהיו על לבבך ולא למחר וכדאיתא בפ׳ מקום שנהגו [דף ל״ו] שנינו במסכ׳ סוטה [דף ל״ב] שקרית שמע נאמר בכל לשון אמנם אף באותו לשון צריך ליזהר משיבוש שבאותו לשון אמרינן בברכות [כל הסוגיא פרק היה קורא (ברכות דף ט״ז) וע״ש בפירש״י] הקורא ק״ש וטעה ואינו יודע באיז׳ מקום טעה חוזר לראש טעה בין פרשה לפרשה חוזר לפרשה ראשונה טעה בכתבתם ואינו יודע אם בשמע אם בוהיה אם שמוע חוזר לכתבתם ראשונה ואומר שם התלמוד שאם נסתפק לו לאחר שקרא למען ירבו ימיכם אינו חוזר דודאי בכתיב׳ אחרונ׳ עומד שעל הרגל לשונו הוא הולך והלכה כרבי יהודא שאומר [שם בדף י״ג] בין הפרקים שואל בשלום אדם שחייב בכבודו דווקא ומשיב שלום לכל אדם אבל באמצע הפרשה אינו מפסיק לשאול בשלום אלא במי שמתירא ממנו כגון מושל או אנס ומשיב מפני הכבוד [שם] ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשנייה בין שנייה לשמע בין שמע לוהיה אם שמע בין והיה אם שמע לויאמ׳ בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ופי׳ רבי׳ משה [בסוף פ״ג דהלכות ק״ש] כי דינו כאמצע הפרק [שם בדף ט״ו] רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמייא בעידן ק״ש פי׳ לייט מקלל אלא מקנח ידיו בעפר או בצרור ודיו שנאמר ארחץ בנקיון כפי בדבר המנקה ולא כתב במים ודווקא לק״ש אבל לתפלה שהוא מדבר להקב״ה צריך לחזור אחר המים ותניא נמי בפ׳ מי שמתו (ברכות דף כ״ו) היתה טליתו חגורה לו במתניו מותר לקרוא ק״ש ולתפלה עד שיכסה לבו שיש להחמיר יותר בתפלה מטעם שאמרנו ובפ׳ אלו עוברין (פסחים דף מ״ו) אמרינן לתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין פירוש להתפלל בעשרה וליטול ידיו לאכול ילך עד ד׳ מילין לאדם ההולך בדרך ולא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר הא פחות ממיל חוזר ושיעור מיל אלפים אמה ויש מפרש לתפלה ליטול ידיו לתפלה [פ׳ מי שמתו דף ל״ג] כל מקום שיש צואה או מי רגלים וכן גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אין קורין בו אלא א״כ הרחיק ארבע אמות אם היו לאחוריו או לצדדין [שם בדף כ״ז] ואם היו לפניו ירחיק מלא עיניו וכן צריך להרחיק ארבע אמות מן הקבר ומן המת כדאמרי׳ בפ׳ משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג) ודי בהרחקה זו אף כשהן לפניו ומסקינן בפ׳ מי שמתו (ברכות דף כ״ו) שאם היתה הצואה יבישה יותר מכחרס עד שאם זורקה תתפרר והמי רגלים נבלעו בקרקע ואין רישומן ניכר מותר לקרות כנגדן בענין זה וצואה כל שהוא מבטלה ברוק עבה ומי רגלים של פעם אחת אם נתן בהם רביעית מים מותר לקרות עמהם בתוך ד׳ אמות כרבי זכאי וכן פסק רב יוסף ואמר רבא הלכתא כפה כלי על הצואה או על מי רגלים מותר לקרות שם ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח וקורא כרב חסדא דתניא כוותיה וריח רע שאין לו עיקר כגון רוח מותר ללמוד כשהוא יוצא מחבירו אבל מעצמו אסור ואפילו מחבירו היינו דוקא דברי תורה אבל לק״ש אסור עד שיעבור הריח פסק רבי׳ חננאל בתו׳ [שם בד״ה בחבלי שוא] דקיימא לן כרב חסדא דאמר דאסור לקרות ק״ש כשיש צואה על בשרו אפילו מכוסה בבגדיו ואף על גב דרב חסדא תלמידו של רב הונא ורב הונא פליג עליה אזלינן לחומרא תניא בסוף פרק לולב הגזול (סוכה דף מ״ב) קטן שיכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס לגדול פורשים מצואתו וממימי רגליו פ׳ מי שמתו [דף מ״ו] היה רוחץ במים עכורין שאין ריחן רע שאינו רואה את הערוה יושב במקומו וקורא ובצלולין מתכסה בבגד כנגד לבו וכן היה נוהג רבי׳ יעקב וכן אמרינן שם בברכות [דף כ״ה] שטפח באשה ערוה כשהוא מגולה ולא יקרא עד שיחזיר פניו ממנה אע״פ שהיא אשתו היה ישן עם אשתו [שם] אשתו כגופו דמי ואע״פ שנוגעין בקירוב בשר מלמטה הופך פניו וחוצץ טליתו מתחת לבו וקורא וכן בניו ובני ביתו הקטנים אבל לא הגדולים והם תינוקת מבת אחת עשרה שנה ותינוק מבן שתים עשרה שנה אסור לו לקרות עמהם עד שתפסיק טלית ביניהם וכיון שהגיעו לשדים נכונו ושער צומח נחשבים כגדולים וכן פסקו רב אלפס [פ׳ מי שמתו] והלכות גדולות תנן התם [בדף כ״א] נשים ועבדים וקטנים פטורים מקרית שמע פי׳ רבי׳ יעקב [עיין בתו׳ שם] שמדבר בקטן שלא הגיע לחינוך וסיפא דקתני וחייבין בתפלה ובמזוזה וברכת המזון בנשים ועבדים בלבד מדבר ומ״מ מלמדין הקטנים לקרותה כדי לחנכן במצות וכן העוסק במצוה [בפרק היה קורא דף ט״ז] וטרוד בה כגון חתן שנשא בתול׳ אע״פ שאינו עוסק במצוה עדיין הואיל וטרוד בה עד שיבעול פטור מק״ש עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה מכאן ואילך חייב אפי׳ לא בעלה [פ׳ מי שמתו דף י״ח] וכן מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור עד שיקבור המת [שם] והמשמר את המת אע״פ שאינו מתו והחופר קבר למת פטורין מק״ש [בדף י״ט] היו שומרי המת שנים אחד קורא ואחד שומר אמרי׳ בפ״ק דברכות [דף ה׳] כל הקורא ק״ש על מטתו כאלו אוחז חרב פיפיות בידו שנאמר ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם חרב פיפיות בידם בירושלמי [פ״ק] רבי זעירא הוה קרי שמע וחזר וקרי עד שהיה משתקע בשינה ובפ׳ שני דשבועות [דף ט״ו] אומר דרבי יהושע בן לוי היה אומר שיר של פגעים הוא ויהי נועם ומזמור מה רבו צרי וארוממך ה׳ כי דליתני ואחר כן היה ישן:", "heVersionTitle": "Munkatch, 1901", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מונקאטש, 1901", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a1cea66f919b99df2346799", "index_title": "Hon Ashir on Mishnah Pesachim", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Hon Ashir on Mishnah Pesachim 3:2:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Hon Ashir on Mishnah Pesachim 3:2:2", "sourceHeRef": "הון עשיר על משנה פסחים ג׳:ב׳:ב׳", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": false, "compDate": [1710, 1740], "commentaryNum": 2.0002, "collectiveTitle": {"en": "Hon Ashir on Mishnah Pesachim", "he": "הון עשיר על משנה פסחים"}, "heTitle": "הון עשיר על משנה פסחים", "he": "אם יש כיוצא בו וכו'. מ\"ש התי\"ט לישב לשון הרמ\"בם שיהיה שיעור מהלך מיל שני חומשי שעה, לא נהירא בעיני כלל, דהנסיון יוכיח שמשתנץ החמה עד שתשקע בימים הבנתים הוא פחות מהזמן שיש משתשקע עד שתנץ, ולפי דבריו היו לו להיות זמן שוה, שהרי בין היום והלילה כ\"ד שעות שוות כל אחת לחברתה יש, והמדקדק בדברי רז\"ל ימצא בכמה מקומות שתחילת הלילה היא מצאת הכוכבים עד עמוד השחר, ומה\"ט מעמוד השחר עד צאת הכוכבים הוא יום, והראיה מק\"ש דכתיב ביה (דברים ו, ז. יא, יט) [ו]בשכבך ובקומך. שצריך לקרותו פעם אחת בלילה ופעם אחת ביום, ותנן (ריש ברכות) מאמתי קורין ק\"ש בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. דהיינו משעת צאת הכוכבים כמפורש בש\"ס (שם ב.), ומאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר(ו) וכו' וגומרה עד הנץ החמה (שם מ\"ב), וא\"כ אפוא מצינו הפך הרמ\"בם ז\"ל לפי דברי התי\"ט, שהרי הוא הוציא מהכלל של י\"ב שעות היום שנזכרו במהלך אדם בנוני שיעור הנץ החמה ושקיעתה, והכא אנו רואים דאדרבא תרויהו נכללו ביום ויצאו מכלל הלילה, ואף על זה קשה שהנסיון יוכיח שאם יהיו שניהם מן היום נמצא שלעולם י\"ב שעות היום הם ארוכות מי\"ב שעות של הלילה אפילו בימים הבנונים, שאין ספק שהזמן שיש מעמוד השחר עד צאת הכוכבים הוא יותר מהזמן שיש מצאת הכוכבים עד עמוד השחר, ונראה שכיוצא בזה היא ההרגשה דר' יוסי דירושלמי דגרסינן התם בפ\"ק דברכות (ה\"א ד.) אמר ר' יוסי בר רבי בון אם את אומר ליתן עביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית, נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין, ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין, ע\"כ. והוא ששיעור עמוד השחר עד הנץ החמה הוא יציאת החמה מעובי הרקיע, וכניסתו בעובי זה הוא משקיעתו עד צאת הככבים, ומקשה למאן דס\"ל ליתן שני הזמנים האלה ללילה דא\"כ אין היום והלילה שוין.\n
ולכן צריכים אנו למודעי שיורנו בדינים התלוים בשעות היום או בשעות הלילה, כגון אוכלין כל ארבע וכו' דערב פסח (פ\"א מ\"ד), וכיוצא בזה שלא אמרו בפירוש תחילת זמנם, באי זו שעה אנו צריכים להתחיל אותו, אם נתחיל אותו מעמוד השחר או מהנץ החמה, וכן בלילה אם מתחילים אנו למנות שעותיה משקיעת החמה או מצאת הככבים, ואם אמת היה הדבר שכתב התי\"ט בשם הרמ\"בם שהי\"ב שעות של היום הם נמנים מהנץ החמה עד שקיעתה, נמצא שביומי ניסן משעלה עמוד השחר עד חמשה שעות לא נגמרה השעה הרביעית, שהרי אותה שעה שיש מעמוד השחר עד הנץ החמה אינה בכלל היום, כי מהנץ החמה מתחילים י\"ב שעות היום ומשם ואילך אנו מתחילים למנות שלישתו, ואם נעריכהו לערך הק\"ש ונתחיל למנות היום מעמוד השחר, נמצא ששלשה שעות אחר הנץ החמה כבר עברו ארבע שעות מהיום, שהרי כל אותה שעה שמעמוד השחר עד הנץ החמה היא מכלל היום, ואע\"ג דהשעות האלו הם נחלקים לפי אורך היום ויהיו ארבע שעות לעולם שליש היום וכן כיוצא בזה, מ\"מ יש הפרש ביניהם, שהרי אף אם נאמר שמהנץ החמה ועד שקיעתה יש י\"ב שעות בימים בנוניים, כשנוסיף עליהם שני שעות שיש מעמוד השחר ועד הנץ החמה ומשקיעתה עד צאת הככבים, אם לא נחשבם כלל לפי דברי הרמב\"ם הנ\"ל שמן הלילה הם חשובים ולא מן היום, נמצא שעד יעבור אותה שעה שלימה שמעמוד השחר ועד הנץ החמה ואח\"כ ד' שעות מהי\"ב לא עבר שליש היום, אבל אם נחשוב אף אותם השני שעות מן היום נמצא היות היום י\"ד שעות אלא שמתחיל מעמוד השחר ויהיה שלשיתו ארבעה שעות ושני שלישים, ולכן אותו שליש היום יקדים לעבור קודם שיעבור שליש היום לפי דברי הרמ\"בם הנ\"ל שליש שעה אחת, וממנה תדון לשאר החלקים חוץ מהדברים הנוגעים לחצות היום ממש או חצות הלילה ממש, שבין שתמנה שני שעות אלו מן היום בין שתמנם מן הלילה לעולם יהיה הזמן שוה, והנה הספק מבואר. ועוד מספקא לן אם נמנה אותם שני שעות אחת ליום ואחת ולילה איזו היא מן היום ואיזו היא מן הלילה, אם נאמר שהלילה מתחלת מצאת הכוכבים והיום מהנץ החמה, או אם נאמר שהיום מתחיל מעמוד השחר והלילה משקיעת החמה. ושני הספקות האלו מולידים ספקות יתרות מהראשונות, שאפילו בדברים התלוים בתחילת הלילה או בסופה, או בתחילת היום או בסופו, או בחצות היום או בחצות הלילה, אנו מסתפקים בהם מחמת ספקות אלו, כמבואר למי שיש לו מוח בקדקדו בלי שנאריך:
והנה מצאנו וראינו שצוה הק\"בה להקריב קרבנות דווקא ביום, דכתיב (ויקרא ז, לח) ביום צוותו. וראינו לרז\"ל הקדושים שאמרו (זבחים נו.) שהדם נפסל בשקיעת החמה אע\"פי שנשחטה הבהמה בעוד השמש על הארץ וכ\"ש אם תשחט בלילה, ואמרו ששחיטת התמיד היתה בעמוד השחר כדתנן בפ\"ג דיומא (מ\"א) אמר להם הממונה צאו וראו וכו', א\"כ אפוא עינינו רואות שמעמוד השחר מתחיל היום ומשקיעת החמה מתחלת הלילה, אף אנו נאמר שכל הדברים התלויים בשעות היום או הלילה אשר לא ביארו רז\"ל בפירוש תחילת זמנם, שנתחיל למנות שעות היום מעמוד השחר ושעות הלילה משקיעת החמה, ונמצא שיהיה בימים הבנונים מעמוד השחר ועד שקיעת החמה י\"ב שעות והם י\"ב שעות היום, ומשקיעת החמה ועד עמוד השחר כמו כן י\"ב שעות והם י\"ב שעות הלילה. והסברא נמי מוכחת שכן הוא, שהרי עמוד השחר הוא התחלת זריחת השמש שהולך ומתקרב לעלות על שטח הארץ להאיר עליה וזה הוא יום, וא\"כ ראוי זה להקרא תחילת היום, ושקיעת החמה הוא תחילת צאתו מעל הארץ להאיר תחתיה ותשת חשך ויהי לילה לשוכנים עליה, ולכן הדין נותן שנקרא לשקיעתו תחילת הלילה:
ויש עוד לנו ראיה, ממאי דאמרינן בפסחים דף י\"ב, דאמרינן התם דבין לר' יהודה בין לר\"מ דקמפלגי בכמה שעות יכול אדם לטעות, דבשש שעות הראשונות אדם יכול לטעות לאחריו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עד כל השעה ראשונה של היום, אבל מהשעה ראשונה ולאחוריו ודאי לא טעי דבין יממא לליליא לא טעו אנשי והשעה שקודם השעה ראשונה של היום ליליא הוא, ואמרינן עוד התם בסוף הסוגיא, אמר רב שימי בר אשי לא שנו אלא בשעות אבל אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר בתוך (פי' כשהתחיל, רש\"י) הנץ החמה, עדותן בטלה (דאין כאן טעות אלא כזב, רש\"י), ומקשה פשיטא, ומשני מהו דתימא חדא מלתא קאמרי תרויהו, קמ\"לן:", "heVersionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "58961e96d6e4a91d76258c49", "index_title": "Tosafot on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tosafot on Berakhot 2a:13:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Tosafot on Berakhot 2a:13:1", "sourceHeRef": "תוספות על ברכות ב׳ א:י״ג:א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": true, "compDate": [1150, 1350], "commentaryNum": 13.0001, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot", "he": "תוספות"}, "heTitle": "תוספות על ברכות", "he": "והא קמ\"ל דכפרה לא מעכבא - וא\"ת הא תנינא חדא זימנא במס' נגעים (פי\"ד) ומייתי לה בהערל (דף עד:) העריב שמשו אוכל בתרומה וי\"ל דרגילות של משניות לאשמועינן בקוצר אף למה שמפורש כבר:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "AND [THE TANNA] TEACHES US [A NEW HALAKHA: FAILURE TO BRING AN] ATONEMENT OFFERING DOES NOT PREVENT. There are three levels of purification for one who became tamei:
A) One who comes in contact with a source of tumah such as an animal corpse, immerses in a mikveh and may eat regular chulin and maaser sheni food immediately.
B) In order to eat Terumah one must wait until nightfall after immersion in a mikveh.
C) A person who experienced a tumah that emanates from his person, such as a metzora, a niddah, a zav or a woman after childbirth, needs to bring a sacrifice during the day after their immersion in order to eat sacrificial flesh.
Our Mishna is teaching us that even though those in group C) who need to wait until the next day to offer a sacrifice, do not need to wait until the next day to eat terumah.
If you ask: But [the Mishna] already taught this once in Maseches Negaim (17, 3) and it is cited in He’arael (Yevamos 74b) in reference to a metzora who immersed in a mikveh on the seventh day of his purification process and will offer his set of sacrifices the next day, when the sun sets in the west on the seventh day, he may eat terumah, even though he will not be permitted to eat sacrificial flesh till after he offers his sacrifices on the eight day. The Mishna clearly states the ruling that under all circumstances one may eat terumah after the day he immersed himself passes. Why does our Mishna repeat this ruling?
We can answer: That it is the way of the Mishna to briefly inform us even that which is already known. If the Mishna here had taught this ruling at length, we would have a legitimate problem with the repetition. However, since the Mishna alludes to this ruling briefly, there is no problem. ", "versionTitle": "Tosafot, Translated by Jan Buckler.", "license": "CC-BY", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5923e992d6e4a97d7711ca94", "index_title": "Mishneh Torah, Heave Offerings", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Mishneh Torah, Heave Offerings 7:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Mishneh Torah, Heave Offerings 7:2", "sourceHeRef": "משנה תורה, הלכות תרומות ז׳:ב׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": true, "compDate": [1176, 1178], "commentaryNum": 7.0002, "collectiveTitle": {"en": "Mishneh Torah, Heave Offerings", "he": "משנה תורה, הלכות תרומות"}, "heTitle": "משנה תורה, הלכות תרומות", "he": "אֵין הַטְּמֵאִים אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשָׁן וְיֵצְאוּ שְׁלֹשָׁה כּוֹכָבִים בֵּינוֹנִיִּים, וְזֶה הָעֵת כְּמוֹ שְׁלִישׁ שָׁעָה אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב ז) \"וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר\" עַד שֶׁיִּטְהַר הָרָקִיעַ מִן הָאוֹר (ויקרא כב ז) \"וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקָּדָשִׁים\": ", "heVersionTitle": "Torat Emet 363", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", "text": "Impure [priests who have immersed to purify themselves] may not partake of terumah until the sun sets and three stars appear afterwards [on the day the impure person immerses himself], as [implied by ibid.:7]: \"And the sun will set and he will become pure\" - until the sky will become pure of the light - \"afterwards he may partake of the consecrated foods.\"", "versionTitle": "Mishneh Torah, trans. by Eliyahu Touger. Jerusalem, Moznaim Pub. c1986-c2007", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5923e992d6e4a97d7711ca96", "index_title": "Sefer Mitzvot Gadol", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Sefer Mitzvot Gadol, Negative Commandments 257", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Sefer Mitzvot Gadol, Negative Commandments 257", "sourceHeRef": "ספר מצוות גדול, לאוין רנ״ז", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1243, 1247], "commentaryNum": 257.0, "collectiveTitle": {"en": "Sefer Mitzvot Gadol", "he": "ספר מצוות גדול"}, "he": ["כהן (א) טמא אסור לאכול בתרומה בין טמאה בין טהורה שנ' איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל וגו' ודרשינן בפ' הערל (יבמות דף ע\"ד) איזהו קדש שאוכלין כל זרע אהרן בין זכרים בין נקבות הוי אומר אלו תרומות אלא שהאוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים לפיכך לוקה שנ' ושמרו משמרתי ולא ישאו עליו חטא, וטמא שאכל תרומה טמאה אע\"פ שהוא בלאו אינו לוקה ואינו במיתה שהרי אינו קדש לכהן כדדריש בסנהדרין [דף פ\"ג] ומתו בו כי יחללוה פרט לזו שמחוללת ועומדת, אין הטמאין אוכלים בתרומה עד שיעריבו שמשן ויצאו שלשה כוכבים בינונים וזה העת כמו שליש שעה, אחר שקיעת החמה שנ' ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים עד שיטהר הרקיע מן האור כדמפרש בברכו' [דף ב'] כהן טהור שאכל תרומה טמא' אינו לוקה מפני שהיא בעש' שנ' ואחר יאכל מן הקדשים מדבר שהוא בקדושה הוא שיאכל כשיטהר אבל דבר טמא לא יאכל אע\"פ שטהר ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא ביבמות [דף ע\"ג] דורשו מבשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו דווקא פסולי המוקדשי' שנפדו כתב תאכלנו בטומאת עצמו ולא בתרומה, גרסינן בבכורות [דף כ\"ז] אמר שמואל אין תרומת ח\"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצא עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן [עי' שם בתו'] שלא ראה קרי מימיו כו': "], "heVersionTitle": "Munkatch, 1901", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מונקאטש, 1901", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "59ef2dadd6e4a90d4d5be234", "index_title": "Steinsaltz on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Steinsaltz on Berakhot 2a:13", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Steinsaltz on Berakhot 2a:13", "sourceHeRef": "ביאור שטיינזלץ על ברכות ב׳ א:י״ג", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1950, 2010], "commentaryNum": 3.0013, "collectiveTitle": {"en": "Steinsaltz", "he": "ביאור שטיינזלץ"}, "heTitle": "ביאור שטיינזלץ על ברכות", "he": "ומשיבים: אכן, לקביעת זמן קריאת שמע פשוט היה יותר לומר שהוא זמן צאת הכוכבים, ואולם על ידי סגנון זה מלתא אגב אורחיה קמשמע לן [דבר נוסף השמיע לנו בדרך אגב] — כהנים אימת קא אכלי [מתי הם אוכלים] בתרומה — משעת צאת הכוכבים. והא קמשמע לן [ודבר זה השמיע לנו] אגב כך חידוש הלכה שכפרה לא מעכבא [אינה מעכבת], שאף שכבר טבל הכהן לטהרתו, מכל מקום חייב הוא עדיין להביא קרבן מיוחד לכפרה, וכל עוד לא הביאו עדיין לא הגיע איפוא לטהרה שלימה, ואף על פי כן מותר לו כבר לאכול בתרומה. חידוש זה המובא במשנתנו בדרך אגב, מתפרש בברייתא בשלמותו, כשהוא נדרש מלשון הכתוב. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: נאמר בדיני טומאה \"נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא\" (ויקרא כב, ו), ויש ללמוד מן האמור \"ובא השמש וטהר\" שדווקא ביאת (שקיעת) שמשו היא המעכבתו מלאכול בתרומה, ואין כפרתו (הבאת הקרבנות המכפרים) מעכבתו מלאכול בתרומה.", "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Hebrew", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5b226659c1b907001a7592bf", "index_title": "Sifra", "category": "Midrash", "type": "mesorat hashas", "ref": "Sifra, Emor, Chapter 4 8", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Sifra, Emor, Chapter 4 8", "sourceHeRef": "ספרא, אמור, פרק ד ח׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": true, "compDate": [250, 350], "commentaryNum": 8, "collectiveTitle": {"en": "Sifra", "he": "ספרא"}, "heTitle": "פרק ד", "he": "[ח] \"ובא השמש וטהר\" – ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה.", "heVersionTitle": "Venice 1545", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "8) (Vayikra 22:7) (\"And when the sun sets he shall be clean, and then he may eat of the holy things, for it is his bread.\") \"And when the sun sets he shall be clean\": The setting of the sun is a prerequisite for his eating terumah, but his atonement (i.e., the bringing of his offering) is not a prerequisite for his eating terumah.", "versionTitle": "Sifra by Rabbi Shraga Silverstein", "license": "CC-BY", "versionTitleInHebrew": "ספרא, רבי שרגא זילברשטיין"}, {"_id": "5bcc66b21861f70017fc8083", "index_title": "Penei Yehoshua on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Penei Yehoshua on Berakhot 2a:17", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Penei Yehoshua on Berakhot 2a:17", "sourceHeRef": "פני יהושע על ברכות ב׳ א:י״ז", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1702, 1752], "commentaryNum": 3.0017, "collectiveTitle": {"en": "Penei Yehoshua", "he": "פני יהושע"}, "heTitle": "פני יהושע על ברכות", "he": "שם והא קמ\"ל דכפרה לא מעכבא כד תניא ובא השמש וטהר כו' לכאורה טפי הוי ליה לאתויי קרא דבכל קדש לא תגע עד מלאת ימי טהרה דמוקמין ליה בכמה דוכתי לענין אכילת תרומה והאי קרא ביולדת שהיא מחוסרת כפורים כתיב א\"כ משמע להדי' דבמלאת ימי טוהר היינו צה\"כ מיהא אכלי בתרומה ואין כפרתה מעכבת ומיהו יש ליישב דאי לאו קרא דובא השמש וטהר לא הוי מוקמינן לקרא דבכל קודש לא תגע לענין אכילת תרומה אלא לנגיעה בעלמא כדמשמע בסוגיא דפרק הערל ועוד י\"ל דהוה מוקמינן לקרא דבכל קודש לענין אכילת קדשים ממש כדמוקי לה ריש לקיש בפרק בתרא דמכות עיין עוד בסמוך ועוד דהא דפשיטא לן דמלאת ימי טהרה היינו צאת הכוכבים היינו לבתר דמסקינן הכא דהאי וטהר טהר יומא וכן משמע בתוספות ביבמות פרק הערל:", "heVersionTitle": "Penei Yehoshua, Warsaw 1861", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "פני יהושע, וורשא תרכ\"א-תרכ\"ב", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5c17b8afb071e100bf4e291a", "index_title": "Kedushat Levi", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Kedushat Levi, Likutim 100", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Kedushat Levi, Likutim 100", "sourceHeRef": "קדושת לוי, ליקוטים ק׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1772, 1798], "commentaryNum": 100, "collectiveTitle": {"en": "Kedushat Levi", "he": "קדושת לוי"}, "heTitle": "ליקוטים", "he": "מטמאין היו כהן השורף את הפרה להוציא מלבן של צדוקים כו' לכך עשו בה מעלות כו'. דהנה יש עולם, שנה, נפש. נפש, הוא השכל. שנה, הוא התנועות, היינו יראה ואהבת השם. עולם, הוא המעשה עשיות המצות. והנה אנו מעלים הזמן לכך בכל מקום צריך להיות הערב שמש כמאמר רבותינו ז\"ל (ברכות ב.) בשעה שהכהנים כו' ובא השמש וטהר (ויקרא כב, ז) כי צריך להעלות הזמן ובאמת ישראל יש להם כח למעלה מן הזמן. וזה רומז הפרה שהוא למעלה מן הזמן לכך הפרה אינו צריך הערב שמש אבל הצדוקין אינם מאמינים זה שישראל יש להם כח זה למעלה מן הזמן לכך הם במעורבי שמש כו'. ובאמת ישראל יש להם הכח זה ולכך עושין הפרה שרמז על למעלה מן הזמן בכהן טבול יום ולא בהערב שמש: ", "heVersionTitle": "Kedushat Levi - Munkatch 1939", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "קדושת לוי, מונקאץ', תרצ\"ט", "text": "", "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5c17b9f7b071e100bf4efe52", "index_title": "Sefer HaChinukh", "category": "Halakhah", "type": "", "ref": "Sefer HaChinukh 279:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Sefer HaChinukh 279:3", "sourceHeRef": "ספר החינוך ער״ט:ג׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": true, "compDate": [1255, 1285], "commentaryNum": 279.0003, "collectiveTitle": {"en": "Sefer HaChinukh", "he": "ספר החינוך"}, "he": "מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (רמב\"ם הל' תרומה פ\"ז ה\"א), שֶׁכֹּהֵן טָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה הוּא בְּמִיתָה וְלוֹקֶה עָלֶיהָ, אֲבָל אָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּלָאו אֵינוֹ לוֹקֶה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ קֹדֶשׁ, וּמָה שֶׁאָמְרוּ (ברכות ב, א) שֶׁהַטְּמֵאִים אוֹכְלִים בַּתְּרוּמָה בְּהֶעֱרֵב הַשֶּׁמֶשׁ וְיֵרָאוּ בָּרָקִיעַ שְׁלֹשָׁה כּוֹכָבִים בֵּינוֹנִיִּים, וְזֶה הָעֵת הוּא כְּמוֹ שְׁלִישׁ שָׁעָה אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה. וּמָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נדה מ, א) בְּמִי שֶׁהָיָה אוֹכֵל תְּרוּמָה וְהִרְגִּישׁ שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ אֵבָרָיו לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע, וּמָה שֶׁאָמְרוּ בְּרוֹכְבֵי גְּמַלִּים וּמָה שֶׁאָמְרוּ (בכורות כז, א) בִּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן שֶׁאֵין טֻמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ, כְּגוֹן קָטָן שֶׁלֹּא רָאָה קֶרִי וּקְטַנָּה שֶׁלֹּא פֵּרְסָה נִדָּה. וּמָה שֶׁאָמְרוּ (חולין קל, ב) שֶׁכָּל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּחֶזְקַת טֻמְאָה, וְעַל כֵּן אֵין נוֹתְנִין הַתְּרוּמָה אֶלָּא לְכֹהֲנִים הַיּוֹדְעִים לְשָׁמְרָהּ בְּטָהֳרָה. וְדִינֵי הַטֻּמְאוֹת זָכַרְתִּי לְמַעְלָה (מצוה קנט) גַּם כֵּן קְצָתָן בִּכְלָל וּבִפְרָט.", "heVersionTitle": "Vocalized Edition", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Mishneh Torah, Laws of Heave Offerings 7:1) that an impure priest that ate pure priestly tithe is [punishable] with the death penalty and is lashed for it. But if he ate impure priestly tithe — even though it is [forbidden] with a negative commandment — he is not lashed, as it is not holy. And that which they said (Berakhot 2a) that impure ones eat priestly tithe with the sun setting and they see three medium stars in the firmament — and that time period is like a third of an hour after the setting of the sun. And that which they, may their memory be blessed, said about one who was eating priestly tithe and felt that his limbs shuddered to ejaculate semen, and that which they said about camel drivers. And that which they said (Bekhorot 27a) about the priestly tithe of outside the Land, that it is permitted to a priest that the impurity does not come out to him from his body — such as a boy minor who did not experience an emission or a girl minor who has not [yet] become menstruant. And that which they said (Chullin 130b) that all ignoramuses are assumed to be impure, and so we only give the priestly tithe to priests who know to keep it in purity. And I have also mentioned above (Sefer HaChinukh 159) some of the laws of the impurities in general and in particular.", "versionTitle": "Sefer HaChinukh, translated by R. Francis Nataf, Sefaria 2018", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "ספר החינוך, תורגם על ידי ספריא"}, {"_id": "5c4672ac08d98a02694c6301", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, אוֹרַח 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Jastrow, אוֹרַח 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, אוֹרַח א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "אוֹרַח", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["אוֹרַח, אוֹרְחָא, אָרְחָא c. = h. אֹרַח, road, path, way. Targ. Jud. V, 6; a. fr.—א׳ ארעא (h. דרך ארץ) custom. Ab. Zar. 2ᵇ; a. fr.—א׳ דמילתא a usual incident. Git. 29ᵃ; a. fr.—אגב אורחך, אגב אורחיה &c. on thy road (his road &c.), i.e. by the way, occasionally, incidentally. Ber. 2ᵃ. Snh. 95ᵇ; a. fr.—Gen. R. s. 100 על א׳ for the journey (death). Targ. Y. II, Gen. XXXV, 9 ארחא דעלמא the way of the world (death).—Pl. אוֹרְחָן, אָרְחָן; אָרְחָתָא. Targ. Jud. l. c. Targ. Y. II, Gen. XLIX, 17; a. e.—Snh. 109ᵃ יהבית אוֹרְחַיָּה לגנבַיָּה (missing in Ms. M., v. Rabb. D. S. a. l. note) thou hast shown the thieves the ways (of stealing).—[אוֹרְחָא guest, v. אָרְחָא.]"], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "5c467da108d98a02694ce4f2", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, הָא I 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Jastrow, הָא I 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, הָא I א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "הָא I", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["הָא I f. (demonstr. pronoun) this. Yoma 26ᵃ הא שכיחא והא וכ׳ the one is a frequent (daily) performance, but the other is rare. Ber. 2ᵃ והא קמ\"ל and this he intimates. Ib. 4ᵇ והא דקאמרי וכ׳ and as to this (the fact) that they say, ‘Until midnight’, it is said in order to prevent &c. Ib. 9ᵃ הא דר׳ אחא as to this (opinion) of R. Aḥa. Ib. 15ᵇ הא דידיה והא דרביה the one represents his own opinion, the other that of his teacher; a. v. fr.—הא והא both. Taan. 25ᵃ bot.; a. fr.—Contractions: הָנַיְחָא = הא ניחא this would be right. Yoma 3ᵃ; a. fr.—וְהָדְתַנְיָא = והא דת׳ and as to it being taught in the Boraitha. B. Kam. 12ᵃ; a. fr.—With prefixes: דְּהָא of this. Yoma 13ᵇ דגיטא דהא וכ׳ that the letter of divorce for this wife is invalid; a. fr.—אַהָא = על הא referring to this. Keth. 40ᵇ אַתּוּן אהא וכ׳ ye cited it (Resh Lakish’s opinion) with reference to that, we used to cite it with reference to this; a. fr.—2) here, here is. Targ. Gen. XXII, 7; a. fr.—B. Kam. 12ᵃ הא עולא וכ׳ here is (the opinion of) Ulla, here &c.; a. fr.—3) (as conjunction) [there is this,] a) introducing a self-evident consequent, then of course. Yoma 13ᵃ מיתה הך הא קיימא הא if that one dies, there is the other one living; a. fr.—דְּהָא for, of course. Ber. 3ᵇ דהא אשה וכ׳ for, of course, a woman is not liable to be found in the open field; a. fr.—b) introducing a counter-argument, [here is a case speaking against you,] but, is’nt it? &c. Ib. 4ᵇ ואי אמרת … הא לא קא סמך … דהא וכ׳ and if you be right in saying that one must &c.; then he failed to do so, since he had to say hashkibenu between. Ib. 9ᵇ הא בליליא נמי וכ׳ are they not by night, too, distinguishable?—Ib. 13ᵃ לקרות והא קא קרי you say, ‘if he directed his heart’ (Mish. ib. II, 1) means the intention to read in the Law? well, was he not reading?—Ib. ולרבי נמי הא כתיב שמע but according to Rabbi’s opinion, too, does not the text say sh’ma (you must understand)?—Contractions: הָכְתִיב = הא כתיב, הָאֲמַר = הא אמר, הָתַנְיָא = הא תניא do we not read?, did he not say?, has it not been taught? &c. Yoma 26ᵃ. R. Hash. 34ᵇ. Ber. 14ᵇ; a. fr.—c) introducing an inference of limitation, this means to say but.—Ib. 13ᵇ מקרא … הא מיגנא ש\"ד read he dare not (while lying on his back), but sleeping in that position is permitted?, והא ר׳ וכ׳ but did’nt R. … say &c.?—Y. Succ. V, beg. 55ᵃ (ref. to Mishnah: ‘playing the flute &c.) הא של קרבן דוחה this allows the inference that at offerings the playing does supersede the Sabbath.—[Targ. Y. Ex. VII, 23 הא some ed., read דָּא.]"], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "5c469bf308d98a02694e2c17", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, עֲכַב 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Jastrow, עֲכַב 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, עֲכַב א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "עֲכַב", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["עֲכַב , Pa. עַכֵּיב ch. same, to detain, prevent, delay; to hesitate; to withhold. Targ. Y. Gen. XXII, 12 (ed. Vien. עֲכִיבְ׳ Pe.). Ib. 10 דנכס לא מְעַכֵּב he who is to slaughter tarries not. Targ. I Kings V, 7 (h. text עדר). Targ. Y. Ex. IV, 25 ע׳ עלוי prevented him. Targ. Y. Lev. XIX, 13 למְעַכְּבָא to retain; a. fr.—B. Bath. 12ᵇ עַכְּבֵיה גביה he detained it (the couple) with him. Zeb. 52ᵃ מְעַכְּבֵי are indispensable. Ber. 2ᵃ כפרה לא מְעַכְּבָא the offering of the sacrifice is no hinderance (to being permitted to eat T’rumah); a. e.
Ithpa. - אִתְעַכֵּב, אִיעַכֵּב to be detained; to tarry. Targ. O. Gen. XIX, 16. Targ. O. Num. XI, 23. Targ. Is. XL, 26 (h. text נעדר); a. fr.—B. Bath. 4ᵃ שדר … ולִיעַכֵּב שתא וכ׳ send a messenger (to Rome), and he will be going one year, and be detained one year &c."], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "5c469bf208d98a02694e2c09", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, עָכַב 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Jastrow, עָכַב 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, עָכַב א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "עָכַב", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["עָכַב (cmp. עָקַב) to be curved; hooked.
Pi. - עִיכֵּב 1) to detain, prevent. Mekh. B’shall. s. 1 ואל תְּעַכֵּב את גאולתנו and delay not our redemption. Ber. 7ᵃ ומי מְעַכֵּב, v. עִיסָה; a. fr.—Esp. to invalidate an act by an omission; to be indispensable (v. עִיכּוּב). Zeb. V, 1 מתנה אחת מהן מְעַכֶּבֶת the omission of one of these manipulations (v. מַתָּנָה) makes the whole act illegal. Ib. אם לא נתן לא ע׳ if he did not pour the blood into the y’sod (יְסוֹד), it does not invalidate the act. Ib. 48ᵃ לעַכֵּב מנין whence do we prove that it is indispensable? (opp. למצוה). Men. IV, 1 התכלת אינה מעכבת את הלבן the absence of the blue thread in the show fringes does not hinder the white thread, i.e. in the absence of the one, the other may do for the ceremony. Ib. הסולת והשמן אינם מְעַכְּבִין … ולא היין מְעַכְּבָן the flour and oil (of the Minḥah) are no hinderance to offering the wine, nor does the wine form a hinderance to them, i.e. the order in which they are offered is immaterial. Ib. המתנות … אינן מְעַכְּבוֹת זו את זו the sprinklings upon the outer altar are no hinderance to one another, i.e. one of them is enough to make the ceremony legal. Ber. 2ᵃ ביאת שמשו מְעַכַּבְתּוֹ מלאכול וכ׳ the sunset of his last day of levitical uncleanness is indispensable for allowing him to eat T’rumah, but the offering of his sacrifice is not; a. v. fr.—Part. pass. מְעוּכָּב; f. מְעוּכֶּבֶת; pl. מְעוּכָּבִים, מְעוּכָּבִין; מְעוּכָּבוֹת. Y. Sot. II, beg. 17ᵈ ומכיון שהוא מע׳ מלשמוח וכ׳ since he is prevented from rejoicing with her (at the sacrifice), it is as if he prevented her from partaking of the sacrifice (by failing to provide for her offering of sanctification). Ib. והוא מעכב מלשמוח (read מְעוּכָּב). Mekh. l. c. כי בגללך אנו מע׳ for we are detained on thy account; a. e. —2) to detain one’s self; to tarry; to wait for. Ex. R. s. 3 סבור אתה שהיה משה מעכב וכ׳ do you think that Moses hesitated (was unwilling) to go? Gen. R. s. 55 על מנת שנאמר לך … ולא תְעַכֵּב even if I tell thee to sacrifice thy son to me, thou wilt not hesitate. Ib. ולא יְעַכֵּב he will not hesitate. Ib. הלואי … ולא אֲעַכֵּב O! that the Lord would appear to me and tell me that I should cut off one of my limbs! I would not hesitate. Tanḥ. Ekeb 6 השכינה מעכבת ישראל וענני כבוד מְעַכְּבִין לך the Divine Presence is waiting, Israel and the clouds of glory are waiting for thee; ib. B’shall. 2; a. fr.
Hithpa. - הִתְעַכֵּב,
Nithpa. - נִתְעַכִּב to be prevented; to be delayed. Y. Pes. VI, 33ᵇ bot. מִתְעַכֵּב מן המצות he is precluded from religious acts. Koh. R. to II, 2 מה טיבו שבני מתעכב what is the cause of my son’s tarrying? Num. R. s. 14 נ׳ לה הענן the cloud of glory tarried for her (Miriam’s) sake; Sot. I, 9 נִתְעַכְּבוּ לה ישראל וכ׳ Israel tarried for her sake seven days; a. fr."], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "5c46a5bd08d98a02694e878f", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, קָא 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Jastrow, קָא 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, קָא א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "קָא", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["קָא, קָ־ (abbrev. of קאם, v. קָאֵים a. קוּם) [he, it stands,] a particle of emphasis, mostly untranslatable. Ber. 2ᵃ מכדי … אימת קא אכלי וכ׳ now, when do the priests eat T’rumah?; מילתא … קא משמע לן the Mishnah (in choosing that definition of the time) wants to teach us something else indirectly; והא קמשמע לן (abbr. קמ\"ל) and it is this, it wants to teach us. Ib. 4ᵇ והא דקא אמרי וכ׳ and the reason why they say &c.; a. v. fr.—V. קָמָא I, a. קָאֵי."], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "5ea154512fb13b41bd437d67", "index_title": "Reshimot Shiurim on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Reshimot Shiurim on Berakhot 2a:156", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Reshimot Shiurim on Berakhot 2a:156", "sourceHeRef": "רשימות שיעורים על ברכות ב׳ א:קנ״ו", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1909, 2011], "commentaryNum": 3.0156, "collectiveTitle": {"en": "Reshimot Shiurim", "he": "רשימות שיעורים"}, "heTitle": "רשימות שיעורים על ברכות", "he": "שם. גמ'. ז\"ל והא קמ\"ל דכפרה לא מעכב כדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא דלימא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא אמר רבה בר רב שילא א\"כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר טהר יומא עכ\"ל.", "heVersionTitle": "Reshimot Shiurim, Berakhot, New York, 2012", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "רשימות שיעורים על מסכת ברכות, תשע\"ב", "text": [], "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "603e09bd80df3f959af79370", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2a:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2a:3", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ א:ג׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 3.0003, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "והוספנו בגמ' עוד זמן אחר לק\"ש של ערבית למי שנאנס ולא קרא עד עמוד השחר שראוי לקראה עד הנץ החמה בתורת עונה, שמאחר שמכל מקום לא נאמר במקרא בעניין ק\"ש לשון יום ולילה אלא לשון שכיבה וקימה והרי עד הנץ החמה זמן שכיבה לקצת בני אדם אנו מקילין על זה דאנוס, והוא שאמרו שם [ח:] ר' שמעון בן יוחאי בשם ר' עקיבא פעמים שאדם קורא את שמע ב' פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בה ידי חובתו באחת בשל יום ובאחת בשל לילה, ופסק ר' יהושע בן לוי הלכה כמותו בשעת הדחק, ר\"ל באנוס, ובלבד שלא יאמר השכיבנו אחר שעלה עמוד השחר ולא מלת השכיבנו לבד אנו אמורים שבטלה אלא על כל הברכה שהרי על אימת מזיקים נתקנה, ואין מזיקין אלא בלילה, וקצת גאונים חולקים לומר שהוא מתחיל בה ותקננו בעצה טובה מלפניך וחותם ואין הדברים נראין:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "60745a9c7f5ffaaa16258082", "index_title": "HaMaor HaKatan on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "HaMaor HaKatan on Berakhot 1a:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "HaMaor HaKatan on Berakhot 1a:2", "sourceHeRef": "המאור הקטן על ברכות א׳ א:ב׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1130, 1170], "commentaryNum": 1.0002, "collectiveTitle": {"en": "HaMaor", "he": "המאור"}, "heTitle": "המאור הקטן על ברכות", "he": "וממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר יומא פירוש שהוא שעת צאת הכוכבים דילמא ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר גברא כלומר שהוא טהור לאכול בתרומה משעת שקיעת החמה. ועל מה דאמרינן מכדי כהנים אימת אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים עלה דייקי' [ממאי] דהאי ובא השמש וטהר היא שעת צאת הכוכבים שמא אינו אלא שעת שקיעת ההמה. ואית דמפרשי לה אברייתא דתניא ביאת שמשו מעכבתו מלאכול ואין כפרתו מעכבתו וגרסי הכי ממאי דביאת שמשו היא ומאי וטהר טהר יומא שא\"א להביא כפרה מבערב דלמא ביאת אורו הוא שהוא לפנות בוקר למחר ומביאין ראיה לדבריהם מדכתיב קומי אורי כי בא אורך שפירושו לדבריהם כי ירח אורך ומאי וטהר טהר גברא כלומר שהביא כפרתו וא\"כ הרי כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה וזאת הגירסא עם פירושיה אינם דברים נכונים כי הראיה שהביאו מן כי בא אורך אינה ראיה ופי' אחר יש למקרא ההוא ועוד במערבא דבעו לה מבעיא ופשטו לה מבריית' אדרבה ממתני' הוו להו למפשטא דקתני מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ואם אית' דכפרה מעכבא לתדומה האי בערבין בשחרין [הוא] ואי מוקמ' למתני' בהנך דלאו מחוסרי כפרה נינהו ברייתא נמי הכי אפשר לאוקמא ולא תפשוט מינה כלל ועוד אמאי לא איפשיטא ממתני' בהדיא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים הלכך מחוורתא גירסא ופירושה כדברי הגאוגי' ז\"ל וכמו שפירשתי. ולענין עונת ק\"ש פסק הרי\"ף ז\"ל משעת צאת הכוכבים ויש מקילין בדבר וסומכין על תלמוד ירושלמי דתניא קרא קודם לכן לא יצא ידי חובתו א\"כ למה קורין אותה בבהכ\"נ לא בשביל לצאת בה ידי חובתה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה ועל זאת סמך רש\"י בפירושו ויש מפרשים זה דברי הירושלמי בענין אחר שלא היו קורין אותה בבהכ\"נ שלא בעונתה בברכות אלא עשאוהו כמו שאנו קורין אשרי קודם תפלת מוסף כך היה מנהגם לקרוא את שמע בכל תפלה שאינה סמוכה אל הברכות ונראה הפירוש הזה מבואר בתלמוד ירושלמי בפרק זה רבי יוסי ורבי אחא נפקין לתעניתא אתא ציבורא בעין מקרא את שמע בתר תלת שעין בעיא רבי אחא ממחי' בידו א\"ל רבי יוסי והלא קראו בעונתה כלום אין קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלת מתוך דברי תורה א\"ל מפני ההדיוטות שלא יהו אומרים בעונתה הם קורין אותה נראה מזה כי עשרים וארבעה ברכות דתעניתא היו מתפללין כעין מוספין והיו קוראין לפנית ק\"ש בלא ברכות כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה ועדיין אין לנו ראיה להקדים ק\"ש קודם זמנה אלא נ\"ל כיון דנפישין פלוגתא דתנאי בהאי מילתא ולא איפסיקא הלכתא בהדיא משום דוחקא דצבורא אם עשאו כאחד מהם מה שעשה עשוי וכדאי הוא אחד מן התנאים הנזכרים (בתנאי זה) בענין הזה לסמוך עליו בשעת הדחק ועיקר קריאת ק\"ש שנית דברי תורה הוא ויש בה להקל כדגרסי' בירושלמי ורבן גמליאל פליג על רבנן ועביד עובדא כוותיה שניה היא שניה לשנון ובכמה דוכתין אשכחן דחשו רבנן לטורח צבור וזמן יציאת הכוכבים במתני' תני לה כלשון רבי אליעזר ובברייתא תני לה כלשון ר' יהושע מיהו יחיד הקורא אותה בביתו שלא באונס שפיר דמי למסמך על שיעורא דמתני כדברי הרי\"ף ז\"ל:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "60ec1e42e735e0a5900c6a3d", "index_title": "Hafla'ah ShebaArakhin on Sefer HeArukh", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Hafla'ah ShebaArakhin on Sefer HeArukh, Letter Alef 185", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Hafla'ah ShebaArakhin on Sefer HeArukh, Letter Alef 185", "sourceHeRef": "הפלאה שבערכין על ספר הערוך, אות האל\"ף קפ״ה", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1840, 1890], "commentaryNum": 185, "collectiveTitle": {"en": "Hafla'ah ShebaArakhin on Sefer HeArukh", "he": "הפלאה שבערכין על ספר הערוך"}, "heTitle": "אות האל\"ף", "he": "אר א' (ברכות ב) ביאת אורו מעכבתו כו' פירוש ממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת אורו הוא כו' כלומר פנה היום ועונה וטהר ליום כו' עכ\"ל וכן כתבו תוס' דף ב': ד\"ה דלמא וכו' והשיגו על פי' רש\"י שפי' באופן אחר ע\"ש:", "heVersionTitle": "Sefer HeArukh, Lublin 1883", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "ספר הערוך, לובלין תרמ\"ג", "text": "", "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "60ec1e42e735e0a5900c6a3e", "index_title": "Sefer HeArukh", "category": "Reference", "type": "", "ref": "Sefer HeArukh, Letter Alef 841", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Sefer HeArukh, Letter Alef 841", "sourceHeRef": "ספר הערוך, אות האל\"ף תתמ״א", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1061, 1101], "commentaryNum": 841, "collectiveTitle": {"en": "Sefer HeArukh", "he": "ספר הערוך"}, "heTitle": "אות האל\"ף", "he": "אר [ליכט] (ברכות ב) ביאת אורו מעכבתו פירוש ממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת אורו ומאי וטהר טהר היום כלומר פנה היום והוא יציאת הכוכבי' ועונ' וטהר ליום ודלמא ביאת שמשו ומאי וטהר טהר גברא ועונה וטהר לגברא ועדיין לא פנה היום:", "heVersionTitle": "Sefer HeArukh, Lublin 1883", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "ספר הערוך, לובלין תרמ\"ג", "text": "", "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703932764cb1365163d9a3a", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:13", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:13", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:י״ג", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0013, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "והא קמ\"ל דכפרה לא מיעכבא. ואין לדקדק ודלמא משנתינו בהני דלאו בני כפרה נינהו מיירי דא\"כ מאי קמ\"ל במה שאמר משעה שהכהנים וה\"ל למימר משעת צ\"ה. ואמנם לדעת התוס' דהערב שמש גופי' יש לספק אם תחלת שקיעה או סוף שקיעה כמבואר בדבריהם בד\"ה דלמא. והא ודאי אי רישא ג\"כ ר\"א א\"כ חזינן דבעינן זמן שכיבה והא ודאי דתחלת שקיעה לאו זמן שכיבה הוא א\"כ קשה מנ\"ל למידק משנתינו דכפרה לא מעכבא ודלמא מיירי בהני דלאו ב\"כ נינהו וקמ\"ל דבא השמש היינו סוף שקיעה ונראה מדתני שהכהנים נכבסים לאכול תרומתן ניתני משעה שנכנסים לאכול בקדשים ושייך בין בכהנים ובין בישראל בשלמים ותודה אלא ודאי דאיירי מהני דבני כפרה ואסירו בקדשים עד למחר שיביאו כפרתן ולכן נקט כהנים ותרומה ומוכח דאין כפרתן מעכבת אכילת תרומה:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703932864cb1365163d9a3c", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:14", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:14", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:י״ד", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0014, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "כדתניא ובא השמש וכו' ואין כפרתן וכו'. קשה למה הביא ברייתא ולא הביא משנה פי\"ד דנגעים וכך ה\"ל למימר כדתנן הערב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים. ונראה דהא ודאי פשיטא לי' דהעריב שמשו מותר תכף בלילה בתרומה אף שאי אפשר להביא כפרתו עד למחר וזו משנה שלימה פי\"ד דנגעים ואמנם כיון דחזינן דיולדת שטובלת תכף לאחר ימי טומאה ואעפ\"כ אסורה בתרומה עד שיעריב שמשה לסוף מ\"ם לזכר ופ' לנקיבה ורש\"י פירש הטעם במס' יבמות ק ע\"ד ע\"ב בד\"ה כיון שמלאו ימי' וכו' דמשעת טבילה לסוף ז' לזכר וי\"ד לנקיבה עד אור הבאת קרבנותיה ליום מחר היא נקראת טבולת יום ארוך דומיא דכל מחוסרי כפרה הנקראים טבולי יום ארוך משעת טבילתו עד הערב שמש דליל הבאת קרבנותיהן למחרת וכו' וא\"כ יש מקום לומר שבעינן דוקא שתוכל להביא למחר כפרתה ולא בזמן לחוד הדבר תלוי כ\"א שיביאו באמת למחר כפרתה וא\"כ אי ליל מ\"א לזכר או פ\"א לנקיבה הוא ליל שבת תהי' אסורה עדיין בתרומה עד ליל מ\"ש וכן אם אין בהמ\"ק כמו בזמן הזה לא תטהר לעולם לתרומה שהרי אין כאן הערב שמש של ליל שלמחרתו תביא כפרתה וממשנתינו שמעינן דשפיר אוכלת ולא בראוי להביא כפרתן הדבר תלוי רק בזמן לחוד דהרי כבר כתבתי דבמשנתינו יש לדקדק למה תני כהנים בתרומתן ולא תני ישראל בקדשים ובהני דלאו ב\"כ ואי משום להשמיענו דכפרה לא מעכבא זה כבר שנינו במשנה בנגעים כקושית התוס' בד\"ה והא קמ\"ל אלא ודאי דמשנתינו בזה\"ז מיירי דליכא קדשי' וקמ\"ל תרומה ואי מהני דלאו בני כפרה א\"כ מאי קמ\"ל אלא מהני דב\"כ ואף דבזמן הזה אי אפשר להביא כפרתן למחר אפ\"ה כיון שכבר הוא הזמן הערב שמש שלהם מתיר ולהכי הביא ברייתא ביאת שמשו מעכבתו ואין כפרתו מעכבתו כלל וכלל שאין שום עיכוב אחר רק הערב שמשו. ובזה מתורץ קושית התוס' בד\"ה והא קמ\"ל ע\"ש בדבריהם. ולפי מ\"ש שמעינן ממשנתינו מה שלא שמענו ממשנה דנגעים:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703932964cb1365163d9a3e", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:28", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:28", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:כ״ח", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0028, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "בד\"ה והא קמ\"ל וכו' וא\"ת והא תנינא חדא זימנא במס' נגעים ומייתי לה בפרק הערל וכו\"י. הנה הרואה ישתומם על דבר זה שהתוס' הביאו דמייתי לה בפרק הערל ואטו מי אלימא האי דהערל ממשנה ערוכה בנגעים וכי המשנה צריכה חיזוק מדברי הגמ' ושם ביבמו' הביאו המשנה לפרש מאיזה מקרא ילפי לה ועיין בדברינו לקמן דף ל\"ה ע\"ב בתוס' ד\"ה דרך טרקסמון ועוד נלע\"ד שהתוס' הקדימו דבר זה להיות הוצעה לדבריהם אח\"כ בדבור הסמוך שהקשו שם על פירוש רש\"י שכתבו ותימא לפירושו דלפרוך אההיא דהערל דהעריב שמשו אוכל בתרומה וכו' מנ\"ל דביאת שמשו הוא וכו והנה שם בדבור ההוא לא היו יכולים להקשות דלפרוך אמתניתן דנגעים חדא דעל מס' נגעים לא סידרו רבינא ורב אשי שום גמרא ועוד דאטו במשנה מפורש הטעם שהוא מקרא דובא השמש אבל שם בפ' הערל הביאו המשנה ומפרשי לה שהלימוד על זה הוא מהך קרא ובא השמש ולכן הקשו שה' לו להקשות שם ששם הוא המקור לפרש משנה דנגעים ולכן הקדימו בדבור זה דמייתי לה בפ' הערל ואמנם כבר כתבתי לעיל לתרץ קושית תוס':", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "59d48529d6e4a939ba16fdef", "index_title": "Torah Temimah on Torah", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Torah Temimah on Torah, Leviticus 22:7:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Torah Temimah on Torah, Leviticus 22:7:1", "sourceHeRef": "תורה תמימה על התורה, ויקרא כ״ב:ז׳:א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1898, 1902], "commentaryNum": 7.0001, "collectiveTitle": {"en": "Torah Temimah on Torah", "he": "תורה תמימה על התורה"}, "heTitle": "ויקרא", "he": "ובא השמש וטהר. תניא, ובא השמש וטהר, ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה .
(ברכות ב' א')\n", "heVersionTitle": "Torah Temimah, Vilna, 1904", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורה תמימה, וילנה תרס\"ד", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695eb8559a61cf7b5ae8cdd4", "index_title": "Sforno on Leviticus", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Sforno on Leviticus 22:7:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Sforno on Leviticus 22:7:1", "sourceHeRef": "ספורנו על ויקרא כ״ב:ז׳:א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": true, "compDate": [1500, 1550], "commentaryNum": 7.0001, "collectiveTitle": {"en": "Sforno on Leviticus", "he": "ספורנו על ויקרא"}, "heTitle": "ספורנו על ויקרא", "he": "כִּי לַחְמוֹ הוּא. וְלֹא יִצְטָרֵךְ לְהַמְתִּין כַּפָּרָתוֹ קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל לַחְמוֹ, כְּאָמְרָם פֶּרֶק קַמָּא דִבְרָכוֹת ״הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה״.", "heVersionTitle": "Vocalized Edition", "heLicense": "", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "כי לחמו הוא, and he need not await his atonement before he may eat what is his regular diet, לחמו. Our sages in Pessachim 35 stated that as soon as the sun has set the priest (who had ritually immersed himself after having contracted ritual impurity) may eat t‘rumah. [he may not yet eat sacrificial meats which are of a higher level of holiness until the following morning as those are not considered his לחמו, regular diet. Ed.]", "versionTitle": "Eliyahu Munk, HaChut Hameshulash", "license": "CC-BY", "versionTitleInHebrew": "החוט המשולש, אליהו מונק"}, {"_id": "695ee82691b3f25f5d0d8e0d", "index_title": "Leviticus", "category": "Tanakh", "type": "", "ref": "Leviticus 22:7", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Leviticus 22:7", "sourceHeRef": "ויקרא כ״ב:ז׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": true, "compDate": [-1400, -400], "commentaryNum": 22.0007, "collectiveTitle": {"en": "Leviticus", "he": "ויקרא"}, "heTitle": "ויקרא", "he": "וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא׃", "heVersionTitle": "Miqra according to the Masorah", "heLicense": "CC-BY-SA", "heVersionTitleInHebrew": "מקרא על פי המסורה", "text": "As soon as the sun sets, he shall be pure; and afterward he may eat of the sacred donations, for they are his food. ", "versionTitle": "THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "695eec66043803e6c919445d", "index_title": "Tosafot on Shabbat", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Tosafot on Shabbat 99a:7:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Tosafot on Shabbat 99a:7:1", "sourceHeRef": "תוספות על שבת צ״ט א:ז׳:א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1150, 1350], "commentaryNum": 7.0001, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot on Shabbat", "he": "תוספות על שבת"}, "heTitle": "תוספות על שבת", "he": "מסייע ליה לר' יוחנן דאמר בור וחולייתה מצטרפין לעשרה - וא\"ת ומה צריך למתני' לאשמעינן הא תנינא חדא זימנא בפרק בתרא דעירובין (ד' צט:) בור ברה\"ר וחולייתו גבוהה י' טפחים חלון שעל גביו ממלאין ממנו בשבת ומוקי רבי יוחנן בגמרא בסמוכה לה וקא משמע לן דבור וחולייתה מצטרפין לעשרה ויש לומר דדרך תנא להשמיענו בקוצר אע\"ג שכבר השמיענו במקום אחר כדאמרינן בריש ברכות (דף ב.) מילתא אגב אורחיה קמ\"ל דהעריב שמשו אוכל בתרומה אע\"ג דמשנה שלימה היא במס' נגעים (פי\"ד מ\"ג) העריב שמשו אוכל בתרומה וכהנה רבות בהש\"ס אי נמי מיתורא דמתניתין שמעינן דמצטרפין לארבעה ולהשתמש על גבה מיירי משום דמנח עליה מידי ומשתמש כדאמרינן בפרק חלון (עירובין דף עח:) ומיירי כשהחוליא גבוה עשרה דבאינה גבוה י' לא מיחייב נוטל ונותן על גבה והשתא אתי שפיר הא דקתני במתניתין גבוהין עשרה והא דנקט נמי על גבן ואי מתניתין להצטרף לעשרה קאמר ואין החוליא גבוה עשרה לא אתי שפיר הא דקתני גבוה עשרה והנותן על גבן נמי אינו חייב כשמניח על גב החוליא כשאינה גבוה עשרה:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695f22ea53ecd6dc3a29b1e9", "index_title": "Tosafot on Menachot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Tosafot on Menachot 93a:11:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Tosafot on Menachot 93a:11:1", "sourceHeRef": "תוספות על מנחות צ״ג א:י״א:א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1150, 1350], "commentaryNum": 11.0001, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot on Menachot", "he": "תוספות על מנחות"}, "heTitle": "תוספות על מנחות", "he": "הכל סומכין. בריש ערכין (דף ב.) אמרי' הכל לאיתויי יורש ותימה הא תנא ליה רישא וכמו כן קשה מהכל ממירין דאמרי' התם בריש תמורה (דף ב.) דהכל לאיתויי יורש ודלא כרבי יהודה וממתני' דלעיל שמעינן לה דאוקימנא דלא כר' יהודה וי\"ל דאורחיה דתנא הכי כיון דלא מייתר ליה בבא בכך רגיל לשנות תיבה אחת אגב אורחיה אע\"ג דתני לה בהדיא בשאר דוכתי כדאשכחן בכתובות בפ' נערה (כתובות דף מח: ושם) דתנן לעולם היא ברשות האב כו' מפרש בגמ' מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה אע\"ג דמשנה ראשונה ואחרונה תנן בפרק אע\"פ (כתובות נז.) וכן בריש יבמות (דף ג.) תנן פוטרות משום דאי תנא אוסרת ה\"א אוסרת לייבם אבל מיחלץ חלצה אע\"ג דהא מילתא שמעינן מכמה מתני' דאפי' חליצה לא בעי כדקתני (שם דף ב.) כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת אלמא דאינך אפי' חליצה לא בעו עוד תנן (שם דף יג:) חלצו בית הלל מכשירין ואי בעיא חליצה אפי' מדרבנן היו פוסלין כדאשכחן בריש החולץ (יבמות לו:) גבי מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה דאם אשת כהן אינה חולצת שלא תיפסל לו ובריש ברכות (דף ב. ושם) נמי אמרינן מילתא אגב אורחיה קמ\"ל העריב שמשו אוכל בתרומה אע\"פ שהיא משנה במסכת נגעים (פי\"ד מ\"ג):", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695f2900f4369929e88739cd", "index_title": "Tosafot on Yevamot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Tosafot on Yevamot 75a:2:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Tosafot on Yevamot 75a:2:1", "sourceHeRef": "תוספות על יבמות ע״ה א:ב׳:א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1150, 1350], "commentaryNum": 2.0001, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot on Yevamot", "he": "תוספות על יבמות"}, "heTitle": "תוספות על יבמות", "he": "דאי מעד אשר יטהר לא ידענא במאי - אי יטהר בטבילה לחודה אי בהערב שמש כתב רחמנא ובא השמש וטהר בתר כי אם רחץ בשרו במים לאורויי דעד אשר יטהר דלעיל בטבילה והערב שמש קאמר ואי כתב רחמנא עד מלאת דהיינו נמי הערב שמש ה\"א דבלא טבילה קאמר דבכולה פרשתא לא כתיב התם טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר דמשמע טבילה כדמפרשי קראי בתריה ואי כתב רחמנא ובא השמש ולא כתב עד מלאת הוה אמינא ה\"מ דלאו בר כפרה וליכא למימר נמי דלכתוב ובא השמש ועד מלאת דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה ואי כתב רחמנא עד אשר יטהר ועד מלאת ולא כתב ובא השמש הוה אמינא דעד אשר יטהר בטבילה לחודה במידי דלאו בר כפרה והערב שמש במידי דבר כפרה כתב רחמנא ובא השמש א\"נ ובא השמש וטהר איצטריך לטהר יומא כדאיתא בריש ברכות (דף ב.):", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695f5a61985e7aba3f25b65e", "index_title": "Sefer Mitzvot Gadol", "category": "Halakhah", "type": "", "ref": "Sefer Mitzvot Gadol, Negative Commandments 257:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Sefer Mitzvot Gadol, Negative Commandments 257:1", "sourceHeRef": "ספר מצוות גדול, לאוין רנ״ז:א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1243, 1247], "commentaryNum": 257.0001, "collectiveTitle": {"en": "Sefer Mitzvot Gadol", "he": "ספר מצוות גדול"}, "he": "כהן (א) טמא אסור לאכול בתרומה בין טמאה בין טהורה שנ' איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל וגו' ודרשינן בפ' הערל (יבמות דף ע\"ד) איזהו קדש שאוכלין כל זרע אהרן בין זכרים בין נקבות הוי אומר אלו תרומות אלא שהאוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים לפיכך לוקה שנ' ושמרו משמרתי ולא ישאו עליו חטא, וטמא שאכל תרומה טמאה אע\"פ שהוא בלאו אינו לוקה ואינו במיתה שהרי אינו קדש לכהן כדדריש בסנהדרין [דף פ\"ג] ומתו בו כי יחללוה פרט לזו שמחוללת ועומדת, אין הטמאין אוכלים בתרומה עד שיעריבו שמשן ויצאו שלשה כוכבים בינונים וזה העת כמו שליש שעה, אחר שקיעת החמה שנ' ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים עד שיטהר הרקיע מן האור כדמפרש בברכו' [דף ב'] כהן טהור שאכל תרומה טמא' אינו לוקה מפני שהיא בעש' שנ' ואחר יאכל מן הקדשים מדבר שהוא בקדושה הוא שיאכל כשיטהר אבל דבר טמא לא יאכל אע\"פ שטהר ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא ביבמות [דף ע\"ג] דורשו מבשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו דווקא פסולי המוקדשי' שנפדו כתב תאכלנו בטומאת עצמו ולא בתרומה, גרסינן בבכורות [דף כ\"ז] אמר שמואל אין תרומת ח\"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצא עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן [עי' שם בתו'] שלא ראה קרי מימיו כו': ", "heVersionTitle": "Munkatch, 1901", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מונקאטש, 1901", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69600378773499168b9619f9", "index_title": "Siftei Chakhamim", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Siftei Chakhamim, Leviticus 11:40:4", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Siftei Chakhamim, Leviticus 11:40:4", "sourceHeRef": "שפתי חכמים, ויקרא י״א:מ׳:ד׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": true, "compDate": [1660, 1680], "commentaryNum": 40.0004, "collectiveTitle": {"en": "Siftei Chakhamim", "he": "שפתי חכמים"}, "heTitle": "ויקרא", "he": "הערב שמש. כבר פירשתי לעיל גבי במים יובא וטמא עד הערב, עיין עליו. וכן פירשתי כאן. הרא\"ם פירש בענין אחר, שפירש אע\"פ שטבל צריך הערב שמש, דאם לא כן ואחר ירחץ במים וטהר מבעי ליה, והערב שמש ר\"ל ביאת שמשו, דהיינו צאת הככבים, דוטהר טהר יומא הוא, דאם לא כן ויטהר מבעי ליה, פ\"ק דברכות. פירש זה בכאן ולא באחריני לפי שזה לא בא ללמד על שיטמאו עד הערב באחריני, אלא ללמד שיעור לנושא ולנוגע, פירוש כי אע\"פ שכתוב בפרשת אמור ובא השמש וטהר, ההוא בשאר טומאות, והאי בנבילת בהמה וכתבי' בהאי ובהאי, עכ\"ל והנראה לי כתבתי ודוק: ", "heVersionTitle": "Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009", "heLicense": "CC-BY", "heVersionTitleInHebrew": "חומש שפתי חכמים, הוצאת מצודה, 2009", "text": "The setting of the sun. I already explained this above regarding (v. 32): “shall be brought [put] into water, and remains unclean until the evening,” and here its explanation is the same. Re’m explains this in another way: Although he immerses [in a mikveh] he needs the setting of the sun, for if not, it should say: “After he washes with water he shall be pure.” “הערב שמש” means the setting of the sun, which is the coming out of the stars, for the expression וטהר (22:7) means the cleansing of the day. Otherwise, it should say ויטהר (Berachos 2b). Rashi explains this here and not in another place [where it says “he is unclean until the evening”] because this verse does not come to teach that he should be impure until the evening [and not seven days] as the others. Rather, it teaches the minimal amount for the one who carries or touches. Meaning, although it says in Parshas Emor (22:7): “ובא השמש וטהר (When the sun sets he is pure),” that is said in regard to the other types of impurity, but this one is for the carcass of an animal. The Torah writes it for both. Up to this point are the words of Re’m, but I wrote what appears [to be correct] in my eyes (Minchas Yehudah). ", "versionTitle": "Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009", "license": "CC-BY", "versionTitleInHebrew": "חומש שפתי חכמים, הוצאת מצודה, 2009"}, {"_id": "6961253189063cbe6da0ea17", "index_title": "Masoret HaTosefta on Chagigah", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Masoret HaTosefta on Chagigah 3:16:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Masoret HaTosefta on Chagigah 3:16:1", "sourceHeRef": "מסורת התוספתא על חגיגה ג׳:ט״ז:א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1949, 1961], "commentaryNum": 16.0001, "collectiveTitle": {"en": "Masoret HaTosefta on Chagigah", "he": "מסורת התוספתא על חגיגה"}, "heTitle": "מסורת התוספתא על חגיגה", "he": "טבול יום וכו'. בבלי הנ\"ל. ועיין תו\"כ אמור פ\"ד ה\"ח, צ\"ו ע\"ד, בבלי ברכות ב' א'. ועיין כלים פ\"א מ\"ה, נגעים פי\"ד מ\"ג, פרה פי\"א מ\"ד. ועיין פרה פ\"ג מ\"ז.", "heVersionTitle": "The Tosefta according to to codex Vienna. Third Augmented Edition, JTS 2001", "heLicense": "CC-BY", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69612743b55513e6d216d47c", "index_title": "Tosefta Kifshutah on Chagigah", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:16:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Tosefta Kifshutah on Chagigah 3:16:1", "sourceHeRef": "תוספתא כפשוטה על חגיגה ג׳:ט״ז:א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1949, 1961], "commentaryNum": 16.0001, "collectiveTitle": {"en": "Tosefta Kifshutah on Chagigah", "he": "תוספתא כפשוטה על חגיגה"}, "heTitle": "תוספתא כפשוטה על חגיגה", "he": "34. טבול יום אסור בתרומה ומותר במעשר ובפרה. בבלי יבמות ע\"ד א' הנ\"ל. ובתו\"כ אמור פ\"ד ה\"ח, צ\"ו ע\"ד, למדוהו מן הכתוב (ויקרא כ\"ב, ז'), והובא בבבלי ברכות ב' א'. ועיין ירושלמי חלה פ\"ג ה\"ז, נ\"ט סע\"ב, סוטה פ\"ה ה\"ב, כ' ע\"א. ומבואר במשנתנו כלים פ\"א מ\"ה ונגעים פי\"ד מ\"ג ופרה פי\"א מ\"ד שהוא אסור בתרומה ומותר במעשר. ועיין תו\"כ אמור רפ\"ד, צ\"ו ע\"ג, בבלי יבמות ע\"ד ב'. ופרה נעשית בטבול יום דווקא, להוציא מדעת הצדוקים שסוברים שהיא נעשית במעורבי שמש, כמבואר במשנת פרה פ\"ג מ\"ז. ולמדוהו מן הכתוב בבבלי יומא מ\"ג ב', יבמות ע\"ג א' וזבחים י\"ז ב'. ובתוספתא פרה פ\"ג ה\"ו שנו שישמעאל בן פאבי רצה להכשיר פרה במעורבי שמש מק\"ו, שהרי מעשר נאכל בטבול יום ותרומה החמורה ממנו נאכלת במעורבי שמש כל שכן פרה שנעשתה במעורבי שמש שהוסיפו עליה קדושה, ונצחוהו חכמים. ועיין ה\"ז וה\"ח שם ובתוספות זבחים י\"ז ב' ד\"ה שרפה ומ\"ש בתס\"ר ח\"ג, עמ' 217 ועמ' 218 (וצ\"ל שם, בסוף שו' 18–19: תוספות חגיגה כ\"א א' ד\"ה האונן). ", "heVersionTitle": "Tosefta Kifshuta. Third Augmented Edition, JTS 2001", "heLicense": "CC-BY", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a0610a8c664c5877a1547a9", "index_title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin 9:6:5", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin 9:6:5", "sourceHeRef": "תוספות יום טוב על משנה סנהדרין ט׳:ו׳:ה׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1613, 1617], "commentaryNum": 6.0005, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin", "he": "תוספות יום טוב על משנה סנהדרין"}, "he": "כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב\"ד וכו'. כלומר להלקות בדין לאו שיש בו חיוב מיתה בידי שמים אלא מוציאין וכו'. ואין ממחין עליהם בכך. הרמב\"ם פ\"ד מהלכות ביאת המקדש. וכתב הר\"ב ומחוייבי מיתה בידי שמים שעל עסקי מקדש וקדשים הם אחד עשר. ואלו הן וכו' קצת נאמר בהם מיתה בפירוש וכו' כדאיתא בגמרא. וז\"ל הרמב\"ם טמא שאכל תרומה הוא שנאמר (ויקרא כ\"ב) ומתו בו כי יחללוהו ונאמר בטבל (שם) לא יחללו את קדשי בני ישראל [את] [אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר. ועיין מ\"ש במשנה א' ב' דפ\"ק דזבחים] וכמו שהחלול האמור בתרומה במיתה. כך חלול האמור בטבל במיתה [ודקדק הר\"ב לכתוב תרומה טהורה דבגמרא ממעטינן טמאה מדכתיב כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ועיין במשנה ב' פי\"ג דזבחים. ובמשנה ג' פי\"א דפרה]. וזר שאכל תרומה. לפי שאחר שאמר ומתו בו כי יחללוהו. אמר וכל זר לא יאכל קדש [וכל פרשתא בתרומה קאי שכתוב ובא השמש [וטהר] ואחר יאכל מן הקדשים. דאיירי בתרומה כמ\"ש בריש ברכות]. וזר ששימש. מבואר שנאמר וזר הקרב יומת. וטמא ששימש. הוא מה שנאמר בטמאים (שם)וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו. וזה החלול כמו הנזכר באמרו ומתו בו כי יחללוהו. [וא\"ת תיפוק לי משום טמא שנכנס למקדש דבכרת [כדתנן בריש כריתות]. וי\"ל כגון שנטמא בפנים ולא שהה כשיעור דתנן בפ\"ב דשבועות. אלא בא בקצרה והפך בצנורא כדאיתא התם בגמרא. תוספות] וטבול יום. מפי הקבלה סמכוהו לזה שאמר הכתוב (שם כ\"א) קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו. ומחוסר בגדים שנאמר בכהנים [שמות כ\"ט] וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה לחקת עולם. בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. אבל כשיחסר מהם דבר הנה הוא כזר. ומחוסר כפורים לפי שנאמר (ויקרא י\"ב) וכפר עליה הכהן וטהרה. מכאן ראיה לפני הבאת כפרה טמאה נקראת. ונתבאר שאין עבודה לטמא. ואם עבד במיתה. ושלא רחוץ ידים ורגלים. מבואר שנאמר (שמות ל') ירחצו מים ולא ימותו. [ושתויי יין שנאמר] יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד (ויקרא י') [ועיין מ\"ג פ\"ג דכריתות] ולא תמותו. [ופרועי ראש] ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו. ע\"כ ל' הרמב\"ם. ואלו י\"א נמנין כך בברייתא בגמרא [דף פ\"ג] ועיין בפירש הר\"ב ספ\"ק דכלים. אבל תמה אני דלחשוב נמי פרומי בגדים ולהוו י\"ב. ומיהו בגמרא אפרועי ראש מייתי לה מדכתיב ביחזקאל [מ\"ד כ'] וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו. וכתיב בתריה ויין לא ישתו. אתקש פרועי ראש לשתויי יין. מה שתויי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה. וכן העתיק הרמב\"ם בחבורו פ\"א מהלכות ביאת המקדש. כהן שגדל שערו אסור ליכנס וכו'. ואם נכנס ועבד חייב מיתה וכו' שנאמר ויין לא ישתו כל כהן וראשם לא יגלחו ופרע וגו'. ע\"כ. וכתב עליו הכ\"מ וא\"ת מה צורך להיקש זה הא מקרא משמע ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו הא אם תפרעו תמותו י\"ל דקרא אפשר לפרשו לרשות. דה\"ק קרא אע\"פ ששאר אבלים שלא קרעו ולא פרעו במיתה. אינכם בכלל חיוב זה. ע\"כ. והשתא אתי שפיר דלא חשיב פרומי בגדים בכלל חייבי מיתה בידי שמים דהא בקרא דיחזקאל לא כתיב. אלא דאכתי קשיא לי דכתב שם הרמב\"ם דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא שנאמר (ויקרא י') ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו. הא אם עבד הוא קרוע בגדים חייב מיתה בידי שמים. ע\"כ. ונ\"ל דאי לאו קרא דיחזקאל ודאי דליכא למילף דלא תמותו לחיוב מיתה אתא אלא לרשות כדברי הכ\"מ. אבל השתא דגלי לן קרא דיחזקאל בפרועי ראש דבמיתה ה\"ה פרומי בגדים נמי דכתיב גביה. וזה שדקדק הרמב\"ם לכתוב דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא וכו'. ולמאי נ\"מ תליין אהדדי. אלא משום דמיחזקאל ילפינן דלא תמותו לחיוב אתא. וא\"כ פרומי בגדים נמי בחיוב מיתה הן. דהא הך דלא תמותו על פרומי בגדים נמי קאי ובהדיא תניא בת\"כ ובגדיכם לא תפרומו ולא תקרעו בגדיכם ולא תמותו. ממשמע לאו אתה שומע הן. ע\"כ. ש\"מ דלחיובא אתא. ומיהו תנא דידן לא מני אלא י\"א. הואיל ופרומי בגדים אין לנו בו מקרא מפורש כמו בפרועי ראש. דהא אע\"ג דביחזקאל כתיב ביה חיוב מיתה. אפשר דאכתי קרא דלא תמותו לרשות אתא. ומשום פרומי בגדים שאינו אלא רשות. ותו אשכחן במתניתין דספ\"ק דכלים דקתני פרועי ראש והוה ליה למתני נמי פרומי בגדים אך עדיין יש להקשות על לשונו שבפירוש המשנה דלא מני אלא י\"א משום דנסיב ליה אליבא דתנא דידן. ואפ\"ה נסיב ליה לקרא דראשיכם לא תפרעו וגו'. שאם נלמד ממנו לחיוב. ודאי דפרימה נמי אית ביה חיובא וכמו שפסק כן בחבורו שיש בו חיוב מיתה ולחשבוה ויהיו י\"ב. וזה צ\"ע: \n", "heVersionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a09d858a2ccbbd5cc9b8b14", "index_title": "Shenei Luchot HaBerit", "category": "Musar", "type": "", "ref": "Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebe'al Peh, Kelal Rabbi 6", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebe'al Peh, Kelal Rabbi 6", "sourceHeRef": "שני לוחות הברית, תורה שבעל פה, כלל רבי ו׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1611, 1631], "commentaryNum": 6, "collectiveTitle": {"en": "Shenei Luchot HaBerit", "he": "שני לוחות הברית"}, "heTitle": "כלל רבי", "he": "דרך התנא בהרבה מקומות לאשמועינן מילתא אגב אורחיה ע\"י רמז ואע\"ג דההיא מילתא מפרש לה בסיפא בהדיא א\"נ משגת שלמה במקום אחר כי הא דריש ברכות דקתני משעה שהכהנים נכנסים לאכול כתרומתן כו' ולא תני בהדיא משעת צאת הכוכבים לאשמועינן אגב אורחיה דכהני אכלי בתרומה בהערב שמש וכפרה לא מיעכבא ואע\"ג דמש' שלימ' היא במסכת נגעים העריב שמשו אוכל בתרומה כ\"כ התוספות שם וכה\"ג בכתובות בפ' נערה (מח, ב) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה ואע\"ג דבהדיא תני לה בפ' אף על פי (כתובות נז, א) זו משנ' ראשונה ב\"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה וכן בריש מציעא ובריש יבמות ואין להקפיד בכך הואיל ולא קתני בבא יתירה בשביל כך ואין אריכות לשון ניחא לי' לתנא לרמוז ולדייק כשימצא מקום לרמוז בו. למדו אותנו התוס' כי דרך התנא לחבר דברים שאינם שוין לג' טעמים הא' משום ששוין בגזירה כמו שמצינוב ריש ביצה שהביא דין שאור בכזית וחמץ בככותבת ואין שם מקומו וכתבו התוספות (ביצה ב, ב, ד\"ה שאור) הטעם משום שהביא התנא ג' דברים גבי י\"ט דב\"ה לחומרא וב\"ש לקולא הב' מפני השוואתם בלשון כמו שמביא בריש ביצה מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים והנה היתר חתוך דלועים הוא מפני שאין בו טורח בי\"ט ואמנם חתוך נבילה אינו אלא משום דלית לי' מוקצה וכתבו התוספות שם (ביצה ב, ב ד\"ה ואת) דהני לה בהדדי משום ששוין בלשון ר\"ל מחתכין. הנ' מפני שהורגל להביא אותן הדברים ביחד כמו שמצינו פרק מי שמתו (ברכות כ, א) דתנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע כו' וחייבין בתפלה כו' ופי' ר\"ת דמיידי בקטן שלא הגיע לחינוך וחייבים דסיפא דקאמר קאי אנשים ועבדים לחוד ואמאי תנא קטנים בהדייהו כיון שאינן שוין אלא מפני שדרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחינוך כמו נשים ועבדים וקטנים פטורים מהסוכה:", "heVersionTitle": "Shenei Luchot HaBrit, based on Amsterdam, 1698 ed. Part III", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "שני לוחות הברית, אמשטרדם תנ\"ח -- ח\"ג", "text": "", "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a0e3ad8007327945d11419a", "index_title": "Meiri on Shabbat", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Meiri on Shabbat 34b:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Meiri on Shabbat 34b:3", "sourceHeRef": "מאירי על שבת ל״ד ב:ג׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 68.0003, "collectiveTitle": {"en": "Meiri on Shabbat", "he": "מאירי על שבת"}, "he": "בין השמשות לר' יוסי הוא רגע הסמוך ליציאת הכוכבים זה נכנס וזה יוצא והלכה כמותו לענין שלא לאכול כהנים שטבלו לטומאתן בתרומה התלויה בהעריב שמשו עד גמר בין השמשות זו והוא נקרא הערב השמש הגמור והוא צאת הכוכבים כמו שביארנו בראשון של ברכות וכן לענין הטבילה אינו צריך לטבול בעוד שהשמש נראה עד שיהא הערב השמש אחר טבילה אלא כל שיטבול קודם צאת הכוכבים דיו ששעת צאת הכוכבים היא הערב שמשו הבא אחר טבילה ולא עוד אלא שהיו מכוונים לאחר טבילתם עד סמוך לאכילתם שמא תארע להם טומאה אחר טבילה ונמצאו טובלים בחנם כמו שביארנו בברכות:", "heVersionTitle": "Meiri on Shas", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a0feb914e56c16ae7adf792", "index_title": "Em LaMikra", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Em LaMikra, Deuteronomy 27:12:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Em LaMikra, Deuteronomy 27:12:2", "sourceHeRef": "אם למקרא, דברים כ״ז:י״ב:ב׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 12.0002, "collectiveTitle": {"en": "Em LaMikra", "he": "אם למקרא"}, "heTitle": "דברים", "he": "אלה יעמדו לברך וגו' על הר גריזים. נפל מחלוקת בין חכמינו ז\"ל ובין חוקרי קדמוניות לדעת איפה מקומם של ב' הרים הללו — כי לדעת יירונימוס וסקאליג'ירו הם אצל יריחו — ולדעת באסנאז ואחרים אתו, הם קרוב לשכם — וכן מחלוקת ישנה היא זאת בין חכמי ישראל ופליגי בפ' אלו נאמרין תניא הלא המה בעבר הירדן מעבר הירדן ואילך (פירוש ברחוק מן הירדן) אחרי דרך מבוא השמש מקום ביאת השמש (שהשמש זורחת שם במזרח וכגון זה הפי' עלה על דעת הגמרא לפרש על ובא השמש וטהר כדאי' בברכות) בארץ הכנעני היושב בערבה אלו הר גריזים והר עיבל שיושבים בהם כותיים, מול הגלגל אצל אלוני מורה זה שכם — ר' אליעזר אומר הלא המה בעבר הירדן סמוך לירדן דאי מעבר לירדן ואילך הא כתיב בעברכם את הירדן תקימו? — אחרי דרך מבוא השמש מקום שקיעת החמה והיינו במערב — בארץ הכנעני והלא בארץ החוי הוא יושב — בערבה, והלא בין הרים וגבעות הם יושבים וכו' כלומר דע\"כ לאו בהר גריזים שבו כותיים דבר הכתוב — ובירוש' דסוטה מפרש דשתי גבשושיות עשו סמוך לירדן ולאחד קראו הר גריזים ולאחד קראו הר עיבל עיין דעת זקנים פ' כי תשא ע\"כ, והשומרונים נתאמצו להחזיק בדעת ראשון לפאר ולרומם הר גריזים שבו מקום עבודתם עד היום הזה ולעשותו הר קדוש ומסוגל לברכה וכן קרא אותו ההוא שמראי בב\"ר פ' פ\"א טורא בריבא, ונשאר זכר מהשתדלות הכותים לעשות הר גריזים שלהם הר אחד עם הר גריזים של משה בדברי חז\"ל (סוטה פ\"ז) אר\"א ברבי יוסי בדבר זה זייפתי ספרי כותים אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום שאתם אומרים אלוני מורה שכם ואף אנו מודים שאלוני מורה שכם אנו למדנוה בגזרה שוה אתם במה למדתוה ועיין רש\"י ז\"ל שפירש ספרי כותיים שיש להם תורה שבכתב ואינם מאמינים בתורה שבעל פה — נראה מפירושו ז\"ל שהבין זייפתם תורתכם שהתורה שלהם מזוייפת לחסרון תורה שבע\"פ, ואין ספק כי פירוש זה דוחק דברי הגמרא ומוציאן חוץ מפשטן, ואם היה רואה רש\"י ז\"ל ספרי תורה של השומרונים לא היה מכניס עצמו במקום צר גדר מזה וגדר מזה, והיה רואה בו בפ' כי תבוא שמוסיפים בו השומרונים שתי תיבות אלה היא שכם אחר אצל אלוני מורה וקורים אלוני מורה היא שכם, וזוהי כוונת רבי אלעזר ברבי יוסי בדבר זה ר\"ל במלות אלו שהוסיפו זייפתי ספרי כותיים עשיתי ספרי תורה שלהם מזוייפים, אמרתי להם זייפתם תורתכם שהוספתם שתי תיבות בס\"ת שלכם ולא העליתם בידכם כלום כי ס\"ת שלנו עומד לנגדכם וגם לקיים היות אלוני מורה שכם לא יגהה מכם מזור כי אנו למדנוה בג\"ש אתם במה למדתוה, וכל הרואה ירגיש כי אין מליצות הגמרא מתיישבים על פשוטן אם לא בפירוש זה.", "heVersionTitle": "Livorno, 1862-1863", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a15a557df3d972a2e7cccaf", "index_title": "Rambam on Mishnah Challah", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Rambam on Mishnah Challah 1:9:5", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Rambam on Mishnah Challah 1:9:5", "sourceHeRef": "רמב\"ם על משנה חלה א׳:ט׳:ה׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1160, 1168], "commentaryNum": 9.0005, "collectiveTitle": {"en": "Rambam on Mishnah Challah", "he": "רמב\"ם על משנה חלה"}, "heTitle": "רמב\"ם על משנה חלה", "he": "והערב שמש. לאמרו הש\"י ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים (ויקרא כ״ב:ז׳) והעיקר אצלנו ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה וכבר בארנו זה בתחלת ברכות: ", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a15dafe5828727d8be32815", "index_title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Menachot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Menachot 9:8:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Menachot 9:8:1", "sourceHeRef": "מלאכת שלמה על משנה מנחות ט׳:ח׳:א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1590, 1620], "commentaryNum": 8.0001, "collectiveTitle": {"en": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Menachot", "he": "מלאכת שלמה על משנה מנחות"}, "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה מנחות", "he": "הכל סומכין. בריש ערכין מפרש לאתויי יורש ודלא כר' יהודה דאמר יורש אינו סומך כדכתבינן לעיל בסמוך. וכתבו תוס' ז\"ל ותימה הא תני ליה רישא וכמו כן קשה מהכל ממירין דאמרינן התם בריש תמורה דהכל לאתויי יורש ודלא כר' יהודה וממתניתין דלעיל שמעינן לה דאוקימנא דלא כר' יהודה וי\"ל דאורחיה דתנא הכי כיון דלא מייתר ליה בבא רגיל לשנות תיבה אחת אגב אורחיה אע\"ג דתני ליה בהדיא בשאר דוכתי כדאשכחן בכתובות בפ' נערה דתנן לעולם היא ברשות האב וכו' ומפרש בגמרא מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה אע\"ג דמשנה ראשונה ואחרונה תנן בפ' אע\"פ וכן בריש יבמות תנן פוטרות משום דאי תני אוסרות ה\"א אוסרות לייבם אבל מיחלץ חלצה אע\"ג דהא מילתא שמעינן מכמה מתני' דאפילו חליצה לא בעיא כדקתני כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת אלמא דאינך אפילו חליצה לא בעו עוד תנן חלצו ב\"ה מכשירין ואי בעיא חליצה אפילו מדרבנן היו פוסלין כדאשכחן בריש החולץ גבי מת בן היבמה בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה דאם אשת כהן היא פי' זה שנתקדשה לו אינה חולצת שלא תפסל לו ובריש ברכות נמי אמרינן מילתא אגב אורחייה קמ\"ל העריב שמשו אוכל בתרומה אע\"פ שהיא משנה במסכת נגעים עכ\"ל ז\"ל: \n", "heVersionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a15fdfe6ae1459976b9aec7", "index_title": "Sforno on Leviticus", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Sforno on Leviticus 14:20:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Sforno on Leviticus 14:20:1", "sourceHeRef": "ספורנו על ויקרא י״ד:כ׳:א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": true, "compDate": [1500, 1550], "commentaryNum": 20.0001, "collectiveTitle": {"en": "Sforno on Leviticus", "he": "ספורנו על ויקרא"}, "heTitle": "ספורנו על ויקרא", "he": "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר. לְקָדָשִׁים וּלְבִיאַת מִקְדָּשׁ, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נגעים יד:ג) הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים.", "heVersionTitle": "Vocalized Edition", "heLicense": "", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "וכפר עליו הכן וטהר, he will have attained a sufficient level of ritual purity to be allowed to partake in sacrificial meats, and entering holy precincts (if he is otherwise qualified to do so). Compare our sages in Negai-im 14,3 that “as soon as he has brought his atonement offering he is free to again partake of sacred foods.” (the portions of the peace-offerings normally consumed by the owners of the animals.)", "versionTitle": "Eliyahu Munk, HaChut Hameshulash", "license": "CC-BY", "versionTitleInHebrew": "החוט המשולש, אליהו מונק"}, {"_id": "6a167054ba03db0b5867c44f", "index_title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Shabbat", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Shabbat 11:2:6", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Shabbat 11:2:6", "sourceHeRef": "מלאכת שלמה על משנה שבת י״א:ב׳:ו׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1590, 1620], "commentaryNum": 2.0006, "collectiveTitle": {"en": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Shabbat", "he": "מלאכת שלמה על משנה שבת"}, "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה שבת", "he": "חולית הבור והסלע וכו'. לשון ר\"ע ז\"ל עד ואשמועי' דבור וחולייתו וכו'. אמר המלקט מדה\"ל למיתני הבור. הסלע ודרך התנא להשמיענו בקוצר אע\"פ שכבר שנה אותו במקום אחר בערובין בור ברה\"ר וחולייתו גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין ממנו בשבת ומוקמינן לה התם בסמוכה לה וקמ\"ל דבור וחולייתו מצטרפי' לעשרה וה\"נ אשכחן בברכות דאמרי' מלתא אגב אורחיה קמ\"ל אע\"ג דמשנה שלימה היא א\"נ מיתורא דמתני' שמעינן דמצטרפין לד' ולהשתמש על גבה מיירי משום דמנח עליה מידי ומשתמש ואתי שפיר דקתני גבוהין ונקט נמי על גבן תוס' ז\"ל ועיין במ\"ש ז\"ל בפ' חלון (עירובין דף ע\"ח) והביאוה הם ז\"ל בפ\"ק דסוכה דף ד' ובפ\"ק דסנהדרין דף ט\"ז: \n", "heVersionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a18a3f08a6a51f95dd51ce4", "index_title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings 7:2:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings 7:2:1", "sourceHeRef": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תרומות ז׳:ב׳:א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1545, 1575], "commentaryNum": 2.0001, "collectiveTitle": {"en": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings", "he": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תרומות"}, "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תרומות", "he": "אין הטמאים אוכלים בתרומה וכו'. בריש ברכות וסוף נגעים ופרק קמא דכלים וכתב סמ\"ג אין הטמאים אוכלים בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו ג' כוכבים בינונים וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה: \n\n", "heVersionTitle": "Torat Emet 363", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a1925acfbd42fe9d1dfb6d0", "index_title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy 11:2:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy 11:2:1", "sourceHeRef": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת י״א:ב׳:א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1675, 1715], "commentaryNum": 2.0001, "collectiveTitle": {"en": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy", "he": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת"}, "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת", "he": "והרי הוא ככל טבולי יום וכו'. תנן בפי\"ד דנגעים מ\"ג טבול יום אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים נמצאו שלש טהרות במצורע ושלש טהרות ביולדת ע\"כ. והנה ג' חילוקי דינים הללו אמרינן בפרק הערל עלה ע\"ד דתלתא קראי כתיבי תרי בפרשת אמור לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וכתיב בפרשת תזריע וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים ובגמרא הקשו דמנ\"ל דקרא דאם רחץ בשרו במים דמיירי במעשר אימא דמיירי בתרומה וקרא דובא השמש מיירי במעשר ותירצו בגמרא דמסתמא יש להחמיר בתרומה שכן יש בה מיתה משא\"כ במעשר ומש\"ה מוקמינן לקרא דאם רחץ במעשר וקרא דובא השמש בתרומה ורבא תירץ דבלאו ה\"ט ע\"כ קרא דאם רחץ לא מיירי כי אם במעשר מדכתיב ברישא דקרא נפש אשר תגע בו איזהו דבר ששוה בכל נפש הוי אומר זה מעשר וכיון דהאי קרא מיירי במעשר ע\"כ קרא דובא השמש מיירי בתרומה והקשו בגמרא דאימא הא דכתיב ובא השמש וטהר דסגי בהערב שמש לתרומה היכא דלאו בר כפרה הוא דהא קרא בזב בעל ב' ראיות ובמצורע מוסגר דומיא דטמא נפש איירי דלאו בני כפרה נינהו אבל היכא דבר כפרה הוא עד דמייתי כפרה אף בתרומה וא\"כ קרא דובא השמש מיירי בין התרומה בין בקדשים משום דמיירי היכא דלאו בני כפרה נינהו וקרא דוכפר עליה הכהן מיירי נמי בין בתרומה בין בקדשים משום דהתם מיירי בהנהו דבני כפרה נינהו ואם כן מנ\"ל לחלק בין תרומה לקדשים ותירץ אביי דתרי קראי כתיבי ביולדת דבת כפרה היא כתיב עד מלאת ימי טהרה כיון שמלא ימי טהרה וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד כאן לתרומה כאן לקדשים ופריך ואיפוך דקדשים אף דבני כפרה נינהו סגי להו בהערב שמש אבל תרומה היכא דבני כפרה נינהו לא סגי להו בהערב שמש וכפרתה מעכבתה מלאכול בתרומה. ומשני דמסתברא להחמיר בקדשים מתרומה שכן מצינו חומרות יתירות בקדשים מבתרומה ומש\"ה מוקמינן לקרא דוכפר עליה הכהן בקדשים וקרא דעד מלאת ימי טהרה בתרומה ורבא אמר בלאו ה\"ט נמי לא מצית אמרת דלקדשים בהערב שמש סגי דכיון דכתיב וכפר עליה הכהן מכלל דעד השתא טמאה היא ואי ס\"ד קרא קמא בקדשים הוא איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וא\"כ ע\"כ דקרא דוכפר בקדשים מיירי דכפרתו מעכבתו מלאכול בקדשים וקרא דעד מלאת בתרומה ואשמעינן קרא דאף שהיא בת כפרה אין כפרתה מעכבתה מלאכול בתרומה. וא\"ת אמאי לא הקשו מעיקרא ואיפוך גבי תרומה וקדשים כמו שהקשו גבי מעשר ותרומה אלא שהמתינו להקשות קושיא זו לאחר שאמר אביי תרי קראי כתיבי ביולדת וי\"ל דלעולם קרא דובא השמש וטהר ע\"כ בתרומה מיירי דהא כתיב כי לחמו הוא וסתם לחם הוי תרומה דומיא דהם יאכלו בלחמו. ועוד דכיון דקרא דלעיל מיניה דכתיב כי אם רחץ מוקמינן ליה במעשר מסתברא דקרא דבתריה מיירי בתרומה דהוי דומיא דמעשר אך בקראי דיולדת פריך שפיר ואיפוך ולעולם דקרא דובא השמש מיירי בתרומה אלא דמיירי היכא דלאו בר כפרה וה\"ה לקדשים וקרא דוכפר עליה הכהן מיירי דוקא בתרומה וכן קרא דעד מלאת מיירי דוקא בקדשים. תו אמרינן בגמרא ותלתא קראי בתרומה ל\"ל והם בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ואמרינן דבתרומה משתעי קרא דהיינו השוה בזרעו של אהרן וקרא דובא השמש וטהר וקרא דעד מלאת ימי טהרה. ומשני דצריכי דאי כתב רחמנא עד אשר יטהר לא הוה ידענא במאי יטהר אי בטבילה לחודה או בהערב שמש כתב רחמנא ובא השמש וטהר ללמדנו דקרא דעד אשר יטהר הטהרה היא הערב שמש ואי כתב רחמנא הכי ולא כתב קרא דעד מלאת הו\"א ה\"מ דסגי בהערב שמש היכא דלאו בר כפרה אבל היכא דבר כפרה אימא דכפרתו מעכבתו לתרומה קמ\"ל עד מלאת ימי טהרה דאפילו במילתא דאיכא כפרה בהערב שמש סגי. וכ\"ת ולכתוב רחמנא עד מלאת ותו לא ואנא אמינא ומה במלתא דאית בה כפרה סגי בהערב שמש במלתא דליכא כפרה לכ\"ש אי כתב עד מלאת הו\"א אפי' בלא טבילה דבכולה פרשתא לא כתיב טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר דמשמע טבילה כדמפרשי קראי דבתריה. והתוספות כתבו וליכא למימר דלכתוב ובא השמש ועד מלאת דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה. ונראה דהתוספות אזלי כפי התירוץ הראשון שכתבו בד\"ה והכתיב דדרשא דבכל קדש דמרבינן בה תרומה מודה בה רבי ישמעאל וא\"כ הא איכא אזהרה גבי תרומה אלא דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה. אבל כפי מ\"ש בשם ה\"ר אפרים דדרשא זו לא אתיא כי אם אליבא דתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל אבל לרבי ישמעאל דריש לקרא דבכל קדש או כר\"ל או כר\"י וא\"כ לית לן אזהרה לאכילת תרומה כי אם מקרא דעד אשר יטהר וא\"כ לא היו צריכין התוספות לומר דאיצטריך לאזהרה דלאו בר כפרה דת\"ל דליכא אזהרה זולת פסוק זה. ואפשר דתוספות מלתא פסיקתא נקטו דאפילו את\"ל דקרא דבכל קדש הוא אזהרה לאכילת תרומה איצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה וא\"ת אמאי לא כתבו דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דזב דלא גמיר מיולדת משום דמרובה טומאתה כי היכי דלא גמיר יולדת מזב לרבי ישמעאל משום דלא הותר מכללו. וי\"ל דהתוס' רצו לומר טעם כולל כדי ליישב גם לסברת ה\"ר אפרים א\"נ דכבר כתבנו לקמן דכפי תירוץ ראשון נהי דיולדת לא גמיר מזב זב מיהא גמיר מיולדת ובהך מילתא פליג רבי ישמעאל עם התנא וכבר הכרחנו זה מסוגיית ההלכה יע\"ש. עוד כתבו התוספות ואי כתב רחמנא עד אשר יטהר ועד מלאת ולא כתב ובא השמש הו\"א דעד אשר יטהר בטבילה לחודה בזב דלאו בר כפרה והערב שמש במידי דבר כפרה כתב רחמנא ובא השמש א\"נ ובא השמש וטהר איצטריך לטהר יומא כדאיתא בריש ברכות ע\"כ. ולפ\"ז אני תמיה בסוגיית הגמרא כשצדדו ואי כתב רחמנא עד מלאת כו' דע\"כ צד זה הוא דלכתוב רחמנא עד מלאת ותו לא דאי אמרת דקושיית הגמרא אינה אלא דלא יכתוב רחמנא עד אשר יטהר לא תירצו לזה כלל דהא אי כתב רחמנא ובא השמש שוב לא הוה ס\"ד דקרא דעד מלאת מיירי אפילו בלא טבילה וכיון שכן קושיית הגמרא דלא לכתוב כי אם עד מלאת לימא דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה ובתירוץ זה היה מעלה ארוכה גם לקושיית התוס' דלכתוב עד מלאת ובא השמש אבל לתירוץ הגמרא תיקשי מה שהקשו התוספות דלכתוב עד מלאת ובא השמש וכיון דע\"כ צריכין אנו לומר מכח קושיא זו דקרא דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה א\"כ אמאי לא תירצו זה בגמרא. סוף דבר טעם זה דה\"א בלא טבילה לא ידעתי לאיזה תכלית נאמר דמשמע דאי הוה כתיב טבילה בפרשה דיולדת לא הוו צריכי הני תלת קראי ולפי הנראה מדברי התוספות אף אי הוה כתיב טבילה ביולדת הני תלת קראי מיצרך צריכי. והנראה אצלי בזה דדוקא היכא דכתיבי תרי קראי ובא השמש למלתא דלית ביה כפרה ועד מלאת למלתא דאית ביה כפרה איצטריך עד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה משום דלא יליף אזהרתיה מטבול יום דאית ביה כפרה דהא לא יליף מיניה דהא קרא אחרינא כתיב ביה דהיינו ובא השמש אבל לפי קושיית הגמרא דפריך ולכתוב עד מלאת ותו לא והוה גמיר מלתא דלית ביה כפרה ממלתא דאית ביה כפרה תו לא צריך קרא לאזהרה דטבול יום דלית ביה כפרה דהא ממקום דגמר איסורא גמיר אזהרה ומש\"ה איצטריכו בגמרא לומר דה\"א אפילו בלא טבילה וא\"ת אכתי תיקשי דאי כתב רחמנא עד מלאת הו\"א דמלתא דאית ביה כפרה בעי הערב שמש אבל מלתא דלית ביה כפרה בטבילה לחודה סגי ולהכי כתב רחמנא ובא השמש וכיון דכתב ובא השמש איצטריך למימר עד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה הא לא קשיא משום דע\"כ לא אמרינן דהיינו אומרים דמלתא דלאו בר כפרה הוא דבטבילה לחודה סגי אלא אי הוה כתיב עד אשר יטהר ולא היינו למדים מלתא דלית ביה כפרה ממלתא דאית ביה כפרה והיינו אומרים דקרא דעד אשר יטהר איצטריך למלתא דלית ביה כפרה דבטבילה לחודה סגי אבל אי לא הוה כתיב עד אשר יטהר והיינו למדים מלתא דלית ביה כפרה מיולדת דכתיב בה עד מלאת מנא לן לחלק בין מלתא דאית ביה כפרה למלתא דלית ביה כפרה להקל ולומר דאי לית ביה כפרה בטבילה לחודיה סגי. הכלל העולה דאי הוה כתיב טבילה גבי עד מלאת לא הוו צריכי לא קרא דעד אשר יטהר ולא קרא דובא השמש משום דמקרא דעד מלאת היינו למדים דכל טבול יום אסור בתרומה עד שיעריב שמשו ולא היינו מחלקים בין טבול יום דאית ביה כפרה לטבול יום דלית ביה כפרה והיינו למדים האזהרה ממקום שהיינו למדים האיסור אבל השתא דלא כתיב טבילה התם הו\"א אפילו בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר לומר דבעי טבילה והשתא דכתב רחמנא עד אשר יטהר איצטריך לומר ובא השמש דלא נימא דקרא דעד אשר יטהר אתא לומר דמלתא דלית בה כפרה בטבילה לחודה סגי. וכ\"ת לכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת הו\"א דטבול יום דלית ביה כפרה איסורא איכא אזהרה ליכא כתב רחמנא עד אשר יטהר לאזהרה. ומיהו כל זה ניחא לתירוץ ראשון של תוספות אבל לפי תירוצם השני שכתבו דובא השמש איצטריך לטהר יומא א\"כ א\"נ הוה כתיב טבילה בפרשה דיולדת הא איצטריך קרא דעד אשר יטהר כיון דע\"כ איצטריך קרא דובא השמש לטהר יומא וכיון דכתיב ובא השמש איצטריך עד אשר יטהר לאזהרה דהא לפי תירוץ זה נמי מוכרחים אנו לומר דקרא דעד אשר יטהר אתא לאזהרה דאי לא תיקשי דלכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת ימי טהרה אלא ודאי דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה. וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דאמאי לא אמרו בגמרא דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה משום קרא דובא השמש כיון דלפי האמת מוכרחים אנו לומר תירוץ זה דאי לא תיקשי דלכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת. עוד יש לדקדק בתחילת דברי התוס' ששינו את הסדר האמור בגמרא דבגמרא בתחילה נתנו טעם לקרא דעד אשר יטהר ואח\"כ לקרא דובא השמש ואח\"כ לקרא דעד מלאת והתוספות בתחילה נתנו טעם לקרא דעד אשר יטהר ואח\"כ לקרא דעד מלאת ואח\"כ לקרא דובא השמש. ודע דהא דאמרינן דתלתא קראי כתיבי גבי תרומה הוא אליבא דתנא דבי רבי ישמעאל דס\"ל דקרא דאיש איש בתרומה הוא דהוא דבר השוה בזרעו של אהרן וקרא דעד אשר יטהר הוא עד שיעריב שמשו אבל לתנא דפליג אתנא דבי רבי ישמעאל דס\"ל דבזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר וקרא דעד אשר יטהר עד דמייתי כפרה הוא א\"כ ליכא גבי תרומה כי אם תרי קראי דהיינו ובא השמש ועד מלאת וא\"כ כפי תנא זה אין לנו אזהרה לטבול יום דלית ביה כפרה ולהך תנא דפליג עליה דרבי ישמעאל איכא תרי קראי בקדשים חדא עד אשר יטהר ואידך וכפר עליה הכהן וטהרה ואמרינן בגמרא דצריכי דאי כתב רחמנא ביולדת משום דמרובה טומאתה ומש\"ה בעי כפרה לטהרה אבל בזב אימא דבהערב שמש סגי ואי כתב בזב משום דלא הותר מכללו אבל יולדת דהותרה מכללה אימא לא קמ\"ל וא\"ת היכי תיסק אדעתין דלכתוב קרא גבי זב והא מעד אשר יטהר לא הוה ידענא במאי וכדאמרינן לעיל אליבא דרבי ישמעאל דמוקי לקרא דעד אשר יטהר בתרומה וי\"ל דשאני הכא דמוקי לקרא בגמר טהרה דהיינו הבאת כפרתו:
תנן בפרק אלו הן הלוקין (דף י\"ג) דטמא שאכל את הקדש הוא בכלל הלוקין ונחלקו ר\"י ור\"ל באזהרה זו מנין דר\"ל אומר מדכתיב בכל קדש לא תגע ור\"י אומר מג\"ש דטומאה טומאה ואמרינן דר\"י לא אמר כר\"ל משום דס\"ל דקרא דבכל קדש הוא אזהרה לתרומה ור\"ל אזהרה לתרומה נפקא ליה מאיש איש מזרע אהרן ור\"י ס\"ל דקרא דאיש איש הוא לאכילה וקרא דבכל קדש הוא לנגיעה דתרומה ומש\"ה איצטריך ג\"ש דטומאה טומאה לאזהרה דטמא שאכל את הקדש ופריך בגמרא לר\"ל דמוקי לקרא דבכל קדש לאזהרה דטמא שאכל את הקדש דהא איתמר טמא שנגע בקדש ר\"ל אמר לוקה בכל קדש לא תגע ור\"י אמר אינו לוקה ההוא אזהרה לתרומה וא\"כ לר\"ל דאמר דלוקה אלמא דקרא אתי לאזהרה דטמא שנגע בקדש וא\"כ היכי קאמר דאתי להזהיר טמא שאכל בקדש ותירצו דתרתי יליף ר\"ל מקרא דבכל קדש דמדסמיך ליה ואל המקדש לא תבוא ע\"כ האי בכל קדש לא תגע הוא לא תאכל שהוא דבר שיש בו נטילת נשמה דומיא דמקדש ומדאפקיה רחמנא לאכילה בלשון נגיעה שמעינן אזהרה לטמא שנגע בקדש תו פריך בגמרא לריש לקיש דהא לר\"ל מיבעי ליה קרא דבכל קדש לטמא שאכל בשר קדש קודם זריקה דאיתמר טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים ר\"ל אמר לוקה בכל קדש לא תגע לא שנא לפני זריקה לא שנא לאחר זריקה ר\"י אמר אינו לוקה לטעמיה דאמר קרא טומאתו טומאתו וכי כתיב טומאתו לאחר זריקה הוא דכתיב וא\"כ לר\"ל איצטריך קרא ללאו דטמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים וא\"כ היכי קאמר דאיצטריך קרא לאזהרה דמיתה דטמא שאכל את הקדש ותירצו דהא דטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה מרבויא דבכל נפקא ולעולם דעיקר קרא אתא לאזהרה דמיתה דטמא שאכל את הקדש. העולה מסוגיא זו דבין לר\"י ובין לר\"ל אזהרה דטמא שאכל את התרומה נפקא מקרא דאיש איש מזרע אהרן וגו' ואליבא דכ\"ע האי קרא מיירי בתרומה שהוא דבר השוה בזרעו של אהרן אך בקרא דבכל קדש נחלקו ר\"ל ור\"י דלר\"ל האי קרא הוא לאזהרה דטמא שאכל את הקדש ונפקא לן מהאי קרא לאו לנוגע בשר קודש כשהוא טמא וכן נפקא לן לאו לטמא שאכל בשר קדש קודם זריקת דמים ולר\"י האי קרא אתא להזהיר על הטמא שנגע בתרומה אבל טמא שנגע בקדש לית ליה מהאי קרא וכן לר\"י האוכל קודם זריקה כשהוא טמא אינו לוקה וכן לר\"ל לית ליה אזהרה לטמא שנגע בתרומה ואמרינן תו התם תניא כוותיה דר\"ל בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל אתה אומר אזהרה לאוכל או אינו אלא אזהרה לנוגע ת\"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף כל דבר שיש בו נטילת נשמה ואי בנגיעה מי איכא נטילת נשמה אלא באכילה ויש להסתפק אי ברייתא זו דאתיא כר\"ל דמוקי לקרא דבכל קדש לאזהרה לטמא שאכל את הקדש אי ס\"ל כר\"ל בכל פרטיו דטמא שנגע בקדש לוקה מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה וכן טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים דלוקה מרבויא דכל דדוקא לר\"י דמוקי להאי קרא בטמא שלא יגע בתרומה ל\"ל הני פרטי דר\"ל אבל לתנא דברייתא דמוקי לקרא לאזהרה דטמא שאכל בשר קדש הוא הדין דאית ליה כל מאי דאית ליה לר\"ל או דילמא דאפשר דתנא דברייתא אף דאית ליה דקרא בטמא שנגע את הקדש משתעי מ\"מ אפשר דלא דרש מדאפקיה בלשון נוגע וכן לא דרש בכל לרבויא ואת\"ל דדרש מדאפקיה בלשון נוגע אפשר דרבויא דבכל דרש ליה לרבות את התרומה לנוגע וכדאיתא בריש פ\"ק דשבועות עלה ו' ובפרק הערל עלה ע\"ה ובפרק הערל גרסינן במים יובא וטמא עד הערב למה לי לנגיעה דתניא וטמא יכול לכל ת\"ל וטהר הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה ואיפוך אנא מסתברא כי היכי דחמיר אכילה דתרומה מאכילה דמעשר ה\"נ חמירא נגיעה דתרומה מנגיעה דמעשר ואי בעית אימא נגיעה דתרומה מהכא נפקא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה והאי דאפקיה בלשון נגיעה הכי קאמר נגיעה כאכילה והתוספות תמהו על סוגיא הלזו דכיון דמקרא דבכל נפקא נגיעה דתרומה א\"כ במים יובא למה לי ותו דמסוגיא דפרק אלו הן הלוקין מוכח דהך ברייתא מוקי להאי קרא דבכל קדש בקדשים דמייתי מיניה סייעתא לר\"ל ותירצו דהכא נמי בקדשים מיירי ואתא לשנויי דלא נימא ואיפוך אנא דכי היכי דגבי קדש החמיר בנגיעה כאכילה הכי נמי גבי תרומה ע\"כ וא\"ת אליבא דר\"י דמוקי להאי קרא בנגיעת תרומה אם כן במים יובא למה לי וי\"ל דר\"י מוקי לקרא דבמים יובא וטהר חד למעשר וחד לקדשים וא\"ת כפי הברייתא דפ\"ק דשבועות דמוקי להאי קרא בקדשים ודרש רבוייא דבכל קדש לרבות התרומה א\"כ קרא דבמים יובא ל\"ל דהא מקרא דנפיק נגיעת קדשים נפיק מיניה נגיעה דתרומה דהא קרא בתרווייהו משתעי וי\"ל דס\"ד דרבוייא דבכל לא אתא אלא למשמעותיה דקרא דהיינו אכילה דבה משתעי קרא דומיא דמקדש אבל לנגיעה דאתיא מדרשא מדאפקיה קרא בלשון נגיעה אפשר דלא קאי ריבוייא עלה קמ\"ל במים יובא דאף נגיעה דתרומה כאכילה. ודע שהתוס' הקשו עלה דברייתא דמוקי לקרא דבכל קדש באכילה ודרש רבוייא דבכל לרבות התרומה דלמה לי רבוייא לתרומה תיפוק ליה מאיש איש מזרע אהרן וכי תימא דדרש רבוייא לנגיעה דתרומה הא ליתא דא\"כ קרא דבמים יובא למה לי דהא כתיב בכל קדש וע\"כ לנגיעת תרומה אתי דאי לאכילה למה לי תיפוק ליה מקרא דאיש איש וכן נראה מן הסוגיא דלמאן דדריש בכל לרבות את התרומה רבוייא איצטריך לאכילה דמותיב מהאי ברייתא לרב שישא בריה דרב אידי דקאמר מי מצית אמרת תרומה כתיבא הכא והתניא כו' ועל זה הקשה רבא ולא והכתיב בכל קדש לא תגע לרבות התרומה ואי אמרת דרבוייא דבכל הוא לנגיעה הא גיורת ושפחה בנות מגע נינהו ותירצו התוס' דאיצטריך למיכתב גבי יולדת משום דהותר מכללו וכדאמרינן גבי קדשים דאיצטריכו תרי קראי חד גבי זב וחד גבי יולדת עוד הקשו דהך ברייתא לא אתיא לא כר\"ל ולא כר\"י משום דרי\"ל דמוקי להאי קרא באכילה דרש רבוייא דבכל לאוכל לפני זריקה ולא לתרומה משום דנפקא ליה מקרא דאיש איש ור\"י מוקי להאי קרא בנגיעת תרומה ותירץ ה\"ר אפרים דהכא דמוקי לה אזהרה לאוכל תרומה היינו למאן דמוקי דקרא דאיש איש מזרע אהרן בזב בעל שלש ראיות ועד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ולקדש וא\"כ אזהרה לאוכל תרומה לא נפיק אלא מהכא ואע\"ג דהכא פריך למאן דמוקי ההוא קרא בזב בעל ב' ראיות מ\"מ פריך שפיר דהא איכא מאן דמוקי לה בתרומה אע\"ג דגיורת ושפחה לאו בנות מיכל תרומה נינהו ע\"כ. ואני תמיה דהא למאן דמוקי קרא דאיש איש בזב בעל שלש ראיות א\"כ אזהרה דטמא שאכל את הקדש נפקא ליה מהאי קרא וא\"כ בכל קדש לא תגע למה לי דהא ע\"כ קרא באכילה מיירי דומיא דמקדש וליכא למימר דכוליה קרא לתרומה אתי דהא מדקאמר לרבות התרומה משמע דמלת בכל הוא דדריש כבר הקשו זה בגמרא ותירצו דאיצטריכו תרי קראי חד גבי זב וחד גבי יולדת נמצא דשלש מחלוקות יש בדבר דאליבא דמאן דמוקי קרא דאיש איש בזב בעל שתי ראיות נחלקו ר\"ל ור\"י בקרא דבכל קדש דלר\"ל האי קרא הוא אזהרה לטמא שאכל את הקדש ומדאפקיה בלשון נגיעה למדנו אזהרה לטמא שנגע בקדש ורבוייא דכל הוא לאוכל לפני זריקה ונגיעה דתרומה נפקא ליה מקרא דבמים יובא ולר\"י קרא דבכל קדש הוא לנגיעת תרומה ואליבא דמאן דמוקי לקרא דאיש איש בזב בעל שלש ראיות ואזהרה דטמא שאכל את הקדש נפקא לן מקרא דאיש איש וכן קרא דבכל קדש הוא לאזהרה דטמא שאכל את הקדש ואיצטריכו תרי קראי חד בזב וחד ביולדת ורבוייא דכל הוא לרבות התרומה כלומר לאזהרה דטמא שאכל התרומה: ויש לחקור בסוגיא זו דאליבא דר\"ל דמוקי לקרא דבכל קדש לאזהרת טמא שאכל את הקדש ורבוייא דבכל הוא לאוכל קודם זריקה א\"כ מנא לן דבתרומה סגי בהערב שמש היכא דבר כפרה הוא אי משום דכתיב ובא השמש אימא ה\"מ היכא דלאו בר כפרה הוא אבל היכא דבר כפרה הוא עד דמייתי כפרה דהא ליכא למימר משום דכתיב עד מלאת דהא האי קרא לר\"ל מיירי בקדש וכן לר\"י דמוקי האי קרא בנגיעת תרומה אכתי תיקשי אכילה מנא לן דסגי בהערב שמש דהא לר\"י קרא לא מיירי כלל באכילה וכדמוכח מדברי התוספות וכן נראה מן הסוגיא דפרק אלו הן הלוקין דאמרינן תניא כוותיה דר\"ל מדמוקי לקרא באכילה שיש בו נטילת נשמה דומיא דקדש ואי לר\"י נמי מיירי קרא באכילת תרומה ברייתא לא הוי תיובתיה דהא גבי תרומה נמי איכא נטילת נשמה שהרי הוא חייב מיתה בידי שמים וכ\"ת דיליף אכילה מנגיעה דכי היכי דלנגיעה סגי בהערב שמש אף דבר כפרה הוא ה\"נ לאכילה הא ליתא דהא פשיטא דנגיעה קיל מאכילה וליכא למיגמר אכילה מנגיעה. וע\"ק דמסוגיא הלזו דפרק הערל מוכח דאף למאן דמוקי לקרא דאיש איש בזב בעל שתי ראיות וקרא אתי לאזהרת אכילת תרומה אפ\"ה מוקי לקרא דעד מלאת בתרומה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דבין לר\"ל ובין לר\"י קרא דעד מלאת לאו באכילת תרומה משתעי. ותו קשה לר\"ל דהיכי ס\"ד דקרא דבכל קדש מיירי דוקא בקדש דהא כתיב עד מלאת ימי טהרה ולקדשים כפרתה מעכבתה וכדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה. ותו קשה דאמאי המתינו התוספות להקשות קושייתם עלה דהך לרבות את התרומה דהא מעיקרא שאמרו תרי קראי כתיבי ביולדת כו' היה להם להקשות דהיכי ס\"ד לומר דקרא דעד מלאת מיירי בתרומה דהא הך דרשא לא אתיא לא כר\"ל ולא כר\"י. והנראה אצלי בכל זה דאליבא דכ\"ע האי קרא דעד מלאת דהוא פסוק יתר כמ\"ש התוספות בד\"ה ימי בתרומה משתעי דמשמעותו דקרא הוא כיון שמלאו ימי טהרה וזה א\"א לומר כי אם בתרומה דבקדשים כתיב וכפר עליה הכהן וטהרה דמהכרח זה כתבו התוספות פרק אלו הן הלוקין דמוקי ר\"י להאי קרא בתרומה ומיהו ע\"כ בין למר ובין למר קרא דעד מלאת לא קאי למאי דסמיך ליה דהא כתיב ואל המקדש לא תבא עד מלאת ולביאת מקדש פשיטא דמחוסר כפורים אסור מן התורה בביאת מקדש וכמ\"ש רבינו בפ\"ג מהלכות ביאת מקדש דין ז' וכ\"ש לסברת הראב\"ד דס\"ל דמחוסר כפורים אית ביה כרת. וא\"כ ע\"כ האי קרא דעד מלאת מלתא באפי נפשיה הוא ומידרש לאכילת תרומה אליבא דכ\"ע ללמדנו דאע\"ג דבר כפרה הוא בהערב שמש סגי אלא דברישא דקרא נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש דלרבי יוחנן קרא דבכל קדש מוקי לה בנגיעת תרומה ולא בנגיעה דקדש משום דכתיב בתריה עד מלאת ואי כוליה קרא לא מיירי כי אם בקדשים לא יצדק לומר עד מלאת דאהיכא קאי קרא דקאמר עד מלאת ולעולם דמודה דקרא דעד מלאת מיירי באכילת תרומה משום יתורא דקרא ור\"ל ס\"ל דכי היכי דעד מלאת לא קאי למאי דסמיך ליה דהיינו ואל המקדש לא תבא הכי נמי לא קאי אל בכל קדש לא תגע ומש\"ה מוקי לקרא בקדשים. וא\"ת כפי מ\"ש דאליבא דכ\"ע קרא דעד מלאת מיירי בתרומה א\"כ הא דאמרינן במכות דר\"ל לא אמר כר\"י משום דאזהרה דתרומה מאיש איש נפקא ת\"ל מקרא דעד מלאת דהא אפילו לדידיה דמוקי לקרא בקדשים קרא דעד מלאת מיירי בתרומה י\"ל דלדידיה דקרא בקדשים מיירי אף שנאמר דעד מלאת הוא בתרומה מ\"מ ליכא אזהרה והוי דומיא דקרא דובא השמש שכתבו התוספות בפרק הערל ד\"ה דאי דלא הוי אזהרה ומשום הכי איצטריך לאתויי קרא דאיש איש דהוא אזהרה גמורה והא דאמרינן ואי כתב רחמנא עד מלאת הוה אמינא אפילו בלא טבילה וכו' האי צריכותא איצטריך למאן דמוקי לקרא בתרומה אבל למאן דמוקי לקרא בקדשים בלאו האי טעמא איצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה. ולפי מה שכתבנו יתיישב מה שכתב הרא\"ם בפרשת תזריע על מ\"ש רש\"י בכל קדש לרבות את התרומה והביא דברי התוספות דבפרק הערל וכתב ולבי מגמגם בזה דא\"כ הא דבעי תלמודא ותלתא קראי בתרומה למה לי ומצריך להו לא אתיא לא אליבא דמאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בזב בעל שלש ראיות ולא למאן דמוקי ליה בבעל שתי ראיות דלמאן דמוקי ליה בבעל שלש ראיות קראי דאוכל תרומה אינם כ\"א ב' קרא דובא השמש וטהר וקרא דבכל קדש לא תגע ולמאן דמוקי נמי קרא דעד אשר יטהר בבעל שתי ראיות קראי דאוכל תרומה אינם כי אם שנים קרא דעד אשר יטהר וקרא דובא השמש וטהר אבל קרא דבכל קדש לא תגע לר\"י הוא אזהרה לטמא הנוגע בתרומה ולר\"ל הוא אזהרה לאוכל קדשים אבל אזהרת אוכל תרומה מפקי ליה מקרא דאיש איש מזרע אהרן ע\"כ. וכבר כתבנו דאליבא דכ\"ע קרא דעד מלאת דהוא מקרא יתירא לא מיתוקמא כי אם באכילת תרומה ואע\"ג דרישא דקרא לא מיירי באכילת תרומה כיון דע\"כ לא קאי למאי דסמיך ליה דהיינו ואל המקדש לא תבוא ושבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה:
עוד ראיתי להרא\"ם שם שהקשה ועוד אפילו למאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בבעל ג' ראיות למה לא ידרשו קרא דבכל קדש לא תגע כדדריש רבי יוחנן או כר\"ל אי משום דקרא דעד אשר יטהר דריש ליה לזב בעל שלש ראיות ועד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ולקדשים ושוב אין להוציא ממנו אזהרה לאוכל תרומה תיפוק ליה מקרא דובא השמש וטהר ע\"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני דקושיא זו תיקשי כפי סוגיית ההלכה דעבדי צריכותא דאיצטריכו ג' קראי דלכתוב רחמנא קרא דעד מלאת וקרא דובא השמש ולא לכתוב קרא דעד אשר יטהר והתוספות הוקשה להם קושיא זו בד\"ה דאי וכתבו וליכא למימר דליכתוב ובא השמש ועד מלאת דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה דטבול יום כו' כלומר דקרא דובא השמש אף שלמדנו הימנו דבעי הערב שמש מ\"מ לא חשיב אזהרה כיון שלא בא הכתוב בלשון לאו ומש\"ה איצטריך קרא דעד אשר יטהר שהוא לאו גמור לאזהרה וא\"כ למאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בבעל שלש ראיות ומוקי לקרא בקדש ע\"כ מוכרח הוא למידרש קרא דבכל קדש אזהרה לאוכל תרומה דאי לא אזהרה דאוכל תרומה מנין ודברי הרב בקושיא זו צריכים לי תלמוד. שוב ראיתי להרב בעל חידושי הלכות בפרק הערל שתמה על הרא\"ם מטעמא דכתיבנא וגם בקושיא הראשונה של הרא\"ם כתב בתירוצם כמו שכתבנו. עוד נ\"ל שיש להכריח דאף למאן דלא דריש קרא דבכל קדש לתרומה דריש לקרא דעד מלאת בתרומה ממה שכתבו התוס' עלה דבכל קדש לרבות את התרומה ותימה דלמה לי קרא הא אזהרה דתרומה נפקא לן מאיש איש מזרע אהרן הא ע\"כ איצטריך למיכתב גבי יולדת משום דבת כפרה היא וללמדנו דאפ\"ה סגי בהערב שמש וכדאמרינן בגמרא. ואי קושייתם היא דלמה לי קרא דאיש איש תיפוק ליה מאזהרה דבכל קדש מלבד שאין לשונם מוכיח כן עוד קשה דהא איצטריך קרא דעד אשר יטהר משום דמקרא דעד מלאת הוה אמינא אפילו בלא טבילה ואי קושייתם היא דלכתוב עד מלאת וקרא דובא השמש היינו מה שהקשו בד\"ה דאי מעד אשר יטהר ותו דתירוצם שכתבו ומיהו מצי למימר דאיצטריך למיכתב גבי יולדת משום דהותר מכללו אי קושייתם היא דלמה לי קרא דעד אשר יטהר לא היה להם לומר כי אם דאיצטריך גבי זב. אלא ודאי דכוונת התוספות היא דאפילו אי לא דרשינן לקרא דבכל קדש לתרומה מ\"מ קרא דעד מלאת דרשינן לתרומה דאפילו דבר כפרה סגי בהערב שמש אלא שהוקשה להם דכיון דאית לן קרא דעד מלאת אזהרה למה לי דהא אזהרה מקרא דאיש איש נפקא והכרח זה נ\"ל שהוא הכרח עצום בכוונת דברי התוספות ולפי זה מה שתירצו התוספות דאיצטריך גבי יולדת משום דהותר מכללו הכוונה היא דאיצטריך למיכתב אזהרה דאי לא הו\"א נהי דאיסורא איכא נמי גבי יולדת כדכתיב עד מלאת אבל לאו ליכא כתב רחמנא בכל קדש לרבות את התרומה לומר דאף ביולדת איכא אזהרה אך קשה כיון דיולדת יש בה צד קולא משום דהותר מכללו מש\"ה איצטריך אזהרה א\"כ מנא לן בזב בעל שלש ראיות דסגי בהערב שמש אי משום יולדת דאף דהוי בר כפרה סגי בהערב שמש אימא דשאני יולדת כיון דהותר מכללו סגי בהערב שמש אף דהוי בר כפרה אבל זב בעל שלש ראיות כיון דבר כפרה הוא אימא דבעי כפרה ליטהר ואולי כיון דאשמעינן קרא דיולדת הושוה דינה לזב בין לאיסור בין לאזהרה מסתמא לכל דינם הושוה דאף בזב דבר כפרה הוא בהערב שמש סגי. ודע שכפי תירוץ ראשון של תוספות דרשא זו דלרבות את התרומה היא מוסכמת מכל התנאים והא דאמרינן ואי כתב רחמנא ובא השמש ה\"מ דלאו בר כפרה כו' ולא קאמר דאיצטריך קרא גבי יולדת משום דהותר מכללו היינו משום דכבר למדנו זה מקרא דבכל קדש ואייתר לן מקרא דעד מלאת ללמדנו דאפילו היכא דבר כפרה סגי בהערב שמש וא\"ת כיון דאיצטריכו תרי אזהרות א\"כ גבי קדשים אמאי לא איצטריך תרי אזהרות ולפי סוגיא זו ליכא כי אם חד אזהרה דהיינו בכל קדש וי\"ל דכיון דחזינן דגבי תרומה זב ויולדת שוין ה\"ה גבי קדשים ועוד י\"ל דהאי תנא ס\"ל דדוקא יולדת לא גמיר מזב משום דשאני זב דלא הותר מכללו אבל זב לעולם דגמיר מיולדת ולא אמרינן דשאני יולדת דמרובה טומאתה והיינו דאמרינן בגמרא ואי כתב רחמנא עד מלאת ה\"א אפילו בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר ולא קאמר דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דזב דאינה מרובה טומאתו ומש\"ה גבי תרומה איצטריך למיכתב אזהרה גבי יולדת דלא גמיר מזב כיון דהותר מכללו ואי כתב רחמנא גבי יולדת ה\"א אפילו בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר אבל אי לאו האי טעמא לא צריך למיכתב אזהרה גבי זב ומש\"ה גבי קדשים דכתיב אזהרתיה גבי יולדת לא צריך למיכתב גבי זב. וא\"ת אכתי תיקשי שהרי מוכרחים אנו לומר דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה וכמו שכתבו התוס' ד\"ה דאי דלא תיקשי דלכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת ולא לכתוב עד אשר יטהר אלא ודאי דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה וא\"כ גבי קדשים נמי ניבעי קרא גבי טבול יום דלאו בר כפרה לאזהרה הא ל\"ק כלל דהא כבר כתבנו לעיל דע\"כ לא אמרינן דאיצטריך אזהרה להיכא דלאו בר כפרה אלא היכא דלא יליף מבר כפרה כגון גבי תרומה דאיצטריך קרא דובא השמש משום דהו\"א דהיכא דלאו בר כפרה סגי בטבילה לחודיה וכיון דאיצטריך קרא ללמדנו דגם זה בעי הערב שמש איצטריך למיכתב אזהרה אבל גבי קדשים דיליף אזהרה מיולדת ואין לחלק ביניהם בין היכא דבר כפרה להיכא דלאו בר כפרה ומעולם לא ס\"ד דהיכא דלאו בר כפרה דסגי בטבילה לחודה דלא גרע מתרומה לא איצטריך אזהרה. אך קשה לי מנא ליה לסתמא דתלמודא דתנא דבי רבי ישמעאל ס\"ל דגמיר זב מיולדת עד דאיצטריך לומר דכתיב עד אשר יטהר משום דהוה אמינא אפילו בלא טבילה אימא דס\"ל דכי היכי דלא גמיר יולדת מזב הכי נמי לא גמיר זב מיולדת משום דמרובה טומאתה ומש\"ה איצטריך קרא דעד אשר יטהר וכ\"ת דמה שהכריחו לסתמא דתלמודא דלרבי ישמעאל גמר זב מיולדת הוא משום דלא כתיבי תרי אזהרות גבי קדשים וע\"כ גמר זב מיולדת הא ליתא דכי היכי דלתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל מוכרחים אנו לומר דכיון דאשמעינן גבי קדשים דזב ויולדת שוין תו לא איצטריכו ללמדנו גבי תרומה דפשיטא דגבי תרומה נמי זב ויולדת שוין אע\"ג דלא כתיב אזהרה גבי תרומה כי אם ביולדת ה\"נ נימא לרבי ישמעאל דקרא דעד אשר יטהר אתא לזב משום דלא גמיר מיולדת דמרובה טומאתה וכיון דלמדנו מתרומה דזב ויולדת שוין ה\"ה גבי קדשים ומש\"ה לא איצטריך למיכתב אזהרה כי אם ביולדת והדר גמיר זב מינה וצ\"ע. עוד כתבו התוס' בסוף דבריהם ואע\"ג דבקדשים מצריך תרי קראי כו'. ונ\"ל דהמשך דברי התוספות כך הוא דבשלמא כפי תירוץ ראשון דהאי דרשא דבכל קדש הוא אליבא דרבי ישמעאל אף דאיצטריכו תרי אזהרות גבי תרומה מ\"מ גבי קדשים לא איצטריך למיכתב גבי זב אזהרה משום דגמר מיולדת דבהך מלתא פליג רבי ישמעאל עם התנא דאליבא דתנא כי היכי דלא גמר יולדת מזב ה\"נ לא גמר זב מיולדת ולרבי ישמעאל דוקא יולדת לא גמר מזב אבל זב גמר מיולדת אבל אליבא דרבינו אפרים דהך דרשא דבכל קדש הוא אליבא דתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל כי היכי דלהאי תנא איצטריכו תרי קראי גבי קדשים משום דלא גמר זב מיולדת הכי נמי גבי תרומה ניבעי תרי קראי. אך עדיין לא נתקררה דעתי דהא לכל הפירושים יש להקשות לתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל מ\"ש דגבי קדשים מצריך תרי קראי חד בזב וחד ביולדת משום דלא גמרי מהדדי ולגבי תרומה לא מצריך תרי קראי ואם כן מאי שיאטה דקושיא זו על דברי הר\"ר אפרים ואפשר לומר דמעיקרא הוה ס\"ד דהא דאמרינן דאיצטריכו תרי קראי בקדשים משום דלא ילפי זב ויולדת מהדדי לאו דבעינן תרי אזהרות דבחדא אזהרה סגי או בזב או ביולדת כיון שכבר למדנו שהדין שוה בשניהם ותרי קראי דקדשים היינו קרא דעד אשר יטהר שהוא אזהרה וקרא דוכפר עליה הכהן ואע\"ג דליכא אזהרה גבי יולדת מ\"מ כיון שלמדנו דגם יולדת כפרתה מעכבתה ממילא איתרבאי נמי לאזהרה דומיא דיולדת ולפי זה גבי תרומה נמי איכא תרי קראי חד דבכל קדש דלא מיריי כי אם בתרומה ואידך קרא דובא השמש אבל כפי דברי הר\"ר אפרים דמוקי להך דרשא דבכל קדש לרבות את התרומה לתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל ומדקאמר לרבות את התרומה אלמא פשטיה דקרא בקדשים מיירי אלא דמרבוייא דבכל הוא דאמרינן לרבות את התרומה א\"כ איצטריכו תרי אזהרות גבי קדשים אם כן תיקשי דאמאי גבי תרומה לא איצטריכו תרי אזהרות. הכלל העולה ממה שכתבנו דלרבי ישמעאל קרא דאיש איש הוא אזהרה לאכילת תרומה וקרא מיירי בגברא דלאו בר כפרה דומיא דטמא נפש והוכרח רבי ישמעאל לומר זה דאל\"ת הכי קרא דעד מלאת למה לי אלא ודאי דקרא דאיש איש מיירי במילתא דלאו בר כפרה ואיצטריך עד מלאת ללמדנו דאף במילתא דבר כפרה סגי בהערב שמש ותלתא קראי כתיבי בתרומה וכולהו איצטריכו וכדאיתא בגמרא וקרא דבכל קדש לא אתי כלל לאזהרת אכילת תרומה אלא דרש לקרא או כר\"ל או כר\"י ומ\"מ קרא דעד מלאת מיירי באכילת תרומה אליבא דכ\"ע וכדכתיבנא לעיל אלא דאליבא דר\"י אפשר דמיירי בין בנגיעה בין באכילה דתרומה ואליבא דתנא דבי רבי ישמעאל ס\"ל דקרא דאיש איש מיירי בזב בעל שלש ראיות ובמצורע מוחלט ואם כן ע\"כ קרא דאיש איש בקדשים מיירי דאי בתרומה עד מלאת למה לי הרי כבר למדנו מקרא דאיש איש דאפילו דאית ביה כפרה בהערב שמש סגי אלא ודאי דהאי קרא בקדשים מיירי וא\"כ לית לן אזהרה לאכילת תרומה ועל כן דרש לקרא דבכל קדש לרבות את התרומה ונפקא לן אזהרה דאכילת תרומה מהכא ואיצטריך עד מלאת לומר דאפילו דבר כפרה בהערב שמש סגי ואיצטריך קרא דובא השמש לומר דאפי' דלאו בר כפרה בעי הערב שמש ואיצטריכו תרי אזהרות בקדשים משום דזב ויולדת לא ילפי אהדדי וא\"כ מנא לן דקרא דאיש איש מיירי בקדשים אימא דלעולם מיירי בתרומה ואיצטריכו תרי קראי בתרומה משום דזב ויולדת לא ילפי אהדדי וי\"ל כמ\"ש התוספות דתרומה דלא תליא בכפרה לא בעי תרי קראי לזב וליולדת אלא דוקא לקדש שצריך להמתין על הכפרה ואף כפי התירוץ האחר דתרומה גמר מקדשים מ\"מ ניחא טפי לאוקומי תרי אזהרות בקדשים מתרומה וא\"ת מנא לן דהאי תנא מוקי לקרא דבכל קדש לרבות את התרומה דמשמע דקרא איירי בקדשים ותרומה אימא דלא מיירי כי אם באכילת תרומה דוקא כדקאמר ר\"י דלא מיירי כי אם בנגיעת תרומה וי\"ל דברייתא היא שנוייה בת\"כ וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דשבועות עלה ז' ד\"ה ואימא ע\"כ לא אתיא אלא כתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל ועוד דכיון דההכרח שיש לנו דהאי קרא באכילה איירי הוא מהיקשא דואל המקדש לא תבוא מסתמא דקרא איירי בקדשים נמי שהם דומים יותר לביאת מקדש דבשניהם איכא כרת וי\"ל דמן הסוגיא נראה דלהאי תנא דמוקי לקרא דאיש איש בקדשים מקרא דעד אשר יטהר למדנו דכפרתו מעכבתו דהא אמרינן דאם כתב בזב דלא הותר מכללו כו' וטעמא דמילתא כבר כתבנו לעיל משום דמסתמא בגמר טהרתו משתעי קרא דהיינו הבאת כפרתו ואפ\"ה איצטריך למיכתב קרא דבכל קדש שהוא אזהרה לקדש נמי וקרא דוכפר לומר דאפילו ביולדת איכא אזהרה וכפרתה מעכבתה ואי לא הוה כתוב כי אם וכפר עליה ה\"א נהי דגבי יולדת כפרתה מעכבתה מ\"מ נהי דאיסורא איכא אזהרה ליכא אבל השתא דכתיב אזהרה ביולדת מסתמא אף במחוסרת כפרה דכתיבא בההיא פרשתא דמעכבתה איכא אזהרה וא\"כ גבי תרומה מנא לן אזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה דהא ליכא קרא לטבול יום דלאו בר כפרה כי אם מקרא דובא השמש מאי אית לך למימר דכיון דכתיב ביה איסורא מסתמא אזהרה נמי איכא דהיינו מקרא דבכל קדש א\"כ גבי קדשים למה לי תרי אזהרות בחדא אזהרה סגי דהיינו מאיש איש כיון דכבר כתיב גבי יולדת וכפר עליה וכיון דאיסורא איכא מסתמא איתרבאי גם לאזהרה וליכא למימר דתרומה יליף מקדשים וכמ\"ש התוספות בד\"ה והכתיב דהא לא דמו אהדדי דבשלמא לומר דזב ויולדת שוין בתרומה ניחא דגמרינן מקדשים אבל לטבול יום דלאו בר כפרה היכי גמרינן מקדשים לאזהרה. ודע דרבינו בריש פ\"ז מהלכות תרומות פסק כרבי ישמעאל דקרא דאיש איש אתי לאזהרת אכילת תרומה ובפח\"י מהלכות פסולי המוקדשין דין י\"ב כתב דאזהרת הקדשים הוא מקרא דבכל קדש ופסק כר\"ל לגבי ר\"י משום דאמרינן בגמרא דתניא כוותיה דר\"ל וכמ\"ש שם מרן. ודע דבעינן איסור נגיעם נחלקו ר\"ל ור\"י בפרק אלו הן הלוקין דלר\"ל טמא שנגע בקדש לוקה ואזהרתיה מקרא דבכל קדש לא תגע ולר\"י אינו לוקה משום דהאי קרא אתי לאזהרת נגיעת תרומה ומפשטא דשמועה נראה דלר\"י טמא שנגע בתרומה לוקה מדקאמר ההוא אזהרה לתרומה. אך התוס' לא גרסי כי אם ההוא לתרומה הוא דאתא ואפ\"ה הוקשה להם דהיכן מצינו חומר בתרומה מבקדשים דבכל קדש לא תגע מוקי לה ר\"י לנגיעת תרומה אלמא לקי ובנגיעה דקדש לא לקי ותירץ הר\"ש מדרויש דה\"ק ההוא לנגיעת תרומה הוא דאתא לאשמועי' דפוסל תרומה עד מלאת ימי טהרה שהיא כטבול יום ולא קאמר דאיכא מלקות בנגיעת תרומה. והנראה מכוונתם הוא דפשיטא להו דטבול יום דעלמא פוסל את התרומה והיינו מקרא דמייתי בפרק הערל (דף ע\"ה) במים יובא וטמא עד הערב וטהר. ואמרינן התם דאיצטריך האי קרא לנגיעה דתרומה כלומר דפוסל את התרומה והכא אשמעינן האי קרא דבכל קדש דגם זו עד מלאת ימי טהרה חשיבא כטבולת יום ארוך ופוסלת את התרומה. עוד הקשו התוספות דמ\"מ קשה דאיך קאמר ר\"י דקרא דכתיב בה קדש דמיירי לתרומה וי\"ל משום דגבי האי קרא כתיב עד מלאת ימי טהרה ובקדשים עד לאחר כפרה א\"כ ע\"כ צריך לאוקומה בתרומה דלקדשים (נפקא לן) מג\"ש דטומאתו טומאתו גמר לה. ויש לתמוה דהא ג\"ש איצטריך לאכילה דלית לן אזהרה לטמא שאכל קדשים כי אם מג\"ש זו וקרא דבכל קדש איצטריך לנגיעה ולעולם דמיירי בנגיעה דקדשים וכבר הקשה קושיא זו הרב בעל חידושי הלכות יע\"ש (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פי\"ב מהלכות תרומות דין א'): ", "heVersionTitle": "Warsaw, 1881", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a1adcf36be7758374663ac6", "index_title": "Harchev Davar on Leviticus", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Harchev Davar on Leviticus 22:7", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Harchev Davar on Leviticus 22:7", "sourceHeRef": "הרחב דבר על ויקרא כ״ב:ז׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1840, 1880], "commentaryNum": 22.0007, "collectiveTitle": {"en": "Harchev Davar on Leviticus", "he": "הרחב דבר על ויקרא"}, "heTitle": "הרחב דבר על ויקרא", "he": " והנה בריש מס׳ ברכות אי׳ דמש״ה תנן מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. ולא קתני משעת צאת הכוכבים. דמילתא אגב אורחא קמ״ל. כהנים אימתי אכלי בתרומה משעת צה״כ. והא קמ״ל דכפרה לא מעכבא כדתני׳ ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו כו׳ והקשו התוס׳ דתנינא בנגעים כו׳ והרשב״א בחי׳ הקשה האיך מוכח מכאן דמיירי במח״כ דילמא בטמא שאין לו כפרה. אבל עיקר הענין דקמ״ל דמהאי קרא למדנו דכפרה לא מעכבא דמדכתיב גבי ובא השמש וטהר כי לחמו הוא. למדנו דאפי׳ דמח״כ אין מעכבתו מאכילת תרומה. דאם אינו מח״כ מאי איריא תרומה דלחמו הוא הרי אפי׳ קדשים מותר. אבל כ״ז אינו מוכח אלא אי נימא דפי׳ ובא השמש הוא ערב דכתיב בכה״ת שהוא צה״כ. אבל אם היינו מפרשים ובא השמש לפני צה״כ ולא כמו דכתיב וטמא עד הערב לא הי׳ מוכח מהאי קרא דמיירי במח״כ וכי לחמו הוא משום דכפרה לא מעכבה. שהי׳ אפשר לומר דמיירי בכל טומאת מגע אלא שהקילה תורה לאכול בביאת שמש שהוא לפני צה״כ משום כי לחמו הוא משא״כ קדשים דוקא בהעש״מ. והיינו דמקשה הגמ׳ שם וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא שהוא צה״כ. דילמא ביאת אורו הוא שהוא אור הזורח. ועדיין לא הגיע צה״כ ומאי וטהר כו׳. זהו עיקר פי׳ הסוגיא:\n", "heVersionTitle": "Sefer Torat Elohim, Vilna 1879", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "ספר תורת אלוהים, וילנא 1879", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a1c1d2ee5574a2628ff664c", "index_title": "Rambam on Mishnah Negaim", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Rambam on Mishnah Negaim 14:3:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Rambam on Mishnah Negaim 14:3:3", "sourceHeRef": "רמב\"ם על משנה נגעים י״ד:ג׳:ג׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1160, 1168], "commentaryNum": 3.0003, "collectiveTitle": {"en": "Rambam on Mishnah Negaim", "he": "רמב\"ם על משנה נגעים"}, "heTitle": "רמב\"ם על משנה נגעים", "he": "וג' של יולדת אחד מהן אחר שבעה לזכר וי\"ד לנקבה אשר היא בה בנדתה וכאשר תשלי' זה הזמן טובלת וטהורה מלטמ' משכב ומושב עוד ישאר שלשים ושלשה ימים לזכר וס\"ו לנקבה בדמי טהרה בכל קדש לא תגע והיא בזה הזמן מגעה טמא לקדשים כמו שהתבאר בסוף נדה (דף עא:) ותהיה ראשון לטומאה בזה הזמן וכאשר נשלמו כבר תטהר טהרה שנייה ותטבול ותהיה טבולת יום עוד תביא קרבן ותשלם טהרתה לאכול בקדשים והיא טהרה שלישית כמו שבא הפסוק (שם יב) וכפר עליה הכהן וטהרה וכבר ביארנו במס' ברכו' (פ\"א) שטבול יום אסור בתרומה ומותר במעשר ויתבאר שמחוסר כפורי' אסור בקדש ומותר בתרומה ובכריתות (דף ח:) יתבאר שמצורע ויולדת מכלל מחוסרי כפרה וזה כולו מבואר לפי שהן פסוקי התורה: \n", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a1c3a45f919b99df2345bb0", "index_title": "Beur HaGra on Shulchan Arukh, Orach Chayim", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Beur HaGra on Shulchan Arukh, Orach Chayim 672:1:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Beur HaGra on Shulchan Arukh, Orach Chayim 672:1:2", "sourceHeRef": "ביאור הגר\"א על שולחן ערוך אורח חיים תער״ב:א׳:ב׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "compDate": [1748, 1798], "commentaryNum": 1.0002, "collectiveTitle": {"en": "Beur HaGra on Shulchan Arukh, Orach Chayim", "he": "ביאור הגר\"א על שולחן ערוך אורח חיים"}, "heTitle": "ביאור הגר\"א על שולחן ערוך אורח חיים", "he": "סוף שקיעה. כ\"כ הטור וכ\"כ הרא\"ש בפ\"א דתענית על מש\"ש כל תענית שלא שקעה כו' וכמ\"ש בברכות ואגב אורחא קמ\"ל כהנים אימת כו' כדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו כו'. אבל ברשב\"א ור\"ן משמע בהדיא שהוא תחילת השקיעה אלא דמשמע שם בשקיעה שניה עש\"ו. וע' במרדכי ספ\"ב דשבת שכ' דלשון משתשקע מוכח שהוא תחלת השקיעה כמ\"ש בפ' הפועלים משיפקסו עד שיפקסו כו' וכן עיקר ועמש\"ל בסי' רס\"א ס\"ב בארוכה:\n", "heVersionTitle": "Maginei Eretz: Shulchan Aruch Orach Chaim, Lemberg, 1893", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "ספר מגיני ארץ: שלחן ערוך. למברג, תרנ\"ג", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5896389ed6e4a91f4bce8a0b", "index_title": "Rashba on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashba on Berakhot 2a:4", "anchorRef": "Berakhot 2a:14-2b:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:14", "Berakhot 2b:1"], "sourceRef": "Rashba on Berakhot 2a:4", "sourceHeRef": "רשב״א על ברכות ב׳ א:ד׳", "anchorVerse": 14, "sourceHasEn": false, "compDate": [1270, 1310], "commentaryNum": 3.0004, "collectiveTitle": {"en": "Rashba", "he": "רשב\"א"}, "heTitle": "רשב״א על ברכות", "he": " הכי גריס רש\"י ז\"ל: וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא. פירוש האי וממאי אברייתא דקתני ובא השמש ביאת שמשו מעכבתו ואין כפרתו מעכבתו קא מקשה, כלומר מנא לן דאין כפרתו מעכבתו ואתה מפרש ובא השמש דהיינו שקיעת החמה וטהר יומא מן השמש לגמרי דהיינו צאת הכוכבים, דילמא ביאת אורו, כלומר זריחת אורו של יום השמיני הוא, ומאי וטהר טהר גברא בקרבנותיו הכל כמו שפירש הוא ז\"ל בפירושיו.
ואינו נכון, חדא דאין ביאה בכל מקום גבי שמש זריחה אלא שקיעה, כי בא השמש (בראשית כח, יא) ויהי השמש לבא (שם טו, יב) לא יבא עוד שמשך (ישעיה ס, כ), ואף על גב דכתיב קומי אורי כי בא אורך (שם שם, א), גבי שמש מיהא לא אשכחן. ועוד, דההוא גופיה היינו שקיעה, כלומר כי נשקע אורך שהיית משתמשת בו ושוב אינך צריכה לו כי כבוד השם יתעלה עליך יזרח. וכענין שכתוב לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם (שם שם, יט). ועוד דאם כן במערבא דמיבעיא להו אמאי פשטוה מברייתא ליפשטיה ממתניתין דנגעים (שם), דתנן בהדיא העריב שמשו אוכל בתרומה. אי נמי לידוק ממתניתין דידן דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ואי אמרת דדילמא מתניתין איכא לדחויא בכהנים שאינן מחוסרי כפרה, אם כן ברייתא נמי דקתני סימן לדבר צאת הכוכבים דילמא בשאינן מחוסרי כפרה.
אלא ודאי הכי גרסינן: וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת שמשו הוא, ומאי וטהר טהר גברא. וכן גירסת הגאונים ז\"ל. ואמאי דאמרינן לעיל הא קא משמע לן דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים קא מהדר, כלומר, וממאי דלא אכלי בתרומה עד צאת הכוכבים וקאי דרשת ובא השמש ביאת אורו שנסתלק אורו לגמרי מחללו של עולם דהיינו סוף השקיעה ומאי וטהר טהר יומא שנטהר היום לגמרי מן השמש, דילמא ביאת שמש הוא כלומר תחילת השקיעה שבא השמש בעוביו של רקיע בלבד, ואף על פי שאין יציאת הכוכבים עד לאחר מכן כשיעור ארבעת מילין, ומאי וטהר טהר גברא, כלומר, שטבל והעריב עליו השמש, והיינו דלא פשטוה במערבא אלא מברייתא דקתני בהדיא סימן לדבר צאת הכוכבים.", "heVersionTitle": "Gerlitz edition, published by Oraita", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "59ef2dadd6e4a90d4d5be236", "index_title": "Steinsaltz on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Steinsaltz on Berakhot 2a:14", "anchorRef": "Berakhot 2a:14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Steinsaltz on Berakhot 2a:14", "sourceHeRef": "ביאור שטיינזלץ על ברכות ב׳ א:י״ד", "anchorVerse": 14, "sourceHasEn": false, "compDate": [1950, 2010], "commentaryNum": 3.0014, "collectiveTitle": {"en": "Steinsaltz", "he": "ביאור שטיינזלץ"}, "heTitle": "ביאור שטיינזלץ על ברכות", "he": "ד ודנים בראיה המובאת בברייתא: ממאי [ממה, מנין], שהאי [זה] הכתוב \"ובא השמש\" פירושו ביאת השמש, שהיא שקיעתה המלאה, ולכן \"וטהר\" יהא משמעו טהר יומא [נטהר, הושלם היום], שיבוא השמש, ויהא האויר נקי, ויראו הכוכבים (רה\"ג), והמילים \"ובא השמש וטהר\" הן ביטוי אחד שמשמעו שקיעתה המלאה של השמש.", "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Hebrew", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5c17b911b071e100bf4e69e0", "index_title": "Rashi on Shabbat", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Rashi on Shabbat 95b:4:7", "anchorRef": "Berakhot 2a:14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Rashi on Shabbat 95b:4:7", "sourceHeRef": "רש\"י על שבת צ״ה ב:ד׳:ז׳", "anchorVerse": 14, "sourceHasEn": false, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 4.0007, "collectiveTitle": {"en": "Rashi on Shabbat", "he": "רש\"י על שבת"}, "heTitle": "רש\"י על שבת", "he": "טהור מלקדש בו מי חטאת - טהור לאו דוקא אלא כמו טהר יומא (ברכות דף ב.) כלומר בטל לו מתורת כלי לענין מי חטאת:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5c467da208d98a02694ce51f", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, הַאי 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Jastrow, הַאי 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, הַאי א׳", "anchorVerse": 14, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "הַאי", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["הַאי c. (= הָ־אֵי) this, that. Targ. Ruth IV, 6, v. גַּוְונָא. Ber. 2ᵃ ה׳ וטהר this v’taher (Lev. XXII, 7). Ib. 4ᵇ ה׳ אחד this ‘one’ (Is. VI, 6). Ib. 6ᵃ ה׳ מאן דבעי וכ׳ he who wants &c. Ib. 7ᵇ bot. מאי כוליה ה׳ (Ms. M. למה לך כולי ה׳) what is all this for?—Ib. 8ᵇ בח׳ שעתא at that hour. Erub. 10ᵃ; a. fr. ה׳ מאי what is that, i.e. what has this to do here?, this is no argument.—Ber. 43ᵃ ה׳ משחא וכ׳ as to balsam oil &c. Ḥag. 4ᵇ כולי ה׳ ואולי all that (suffering) and yet only ‘perhaps’!—Ib. ה׳ קרא this (following) verse; a. v. fr.—With suffix ך (locale) הַאִיךְ the one there, the former. R. Hash. 2ᵇ בשלמא ה׳ … אלא האי וכ׳ I grant it as to the former (verse), for it says distinctly …, but as to the latter &c. Snh. 4ᵇ ירשיעון דהאיך והאי (Ms. M. האיך והאי) the Elohim which is the subject to yarshiun (Ex. XXII, 8) is the same in the preceding clause as in this, i.e. it means the same number of judges, and the repetition of Elohim does not intimate a differently construed court. B. Bath. 167ᵇ איתתיה דה׳ the other one’s wife; a. fr."], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "5fabfd509b7bdcb68c5aa1dd", "index_title": "Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Berakhot 2a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Berakhot 2a:1", "sourceHeRef": "חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת ברכות ב׳ א:א׳", "anchorVerse": 14, "sourceHasEn": false, "compDate": [1785, 1835], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Chiddushei Rabbi Akiva Eiger", "he": "חידושי רבי עקיבא איגר"}, "heTitle": "חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת ברכות", "he": "גמרא וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש כו' דלמא ביאת אורו.", "heVersionTitle": "Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5fabfd519b7bdcb68c5aa1df", "index_title": "Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Berakhot 2a:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Berakhot 2a:2", "sourceHeRef": "חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת ברכות ב׳ א:ב׳", "anchorVerse": 14, "sourceHasEn": false, "compDate": [1785, 1835], "commentaryNum": 3.0002, "collectiveTitle": {"en": "Chiddushei Rabbi Akiva Eiger", "he": "חידושי רבי עקיבא איגר"}, "heTitle": "חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת ברכות", "he": "אזמן אכילת כהנים בתרומה פריך, מנ\"ל דהקרא מיירי בביאת שמש ממש דהיינו צאת הכוכבים, דלמא מיירי רק בביאת אור השמש דהיינו התחלת שקיעה, כך פירשו בתוספות. תמוה לי דמאי פריך דלמא ביאת אורו מה בכך דאיכא לספוקי דביאת אורו הוא, הא מ\"מ אסורים לאכול תרומה מספק דדלמא ביאת שמשו, וי\"ל דהכי פרכינן כיון דיש ספק בפירוש הקרא אי ביאת שמשו אי ביאת אורו, יהיו מותרים בתרומה בין השמשות מטעם ס\"ס, ספק ביאת אורו, ואת\"ל ביאת שמשו, דלמא בה\"ש לילה, והיה לו ביאת שמש, ואף דשני הספקות לא נולדו יחד, דתחילת שקיעה נולד ספק הא' דשמא ביאת אורו הוא, ואח\"כ בתחילת ביאת השמש נולד ספק הב' דשמא בה\"ש לילה, מ\"מ י\"ל דבס\"ס דדינא ל\"צ שיהי' נולדו יחד. וא\"ת והא הכא אתחזיק איסורא ולא מועיל הס\"ס, וי\"ל דדוקא בספיקא במעשה, בזה חזקת איסור מכריע דכך היה המעשה, אבל בספיקא דדינא ל\"ש לומר דהחזקה מכריע הדין, ומ\"מ קשה דהא הכא ישל\"מ להמתין באכילה עד שיהי' וודאי לילה, ולכמה פוסקים לא מהני ס\"ס בדבר שיל\"מ, וי\"ל למ\"ש הפר\"ח דבספיקא דדינא לא אמרינן דבר שיל\"מ אסור בספק דרבנן, הכי נמי י\"ל דבספיקא דדינא ויש ס\"ס לא אמרינן בזה חומרא דיש לו מתירין:", "heVersionTitle": "Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66af7fa4db91e056e76b9141", "index_title": "Tosafot HaRosh on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tosafot HaRosh on Berakhot 2a:4", "anchorRef": "Berakhot 2a:14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Tosafot HaRosh on Berakhot 2a:4", "sourceHeRef": "תוספות הרא\"ש על ברכות ב׳ א:ד׳", "anchorVerse": 14, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0004, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot HaRosh", "he": "תוספות הרא\"ש"}, "heTitle": "תוספות הרא\"ש על ברכות", "he": "וממאי דהאי ובא השמש [וטהר] ביאת (שמשו) ע השמש] הוא. פרש\"י ביאת שמשו שקיעת החמה, דילמא ביאת אורו הוא, שיאור השמש ויטהר האיש (בביאת) [בהבאת] קרבנותיו, וקשה לרשב\"ם שלא מצינו ביאה לגבי שמש אלא לשון שקיעה כי בא השמש [בראשית כ\"ח] עד בא השמש [שמות כ\"ב] ולא תבא עליו השמש [דברים כ\"ד] ובלשון זריחה הוא אומר השמש יצא על הארץ בראשית י\"ט] כצאת השמש בגבורתו [שופטים ו'] ועוד בני מערבא דפשטוה מברייתא דלאו ביאת אורו אלא ביאת שמשו דהיינו טהר יומא לפשטוה ממתניתין דנגעים [פי\"ד] העריב שמשו אוכל בתרומה וממתניתין נמי דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן דהיינו בערבין, ופירשב\"ם ממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת שמשו הוא שנשקע כל השמש ברקיע לגמרי ומאי וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים דילמא ביאת אורו הוא כלומר תחלת שקיעתו של שמש שנכנס הגלגל ברקיע ואור השמש כהה ועדיין יש שהות חמשת מילין עד שיהא כלו נכנס ברקיע ומאי וטהר טהר גברא כדאשכחן קראי טובא עד הערב וטהר, ומשני א\"כ לימא קרא ויטהר אע\"ג דבדוכתא טובא כתיב ורחץ בשרו במים וטהר הכא דאיכא למיטעי הוי ליה למכתב ויטהר, ובערוך פי' כרשב\"ם אך שמהפך הגירסא וגרס ביאת אורו במקום ביאת שמש:", "heVersionTitle": "Warsaw, 1863", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695f28fef4369929e88739c5", "index_title": "Tosafot on Yevamot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Tosafot on Yevamot 74b:16:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Tosafot on Yevamot 74b:16:1", "sourceHeRef": "תוספות על יבמות ע״ד ב:ט״ז:א׳", "anchorVerse": 14, "sourceHasEn": false, "compDate": [1150, 1350], "commentaryNum": 16.0001, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot on Yevamot", "he": "תוספות על יבמות"}, "heTitle": "תוספות על יבמות", "he": "מכלל שהיא טמאה - תימה דבפ\"ב דזבחים (דף יט:) דרשי דמחוסר כפרה מחלל עבודה מוטהרה מכלל שהיא טמאה וטבול יום דריש התם (דף יז.) חלול חלול מתרומה דפסול בתרומה מיחל עבודה כו' ואמאי לא יליף בטבול יום נמי מובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא כדאמר גבי מחוסר כפורים ותירץ הרב רבינו חיים דובא השמש וטהר היינו טהר יומא ולא טהר גברא כדאמר בריש ברכות (דף ב.) ואע\"ג דגבי יולדת כתיב ובמלאת ימי טהרה דמשמע מכלל שהיא טמאה יולדת מחוסרת כפרה היא ולא גמרי מינה לטבול יום בעלמא וקרא דלא יאכל מן הקדשים עד אשר יטהר איכא למימר נמי דתנא דזבחים מוקי לה בזב בעל ג' ראיות דהוי מחוסר כפרה כדתנא לקמן (יבמות דף עה.) ומיהו תימה דגבי נגיעה כתיב וטמא עד הערב וטהר מכלל שהוא טמא ונראה לר\"י דאי לאו דגלי לן בטבול יום מולא יחללו דחשיב כטמא אע\"ג דקלישא טומאתיה לא הוה דרשינן לא בטבול יום ולא במחוסר כפורים מכלל שהיא טמאה כיון דקלישא טומאתייהו והא דקאמר התם לא לכתוב רחמנא בטבול יום ותיתי מהנך אע\"ג דאיצטריך למכתב טבול יום לגלויי אמחוסר כפורים ה\"ק לא לכתוב בטבול יום ובמחוסר כפורים יכתוב בפירוש וא\"ת בפרק ג' מינין (נזיר דף מה.) דדרשי' טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים לענין ביאת מקדש למה לי קרא כיון דאיקרי טמא ויש לומר משום דבטמא הנכנס למקדש כתיב בטומאת מת ולא יתחטא וה\"א דבחיטוי תליא מילתא ומכי הזה שלישי ושביעי תו לא מחייב אביאת מקדש ואע\"ג דאיתקוש קודש ומקדש אהדדי לא הוה גמרינן להכי וא\"ת ולישתוק מוטהרה דהכא ומלא יחללו דזבחים ונילף קדש ועבודה מדאיקרו טמאים לענין ביאת מקדש ואר\"י דאי לאו קראי דהכא לא הוה דרשינן התם טמא יהיה לרבות טבול יום כו' אלא הוה מוקמינן ליה לדרשא אחריתי:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6960d62580d3d758f76426de", "index_title": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derekh Chayim", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derekh Chayim 5:6:217", "anchorRef": "Berakhot 2a:14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derekh Chayim 5:6:217", "sourceHeRef": "פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים ה׳:ו׳:רי״ז", "anchorVerse": 14, "sourceHasEn": false, "compDate": [1999, 2005], "commentaryNum": 6.0217, "collectiveTitle": {"en": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derekh Chayim", "he": "פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים"}, "he": "(931) ברכות ב. \"'ובא השמש וטהר' [ויקרא כב, ז]... מאי 'וטהר', טהר יומא, כדאמרי אינשי איערב שמשא ואדכי יומא\", ופירש רש\"י שם \"אדכי - לשון עבר, נתפנה מן העולם השמש\". ובתפילת נעילה אמרינן \"פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום\". ", "heVersionTitle": "Derech Chaim, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2005-2010", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "ספר דרך חיים, נלקט ונערך על ידי יהושע דוד בן הרב יחזקאל הרטמן. מכון ירושלים, תשס\"ז", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a09d2aab1f9426d8aa9abae", "index_title": "Shenei Luchot HaBerit", "category": "Musar", "type": "", "ref": "Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Sefer Vayikra, Torah Ohr, Kedoshim 20", "anchorRef": "Berakhot 2a:14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Sefer Vayikra, Torah Ohr, Kedoshim 20", "sourceHeRef": "שני לוחות הברית, תורה שבכתב, ספר ויקרא, תורה אור, קדושים כ׳", "anchorVerse": 14, "sourceHasEn": true, "compDate": [1611, 1631], "commentaryNum": 20, "collectiveTitle": {"en": "Shenei Luchot HaBerit", "he": "שני לוחות הברית"}, "heTitle": "קדושים", "he": "וכן על אלו הג' שהן ה' מאמר בפ\"ק דברכות (י, א) הני ה' ברכי נפשי (תהלים קג-קד) כנגד מי אמרן דוד. לא אמרן אלא כנגד הקב\"ה, וכנגד הנשמה כו' עד למי שיש בו ה' דברים הללו. על כן הנשמה דנה את הגוף טהרת המחשבה על דרך (ברכות יז, א) צדיקים יושבים כו' וניזונין מזיו השכינה ממלאה את כל הגוף בחינת כל מעשה. כתיב (שמות לא, ג) ואמלא אותו חכמה תבונה ודעת, וכתיב (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה, היינו את החומר הנקרא ארץ רואה ואינה נראית דביקותה בכל יושבת בחדרי חדרים. קדושת המקום טהורה לשון טהר יומא ריש ברכות (ב, א). שבת עולם הבא שכלו שבת והכל טהורים:", "heVersionTitle": "Shenei Luchot HaBrit, based on Amsterdam, 1698 ed. Part III", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "שני לוחות הברית, אמשטרדם תנ\"ח -- ח\"ג", "text": "Berachot 10 asks whom David had in mind when he repeated the words ברכי נפשי five times in Psalm 103. The answer given is that David addressed himself to the relationship between G–d and the soul. The Talmud lists five aspects in which the soul is like G–d. Just as G–d fills the universe, so the soul fills the body. Just as G–d sees without being seen, so the soul sees without being seen. Just as G–d sustains the whole universe, so the soul sustains the whole body. Just as G–d is pure, so the soul is pure. Just as G–d resides within an inner sanctum, so the soul resides within the most hidden area of the body. David said that the soul, because it possesses these five features, is suitable to bless the Lord who excels in these five areas. The soul judges the body because of the five aspects in which it is similar to G–d. The author cites proof how the five attributes of G–d possessed by the soul affect man.", "versionTitle": "Shney Luchot Habrit by Rabbi Eliyahu Munk", "license": "CC-BY", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "6a15cfdfe76ffd1bb7760223", "index_title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zevachim", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zevachim 2:1:5", "anchorRef": "Berakhot 2a:14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zevachim 2:1:5", "sourceHeRef": "תוספות יום טוב על משנה זבחים ב׳:א׳:ה׳", "anchorVerse": 14, "sourceHasEn": false, "compDate": [1613, 1617], "commentaryNum": 1.0005, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zevachim", "he": "תוספות יום טוב על משנה זבחים"}, "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה זבחים", "he": "וטבול יום דשרץ ודמת ושאר טומאות שלא הוצרכו לקרבן. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב כדכתיב ובא השמש וטהר וכ\"כ הרמב\"ם וכלומר וטהר מכלל שהוא טמא כדדרשינן לקמן וטהרה. ותימה דבריש מס' ברכות פירש הר\"ב וטהר יומא. ע\"ש. ובגמ' רמז לט\"י שאם עבד חלל מנין ת\"ל (שם כ\"א) קדושים יהיו [לאלהיהם] ולא יחללו. אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו. תנהו ענין לט\"י וכך הוא בספ\"ט דסנהדרין כמ\"ש שם. [*ובתוס' דהכא ודהתם תמהו אמאי לא נפקא לן מובא השמש וטהר מכלל כו'. ותירצו דגבי ט\"י איכא למדרש וטהר טהר יומא כדדרשינן בשמעתא קמייתא דברכות ע\"כ]: \n", "heVersionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5923e990d6e4a97d7711ca54", "index_title": "Mishneh Torah, Reading the Shema", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Mishneh Torah, Reading the Shema 1:9", "anchorRef": "Berakhot 2a:2", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:2"], "sourceRef": "Mishneh Torah, Reading the Shema 1:9", "sourceHeRef": "משנה תורה, הלכות קריאת שמע א׳:ט׳", "anchorVerse": 2, "sourceHasEn": true, "compDate": [1176, 1178], "commentaryNum": 1.0009, "collectiveTitle": {"en": "Mishneh Torah, Reading the Shema", "he": "משנה תורה, הלכות קריאת שמע"}, "heTitle": "משנה תורה, הלכות קריאת שמע", "he": "אֵיזֶה הוּא זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה. מִצְוָתָהּ מִשְּׁעַת יְצִיאַת הַכּוֹכָבִים עַד חֲצִי הַלַּיְלָה. וְאִם עָבַר וְאִחֵר וְקָרָא עַד שֶׁלֹּא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁלֹּא אָמְרוּ עַד חֲצוֹת אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הַפְּשִׁיעָה:", "heVersionTitle": "Torat Emet 370", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורת אמת 370", "text": "When is the [proper] time for the recitation of Shema at night? The commandment [starts] from the time of the appearance of the stars [and continues] until midnight.
A person who transgresses and delays fulfills his obligation if he recites [the Shema] before dawn. [The Sages established the limit] of midnight only in order to distance us from negligent wrongdoing.", "versionTitle": "Mishneh Torah, trans. by Eliyahu Touger. Jerusalem, Moznaim Pub. c1986-c2007", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5923e991d6e4a97d7711ca56", "index_title": "Sefer Mitzvot Gadol", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 18", "anchorRef": "Berakhot 2a:2", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:2"], "sourceRef": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 18", "sourceHeRef": "ספר מצוות גדול, עשין י״ח", "anchorVerse": 2, "sourceHasEn": false, "compDate": [1243, 1247], "commentaryNum": 18.0, "collectiveTitle": {"en": "Sefer Mitzvot Gadol", "he": "ספר מצוות גדול"}, "he": ["מצות עשה לקרות (א) ק״ש פעמים בכל יום שנ׳ ובשכבך ובקומך ודרשו ב״ה במסכת ברכות פ״ק [דף י״א] בשעה שבני אדם שוכבים וזהו בלילה ובשעה שבני אדם עומדים וזהו ביום ולאחר שגומר פסוק ראשון אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובפ׳ מקום שנהגו [דף ל״ו] מפרש הטעם שבשעה שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו נסתלקה ממנו שכינה ואומר לבניו שמא יש בכם פסולת שאינו מאמין בה׳ אחד ענו כולם ואמרו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד שמח הזקן וענה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לפיכך אף במקומות שאומרים שמע בקול רם עד אחד אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בלחש שנינו בברכות [דף ב׳] מאימתי קורין שמע בערבין משעת יציאת הכוכבים עד חצות הלילה כדברי חכמים ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו דהלכה כרבן גמליאל שסובר כך [בדף ב׳ ועיין בדף ט׳] ולא אמרו חכמים חצות אלא לכתחילה כדי להרחיק אדם מן העבירה הא דאמר רבי אליעזר בברכות [דף י״א] כל האוכל ושותה ואחר כך קורא קרית שמע עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גיויך פי׳ בהלכות גדולות דאקרית שמע של שחרית קאי מסקינן [שם בדף ט׳] כדברי רבי יהושע בן לוי שהקורא קריאת שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה לא יצא ידי חובתו אלא א״כ היה אנוס או שיכור או חולה או כיוצא בהן מתוך כך מדקדק רבינו יעקב שעיקר זמן קרית שמע של שחרית אחר הנץ החמה שקודם לכן נחשב לילה לכל הפחות לגבי אנוס ובירושלמי דברכות [דף ב׳] גרסינן משיאיר המזרח עד הנץ החמה ד׳ מילין ועוד מביא ראי׳ מדתנן ביומא [דף ל״ז וכל סוגיות ר״ת בתו׳ שם] אף היא עשתה נברשת של זהב בירושלים בשעה שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנו וידעו כל העם שהגיע זמן קרית שמע פירוש נברשת זו מנורה וכן בדניאל לקבל נברשתא ועוד ראיה מדתנן [מגילה דף ב׳] אין מוהלין ואין טובלין ואין מזין בו עד שיהא הנץ החמה וכולן שעשו משעת עמוד השחר כשר משמע שהדברים שמצותן ביום עיקר זמנן בהנץ החמה אמר אביי [ברכות דף ו׳] זמן קרית שמע של שחרית כוותיקין פירוש שהוותיקין היו מתחילין לקרותה קודם הנץ החמה כדי שיגמרו לקרותה ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה ויהיו סומכין גאולה לתפלה בהנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמש ומפרש בירושלמי [דברכות] ייראוך כדי שתהא החמה מטפטפת בראשי ההרים הוא הנץ החמה מפרש רבינו יעקב ביומא [דף ל״ה] דברי אביי כוותיקין שנזכר זמן הנץ החמה בדבריהם לאפוקי דאחרים שאומרים בברכות [דף י׳] זמן קרית שמע משיכיר איש את חבירו ברחוק ארבע אמות ולא ממש בוותיקין שהרי וותיקין אלו מקדימין שלא כדין קודם הנץ החמה שהרי עיקר קרית שמע לאחר הנץ החמה מכח הראייות שביארנו למעלה ורבינו יצחק בן אחותו פוסק [בתו׳ שם] כאביי דהוא בתראה שאומר קרית שמע כוותיקין ומפרש ממש כוותיקין שאף על פי שרבי יהושע בן לוי פליג עליו ואומר שנחשב לילה עד הנץ החמה דמתניתן דיומא יש לומר שהוקבע אותו זמן לציבור לפי שאין יכולין למהר ולהקדים כוותיקין כי רוב בני אדם אין בקיאין לכוין ומתניתין דמגילה אין חשובה כל כך ראייה לענין קרית שמע. מסקינן [בברכות דף י״א] הלכה כרבי יהושע שאומר [שם דף ט׳] שעונת ק״ש של שחרית מושכת עד שלש שעות מכאן ואילך אם איחר יותר אע״פ שלא יצא ידי ק״ש בעונתה לא הפסיד מלברך ברכות שלפני׳ ושלאחרי׳ כאדם הקורא בתורה ומוכח שם בענין מחלוקת דרבי ורבי נתן [בברכות דף ג׳] שעד ולא עד בכלל שאין השעה שלישית בכלל ואין עונת הזמן כי אם שתי שעות שלימות ונראה לי דג׳ שעות ממש שלימות הוי עונתה שהמלכים עומדין ממטתן בשתי שעות ביום וקורים אותה בשעה שלישית וכן יש בירושלמי [בפ׳ תפלת השחר] ר׳ אסי ור׳ חייא בר הונא הוו מצלי לתלת שעין ר׳ ברכיה קרי שמע ומצלי בתר תלת שעי ומקשה והתנן הקורא מכאן ואילך וכו׳ משמע שעד סוף ג׳ שעות זמן קרית שמע ומסקינן [שם בברכות דף ט׳] מי שהקדים וקרא קרית שמע של שחרית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה יצא ידי חובתו ותנן נמי במגילה [דף כ׳] וכולן שעשו משיעלה עמוד השחר כשר ופסק רב אלפס [בברכות] באדם היוצא לדרך שקורא לכתחלה משיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה ויצא ידי חובתו כדאמרינן בפרק תפלת השחר [דף ל״א] אבוה דשמואל ולוי כי נפקי לאורחייהו הוו מקדמי ומצלו גרסינן בירושלמי [דברכות דף ב׳] תניא הקורא ק״ש קודם יציאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו ואומר ר״י דאנן סבירא לן כתנאי דגמרא דריש ברכות שמקדימין זמן ק״ש לצאת הככבים לכך נהגו לומר קרית שמע בב״ה קודם צאת הכוכבים ועוד יש לסמוך בדיעבד על המנהג אהא דאמרינן [בפ׳ תפלת השחר דף ל״ח] דעבד כרבי יהודא דאמר עד פלג המנחה ואילך לילה הוא עבד. [סוף הירושלמי דלעיל] א״כ למה קורין אותה קודם לכן בבהכ״נ כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה מכאן פוסק רבינו שלמה [שם ריש פרק א] שק״ש שעל מטתו נראה עיקר והקשה ר׳ יעקב על זה [בתו׳ שם דיבור ראשון] שהרי על מטתינו אין אנו קורין את כולה ולא בברכותיה ועוד הא תניא כותיה דרבי יוחנן [שם בדף ד׳] דאמר ק״ש ואח״כ תפלה בשכבך כמו ובקומך ולפסק ר׳ שלמה היה בשכבך זו תפלה ואח״כ ק״ש כדברי רבי יהושע בן לוי [שם] ועוד גרסינן בירושלמי במקום אחר [בגמרא שלנו דף ה׳] למה קורין אותה בערב כדי להבריח המזיקין אלא ודאי ק״ש של בית הכנסת עיקר והירושלמי שהביא ר׳ שלמה לראייה אומר ר׳ יעקב בתו׳ דלעיל שהיו רגילין לקרות ק״ש כמנחה אחר תפלה ונתבטל על ידי שמד. [שם בריש פ׳ ב׳ דף י״ד] פוסק רבא כר׳ מאיר דאמר אין צריך כוונת הלב כי אם בפסוק ראשון וכן אמר רב נחמן [שם] לעבדיה כשאני מתנמנם בפסוק קמא תצערני להקיצני כדי שאתכוון אח״כ אל תצעריני יותר ואמר רבא שם קרא ק״ש עד אחד ונאנס בשינה יצא ואמרינן נמי התם שזהו ק״ש של רבי יהודא הנשיא כשהי׳ טרוד בגירסא לא הי׳ אומר יותר ולא היה אומר ברכות שברכות אינם מעכבות כדמדקדק בירושלמי [ריש פ׳ היה קורא] היה קורא שמע בתורה אם כיון לבו יצא ומכאן יש ללמוד [בתו׳ שם דף י״ד] שהמהלך בדרך די לו שיעמוד בפסוק ראשון בלבד וכן ישנו בפירוש באגדות באלה הדברים רב׳ בפר׳ ואתחנן שאומר כן רב יהודא בשם רב ולא כדברי הגמרא שמצריכות לעמוד עד על לבבך אמנם שנינו [שם בדף ט״ז] האומנין בטלין ממלאכתן בפרק ראשון כן אמרו בפ׳ קמא דיומא [דף י״ט] שלא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יורה באצבעותיו בפ׳ ראשון שלא תהא קריאת עראי בפ׳ אין עומדין [דף ל״ה] אמר רבי זירא כל האומר שמע שמע כאילו אומר מודים מודים ומשתיקין אותו ואי אמר פסוק כוליה וחוזר ואומר שנית מגונה הוי שתוקי לא משתקינן ליה דאמר הקורא ק״ש וכופלה הרי זה מגונה וכן פסק רבי׳ חננאל בתו׳ שם ואם קרא כל הפרשה וחזר וקרא בזה לא דבר כלום כדאיתא בירושלמי [בפ״ק] דרבי זעירא הוי קרי וחזר וקרי ושמא התם דוקא על מטתו שרי ובירושלמי [פרק אין עומדין] הדא דאתמר בציבור אבל ביחיד מותר פסקינן שם בפ׳ הי׳ קורא [דף ט״ז] הלכה בק״ש שאעפ״י שצריך להשמיע לאזנו וגם צריך לדקדק באותיותי׳ אם לא השמיע ולא דקדק יצא [שם] כיצד ידקדק יזהר ליתן ריוח בין הדבקים כגון ובכל לבבך על לבבך על לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל שלא יראה הכל ככתיבה אחת ומדלג אות אחת מן האותיות שאומר בכל בבך ואמרינן בירושלמי פ׳ היה קורא [וע״ש בתו׳ דף ט״ז] שצריך להתיז ולהדגיש זיין של תזכרו שלא יראה תשכרו [פ׳ היה קורא דף י״ד] וצריך להאריך בדל״ת דאחד כדי שימליכוהו בשמים וארץ ובארבע רוחות אמר רב אשי [שם] ובלבד שלא יחטף בחי״ת וצריך שלא יאריך באלף דאחד שלא יראה כאומר אי חד וכשיאמר היום ישתוק מעט ואח״כ יאמר על לבבך שלא יראה כאלו אומר היו׳ יהיו על לבבך ולא למחר וכדאיתא בפ׳ מקום שנהגו [דף ל״ו] שנינו במסכ׳ סוטה [דף ל״ב] שקרית שמע נאמר בכל לשון אמנם אף באותו לשון צריך ליזהר משיבוש שבאותו לשון אמרינן בברכות [כל הסוגיא פרק היה קורא (ברכות דף ט״ז) וע״ש בפירש״י] הקורא ק״ש וטעה ואינו יודע באיז׳ מקום טעה חוזר לראש טעה בין פרשה לפרשה חוזר לפרשה ראשונה טעה בכתבתם ואינו יודע אם בשמע אם בוהיה אם שמוע חוזר לכתבתם ראשונה ואומר שם התלמוד שאם נסתפק לו לאחר שקרא למען ירבו ימיכם אינו חוזר דודאי בכתיב׳ אחרונ׳ עומד שעל הרגל לשונו הוא הולך והלכה כרבי יהודא שאומר [שם בדף י״ג] בין הפרקים שואל בשלום אדם שחייב בכבודו דווקא ומשיב שלום לכל אדם אבל באמצע הפרשה אינו מפסיק לשאול בשלום אלא במי שמתירא ממנו כגון מושל או אנס ומשיב מפני הכבוד [שם] ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשנייה בין שנייה לשמע בין שמע לוהיה אם שמע בין והיה אם שמע לויאמ׳ בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ופי׳ רבי׳ משה [בסוף פ״ג דהלכות ק״ש] כי דינו כאמצע הפרק [שם בדף ט״ו] רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמייא בעידן ק״ש פי׳ לייט מקלל אלא מקנח ידיו בעפר או בצרור ודיו שנאמר ארחץ בנקיון כפי בדבר המנקה ולא כתב במים ודווקא לק״ש אבל לתפלה שהוא מדבר להקב״ה צריך לחזור אחר המים ותניא נמי בפ׳ מי שמתו (ברכות דף כ״ו) היתה טליתו חגורה לו במתניו מותר לקרוא ק״ש ולתפלה עד שיכסה לבו שיש להחמיר יותר בתפלה מטעם שאמרנו ובפ׳ אלו עוברין (פסחים דף מ״ו) אמרינן לתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין פירוש להתפלל בעשרה וליטול ידיו לאכול ילך עד ד׳ מילין לאדם ההולך בדרך ולא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר הא פחות ממיל חוזר ושיעור מיל אלפים אמה ויש מפרש לתפלה ליטול ידיו לתפלה [פ׳ מי שמתו דף ל״ג] כל מקום שיש צואה או מי רגלים וכן גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אין קורין בו אלא א״כ הרחיק ארבע אמות אם היו לאחוריו או לצדדין [שם בדף כ״ז] ואם היו לפניו ירחיק מלא עיניו וכן צריך להרחיק ארבע אמות מן הקבר ומן המת כדאמרי׳ בפ׳ משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג) ודי בהרחקה זו אף כשהן לפניו ומסקינן בפ׳ מי שמתו (ברכות דף כ״ו) שאם היתה הצואה יבישה יותר מכחרס עד שאם זורקה תתפרר והמי רגלים נבלעו בקרקע ואין רישומן ניכר מותר לקרות כנגדן בענין זה וצואה כל שהוא מבטלה ברוק עבה ומי רגלים של פעם אחת אם נתן בהם רביעית מים מותר לקרות עמהם בתוך ד׳ אמות כרבי זכאי וכן פסק רב יוסף ואמר רבא הלכתא כפה כלי על הצואה או על מי רגלים מותר לקרות שם ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח וקורא כרב חסדא דתניא כוותיה וריח רע שאין לו עיקר כגון רוח מותר ללמוד כשהוא יוצא מחבירו אבל מעצמו אסור ואפילו מחבירו היינו דוקא דברי תורה אבל לק״ש אסור עד שיעבור הריח פסק רבי׳ חננאל בתו׳ [שם בד״ה בחבלי שוא] דקיימא לן כרב חסדא דאמר דאסור לקרות ק״ש כשיש צואה על בשרו אפילו מכוסה בבגדיו ואף על גב דרב חסדא תלמידו של רב הונא ורב הונא פליג עליה אזלינן לחומרא תניא בסוף פרק לולב הגזול (סוכה דף מ״ב) קטן שיכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס לגדול פורשים מצואתו וממימי רגליו פ׳ מי שמתו [דף מ״ו] היה רוחץ במים עכורין שאין ריחן רע שאינו רואה את הערוה יושב במקומו וקורא ובצלולין מתכסה בבגד כנגד לבו וכן היה נוהג רבי׳ יעקב וכן אמרינן שם בברכות [דף כ״ה] שטפח באשה ערוה כשהוא מגולה ולא יקרא עד שיחזיר פניו ממנה אע״פ שהיא אשתו היה ישן עם אשתו [שם] אשתו כגופו דמי ואע״פ שנוגעין בקירוב בשר מלמטה הופך פניו וחוצץ טליתו מתחת לבו וקורא וכן בניו ובני ביתו הקטנים אבל לא הגדולים והם תינוקת מבת אחת עשרה שנה ותינוק מבן שתים עשרה שנה אסור לו לקרות עמהם עד שתפסיק טלית ביניהם וכיון שהגיעו לשדים נכונו ושער צומח נחשבים כגדולים וכן פסקו רב אלפס [פ׳ מי שמתו] והלכות גדולות תנן התם [בדף כ״א] נשים ועבדים וקטנים פטורים מקרית שמע פי׳ רבי׳ יעקב [עיין בתו׳ שם] שמדבר בקטן שלא הגיע לחינוך וסיפא דקתני וחייבין בתפלה ובמזוזה וברכת המזון בנשים ועבדים בלבד מדבר ומ״מ מלמדין הקטנים לקרותה כדי לחנכן במצות וכן העוסק במצוה [בפרק היה קורא דף ט״ז] וטרוד בה כגון חתן שנשא בתול׳ אע״פ שאינו עוסק במצוה עדיין הואיל וטרוד בה עד שיבעול פטור מק״ש עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה מכאן ואילך חייב אפי׳ לא בעלה [פ׳ מי שמתו דף י״ח] וכן מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור עד שיקבור המת [שם] והמשמר את המת אע״פ שאינו מתו והחופר קבר למת פטורין מק״ש [בדף י״ט] היו שומרי המת שנים אחד קורא ואחד שומר אמרי׳ בפ״ק דברכות [דף ה׳] כל הקורא ק״ש על מטתו כאלו אוחז חרב פיפיות בידו שנאמר ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם חרב פיפיות בידם בירושלמי [פ״ק] רבי זעירא הוה קרי שמע וחזר וקרי עד שהיה משתקע בשינה ובפ׳ שני דשבועות [דף ט״ו] אומר דרבי יהושע בן לוי היה אומר שיר של פגעים הוא ויהי נועם ומזמור מה רבו צרי וארוממך ה׳ כי דליתני ואחר כן היה ישן:"], "heVersionTitle": "Munkatch, 1901", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מונקאטש, 1901", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5923e991d6e4a97d7711ca58", "index_title": "Tur", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Tur, Orach Chayim 235", "anchorRef": "Berakhot 2a:2", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:2"], "sourceRef": "Tur, Orach Chayim 235", "sourceHeRef": "טור, אורח חיים רל״ה", "anchorVerse": 2, "sourceHasEn": true, "compDate": [1300, 1340], "commentaryNum": 235.0, "collectiveTitle": {"en": "Tur", "he": "טור"}, "he": ["הלכות תפלת ערבית
וכשיגיע הלילה יתפלל תפלת ערבית ואינה חובה שלא נתקנה אלא כנגד איברים ופדרים של תמיד של בין הערבים שלא נתעכלו ביום שקרבין והולכין כל הלילה ומ\"מ מצוה איכא ואין לבטלה ורב אלפס כתב דהאידנא קבעוה חובה ואין לבטלה כלל וזמנה אחר ק\"ש של ערבית דלא כריב\"ל דאמר תפלות באמצע תקנום פי' בבקר ק\"ש ואח\"כ תפלה ובערב תפלה ואח\"כ ק\"ש אלא כרבי יוחנן דאמר ר\"י איזה בן העוה\"ב זה הסומך גאולה לתפלה ואפילו של ערבית הלכך זמנה אחר ק\"ש וברכותיה ומאימתי זמן ק\"ש של ערבית כדתנן בשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן והיינו צאת הכוכבים כ\"כ רב אלפס וכ\"כ רב פלטוי הקורא ק\"ש קודם שראה שלשה כוכבים אם נתכוין לכך לא יצא י\"ח ויחזור ויקרא ויתפלל ואם לא נתכוון לכך וטעה והתפלל אל יחזור ויתפלל וכ\"כ רב עמרם ואפילו קראה תוך בה\"ש שהוא ספק יום ספק לילה איתא בירושלמי שחוזר וקורא אותה וכן פירש\"י שזמנה מיציאת הכוכבים וכתב מה שאנו קורין אותה בבהכ\"נ אין אנו יוצאין בה אלא במה שאנו קורין אותה לפני מטתינו ואותה של בהכ\"נ אינה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד\"ת וכ\"כ ר\"ע שעיקר הקריאה שאדם יוצא בה במה שקורא לפני מטתו ומחמת זה כתב שצריך לברך עליה בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על ק\"ש ור\"ת כתב ודאי אותה של בהכ\"נ היא עיקר שקורין אותה בברכותיה ומה שאנו קורין אותה קודם צאת הכוכבים משום דקיימא לן כרבי יהודה דאמר זמן תפלת המנחה עד פלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה ומשם ואילך חשיב לילה לענין תפלת המנחה ה\"ה נמי לענין ק\"ש משם ואילך הוא זמנה וכ\"כ אבי העזרי מדלא יהבי רבנן זמן להתחלת תפלת הערב ש\"מ שבגמר זמן תפלת המנחה מתחיל זמן תפלת הערב והקשה א\"א ז\"ל על דברי ר\"ת נהי נמי שאין זמן תפלת המנחה כי אם עד פלג המנחה היינו משום שהיא כנגד התמיד וזמנה לא היה כי אם עד פלג המנחה אבל לק\"ש שתלוי בזמן שכיבה אין ראוי לקרות אז שעדיין אינו זמן שכיבה ור\"י פי' כדי לקיים המנהג שאנו סוברים כשאר התנאים של הברייתא שמקדימין זמן ק\"ש לצאת הכוכבים אע\"פ שאין הלכה כר\"א שאומר משעה שקידש היום בערבי שבתות כנגד ר' יהושע שאומר משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ולא הלכה כר\"מ כנגד ר' יהודה מ\"מ לענין תפלה הקלו וגם מתוך הדוחק נהגו כן לפי שהציבור מתקבצין לתפלת המנחה ואילו לא היו קורין שמע ומתפללין תפלת ערב עד צאת הכוכבים היה כל אחד הולך לביתו והיה טורח עליהם להתקבץ אח\"כ ולא היו מתפללין בציבור לפיכך נהגו כן וסמכו על הני תנאי דברייתא אע\"ג דלכתחלה אין לקרותה קודם צאת הכוכבים כסתמא דמתני' ומ\"מ גם לפר\"י אין למהר לקרותה כ\"כ מבעוד יום קודם צאת הכוכבים כי דבר מועט הוא בין תנאי דמתני' ובין תנאי דברייתא. שאלו לרבינו האי ציבור שמקדימין לקרות ולהתפלל קודם צאת הכוכבים איזה עדיף לצלויי בהדייהו ולהניח ק\"ש עד צאת הכוכבים או להמתין עד צאת הכוכבים ולהתפלל ביחיד כדי שיסמוך גאולה לתפלה והשיב מוטב שיתפלל עמהם כדי שיתפלל בציבור אם הוא מפלג המנחה ולמעלה וימתין לקרות שמע עד זמנה (עם ברכותיה ואי צלי ראשונה בהדי ציבור רשות ושנייה חובה שפיר דמי) ולענין סוף זמנה תנן עד סוף האשמורה הראשונה שהוא שליש הלילה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות ר\"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר והלכה כר\"ג דאיפסיקא הלכתא כוותיה ואפילו לכתחלה יכול להמתין לקרות עד שיעלה ע\"ה ומ\"מ אין לו לאכול ולישן עד שיקרא דתניא לא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אוכל קימעא ואישן קימעא ואקרא אח\"כ ק\"ש ואתפלל ונמצא חוטפתו שינה וישן כל הלילה אלא אדם בא מן השדה ונכנס לב\"ה או לבה\"מ אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק\"ש ומתפלל ואח\"כ אוכל פתו וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה אלמא כשהגיע זמן ק\"ש אסור לקבוע סעודתו עד שיתפלל ואם נאנס ולא קראה עד שיעלה ע\"ה יכול לקרותה עד הנץ החמה ומיהו אם קורא אותה אחר שיעלה ע\"ה לא יאמר השכיבנו שאין עתה זמן שכיבה ופי' רי\"ץ גיאות ודאי צ\"ל שתים לפניה ושתים לאחריה אלא לא יאמר נוסח הברכה כמו שהיא אלא יתחיל ותקננו בעצה טובה מלפניך וא\"א ז\"ל כתב שלא יאמר ברכת השכיבנו כל עיקר: "], "heVersionTitle": "Orach Chaim, Vilna, 1923", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "אורח חיים, וילנה תרכ\"ג", "text": ["Laws of the Evening Prayer (Ma’ariv)", "And when the night arrives, one should pray the evening prayer (Ma’ariv) and this prayer is not obligatory, as it was only instituted corresponding to the limbs and fats of the afternoon daily offering that were not consumed during the day, which are offered and burned throughout the night. And nevertheless, there is a mitzvah to daven Maariv, and one should not neglect it. Rav Alfasi (the Rif) writes that nowadays it has been established as obligatory and must not be neglected at all.", "Its time is after the recitation of the evening Kriyat Shema. This is not in accordance with Rabbi Yehoshua ben Levi, who held that the prayers were instituted between the recitations of Shema—meaning, in the morning one recites Shema and then prays, while in the evening one prays and then recites Shema. Rather, it follows Rabbi Yochanan, who said: “Who is destined for the World to Come? One who connects redemption directly to prayer,” and this applies even at night. Therefore, the time for Ma’ariv is after Shema and its blessings.", "And from when is the time for the evening Shema? As we learn in the Mishnah: “From the time the Cohanim enter to eat their terumah,” which is at nightfall (the appearance of the stars). This is what the Rif writes, and so too Rav Paltoi writes that one who recites Shema before seeing three stars if he intends to fulfill his obligation then, he does not fulfill his obligation, and he must repeat it and pray. But if he did not intend to fulfill his obligation and he made a mistake and he prayed, he shouldn't go back and pray again. And Rav Amram also writes like this.", "And even if one recited Shema during twilight (which is of doubtful status, day or night), its says in the Jerusalem Talmud states that he must go back and read it again. And similarly Rashi explains that its time is from the emergence of the stars, and he writes that when we recite Shema in the synagogue, we do not fulfill our obligation with it; rather, we fulfill it through what we recite before going to bed. And when we say it in the synagogue it is only in order to begin the prayer in a framework of words of Torah.", "And Rav Amram also writes that the essential recitation by which one fulfills his obligation is the one recited before going to bed, and therefore he wrote that one must recite the blessing “Blessed are You… who commanded us concerning the recitation of Kriyat Shema” before its recitation before bed.", "Rabbeinu Tam, however, writes, that certainly the synagogue recitation is the primary one, since it is recited with its blessings. As for the fact that it is recited before nightfall, this is because we follow Rabbi Yehuda, who holds that the time for the afternoon prayer extends only until Plag HaMincha (one and a quarter hours before nightfall). From that point onward it is considered night with respect to the afternoon prayer, and the same applies to Shema: from that point onward is its time. The Avi HaEzri writes similarly, reasoning that since the Sages did not give a specific starting time for the evening prayer, it follows that when the time for Mincha ends, the time for Ma’ariv begins.", "My father, of blessed memory, challenged Rabbeinu Tam’s view: Even if the time for Mincha ends at Plag Hamincha because it corresponds to the daily offering, whose time extended only until Plag HaMincha, Shema depends on the time of lying down (when people go to bed), and it is not appropriate to recite it then (right after Plag HaMincha), since it is not yet the time when people lie down.", "Rabbi Yitzchak (the R\"i) explains that in order to justify the custom, we rely on the other Tannaim mentioned in the baraissa, who advance the time of Shema to before nightfall—even though the halacha does not follow Rabbi Eliezer, who says it begins from when the day is sanctified on Friday evening, who argues against Rabbi Yehoshua who says its time starts when the Cohanim go to eat their Terumah, nor does the Halacha follow Rabbi Meir against Rabbi Yehuda. Nevertheless, regarding prayer they were lenient. Additionally, due to practical necessity this custom developed to recite the Shema before the emergence of the stars: the congregation gathers for Mincha, and if they were not to recite Shema and pray Ma’ariv until nightfall, everyone would go home and it would be difficult to reconvene, resulting in a loss of communal prayer. Therefore, they relied on those Tannaim of the baraissa who held that it could be read before the the emergence of the stars, even though ideally Shema should not be recited before nightfall, in accordance with the plain ruling of the Mishnah.", "And nevetheless, even according to Rabbi Yitzchak, however, one should not recite it too early while it is still daytime, since the difference between the timeframes of the Mishnah and the baraissa is veyr minimal.", "They asked Rabbeinu Hai Gaon: regarding a congregation that recites Shema and prays before nightfall, which is preferable: should one pray with them and delay Shema until nightfall, or should one wait until nightfall and pray alone in order to connect redemption to prayer? He answered: it is better to pray with them in order to pray with the community, provided it is from Plag HaMincha and onward, and then wait to recite Shema at its proper time (with its blessings, and if one prays once with the congregation voluntarily and the second prayer is obligatory, this is acceptable.", "And in regards to the end time of Shema: the Mishnah teaches that it extends until the end of the first watch, which is one-third of the night, this is the opinion of Rabbi Eliezer. The Sages say until midnight. Rabban Gamliel says until dawn. The halacha follows Rabban Gamliel, and even ideally one may wait until dawn to recite it.", "Nevertheless, one may not eat or sleep until he has recited it, as it is taught: A person should not come in from the field in the evening and say, “I will eat a little, sleep a little, and then recite Shema and pray,” lest sleep overtake him and he sleep the entire night. Rather, when a person comes in from the field, he should enter the synagogue or the study hall; if he is accustomed to reading Scripture, he should read; if he is accustomed to studying Mishnah, he should study; then he should recite Shema and pray, and afterward eat his bread. Anyone who transgresses the words of the Sages is liable to death.", "Therefore once the time for Shema has arrived, it is forbidden to establish a meal before praying.", "And if one was prevented and did not recite Shema until dawn, he may still recite it until sunrise. However, if he recites it after dawn, he should not say the blessing םכ “Hashkiveinu,” since it is no longer the time for lying down.", "And the Ritz Gaitz explains that one must still recite the two blessings before and the two after Shema, rather one should not say the standard text of that blessing; rather, he should begin, “Grant us wise counsel from before You.” (only leaving out the first word of the \"Hashkiveinu\" Bracha, which is \"Hashkiveinu\" meaning when we lie down.) My father, of blessed memory, writes that one should not recite the blessing of Hashkiveinu at all in that case."], "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "5923e991d6e4a97d7711ca5a", "index_title": "Shulchan Arukh, Orach Chayim", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Shulchan Arukh, Orach Chayim 235:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:2", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:2"], "sourceRef": "Shulchan Arukh, Orach Chayim 235:3", "sourceHeRef": "שולחן ערוך, אורח חיים רל״ה:ג׳", "anchorVerse": 2, "sourceHasEn": false, "compDate": [1563], "commentaryNum": 235.0003, "collectiveTitle": {"en": "Shulchan Arukh, Orach Chayim", "he": "שולחן ערוך, אורח חיים"}, "heTitle": "שולחן ערוך, אורח חיים", "he": "לכתחלה צריך לקרות ק\"ש מיד בצאת הככבים וזמנה עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא י\"ח:", "heVersionTitle": "Maginei Eretz: Shulchan Aruch Orach Chaim, Lemberg, 1893", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "ספר מגיני ארץ: שלחן ערוך. למברג, תרנ\"ג", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "59ef2dadd6e4a90d4d5be21e", "index_title": "Steinsaltz on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Steinsaltz on Berakhot 2a:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:2", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:2"], "sourceRef": "Steinsaltz on Berakhot 2a:2", "sourceHeRef": "ביאור שטיינזלץ על ברכות ב׳ א:ב׳", "anchorVerse": 2, "sourceHasEn": true, "compDate": [1950, 2010], "commentaryNum": 3.0002, "collectiveTitle": {"en": "Steinsaltz", "he": "ביאור שטיינזלץ"}, "heTitle": "ביאור שטיינזלץ על ברכות", "he": "וחכמים אומרים: זמן קריאת שמע של ערבית הוא עד חצות הלילה.", "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Hebrew", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "בדיקה", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5e1ae56f78566d0c24a95076", "index_title": "Chiddushei HaRa'ah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Chiddushei HaRa'ah on Berakhot 2a:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:2", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:2"], "sourceRef": "Chiddushei HaRa'ah on Berakhot 2a:2", "sourceHeRef": "רא\"ה על ברכות ב׳ א:ב׳", "anchorVerse": 2, "sourceHasEn": false, "compDate": [1255, 1285], "commentaryNum": 3.0002, "collectiveTitle": {"en": "Ra'ah", "he": "רא\"ה"}, "he": "וחכמים אומרים עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. פי' דסבר רבן גמליאל דמאי דכתב ובשכבך כל זמן שכיבה קאמר, והיא מצאת הכוכבים עד שיעלה עמוד השחר, ולרבנן ודאי חצות לאו תחילת שכיבה היא ולא כל זמן שכיבה היא, אלא דרבנן סברי לה כרבן גמליאל דכל זמן שכיבה קאמר רחמנא, אלא דאמרי חצות להרחיק אדם מן העבירה, ופלוגתייהו בלכתחלה דלרבן גמליאל עד עמוד השחר ולרבנן עד חצות אבל בדיעבד מודו רבנן לרבן גמליאל דעד עמוד השחר, והכי איתא בגמרא [ט, א].", "heVersionTitle": "Perush ha-halachot masekhet berakhot, Jerusalem 2007", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "פירוש ההלכות מסכת ברכות, ירושלים תשס\"ז", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6960cbc72a770537a3a0dbff", "index_title": "Peninei Halakhah, Pesach", "category": "Halakhah", "type": "", "ref": "Peninei Halakhah, Pesach 16:31:9", "anchorRef": "Berakhot 2a:2", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:2"], "sourceRef": "Peninei Halakhah, Pesach 16:31:9", "sourceHeRef": "פניני הלכה, פסח ט״ז:ל״א:ט׳", "anchorVerse": 2, "sourceHasEn": true, "compDate": [2006, 2010], "commentaryNum": 31.0009, "collectiveTitle": {"en": "Peninei Halakhah, Pesach", "he": "פניני הלכה, פסח"}, "he": "היו תלמידי חכמים שנהגו לכתחילה לאכול את ה’אפיקומן’ לאחר חצות, שהואיל ועצם אכילת ה’אפיקומן’ מדברי חכמים, אפשר לסמוך על השיטה המקילה הסוברת שאפשר לאוכלו אחר חצות. אבל לגבי אכילת הכ’זית’ מצה שמצוותה מהתורה, והמרור שמברכים עליו, אין להקל, וחובה לאוכלם לפני חצות.", "heVersionTitle": "Peninei Halakhah, Yeshivat Har Bracha", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "There were Torah scholars who, le-khatḥila, ate the afikoman after midnight, reasoning that the afikoman is a rabbinic enactment and we may thus rely upon the lenient opinion that it may be eaten after midnight. However, with regard to the initial kezayit of matza, which is a Torah commandment, and the maror, over which we recite a berakha, one may not adopt the lenient position and eat them before midnight.", "versionTitle": "Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "6a06488e5c41395891b79bd0", "index_title": "Sefer Mitzvot Gadol", "category": "Halakhah", "type": "", "ref": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 183:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:2", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:2"], "sourceRef": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 183:3", "sourceHeRef": "ספר מצוות גדול, עשין קפ״ג:ג׳", "anchorVerse": 2, "sourceHasEn": false, "compDate": [1243, 1247], "commentaryNum": 183.0003, "collectiveTitle": {"en": "Sefer Mitzvot Gadol", "he": "ספר מצוות גדול"}, "he": "היין והשמן שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים והסלת לבדה נקראת מנחת נסכים [מהמיימוני דלעיל דף פ״ב] ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה [במנחות דף נ״ט וס״א ודטעונה מלח שם פ״ג דף כ׳]. אבל טעונה מלח. [שם דף ע״ד] וכולה נשרפת על מזבח החיצון והיין מתנסך ע״ג המזבח [שם ובזבחים דף ז׳]. אמרי׳ בשקלי׳ ד׳ חותמות היו במקדש וכותב בהן עגל זכר גדי חוטא עגל משמש נסכי בקר של גדולים ושל קטנים של זכרים ושל נקבות גדי משמש נסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקבות חוץ משל אילים זכר משמש נסכי אילים בלבד חוטא משמש נסכי ג׳ בהמות של מצורע כל מי שהוא מבקש נסכים הולך לו אצל יוחנן בן פנחס שהוא ממונה על החותמות ונותן לו מעות ומקבל ממנו חותם בא לו אצל אחיה שהיה ממונה על הסלתות ונותן לו חותם ומקבל ממנו נסכים ולערב באים זה אצל זה ואחיה מוציא את החותמות ומקבל כנגדן מעות. וזו היא מצות נכסים בפרשה שלח ועשיתם אשה לה׳ עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה׳ מן הבקר ומן הצאן והקריב המקריב קרבנו לה׳ מנחה סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד או לאיל תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין ויין לנסך שלישית ההין תקריב ריח ניחח לה׳ וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה׳ והקריב על בן הבקר מנחה סלת שלשה עשרונים בלול בשמן חצי ההין אשה ריח ניחח לה׳ ככה יעשו לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם. או לאיל דרשו רבותינו במנחות [דף צ״א] לרבות את הפלגס לנסכי איל. מה שכ׳ אשה ריח ניחח אינו עונה על היין שהיין ניתן לספלי׳ על המזבח כמו ששנינו בסוכה [דף מ״ה]. אמרינן במנחות [דף צ׳ וצ״א] שאין טעון נסכים אלא עולת בהמה והשלמים בלבד בין שהוא קרבן ציבור או קרבן יחיד אף כבש יולדת ואילו של כהן גדול הואיל והן עולות טעונין נסכים אבל העוף והאשמות והחטאות אין מביאין עמהם נסכים חוץ מחטאת מצורע ואשמות שנתפרשו נסכיהם מן התורה ומניין שאין מביאין נסכים עם החטאת והאשם שנאמר לפלא נדר או בנדבה דבר הבא בנדר או בנדבה יצאו חטאות ואשמות ובכור ומעשר ופסח ומניין להביא שלמי חגיגה ועולת ראייה לנסכים שנאמר או במועדיכם. והכבש הבא חובה לעומר היתה מנחתו כפולה ב׳ עשרונים אבל נסכים כשאר נסכי כבש אין שם כ״א רביעית שמן לב׳ עשרונים ורביעית ההין יין כדאיתא במנחות [דף פ״ט], [מהמיימוני סוף פ״ב דלעיל] שיעור הנסכים האמורים בפ׳ יחזקאל ומניין אותם הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מילואים הם לחנוכת המזבח בבית שלישי בימי מלך המשיח ואין נוהגין לדורות וכן בימי עזרא הקריבו מילואים שאין נוהגין לדורות. שנים שרצו להביא שלמים או עולה בשותפות מביאין בין בנדר בין בנדבה ובתנופת שלמים אחד מניף ע״י כולם ואפי׳ עוף יביא בשותפות כדתניא בת״כ [פ׳ ויקרא פ״ג ופ״ח ובמנחות דף ק״ד ודאחד מניף ע״י כולם במנחות דף ס״ב] שנ׳ תקריבו את קרבנכם. ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאין כל הקרבנות. וכן תניא בחולין [דף י״ג] איש איש לרבות את הגוים שנודרין נדרים ונדבות כישראל תניא בחולין [דף ה׳] אדם כי יקריב מכם קרבן מכם ולא כולכם להוציא את המשומד לכל התורה מכם בכם חלקתי ולא באומות שמכולן מקבלין מן הבהמ׳ להביא בני אדם הדומין לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל שאינן משומדים לכל התורה כדי שיחזרו בתשו׳ ובלבד שלא יהא משומד לאותו דבר שמביא עליו קרבן אבל המשומד לנסך לע״ז ולחלל שבתות בפרהסיא אין מקבלי׳ ממנו שום קרבן שהרי הוא כמשומד לכל התורה כולה אמרי׳ בזבחים [דף מ״ה] אין הגוים מביאין נסכים עם קרבנם שנאמר כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אבל נסכיהן קרבין משל ציבור שנ׳ ככה תעשו לאחד כמספרם [בפ״ב מדות דף צ״ג] ואין טעונו׳ סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל באנשים ולא בנשים [מהמיימוני דלעיל פ״ג]. כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהן כשהן חיין חוץ מן הבכור והמעשר והפסח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ואמרו רבותינו בפרק שתי מדות (מנחות דף צ״ב) שכל הקרבנות במשמע חוץ מפסח ובכור ומעשר [בת״כ פ׳ ויקרא פ״ד] והעוף אינו טעון סמיכה. עוד שנינו במנחות [דף צ״ג] הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן ונכרי ועבד ואשה וסומא ואין השליח סומך שאין סמיכה אלא בבעלי׳ כדתניא בגמ׳ [שם] וסמך ידו ולא יד אשתו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו והסמיכה על הראש בשתי ידים בכל כחו שנ׳ וסמך את ידו על ראש העולה וידו בשתי ידים ר״ל כמו שנ׳ וסמך אהרן את שתי ידיו ובמקום שסומכין שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה שנאמר וסמך ושחט. שנינו שם [בדף צ״ב] שהיורש סומך בקרבן אביו שמת אחר שהפרישו ומביא נסכיו ומימר. עוד שם [בדף צ״ט] שכל קרבנות הציבור אין בהן סמיכה חוץ מפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח ואומר שם [בדף צ״ג] שהסמיכה שירי מצות שהרי כתוב כי הדם הוא בנפש יכפר ואם לא סמך מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר וכן בתנופה. כבר בארנו שבמקום ששוחט סומך והקרבן ששחיטתו בצפון שם סומך ופני הסומך למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתודה כעין שמצינו בסמיכתו של אהרן ואומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עשה ולאו הניתק לעשה כדאי׳ ביומא [דף ל״ו] אבל לא על השלמי׳ אומר רבינו משה [בספ״ג הנזכר] שנר׳ לו שאין שם וידוי אלא דבר שבח והשלמים בכל מקום שירצה לשחוט יסמוך. שנינו עוד שם [בפ״ב מדות דף צ״ג] חומר בסמיכה מבתנופה שהאחד מניף לכל החוברין ואין א׳ סומך לכל החוברי׳ וחומר בתנופה מבסמיכה שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות הציבור בחיין ובשחוטין בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים כגון הלחם מה שאין כן בסמיכה ומה ששנינו במסכת תמיד [פ״ז] שכ״ג סומך על איברי תמיד וזרקו למזבח מפ׳ שם שזהו מפני כבודו של כ״ג שנינו בקידושין [דף ל״ו] הסמיכות והתנופות וההגשות הקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות נוהגות באנשים ואין נוהגות בנשים חוץ ממנחת סוטה והנזירות שהן מניפות וכל זה דורש שם מן המקראות. [במגילה דף כ׳] כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום שנא ביום צותו. וכן דרשי׳ זריקת דמים ביום שנ׳ ביום הקריבו את זבחו יאכל וכיון ששקעה חמה נפסל הדם כדאי׳ בפ׳ איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו) [בתוספתא דמנחות פ״ו] כל שקרבו מתיריו ביום מעלין אותו ע״ג המזבח כל הלילה כיצד זבחים שנזרק דמן ביו׳ מקטירין אימורין שלהם כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר וכן איברי התמיד מקטירין אותן בלילה עד שיעלה עמוד השחר וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמי׳ שאין מקטירין האימורין ואיברי העולה אלא עד חצות כמו ששנינו בברכות [ד״ב ודמתירים מבוארי׳ בזבחים דף מ״ג]. אע״פ שמותר להקריב אימורים ואיברים כל הלילה אין מאחרין אותן לדעת אלא משתדלין להקטיר הכל ביום כדתני׳ בפרק ר׳ ישמעאל [במנחות דף ע״ב] חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר אימורין ואיברין אע״פ שכשרין בלילה דוחין את השבת בזמנו ואין מאחרין אותן למוצאי שבת וכן אמרינן בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו) הקומץ והלבונה והקטרת והמנחות הנשרפות מותר להקריבן עד שקיעת החמה והן מתאכלין והולכין כל הליל׳ כאיברי העולה [בפ״ב דתמורה דף י״ד] וכן נסכים הבאים עם הזבח כזבח שנאמר ולנסכיכם ולשלמיכם הוקשו יחד שנינו במגילה [דף כ׳] כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה ולמליקה ולהקטרה ולהגשה ולהזאה ולתנופה ולקמיצה ולקרבן המוספין וכל הלילה כשר להקטיר אימורים ואיברים זה הכלל דבר שמצותן ביום כשר כל היום ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואע״פ כן הזריזין מקדימין למצות:", "heVersionTitle": "Munkatch, 1901", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מונקאטש, 1901", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "58961e89d6e4a91d762570e0", "index_title": "Rashi on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashi on Berakhot 2a:3:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:3", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:3"], "sourceRef": "Rashi on Berakhot 2a:3:1", "sourceHeRef": "רש\"י על ברכות ב׳ א:ג׳:א׳", "anchorVerse": 3, "sourceHasEn": true, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Rashi", "he": "רש\"י"}, "heTitle": "רש\"י על ברכות", "he": "עד שיעלה עמוד השחר – שכל הלילה קרוי זמן שכיבה:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "Until dawn - The entire night is called the time of laying down.", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "5923e991d6e4a97d7711ca60", "index_title": "Mishneh Torah, Reading the Shema", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Mishneh Torah, Reading the Shema 1:9", "anchorRef": "Berakhot 2a:3", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:3"], "sourceRef": "Mishneh Torah, Reading the Shema 1:9", "sourceHeRef": "משנה תורה, הלכות קריאת שמע א׳:ט׳", "anchorVerse": 3, "sourceHasEn": true, "compDate": [1176, 1178], "commentaryNum": 1.0009, "collectiveTitle": {"en": "Mishneh Torah, Reading the Shema", "he": "משנה תורה, הלכות קריאת שמע"}, "heTitle": "משנה תורה, הלכות קריאת שמע", "he": "אֵיזֶה הוּא זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה. מִצְוָתָהּ מִשְּׁעַת יְצִיאַת הַכּוֹכָבִים עַד חֲצִי הַלַּיְלָה. וְאִם עָבַר וְאִחֵר וְקָרָא עַד שֶׁלֹּא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁלֹּא אָמְרוּ עַד חֲצוֹת אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הַפְּשִׁיעָה:", "heVersionTitle": "Torat Emet 370", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורת אמת 370", "text": "When is the [proper] time for the recitation of Shema at night? The commandment [starts] from the time of the appearance of the stars [and continues] until midnight.
A person who transgresses and delays fulfills his obligation if he recites [the Shema] before dawn. [The Sages established the limit] of midnight only in order to distance us from negligent wrongdoing.", "versionTitle": "Mishneh Torah, trans. by Eliyahu Touger. Jerusalem, Moznaim Pub. c1986-c2007", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5923e991d6e4a97d7711ca62", "index_title": "Sefer Mitzvot Gadol", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 18", "anchorRef": "Berakhot 2a:3", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:3"], "sourceRef": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 18", "sourceHeRef": "ספר מצוות גדול, עשין י״ח", "anchorVerse": 3, "sourceHasEn": false, "compDate": [1243, 1247], "commentaryNum": 18.0, "collectiveTitle": {"en": "Sefer Mitzvot Gadol", "he": "ספר מצוות גדול"}, "he": ["מצות עשה לקרות (א) ק״ש פעמים בכל יום שנ׳ ובשכבך ובקומך ודרשו ב״ה במסכת ברכות פ״ק [דף י״א] בשעה שבני אדם שוכבים וזהו בלילה ובשעה שבני אדם עומדים וזהו ביום ולאחר שגומר פסוק ראשון אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובפ׳ מקום שנהגו [דף ל״ו] מפרש הטעם שבשעה שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו נסתלקה ממנו שכינה ואומר לבניו שמא יש בכם פסולת שאינו מאמין בה׳ אחד ענו כולם ואמרו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד שמח הזקן וענה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לפיכך אף במקומות שאומרים שמע בקול רם עד אחד אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בלחש שנינו בברכות [דף ב׳] מאימתי קורין שמע בערבין משעת יציאת הכוכבים עד חצות הלילה כדברי חכמים ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו דהלכה כרבן גמליאל שסובר כך [בדף ב׳ ועיין בדף ט׳] ולא אמרו חכמים חצות אלא לכתחילה כדי להרחיק אדם מן העבירה הא דאמר רבי אליעזר בברכות [דף י״א] כל האוכל ושותה ואחר כך קורא קרית שמע עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גיויך פי׳ בהלכות גדולות דאקרית שמע של שחרית קאי מסקינן [שם בדף ט׳] כדברי רבי יהושע בן לוי שהקורא קריאת שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה לא יצא ידי חובתו אלא א״כ היה אנוס או שיכור או חולה או כיוצא בהן מתוך כך מדקדק רבינו יעקב שעיקר זמן קרית שמע של שחרית אחר הנץ החמה שקודם לכן נחשב לילה לכל הפחות לגבי אנוס ובירושלמי דברכות [דף ב׳] גרסינן משיאיר המזרח עד הנץ החמה ד׳ מילין ועוד מביא ראי׳ מדתנן ביומא [דף ל״ז וכל סוגיות ר״ת בתו׳ שם] אף היא עשתה נברשת של זהב בירושלים בשעה שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנו וידעו כל העם שהגיע זמן קרית שמע פירוש נברשת זו מנורה וכן בדניאל לקבל נברשתא ועוד ראיה מדתנן [מגילה דף ב׳] אין מוהלין ואין טובלין ואין מזין בו עד שיהא הנץ החמה וכולן שעשו משעת עמוד השחר כשר משמע שהדברים שמצותן ביום עיקר זמנן בהנץ החמה אמר אביי [ברכות דף ו׳] זמן קרית שמע של שחרית כוותיקין פירוש שהוותיקין היו מתחילין לקרותה קודם הנץ החמה כדי שיגמרו לקרותה ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה ויהיו סומכין גאולה לתפלה בהנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמש ומפרש בירושלמי [דברכות] ייראוך כדי שתהא החמה מטפטפת בראשי ההרים הוא הנץ החמה מפרש רבינו יעקב ביומא [דף ל״ה] דברי אביי כוותיקין שנזכר זמן הנץ החמה בדבריהם לאפוקי דאחרים שאומרים בברכות [דף י׳] זמן קרית שמע משיכיר איש את חבירו ברחוק ארבע אמות ולא ממש בוותיקין שהרי וותיקין אלו מקדימין שלא כדין קודם הנץ החמה שהרי עיקר קרית שמע לאחר הנץ החמה מכח הראייות שביארנו למעלה ורבינו יצחק בן אחותו פוסק [בתו׳ שם] כאביי דהוא בתראה שאומר קרית שמע כוותיקין ומפרש ממש כוותיקין שאף על פי שרבי יהושע בן לוי פליג עליו ואומר שנחשב לילה עד הנץ החמה דמתניתן דיומא יש לומר שהוקבע אותו זמן לציבור לפי שאין יכולין למהר ולהקדים כוותיקין כי רוב בני אדם אין בקיאין לכוין ומתניתין דמגילה אין חשובה כל כך ראייה לענין קרית שמע. מסקינן [בברכות דף י״א] הלכה כרבי יהושע שאומר [שם דף ט׳] שעונת ק״ש של שחרית מושכת עד שלש שעות מכאן ואילך אם איחר יותר אע״פ שלא יצא ידי ק״ש בעונתה לא הפסיד מלברך ברכות שלפני׳ ושלאחרי׳ כאדם הקורא בתורה ומוכח שם בענין מחלוקת דרבי ורבי נתן [בברכות דף ג׳] שעד ולא עד בכלל שאין השעה שלישית בכלל ואין עונת הזמן כי אם שתי שעות שלימות ונראה לי דג׳ שעות ממש שלימות הוי עונתה שהמלכים עומדין ממטתן בשתי שעות ביום וקורים אותה בשעה שלישית וכן יש בירושלמי [בפ׳ תפלת השחר] ר׳ אסי ור׳ חייא בר הונא הוו מצלי לתלת שעין ר׳ ברכיה קרי שמע ומצלי בתר תלת שעי ומקשה והתנן הקורא מכאן ואילך וכו׳ משמע שעד סוף ג׳ שעות זמן קרית שמע ומסקינן [שם בברכות דף ט׳] מי שהקדים וקרא קרית שמע של שחרית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה יצא ידי חובתו ותנן נמי במגילה [דף כ׳] וכולן שעשו משיעלה עמוד השחר כשר ופסק רב אלפס [בברכות] באדם היוצא לדרך שקורא לכתחלה משיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה ויצא ידי חובתו כדאמרינן בפרק תפלת השחר [דף ל״א] אבוה דשמואל ולוי כי נפקי לאורחייהו הוו מקדמי ומצלו גרסינן בירושלמי [דברכות דף ב׳] תניא הקורא ק״ש קודם יציאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו ואומר ר״י דאנן סבירא לן כתנאי דגמרא דריש ברכות שמקדימין זמן ק״ש לצאת הככבים לכך נהגו לומר קרית שמע בב״ה קודם צאת הכוכבים ועוד יש לסמוך בדיעבד על המנהג אהא דאמרינן [בפ׳ תפלת השחר דף ל״ח] דעבד כרבי יהודא דאמר עד פלג המנחה ואילך לילה הוא עבד. [סוף הירושלמי דלעיל] א״כ למה קורין אותה קודם לכן בבהכ״נ כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה מכאן פוסק רבינו שלמה [שם ריש פרק א] שק״ש שעל מטתו נראה עיקר והקשה ר׳ יעקב על זה [בתו׳ שם דיבור ראשון] שהרי על מטתינו אין אנו קורין את כולה ולא בברכותיה ועוד הא תניא כותיה דרבי יוחנן [שם בדף ד׳] דאמר ק״ש ואח״כ תפלה בשכבך כמו ובקומך ולפסק ר׳ שלמה היה בשכבך זו תפלה ואח״כ ק״ש כדברי רבי יהושע בן לוי [שם] ועוד גרסינן בירושלמי במקום אחר [בגמרא שלנו דף ה׳] למה קורין אותה בערב כדי להבריח המזיקין אלא ודאי ק״ש של בית הכנסת עיקר והירושלמי שהביא ר׳ שלמה לראייה אומר ר׳ יעקב בתו׳ דלעיל שהיו רגילין לקרות ק״ש כמנחה אחר תפלה ונתבטל על ידי שמד. [שם בריש פ׳ ב׳ דף י״ד] פוסק רבא כר׳ מאיר דאמר אין צריך כוונת הלב כי אם בפסוק ראשון וכן אמר רב נחמן [שם] לעבדיה כשאני מתנמנם בפסוק קמא תצערני להקיצני כדי שאתכוון אח״כ אל תצעריני יותר ואמר רבא שם קרא ק״ש עד אחד ונאנס בשינה יצא ואמרינן נמי התם שזהו ק״ש של רבי יהודא הנשיא כשהי׳ טרוד בגירסא לא הי׳ אומר יותר ולא היה אומר ברכות שברכות אינם מעכבות כדמדקדק בירושלמי [ריש פ׳ היה קורא] היה קורא שמע בתורה אם כיון לבו יצא ומכאן יש ללמוד [בתו׳ שם דף י״ד] שהמהלך בדרך די לו שיעמוד בפסוק ראשון בלבד וכן ישנו בפירוש באגדות באלה הדברים רב׳ בפר׳ ואתחנן שאומר כן רב יהודא בשם רב ולא כדברי הגמרא שמצריכות לעמוד עד על לבבך אמנם שנינו [שם בדף ט״ז] האומנין בטלין ממלאכתן בפרק ראשון כן אמרו בפ׳ קמא דיומא [דף י״ט] שלא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יורה באצבעותיו בפ׳ ראשון שלא תהא קריאת עראי בפ׳ אין עומדין [דף ל״ה] אמר רבי זירא כל האומר שמע שמע כאילו אומר מודים מודים ומשתיקין אותו ואי אמר פסוק כוליה וחוזר ואומר שנית מגונה הוי שתוקי לא משתקינן ליה דאמר הקורא ק״ש וכופלה הרי זה מגונה וכן פסק רבי׳ חננאל בתו׳ שם ואם קרא כל הפרשה וחזר וקרא בזה לא דבר כלום כדאיתא בירושלמי [בפ״ק] דרבי זעירא הוי קרי וחזר וקרי ושמא התם דוקא על מטתו שרי ובירושלמי [פרק אין עומדין] הדא דאתמר בציבור אבל ביחיד מותר פסקינן שם בפ׳ הי׳ קורא [דף ט״ז] הלכה בק״ש שאעפ״י שצריך להשמיע לאזנו וגם צריך לדקדק באותיותי׳ אם לא השמיע ולא דקדק יצא [שם] כיצד ידקדק יזהר ליתן ריוח בין הדבקים כגון ובכל לבבך על לבבך על לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל שלא יראה הכל ככתיבה אחת ומדלג אות אחת מן האותיות שאומר בכל בבך ואמרינן בירושלמי פ׳ היה קורא [וע״ש בתו׳ דף ט״ז] שצריך להתיז ולהדגיש זיין של תזכרו שלא יראה תשכרו [פ׳ היה קורא דף י״ד] וצריך להאריך בדל״ת דאחד כדי שימליכוהו בשמים וארץ ובארבע רוחות אמר רב אשי [שם] ובלבד שלא יחטף בחי״ת וצריך שלא יאריך באלף דאחד שלא יראה כאומר אי חד וכשיאמר היום ישתוק מעט ואח״כ יאמר על לבבך שלא יראה כאלו אומר היו׳ יהיו על לבבך ולא למחר וכדאיתא בפ׳ מקום שנהגו [דף ל״ו] שנינו במסכ׳ סוטה [דף ל״ב] שקרית שמע נאמר בכל לשון אמנם אף באותו לשון צריך ליזהר משיבוש שבאותו לשון אמרינן בברכות [כל הסוגיא פרק היה קורא (ברכות דף ט״ז) וע״ש בפירש״י] הקורא ק״ש וטעה ואינו יודע באיז׳ מקום טעה חוזר לראש טעה בין פרשה לפרשה חוזר לפרשה ראשונה טעה בכתבתם ואינו יודע אם בשמע אם בוהיה אם שמוע חוזר לכתבתם ראשונה ואומר שם התלמוד שאם נסתפק לו לאחר שקרא למען ירבו ימיכם אינו חוזר דודאי בכתיב׳ אחרונ׳ עומד שעל הרגל לשונו הוא הולך והלכה כרבי יהודא שאומר [שם בדף י״ג] בין הפרקים שואל בשלום אדם שחייב בכבודו דווקא ומשיב שלום לכל אדם אבל באמצע הפרשה אינו מפסיק לשאול בשלום אלא במי שמתירא ממנו כגון מושל או אנס ומשיב מפני הכבוד [שם] ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשנייה בין שנייה לשמע בין שמע לוהיה אם שמע בין והיה אם שמע לויאמ׳ בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ופי׳ רבי׳ משה [בסוף פ״ג דהלכות ק״ש] כי דינו כאמצע הפרק [שם בדף ט״ו] רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמייא בעידן ק״ש פי׳ לייט מקלל אלא מקנח ידיו בעפר או בצרור ודיו שנאמר ארחץ בנקיון כפי בדבר המנקה ולא כתב במים ודווקא לק״ש אבל לתפלה שהוא מדבר להקב״ה צריך לחזור אחר המים ותניא נמי בפ׳ מי שמתו (ברכות דף כ״ו) היתה טליתו חגורה לו במתניו מותר לקרוא ק״ש ולתפלה עד שיכסה לבו שיש להחמיר יותר בתפלה מטעם שאמרנו ובפ׳ אלו עוברין (פסחים דף מ״ו) אמרינן לתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין פירוש להתפלל בעשרה וליטול ידיו לאכול ילך עד ד׳ מילין לאדם ההולך בדרך ולא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר הא פחות ממיל חוזר ושיעור מיל אלפים אמה ויש מפרש לתפלה ליטול ידיו לתפלה [פ׳ מי שמתו דף ל״ג] כל מקום שיש צואה או מי רגלים וכן גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אין קורין בו אלא א״כ הרחיק ארבע אמות אם היו לאחוריו או לצדדין [שם בדף כ״ז] ואם היו לפניו ירחיק מלא עיניו וכן צריך להרחיק ארבע אמות מן הקבר ומן המת כדאמרי׳ בפ׳ משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג) ודי בהרחקה זו אף כשהן לפניו ומסקינן בפ׳ מי שמתו (ברכות דף כ״ו) שאם היתה הצואה יבישה יותר מכחרס עד שאם זורקה תתפרר והמי רגלים נבלעו בקרקע ואין רישומן ניכר מותר לקרות כנגדן בענין זה וצואה כל שהוא מבטלה ברוק עבה ומי רגלים של פעם אחת אם נתן בהם רביעית מים מותר לקרות עמהם בתוך ד׳ אמות כרבי זכאי וכן פסק רב יוסף ואמר רבא הלכתא כפה כלי על הצואה או על מי רגלים מותר לקרות שם ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח וקורא כרב חסדא דתניא כוותיה וריח רע שאין לו עיקר כגון רוח מותר ללמוד כשהוא יוצא מחבירו אבל מעצמו אסור ואפילו מחבירו היינו דוקא דברי תורה אבל לק״ש אסור עד שיעבור הריח פסק רבי׳ חננאל בתו׳ [שם בד״ה בחבלי שוא] דקיימא לן כרב חסדא דאמר דאסור לקרות ק״ש כשיש צואה על בשרו אפילו מכוסה בבגדיו ואף על גב דרב חסדא תלמידו של רב הונא ורב הונא פליג עליה אזלינן לחומרא תניא בסוף פרק לולב הגזול (סוכה דף מ״ב) קטן שיכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס לגדול פורשים מצואתו וממימי רגליו פ׳ מי שמתו [דף מ״ו] היה רוחץ במים עכורין שאין ריחן רע שאינו רואה את הערוה יושב במקומו וקורא ובצלולין מתכסה בבגד כנגד לבו וכן היה נוהג רבי׳ יעקב וכן אמרינן שם בברכות [דף כ״ה] שטפח באשה ערוה כשהוא מגולה ולא יקרא עד שיחזיר פניו ממנה אע״פ שהיא אשתו היה ישן עם אשתו [שם] אשתו כגופו דמי ואע״פ שנוגעין בקירוב בשר מלמטה הופך פניו וחוצץ טליתו מתחת לבו וקורא וכן בניו ובני ביתו הקטנים אבל לא הגדולים והם תינוקת מבת אחת עשרה שנה ותינוק מבן שתים עשרה שנה אסור לו לקרות עמהם עד שתפסיק טלית ביניהם וכיון שהגיעו לשדים נכונו ושער צומח נחשבים כגדולים וכן פסקו רב אלפס [פ׳ מי שמתו] והלכות גדולות תנן התם [בדף כ״א] נשים ועבדים וקטנים פטורים מקרית שמע פי׳ רבי׳ יעקב [עיין בתו׳ שם] שמדבר בקטן שלא הגיע לחינוך וסיפא דקתני וחייבין בתפלה ובמזוזה וברכת המזון בנשים ועבדים בלבד מדבר ומ״מ מלמדין הקטנים לקרותה כדי לחנכן במצות וכן העוסק במצוה [בפרק היה קורא דף ט״ז] וטרוד בה כגון חתן שנשא בתול׳ אע״פ שאינו עוסק במצוה עדיין הואיל וטרוד בה עד שיבעול פטור מק״ש עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה מכאן ואילך חייב אפי׳ לא בעלה [פ׳ מי שמתו דף י״ח] וכן מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור עד שיקבור המת [שם] והמשמר את המת אע״פ שאינו מתו והחופר קבר למת פטורין מק״ש [בדף י״ט] היו שומרי המת שנים אחד קורא ואחד שומר אמרי׳ בפ״ק דברכות [דף ה׳] כל הקורא ק״ש על מטתו כאלו אוחז חרב פיפיות בידו שנאמר ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם חרב פיפיות בידם בירושלמי [פ״ק] רבי זעירא הוה קרי שמע וחזר וקרי עד שהיה משתקע בשינה ובפ׳ שני דשבועות [דף ט״ו] אומר דרבי יהושע בן לוי היה אומר שיר של פגעים הוא ויהי נועם ומזמור מה רבו צרי וארוממך ה׳ כי דליתני ואחר כן היה ישן:"], "heVersionTitle": "Munkatch, 1901", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מונקאטש, 1901", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5923e991d6e4a97d7711ca64", "index_title": "Tur", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Tur, Orach Chayim 235", "anchorRef": "Berakhot 2a:3", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:3"], "sourceRef": "Tur, Orach Chayim 235", "sourceHeRef": "טור, אורח חיים רל״ה", "anchorVerse": 3, "sourceHasEn": true, "compDate": [1300, 1340], "commentaryNum": 235.0, "collectiveTitle": {"en": "Tur", "he": "טור"}, "he": ["הלכות תפלת ערבית
וכשיגיע הלילה יתפלל תפלת ערבית ואינה חובה שלא נתקנה אלא כנגד איברים ופדרים של תמיד של בין הערבים שלא נתעכלו ביום שקרבין והולכין כל הלילה ומ\"מ מצוה איכא ואין לבטלה ורב אלפס כתב דהאידנא קבעוה חובה ואין לבטלה כלל וזמנה אחר ק\"ש של ערבית דלא כריב\"ל דאמר תפלות באמצע תקנום פי' בבקר ק\"ש ואח\"כ תפלה ובערב תפלה ואח\"כ ק\"ש אלא כרבי יוחנן דאמר ר\"י איזה בן העוה\"ב זה הסומך גאולה לתפלה ואפילו של ערבית הלכך זמנה אחר ק\"ש וברכותיה ומאימתי זמן ק\"ש של ערבית כדתנן בשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן והיינו צאת הכוכבים כ\"כ רב אלפס וכ\"כ רב פלטוי הקורא ק\"ש קודם שראה שלשה כוכבים אם נתכוין לכך לא יצא י\"ח ויחזור ויקרא ויתפלל ואם לא נתכוון לכך וטעה והתפלל אל יחזור ויתפלל וכ\"כ רב עמרם ואפילו קראה תוך בה\"ש שהוא ספק יום ספק לילה איתא בירושלמי שחוזר וקורא אותה וכן פירש\"י שזמנה מיציאת הכוכבים וכתב מה שאנו קורין אותה בבהכ\"נ אין אנו יוצאין בה אלא במה שאנו קורין אותה לפני מטתינו ואותה של בהכ\"נ אינה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד\"ת וכ\"כ ר\"ע שעיקר הקריאה שאדם יוצא בה במה שקורא לפני מטתו ומחמת זה כתב שצריך לברך עליה בא\"י אמ\"ה אקב\"ו על ק\"ש ור\"ת כתב ודאי אותה של בהכ\"נ היא עיקר שקורין אותה בברכותיה ומה שאנו קורין אותה קודם צאת הכוכבים משום דקיימא לן כרבי יהודה דאמר זמן תפלת המנחה עד פלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה ומשם ואילך חשיב לילה לענין תפלת המנחה ה\"ה נמי לענין ק\"ש משם ואילך הוא זמנה וכ\"כ אבי העזרי מדלא יהבי רבנן זמן להתחלת תפלת הערב ש\"מ שבגמר זמן תפלת המנחה מתחיל זמן תפלת הערב והקשה א\"א ז\"ל על דברי ר\"ת נהי נמי שאין זמן תפלת המנחה כי אם עד פלג המנחה היינו משום שהיא כנגד התמיד וזמנה לא היה כי אם עד פלג המנחה אבל לק\"ש שתלוי בזמן שכיבה אין ראוי לקרות אז שעדיין אינו זמן שכיבה ור\"י פי' כדי לקיים המנהג שאנו סוברים כשאר התנאים של הברייתא שמקדימין זמן ק\"ש לצאת הכוכבים אע\"פ שאין הלכה כר\"א שאומר משעה שקידש היום בערבי שבתות כנגד ר' יהושע שאומר משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ולא הלכה כר\"מ כנגד ר' יהודה מ\"מ לענין תפלה הקלו וגם מתוך הדוחק נהגו כן לפי שהציבור מתקבצין לתפלת המנחה ואילו לא היו קורין שמע ומתפללין תפלת ערב עד צאת הכוכבים היה כל אחד הולך לביתו והיה טורח עליהם להתקבץ אח\"כ ולא היו מתפללין בציבור לפיכך נהגו כן וסמכו על הני תנאי דברייתא אע\"ג דלכתחלה אין לקרותה קודם צאת הכוכבים כסתמא דמתני' ומ\"מ גם לפר\"י אין למהר לקרותה כ\"כ מבעוד יום קודם צאת הכוכבים כי דבר מועט הוא בין תנאי דמתני' ובין תנאי דברייתא. שאלו לרבינו האי ציבור שמקדימין לקרות ולהתפלל קודם צאת הכוכבים איזה עדיף לצלויי בהדייהו ולהניח ק\"ש עד צאת הכוכבים או להמתין עד צאת הכוכבים ולהתפלל ביחיד כדי שיסמוך גאולה לתפלה והשיב מוטב שיתפלל עמהם כדי שיתפלל בציבור אם הוא מפלג המנחה ולמעלה וימתין לקרות שמע עד זמנה (עם ברכותיה ואי צלי ראשונה בהדי ציבור רשות ושנייה חובה שפיר דמי) ולענין סוף זמנה תנן עד סוף האשמורה הראשונה שהוא שליש הלילה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות ר\"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר והלכה כר\"ג דאיפסיקא הלכתא כוותיה ואפילו לכתחלה יכול להמתין לקרות עד שיעלה ע\"ה ומ\"מ אין לו לאכול ולישן עד שיקרא דתניא לא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אוכל קימעא ואישן קימעא ואקרא אח\"כ ק\"ש ואתפלל ונמצא חוטפתו שינה וישן כל הלילה אלא אדם בא מן השדה ונכנס לב\"ה או לבה\"מ אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק\"ש ומתפלל ואח\"כ אוכל פתו וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה אלמא כשהגיע זמן ק\"ש אסור לקבוע סעודתו עד שיתפלל ואם נאנס ולא קראה עד שיעלה ע\"ה יכול לקרותה עד הנץ החמה ומיהו אם קורא אותה אחר שיעלה ע\"ה לא יאמר השכיבנו שאין עתה זמן שכיבה ופי' רי\"ץ גיאות ודאי צ\"ל שתים לפניה ושתים לאחריה אלא לא יאמר נוסח הברכה כמו שהיא אלא יתחיל ותקננו בעצה טובה מלפניך וא\"א ז\"ל כתב שלא יאמר ברכת השכיבנו כל עיקר: "], "heVersionTitle": "Orach Chaim, Vilna, 1923", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "אורח חיים, וילנה תרכ\"ג", "text": ["Laws of the Evening Prayer (Ma’ariv)", "And when the night arrives, one should pray the evening prayer (Ma’ariv) and this prayer is not obligatory, as it was only instituted corresponding to the limbs and fats of the afternoon daily offering that were not consumed during the day, which are offered and burned throughout the night. And nevertheless, there is a mitzvah to daven Maariv, and one should not neglect it. Rav Alfasi (the Rif) writes that nowadays it has been established as obligatory and must not be neglected at all.", "Its time is after the recitation of the evening Kriyat Shema. This is not in accordance with Rabbi Yehoshua ben Levi, who held that the prayers were instituted between the recitations of Shema—meaning, in the morning one recites Shema and then prays, while in the evening one prays and then recites Shema. Rather, it follows Rabbi Yochanan, who said: “Who is destined for the World to Come? One who connects redemption directly to prayer,” and this applies even at night. Therefore, the time for Ma’ariv is after Shema and its blessings.", "And from when is the time for the evening Shema? As we learn in the Mishnah: “From the time the Cohanim enter to eat their terumah,” which is at nightfall (the appearance of the stars). This is what the Rif writes, and so too Rav Paltoi writes that one who recites Shema before seeing three stars if he intends to fulfill his obligation then, he does not fulfill his obligation, and he must repeat it and pray. But if he did not intend to fulfill his obligation and he made a mistake and he prayed, he shouldn't go back and pray again. And Rav Amram also writes like this.", "And even if one recited Shema during twilight (which is of doubtful status, day or night), its says in the Jerusalem Talmud states that he must go back and read it again. And similarly Rashi explains that its time is from the emergence of the stars, and he writes that when we recite Shema in the synagogue, we do not fulfill our obligation with it; rather, we fulfill it through what we recite before going to bed. And when we say it in the synagogue it is only in order to begin the prayer in a framework of words of Torah.", "And Rav Amram also writes that the essential recitation by which one fulfills his obligation is the one recited before going to bed, and therefore he wrote that one must recite the blessing “Blessed are You… who commanded us concerning the recitation of Kriyat Shema” before its recitation before bed.", "Rabbeinu Tam, however, writes, that certainly the synagogue recitation is the primary one, since it is recited with its blessings. As for the fact that it is recited before nightfall, this is because we follow Rabbi Yehuda, who holds that the time for the afternoon prayer extends only until Plag HaMincha (one and a quarter hours before nightfall). From that point onward it is considered night with respect to the afternoon prayer, and the same applies to Shema: from that point onward is its time. The Avi HaEzri writes similarly, reasoning that since the Sages did not give a specific starting time for the evening prayer, it follows that when the time for Mincha ends, the time for Ma’ariv begins.", "My father, of blessed memory, challenged Rabbeinu Tam’s view: Even if the time for Mincha ends at Plag Hamincha because it corresponds to the daily offering, whose time extended only until Plag HaMincha, Shema depends on the time of lying down (when people go to bed), and it is not appropriate to recite it then (right after Plag HaMincha), since it is not yet the time when people lie down.", "Rabbi Yitzchak (the R\"i) explains that in order to justify the custom, we rely on the other Tannaim mentioned in the baraissa, who advance the time of Shema to before nightfall—even though the halacha does not follow Rabbi Eliezer, who says it begins from when the day is sanctified on Friday evening, who argues against Rabbi Yehoshua who says its time starts when the Cohanim go to eat their Terumah, nor does the Halacha follow Rabbi Meir against Rabbi Yehuda. Nevertheless, regarding prayer they were lenient. Additionally, due to practical necessity this custom developed to recite the Shema before the emergence of the stars: the congregation gathers for Mincha, and if they were not to recite Shema and pray Ma’ariv until nightfall, everyone would go home and it would be difficult to reconvene, resulting in a loss of communal prayer. Therefore, they relied on those Tannaim of the baraissa who held that it could be read before the the emergence of the stars, even though ideally Shema should not be recited before nightfall, in accordance with the plain ruling of the Mishnah.", "And nevetheless, even according to Rabbi Yitzchak, however, one should not recite it too early while it is still daytime, since the difference between the timeframes of the Mishnah and the baraissa is veyr minimal.", "They asked Rabbeinu Hai Gaon: regarding a congregation that recites Shema and prays before nightfall, which is preferable: should one pray with them and delay Shema until nightfall, or should one wait until nightfall and pray alone in order to connect redemption to prayer? He answered: it is better to pray with them in order to pray with the community, provided it is from Plag HaMincha and onward, and then wait to recite Shema at its proper time (with its blessings, and if one prays once with the congregation voluntarily and the second prayer is obligatory, this is acceptable.", "And in regards to the end time of Shema: the Mishnah teaches that it extends until the end of the first watch, which is one-third of the night, this is the opinion of Rabbi Eliezer. The Sages say until midnight. Rabban Gamliel says until dawn. The halacha follows Rabban Gamliel, and even ideally one may wait until dawn to recite it.", "Nevertheless, one may not eat or sleep until he has recited it, as it is taught: A person should not come in from the field in the evening and say, “I will eat a little, sleep a little, and then recite Shema and pray,” lest sleep overtake him and he sleep the entire night. Rather, when a person comes in from the field, he should enter the synagogue or the study hall; if he is accustomed to reading Scripture, he should read; if he is accustomed to studying Mishnah, he should study; then he should recite Shema and pray, and afterward eat his bread. Anyone who transgresses the words of the Sages is liable to death.", "Therefore once the time for Shema has arrived, it is forbidden to establish a meal before praying.", "And if one was prevented and did not recite Shema until dawn, he may still recite it until sunrise. However, if he recites it after dawn, he should not say the blessing םכ “Hashkiveinu,” since it is no longer the time for lying down.", "And the Ritz Gaitz explains that one must still recite the two blessings before and the two after Shema, rather one should not say the standard text of that blessing; rather, he should begin, “Grant us wise counsel from before You.” (only leaving out the first word of the \"Hashkiveinu\" Bracha, which is \"Hashkiveinu\" meaning when we lie down.) My father, of blessed memory, writes that one should not recite the blessing of Hashkiveinu at all in that case."], "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "5923e991d6e4a97d7711ca66", "index_title": "Shulchan Arukh, Orach Chayim", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Shulchan Arukh, Orach Chayim 235:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:3", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:3"], "sourceRef": "Shulchan Arukh, Orach Chayim 235:3", "sourceHeRef": "שולחן ערוך, אורח חיים רל״ה:ג׳", "anchorVerse": 3, "sourceHasEn": false, "compDate": [1563], "commentaryNum": 235.0003, "collectiveTitle": {"en": "Shulchan Arukh, Orach Chayim", "he": "שולחן ערוך, אורח חיים"}, "heTitle": "שולחן ערוך, אורח חיים", "he": "לכתחלה צריך לקרות ק\"ש מיד בצאת הככבים וזמנה עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא י\"ח:", "heVersionTitle": "Maginei Eretz: Shulchan Aruch Orach Chaim, Lemberg, 1893", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "ספר מגיני ארץ: שלחן ערוך. למברג, תרנ\"ג", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "59ef2dadd6e4a90d4d5be220", "index_title": "Steinsaltz on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Steinsaltz on Berakhot 2a:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:3", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:3"], "sourceRef": "Steinsaltz on Berakhot 2a:3", "sourceHeRef": "ביאור שטיינזלץ על ברכות ב׳ א:ג׳", "anchorVerse": 3, "sourceHasEn": false, "compDate": [1950, 2010], "commentaryNum": 3.0003, "collectiveTitle": {"en": "Steinsaltz", "he": "ביאור שטיינזלץ"}, "heTitle": "ביאור שטיינזלץ על ברכות", "he": "ואילו רבן גמליאל אומר כי מותר לקרות קריאת שמע של ערבית עד שיעלה עמוד השחר, שכן מובנה של המלה \"ובשכבך\" — כל זמן שבני אדם שוכבים בלילה על מיטתם, והרי זה איפוא כל הלילה כולו.", "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Hebrew", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5c17abf8df730300160352d2", "index_title": "Sefer Yereim", "category": "Halakhah", "type": "", "ref": "Sefer Yereim 252:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:3", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:3"], "sourceRef": "Sefer Yereim 252:3", "sourceHeRef": "ספר יראים רנ״ב:ג׳", "anchorVerse": 3, "sourceHasEn": false, "compDate": [1135, 1165], "commentaryNum": 252.0003, "collectiveTitle": {"en": "Sefer Yereim", "he": "ספר יראים"}, "he": "סימן רנב (יג)
קריאת שמע. את ה' אלהיך תירא ותעבוד ותקבל מלכותו ועולו שחרית וערבית דכתיב בפ' ואתחנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' [ה'] אחד. פי' המקרא כך הוא. והיו הדברים האלה שהזכיר למעלה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. ותנן בברכות פ\"א (י' ב') ב\"ש אומרין בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמודו שנאמר ובשכבך ובקומך [בשעה שבני אדם שוכבין] וב\"ה בדרכן שנאמר ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבין והלכה כב\"ה. למדנו שחייב אדם לומר מן שמע עד והיה אם שמוע בקר וערב שכיבה וקימה. שהרי כתיב באותו הענין והיו הדברים האלה על לבבך בשכבך ובקומך. למדנו שאין מצוין אלא בפ' ראשונה. דתניא נמי בברכות פ\"ב (ט\"ז א') בטלים ממלאכתן וקורין בפ' הראשונה. ואמרינן נמי ביומא פ\"א (י\"ט ב') הקורא את שמע וקורץ בעיניו ומרמז באצבעותיו עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב וגו' ומוקמינן לה בפ' ראשונה. וזמן שכיבה כדתנן מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר\"א וחכ\"א עד חצות ר\"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר (ברכות ב' א') אם לא קרא עד חצות יכול לקרות עד שיעלה עמוד השחר. כדתנן שלא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה. וטעמא כי כתב בשכבך כל זמן שכיבה כל זמן שאתם שוכבים. וזמן עמידה בבקר כדתנן (ט' ב') מאמתי קורין את שמע [בערבית] (בשחרית) משיכיר בין תכלת ללבן ר\"א אומר בין תכלת לכרתי. ותניא אחרים אומרים כדי שיראה את חברו ברחוק ד' אמות ויכירהו ואמר רב הונא הלכה כאחרים. אמר אביי לתפלה של שחרית כאחרים ק\"ש כוותיקין ענין אחד לתפלה ולמצות תפילין כאחרים שאין מצותן אלא ביום. ", "heVersionTitle": "Sefer Yereim HaShalem, Vilna, 1892-1901", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5ff59fa9b4e9b84fd8dd6891", "index_title": "Rashash on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashash on Berakhot 2a:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:3", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:3"], "sourceRef": "Rashash on Berakhot 2a:2", "sourceHeRef": "רש\"ש על ברכות ב׳ א:ב׳", "anchorVerse": 3, "sourceHasEn": false, "compDate": [1830, 1870], "commentaryNum": 3.0002, "collectiveTitle": {"en": "Rashash", "he": "רש״ש"}, "heTitle": "רש\"ש על ברכות", "he": "שם עמוד השחר. בתוי\"ט יש רגילין לפתרו כוכב השחר כו'. ואנכי ראיתי בירושלמי ריש מכילתין (פ\"א ה\"א) וביומא רפ\"ג (ה\"ב) א\"ר יוסי בי רבי בון הדא אילתא דשחרא מ\"ד כוכבתא היא טעיא זמנין דהיא מקדמא כו':", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "דפוס וילנא ראם", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "600c76dd0fcce3c43e38c440", "index_title": "Chiddushei HaRa'ah on Berakhot", "category": "Quoting Commentary", "type": "reference", "ref": "Chiddushei HaRa'ah on Berakhot 2a:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:3", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:3"], "sourceRef": "Chiddushei HaRa'ah on Berakhot 2a:3", "sourceHeRef": "רא\"ה על ברכות ב׳ א:ג׳", "anchorVerse": 3, "sourceHasEn": false, "compDate": [1255, 1285], "commentaryNum": 3.0003, "collectiveTitle": {"en": "Chiddushei HaRa'ah on Berakhot", "he": "רא\"ה על ברכות"}, "he": "והאי דפליגי במתניתין, דוקא בלישנא דבשכבך אי תחילת שכיבה אי כל שכיבה, אבל מאי דכתיב ובקומך דכולי עלמא תחילת קימה קאמר, ולאו כל זמן קימה דהיינו כל היום אלא תחילת קימה, אלא דפליגי נמי לקמן [ט, ב] עד כמה נמשך זמן תחלת קימה.", "heVersionTitle": "Perush ha-halachot masekhet berakhot, Jerusalem 2007", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "פירוש ההלכות מסכת ברכות, ירושלים תשס\"ז", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5896389ed6e4a91f4bce8a08", "index_title": "Rashba on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashba on Berakhot 2a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:4", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:4"], "sourceRef": "Rashba on Berakhot 2a:1", "sourceHeRef": "רשב״א על ברכות ב׳ א:א׳", "anchorVerse": 4, "sourceHasEn": false, "compDate": [1270, 1310], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Rashba", "he": "רשב\"א"}, "heTitle": "רשב״א על ברכות", "he": " [מתני']: מעשה ובאו בניו מבית המשתה. מה ששנינו כאן מעשה ובאו בניו, נראה לי דלאו למימרא שעשה רבן גמליאל כדבריו ודלא כרבנן, אלא אדרבא אתא לאשמועינן מדעשה מעשה, דלא נחלקו עליו חכמים אלא בלכתחילה ומשום סייג, שאילו נחלקו עליו, לא היה עושה מעשה כדבריו, וכדמשמע בגמרא וכדבעינן למכתב עלה קמן (ט, א ד\"ה ובני רבן גמליאל), וכדמוכח נמי סיפא דמתניתין דקתני ולא זו בלבד אלא כל שאמרו חכמים עד חצות מצותה עד שיעלה עמוד השחר, דאלמא בהא אף רבנן מודו בה.
אבל בירושלמי (פ\"א, ה\"א) פירשוהו כמו שאר מעשה שהביאו בכל מקום לומר שעשה מעשה כדבריו, וכדגרסינן התם: מעשה ובאו בניו, פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה, והא רבי עקיבא פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה, והא רבי שמעון פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה וכו' כדאיתא התם, ומשני שניא היא הכי שהיא לשנון, מעתה אף משיעלה עמוד השחר, ואית דבעי מימר תמן בשהיו יכולין לקיים דברי חכמים ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים דברי חכמים, אמר לון עבדון עובדא כוותיה, ע\"כ בירושלמי.
ואין לנו אלא כגמרתנו. ושמא אף מסקנא דירושלמי כן דבדיעבד דאי אפשר לקיים דברי חכמים לכולי עלמא קורין אפילו לאחר חצות.
ולענין מאימתי, הרב אלפסי וכל הגאונים ז\"ל פסקו כסתם מתני' שהוא משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וסימן לדבר צאת הכוכבים, משום דללישנא דאמרינן בגמרא (מ)דסיפא רבי אליעזר רישא לאו רבי אליעזר אלמא מתניתין דמאימתי רבנן, ואף על גב דפליגי תנאי בברייתא, הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם (יבמות מב, ב), ואפילו ללישנא אחרינא דמוקי מתניתין כרבי אליעזר ותרי תנאי נינהו ואליבא דרבי אליעזר, מכל מקום כיון דפליגי רבן גמליאל ורבנן עליה דרבי אליעזר בעד סוף ולא פליגי עליה במתניתין במאימתי משמע דכולהו מודו במאימתי, וכיון דכולהו מודו בה במתניתין, ובברייתא אתניא בלשון חכמים (לקמן ע\"ב), ועוד דר' יהושע אמר הכי באידך ברייתא שמע מינה דהכין הלכתא. ואם כן מה שנהגו לקרות אותה קודם הזמן הזה אין יוצאין בה ידי חובה ולא נהגו כן מתחילה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, לפי שאילו לא היו מתפללין תפלת הערב בבית הכנסת היה כל אחד הולך לביתו ולא היו מתפללין בצבור שהיה להם טורח להתאסף לאחר מכאן, ופעמים היו שוכחין ולא היו מתפללין כלל, ולפיכך משום טורח צבור התירו להתפלל תפלת הערב קודם הזמן הזה, וקורין את שמע בברכותיה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וחוזרין וקורין אותה סמוך למטתן בשעת שכיבה. וכן כתב רש\"י ז\"ל והראב\"ד והרב רבי יצחק אבן גיאת זצ\"ל והרבה מן הגאונים ז\"ל.
וכן נראה מן הירושלמי (ריש פירקין) דגרסינן התם: תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, אמר ר' יוסה אין קורין אותה בבית הכנסת אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. ואפילו קרא אותה תוך בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה חוזר וקורא אותה (משום דהוה ליה כספק קרא ספק לא קרא שהוא חוזר וקורא), ולא עוד אלא שבירושלמי (שם) למדו מכאן לספק קרא שהוא חוזר וקורא, דגרסינן התם: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא צריך לחזור ולקרות, נשמעינה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, וקודם לכן לאו ספק הוא ותימר צריך לקרות, הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות. וכתבו בתוס' דלפי זה צריך לברך על קריאת שמע שעל מטתו לקרות את שמע. וכן כתב רב עמרם והר' יצחק ב\"ר אשר זכרונו לברכה.
ור\"ת ז\"ל לא נראו לו דברים אלו. חדא דקריאת שמע שעל מטתנו אין אנו קורין אלא פרק ראשון ושלא בברכותיה. ועוד דאם כן מנהג שלנו כרבי יהושע בן לוי דאמר (לקמן ברכות ד, ב) תפלות באמצע תקנום, ואנן קיימא לן כרבי יוחנן דאמר (שם) צריך לסמוך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית.
ולפיכך פירש הוא ז\"ל דק\"ש של בית הכנסת עיקר, אלא דאנן כרבי יהודה עבדינן דאמר (כו, א) תפלת המנחה עד פלג המנחה דאלמא משם ואילך הוי לילה והוא שעה ורביע קודם ליציאת הכוכבים, ואמרינן בגמרא (לקמן ברכות כז, א) מאן דעבד כרבי יהודה עבד, ורב נמי צלי של שבת בערב שבת כרבי יהודה. ואף על גב דעבדינן כר' יהודה בקריאת שמע ובתפלה כרבנן ודמיא לשדרה וגלגלת (עירובין ז, א) דתרי קולי דסתרי אהדדי, יש לומר דלגבי תפלה הקלו. ומה שאמרו בירושלמי שאין קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, מנהג אחר היה להם שהן היו רגילין לקרות קריאת שמע שלא בברכותיה קודם לכל תפלה שאינה סמוכה לברכות כמו שאנו נוהגים באשרי, וכמו שנראה קצת בירושלמי בפרק הזה דגרסינן התם (ה\"ה): ר' יוסי ורבי אחא נפקין לתעניתא אתא צבורא בעין מקרא את שמע בתר תלת שעין, בעיא רבי אחא מימחייא בידון, אמר ליה רבי יוסי ולא כבר קראו בעונתה כלום הן קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה, אמר ליה מפני הדיוטות שלא יהו אומרין בעונתה הן קורין אותה. והוא כתוב לראיה לפירוש זה בספר המאור.
והקשו בתוס' לדברי ר\"ת ז\"ל מדפריך לקמן (ע\"ב) רבי יהודה לרבי מאיר והלא כהנים מבעוד יום טובלין, אדרבא ליקשי איהו לנפשיה שהרי קורין אותה לדבריו מפלג המנחה ואילך שהוא יום גדול. ודחקו עצמן בקושיא זו דלטעמיה מקשי ליה, כלומר לדידך דסבירא לך כרבנן דפליגי עלאי ואמרי תפלת המנחה עד הערב, אם כן לא קרינא בשכבך עד לאחר חשיכה והלא כהנים טובלין מבעוד יום.
ואינו נראה כלל, דהא ודאי לר' יהודה אף על פי שאינו מתפלל תפלת המנחה מפלג המנחה ואילך לא מפני שהוא לילה קאמר אלא משום דתפלות כנגד תמידין תקנום ותמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה, ומשום הכי תפלת המנחה שהיא כנגדה אינה אלא עד אותו זמן ומשם ואילך ראוי לתפלת הערב מפני איברים ופדרים שקרבין והולכין אבל ודאי אינו לילה, ותדע לך שהרי עדיין השמש על הארץ כדי מהלך שתות המיל והאיך הוא לילה וזמן שכיבה. ועוד שהרי לר' יהודה בין השמשות אינו אלא שני חלקי מיל סמוך לצאת הכוכבים (שבת לד, ב) וקודם הזמן הזה כהנים טובלים ויום הוא, ופלג המנחה קודם ליציאת הכוכבים מהלך ארבע מילין ושתות, וכיון שכן האיך אפשר שקורא בו לרבי יהודה, ולכשתמצא לומר דאין הכי נמי דכל שעבר זמן תפלת המנחה הוי זמן שכיבה ואף על גב דאכתי יממא הוא ובשכבך כתיב לומר דבזמן שכיבה תליא רחמנא, אם כן מאי קא פריך לרבי מאיר והלא כהנים מבעוד יום הם טובלין, דדילמא אף על גב דמבעוד יום הם טובלין מאותה שעה ואילך זמן שכיבה הוי לרבי מאיר.
ומה שהקשה ר\"ת ז\"ל מדקיימא לן כר' יוחנן דאמר שצריך לסמוך גאולה לתפלה, אין הכי נמי מדינא הכי הוי בשמתפלל שלא בבית הכנסת אי נמי כשהגיע זמן המקרא קודם שיתפלל תפלת הערב, הא לאו הכי מתפלל עם הצבור משום דתפלת הרבים עדיפא מסמיכת גאולה לתפלה של ערבית שהיא אינה אלא רשות. ומה שאין אנו קורין אותה על מטותנו בברכותיה משום שאין הברכות מעכבות כדמוכח בהדיא בירושלמי (פ\"ב, ה\"א) ממתניתין דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא. ומה שאין אנו קורין אלא פרשה ראשונה מפני שהיא של תורה, אבל של דבריהם כיון שקראוהו בבית הכנסת לא חייבוהו לחזור ולקרות. ומנהגנו אנו ודאי נראה שהוא התפוס בידינו ובא מאבות ראשונים והיא מה שאמרו בירושלמי.
ונשאל מרבנו האי גאון ז\"ל לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי איניש לעכובינהו, אי זהו עדיף לצלויי בהדייהו ולשבוק קריאת שמע עד צאת הכוכבים, או לעכובי עד צאת הכוכבים לצלויי ביחיד במסמך גאולה לתפלה. והשיב דבארץ ישראל עושין כן, שמתפללין ערבית ואחר כך קורין בזמן קריאת שמע ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה של ערבית, וחזינן דקריאת שמע עדיף יותר בעונתה וסימן לדבר צאת הכוכבים, דאורייתא עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי, ואי צלי ראשונה דבהדי צבור רשות ושניה חובה שפיר דמי, עד כאן.
ובתוס' אמרו דאיכא למימר דמה שנהגו לקרותה עכשיו קודם צאת הכוכבים, משום דסבירא לן כשאר התנאין דברייתא (ב, ב) דמקדימין זמן קריאת שמע לצאת הכוכבים. וכן כתב הרב בעל המאור ז\"ל כמותם דכדאי הן התנאים האחרים לסמוך עליהן בשעת הדחק של צבור.
ואינו מחוור בעיני, דהא משמע דלמסקנא דאסיקנא דכהן לחוד ועני לחוד, דבני אדם היינו עני וכדכתבינן לקמן, ואם כן אין לך בברייתא מוקדם ליציאת הכוכבים אלא או רבי אליעזר או רבי מאיר, ושיעוריה דרבי מאיר אי אפשר לעמוד עליו קודם יציאת הכוכבים וכדאיתא בגמרא (לקמן ע\"ב) דבין השמשות דרבי יוסי קאמר, וכיון שכן ליכא אלא רבי אליעזר, ורבי אליעזר לגבי רבי יהושע ליתיה דשמותי הוא, ועוד דהוה ליה יחיד לגבי רבים. וכשתמצא לומר נמי דבין רבי מאיר לרבי יהושע איכא כל בין השמשות דרבי יהודה וכמו שאני כותב לפנינו (ד\"ה אנא) משם הראב\"ד ז\"ל, מכל מקום לית הלכתא כרבי מאיר במקום רבי יהודה, וכל שכן במקום רבי יהושע ורבי יהודה ורבי אחא ורבי חנינא דרבים נינהו.", "heVersionTitle": "Gerlitz edition, published by Oraita", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "589638c0d6e4a91f4bcedfe8", "index_title": "Shita Mekubetzet on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Shita Mekubetzet on Berakhot 2a:4:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:4-5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:4", "Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Shita Mekubetzet on Berakhot 2a:4:1", "sourceHeRef": "שיטה מקובצת על ברכות ב׳ א:ד׳:א׳", "anchorVerse": 4, "sourceHasEn": false, "compDate": [1275, 1325], "commentaryNum": 4.0001, "collectiveTitle": {"en": "Shita Mekubetzet", "he": "שיטה מקובצת"}, "heTitle": "שיטה מקובצת על ברכות", "he": "לא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר כו' אם כן למה אמרו חכמים עד חצות כו' - לא מצינו בשום מקום אחר שאמרו חכמים בהקטר חלבים ואברים דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות אלא במשנה זו. ומכל מקום שייך שפיר למיתני לשון אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות ואם כן למה אמרו חכמים עד חצות. וכהאי גוונא תנן בריש פרק קמא דפסחים ובמה אמרו שתי שורות ובמרתף ולא אמרו בשום מקום אלא באותה משנה. וההיא דאמרינן בזבחים חלבים ואברים שפקעו מעל גבי המערכה עד חצות מחזירין אותן אחר חצות אין מחזירין אותן אלמא משמע דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות. לא היא דהא בהדיא משמע התם דלאו משום שיהא עונת הקטרן דוקא עד חצות ותו לא אלא משום דכיון דאוקדו על גבי המערכה עד חצות הרי היא כמי שנתעכלו לגמרי. ולפום מאי דאסיקנא הכא דהקטר חלבים ואברים לכתחלה עד חצות הא דקתני התם במגלה הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה עיקר דינא קתני דאי לא עבד עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. וא\"ת כיון דאמרת דדינא קתני התם הא מתניתין דהכא דכל הנאכלין ליום ולילה עד חצות דאמרינן דמצותן עד שיעלה עמוד השחר מדינא ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק אמאי לא שנאה התם עם אותה דהקטר חלבים כיון דתני עיקר דינא. יש לומר דהתם לא תני אלא דבר שכשר ביום ולא בלילה או בלילה ולא ביום. והא מתניתין דהכא בנאכלין דמצותן ביום ובלילה משום הכי לא תנינהו התם. וא\"ת והא קתני הקטר חלבים דמצותן בין ביום ובין בלילה. יש לומר דמשום הכי תננהו דכיון דקתני עבודות דכשרים ביום ולא בלילה ותנא בהדייהו הקטרה והגשה וכו' דליתנהו אלא ביום והא הקטרה היא הקטרת קומץ הלבונה דליתה אלא ביום וכיון דכן משום הכי איצטריכא ליה דסלקא דעתך אמינא כל הקטרה נמי ואפילו הקטר חלבים ואברים לא יהא מצותן אלא ביום דוקא קא משמע לן דכשר בלילה ומצותן כל הלילה. והאי דלא תני הכא קצירת העומר וספירת העומר משום דמצותן לכתחלה עד עמוד השחר:", "heVersionTitle": "Shita Mekubetzet", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "59ef2dadd6e4a90d4d5be222", "index_title": "Steinsaltz on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Steinsaltz on Berakhot 2a:4", "anchorRef": "Berakhot 2a:4", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:4"], "sourceRef": "Steinsaltz on Berakhot 2a:4", "sourceHeRef": "ביאור שטיינזלץ על ברכות ב׳ א:ד׳", "anchorVerse": 4, "sourceHasEn": false, "compDate": [1950, 2010], "commentaryNum": 3.0004, "collectiveTitle": {"en": "Steinsaltz", "he": "ביאור שטיינזלץ"}, "heTitle": "ביאור שטיינזלץ על ברכות", "he": "ומסופר שכן אף נהג רבן גמליאל כהוראתו, שכך היה מעשה ובאו (שבו לביתם) בניו של רבן גמליאל בשעה מאוחרת בלילה מבית המשתה (מקום בו נערכה סעודת נישואין), ואמרו לו: עדיין לא קרינו (קראנו) את קריאת שמע של ערבית בשל טרדתנו בשמחת חתן וכלה, ופסק להם אביהם: אם לא עלה עדיין עמוד השחר חייבין אתם לקרות. ובהיות ודעת רבן גמליאל הינה דעת יחיד כנגד דעת שאר החכמים הסבורים כי זמן קריאת שמע הוא עד חצות, הטעים את הוראתו שכן היא גם לדעת חכמים, וכי לא בהלכה זו (קריאת שמע) בלבד אמרו, אלא גם כל מה שאמרו חכמים \"עד חצות\", מעיקר הדין מצותן עד שיעלה עמוד השחר.", "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Hebrew", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5c17b9c5b071e100bf4edec3", "index_title": "Torat HaOlah", "category": "Jewish Thought", "type": "", "ref": "Torat HaOlah, Part Two 23:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:4", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:4"], "sourceRef": "Torat HaOlah, Part Two 23:3", "sourceHeRef": "תורת העולה, חלק ב כ״ג:ג׳", "anchorVerse": 4, "sourceHasEn": false, "compDate": [1560, 1570], "commentaryNum": 23.0003, "collectiveTitle": {"en": "Torat HaOlah", "he": "תורת העולה"}, "he": "ולהיות כי מיד אחר חצות הלילה מתחיל האור להתחדש, כי השמש מתקרב' לעלות על הארץ, על כן אמרו רבותינו ז\"ל (ברכות ב א) שאין מקטירין אלא עד חצות. ועוד מצורף לזה מה שכבר כתבתי למעלה (פרק טו), כי ענין הקטרת האמורים והאברים היה מורה על יסוד העפר על כן בא בלילה יותר משאר עבודות הקרבן. להיות כי הארץ עכורה בטבע' וחשוכה מצד עצמה דמות הלילה, מה שאין כן בשאר יסודות, וכמו שדרשו ז”ל (בראשית רבה ב ב) והארץ היתה תוהו ובהו, תוהו על רוע חלקה, ובהיות כי אף הרע הנעשה, נעשה לתכלית טוב ולתכלית המציאות הנמשל ביום, על כן עקר המצוה להקטיר הכל ביום.", "heVersionTitle": "Torat HaOlah, based on Prague, 1570 and Lemberg, 1858 editions ", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5c46749708d98a02694c7782", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, אֲמַר 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:4", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:4"], "sourceRef": "Jastrow, אֲמַר 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, אֲמַר א׳", "anchorVerse": 4, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "אֲמַר", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["אֲמַר, אָמַר ch. 1) as preced. 1). Targ. Gen. I, 3; a. v. fr.—א׳ מר above you quoted an authority, or, it has been stated. Ber. 2ᵃ; a. fr.—א׳ קרא the Scripture says. Ib. 13ᵃ; a. fr.—Y. Orl. III, end, 63ᵇ, a. fr. אמרונה בשם … (in Bab. heb. אֲמָרוּהָ) they said it in behalf of … i.e. as a tradition.—Y. Ber. I, 2ᵈ מילתיה אמרה his word (statement, opinion &c.) proves.—הדא אמרה = זאת אומרת; v. preced.—אַמְרֵי (h. אָמְרוּ) they say, it is said. Sabb. 19ᵃ אמרו עליו על … ואמרי לה וכ׳ it is told about R. …, and another relation refers this to R.—; a. fr.—קאמר, קאמרי &c. = קא אמר &c. Ḥull. 85ᵃ; a. fr.—מנא תימרא whence dost thou prove? Sabb. 23ᵃ; a. fr.—Inf. מֵימַר, מֵימְרָא. סבר מ׳, סבר למ׳ originally he was of the opinion. Y. Sabb. VI, 8ᶜ top; Keth. 87ᵇ; a. v. fr.—לְמֵימְרָא does this mean to say? Sabb. 15ᵇ; a. fr. לא אמרן אלא … אבל … this has been said, i.e. this applies only to a case … but if … Ber. 43ᵇ; a. fr.—כְּלוֹמַר as if saying, meaning to say, viz; v. כִּילּוּ.—Y. Kil. IV, 32ᶜ bot. אימורין לבני וכ׳ say ye to &c.—מאי איכא למימר, v. אִיכָּא; Answ. אֵימוּר say … Sabb. 6ᵃ; a. fr.—Hor. 13ᵃ א׳ כולה who orders every thing (as an etymol. of אֲמַרְכָּל).—2) to praise, proclaim. Targ. Is. VIII, 13; a. fr.—Part. pass. אָמִיר q. v.
Ithpe. - אִתְאֲמַר , contr. אִתְּמַר, אִיתְּ׳ it is said, taught. Targ. Job XXXIV, 31.—Y. Yoma V, end, 43ᵃ אתאמרת, contr. אִתַּמְרַת it has been said with refer. to the opinion of …—אִתְּ׳, אִיתְּ׳ it has been said (above);we have been taught. Succ. 15ᵃ; a. fr.
Ithpa. - אִתְאַמַּר same. Targ. Gen. XXII, 14; a. e."], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "5c46b28708d98a02694efed2", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, שְׁמַע I 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:4", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:4"], "sourceRef": "Jastrow, שְׁמַע I 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, שְׁמַע I א׳", "anchorVerse": 4, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "שְׁמַע I", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["שְׁמַע I ch. same. Targ. Gen. XXVII, 5. Targ. Ex. XVIII, 1. Targ. Job IV, 16; a. v. fr.—Part. pass. שְׁמִיעַ; f. שְׁמִיעָא. Targ. Ps. XXIX, 3, sq. Targ. II Chr. VII, 12; a. fr.—Y. Ter. X, 47ᵇ bot. אנא מה דשַׁמְעִית ואינון מה דשַׁמְעוּן I report what I have heard, and they, what they have heard. Sabb. 46ᵇ הא שַׁמְעִינָן ליה לר\"ש וכ׳ have we not heard what R. S. says &c.? Y. Sot. VII, beg. 21ᵇ, v. אֲלִנִיסְטִי; a. v. fr.—שמיע ל־ he has heard, he knows of. Erub. 9ᵇ ור\"י מי לא ש׳ ליה הא but has R. J. not heard that (does he not know that Boraitha of R. Ḥiya)? ש׳ ליה ולא סבר (v. Rabb. D. S. a. l.) he knows of it, but does not accept it. Ib. 10ᵃ, a. fr. לא ש׳ לי הא שמעתתא this tradition is not known to me. Pes. 34ᵃ מידי ש׳ לך בהא do you know anything about this (hălakhah)?; a. v. fr.—Esp. שמע מ־ to understand from, to infer, prove. Ab. Zar. 72ᵇ, a. fr. ש׳ מינה וכ׳ (abbrev. ש\"מ) deduce from this that &c. Ib. שַׁמְעַת מינה וכ׳ wilt thou conclude from this that &c.? Ib., a. fr. אלא מהא ליכא למִשְׁמַע מינה but (the conclusion is,) you can derive nothing from this.—Ib., a. fr. תא שמע (abbrev. ת\"ש; v. אֲתָא) come and learn, i.e. derive it from the following. Sabb. 13ᵇ ת\"ש … ש\"מ ואלו תנן ש\"מ I will prove it (from this Tosefta): ‘you must not …, and those are some of the halakhoth &c.’, which proves that the right version is ‘and those’: it stands proved. Y. M. Kat. III, 83ᵃ top נִישְׁמְעִינָהּ מן הדא let us prove it from this; a. v. fr.
Pa. - שַׁמַּע 1) to make music; to sing, v. Af. שַׁמְּעָא) to minister to, be an attendant of. Ber. 41ᵇ מאן … ונְשַׁמְּעִינָךְ would that we had iron feet, that we could always wait on thee! Meg. 28ᵇ ניחא לי דאֲשַׁמְּעֵיה למר (Ms. M. דאשתמש ליה למר, v. Rabb. D. S. a. l.) it gives me pleasure to be your servant; a. e.
Af. - אַשְׁמַע 1) to cause to hear, cause to be heard, announce, proclaim. Targ. Deut. IV, 36. Targ. Is. LII, 7. Targ. Ps. XXVI, 7; a. fr.—Esp. (interch. with Pa.) to make music, play; to be a musician. Targ. I Sam. XXIX, 5 (Ms. Pa.). Targ. I Chr. XV, 16. Ib. XVI, 42 מַשְׁמְעַיָּא ed. Lag. (ed. Rahmer משמעייאה, Var. מַשְׁמְעַיָּה; h. text מַשְׁמִיעִים) musicians. Targ. Ps. CL, 5 דמְשַׁמְּעִין לבדוחא Ms. (ed. Lag. דמשמעין בלחודיהון; ed. Wil. a. oth. דשמעין בלחודיהון, corr. acc.). Ib. דמַשְׁ׳ ביבבא (Ms. Pa.). —2) to give to understand; to teach, prove. Ber. 2ᵃ מילתא … קא מַשְׁמַע לן וכ׳ (the Tannai in using such an expression) wants to teach us something by the way: when do the priests eat &c.; והא קמשמע לן וכ׳ (abbrev. קמ\"ל) and it is this he teaches us, that the sacrifice of atonement is not indispensable &c. Ib. 4ᵇ לאפוקי … קמ\"ל דחובה in opposition to the opinion that the evening prayer is optional, he gives us to understand that it is obligatory. Sabb. 19ᵃ מהו דתימא … קמ\"ל you may have thought (that the cases are different, because) this devolves upon him, and the other does not, therefore he teaches us (that they are the same). Ib. 108ᵃ מאי קמ\"ל what does he teach us (is it not a matter of course)? Ber. 21ᵃ sq. דאי אַשְׁמְעִינָן וכ׳, v. צְרִיךְ; a. v. fr.—Part. pass. מַשְׁמֵע a) understood. Yeb. 102ᵇ מ׳ הכי ומ׳ הכי it may be understood thus (it may mean, ‘to take off’), and may be understood thus (it may mean, ‘to strengthen’); a. fr.—2) inferred, proved; evidence. Sabb. 84ᵇ מאי מ׳ how is this proved (from the verse quoted)? Erub. 65ᵃ מאי מ׳ וכ׳ what evidence is there &c.?, v. פּוּק. Ib. מַשְׁמְעֵי, v. infra; a. fr.—V. מַשְׁמָע.
Ithpa. - אִשְׁתַּמַּע,
Ithpe. - אִשְׁתְּמַע 1) to be heard, let one’s self be heard. Targ. Gen. XLV, 16. Targ. Job XXXVII, 4 Ms. (ed. ישמע). Targ. Ps. LXXVII, 19; a. fr.—Snh. 95ᵇ (prov.) אגב אורחך … א׳ on thy road let thy enemy hear from thee, i.e. take revenge when occasion offers. R. Hash. 27ᵃ תרתי … לא מִשְׁתַּמְּעֵי … משתמעי two different sounds produced simultaneously by the same person are not distinctly perceived, but if produced by two persons, they are. Erub. l. c. מכדי קראי מִשְׁתַּמְּעֵי בין למר וכ׳ Ms. M. (ed. משמעי, v. Rabb. D. S. a. l. note) since verses may be quoted in favor of the one as well as of the other, what is the practical difference between them?; a. fr. —2) to make one’s self subservient, obey; to surrender to the enemy, desert. Targ. II Kings XXV, 11 (h. text נפלו). Ib. VII, 4. Targ. Ps. XVIII, 45; II Sam. XXII, 45; a. fr."], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "61656fac0e61e0431dc28639", "index_title": "Ein Yaakov", "category": "Midrash", "type": "quotation", "ref": "Ein Yaakov, Berakhot 1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:4", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:4"], "sourceRef": "Ein Yaakov, Berakhot 1:1", "sourceHeRef": "עין יעקב, ברכות א׳:א׳", "anchorVerse": 4, "sourceHasEn": true, "compDate": [1490, 1550], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Ein Yaakov", "he": "עין יעקב"}, "heTitle": "ברכות", "he": "ברכות פרק א מאימתי קורין - מאימתי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית? מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, [דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר]. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. מַעֲשֶׂה וּבָאוּ בָּנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ: לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע, אָמַר לָהֶם: אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת.", "heVersionTitle": "Daat", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "אגדות חז\"ל - דעת", "text": "Berachoth: Chapter One From what time on may we read the Sh'm'a of the evening? \"From the time the priests enter to eat their Terumah until the end of the first watch,\" said R. Eliezer. But the other sages say \"Until midnight,\" and Rabban Gamaliel says \"Until the appearance of the morning star.\" It happened that the sons of Rabban Gamaliel came [very late at night] from a banquet and told Rabban Gamaliel that they had not yet read the Sh'm'a, whereupon he said to them: \"If the morning star has not yet appeared you must read it.\"", "versionTitle": "S.H. Glick. En Jacob: Agada of the Babylonian Talmud. New York, 1916-1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "ש\"צ גליק, עין יעקב: אגדת התלמוד הבבלי, ניו יורק, 1916-1921"}, {"_id": "635a53c21ce9dd4b68fa9ec1", "index_title": "Ritva on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Ritva on Berakhot 2a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:4-5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:4", "Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Ritva on Berakhot 2a:1", "sourceHeRef": "ריטב\"א על ברכות ב׳ א:א׳", "anchorVerse": 4, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1320], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Ritva", "he": "ריטב\"א"}, "heTitle": "ריטב\"א על ברכות", "he": "פרק ראשון
ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עה\"ש כו', א\"כ למה אמרו חכמים עד חצות כו'. לא מצינו בשום מקום אחר שאמרו חכמים בהקטר חלבים ואברים דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות אלא במשנה זו, ומ\"מ שייך שפיר למיתני לשון אלא כל מה שאמרו חכמים ע\"ח וא\"כ למה אמרו חכמים עד חצות, וכה\"ג תנן ברפ\"ק דפסחים ובמה אמרו שתי שורות ובמרתף ולא אמרו בשום מקום אלא באותה משנה, ההיא דאמרינן בזבחים חלבים ואברים שפקעו מעל גבי המערכה עד חצות מחזירין אותן אחר חצות אין מחזירין אותן אלמא משמע דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות, לא היא דהא בהדיא משמע התם דלאו משום שיהא עונת הקטרן דוקא עד חצות ותו לא אלא משום דכיון דאוקדו על גבי המערכה עד חצות הרי היא כמי שנתעכלו לגמרי. ולפום מאי דאסיקנא הכא דהקטר חלבים ואברים לכתחלה עד חצות הא דקתני התם במגלה הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה, עיקר דינא קתני דאי לא עבד עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. וא\"ת כיון דאמרת דדינא קתני התם, הא מתניתין דהכא דכל הנאכלין ליום ולילה עד חצות דאמרינן דמצותן עד שיעלה עה\"ש מדינא ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק אמאי לא שנאה התם עם אותה דהקטר חלבים כיון דתני עיקר דינא. יש לומר דהתם לא תני אלא דבר שכשר ביום ולא בלילה או בלילה ולא ביום והא מתניתין דהכא בנאכלין דמצותן ביום ובלילה מש\"ה לא תנינהו התם. וא\"ת והא קתני הקטר חלבים דמצותן בין ביום ובין בלילה. י\"ל דמשום הכי תננהו דכיון דקתני עבודות דכשרים ביום ולא בלילה ותנא בהדייהו הקטרה והנשה וכו' דליתנהו אלא ביום והא הקטרה היא הקטרת קומץ הלבונה דליתה אלא ביום וכיון דכן משום הכי איצטריכא ליה דסד\"א כל הקטרה נמי ואפי' הקטר חלבים ואברים לא יהא מצותן אלא ביום דוקא קמ\"ל דכשר בלילה ומצותן כל הלילה. והאי דלא תני הכא קצירת העומר וספירת העומר משום דמצותן לכתחלה עד עמוד השחר: ", "heVersionTitle": "Berakhah Meshuleshet, Warsaw, 1863.", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66d6b9046e3cdfce653bc0e7", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2a:11", "anchorRef": "Berakhot 2a:4", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:4"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2a:11", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ א:י״א", "anchorVerse": 4, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 3.0011, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "ונשוב לבאר המשנה, מעשה ובאו בניו של ר\"ג וכו' ויש שואלים לשון מותרים מצד שהן מדקדקים שאם עלה עמוד השחר אסורים והיאך אפשר לומר כן והרי עד הנץ החמה זמנה היא לכל מי שנאנס וכמו שנתבאר כגון אלו שאונס שינה שנרדמו מתוך המשתה עכבם, והיו ראוים לקרותה בברכות אלו שלא מתורת קריאת חובה, שהרי אמרו [י:] שהקורא לאחר מכן קוראה אף בברכותיה אע\"פ שאינו יוצא ממנה ידי קריאת חובה, ואע\"פ שמכל מקום בק\"ש של שחרית נאמרה וראוי לומר שדוקא נאמר כן בשל שחרית שאע\"פ שעבר זמנה ר\"ל זמן קימה מכל מקום לא הגיע עדיין זמן שכיבה, אבל זו שעבר זמן שכיבה והגיע זמן קימה שמא אף איסור היה שם מיהא לאחר הנץ החמה, תדע שיש מן הגאונים שכתבוה כן וכל שכן לדעת מי שכתב שם שלא נאמר אף בשל שחרית שלא להפסיד בברכות אלא עד שעה רביעית שהוא זמן תפלה מפני שהוא צריך לסמוך גאלה לתפלה, אבל משם ואילך הפסיד, כל שכן בזו שכבר עבר זמן שכיבה וכן נראה לי כמו שכתבנו למעלה.
ומכל מקום הם מפרשים שאף בשל ערבית קוראה אף בברכות ואף לאחר הנץ החמה אחר שהוא אנוס, ואין לדעתם חלוק בין הנץ החמה לאחר הנץ החמה, אלא שעד הנץ החמה קיים מצות קריאה בעונתה אחר שהוא נאנס ולאחר הנץ החמה לא קיים מצוה בעונתה, אבל מכל מקום אף לאחר הנץ החמה קוראה בברכות שלא מתורת קריאת עונה אחר שהוא נאנס. ולא עוד אלא שיש מפריזים על מדותיהם לומר כן מתורת חיוב ומצד תשלומין כדין טעה ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים, וזו ודאי אינה שלא נאמר כן בק\"ש ובברכותיה אלא שקוראה שלא מתורת חיוב ובברכות וזהו דעת הרבה מפרשים.
ומתוך כך קשה להבין לשון מותרין שמשמעו שלאחר עמוד השחר אסורים והרי מאחר שאונס עכבם עד הנץ החמה חייבים, ולאחריה רשאין ומתוך כם הם מפרשים שלא נאמר כאן לשון מותרים אלא עד דעת שהם מותרים לקרות בתורת קיום מצוה בעונתה, ויש גורסים חייבים ואף מי שגורס מותרים מפרשה בעניין חייבים ממה שנא' במס' סוטה [ז:] וכל הנשים מותרים לראותה שפירושו חייבות, ועדיין לא הועלנו שהרי מכל מקום עד הנץ החמה היו חייבים לקרות בתורת עונה ומלשונו משמע שאם עלה עמוד השחר לא היו חייבים, והוכחות אלו כלם נתגלגלו ביד המפרשים מפני שקשה להם לומר שבני ר\"ג יהו מזידין או פושעים ודנין אותם בנאנסו, ולדעת זה ודאי הכל קשה לפרש, אלא שלדעתי בני ר\"ג בפשיעה היו שכל שבית המשתה מעכבו אין לך פשיעה גדולה הימנה, ואעפ\"כ כל שלא עלה עמוד השחר חייבים היו, אלא שלדעתי הם היו שואלים אם דעת חכמים שאמרו עד חצות, אוסרים בכך אחר שפשעו והשיבם שמותרים היו, ומאחר שמותרים ודאי חייבים אחר שזמנה היא, אלא שתורת היתר שאלו, ובהיתר השיבם ואמר כל שעלה וכו' אסורים לקראה בברכות אח שפשעו כמו שכתבנו, ואע\"פ שבגמ' [ט.] אמרו דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דרבה וכו' ודנו אותם באנוסים ושמא בני ר\"ג כך היה וא\"כ היה ראוי לדונם כאנוסים, מכוער הדבר ואין להוסיף עליו אלא שנכשלו להיותם נמשכים אחר הזמירות והשמחות, ומתוך כך אני אומר שבפשיעה היו:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66d6b9046e3cdfce653bc0e9", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2a:12", "anchorRef": "Berakhot 2a:4", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:4"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2a:12", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ א:י״ב", "anchorVerse": 4, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 3.0012, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "ומכל מקום על אי זו שטה שיתבאר לא על דעת עצמו לבד אמר להם כן שאין זו מדת חכמים לחלוק על הרבים ולעשות כדברי עצמו, והוא שתמהו בתלמוד המערב פליג אדרבנן ועביד עובדא כנפשיה אלא שאף על דעת חכמים הוא אומר כן שלא אמרו עד חצות אלא להרחיק מן העבירה כמו שביארנו, והוא שאמר בגמ' [שם] רבנן עלך פליגי והלכתא כוותיהו וכו' ואמר להו רבנן כוותי סבירא להו וכו' ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שלא כדעת חכמים עשאה והוא שאמר פליג אדרבנן וכו' ותירץ היוא שהיא לשנון, מעתה משעלה עמוד השחר כן אית דבעי למימר תמן כשהיו יכולים לקיים דברי חכמים, ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולים לקיים דברי חכמים ואמר להו עבוד כוותאי, ומכל מקום על גמרא שלנו סומכים, ושמא אף הוא כך אמר כבר עבר חצות ואף לדבריהם לא נתנו שיעור חצות אלא משום סייג:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66d6b9046e3cdfce653bc0eb", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2a:13", "anchorRef": "Berakhot 2a:4", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:4"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2a:13", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ א:י״ג", "anchorVerse": 4, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 3.0013, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "ולא זו בלבד הוא במדה זו שעקר זמנה עד עמוד השחר ונתנו בה סייג עד חצות אלא כל מה שאמרו עד חצות דרך סייג הוא ועיקר מצוה עד שיעלה עמוד השחר:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695efc65ad49e9ce7e5bd18f", "index_title": "Tosafot on Pesachim", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Tosafot on Pesachim 120b:13:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:4", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:4"], "sourceRef": "Tosafot on Pesachim 120b:13:1", "sourceHeRef": "תוספות על פסחים ק״כ ב:י״ג:א׳", "anchorVerse": 4, "sourceHasEn": false, "compDate": [1200], "commentaryNum": 13.0001, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot on Pesachim", "he": "תוספות על פסחים"}, "heTitle": "תוספות על פסחים", "he": "אמר רבא אכל מצה בזמן הזה כו' - יש מפרשים דכך הלכה דהא סתם מתני' כוותיה ואין זה ראיה דהא פרק ב' דמגילה (דף כ:) אשכחן סתמא אחרינא דלא כוותיה דתנן זה הכלל כל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה לאתויי אכילת פסחים ודלא כר\"א בן עזריה דאמר אכילת פסחים עד חצות היינו ודאי מדאוריית' ובתר הכי פסול למיכל אבל הא דאמרינן הקטר חלבים ואימורים עד חצות כדאמרינן בריש ברכות (דף ב.) לא הוי אלא מדרבנן אפילו לראב\"ע משום הכי אם עיכב להקטיר עד חצות לא נפסל בכך דהא מן התורה היו כשירים עד הבקר וחכמים לא עשו סייג לדבר להביאם לבית הפסול קודם הזמן ובפ' המזבח מקדש (זבחים פו:) נמי מוכח הא דחצות עושה (פיגול) [עיכול] מדרבנן וההוא דבפרק איזהו מקומן (זבחים נז:) דקאמ' דמתני' דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות ר\"א בן עזריה היא ופריך ממאי דאורייתא דלמא מדרבנן ור\"ע היא ומשני א\"כ מאי אלא פירוש אי הוה מדרבנן לא ה\"ל למיתני אלא דהא לעיל גבי תודה וחטאת תנא עד חצות ולא תנא אלא דאפילו אירע דעבר על דברי חכמים ולא אכל קודם חצות לא נפסל ואוכלו לאחר חצות כדמשמע פ\"ק דברכות (דף ט.) גבי ק\"ש בההוא מעשה דבאו בניו של ר\"ג מבית המשתה ומ\"מ איכא סייג דעבר על דברי חכמים אם לא אכל קודם חצות וה\"ג התם א\"כ מאי אלא ותו כי הנך מה הנך דאורייתא כלומר מה הנהו דאינו נאכל אלא למנוייו וצלי היינו דאוריית' אף הנך נמי דעד חצות דאורייתא ורבי אלעזר בן עזריה היא [עי' תוס' זבחים נז: ד\"ה ואב\"א ותוס' מגילה כא. דא לאתויי]:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695f7cac9b75da78b63325c5", "index_title": "Ritva on Berakhot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Ritva on Berakhot 2a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:4", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:4"], "sourceRef": "Ritva on Berakhot 2a:1", "sourceHeRef": "ריטב\"א על ברכות ב׳ א:א׳", "anchorVerse": 4, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1320], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Ritva on Berakhot", "he": "ריטב\"א על ברכות"}, "heTitle": "ריטב\"א על ברכות", "he": "פרק ראשון
ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עה\"ש כו', א\"כ למה אמרו חכמים עד חצות כו'. לא מצינו בשום מקום אחר שאמרו חכמים בהקטר חלבים ואברים דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות אלא במשנה זו, ומ\"מ שייך שפיר למיתני לשון אלא כל מה שאמרו חכמים ע\"ח וא\"כ למה אמרו חכמים עד חצות, וכה\"ג תנן ברפ\"ק דפסחים ובמה אמרו שתי שורות ובמרתף ולא אמרו בשום מקום אלא באותה משנה, ההיא דאמרינן בזבחים חלבים ואברים שפקעו מעל גבי המערכה עד חצות מחזירין אותן אחר חצות אין מחזירין אותן אלמא משמע דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות, לא היא דהא בהדיא משמע התם דלאו משום שיהא עונת הקטרן דוקא עד חצות ותו לא אלא משום דכיון דאוקדו על גבי המערכה עד חצות הרי היא כמי שנתעכלו לגמרי. ולפום מאי דאסיקנא הכא דהקטר חלבים ואברים לכתחלה עד חצות הא דקתני התם במגלה הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה, עיקר דינא קתני דאי לא עבד עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. וא\"ת כיון דאמרת דדינא קתני התם, הא מתניתין דהכא דכל הנאכלין ליום ולילה עד חצות דאמרינן דמצותן עד שיעלה עה\"ש מדינא ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק אמאי לא שנאה התם עם אותה דהקטר חלבים כיון דתני עיקר דינא. יש לומר דהתם לא תני אלא דבר שכשר ביום ולא בלילה או בלילה ולא ביום והא מתניתין דהכא בנאכלין דמצותן ביום ובלילה מש\"ה לא תנינהו התם. וא\"ת והא קתני הקטר חלבים דמצותן בין ביום ובין בלילה. י\"ל דמשום הכי תננהו דכיון דקתני עבודות דכשרים ביום ולא בלילה ותנא בהדייהו הקטרה והנשה וכו' דליתנהו אלא ביום והא הקטרה היא הקטרת קומץ הלבונה דליתה אלא ביום וכיון דכן משום הכי איצטריכא ליה דסד\"א כל הקטרה נמי ואפי' הקטר חלבים ואברים לא יהא מצותן אלא ביום דוקא קמ\"ל דכשר בלילה ומצותן כל הלילה. והאי דלא תני הכא קצירת העומר וספירת העומר משום דמצותן לכתחלה עד עמוד השחר: ", "heVersionTitle": "Berakhah Meshuleshet, Warsaw, 1863.", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6960a4ecc26f04fbdcb57be2", "index_title": "Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure 10:8:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:4", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:4"], "sourceRef": "Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure 10:8:1", "sourceHeRef": "הר המוריה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות י׳:ח׳:א׳", "anchorVerse": 4, "sourceHasEn": false, "compDate": [1840, 1890], "commentaryNum": 8.0001, "collectiveTitle": {"en": "Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", "he": "הר המוריה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות"}, "heTitle": "הר המוריה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות", "he": "וכדי \n להרחיק וכו'. ברכות ב' א' ועיין לעיל פ\"ד ה\"ב שם כתב וכדי להרחיק מן הפשיעה יעו\"ש והטעם קל ופשוט דהכא חיישינן שמא יאכל לאחר זמנו וא\"כ יאכלו נותר משא\"כ התם לא חיישינן להכי ורק חיישינן שמא יתעצלו מלהקריב ויבא לידי נותר וא\"כ אין זה עבירה שלא יכשלו בשום עבירה רק שימנעו מלהקריב וזה נקרא פשיעה (עיין ברכות כ\"ח א' ועיין חגיגה ז' ב' יעו\"ש היטיב שם מבואר דמאן דמקיים מצוה ומאחר הזמן היותר טוב נקרא פשיעה וכ\"ש שאם לא יקריבו כלל) אולם בפי' משניות לרבינו בריש ברכות איתא הטעם שמא יקריבו אחר שיעלה עמוד השחר יעו\"ש היטיב ויש לעיין בזה.", "heVersionTitle": "Friedberg Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "58961e89d6e4a91d762570e2", "index_title": "Rashi on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashi on Berakhot 2a:5:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Rashi on Berakhot 2a:5:1", "sourceHeRef": "רש\"י על ברכות ב׳ א:ה׳:א׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 5.0001, "collectiveTitle": {"en": "Rashi", "he": "רש\"י"}, "heTitle": "רש\"י על ברכות", "he": "הקטר חלבים ואברים – של קרבנות שנזרק דמן ביום:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "The Burning of the fats and limbs - Of the sacrifices that their blood is sprinkled during the day. ", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "58961e89d6e4a91d762570e4", "index_title": "Rashi on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashi on Berakhot 2a:5:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Rashi on Berakhot 2a:5:2", "sourceHeRef": "רש\"י על ברכות ב׳ א:ה׳:ב׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 5.0002, "collectiveTitle": {"en": "Rashi", "he": "רש\"י"}, "heTitle": "רש\"י על ברכות", "he": "מצותן – להעלות כל הלילה ואינן נפסלים בלינה עד שיעלה עמוד השחר והן למטה מן המזבח דכתיב ולא ילין לבקר (שמות ל״ד:כ״ה):", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "Their commandment - is to be brought the entire night and they do not become invalidated through \"sleeping\" until the morning star rises", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "58961e89d6e4a91d762570e6", "index_title": "Rashi on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashi on Berakhot 2a:5:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Rashi on Berakhot 2a:5:3", "sourceHeRef": "רש\"י על ברכות ב׳ א:ה׳:ג׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 5.0003, "collectiveTitle": {"en": "Rashi", "he": "רש\"י"}, "heTitle": "רש\"י על ברכות", "he": "חלבים – של כל קרבנות:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "Fats - of all (types) of sacrifices", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "58961e89d6e4a91d762570e8", "index_title": "Rashi on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashi on Berakhot 2a:5:4", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Rashi on Berakhot 2a:5:4", "sourceHeRef": "רש\"י על ברכות ב׳ א:ה׳:ד׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 5.0004, "collectiveTitle": {"en": "Rashi", "he": "רש\"י"}, "heTitle": "רש\"י על ברכות", "he": "אברים – של עולה:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "Limbs - of a burnt offering", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "58961e89d6e4a91d762570ea", "index_title": "Rashi on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashi on Berakhot 2a:5:5", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Rashi on Berakhot 2a:5:5", "sourceHeRef": "רש\"י על ברכות ב׳ א:ה׳:ה׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 5.0005, "collectiveTitle": {"en": "Rashi", "he": "רש\"י"}, "heTitle": "רש\"י על ברכות", "he": "וכל הנאכלים ליום אחד – כגון חטאת ואשם וכבשי עצרת ומנחות ותודה:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "And all (offerings) which must be eaten that same day - for example sin offerings and guilt offerings and the lambs of atzeres and meal offerings and thanksgiving offerings", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "58961e89d6e4a91d762570ec", "index_title": "Rashi on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashi on Berakhot 2a:5:6", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Rashi on Berakhot 2a:5:6", "sourceHeRef": "רש\"י על ברכות ב׳ א:ה׳:ו׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 5.0006, "collectiveTitle": {"en": "Rashi", "he": "רש\"י"}, "heTitle": "רש\"י על ברכות", "he": "מצותן – זמן אכילתן:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "Their commandment - ie the allotted time for their being eaten ", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "58961e89d6e4a91d762570ee", "index_title": "Rashi on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashi on Berakhot 2a:5:7", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Rashi on Berakhot 2a:5:7", "sourceHeRef": "רש\"י על ברכות ב׳ א:ה׳:ז׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 5.0007, "collectiveTitle": {"en": "Rashi", "he": "רש\"י"}, "heTitle": "רש\"י על ברכות", "he": "עד שיעלה עמוד השחר – והוא מביאן להיות נותר דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר (ויקרא ז׳:ט״ו) וכלם מתודה ילמדו:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "Until Dawn - And this is what brings them to become Nossar (leftover) as it says with the Todah Sacrifice \"A person should not leave anything over until morning\" and all of this is learnt from the Todah sacrifice.", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "58961e89d6e4a91d762570f0", "index_title": "Rashi on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashi on Berakhot 2a:5:8", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Rashi on Berakhot 2a:5:8", "sourceHeRef": "רש\"י על ברכות ב׳ א:ה׳:ח׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 5.0008, "collectiveTitle": {"en": "Rashi", "he": "רש\"י"}, "heTitle": "רש\"י על ברכות", "he": "אם כן למה אמרו חכמים עד חצות – בקריאת שמע ובאכילת קדשים:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "If so why did the sages say until midnight - This is regarding Kerias Shema and eating Kodshim.", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "58961e89d6e4a91d762570f2", "index_title": "Rashi on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashi on Berakhot 2a:5:9", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Rashi on Berakhot 2a:5:9", "sourceHeRef": "רש\"י על ברכות ב׳ א:ה׳:ט׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 5.0009, "collectiveTitle": {"en": "Rashi", "he": "רש\"י"}, "heTitle": "רש\"י על ברכות", "he": "כדי להרחיק אדם מן העבירה – ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאוכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה. והכי נמי תנן בפרק שני דמגילה (דף כ:) כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "In order to distance a man from sin - And they are forbidden to eat before their time, in order that they should not come to eat them after dawn and therefore he would be liable to Kores. Similarly with reading the Shema, this is to encourage a person, so that he should not say \"I still have time\" and in the meantime it will get dawn and he would have missed the time. The offering of the fats that we learn here the sages did not say until midnight at all, and we did not learn here only to teach us that anything that is applied to at night is valid the entire night. Here also we learnt in a mishnah in the second chapter of Megillah. \"The whole night is valid for reaping the omer and to offer up the fats and the limbs\".", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "5923e991d6e4a97d7711ca68", "index_title": "Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Mishneh Torah, Sacrificial Procedure 4:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Mishneh Torah, Sacrificial Procedure 4:2", "sourceHeRef": "משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות ד׳:ב׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [1176, 1178], "commentaryNum": 4.0002, "collectiveTitle": {"en": "Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", "he": "משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות"}, "heTitle": "משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות", "he": "כָּל שֶׁקָּרְבוּ מַתִּירָיו בַּיּוֹם מַעֲלִין אוֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה. כֵּיצַד. זְבָחִים שֶׁנִּזְרַק דָּמָם בַּיּוֹם מַקְטִירִין אֵימוּרֵיהֶן בַּלַּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְכֵן אֵיבְרֵי הָעוֹלוֹת מַקְטִירִין אוֹתָן בַּלַּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וּכְדֵי לְהַרְחִיק מִן הַפְּשִׁיעָה אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין מַקְטִירִין הָאֵימוּרִין וְאֵיבְרֵי הָעוֹלָה אֶלָּא עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה:\n", "heVersionTitle": "Torat Emet 363", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", "text": "As long as the elements that cause a sacrifice to be permitted were offered during the day, [the other elements of] the sacrifice may be offered on the altar throughout the night.
What is implied? When the blood of sacrifices was sprinkled during the day, their eimorim may be offered on the fire of the altar at night until dawn. Similarly, the limbs of the burnt-offerings may be offered on the fire of the altar until dawn. In order to distance [a person] from inadvertent transgression, our Sages declared that the eimorim and the limbs of the burnt-offerings should only be offered on the fire of the altar until midnight.", "versionTitle": "Mishneh Torah, trans. by Eliyahu Touger. Jerusalem, Moznaim Pub. c1986-c2007", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5923e991d6e4a97d7711ca6a", "index_title": "Sefer Mitzvot Gadol", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 183", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 183", "sourceHeRef": "ספר מצוות גדול, עשין קפ״ג", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1243, 1247], "commentaryNum": 183.0, "collectiveTitle": {"en": "Sefer Mitzvot Gadol", "he": "ספר מצוות גדול"}, "he": ["מצות עשה לעשות (א) השלמים כמשפטן שנאמר בפרשה ויקרא ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו לפני ה׳ וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד וזרקו בני אהרן את הדם על המזבח סביב והקריב מזבח השלמים אשה לה׳ את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים ואת היותרת על הכבד על הכליות יסירנה והקטירו אותו בני אהרן המזבחה, ואם מן הצאן קרבנו לזבח השלמים לה׳ זכר או נקבה תמים יקריבנו אם כשב הוא מקריב וגו׳ והקריב מזבח השלמים אשה לה׳ חלבו האליה תמימה לעומת העצה יסירנה את החלב המכסה את הקרב וגו׳ ואם עז קרבנו והקריב ממנו קרבנו את החלב המכסה את הקרב וגו׳ [כל הסו׳ בפירוש רש״י ובת״כ שם פרק ט״ז] לכך נקרא הקרבן הזה שלמים שיש בהם שלום למזבח לכהנים ולבעלים ואלו החלבים ביארנו במצות החלב בסמ״ל [סי׳ קל״ח] על הכבד ואלו במקום אחר הוא אומר מן הכבר אמרו רבותינו [בת״כ דלעיל] שיטול מן הכבד עמה מעט על הכבד ועל הכליות כלו׳ לבד מן הכבד ולבד מן הכליות יסירנה לזו. [שם] חלק כבש ועז לשתי פרשיות לפי שיש באימורי הכבש מה שאין באימורי העז שהכבש אליתו קרבה לכך נחלקו לשתי פרשיות. חלבו המובחר שבו ומהו זה האליה תמימה וגו׳, לעומת העצה למעלה מן הכליות היועצות. ובפרשת צו כתוב המקריב את זבחי שלמיו לה׳ יביא קרבנו לה׳ מזבח שלמיו ידיו תביאנה את אשי ה׳ ואת החלב על החזה יביאנו ואת החזה להניף אותו תנופה לפני ה׳ והקטיר הכהן את החלב המזבחה והי׳ החזה לאהרן ולבניו ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהי׳ שוק הימין למנה כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל. [כל הסוגיא בפירוש רש״י ובת״כ שם פט״ו וט״ז] ידיו תביאנה שיהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בהן ויד כהן מלמטה ומניפן. את אישי ה׳ ומה הן האישים את החלב על החזה. יביאנו כשמביאין מבית המטבחים נותן חלב על החזה וכשנותנו ליד המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה וזהו האמור במקום אחר שוק התרומה וחזה התנופה על אישי החלבים יביאנו להניף וגו׳ ולאחר התנופה נותנו לכהן המקטיר ונמצא חזה למטה וזהו שנ׳ וישימו החלבים על החזות ויקטר החלבים המזבחה למדנו ששלשה כהנים זקוקים לה כך מפורש במנחות [דף ס״ב]. וכל התנופות היו במזרח. יכול אפי׳ החזה לאישים ת״ל ואת החזה להניף ולא לאישים, והקטיר הכהן את החלב ואח״כ והיה החזה לאהרן למדנו שאין הבשר נאכל בעוד האימורים למטה מן המזבח שוק פי׳ רבי׳ שלמה מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעי שהוא סובך של רגל ולא דקדק שזו דברי רבי יהודא אבל חכמים אומרים בזבחים [דף קל״ד] איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד כף של יד שהן שני איברים מעורין זה בזה והזרוע הוא של ימין וכנגדה ברגל הוא השוק האמורה בכל מקום ותניא בחולין [דף מ״ה] איזהו חזה כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצואר למטה עד הכרס וחותך עמה ב׳ צלעות אילך ואילך פירש רבי׳ שלמה [שם] שהיא הפורציל״א בלעז אותו עצם המפוצל הסמוך לצואר. שנינו בזבחים [דף נ״ה] שלמים קדשים קלים שחיטתן בכ״מ בעזרה ודמן טעון שתי מתנות שהן ד׳ ונאכלין בכל העיר לכל אדם בכל מאכל לשני ימים ולילה אחד המורם מהם כיוצא בהן אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם. ומנין ששוחטין קדשים קלים בכל העזרה אפי׳ אחורי ההיכל ומפרש בפר׳ איזהו מקומן (זבחים דף נ״ה) שהי׳ שם חלון המכשירו במקום פתח וכן בצדדין שהרי נא׳ בשלמים ושחטו פתח אהל מועד ושחטו לפני אהל מועל ושחטו לפני אהל מועד שלשה מקראות הללו חד לגופיה כדאמר שמואל [שם] שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין וחד להכשיר צדדין וחד לפסול צידי צדדין למדנו שבא להכשיר כל הרוחות שהרי לא יחד להם רוח וה״ה לשאר קדשים קלים, [שם] אבל זבחי שלמי צבור הם קדשי קדשים כחטאת לפיכך דינם כחטאת לצפון ולהאכל בעזרה שנא׳ ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים הקשן הכתוב יחד. שלמים סתם הם שלמים הבאים בלא לחם כגון שלמי חגיגה ושמחה, ועוד יש שני מיני שלמי יחיד הבאים עם הלחם כמו התודה ואיל נזיר. ושנינו בפרק איזהו מקומן [שם] התודה ואיל נזיר קדשים קלין שחיטתן בכל מקום בעזרה ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע ונאכלים בכל העיר לכל אדם בכל מאכל ליום ולילה עד חצות המורם מהם כיוצא בהם אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם:", "אם הי׳ הקרבן תודה לוקח מן הלחם הבא עמה אחד מעשרה ומניחו עם החזה ושוק והאימורים ומניף ובשעת התנופה יהיו החלבים למטה והחזה ושוק למעלה ושתי כליות ויותרת הכבד למעלה מהם וכשיש שם לחם מניח הלחם למעלה ומניף את הכל. הי׳ הקרבן איל נזיר מוציא את האימורים ומפריש חזה ושוק ומבשל שאר האיל בעזרת נשים ולוקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עמו עם החזה ושוק והאימורי׳ ומניח הכל ע״י הנזיר והכהן מניח ידו תחת יד הבעלי׳ ומניף ואחר כך מולח האימורים ומקטירן על גבי המזבח אבל החזה ושוק נאכל לכהנים ושאר השלמים נאכלין לבעלים. וכן הלחם שמניף בתודה ואיל נזיר והזרוע בשלה נאכל לכהנים ושאר הלחם עם שאר הבשר נאכל לבעלים ובתנופה כתוב תנופה הוא מוליך ומביא תרומה הוא מעלה ומוריד מוליך ומביא לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד לעצור טללים רעים. המורם מתודה ואיל נזיר האמור בזבחי׳ [דף נ״ה] הוא בתודה החזה ושוק והלחם. ובאיל נזיר זרוע בשלה וחזה ושוק והלחם ובמס׳ מנחות [דף ע״ז] מפרש שהלחם שמביא עם התודה היו עשרים עשרון סלת עשרה לחמץ וי׳ למצה מן י׳ של חמץ עושה אותם עשר חלות ומן העשרה של מצה עושה בהן שלשים חלות שוות עשר חלות מאפה תנור עשר חלות רקיקין י׳ חלות רבוכה, [מהמיימוני פ״ט דהלכות מעשה הקרבנות ממשמעות התוספות דמנחות] הרבוכה חולט אותה ברותחין תחילה ואופה אותה מעט ואח״כ מטגנה בשמן על האילפס [בפ״ב מדות דף פ״ט] והל״מ שהי׳ חצי לוג שמן לתודה ורביעית שמן לנזיר מן החצי לוג שהיה לתודה היה חציו לטגן הרבוכה וחציו לחלות ולרקיקין החלות בלולות ורקיקין משוחין. [שם] והכהן לוקח מן הכל ד׳ חלות אחת מכל מין שנ׳ כן בעניין התודה בפ׳ צו וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה׳ אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחי׳ בשמן וסלת מורבכת חלות בלולות בשמן על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה׳ לכהן הזורק את דם השלמים לו יהי׳ ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר. אם על תודה כלו׳ על דבר הודייה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושים בבית האסורין וחולה שנתרפא שהן צריכין להודות [כדאי׳ בברכות דף נ״ד] דכתיב בהם בספר תילים יודו לה׳ חסדו ויזבחו זבחי תודה אם על א׳ מאלה נדר שלמים הללו שלמי תודה טעונה שמן וטעונה חזה ושוק מאחר שנקראו שלמים ותנופת חזה ושוק מפורש. בשלמי׳ [בת״כ פ׳ צו פרק י״א ומביאו בפ׳ התודה דף פ״ח] יקריב קרבנו על זבח מגיד שאין הלחם קדוש בקדושת הגוף ליפסל ביוצא ובטבול יום ומלצאת לחולין בפדיון עד שישחט הזבח. ביום קרבנו יאכל וכזמן בשרה זמן לחמה [בת״כ שם ר״פ י״ב] ובשר זבח תודת שלמיו יש כאן ריבויין הרבה לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת י״ד שיהו נאכלים ליום ולילה. וברייתא זו כבן תימא בפסחים [דף ע׳] אבל חכמים אומרי׳ שם שנאכלת לשני ימים ולילה אחד כאשר ביארנו במצות לא ילין בסמל״ת [סי׳ שמ״ט], [בת״כ דלעיל] לא יניח ממנו עד בקר אבל אוכל הוא כל הלילה א״כ למה נא׳ עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה. אבל שלמים סתם נאכלים לשני ימים ולילה אחד כמו שכתוב אח״כ, ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף [פי׳ בפי׳ רש״י דלעיל] ואם נדר או נדבה שלא הביאה על הודאה של נס אינה טעונה לחם ונאכלת לשני ימים ולילה אחד. וט״ז דוהנותר יתירה כמו בני צבעון ואיה וענה וכן תת וקדש וצבא מרמס וענינו וממחרת הנותר ממנו יאכל אמרינן במנחות [דף ע״ו] שלחמי תודה שאפה אותן ארבע חלות יצא לא נאמר מ׳ אלא למצוה והוא שיפריש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהן בצק שאין מפרישין פרוסה שנאמר אחת מכל קרבן שלא יטול פרוסה וכיצד הוא הלחם הבא עם איל נזיר לוקח ששה עשרוני׳ ושני שלישי עשרון כדאי׳ במנחות [דף ע״ח] ועושה מהן כ׳ חלות שוות כל אחת משליש עשרון וכולן מצה עשר רקיקין משוחין בשמן וי׳ חלות לותת הסלת שלהן בשמן והכל מאפה תנור ושמן שלהן רביעית [בפ״ב מדות דף פ״ט] ושיעור זה הל״מ והכהן לוקח מהן שתי חלות אחת מכל מין. שנינו בזבחים [דף נ״ו] הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים שחיטתן בכ״מ בעזרה ודמן טעון מתנה אחת ובלבד שיתן כנגד היסוד שינה באכילתן הבכור נאכל לכהני׳ והמעשר לכל אדם ונאכלים בכל העיר לכל אדם בכל מאכל לשני ימים ולילה אחד הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא למנוייו ואינו נאכל אלא צלי ומניין שאין טעונין אלא מתנה אחת שהרי נאמר בבכור ואת דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטי׳ ותניא [שם] רבי יוסי הגלילי אומר חלבו לא נאמר אלא חלבם דמו לא נאמר אלא דמם לימד על בכור ומעשר ופסח שהן במתן דמים בזריקה אחת ובהקטרת אימורים. [ממשמעות התוספתא בזבחים ובגמ׳ פרק טבול יום דף ק״נ] כל הזבחים מפשיטין אותם ואח״כ מוציאין אימוריהם ואין מפשיטין אותן עד שיזרוק דמן חוץ מחטאות הנשרפות שאין מפשיטין אותן כלל שנ׳ ואת עורו ואת בשרו וגו׳ וכל עורות ק״ק לכהנים בין בקרבנות ציבור בין בקרבנות יחיד שנ׳ עור העולה אשר הקריב וגו׳ אבל עורות קדשי׳ קלים לבעלים. וכל העורות מחלקין אותן אנשי משמר ביניהם מע״ש לע״ש [כך משמע במנחות דף ק״ז] כל עולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים בלבד והיא באה מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר בין גדולים בין קטנים ומן התורין ומן בני היונה ואין חילוק בעופות בין זכרים לנקבות החטאת באה מחמשת המינין אלו מן הזכרים ומן הנקבות מן הגדולים ומן הקטנים. האשם אינו בא אלא מזכרי כבשים בלבד. [כמבו׳ בזבחי׳ דף צ׳] יש אשם בא מגדולי המין ויש אשם הבא מן הקטנים. והשלמי׳ באים מן הכבשי׳ ומן העזים ומן הבקר מזכרי׳ ומנקבות מן הגדולים ומן הקטנים ואין העוף בא שלמים. הקטנים הן מן שמנת ימים עד שנה תמימה מיום ליום והגדולים בבקר מבן ג׳ שנים שלמות כרבנן דמסכת פרה. ובצאן ב׳ שנים שלמות מיום ליום. יתר על זה ה״ז זקן ואין מקריבין אותו ותניא בירו׳ דשקלי׳ אשם בן שנה הביאו בן ב׳ שנים יצא בן ג׳ לא יצא אע״פ שכל הקרבנות קרבין מיום השמיני והלאה אין מקריבין לכתחילה אלא מיום ל׳ והלאה חוץ מן הבכור והמעשר והפסח שאם רצה להקריבם בח׳ לכתחילה יקריב. שעות מונין לקדשי׳ ואם הוסיפו שעה אחת או פחתו שעה אחת פסולין כיצד קרבן שמצותו להיות בן שנה אם הוסיף על השנה שעה אחת נפסל אפי׳ הי׳ בן שנה בשעת שחיטה והוסיף על השנה בשעת זריקה נפסל עד שיהא בן שנה עד שעת זריקה וכן בכל הזבחים כדמסי׳ בזבחים [דף כ״ה]. כ״מ שנא׳ בתורה כבש או כשבה או כבשים הרי אלו בן שנה וכ״מ שנאמר איל או אילים הם הזכרים בן ב׳ שנים ומאימתי יקרא איל משיכנס בשנה שנייה אחד ול׳ יום כדאי׳ בפ׳ ב׳ מדות (מנחות דף צ״א) אבל בתוך ל׳ אינו כשר לא לכבש ולא לאיל והוא הנקרא פלגס וכ״מ שנאמר בו עגל ה״ז בן שנה פר בן שתים פר בן בקר בן ג׳ כדאיתא בר״ה [דף י׳] שעיר עזים בן שתים כל שנה שנייה הוא הנקרא שעיר:", "היין והשמן שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים והסלת לבדה נקראת מנחת נסכים [מהמיימוני דלעיל דף פ״ב] ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה [במנחות דף נ״ט וס״א ודטעונה מלח שם פ״ג דף כ׳]. אבל טעונה מלח. [שם דף ע״ד] וכולה נשרפת על מזבח החיצון והיין מתנסך ע״ג המזבח [שם ובזבחים דף ז׳]. אמרי׳ בשקלי׳ ד׳ חותמות היו במקדש וכותב בהן עגל זכר גדי חוטא עגל משמש נסכי בקר של גדולים ושל קטנים של זכרים ושל נקבות גדי משמש נסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקבות חוץ משל אילים זכר משמש נסכי אילים בלבד חוטא משמש נסכי ג׳ בהמות של מצורע כל מי שהוא מבקש נסכים הולך לו אצל יוחנן בן פנחס שהוא ממונה על החותמות ונותן לו מעות ומקבל ממנו חותם בא לו אצל אחיה שהיה ממונה על הסלתות ונותן לו חותם ומקבל ממנו נסכים ולערב באים זה אצל זה ואחיה מוציא את החותמות ומקבל כנגדן מעות. וזו היא מצות נכסים בפרשה שלח ועשיתם אשה לה׳ עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה׳ מן הבקר ומן הצאן והקריב המקריב קרבנו לה׳ מנחה סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד או לאיל תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין ויין לנסך שלישית ההין תקריב ריח ניחח לה׳ וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה׳ והקריב על בן הבקר מנחה סלת שלשה עשרונים בלול בשמן חצי ההין אשה ריח ניחח לה׳ ככה יעשו לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם. או לאיל דרשו רבותינו במנחות [דף צ״א] לרבות את הפלגס לנסכי איל. מה שכ׳ אשה ריח ניחח אינו עונה על היין שהיין ניתן לספלי׳ על המזבח כמו ששנינו בסוכה [דף מ״ה]. אמרינן במנחות [דף צ׳ וצ״א] שאין טעון נסכים אלא עולת בהמה והשלמים בלבד בין שהוא קרבן ציבור או קרבן יחיד אף כבש יולדת ואילו של כהן גדול הואיל והן עולות טעונין נסכים אבל העוף והאשמות והחטאות אין מביאין עמהם נסכים חוץ מחטאת מצורע ואשמות שנתפרשו נסכיהם מן התורה ומניין שאין מביאין נסכים עם החטאת והאשם שנאמר לפלא נדר או בנדבה דבר הבא בנדר או בנדבה יצאו חטאות ואשמות ובכור ומעשר ופסח ומניין להביא שלמי חגיגה ועולת ראייה לנסכים שנאמר או במועדיכם. והכבש הבא חובה לעומר היתה מנחתו כפולה ב׳ עשרונים אבל נסכים כשאר נסכי כבש אין שם כ״א רביעית שמן לב׳ עשרונים ורביעית ההין יין כדאיתא במנחות [דף פ״ט], [מהמיימוני סוף פ״ב דלעיל] שיעור הנסכים האמורים בפ׳ יחזקאל ומניין אותם הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מילואים הם לחנוכת המזבח בבית שלישי בימי מלך המשיח ואין נוהגין לדורות וכן בימי עזרא הקריבו מילואים שאין נוהגין לדורות. שנים שרצו להביא שלמים או עולה בשותפות מביאין בין בנדר בין בנדבה ובתנופת שלמים אחד מניף ע״י כולם ואפי׳ עוף יביא בשותפות כדתניא בת״כ [פ׳ ויקרא פ״ג ופ״ח ובמנחות דף ק״ד ודאחד מניף ע״י כולם במנחות דף ס״ב] שנ׳ תקריבו את קרבנכם. ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאין כל הקרבנות. וכן תניא בחולין [דף י״ג] איש איש לרבות את הגוים שנודרין נדרים ונדבות כישראל תניא בחולין [דף ה׳] אדם כי יקריב מכם קרבן מכם ולא כולכם להוציא את המשומד לכל התורה מכם בכם חלקתי ולא באומות שמכולן מקבלין מן הבהמ׳ להביא בני אדם הדומין לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל שאינן משומדים לכל התורה כדי שיחזרו בתשו׳ ובלבד שלא יהא משומד לאותו דבר שמביא עליו קרבן אבל המשומד לנסך לע״ז ולחלל שבתות בפרהסיא אין מקבלי׳ ממנו שום קרבן שהרי הוא כמשומד לכל התורה כולה אמרי׳ בזבחים [דף מ״ה] אין הגוים מביאין נסכים עם קרבנם שנאמר כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אבל נסכיהן קרבין משל ציבור שנ׳ ככה תעשו לאחד כמספרם [בפ״ב מדות דף צ״ג] ואין טעונו׳ סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל באנשים ולא בנשים [מהמיימוני דלעיל פ״ג]. כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהן כשהן חיין חוץ מן הבכור והמעשר והפסח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ואמרו רבותינו בפרק שתי מדות (מנחות דף צ״ב) שכל הקרבנות במשמע חוץ מפסח ובכור ומעשר [בת״כ פ׳ ויקרא פ״ד] והעוף אינו טעון סמיכה. עוד שנינו במנחות [דף צ״ג] הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן ונכרי ועבד ואשה וסומא ואין השליח סומך שאין סמיכה אלא בבעלי׳ כדתניא בגמ׳ [שם] וסמך ידו ולא יד אשתו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו והסמיכה על הראש בשתי ידים בכל כחו שנ׳ וסמך את ידו על ראש העולה וידו בשתי ידים ר״ל כמו שנ׳ וסמך אהרן את שתי ידיו ובמקום שסומכין שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה שנאמר וסמך ושחט. שנינו שם [בדף צ״ב] שהיורש סומך בקרבן אביו שמת אחר שהפרישו ומביא נסכיו ומימר. עוד שם [בדף צ״ט] שכל קרבנות הציבור אין בהן סמיכה חוץ מפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח ואומר שם [בדף צ״ג] שהסמיכה שירי מצות שהרי כתוב כי הדם הוא בנפש יכפר ואם לא סמך מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר וכן בתנופה. כבר בארנו שבמקום ששוחט סומך והקרבן ששחיטתו בצפון שם סומך ופני הסומך למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתודה כעין שמצינו בסמיכתו של אהרן ואומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עשה ולאו הניתק לעשה כדאי׳ ביומא [דף ל״ו] אבל לא על השלמי׳ אומר רבינו משה [בספ״ג הנזכר] שנר׳ לו שאין שם וידוי אלא דבר שבח והשלמים בכל מקום שירצה לשחוט יסמוך. שנינו עוד שם [בפ״ב מדות דף צ״ג] חומר בסמיכה מבתנופה שהאחד מניף לכל החוברין ואין א׳ סומך לכל החוברי׳ וחומר בתנופה מבסמיכה שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות הציבור בחיין ובשחוטין בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים כגון הלחם מה שאין כן בסמיכה ומה ששנינו במסכת תמיד [פ״ז] שכ״ג סומך על איברי תמיד וזרקו למזבח מפ׳ שם שזהו מפני כבודו של כ״ג שנינו בקידושין [דף ל״ו] הסמיכות והתנופות וההגשות הקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות נוהגות באנשים ואין נוהגות בנשים חוץ ממנחת סוטה והנזירות שהן מניפות וכל זה דורש שם מן המקראות. [במגילה דף כ׳] כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום שנא ביום צותו. וכן דרשי׳ זריקת דמים ביום שנ׳ ביום הקריבו את זבחו יאכל וכיון ששקעה חמה נפסל הדם כדאי׳ בפ׳ איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו) [בתוספתא דמנחות פ״ו] כל שקרבו מתיריו ביום מעלין אותו ע״ג המזבח כל הלילה כיצד זבחים שנזרק דמן ביו׳ מקטירין אימורין שלהם כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר וכן איברי התמיד מקטירין אותן בלילה עד שיעלה עמוד השחר וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמי׳ שאין מקטירין האימורין ואיברי העולה אלא עד חצות כמו ששנינו בברכות [ד״ב ודמתירים מבוארי׳ בזבחים דף מ״ג]. אע״פ שמותר להקריב אימורים ואיברים כל הלילה אין מאחרין אותן לדעת אלא משתדלין להקטיר הכל ביום כדתני׳ בפרק ר׳ ישמעאל [במנחות דף ע״ב] חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר אימורין ואיברין אע״פ שכשרין בלילה דוחין את השבת בזמנו ואין מאחרין אותן למוצאי שבת וכן אמרינן בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו) הקומץ והלבונה והקטרת והמנחות הנשרפות מותר להקריבן עד שקיעת החמה והן מתאכלין והולכין כל הליל׳ כאיברי העולה [בפ״ב דתמורה דף י״ד] וכן נסכים הבאים עם הזבח כזבח שנאמר ולנסכיכם ולשלמיכם הוקשו יחד שנינו במגילה [דף כ׳] כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה ולמליקה ולהקטרה ולהגשה ולהזאה ולתנופה ולקמיצה ולקרבן המוספין וכל הלילה כשר להקטיר אימורים ואיברים זה הכלל דבר שמצותן ביום כשר כל היום ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואע״פ כן הזריזין מקדימין למצות:"], "heVersionTitle": "Munkatch, 1901", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מונקאטש, 1901", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5923e991d6e4a97d7711ca6e", "index_title": "Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", "category": "Halakhah", "type": "ein mishpat / ner mitsvah", "ref": "Mishneh Torah, Sacrificial Procedure 10:8", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Mishneh Torah, Sacrificial Procedure 10:8", "sourceHeRef": "משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות י׳:ח׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [1176, 1178], "commentaryNum": 10.0008, "collectiveTitle": {"en": "Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", "he": "משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות"}, "heTitle": "משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות", "he": "כָּל אֵלּוּ הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם וְלַיְלָה דִּין תּוֹרָה שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר וּכְדֵי לְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵרָה אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין אֶלָּא עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה:\n", "heVersionTitle": "Torat Emet 363", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", "text": "According to Scriptural Law, all of these [sacrifices] that may be eaten on the day [of their sacrifice] and the [following] night may be eaten until dawn. In order to separate a person from sin, our Sages said that they may only be eaten until midnight.", "versionTitle": "Mishneh Torah, trans. by Eliyahu Touger. Jerusalem, Moznaim Pub. c1986-c2007", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "59ef2dadd6e4a90d4d5be224", "index_title": "Steinsaltz on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Steinsaltz on Berakhot 2a:5", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Steinsaltz on Berakhot 2a:5", "sourceHeRef": "ביאור שטיינזלץ על ברכות ב׳ א:ה׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1950, 2010], "commentaryNum": 3.0005, "collectiveTitle": {"en": "Steinsaltz", "he": "ביאור שטיינזלץ"}, "heTitle": "ביאור שטיינזלץ על ברכות", "he": "ומביא רבן גמליאל כמה דוגמאות לעקרון זה, כגון: מצות הקטר (שריפת) חלבים ואיברים של הקרבנות על המזבח, אשר בשל ריבוי הקרבנות שהוקרבו לא הספיקו במהלך היום להעלות על המזבח את כל החלבים והאיברים, ועל כן המשיכו להקטירם כל הלילה, ככתוב \"זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו\" (ויקרא ו, ב), וכן כל הנאכלים ליום אחד, אותם קרבנות, כמו החטאת והאשם, שמותר לאכלם רק ביום שחיטתם ובלילה שלאחריו, אף שאמרו חכמים שהם נאכלים \"ליום ולילה עד חצות\" מדין התורה מצותן עד שיעלה עמוד השחר, אבל לא מאוחר יותר, ככתוב \"ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר\" (ויקרא ז, טו). אם כן, למה אמרו חכמים שזמנם \"עד חצות\" — כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שאם יתירו מתחילה לעשות את המצוה עד עלות השחר, עלול אדם להתרשל ולדחותה, עד אשר יעבור זמנה של המצוה.", "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Hebrew", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5b2261a1fdb7300016c40149", "index_title": "Berakhot", "category": "Talmud", "type": "mesorat hashas", "ref": "Berakhot 9a:10", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Berakhot 9a:10", "sourceHeRef": "ברכות ט׳ א:י׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [450, 550], "commentaryNum": 17.001, "collectiveTitle": {"en": "Berakhot", "he": "ברכות"}, "heTitle": "ברכות", "he": "הָכִי קָאָמַר לְהוּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִבְנֵיהּ: אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן דְּקָאָמְרִי ״עַד חֲצוֹת״, מִצְוָתָהּ עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְהַאי דְּקָא אָמְרִי עַד חֲצוֹת — כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה.", "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Vocalized Aramaic", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד", "text": "The Gemara explains that this is what Rabban Gamliel said to his sons: Even according to the Rabbis, who say that the mitzva may be performed only until midnight, the biblical obligation to perform the mitzva continues until dawn, and that which they say that it may only be recited until midnight is in order to distance a person from transgression.", "versionTitle": "William Davidson Edition - English", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": "מהדורת וויליאם דייוידסון - אנגלית"}, {"_id": "5bcc66b21861f70017fc807d", "index_title": "Penei Yehoshua on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Penei Yehoshua on Berakhot 2a:14", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Penei Yehoshua on Berakhot 2a:14", "sourceHeRef": "פני יהושע על ברכות ב׳ א:י״ד", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1702, 1752], "commentaryNum": 3.0014, "collectiveTitle": {"en": "Penei Yehoshua", "he": "פני יהושע"}, "heTitle": "פני יהושע על ברכות", "he": "בד\"ה כדי להרחיק כו' והקטר חלבים כו' לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל עכ\"ל. והא דתנן בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ\"ז) איברים שפקעו מע\"ג המזבח קודם חצות יחזיר לא\"ח לא יחזיר. כבר פירש\"י ז\"ל דהיינו אין צריך להחזיר אבל איסורא ליכא אפילו לכתחלה:", "heVersionTitle": "Penei Yehoshua, Warsaw 1861", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "פני יהושע, וורשא תרכ\"א-תרכ\"ב", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5d077b5dc42d54006f520e73", "index_title": "Mevo HaTalmud (Chajes)", "category": "Guides", "type": "", "ref": "Mevo HaTalmud (Chajes) 9:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Mevo HaTalmud (Chajes) 9:2", "sourceHeRef": "מבוא התלמוד ט׳:ב׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1835, 1845], "commentaryNum": 9.0002, "collectiveTitle": {"en": "Mevo HaTalmud (Chajes)", "he": "מבוא התלמוד"}, "he": "עשו חכמים סייג בקריאת שמע ובאכילת קדשים, אע״פ שמצותן כל הלילה בכל זאת אמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה. ולא נחלק אדם מעולם על סייג זה (ברכות ב׳ ע״א). ולשון המשנה ולמה אמרו חכמים עד חצות להרחיק מן העבירה. משמע דב״ד שקודם ר״ג עשו סייג זה, ור״ג מפרש דלא עשו רק משום הרחקה לבד ע״ש. אין פותחין לפיאה מששים. אע״ג דמדאורייתא אין לפיאה שיעור גזרו חכמים שיתן אחד מששים. ולא שמענו חולק על גזירה זו (מ״ב פ״ב דפיאה). וכן גזרו בכלאים אפילו עשר מצעות זו על גב זו. שמא תכרך נימא והוא גזירה כוללות ולא שמענו חולק. וריב״ל נקט לי׳ בסתם (יומא ס״ט ע״א) אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן. וע׳ ספ״ק דביצה. וכן שאר החומרות בכלאים שאינם שוע טוי ונוז יחד, כגון לבדים ופיף של צמר בשל פשתן הנזכרים (פ״ט דכלאים מ״ט) כלם מותרים מה״ת, ואינם רק גזירות דרבנן ובפירוש אמרו (נדה ס״א ע״ב) מדאורייתא שעטנז כתיב ורבנן הוא דגזרו בי׳ ע״ש. ובכ״ז היא גזירה כוללת, ולא שמענו חולק. וכן איסור הסחורה בדבר האסור באכילה היא ג״כ רק גזירה דרבנן שמא יבא לאכול (שביעית פ״ז מ״ג). כלאי הכרם אסור בחוץ לארץ בהנאה מדברי סופרים, כיון דבארץ חמירי גזרו גם בח״ל (פ״ג דערלה מ״ג) ועל סייגים הללו לא שמענו חולק:", "heVersionTitle": "Mevo HaTalmud, Lemberg 1928", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מבוא התלמוד, למברג תרפ\"ח", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5ea154ac2fb13b41bd437f00", "index_title": "Reshimot Shiurim on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Reshimot Shiurim on Berakhot 2a:64", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Reshimot Shiurim on Berakhot 2a:64", "sourceHeRef": "רשימות שיעורים על ברכות ב׳ א:ס״ד", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 2011], "commentaryNum": 3.0064, "collectiveTitle": {"en": "Reshimot Shiurim", "he": "רשימות שיעורים"}, "heTitle": "רשימות שיעורים על ברכות", "he": "שם. רש\"י ד\"ה כדי להרחיק וז\"ל ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה עכ\"ל. וצריך ביאור בדעת רש\"י מאי שנא בנאכלים ליום אחד דחייבין לאוכלן מדרבנן לפני חצות (וכן פסק הרמב\"ם פ\"י מהל' מעשה הקרבנות ה\"ח) מהקטר חלבים ואיברים דמצותן כל הלילה ולא גזרו חכמים דמקטירן עד חצות. והצל\"ח (על רש\"י שם ד\"ה עוד) ועוד אחרונים פירשו דבהקטרה אמרינן דהכהנים זריזין הן, וכיון שנעשית ע\"י הרבה כהנים אין לחשוש שיעבור בלאו דלא תלין. משא\"כ באכילה, דאע\"פ שנאכלים ע\"י הכהנים, כיון דכל אחד יכול לאכול בפני עצמו יש לחשוש שמא לא יבוא לאוכלן קודם עמוד השחר יעו\"ש. ועוד י\"ל דרש\"י סובר דלא גזרינן דילמא פשע אלא באכילת קדשים שהוא חובת יחיד משא\"כ בהקטר חלבים דהוי חובת הציבור לא חיישינן שיפשעו ולא יקטירם.", "heVersionTitle": "Reshimot Shiurim, Berakhot, New York, 2012", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "רשימות שיעורים על מסכת ברכות, תשע\"ב", "text": "See Rashi there, D''H K'dei L'harchik: \"And they forbade eating before the time, in order that one should not come to eat them after Amud Hashachar and would be subject [to the punishment of] kareis, and so too by Kriyat Shema, [in order to] motivate a person so he should not say \"I still have some time [to say Kriyat Shema], and all the while, Amud Hashachar [came and passed], and he missed the proper time. And the [sacrificial] fats were offered up, as it was taught, \"the Sages", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "607fe1c882973c8eb0c9ed39", "index_title": "Gilyon HaShas on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Gilyon HaShas on Berakhot 2a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Gilyon HaShas on Berakhot 2a:1", "sourceHeRef": "גליון הש\"ס על ברכות ב׳ א:א׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1798, 1832], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Gilyon HaShas", "he": "גליון הש\"ס"}, "heTitle": "גליון הש\"ס על ברכות", "he": "במתני' כדי להרחיק. עי' תוס' פסחים ק\"כ ע\"ב ד\"ה אמר רבא:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "61656fd2e7a9af185fa78e28", "index_title": "Ein Yaakov", "category": "Midrash", "type": "quotation", "ref": "Ein Yaakov, Berakhot 1:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Ein Yaakov, Berakhot 1:2", "sourceHeRef": "עין יעקב, ברכות א׳:ב׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1490, 1550], "commentaryNum": 1.0002, "collectiveTitle": {"en": "Ein Yaakov", "he": "עין יעקב"}, "heTitle": "ברכות", "he": "וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים: \"עַד חֲצוֹת\", מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. אִם כֵּן לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים: \"עַד חֲצוֹת\"? כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה.", "heVersionTitle": "Daat", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "אגדות חז\"ל - דעת", "text": "", "versionTitle": "S.H. Glick. En Jacob: Agada of the Babylonian Talmud. New York, 1916-1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "ש\"צ גליק, עין יעקב: אגדת התלמוד הבבלי, ניו יורק, 1916-1921"}, {"_id": "66d6b9046e3cdfce653bc0ed", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2a:14", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2a:14", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ א:י״ד", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 3.0014, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "הקטר חלבים בקרבנות שבשרן נאכל לבעלים או לכהנים והקטר איברים בקרבן עולה שכולה כליל מצותן עד שיעלה עמוד השחר ובזו לא עשו סייג עד חצות משום דכהנים זריזים הם ולא הוזכרה כאן אלא ללמוד שלכתחלה ראוי לעשות כן, וגדולי המפרשים כתבו שאף בזו עשו סייג עד חצות להרחיק מן הנותר ואע\"פ שלא נתפרש להם חצות במקום אחר, מכאן אנו למדין בהדיא לפי דרכנו שחכמים הצריכו בה לכתחלה עד חצות:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66d6b9046e3cdfce653bc0ef", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2a:15", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2a:15", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ א:ט״ו", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 3.0015, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "כל הנאכלים ביום ולילה, כגון חטאות ואשמות ודומיהם עקר מצותן עד שיעלה עמוד השחר, ואע\"פ שנתפרש להם במשנת אי זהו מקומן שיעור חצות:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66d6b9046e3cdfce653bc0f1", "index_title": "Meiri on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Meiri on Berakhot 2a:16", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Meiri on Berakhot 2a:16", "sourceHeRef": "מאירי על ברכות ב׳ א:ט״ז", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1310], "commentaryNum": 3.0016, "collectiveTitle": {"en": "Meiri", "he": "מאירי"}, "he": "אם כן למה אמרו חכמים עד חצות, ר\"ל בק\"ש ובקרבנות הנאכלים ליום ולילה ולא שאלוה על הקטר חלבים ואיברים שהרי לא מצינו בהם שיעור חצות כמו שכתבנו אלא על ק\"ש ובקרבנות הנאכלים ליום ולילה, והשיבו בה כדי להרחיק אדם מן העבירה בק\"ש שלא לבטל מצות קריאה בעונתה ובקרבנות שלא יוכל לבא לידי נותר, ואף לדעת האומר שבהקטר חלבים לא עשו בה סייג בזו מפני שבכל שאין בו אכילה כהנים זריזים הם אבל בדבר אכילה יש לחוש וכמו שאמרו (פסחים פה, א) הפגול והנותר מטמאים את הידים ופירשו בה פגול משום חשדי כהונה, נותר משום עצלי כהונה, ובגמ' התבאר כן על אכילת קרבן הפסח שדינו כל הלילה אלא שלהרחיק אדם מן העבירה החמירו בו עד חצות, ור' אלעזר בן עזריה חלק לומר שמן התורה דוקא עד חצות אלא שהלכה כחמים והלל שנאמר עליו הרי הוא כמהו, ומכל מקום יש דברים שזמנן כל הלילה ולא עשו בהם שום סייג כגון קצירת העומר וספירתו, וטעם הדבר שלא עשו סייג אלא במה שאם עבר הלילה בטל חיובו:", "heVersionTitle": "Wikisource", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703932a64cb1365163d9a40", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:16", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:16", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:ט״ז", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0016, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "אלא דאכתי קשי' מנ\"ל לרש\"י דכ\"ע מודו דק\"ש תלי' בזמן שכיבה וחכמים ור\"ג דסברי כל הלילה אלא שנחלקו בהרחקה אבל לתרוויהו זמנה מן התורה כל הלילה הוא משום דס\"ל כל זמן שב\"א שוכבין ודלמא טעמא דידהו דלא תלי' בשכיבה כלל אלא בערב ובקר וס\"ל כרבנן דלקמן בפרק ת\"ה דמנחה עד הערב ולכן ס\"ל כל הלילה ולפי\"ז ממילא לדידן דקיי\"ל דעביד כמר עביד יוצא ג\"כ בק\"ש דבה\"כ ונראה דס\"ל לרש\"י כיון דמצינן לכמה תנאי דס\"ל בודאי דתליא בזמן שכיבה דהיינו ר\"א דמתני' וכן כולהו תנאי דברייתא דלקמן ע\"ב ולא מצינו חולק בפי' לא משוינן פלוגתא חדשה וסובר רש\"י דגם ר' יהודה בעי זמן שכיבה לק\"ש ודלא כתוספת לקמן ע\"ב בד\"ה אמר לי' ור\"י שהקשה לר\"מ היינו משום דלדידי' אף דרשאי להתפלל ערבית אחר פלג המנחה אבל ק\"ש אינו רשאי לקרות דק\"ש לא תליא בתפלה:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703932b64cb1365163d9a42", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:17", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:17", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:י״ז", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0017, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "בד\"ה מצותן וכו' דכתיב לא ילין לבוקר. הנה אחז רש\"י קרא דכי תשא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח ושביק קרא דמשפטים דלא ילין חלב חגי עד בוקר ומלבד דהוה לי' להביא קרא המוקדם בתורה אלא דשביק קרא דיליף מיני' התלמוד בפסחים דף ע\"א ע\"א מנין לאימורי חגיגת ט\"ו שנפסלין בלינה שנאמר לא ילין חלב חגי וכתבו שם התוס' בד\"ה מכין וכו' דמהכא נפקא לן בכל האימורין. ועוד דהרי האי קרח דלא ילין לבקר בבשר מיירי ואף דכתבו התוס' בפסחים דף נ\"ט ע\"ב בד\"ה בי\"ד שחל וכו' דמיירי גם בחלב מ\"מ חזינן שהתלמוד שם דף ע\"א ע\"א אפ\"ה יליף מקרא דלא ילין חלב חגי שהוא מוקדם ומפורש בו חלב ולא עוד אלא דמהאי קרא דלא ילין לבקר זבח חג הפסח אף דמיירי בחלב מ\"מ ליכא למילף מיני' שאר אימורים דשאני פסח שגם הבשר אינו נאכל למחרתו לכך גם החלב נפסל בלינה משא\"כ שאר קדשים קלים ועיין ברש\"י בפסחים דף ע\"א ע\"א בד\"ה מנין לאימורי חגיגת ט\"ו וכו' אע\"פ שזמן אכילת בשרה כל יום המחרת עכ\"ל וא\"כ ליכא למילף אימורי קדשים קלים מחלבי הפסח. ונראה דחדא מתורצת בחברתה ורש\"י דייק מאד בפירושו דשם בפסחים עקר הילפותא דנפסלים בלינה שלא נימא שכשרים גם למחרתו כמו הבשר וזה באמת ליכא למילף מפסח וכו' לכן יליף מלא ילין חלב חגי אבל כאן במשנתינו עקר הראי' שהוצרך רש\"י הוא שכשרים כל הלילה ותנא כאן כללא כייל כל החלבים וגם חלב פסח בכלל ובזה ליכא למילף פסח מחגיגה דבפסח הסברה הוא כמו שהבשר נפסל בחצות מן התורה דהרי משנתינו מוקי לה לקמן דף ט' ע\"א כראב\"ע וא\"כ ראוי לומר שגם החלבים נפסלו בחצות וכמו שרצו שם בפסחים לומר מי איכא מידי דהבשר נפסל מאורתא ואימורין עד צפרא ואף שאביי שם השיב אלמא לא והרי פסח לראב\"ע דבשר איפסל מחצות ואימורין עד צפרא מ\"מ היא גופי' דבפסח אימורין עד צפרא מלא ילין לבקר זבח חג הפסח צריכין אנו ללמוד דמשאר אימורין אין ראי' וכנ\"ל ולכן הוכרח רש\"י במשנתינו כאן להביא קרא דלא ילין לבקר. ובזה ניחא מה דתמי' טובא שלמה הביא רש\"י כלל קרא דלא ילין והי' להביא קרא דעל מוקדה כל הלילה וכן מביאו בגמרא במגילה דף ך א ע\"א ורש\"י עצמו בפסחים דף ס\"ח ע\"ב מביא קרא דעל מוקדה ולפמ\"ש ניחא דמשנתינו אתי' כראב\"ע וחלבים דפסח לראב\"ע ליכא למילף מעולה:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703932c64cb1365163d9a44", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:18", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:18", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:י״ח", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0018, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "רש\"י ד\"ה למה אמרו וכו' והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים ע\"ח כלל אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה מצותו כל הלילה. וה\"נ תנן בפ\"ש דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואימורים. ועיין בתוי\"ט שדרה ראיתו שכיון שכבר שנאו רבי כאן לא הוצרך לשנותו. ואני רציתי לומר דכוונת רש\"י דמדחשיב קצירת עומר והקטר ולא קחשיב אכילת קדשים אלא ודאי דלא הי' יכול לשנות אכילת קדשים לפי שאין מצותו כל הלילה ולכך לא קחשיב שמה ק\"ש לפי שק\"ש גזרו בו חכמים עד חצות. אלא דקשיא לי שהרי באמת קאמר שם במשנה זה הכלל דבר שמצותו ביום וכו' ודבר שמצותו כל הלילה ומפרש שם בגמ' דבר שמצותו בלילה לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב\"ע וכו' והא ודאי דאף לר\"ע דפסח נאכל כל הלילה היינו מן התורה אבל מדרבנן לא נפיק משאר קדשים שאינן נאכלין אלא עד חצות וכמפורש בזבחים דף נ\"ז ע\"ב הפסח עד חצות אמר רב יוסף ראב\"ע היא א\"ל אביי וממאי דמדאורייתא וראב\"ע דלמא דרבנן ולהרחיק מן העבירה הרי דים בפסח גזרו להרחיק מן העבירה ואפ\"ה תני שם במגילה בכלל שמצותו כל הלילה א\"כ גם הקטר חלבים דחשיב שם שמצותו כל והלילה אין ראי' שלא גזרו בו חכמים להרחיק מן העבירה. ונראה דהוקשה לרש\"י למה הוצרך במגילה לומר שדבר שמצותו בלילה הוא לרבות אכילת פסחים ודלא כראב\"ע ונימא לרבות שאר קדשים הנאכלים ליום ולילה ואתי' ככ\"ע וג\"כ לא תסתור הך סתמא דמגילה כל הני סתמי דאתיין כראב\"ע וע\"ש בתוס' דף ך\"א ע\"א ד\"ה לאתויי א\"ו שלכך לא מוקי לשאר קדשים לפי שהך משנה סתמא תני מצותו כל הלילה ומשמע אפילו מדרבנן כשר כל הלילה ולכך ליכא למימר לאתויי כל הנאכלים ליום ולילה או לאתויי ק\"ש שהרי הני לאו מצותן כל הלילה שהרי עשו חכמים בהם סיג אבל אכילת פסחים סובר רש\"י לפי שזמן אכילתו קצר מאד שהרי אינו נאכל אפילו ביום זבחו עד הלילה ממש אם יגזרו גם בלילה מחצות ולמעלה יומעט זמנו מאד לכך לא גזרו בו. ועיין לקמן בחידושינו דף ט'. ומה דאמר אביי בזבחים ודלמא ר\"ע ומדרבנן היינו שרצה לדחוק ולומר דאף בפסח גזרו כדי לאוקמי שם המשנה כד\"ה וגם שיהי' דומיא דכל הני קדשים דחשיב שם בפרק איזהו מקומן עד חצות והיינו מדרבנן וכן משמע שם בזבחים ברש\"י ד\"ה להרחיק וכו' כדתנן בכולהו עד חצות אבל אחר שמסיק שם א\"כ מאי אלא ומוכח דע\"ח שתנן התם בפסח היינו מדאורייתא וראב\"ע היא שוב סובר הגמרא דבפסח לא גזרו כלל ולכך מוקי במגילה מצותו בלילה לרבות פסח שמצותו לגמרי כל הלילה אפילו מדרבנן דומיא דהקטר חלבים ולא מוקי לה בשאר קדשים דא\"כ יהי' מצותו בלילה רק מדין תורה ולא יהי' דומיא דהקטר חלבים ושפיר הוכיח רש\"י במשנתינו מסוגיא דמגילה דה\"ח לא עשו בו סיג ואעפ\"כ אתי שפיר הסוגיא לקמן דף ט' דקאמר ואלא אכילת פסחים לא קתני דליכא לשנויי דלהכי לא קתני משום שלא עשו בו סיג דהרי קתני הקטר חלבים דלא עשו בו סיג:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695f3bf5987b4e5fb4a16a74", "index_title": "Rashi on Leviticus", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Rashi on Leviticus 7:15:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Rashi on Leviticus 7:15:3", "sourceHeRef": "רש\"י על ויקרא ז׳:ט״ו:ג׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [1075, 1105], "commentaryNum": 15.0003, "collectiveTitle": {"en": "Rashi on Leviticus", "he": "רש\"י על ויקרא"}, "heTitle": "רש\"י על ויקרא", "he": "לא יניח ממנו עד בקר. אֲבָל אוֹכֵל הוּא כָּל הַלַּיְלָה, אִם כֵּן לָמָּה אָמְרוּ עַד חֲצוֹת? כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה (שם):", "heVersionTitle": "Pentateuch with Rashi's commentary by M. Rosenbaum and A.M. Silbermann, 1929-1934", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "לא יניח ממנו עד בקר HE SHALL NOT LEAVE ANY OF IT TILL THE MORNING, but during the whole night he may eat of it. But if this be so why have they (the Rabbis) said, (Zevachim 55a) “The sacrifice of acknowledgement etc. … may only be eaten during the day and the following night till midnight”? As a precaution to keep people far from the possibility of sinning (cf. Berakhot 2a).", "versionTitle": "Pentateuch with Rashi's commentary by M. Rosenbaum and A.M. Silbermann, 1929-1934", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "חמישה חומשי תורה עם פירוש רש״י, מ. רוזנבאום וא.מ. סילברמן"}, {"_id": "695f5b0d4996169dca0862aa", "index_title": "Sefer Mitzvot Gadol", "category": "Halakhah", "type": "", "ref": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 183:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 183:3", "sourceHeRef": "ספר מצוות גדול, עשין קפ״ג:ג׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1243, 1247], "commentaryNum": 183.0003, "collectiveTitle": {"en": "Sefer Mitzvot Gadol", "he": "ספר מצוות גדול"}, "he": "היין והשמן שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים והסלת לבדה נקראת מנחת נסכים [מהמיימוני דלעיל דף פ״ב] ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה [במנחות דף נ״ט וס״א ודטעונה מלח שם פ״ג דף כ׳]. אבל טעונה מלח. [שם דף ע״ד] וכולה נשרפת על מזבח החיצון והיין מתנסך ע״ג המזבח [שם ובזבחים דף ז׳]. אמרי׳ בשקלי׳ ד׳ חותמות היו במקדש וכותב בהן עגל זכר גדי חוטא עגל משמש נסכי בקר של גדולים ושל קטנים של זכרים ושל נקבות גדי משמש נסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקבות חוץ משל אילים זכר משמש נסכי אילים בלבד חוטא משמש נסכי ג׳ בהמות של מצורע כל מי שהוא מבקש נסכים הולך לו אצל יוחנן בן פנחס שהוא ממונה על החותמות ונותן לו מעות ומקבל ממנו חותם בא לו אצל אחיה שהיה ממונה על הסלתות ונותן לו חותם ומקבל ממנו נסכים ולערב באים זה אצל זה ואחיה מוציא את החותמות ומקבל כנגדן מעות. וזו היא מצות נכסים בפרשה שלח ועשיתם אשה לה׳ עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה׳ מן הבקר ומן הצאן והקריב המקריב קרבנו לה׳ מנחה סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד או לאיל תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין ויין לנסך שלישית ההין תקריב ריח ניחח לה׳ וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה׳ והקריב על בן הבקר מנחה סלת שלשה עשרונים בלול בשמן חצי ההין אשה ריח ניחח לה׳ ככה יעשו לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם. או לאיל דרשו רבותינו במנחות [דף צ״א] לרבות את הפלגס לנסכי איל. מה שכ׳ אשה ריח ניחח אינו עונה על היין שהיין ניתן לספלי׳ על המזבח כמו ששנינו בסוכה [דף מ״ה]. אמרינן במנחות [דף צ׳ וצ״א] שאין טעון נסכים אלא עולת בהמה והשלמים בלבד בין שהוא קרבן ציבור או קרבן יחיד אף כבש יולדת ואילו של כהן גדול הואיל והן עולות טעונין נסכים אבל העוף והאשמות והחטאות אין מביאין עמהם נסכים חוץ מחטאת מצורע ואשמות שנתפרשו נסכיהם מן התורה ומניין שאין מביאין נסכים עם החטאת והאשם שנאמר לפלא נדר או בנדבה דבר הבא בנדר או בנדבה יצאו חטאות ואשמות ובכור ומעשר ופסח ומניין להביא שלמי חגיגה ועולת ראייה לנסכים שנאמר או במועדיכם. והכבש הבא חובה לעומר היתה מנחתו כפולה ב׳ עשרונים אבל נסכים כשאר נסכי כבש אין שם כ״א רביעית שמן לב׳ עשרונים ורביעית ההין יין כדאיתא במנחות [דף פ״ט], [מהמיימוני סוף פ״ב דלעיל] שיעור הנסכים האמורים בפ׳ יחזקאל ומניין אותם הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מילואים הם לחנוכת המזבח בבית שלישי בימי מלך המשיח ואין נוהגין לדורות וכן בימי עזרא הקריבו מילואים שאין נוהגין לדורות. שנים שרצו להביא שלמים או עולה בשותפות מביאין בין בנדר בין בנדבה ובתנופת שלמים אחד מניף ע״י כולם ואפי׳ עוף יביא בשותפות כדתניא בת״כ [פ׳ ויקרא פ״ג ופ״ח ובמנחות דף ק״ד ודאחד מניף ע״י כולם במנחות דף ס״ב] שנ׳ תקריבו את קרבנכם. ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאין כל הקרבנות. וכן תניא בחולין [דף י״ג] איש איש לרבות את הגוים שנודרין נדרים ונדבות כישראל תניא בחולין [דף ה׳] אדם כי יקריב מכם קרבן מכם ולא כולכם להוציא את המשומד לכל התורה מכם בכם חלקתי ולא באומות שמכולן מקבלין מן הבהמ׳ להביא בני אדם הדומין לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל שאינן משומדים לכל התורה כדי שיחזרו בתשו׳ ובלבד שלא יהא משומד לאותו דבר שמביא עליו קרבן אבל המשומד לנסך לע״ז ולחלל שבתות בפרהסיא אין מקבלי׳ ממנו שום קרבן שהרי הוא כמשומד לכל התורה כולה אמרי׳ בזבחים [דף מ״ה] אין הגוים מביאין נסכים עם קרבנם שנאמר כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אבל נסכיהן קרבין משל ציבור שנ׳ ככה תעשו לאחד כמספרם [בפ״ב מדות דף צ״ג] ואין טעונו׳ סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל באנשים ולא בנשים [מהמיימוני דלעיל פ״ג]. כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהן כשהן חיין חוץ מן הבכור והמעשר והפסח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ואמרו רבותינו בפרק שתי מדות (מנחות דף צ״ב) שכל הקרבנות במשמע חוץ מפסח ובכור ומעשר [בת״כ פ׳ ויקרא פ״ד] והעוף אינו טעון סמיכה. עוד שנינו במנחות [דף צ״ג] הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן ונכרי ועבד ואשה וסומא ואין השליח סומך שאין סמיכה אלא בבעלי׳ כדתניא בגמ׳ [שם] וסמך ידו ולא יד אשתו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו והסמיכה על הראש בשתי ידים בכל כחו שנ׳ וסמך את ידו על ראש העולה וידו בשתי ידים ר״ל כמו שנ׳ וסמך אהרן את שתי ידיו ובמקום שסומכין שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה שנאמר וסמך ושחט. שנינו שם [בדף צ״ב] שהיורש סומך בקרבן אביו שמת אחר שהפרישו ומביא נסכיו ומימר. עוד שם [בדף צ״ט] שכל קרבנות הציבור אין בהן סמיכה חוץ מפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח ואומר שם [בדף צ״ג] שהסמיכה שירי מצות שהרי כתוב כי הדם הוא בנפש יכפר ואם לא סמך מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר וכן בתנופה. כבר בארנו שבמקום ששוחט סומך והקרבן ששחיטתו בצפון שם סומך ופני הסומך למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתודה כעין שמצינו בסמיכתו של אהרן ואומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עשה ולאו הניתק לעשה כדאי׳ ביומא [דף ל״ו] אבל לא על השלמי׳ אומר רבינו משה [בספ״ג הנזכר] שנר׳ לו שאין שם וידוי אלא דבר שבח והשלמים בכל מקום שירצה לשחוט יסמוך. שנינו עוד שם [בפ״ב מדות דף צ״ג] חומר בסמיכה מבתנופה שהאחד מניף לכל החוברין ואין א׳ סומך לכל החוברי׳ וחומר בתנופה מבסמיכה שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות הציבור בחיין ובשחוטין בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים כגון הלחם מה שאין כן בסמיכה ומה ששנינו במסכת תמיד [פ״ז] שכ״ג סומך על איברי תמיד וזרקו למזבח מפ׳ שם שזהו מפני כבודו של כ״ג שנינו בקידושין [דף ל״ו] הסמיכות והתנופות וההגשות הקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות נוהגות באנשים ואין נוהגות בנשים חוץ ממנחת סוטה והנזירות שהן מניפות וכל זה דורש שם מן המקראות. [במגילה דף כ׳] כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום שנא ביום צותו. וכן דרשי׳ זריקת דמים ביום שנ׳ ביום הקריבו את זבחו יאכל וכיון ששקעה חמה נפסל הדם כדאי׳ בפ׳ איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו) [בתוספתא דמנחות פ״ו] כל שקרבו מתיריו ביום מעלין אותו ע״ג המזבח כל הלילה כיצד זבחים שנזרק דמן ביו׳ מקטירין אימורין שלהם כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר וכן איברי התמיד מקטירין אותן בלילה עד שיעלה עמוד השחר וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמי׳ שאין מקטירין האימורין ואיברי העולה אלא עד חצות כמו ששנינו בברכות [ד״ב ודמתירים מבוארי׳ בזבחים דף מ״ג]. אע״פ שמותר להקריב אימורים ואיברים כל הלילה אין מאחרין אותן לדעת אלא משתדלין להקטיר הכל ביום כדתני׳ בפרק ר׳ ישמעאל [במנחות דף ע״ב] חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר אימורין ואיברין אע״פ שכשרין בלילה דוחין את השבת בזמנו ואין מאחרין אותן למוצאי שבת וכן אמרינן בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו) הקומץ והלבונה והקטרת והמנחות הנשרפות מותר להקריבן עד שקיעת החמה והן מתאכלין והולכין כל הליל׳ כאיברי העולה [בפ״ב דתמורה דף י״ד] וכן נסכים הבאים עם הזבח כזבח שנאמר ולנסכיכם ולשלמיכם הוקשו יחד שנינו במגילה [דף כ׳] כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה ולמליקה ולהקטרה ולהגשה ולהזאה ולתנופה ולקמיצה ולקרבן המוספין וכל הלילה כשר להקטיר אימורים ואיברים זה הכלל דבר שמצותן ביום כשר כל היום ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואע״פ כן הזריזין מקדימין למצות:", "heVersionTitle": "Munkatch, 1901", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מונקאטש, 1901", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695f5a97b76f378523d05ff4", "index_title": "Sefer Mitzvot Gadol", "category": "Halakhah", "type": "", "ref": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 18:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Sefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 18:1", "sourceHeRef": "ספר מצוות גדול, עשין י״ח:א׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1243, 1247], "commentaryNum": 18.0001, "collectiveTitle": {"en": "Sefer Mitzvot Gadol", "he": "ספר מצוות גדול"}, "he": "מצות עשה לקרות (א) ק״ש פעמים בכל יום שנ׳ ובשכבך ובקומך ודרשו ב״ה במסכת ברכות פ״ק [דף י״א] בשעה שבני אדם שוכבים וזהו בלילה ובשעה שבני אדם עומדים וזהו ביום ולאחר שגומר פסוק ראשון אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובפ׳ מקום שנהגו [דף ל״ו] מפרש הטעם שבשעה שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו נסתלקה ממנו שכינה ואומר לבניו שמא יש בכם פסולת שאינו מאמין בה׳ אחד ענו כולם ואמרו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד שמח הזקן וענה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לפיכך אף במקומות שאומרים שמע בקול רם עד אחד אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בלחש שנינו בברכות [דף ב׳] מאימתי קורין שמע בערבין משעת יציאת הכוכבים עד חצות הלילה כדברי חכמים ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו דהלכה כרבן גמליאל שסובר כך [בדף ב׳ ועיין בדף ט׳] ולא אמרו חכמים חצות אלא לכתחילה כדי להרחיק אדם מן העבירה הא דאמר רבי אליעזר בברכות [דף י״א] כל האוכל ושותה ואחר כך קורא קרית שמע עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גיויך פי׳ בהלכות גדולות דאקרית שמע של שחרית קאי מסקינן [שם בדף ט׳] כדברי רבי יהושע בן לוי שהקורא קריאת שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה לא יצא ידי חובתו אלא א״כ היה אנוס או שיכור או חולה או כיוצא בהן מתוך כך מדקדק רבינו יעקב שעיקר זמן קרית שמע של שחרית אחר הנץ החמה שקודם לכן נחשב לילה לכל הפחות לגבי אנוס ובירושלמי דברכות [דף ב׳] גרסינן משיאיר המזרח עד הנץ החמה ד׳ מילין ועוד מביא ראי׳ מדתנן ביומא [דף ל״ז וכל סוגיות ר״ת בתו׳ שם] אף היא עשתה נברשת של זהב בירושלים בשעה שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנו וידעו כל העם שהגיע זמן קרית שמע פירוש נברשת זו מנורה וכן בדניאל לקבל נברשתא ועוד ראיה מדתנן [מגילה דף ב׳] אין מוהלין ואין טובלין ואין מזין בו עד שיהא הנץ החמה וכולן שעשו משעת עמוד השחר כשר משמע שהדברים שמצותן ביום עיקר זמנן בהנץ החמה אמר אביי [ברכות דף ו׳] זמן קרית שמע של שחרית כוותיקין פירוש שהוותיקין היו מתחילין לקרותה קודם הנץ החמה כדי שיגמרו לקרותה ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה ויהיו סומכין גאולה לתפלה בהנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמש ומפרש בירושלמי [דברכות] ייראוך כדי שתהא החמה מטפטפת בראשי ההרים הוא הנץ החמה מפרש רבינו יעקב ביומא [דף ל״ה] דברי אביי כוותיקין שנזכר זמן הנץ החמה בדבריהם לאפוקי דאחרים שאומרים בברכות [דף י׳] זמן קרית שמע משיכיר איש את חבירו ברחוק ארבע אמות ולא ממש בוותיקין שהרי וותיקין אלו מקדימין שלא כדין קודם הנץ החמה שהרי עיקר קרית שמע לאחר הנץ החמה מכח הראייות שביארנו למעלה ורבינו יצחק בן אחותו פוסק [בתו׳ שם] כאביי דהוא בתראה שאומר קרית שמע כוותיקין ומפרש ממש כוותיקין שאף על פי שרבי יהושע בן לוי פליג עליו ואומר שנחשב לילה עד הנץ החמה דמתניתן דיומא יש לומר שהוקבע אותו זמן לציבור לפי שאין יכולין למהר ולהקדים כוותיקין כי רוב בני אדם אין בקיאין לכוין ומתניתין דמגילה אין חשובה כל כך ראייה לענין קרית שמע. מסקינן [בברכות דף י״א] הלכה כרבי יהושע שאומר [שם דף ט׳] שעונת ק״ש של שחרית מושכת עד שלש שעות מכאן ואילך אם איחר יותר אע״פ שלא יצא ידי ק״ש בעונתה לא הפסיד מלברך ברכות שלפני׳ ושלאחרי׳ כאדם הקורא בתורה ומוכח שם בענין מחלוקת דרבי ורבי נתן [בברכות דף ג׳] שעד ולא עד בכלל שאין השעה שלישית בכלל ואין עונת הזמן כי אם שתי שעות שלימות ונראה לי דג׳ שעות ממש שלימות הוי עונתה שהמלכים עומדין ממטתן בשתי שעות ביום וקורים אותה בשעה שלישית וכן יש בירושלמי [בפ׳ תפלת השחר] ר׳ אסי ור׳ חייא בר הונא הוו מצלי לתלת שעין ר׳ ברכיה קרי שמע ומצלי בתר תלת שעי ומקשה והתנן הקורא מכאן ואילך וכו׳ משמע שעד סוף ג׳ שעות זמן קרית שמע ומסקינן [שם בברכות דף ט׳] מי שהקדים וקרא קרית שמע של שחרית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה יצא ידי חובתו ותנן נמי במגילה [דף כ׳] וכולן שעשו משיעלה עמוד השחר כשר ופסק רב אלפס [בברכות] באדם היוצא לדרך שקורא לכתחלה משיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה ויצא ידי חובתו כדאמרינן בפרק תפלת השחר [דף ל״א] אבוה דשמואל ולוי כי נפקי לאורחייהו הוו מקדמי ומצלו גרסינן בירושלמי [דברכות דף ב׳] תניא הקורא ק״ש קודם יציאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו ואומר ר״י דאנן סבירא לן כתנאי דגמרא דריש ברכות שמקדימין זמן ק״ש לצאת הככבים לכך נהגו לומר קרית שמע בב״ה קודם צאת הכוכבים ועוד יש לסמוך בדיעבד על המנהג אהא דאמרינן [בפ׳ תפלת השחר דף ל״ח] דעבד כרבי יהודא דאמר עד פלג המנחה ואילך לילה הוא עבד. [סוף הירושלמי דלעיל] א״כ למה קורין אותה קודם לכן בבהכ״נ כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה מכאן פוסק רבינו שלמה [שם ריש פרק א] שק״ש שעל מטתו נראה עיקר והקשה ר׳ יעקב על זה [בתו׳ שם דיבור ראשון] שהרי על מטתינו אין אנו קורין את כולה ולא בברכותיה ועוד הא תניא כותיה דרבי יוחנן [שם בדף ד׳] דאמר ק״ש ואח״כ תפלה בשכבך כמו ובקומך ולפסק ר׳ שלמה היה בשכבך זו תפלה ואח״כ ק״ש כדברי רבי יהושע בן לוי [שם] ועוד גרסינן בירושלמי במקום אחר [בגמרא שלנו דף ה׳] למה קורין אותה בערב כדי להבריח המזיקין אלא ודאי ק״ש של בית הכנסת עיקר והירושלמי שהביא ר׳ שלמה לראייה אומר ר׳ יעקב בתו׳ דלעיל שהיו רגילין לקרות ק״ש כמנחה אחר תפלה ונתבטל על ידי שמד. [שם בריש פ׳ ב׳ דף י״ד] פוסק רבא כר׳ מאיר דאמר אין צריך כוונת הלב כי אם בפסוק ראשון וכן אמר רב נחמן [שם] לעבדיה כשאני מתנמנם בפסוק קמא תצערני להקיצני כדי שאתכוון אח״כ אל תצעריני יותר ואמר רבא שם קרא ק״ש עד אחד ונאנס בשינה יצא ואמרינן נמי התם שזהו ק״ש של רבי יהודא הנשיא כשהי׳ טרוד בגירסא לא הי׳ אומר יותר ולא היה אומר ברכות שברכות אינם מעכבות כדמדקדק בירושלמי [ריש פ׳ היה קורא] היה קורא שמע בתורה אם כיון לבו יצא ומכאן יש ללמוד [בתו׳ שם דף י״ד] שהמהלך בדרך די לו שיעמוד בפסוק ראשון בלבד וכן ישנו בפירוש באגדות באלה הדברים רב׳ בפר׳ ואתחנן שאומר כן רב יהודא בשם רב ולא כדברי הגמרא שמצריכות לעמוד עד על לבבך אמנם שנינו [שם בדף ט״ז] האומנין בטלין ממלאכתן בפרק ראשון כן אמרו בפ׳ קמא דיומא [דף י״ט] שלא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יורה באצבעותיו בפ׳ ראשון שלא תהא קריאת עראי בפ׳ אין עומדין [דף ל״ה] אמר רבי זירא כל האומר שמע שמע כאילו אומר מודים מודים ומשתיקין אותו ואי אמר פסוק כוליה וחוזר ואומר שנית מגונה הוי שתוקי לא משתקינן ליה דאמר הקורא ק״ש וכופלה הרי זה מגונה וכן פסק רבי׳ חננאל בתו׳ שם ואם קרא כל הפרשה וחזר וקרא בזה לא דבר כלום כדאיתא בירושלמי [בפ״ק] דרבי זעירא הוי קרי וחזר וקרי ושמא התם דוקא על מטתו שרי ובירושלמי [פרק אין עומדין] הדא דאתמר בציבור אבל ביחיד מותר פסקינן שם בפ׳ הי׳ קורא [דף ט״ז] הלכה בק״ש שאעפ״י שצריך להשמיע לאזנו וגם צריך לדקדק באותיותי׳ אם לא השמיע ולא דקדק יצא [שם] כיצד ידקדק יזהר ליתן ריוח בין הדבקים כגון ובכל לבבך על לבבך על לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל שלא יראה הכל ככתיבה אחת ומדלג אות אחת מן האותיות שאומר בכל בבך ואמרינן בירושלמי פ׳ היה קורא [וע״ש בתו׳ דף ט״ז] שצריך להתיז ולהדגיש זיין של תזכרו שלא יראה תשכרו [פ׳ היה קורא דף י״ד] וצריך להאריך בדל״ת דאחד כדי שימליכוהו בשמים וארץ ובארבע רוחות אמר רב אשי [שם] ובלבד שלא יחטף בחי״ת וצריך שלא יאריך באלף דאחד שלא יראה כאומר אי חד וכשיאמר היום ישתוק מעט ואח״כ יאמר על לבבך שלא יראה כאלו אומר היו׳ יהיו על לבבך ולא למחר וכדאיתא בפ׳ מקום שנהגו [דף ל״ו] שנינו במסכ׳ סוטה [דף ל״ב] שקרית שמע נאמר בכל לשון אמנם אף באותו לשון צריך ליזהר משיבוש שבאותו לשון אמרינן בברכות [כל הסוגיא פרק היה קורא (ברכות דף ט״ז) וע״ש בפירש״י] הקורא ק״ש וטעה ואינו יודע באיז׳ מקום טעה חוזר לראש טעה בין פרשה לפרשה חוזר לפרשה ראשונה טעה בכתבתם ואינו יודע אם בשמע אם בוהיה אם שמוע חוזר לכתבתם ראשונה ואומר שם התלמוד שאם נסתפק לו לאחר שקרא למען ירבו ימיכם אינו חוזר דודאי בכתיב׳ אחרונ׳ עומד שעל הרגל לשונו הוא הולך והלכה כרבי יהודא שאומר [שם בדף י״ג] בין הפרקים שואל בשלום אדם שחייב בכבודו דווקא ומשיב שלום לכל אדם אבל באמצע הפרשה אינו מפסיק לשאול בשלום אלא במי שמתירא ממנו כגון מושל או אנס ומשיב מפני הכבוד [שם] ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשנייה בין שנייה לשמע בין שמע לוהיה אם שמע בין והיה אם שמע לויאמ׳ בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ופי׳ רבי׳ משה [בסוף פ״ג דהלכות ק״ש] כי דינו כאמצע הפרק [שם בדף ט״ו] רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמייא בעידן ק״ש פי׳ לייט מקלל אלא מקנח ידיו בעפר או בצרור ודיו שנאמר ארחץ בנקיון כפי בדבר המנקה ולא כתב במים ודווקא לק״ש אבל לתפלה שהוא מדבר להקב״ה צריך לחזור אחר המים ותניא נמי בפ׳ מי שמתו (ברכות דף כ״ו) היתה טליתו חגורה לו במתניו מותר לקרוא ק״ש ולתפלה עד שיכסה לבו שיש להחמיר יותר בתפלה מטעם שאמרנו ובפ׳ אלו עוברין (פסחים דף מ״ו) אמרינן לתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין פירוש להתפלל בעשרה וליטול ידיו לאכול ילך עד ד׳ מילין לאדם ההולך בדרך ולא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר הא פחות ממיל חוזר ושיעור מיל אלפים אמה ויש מפרש לתפלה ליטול ידיו לתפלה [פ׳ מי שמתו דף ל״ג] כל מקום שיש צואה או מי רגלים וכן גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אין קורין בו אלא א״כ הרחיק ארבע אמות אם היו לאחוריו או לצדדין [שם בדף כ״ז] ואם היו לפניו ירחיק מלא עיניו וכן צריך להרחיק ארבע אמות מן הקבר ומן המת כדאמרי׳ בפ׳ משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג) ודי בהרחקה זו אף כשהן לפניו ומסקינן בפ׳ מי שמתו (ברכות דף כ״ו) שאם היתה הצואה יבישה יותר מכחרס עד שאם זורקה תתפרר והמי רגלים נבלעו בקרקע ואין רישומן ניכר מותר לקרות כנגדן בענין זה וצואה כל שהוא מבטלה ברוק עבה ומי רגלים של פעם אחת אם נתן בהם רביעית מים מותר לקרות עמהם בתוך ד׳ אמות כרבי זכאי וכן פסק רב יוסף ואמר רבא הלכתא כפה כלי על הצואה או על מי רגלים מותר לקרות שם ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח וקורא כרב חסדא דתניא כוותיה וריח רע שאין לו עיקר כגון רוח מותר ללמוד כשהוא יוצא מחבירו אבל מעצמו אסור ואפילו מחבירו היינו דוקא דברי תורה אבל לק״ש אסור עד שיעבור הריח פסק רבי׳ חננאל בתו׳ [שם בד״ה בחבלי שוא] דקיימא לן כרב חסדא דאמר דאסור לקרות ק״ש כשיש צואה על בשרו אפילו מכוסה בבגדיו ואף על גב דרב חסדא תלמידו של רב הונא ורב הונא פליג עליה אזלינן לחומרא תניא בסוף פרק לולב הגזול (סוכה דף מ״ב) קטן שיכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס לגדול פורשים מצואתו וממימי רגליו פ׳ מי שמתו [דף מ״ו] היה רוחץ במים עכורין שאין ריחן רע שאינו רואה את הערוה יושב במקומו וקורא ובצלולין מתכסה בבגד כנגד לבו וכן היה נוהג רבי׳ יעקב וכן אמרינן שם בברכות [דף כ״ה] שטפח באשה ערוה כשהוא מגולה ולא יקרא עד שיחזיר פניו ממנה אע״פ שהיא אשתו היה ישן עם אשתו [שם] אשתו כגופו דמי ואע״פ שנוגעין בקירוב בשר מלמטה הופך פניו וחוצץ טליתו מתחת לבו וקורא וכן בניו ובני ביתו הקטנים אבל לא הגדולים והם תינוקת מבת אחת עשרה שנה ותינוק מבן שתים עשרה שנה אסור לו לקרות עמהם עד שתפסיק טלית ביניהם וכיון שהגיעו לשדים נכונו ושער צומח נחשבים כגדולים וכן פסקו רב אלפס [פ׳ מי שמתו] והלכות גדולות תנן התם [בדף כ״א] נשים ועבדים וקטנים פטורים מקרית שמע פי׳ רבי׳ יעקב [עיין בתו׳ שם] שמדבר בקטן שלא הגיע לחינוך וסיפא דקתני וחייבין בתפלה ובמזוזה וברכת המזון בנשים ועבדים בלבד מדבר ומ״מ מלמדין הקטנים לקרותה כדי לחנכן במצות וכן העוסק במצוה [בפרק היה קורא דף ט״ז] וטרוד בה כגון חתן שנשא בתול׳ אע״פ שאינו עוסק במצוה עדיין הואיל וטרוד בה עד שיבעול פטור מק״ש עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה מכאן ואילך חייב אפי׳ לא בעלה [פ׳ מי שמתו דף י״ח] וכן מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור עד שיקבור המת [שם] והמשמר את המת אע״פ שאינו מתו והחופר קבר למת פטורין מק״ש [בדף י״ט] היו שומרי המת שנים אחד קורא ואחד שומר אמרי׳ בפ״ק דברכות [דף ה׳] כל הקורא ק״ש על מטתו כאלו אוחז חרב פיפיות בידו שנאמר ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם חרב פיפיות בידם בירושלמי [פ״ק] רבי זעירא הוה קרי שמע וחזר וקרי עד שהיה משתקע בשינה ובפ׳ שני דשבועות [דף ט״ו] אומר דרבי יהושע בן לוי היה אומר שיר של פגעים הוא ויהי נועם ומזמור מה רבו צרי וארוממך ה׳ כי דליתני ואחר כן היה ישן:", "heVersionTitle": "Munkatch, 1901", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מונקאטש, 1901", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695f8a77e234d4a5a333b579", "index_title": "Leviticus", "category": "Tanakh", "type": "", "ref": "Leviticus 6:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Leviticus 6:2", "sourceHeRef": "ויקרא ו׳:ב׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [-1400, -400], "commentaryNum": 6.0002, "collectiveTitle": {"en": "Leviticus", "he": "ויקרא"}, "heTitle": "ויקרא", "he": "צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨הֿ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כׇּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ׃", "heVersionTitle": "Miqra according to the Masorah", "heLicense": "CC-BY-SA", "heVersionTitleInHebrew": "מקרא על פי המסורה", "text": "Command Aaron and his sons thus:
This is the ritual of the burnt offering: The burnt offering itself shall remain where it is burned upon the altar all night until morning, while the fire on the altar is kept going on it. ", "versionTitle": "THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "695f8a78e234d4a5a333b57b", "index_title": "Leviticus", "category": "Tanakh", "type": "", "ref": "Leviticus 7:15", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Leviticus 7:15", "sourceHeRef": "ויקרא ז׳:ט״ו", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [-1400, -400], "commentaryNum": 7.0015, "collectiveTitle": {"en": "Leviticus", "he": "ויקרא"}, "heTitle": "ויקרא", "he": "וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קׇרְבָּנ֖וֹ יֵאָכֵ֑ל לֹֽא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃", "heVersionTitle": "Miqra according to the Masorah", "heLicense": "CC-BY-SA", "heVersionTitleInHebrew": "מקרא על פי המסורה", "text": "And the flesh of that thanksgiving sacrifice of well-being shall be eaten on the day that it is offered; none of it shall be set aside until morning.", "versionTitle": "THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "6960cff6e6f501ab187073bf", "index_title": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derekh Chayim", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derekh Chayim 1:1:218", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derekh Chayim 1:1:218", "sourceHeRef": "פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים א׳:א׳:רי״ח", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1999, 2005], "commentaryNum": 1.0218, "collectiveTitle": {"en": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derekh Chayim", "he": "פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים"}, "he": "(218) כגון שבות דשבת [עירובין לג.], וכן \"כל מה שאמרו חכמים עד חצות, מצותן עד שיעלה עמוד השחר... א\"כ למה אמרו חכמים עד חצות, כדי להרחיק אדם מן העבירה\" [ברכות ב.], וכיו\"ב. וראה בבאר הגולה באר הראשון [חלק ב] שביאר בהרחבה הענין שרבנן גזרו על הסייגים. ", "heVersionTitle": "Derech Chaim, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2005-2010", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "ספר דרך חיים, נלקט ונערך על ידי יהושע דוד בן הרב יחזקאל הרטמן. מכון ירושלים, תשס\"ז", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6960e18fe1f334cbf255d690", "index_title": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 1 2:8", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 1 2:8", "sourceHeRef": "פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה, באר א ב׳:ח׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1996, 2002], "commentaryNum": 2.0008, "collectiveTitle": {"en": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah", "he": "פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה"}, "heTitle": "באר א", "he": "(98) \"שיותר צריך שמירה אל המצות במה שיצר לב האדם רע מנעוריו, ויש לחוש שיתקלקלו\" [לשונו להלן]. אמנם השוואתו כאן בין שמירת מצות לשמירת אברים טעונה ביאור, כי לכאורה דמיון זה נוגע רק למצות עשה, שמנין מצות עשה הוא רמ\"ח, כנגד אברי האדם, וכמו שביאר. אך מנינן של מצות לא תעשה הוא שס\"ה, כנגד ימות החמה [מכות כג:], וא\"כ אין לנו מקור להשוות בין מצות לא תעשה לאברי אדם. והרי רובא דרובא של גזירות חכמים הן הרחקה ממצות לא תעשה [כמו שניות לעריות ושבות דשבת], וכיצד נבאר את הרחקות חכמים ממצות לא תעשה כשמירה לאברים, בעוד שלא מצינו השוואה בין מצות לא תעשה לאברים. ואע\"פ שבתפארת ישראל פ\"ד [פג.] הביא מהמדרש ששס\"ה מצות לא תעשה הן כנגד שס\"ה גידין של אדם, ומן הסתם שישנה שמירה אף על גידי האדם, אך כאן להדיא נקט במצות עשה דוקא, שכתב למעלה: \"כי תמצא מצות עשה שבתורה הם רמ\"ח, כמנין אבריו של אדם... א\"כ יש למצות יחוס אל האברים\". הרי שמקור ההשוואה של אברים למצות הוא ברמ\"ח מצות עשה, ומשם ילפינן אף למצות לא תעשה [ודייק לה שפתח \"במצות עשה\", וסיים כאן ב\"למצות\" סתם]. וכיצד ילפותא זו נעשית. ומורי ורבי הגר\"מ שפירא שליט\"א השיב על כך כדלהלן: גזרות דרבנן נלמדות מהפסוק [ויקרא יח, ל] \"ושמרתם את משמרתי\" [\"גבי עריות כתיב\" (רש\"י יבמות כא.)], ודרשו על כך חכמים [יבמות כא.] \"עשו משמרת למשמרתי\" [והובא להלן הערות 152, 170]. והנה ה\"משמרת\" הראשונה איירי בתקנות דרבנן, השומרות על התורה [ראה להלן הערה 106]. ומתוך כך הרי אף \"למשמרתי\" שהוזכרה מיד לאחר מכן, איירי גם כן בשמירה על התורה. ומוכח מכך שמצות לא תעשה [הפסוק שם עוסק באיסור עריות] גם כן נגדרת בגדר של \"משמרת\" [כמבואר להלן הערה 171]. וכן נאמר [בראשית כו, ה] \"עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו'\", ופירש רש\"י שם \"וישמור משמרתי - גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות ושבות לשבת\". ומנין ידע רש\"י להגביל את ההרחקות של אברהם אבינו רק לאזהרות, ולא שאיירי גם בהרחקה למצות עשה, וכגון גזרת קריאת שמע עד חצות כדי שלא יעבור זמן קריאת שמע [ברכות ב.], וגזירת נסרים של סוכה [סוכה יד:], וכיו\"ב. אלא בע\"כ שתיבת \"משמרתי\" אינה מתפרשת אלא על מצות לא תעשה, ומעין מה שאמרו בגמרא [מכות יג:] \"כל מקום שנאמר 'השמר'... אינו אלא לא תעשה\". וכאן נשאלת השאלה, על מה פרוסה היא השמירה הנמצאת במצות לא תעשה, ומיהו ה\"נשמר\" של מצות לא תעשה. ובעל כרחך לומר שה\"נשמר\" הוא המעלה הצומחת ממצות עשה. כי על ידי מצות עשה האדם קונה את מעלתו, ועל ידי מצות לא תעשה הוא שומר על מעלתו [כמבואר בתפארת ישראל פ\"ד (עו:), ושם פ\"ז (קכה.)]. הרי שמצות לא תעשה נועדו לשמור על מעלת האדם שנרכשה באמצעות מצות עשה, בכדי שמעשי האדם לא יהיו בגדר \"עבירה מכבה מצוה\" [סוטה כא.]. ואלו הם דבריו להלן [ד\"ה ורב כהנא (ושם הערה 171), בביאור המשמרת הראשונה ב\"משמרת למשמרתי\"]: \"כי השם יתברך נתן התורה לאדם, והוא שמירה לאדם מן ההפסד ליתן לו חיים\". הרי שפתח במניעת הפסד [\"שמירה לאדם מן ההפסד\"], וסיים במתן רווח [\"ליתן לו חיים\"]. ובע\"כ שהרישא עוסקת במצות לא תעשה, והסיפא עוסקת במצות עשה. ומצות לא תעשה מונעות את ההפסד, ומאפשרות למצות עשה לפעול את פעולתן. וממוצא דבר ילפינן שאף מצות לא תעשה מתייחסות למצות עשה, כי באות לשמור עליהן. [וגזירות דרבנן באות לשמור אף על מצות לא תעשה. ואין כאן \"גזרה לגזרה\", כי כאן השמירה הראשונה היא גופא מהתורה, ועל דבר שמקורו מן המקרא אין בו משום גזרה לגזרה (מאירי ביצה לז., וכן משמע בפירוש ראשון ברש\"י שם)]. ולכך השויון הקיים בין אברים למצות עשה חל גם על מצות לא תעשה, משום שכל תרי\"ג המצות עוסקות באברי האדם. ודפח\"ח. וכן מבואר בלשונו בנתיב אהבת ריע פ\"א [ב, נא.], וז\"ל: \"כל התורה כולה פירוש באיזה צד יגיע למדרגה הזאת, שיהיה האדם בצלם אלקים לגמרי... וכל התורה הוא פירוש זה, באיזה ענין מגיע האדם למעלה זאת, והוא על ידי מצות עשה, שהם רמ\"ח, כנגד אברי אדם שהם צלמו\". הנך רואה שפתח דבריו ב\"כל התורה כולה\" וסיים ב\"מצות עשה\", וכיצד נמצא קיום לכל התוה כולה (אף למצות לא תעשה) רק באמצעות מצות עשה. אלא הם הם הדברים. על ידי מצות עשה האדם קונה מעלת הצלם, ועל ידי מצות לא תעשה האדם שומר על מעלת הצלם שנרכשה באמצעות מצות עשה. ונמצא שכל התורה כולה עוסקת במעלת הצלם, הנקנית באמצעות רמ\"ח מצות עשה. ", "heVersionTitle": "Be'er HaGolah, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2002", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "חבור באר הגולה, נלקט ונערך על ידי יהושע דוד בן הרב יחזקאל הרטמן. מכון ירושלים, תשס\"ג", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69613ce07070832641b8a108", "index_title": "Leviticus", "category": "Tanakh", "type": "", "ref": "Leviticus 6:5", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Leviticus 6:5", "sourceHeRef": "ויקרא ו׳:ה׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [-1400, -400], "commentaryNum": 6.0005, "collectiveTitle": {"en": "Leviticus", "he": "ויקרא"}, "heTitle": "ויקרא", "he": "וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים׃", "heVersionTitle": "Miqra according to the Masorah", "heLicense": "CC-BY-SA", "heVersionTitleInHebrew": "מקרא על פי המסורה", "text": "The fire on the altar shall be kept burning, not to go out: every morning the priest shall feed wood to it, lay out the burnt offering on it, and turn into smoke the fat parts of the offerings of well-being. ", "versionTitle": "THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "6962ee1b52b759a8d51baa9f", "index_title": "Gevurat Ari on Taanit", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Gevurat Ari on Taanit 26a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Gevurat Ari on Taanit 26a:1", "sourceHeRef": "גבורת ארי על תענית כ״ו א:א׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 51.0001, "collectiveTitle": {"en": "Gevurat Ari on Taanit", "he": "גבורת ארי על תענית"}, "heTitle": "גבורת ארי על תענית", "he": "ובנעילת שערים פירש רש\"י מפורש בברכות ירושלמי בפרק תפלת השחר אימתי נעילה יש אומרים נעילת שערי מקדש ויש אומרים נעילת שערי שמים שנועלים אותן לעת ערב בגמר תפלה. וגרסינן שם בירושלמי מתני' מסייע לר\"י בשלשה פרקים הכהנים נושאים את כפיהם ארבעה פעמים ביום בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילת שערים אית לך למימר נעילת שערי שמים ביום ונראה לי דהכי פירושא דאלישנא דארבעה פעמים ביום קא קשיא ליה דאי נעילת שערי שמים הא אינו אלא בלילה ומאי ארבעה פעמים ביום דקתני הא פעם הרביעי הוי בלילה ולישנא דירושלמי הכי דייקא דמלישנא דביום מסייע לרבי יוחנן ודלא כפירוש הרא\"ש בשלהי מס' יומא שכתב אית לך למימר נעילת שערי שמים הא איתקוש נשיאות כפים לשירות דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה שירות ביום אף נשיאות כפים ביום דכיון דאגופיה דמילתא פריך דבלילה אין נשיאות כפים הוה ליה למימר אית לך למימר נשיאות כפים בלילה ולמאי דפירשתיניחא דלאו משום דאין נשיאות כפים בלילה פריך אלא אלישנא דארבעה פעמים ביום פריך אית לך למימר נעילת שערי שמים ביום הא ודאי דאינו אלא בלילה ואיך קאמר ד' פעמים ביום. ואעיקרא דמילתא דכתב הרא\"ש דאין נשיאת כפים בלילה מדאיתקש לשירות קשה לי הא ודאי איכא שירות בלילה כדתנן ריש פרק קמא דברכות הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה ועבודה חשובה היא וזר חייב עליהם מיתה כדאמרינן בפרק ב' דיומא ארבעה עבודות זר חייב עליהם מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים דחג והיין וגם ניסוך היין כשירה בלילה כדאמרינן ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה והכי נמי ניסוך המים דחג למאן דגרס בריש מכילתין מה ניסוך המים מאורתא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה אע\"ג דעבודות חשובות הן וזר חייב עליהן מיתה אפילו הכי כשרין בלילה ואפילו למאי דשדיתי נרגא בהא דניסוך המים בריש מכילתין מ\"מ כיון דאיכא שירות דכשר בלילה אע\"ג דאיתקוש ברכה לשירות אי אפשר ללמוד מהקישא דברכה לשירות דאין ברכה בלילה:", "heVersionTitle": "Vilna, 1862", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a06083bce808558b2a7a175", "index_title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim 6:1:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim 6:1:3", "sourceHeRef": "תוספות יום טוב על משנה פסחים ו׳:א׳:ג׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1613, 1617], "commentaryNum": 1.0003, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim", "he": "תוספות יום טוב על משנה פסחים"}, "he": "והקטר חלביו. בגמרא תניא אר\"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי איברים ופדרים כל הלילה ופירש\"י כדכתיב (ויקרא ו׳:ב׳) על מוקדה על המזבח כל הלילה [ועי' בריש ברכות] ואין ממתינין להם עד שתחשך. ע\"כ. וטעמא דמקדימין שהרי דחתה שחיטה את השבת. כדאיתא בסוף פ\"ו דמנחות בגמרא דף ע\"ב ע\"ב. והיינו טעמא שהוצרך הר\"ב לפרש גבי שחיטה שא\"א לעשות וכו' דאי לאו ההוא קרא לא דחינן לשבת כלל: \n", "heVersionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a078fa44cf60640fdcb2bac", "index_title": "Torah Temimah on Torah", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Torah Temimah on Torah, Leviticus 6:2:6", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Torah Temimah on Torah, Leviticus 6:2:6", "sourceHeRef": "תורה תמימה על התורה, ויקרא ו׳:ב׳:ו׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1898, 1902], "commentaryNum": 2.0006, "collectiveTitle": {"en": "Torah Temimah on Torah", "he": "תורה תמימה על התורה"}, "heTitle": "ויקרא", "he": "כל הלילה עד הבקר. מלמד שכל הלילה כשר להקטרת חלבים ואימורים .
(מגילה כ\"א א')\n", "heVersionTitle": "Torah Temimah, Vilna, 1904", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורה תמימה, וילנה תרס\"ד", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a0a43f3a2ccbbd5cc9b8fe3", "index_title": "Torat HaOlah", "category": "Jewish Thought", "type": "", "ref": "Torat HaOlah, Part Two 23:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Torat HaOlah, Part Two 23:3", "sourceHeRef": "תורת העולה, חלק ב כ״ג:ג׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1560, 1570], "commentaryNum": 23.0003, "collectiveTitle": {"en": "Torat HaOlah", "he": "תורת העולה"}, "he": "ולהיות כי מיד אחר חצות הלילה מתחיל האור להתחדש, כי השמש מתקרב' לעלות על הארץ, על כן אמרו רבותינו ז\"ל (ברכות ב א) שאין מקטירין אלא עד חצות. ועוד מצורף לזה מה שכבר כתבתי למעלה (פרק טו), כי ענין הקטרת האמורים והאברים היה מורה על יסוד העפר על כן בא בלילה יותר משאר עבודות הקרבן. להיות כי הארץ עכורה בטבע' וחשוכה מצד עצמה דמות הלילה, מה שאין כן בשאר יסודות, וכמו שדרשו ז”ל (בראשית רבה ב ב) והארץ היתה תוהו ובהו, תוהו על רוע חלקה, ובהיות כי אף הרע הנעשה, נעשה לתכלית טוב ולתכלית המציאות הנמשל ביום, על כן עקר המצוה להקטיר הכל ביום.", "heVersionTitle": "Torat HaOlah, based on Prague, 1570 and Lemberg, 1858 editions ", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a14f728a944d36d51003b3c", "index_title": "Pardes Yosef", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Pardes Yosef, Exodus 35:3:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Pardes Yosef, Exodus 35:3:1", "sourceHeRef": "פרדס יוסף, ספר שמות ל״ה:ג׳:א׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Pardes Yosef", "he": "פרדס יוסף"}, "heTitle": "ספר שמות", "he": "לא תבערו רש\"י ללאו או לחלק, ביבמות ה': פרש\"י שלא תאמר א\"ח סקילה עד שיעשה כל ל\"ט מלאכות, וממקושש ל\"ק דנידן אף על מלאכה א' כמו שהק' ברא\"ם, די\"ל הוראות שעה הי' כר\"י בסנהד' פ':, ואף לת\"ק דיליף שם לענין התראה ממקושש, וע\"ע בשבת צ\"ו: מקושש מעביר ד\"א היה, הרי דל\"ה הוראות שעה, וע\"ע בסנהד' ע\"ח: וברש\"י אמור (כ\"ד י\"ב), ושלח (ט\"ו ל\"ד), וכ' בגרש כרמל דזה לפי האמת דהבערה לחלק וחייבים מיתה אף על א' שפיר מקושש במיתה, אבל אי ל\"ה כ' לא תבערו, אז היינו מפרשים קרא כי לא פורש מה יעשה לו על עונש אחר ולא מיתה, וע\"ש במהרש\"ל יבמות תימה לומר שלא יחייב סקילה רק על כל מלאכות יחד כו' אלא לחילוק חטאת איירי עש\"ה:
עוד הק' הרא\"ם דרש\"י סותר עצמו מפסחים ה': שלא תאמר העושה ד' או ה' אבות א\"ח רק א', ובאור חדש כ' דבשבת צ\"ו: מקושש צלפחד דברי ר\"ע, א\"ל ריב\"ב עקיבא ב\"כ וב\"כ אתה עתיד ליתן את הדין, התורה מכסה ואתה מגלה, וצ\"ל לר\"ע דס\"ל מקושש לש\"ש נתכוון כתוס' ב\"ב קי\"ט: ד\"ה אפי' בשם מד' כדי שילמדו ממנו, לפ\"ז אין גנאי, וא\"א, לר\"ע הוראות שעה, דיקשה איך ידע שיהי' נהרג עלי', דהא חילל כדי שיהרג וילמדו ממני, וע\"כ מהדין נתחייב מיתה ומוכח דעל מלאכה א' חייב, ומשו\"ה בפסחים דאזיל לר\"ע הוצרך רש\"י לפרש דס\"ד אפי' על הרבה א\"ח רק א', דלר\"ע ידענו דעל א' חייב ממקושש רק דהו\"א כשיעשה הרבה ג\"כ א\"ח רק א':
ובבית שמואל עה\"ת כ' דאי' ברש\"י ממחרת יה\"כ הי' ובגנותן מדבר שתיכף חיללו שבת, וא\"כ לילף ממקושש כנ\"ל, וצ\"ל דאין ראי' דבשבת ע'. ועדיין אני אומר חרישה וקצירה חייב ב', ומשמע דלא יכול לילף מחו\"ק, ותולש הוי מקושש שהוא תולדה דקוצר ואין ראי' על שאר מלאכות, ושפיר פרש\"י ביבמות ושבת להו\"א על א' א\"ח, אבל בפסחים לר\"ע דסובר תו\"ק קאי על תוספות שביעית (ערש\"י שבת ע'.) וליכא לימוד אף על חו\"ק דחייב ב', מפרש דהו\"א דעל הרבה א\"ח רק א', אבל על א' נמי חייב דיליף ממקושש - ובחמד\"י ח\"ב כ' ע\"פ תוס' ב\"ב קי\"ט. וסנהד' ע\"ח: שהק' מה הי' משה מסופק על מקושש הי' לו לדונו בחנק דסתם מיתה בחנק, ות' מסברא נראה שבסקילה כעובד ע\"ז, דשבת דמי לע\"ז במחלל בפרהסיא, וי\"ל דבצנעה דאין לחייב רק משום שבת הו\"א דא\"ח עד שיעשה כולם:
ובגליון הש\"ס לרע\"א סנהדרין ע\"ח: הק' דמנ\"ל מחלל שבת בצנעה בסקילה דלמא רק בפרהסיא ע\"ש, וי\"ל בפרהסיא אינו דוקא בפני עשרה, ורק גם במחלל בפני ב' עדים כיון דהתרו בו, והתיר עצמו למיתה, ועכו\"פ י\"א סק\"ב ולב אריה די\"ד., ובס' סנהדרי קטנה שם תי' ע\"פ הש\"ך יו\"ד קנ\"ז סק\"ד אהא דכ' המחבר בפרהסיא בפני י' ואין ר\"ל בפניהם ממש אלא שיודעין מהעבירה, והכי מוכח גבי והא אסתר בפרהסי' הי', וע\"ע בפמ\"ג יו\"ד ב' שפ\"ד סקי\"ז פרסום הוי י' מישראל או שידע שיתפרסם, וע\"ע רש\"י ע\"ז כ\"ז: ד\"ה בפרהסיא, ורדב\"ז סי' צ\"ב, וא\"כ לא משכחת לדון בסקילה מחלל בצנעה דלעולם הוי בפרהסי' דבעי עדים והתראה, ויבואו העדים אח\"כ לב\"ד ויתפרסם הדבר, וע\"ע בכל\"ח אות ב', נחלת עזריאל על שבועות די\"ג., מתנה טובה שבת ד\"ע., מנחת אהרן סנהד' ל\"ה:, פתחי משפט חו\"מ ז' סק\"ד, ושו\"ת חדות יעקב מ\"ת קמ\"ו, ומפני האריכות לא העתקתי, ובפ' תשא (ל\"ג ה') הבאתי בזה עוד הרבה עש\"ה:
ובתי\"ט פ\"ז מ\"ב משבת הק' הא דכ' המכבה ומבעיר הול\"ל מקודם מבעיר, ות' משו\"ה איחר הבערה דאיכא מ\"ד הבערה ללאו יצאת, וכ\"כ במרכבת המשנה, וא\"כ משמע דאף למ\"ד הבערה בלאו מ\"מ מודה דמכבה במיתה, ובשו\"ת חות יאיר קל\"ב כ' וז\"ל וצ\"ע למה נחלקו אמוראי איזה מלאכה אמר איסי ב\"י שאינו חייב עלי', ולא החליטו שהוא מבעיר, וס\"ל כמ\"ד הבערה בלאו, ונ\"ל דא\"כ גם המכבה פטור והו\"ל תרתי ולא חדא עכ\"ל, משמע להיפך מתי\"ט דמכבה שוה למבעיר וג\"כ בלאו, אבל צ\"ע מכריתות כ'. כגון שנתכוון לכבות ולהבעיר ופרש\"י אפ\"ה אהבערה פטור, הרי להדי' דמכבה לא הוי כהבערה, וע' בקובץ על רמב\"ם פ\"ז ה\"א משבת שמביא ס' שושנים לדוד שכ' ג\"ב כחו\"י, ומ\"ש עלי' דמביצה כ\"ב: ונימא מר מפני שמבעיר, ולשיטת ריב\"א שם דכ\"ג, בתד\"ה על ופסחים ה': ד\"ה לחלק, דלמ\"ד הבערה בלאו אינו אסור ביו\"ט, א\"כ ל\"ק משום מבעיר דמותר ביו\"ט והוא קו' המהרש\"א ולהחו\"י א\"ש ע\"ש, - ובאמת הוא מפורש בתוס' ישינים שבת כ\"ט: ומביא ראי' מכריתות שם, וע' בהגהות רש\"ש במשניות ווילנא שהערה קצת במ\"ש, וע\"ע בשו\"ת אבני זכרון או\"ח ה', חמדת ישראל קונ' נר מצוה אות ל\"ז בה' שבת, בס' ברית משה על סמ\"ג ל\"ת ה' שבת, ובמתנה טובה שבת ו': וע\"ג. ואשתמיטתי' לי' החו\"י, וע\"ע בלקח טוב כלל י\"ז, וגליוני הש\"ס עירובין מ':, חמד\"י ח\"ב סי' ז', שו\"ת תורת חסד או\"ח י\"ב, או\"ח פסחים כ\"ח. וירחון אהל תורה סי' מ\"א ונ\"ב אריכות בזה, אבל פלא דבתוס' ביצה כ\"ג. ד\"ה על הביאו ירו' בנר של בטלה או מותר ביו\"ט, וכ' אף להמתיר בהבערה מ\"מ בכבוי אסור דלעולם אינו באוכל נפש, וק' הא טעם המתיר משום דהבערה בלאו ומה שייך זה לכבוי, אע\"כ דדין א' להם, וק' דזה נגד גמ' מפורשת הנ\"ל, וע' בזה בשו\"ת חבלים בנעימים ח\"ב י\"א:
ובר\"מ פכ\"ד ה\"ז משבת כ' אין עונשין בשבת מלקות או מיתה שנ' ל\"ת אש והוא מסנהד' ל\"ה:, ובס' המצות ל\"ת שכ\"ב, הביא בגמ' דבני מערבא מכאן לבתי דינין שלא יהי' דנין בשבת, והוא מירו' פ\"ד ה\"ו ודוקא בדבר שיש בו חילול שבת אסור מדאורייתא, ובמג\"א של\"ט סק\"ג כ' דבמלקות נמי איכא חילול שבת כגון שעושה חבורה, וע\"ש בחמד\"י אות פ\"ד, וחת\"ס שבת דק\"ו. ושו\"ת אמונת שמואל סי' נ\"ד, ובאמת בזוה\"ק פנחס דרמ\"ג: מפורש דאסור ללקות בשבת, ועמנ\"ח מ' קי\"ד, ובס' חסידים ת\"ט גבאין מחרימין בשבת ובפי' אזולאי שם האריך בזה, ובמל\"מ שם נסתפק ברודף אחר ערוה בשבת אי נותן להצילו בנפשו ונשאר בצ\"ע וע' בזה בברכ\"י של\"ט, - ובב\"י או\"ח סו\"ס רס\"ג הביא שו\"ת ר' שרירא גאון דמי שעבר עבירה בשבת אין מכניסין אותו לבית הסוהר בשבת או יו\"ט דאין דנין בשבת ויו\"ט, ובאו\"ח של\"ט ס\"ד אין דנין בשבת ואסור לתפוס ולהכניס לבית הסוהר משנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח, ובשבות יעקב ח\"א סי' י\"ד כ' במי שרצה לברוח לעגן אשתו דשרי לאסרו בשבת דמשום עגון הוי כשעת הסכנה, והק' ממקושש בפ' שלח (ט\"ו ל\"ד) ויניחו אותו במשמר משמע דבכל אופן מותר לאסרו, וגם הא דאין דנין הוא גזירת חכמים שמא יכתוב, וזה אפשר ל\"ש בחבישה, אך מי יחלוק על דין הנפסק בש\"ע אך במקום צורך מותר:
וזקיני הגאון מלאסק ז\"ל בשו\"ת הרד\"ד מהדו\"ב או\"ח סי' כ\"ד האריך מאד בזה, ותי' קו' השבו\"י דמדאו' שרו לחבשו, לא מבעי' להשיטות דרק מיתה, ומלקות דהוי חובל פשיטא חבישה מותרת, ואף למג\"א דכל עונשין אסורין ויליף מכל מושבותיכם, מ\"מ ז\"ד מה שעושין דרך עונש כמו גלות אבל חבישה אינו מטעם עונש ורק מדרבנן אסור שמא יכתוב ול\"ק ממקושש עש\"ה, ובמח\"כ דברי' תמוהין דבר\"מ פכ\"ד ה\"ט מסנהד' כ' וכן יש לדיין לכפות ידי' ורגלי' ולאסור בביהא\"ס, מבואר דהוא בגדר עונש, אבל מרש\"י משפטים (כ\"א י\"ט) והוא מכתו' ל\"ג: מלמד שחובשין אותו כו', מבואר דחבישה לאו בגדר עונש היא אלא לעכבהו שלא יברח וכ\"כ בסנהד' ע\"ח: וירו' פ\"ז ה\"ח מסנהד' ובשפת אמת מגילה ז': הק' למה דקיי\"ל אין מענישין בשבת איכא בין שבת ליו\"ט לאו זה לא תבערו אש ע\"ש, משמע ג\"כ דפשיטא לי' דגם בלא חילול שבת אין עונשין משום לא תבערו וביו\"ט מותר, ולא הזכיר מר\"ש גאון הנ\"ל, ובאמ\"כ במפתח דף של\"ג הביא מהגרימ\"ב שליט\"א דר\"ש גאון מטעם אין דנון בשבת ויו\"ט, ולכן פשיטא לי' דגם ביו\"ט אסור, דעיקר גזירת חז\"ל שלא לדין שנוי' ביו\"ט במס' ביצה, אבל השפ\"א נסתפק לרמב\"ם דאסור מה\"ת דכל העונשין נכללו בלאו לא תבערו אש, ולריב\"א הנ\"ל בתוס' פסחים ה': דלמ\"ד הבערה ללאו יצאת מותר ביו\"ט, א\"כ ה\"ה בעונשי ב\"ד שאינם מלאכה ואסורין רק משום לא תבערו מותרין ביו\"ט, וכן מחינוך מ' קי\"ד משמע משום כבוד השבת ולא ביו\"ט, ובפי' אזולאי לס\"ת סי' ת\"ט האריך לבאר דר\"ש גאון לא ס\"ל כרמב\"ם לאסור מה\"ת, וע\"ע באב\"נ או\"ח מ\"ו שהאריך בר\"מ הנ\"ל, והעלה דהעונש בשבת בעצמותו, וגם העלה דלנדות בשבת אסור עש\"ה:
ברם מש\"ל דל\"ק ממקושש מה שהניחוהו במשמר דהוי רק מדרבנן מה שאין דנין בשבת ואז לא גזרו על זה, וקשה דאם מן התורה מוכח דשרי לאסור במשמר איך יכלו חכמים אח\"כ לגזור שלא לאסר במשמר, וכה\"ק ברביד הזהב פ' שלח והביא מפ' צו (ו' ב') היא בעולה ובריש ברכות הקטיר חלבים כו' כ' רש\"י דלא אמרו בהם עד חצות כו' (ע' בשמים ראש וכס\"ד סי' קכ\"ה), מזה יש ללמוד שלא עשו חכמים סייג לדבר המפורש בתורה כמו כאן שנ' כל הלילה עש\"ה, ומזה מקור לט\"ז או\"ח תקפ\"ח ויו\"ד קי\"ז וחו\"מ ב' דכל שהתירה התורה בפירוש אין כח ביד חכמים לאסור כמו מילה בשבת ע\"ש, ובהגהות אמ\"כ שם כ' דהט\"ז לא אמר רק בדבר שמצינו בתורה להיתר מדרשא, אבל לא היכי דבא ההיתר בדרך סיפור, וערש\"י תענית ט\"ו. ד\"ה ובקבלה ותוס' יבמות ק\"ג, ד\"ה בין, ומה שכתבתי בהשמטות לח\"א לדף מ\"ב. וע\"ע בעקרי הד\"ט או\"ח סי' י\"ד בשם מור וקציעה סי' ש\"ז לעכב גופו של ישראל עד יעמוד למשפט אסור, ולעכב עכו\"ם בשבת כ\"ד. ליפרע ממנו התיר בשאילת יעבץ סי' קס\"ז, וע\"ע שו\"ת מהרשד\"ם או\"ח ח', ובמחצה\"ש במג\"א של\"ט סק\"ג - ובעיקר הדבר מה דפשיטא לכל המפו' דהניחוהו במשמר בשבת, בר' בחיי שלח כ' דהי' בליל שבת ע\"ש:
ולעיל בפ' שמות מ': הבאתי ס' טוב ירושלים על ירו' שבת דמ\"ו. בענין מיתות ב\"ד בשבת ע\"י עכו\"ם, ובאנו לענין אי יוכל לעשות מצות ע\"י עכו\"ם, וכמ\"ש במח\"א הל' שליחין י\"א במעקה ע\"י עכו\"ם ע\"ש, וע\"ע בבשמים ראש רכ\"ג שהק' אחד להרא\"ש, למ\"ד מילה בעכו\"ם כשרה אמאי נדחה שבת נעבד לי' ע\"י עכו\"ם, ובשעה\"מ פי\"ב מע\"ז הביא הקו' ובהג\"ה שם תי' כתי' הרא\"ש דסו\"ס לא עשה הישראל המצוה, ועכו\"ם אינו נעשה שליח והחיוב דוקא לקיים מצוה ע\"י ישראל ע\"ש, ובשד\"ח מער' ברכות אות ט\"ז, ועט\"ז יו\"ד ק\"כ סקי\"ז בטבילה ע\"י עכו\"ם, ובמנ\"ח רט\"ז אות ז', בי\"צ אה\"ע ח\"ב סי' נ\"ח, ומשפט שלום סי' קפ\"ח אריכות בדרכי מח\"א, - ובתשו' הרשב\"א שנ\"ז כ' לא מצינו שיוכל לקיים מ\"ע ע\"י עכו\"ם, וצ\"ע שבתשובות ח\"ג רנ\"ט כ' שיוכל לטבול ע\"י עכו\"ם, וע' טעה\"מ ה' חו\"מ פ\"א ה\"ג, רי\"ט אלגזי בכורות פ\"ד אות נ', ובס' חמדת משה ס' ו', ותרשיש שהם סי' ט\"ז ונ', ונפ\"ח סי' תל\"ב, וע\"ע בשו\"ת אב\"נ או\"ח מ\"ב, ודעת יהונתן די\"ג:
ובהטו\"ז הנ\"ל ענבי\"ת יו\"ד ס\"ב מה שתירץ מרבית גוי שאסרו רק כדי חייו התירו ליקח רבית ע\"ש, ובאבני נזר או\"ח מ\"ח, והא דאסרו יבום עשו\"ת שמן רוקח ח\"ב פ\"ה דאחר שנשתנה הענין שראו שדור פרוץ, וכן בחר\"ג שירבו קטטות, והטו\"ז אמר רק בדבר שהי' שייך הטעם גם מאז, ולא במה שהוא למגדר מלתא וצורך שעה, ועשו\"מ קמא ח\"א קי\"ג, ובחות יאיר קמ\"ב תי' מרבית דאסרו שמא ילמד ממעשיו, והוי לסייג ואז כח בידם לאסור, וכ\"כ בתבב\"ץ ח\"ב קצ\"ז, ועחת\"ס אה\"ע ח\"א ל\"ח, ושו\"מ תליתאה ח\"ג כ\"ט. - ובטו\"ז מפורש בשטמ\"ק כתו' ל\"ד, בר\"י הסנדלר כיון דהיתר הנאה מדכ' לכם שלכם יהי', לא גזרו בה כיון שהתירה התורה להדיא ע\"ש, ועשו\"ת בכורי שלמה אה\"ע ב' בזה הרבה:
ובמנחות ס\"ד. בהעלה דגים ותינוק חייב ומשמע מתוס' שם דגם בשולה תינוק מן הים יש איסור צידה, רק דפטור משום פק\"נ דדוחה כמ\"ש בקובץ על הרמב\"ם פ\"י הכ\"ב משבת, ושו\"ת אבני נזר או\"ח קפ\"ט, ויקשה מר\"ש גאון הנ\"ל דאסור לחבוש בשבת דאין דנין בשבת, ואי נימא דשייך מלאכת צידה באדם למה לא נאמר דאסור לחבוש דהוי כצידה - ובחמד\"י ה' שבת אות כ\"ח הביא ס' הקובץ הנ\"ל וכ' דלפ\"ז י\"ל דה\"ה בשבויי מלחמה וכן בעבד שברח ותופסו יהי' איסור צידה עש\"ה, וגם יש לדין איך שייך צידה באדם הא אין במינו ניצוד, וערש\"י ביצה ל\"ו: דדבר שאין במינו ניצוד, היינו שאין דרך בני אדם לצוד אותו, וגם צידה הוא כשהדבר הניצוד רוצה לברוח כצידה במשכן, וע' שבת ק\"ו: הצד צבי חיגר וזקן פטור וישן חייב שיכול לברוח, וא\"כ בתינוק שנפל לים, רצון התינוק לעלות והיאך מצינו צודה כזו במשכן, וי\"ל למ\"ש באגלי טל מלאכת בורר בהג\"ה דבצודה אין החיוב משום חיות כלל דגם בצד דגים מתים מנהר אפשר דחייב ע\"ש, ובמלאכת צידה אות י\"א סק\"ב, ועמ\"ש בזה בשו\"ת חדות יעקב תנינא סי' נ\"ט, אבל צ\"ע הרבה דלפ\"ז אם יצוד מנהר גם דברים שאינם בע\"ח יהי' בזה איסור צודה וזה דבר מתמי' מאד, ועמ\"ש בזה בס' אמבוהא דספרי שלח דף קע\"ז:
עוד ראיתי בנבי\"ת או\"ח ל' חושש לישא רעגענשירם לאיסור סקילה ע\"ש ובהגהות הגרב\"פ ז\"ל ובתפא\"י בכלכלת שבת אות ל\"ד פקפק על זה, ובחת\"ס או\"ח ע\"ב הביא ירו' פכ\"ג, והובא ג\"כ ברשב\"א שבת ק\"כ:, והוי בנין לשעה דעשה לסתרו ובמשכן היו חונים ע\"פ הדיבור הוי כבנין עולם, וע' שבת ל\"א: וצ\"ד. בתד\"ה ור\"ש, גם לא מצינו במשכן שיהי' אוהל עובר במקום למקום ע\"י אדם הנושאו בעצמו, גם אין אוהל דאו' רק במגיעות לארץ מחוצות, וע' ד' קל\"ח., ומסיים להלכה דמותר לפותחם ע\"י גוי, וע\"ע פמ\"ג שט\"ו בא\"א סק\"ח:
והמפו' כ' הטעם למה הוזכר מלאכה דאש יותר משאר מלאכות, דבלוחות ראשונות נתן טעם לשבת זכר למעשה בראשית, וזה ל\"ש באש שנברא במוצ\"ש, בפסחים נ\"ד, ול\"ה הבערה בכלל שביתת מלאכתו ית', והי' הו\"א דמותר לכן אחר לוחות אחרונות הוצרך להזהיר מחדש דשם לא הוזכר מע\"ב רק יצי\"מ ע' תפארת יהונתן ודברי יוסף, ובאלשיך כ' דילמדנו כמה קשה עבירה שעושה בשבת יותר מבחול, דמעבירה נברא כח טומאה המענישו בגיהנם ובחטאו מבעיר אש חלקו בגיהנם, ותכפל בעת עושה חטא בשבת, וגורם להבעיר אש גיהנם שכבר כבה בהכנסת שבת ונידן אחר מותו יותר משאר מתים, וע\"פ רוב פ' החודש בפ' ויקהל, ובפ' בא (י\"ב כ') קרינן בכל מושבותיכם תאכלו מצות, דביו\"ט תאכלו (תבערו ותשרפו) מצות ומחלוקות, וע' זה\"ק ויקהל ר\"ג:, וס' נשמת חיים מאמר א' פי\"ד, ובס' נועם מגדים פ' צו כ' דרשעים שיש להם מנוחה בשבת מגיהנם אין כולם שווים, כי מהם מאריכים להם במוצ\"ש עד שחסידים ואנשי מעשה מאריכין בד\"ת ומזמורים בסעודה ג', וז\"ד ברשעים שהי' בפני עצמם, אבל אלו שביזו ת\"ח וצדיקים ומצערין להם נידונין בגיהנם מיד בצאת הכוכבים, - וצ\"ב מפני מה האבלים אומרים קדיש בשבת דבחול סגולתו להוציא רשעים מגיהנם אף דחיוב קדיש אינו בתלמוד, ומיבמות ס\"ה: דאמרה בעינא חוטרא לידי ומרא לקבורה, ולא אמרה בעינא שיאמרה קדיש מוכח שלא נהוג כן, אך מוזכר במס' סופרים פי\"ט הי\"ב, וזה\"ק ויחי רל\"ח: ונח ס\"ב., וע' או\"ח קל\"ב ס\"ב, ויו\"ד שע\"ו ס\"ד, מנורת המאור נר א' כלל א' ח\"ב פ\"ב, ס' החיים ח\"ב פ\"ח, תדבא\"ז פ\"כ, ריב\"ש סי' קט\"ו, כל בו סי' קי\"ד, ר' בחיי סו\"פ שופטים, והקדמת ס' יש נוחלין, אך בשבת ויו\"ט מדוע יאמרו קדיש, וי\"ל דמ\"מ יש תועלת בקדיש להעלותן מג\"ע התחתון לג\"ע העליון כמ\"ש המקובלים וא\"ש מ\"ש קדיש ביא\"צ והרי משפט רשעים רק בשנה ראשונה, בעדיות פ\"ב מ\"י, ורק שע\"י הקדיש הנשמה עולה למעלה, וע' במדרש אליהו דרוש ה', פנים יפות פ' נשא, נשמת חיים מאמר ב' פכ\"ז, וכ\"כ בס' תשורת ש\"י סי' ס\"ב דקדיש יתום בשבת ויו\"ט, להעלות הנשמה בג\"ע ממדרגה למדרגה דלהציל מעונש א\"צ דבשוי\"ט גיהנם שובת, וע\"ע בס' שושן עדות עדיות פ\"ב מ\"י, ושו\"ת דודאי השדה סי' נ':
ובמרדכי פע\"פ אות ק\"ט כ' דבשבת ור\"ח דהונחלנו מיום שנברא העולם אין אור גיהנם שולט, אבל ביו\"ט דבא מצד הנסים שנעשו אח\"כ גיהנם שולט, ולא כן דעת תוס' ביצה ל\"ג: ד\"ה כי שכ' שפשוט דגיהנם שובת ביו\"ט, וכ\"כ בזה\"ק תרומה דק\"נ:, ויש בזה סתירות בזהר, בנח ס\"ב. בנורא דדליק בר\"ח ושבת ולא הוזכר יו\"ט, ובויחי רל\"ז: בכל שבת ושבת וכו', ולא הוזכר יו\"ט ור\"ח, ובמשפטים ק' סוע\"א לית לי' שביבי בשבת ויו\"ט ור\"ח, וע\"ע בש\"ע האר\"י ז\"ל סעי' א', ובמדבר קדמות ערך גיהנם, וע\"ע בפמ\"ג או\"ח רצ\"ז מ\"ז סק\"א, ושו\"ת חיים שאל ח\"ב ל\"ח, ובס' דברי תורה מהגה\"צ ממונקאטש שליט\"א מהד\"ק אות צ\"ו הביא ג\"כ כן משערי הגלגולים, וע\"ע בס' בית הלוי על נועם מגדים אות נ\"ב, ובס' שלחן מלכים דף שס\"ד, וקונטרס שלחן נגד צוררי דקע\"ד, ובס' נח\"א הל' אבילות סי' מ\"ט כ' ג\"כ בפשיטות אם בר\"ח אין חוזרין לגיהנם, ביו\"ט לא כ\"ש ע\"ש, ובס' מקרא מפורש פ' ויגש הביא בשם הגה\"ק מטשעכאנאוו ז\"ל דקדיש על או\"א, מכיון שהנהיגו בו המבטלו הוי בכלל בזיון אביו ואמו דהוא דאורייתא אף לאחר מותם, ועמ\"ש בפ' יתרו דף קע\"ג: ובענין כיבוד אב לאחר מותו, ע' תפא\"י פסחים פ\"ד אות נ', וקידושין פ\"א אות נ\"ד שהוא מדרבנן, ולא כן דעת נובי\"ת אה\"ע מ\"ה, ותשו' רע\"א סי' ס\"ח, וע\"ס מים חיים על נדה נ\"ה., ושו\"ת דודאי השדה סי' פ\"ד עש\"ה. - והא דקדיש בלשון ארמי עתו\"ס ברכות ג'. ד\"ה ועונין ובזה\"ק תרומה קכ\"ט: בלישנא דסט\"א וכו' (וצ\"ע עטרת זקנים או\"ח סי' תל\"ד דל' ארמי נקרא לשון טהור), וענפ\"ת סי' נ\"ו בשם ילקוטי הפרדס לרש\"י בפי' הקדיש שכ' שלפי שהשם המיוחד הוא בל' ארמי לכך אומרים יהש\"ר בל' ארמי, והוא הפלא ופלא, - וע\"ע בס' ויעש אברהם, בעטרת זקנים שם דף קס\"א. וקס\"ד. מזה:
והרב רי\"ל גרויבארט שליט\"א מטורינטא כתב לי דנודע כי הקראים בשגעונם יושבים בחשך בליל שבת, ומפורשים פסוק לא תבערו אש שאסור להשתמש לאור הנר ואש, אף שהודלק קודם שבת, וכן המשכילים אין אוכלים טמונים בשבת אף שהי' הטמנה מע\"ש, וזה ביאור מ\"ש הרז\"ה שבת רפ\"ג ומובא ברמ\"א או\"ח סוס\"י רנ\"ז כל מי שאינו אוכל בשבת חמין צריך בדיקה אם הוא מין, וזה כוונת ר' נסים גאון, (שהי' רבו של הרי\"ף) בהקדמת פי' ברכות, ואפית הטמון ואליה לא נעלם אפי' מנשים, שמוכיח ומביא למופת וראיה נצחת נגד דעתם המשובשה ממנהג מימות עולם, שהי' מטמינים חמים לשבת וגם הנשים יודעים זאת, וכן האליה שמותר כמ\"ש בחולין קי\"ז. והקראים אוסרים אותה משום חלב כנודע מספריהם, וכ\"כ בא\"ע צו (ז' כ'), ותמיד מימי קדם אכלו בנ\"י אותה, וכ\"כ בספרו שו\"ת חבלים בנעימים ח\"ד סי' ס\"ז:
ועתש\"ו הרא\"ש כלל כ\"א, ופת\"ש יו\"ד קט\"ז סק\"י, הרוצה להחמיר על עצמו אחר ביטול בס' או כלי שני הוי כמו מינות, ובנפ\"ח או\"ח רנ\"ז הק' מחולין ל\"ז: שהפליגו במי שאינו אוכל מבהמה שהורה בה חכם, אך ע\"ש בדף מ\"ד: ה\"מ מילתא דתלי' בסברא, ועברכ\"י יו\"ד י\"ז, פתח עינים חולין ו'. ורבנו יששכר אדר מאמר ב' דרוש ז' האריך בזה והעלה דאם נתערב איסור ברוב היתר מצוה שיאכל ולא יחמיר עש\"ה, וע\"ע מנחות ס\"ה. להוציא מלבן של צדוקים דאין קצירת עומר במוצאי יו\"ט, ובחגיגה י\"ז., תענית כ\"ז:, ופרה פ\"ג מ\"ז, וערש\"י ביצה ב': כח דהתירא עדיף, האוסרים אינה ראיה שיכולים להחמיר, וע' מהרש\"א חולין מ\"ד. ד\"ה הרואה, ומ\"ש בדברי' כאן בהקדמה לספרי, ושל\"ה שבועות ד\"ה תכלית הלימוד, ומקור ברוך מבוא דכ\"ד, ובפ' יתרו ד' קנ\"ג: כתבתי בזה הרבה:
וע' צל\"ח ביצה ב': לענין איסור דרבנן ל\"ש טעם רש\"י דכח דהתרא עדיף דמספק ג\"כ מותר, ויש חידוש שיהי' מחמיר ע\"ש, וע' עירובין ס\"ח: וצ\"ע, וע\"ע ב\"י או\"ח קנ\"ט ד\"ה אבל בנט\"י כללא דכחא דהתירא עדיף, ובכת\"ס או\"ח סי' ס\"ח העיר מברכות ס', ועח\"ס גיטין מ\"א. וע' רשב\"ם ב\"ב ס\"ז. דכשחידוש יותר לאיסור אמרי' כחא דאיסורא עדיף וע\"ש בבאורים לח\"ס על ביצה, וע\"ע תוס' חגיגה כ\"ב., ועירובין מ\"ה:, והגהות מהרש\"ם על ש\"ס הנדמ\"ח בעירובין שם:
ובדברי שאול פ' אמור כ' דלכך תקנו בספה\"ע היום יום אחד ולא יום ראשון להוציא מלבן של צדוקים שאמרו ממחרת השבת, והגר\"א הי' מרבה בנרות בליל שבת להוציא מדעת הפוקרים שאסור להדליק נרות בשבת כנ\"ל וע' במעשה רב סי' קי\"ב, וע' ס' זכרון ירושלים פ\"ב אות מ\"ז, ומור ואהלות סי' ל\"ט שמנהג לאכול בשר בע\"ש היפך חוקות הגוים שאין אוכלין, וע\"ע בס' זכרון יצחק עה\"ת ויקהל, בפי' שבת י\"ב. הנכנס לבקר בשבת אומר שבת הוא מלזעוק לפי שבשבת שולט מזל שבתאי המורה על עצבות, והרבה מאוה\"ע מקוננים בשבת ומשום זה מראים להיפך, וע' בדרושי הצל\"ח לפסח, וגפי אש סוכה פ\"ד. ומגלת ספר שה\"ש א', ובענין חוקות הגוים בעניני בית הקברות עמ\"ש בפרד\"י ויחי דף שנ\"ו: ובהערות שם הרבה, ואעלה עוד איזה דברים חדשים: אם מותר לעשות ציון כמו בית על קברי צדיקים עטוטו\"ד מ\"ת ח\"ג ר\"ז, מנחת אלעזר ח\"ג ל\"ז, ושו\"ת ליקוטי חבר בן חיים ח\"ה סי' ל', - ואם יש להשים לאיש פשוט אבן על הקבר מראשו לרגליו, ע' בית שלמה יו\"ד ח\"ב רנ\"ז, אמרי אש יו\"ד קי\"ז - ואם יש היתר לקנות מצבה מה שכבר הי' על קבר עכו\"ם, עשו\"ת פרי השדה ח\"א מ\"ז - ובמצבה של עץ שמעמידין תחלה לסימן, אי מותר להשתמש למת אחר, אחר שהעמידו מצבת אבן, עשו\"ת חיים של שלום ק\"ד - ואי מותר לעשות מקום מיוחד לקברי משפחה, אי יש בזה חוקות גוי, עשו\"ת נהרי דאפרסמון מ\"ק יו\"ד קל\"ז, ושבט סופר יו\"ד ק\"ה, מצבה אי אסור בהנאה ע' בזה ברמ\"א יו\"ד סי' שס\"ד פלוגתא, וע\"ש בפת\"ש סק\"ג - ומצבה בלשון עמים, ע' בטעמי המנהגים שעוברים על איסור דאו' ושם אלקים אחרים לא תזכרו, וגם משום חוקות גוי, ע' בזה בשו\"ת מהר\"ם שיק יו\"ד קע\"א, פרי השדה ח\"א סי' ג', שערי צדק סי' קצ\"ט, דודאי השדה י\"ט, חיים הצצחיים סי' ט', וס' הדרת קודש במכתבים ב' ט' ל\"ה ומ\"ג - אילנות ליטע אי מותר, ע' יו\"ד סי' שס\"ח, ומ\"מ אסור סמוך לקברים שהשרשים מתפשטים לקברים, ע' הדרת קודש מכתב י\"ב - וקציצת אילנות בביה\"ק ע' כרם שלמה סי' שס\"ח שכ' דיכולים למכור לעכו\"ם, וגם העשבים, ויאמר לעכו\"ם שיעקר עמם השרשים ולנטוע במק\"א, ואם אח\"כ אינו עושה כן לא איכפת לנו, ועשו\"מ קמא ח\"א רל\"ו, מהר\"ם שיק שנ\"ח, מהר\"י אסאד יו\"ד שס\"ג, שד\"ח אספה\"ד אבלות אות קמ\"ח, נהרי אפרסמון יו\"ד י\"ט, פרי השדה ח\"א צ\"ח, דודאי השדה סי' נ\"ח וע\"ז, ושו\"ת חכמת שלמה הנספת לשו\"ת הר המור סי' ח' - ואי מותר להציב במצבות פוטוגראפית, ע' מה שכתבתי בזה בפ' יתרו דף קפ\"ד:", "heVersionTitle": "Piotrkow, 1930", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a18fe798a6a51f95dd52301", "index_title": "Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure 6:3:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure 6:3:1", "sourceHeRef": "הר המוריה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות ו׳:ג׳:א׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1840, 1890], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", "he": "הר המוריה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות"}, "heTitle": "הר המוריה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות", "he": "שנאמר \n על וכו'. מבואר דס\"ל כדעת רש\"י ביומא כ' ב' בד\"ה אלא א\"ר יוחנן וכו' דכל הלילה והקטיר קאי אם אינם מעוכלין וכל הלילה והרים אתי לדשן מעוכל ולכן כיון שמן התורה מותר בכל הלילה לכן מקדמינין ביוה\"כ וברגלים להרים דשן המעוכל קודם חצות והא דחצות עושה עיכול בשרירי ה\"ט דכתיב כל הלילה על מוקדה על המזבח יודע אני שהיא עד הבקר ולמה אמר עד בקר ליתן בקר לבוקר ושל לילה יעו\"ש ועיי\"ש בתוס' ד\"ה אלא וכו' ובזבחים פ\"ו ב' תוס' ד\"ה אלא וכו' יעו\"ש היטיב וז\"ל רבינו בפי' המשניות בזבחים. ומה שאמר קודם חצות ולא אמר כל הלילה לפי שאמר הכתוב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואילו אמר כל הלילה לבד היה משמעו עד הבקר ולפי שאמר אח\"כ עד הבקר אמרו שהוא רומז להרחקה מן הבקר הוא מה שאמרו עד הבקר תן בוקר לבוקרו של לילה וע\"כ אמרו עד חצות להרחיק אדם מן העבירה כמו שבארנו בתחלת ברכות עכ\"ל וכוונתו דאין הכתוב הזה מורה ובא שחצות עושה עיכול בשרירי רק מהכתוב הזה מבואר שיש לעשות סייג בהקטרת האיברין והאימורין עד חצות ולכן עשו חצות עיכול בשרירי. וזה דלא כמש\"כ רש\"י דחצות עושה עיכול בשרירי ילפינן מפסוק זה ואזלי לשיטתייהו בריש ברכות דלרש\"י ז\"ל לא עשו סייג בהקטר חלבין ואיברין לכן פי' דהפסוק קאי על חצות דעושה עיכול בשרירי ורבינו ס\"ל דעשו סייג בהקטר חלבין ואיברין יעו\"ש ולעיל פ\"ד ה\"ב יעו\"ש היטיב ועיין מש\"כ בחי' בריש ברכות יעו\"ש היטיב.", "heVersionTitle": "Friedberg Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a190543a457716cd776bcfe", "index_title": "Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure 10:8:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure 10:8:1", "sourceHeRef": "הר המוריה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות י׳:ח׳:א׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1840, 1890], "commentaryNum": 8.0001, "collectiveTitle": {"en": "Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", "he": "הר המוריה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות"}, "heTitle": "הר המוריה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות", "he": "וכדי \n להרחיק וכו'. ברכות ב' א' ועיין לעיל פ\"ד ה\"ב שם כתב וכדי להרחיק מן הפשיעה יעו\"ש והטעם קל ופשוט דהכא חיישינן שמא יאכל לאחר זמנו וא\"כ יאכלו נותר משא\"כ התם לא חיישינן להכי ורק חיישינן שמא יתעצלו מלהקריב ויבא לידי נותר וא\"כ אין זה עבירה שלא יכשלו בשום עבירה רק שימנעו מלהקריב וזה נקרא פשיעה (עיין ברכות כ\"ח א' ועיין חגיגה ז' ב' יעו\"ש היטיב שם מבואר דמאן דמקיים מצוה ומאחר הזמן היותר טוב נקרא פשיעה וכ\"ש שאם לא יקריבו כלל) אולם בפי' משניות לרבינו בריש ברכות איתא הטעם שמא יקריבו אחר שיעלה עמוד השחר יעו\"ש היטיב ויש לעיין בזה.", "heVersionTitle": "Friedberg Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "58961e89d6e4a91d762570f4", "index_title": "Rashi on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashi on Berakhot 2a:6:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Rashi on Berakhot 2a:6:1", "sourceHeRef": "רש\"י על ברכות ב׳ א:ו׳:א׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": true, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 6.0001, "collectiveTitle": {"en": "Rashi", "he": "רש\"י"}, "heTitle": "רש\"י על ברכות", "he": "היכא קאי – מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "How is this possible - From where does the Tanna conclude the obligation to read Kerias Shema, that he began to ask here the time of reading?", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "589638c0d6e4a91f4bcedfe9", "index_title": "Shita Mekubetzet on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Shita Mekubetzet on Berakhot 2a:6:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Shita Mekubetzet on Berakhot 2a:6:1", "sourceHeRef": "שיטה מקובצת על ברכות ב׳ א:ו׳:א׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": false, "compDate": [1275, 1325], "commentaryNum": 6.0001, "collectiveTitle": {"en": "Shita Mekubetzet", "he": "שיטה מקובצת"}, "heTitle": "שיטה מקובצת על ברכות", "he": "תנא היכי קאי וכו' – פירוש תנא מהיכי סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה. ותו מאי שנא דקתני בערבין ברישא ליתני שחרין ברישא. דשפיר הוה לאתחולי בריש מסכתא במילי דשחרית משום פתח דבריך יאיר. תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ומכאן למד דחייב לקרותה בערב ובבקר. ומאי דתנא ערבין ברישא סדורא דקרא נקט:", "heVersionTitle": "Shita Mekubetzet", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "59ef2dadd6e4a90d4d5be226", "index_title": "Steinsaltz on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Steinsaltz on Berakhot 2a:6", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Steinsaltz on Berakhot 2a:6", "sourceHeRef": "ביאור שטיינזלץ על ברכות ב׳ א:ו׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": true, "compDate": [1950, 2010], "commentaryNum": 3.0006, "collectiveTitle": {"en": "Steinsaltz", "he": "ביאור שטיינזלץ"}, "heTitle": "ביאור שטיינזלץ על ברכות", "he": "ב גמרא המשנה פתחה בדיני קריאת שמע בשאלה מאימתי קוראים את קריאת שמע של ערבית, ושואלים על כך: התנא של משנתנו היכא קאי דקתני [היכן הוא עומד בהסתמך על אלו דברים קודמים הוא ממשיך, בזה שהוא שונה] \"מאימתי\"? שמסגנון זה נראה כאילו כבר שנה קודם למשנתנו זו את עיקר ההלכה של חובת קריאת שמע בערבית, ומעתה הוא ממשיך ומפרט אותה. והרי משנתנו הינה המשנה הראשונה בששת סדרי המשנה?", "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Hebrew", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "בדיקה", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5bcc66b21861f70017fc807f", "index_title": "Penei Yehoshua on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Penei Yehoshua on Berakhot 2a:15", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Penei Yehoshua on Berakhot 2a:15", "sourceHeRef": "פני יהושע על ברכות ב׳ א:ט״ו", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": false, "compDate": [1702, 1752], "commentaryNum": 3.0015, "collectiveTitle": {"en": "Penei Yehoshua", "he": "פני יהושע"}, "heTitle": "פני יהושע על ברכות", "he": "בגמ' תנא היכא קאי דקתני מאימתי כו' עד סוף הסוגיא. יש לתמוה טובא דקארי מאי קארי ליה אטו לא ידע קרא דבשכבך ובקומך וביותר יש לתמוה בלשון התרצן דבמאי דקאמר תנא אקרא קאי הוה סגי ליה ולמה הוצרך להאריך ולאסוקי במילתיה והכי קתני זמן ק\"ש דשכיבה אימת כו'. ונראה ליישב משום דלקמן פרק מי שמתו (ברכות דף כ\"א) איכא למ\"ד דק\"ש דרבנן וקרא דבשכבך ובקומך בד\"ת כתיב ובתוס' ר\"פ אלו נאמרין משמע שכן עיקר ע\"ש ועיין בק\"א ואיכא למימר דהכי נמי הוי ס\"ל להמקשה מעיקרא ודייק ליה ממתני' גופא דקתני מאימתי ואי ס\"ד דקרא דבשכבך ובקומך איירי בק\"ש א\"כ מאי קאמר מאימתי הא בהדיא כתיב בשכבך דפשטא דקרא משמע שכל אדם צריך לקרות בשעת שכיבה ממש אלא ע\"כ דסובר דהאי קרא לא איירי בק\"ש א\"כ מקשה שפיר תנא היכא קאי ועוד דלתני דשחרית ברישא ואהא משני שפיר דלעולם תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ואיירי בק\"ש והא דקאמר מאימתי הכי קתני זמן ק\"ש דשכיבה אימת משום דפשיטא ליה לתנא דמתני' דזמן ק\"ש דבשכבך דקאמר קרא היינו זמן קבוע לכל ישראל בזמן אחד ולא שיעשו אגודות אגודות וכה\"ג נמי אשכחן בפסחים דף ה' דמקשה הש\"ס אילפותא דקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי ואימר כל חד וחד כי שחיט ומשני הש\"ס זמן שחיטה אמר רחמנא ה\"נ דכוותיה לגמרי וכדאשכחן נמי בדוכתי טובא והשתא א\"ש נמי דקאמר ואבע\"א יליף מברייתו של עולם ולא ניחא ליה בשינויא קמא דבשכבך ובקומך והיינו כדפרישית דהאי שינו' בתרא ס\"ל דק\"ש דרבנן וקרא דבשכבך בד\"ת כתיב ואפ\"ה קתני דערבית ברישא משום דיליף מברייתו של עולם ואידך קושיא קמייתא דתנא היכא קאי אפשר דלא חש לשינויא דאף למ\"ד דק\"ש מדרבנן אפ\"ה בע\"כ ס\"ל דאסמכוהו אקרא דבשכבך ובקומך כדמשמע להדיא מכמה משניות דפרקין ומסתמא ענין עיקר ק\"ש גופא היה ידוע ומקובל בידם מאנשי כנסת הגדולה ואפשר דמשה גופא תיקן כדאשכחינן ובדבר ידוע כזה שייך שפיר למיתני מאימתי כן נ\"ל:", "heVersionTitle": "Penei Yehoshua, Warsaw 1861", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "פני יהושע, וורשא תרכ\"א-תרכ\"ב", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5c467e1f08d98a02694cec4e", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, הֵיכָא 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Jastrow, הֵיכָא 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, הֵיכָא א׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "הֵיכָא", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["הֵיכָא (= הֵי כָּא) where?, (relat.) where. Targ. Jer. III, 2 (ed. Lag. אֵיכָא); a. e.—Targ. Prov. XXVI, 20 Ar. (ed. הֵיכְנָא).—Ber. 2ᵃ תנא ה׳ קאי וכ׳ where does the Tannai (of the Mishnah) stand, that he starts with, ‘From what time’?, i.e. to what law does he refer?—Yeb. 106ᵃ אבוך ה׳ where is thy father?—Snh. 93ᵃ לה׳ אזלו where did they go to (what became of them)? Ib. ודניאל לה׳ אזל where was Daniel at the time?; a. v. fr.—Ḥull. 11ᵇ ה׳ … דלא וכ׳ (not היכי), v. אֶפְשַׁר. Yoma 2ᵇ ה׳ דליכא דדמי ליה where there is nothing resembling it. B. Mets. 102ᵃ כל ה׳ דאיהו וכ׳ in all cases in which he can acquire possession himself; a. v. fr.—Emph. הֵיכָן (in Hebr. diction). Pes. 2ᵇ וכי ה׳ מצינו do we find anywhere &c.? Succ. 23ᵃ ה׳ סוכתך where is thy Succah?"], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "5c46a5be08d98a02694e879e", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, קָאֵי 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Jastrow, קָאֵי 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, קָאֵי א׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "קָאֵי", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["קָאֵי m. (abbrev. of קָאֵים) standing. Targ. Y. Gen. XXIV, 13. Targ. Prov. XXIV, 16; a. e.—Ber. 2ᵃ תנא היכא ק׳ דקתני וכ׳ where is the teacher of the Mishnah (Taan. I, 1) standing (what does he refer to), when he says, ‘From what time does the duty of reading the Sh’mʿa begin’? Ib. תנא אקרא ק׳ the teacher has in his mind the Biblical text (Deut. VI, 7). Taan. 2ᵃ תנא התם ק׳ דקתני וכ׳ the teacher refers to what has been taught there (Ber. V, 2) &c. Pes. 43ᵇ מסתברא ק׳ באוכלין … ק׳ באוכלין מרבה נאכלין it stands to reason, where the text speaks of eaters (‘thou must’ or ‘must not eat’), you extend its scope to eaters, but when the text speaks of eaters, would you extend its scope to things to be (or not to be) eaten?; a. v. fr."], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "5c46b60908d98a02694f1ff2", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, תְּנֵי 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Jastrow, תְּנֵי 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, תְּנֵי א׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "תְּנֵי", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["תְּנֵי, תְּנָא ch. same 1) to repeat, do a second time. Targ. II Sam. XX, 10. Targ. I Sam. XXVI, 8 (ed. Wil. אֶשְׁנֵי). Targ. I Kings XVIII, 34. Targ. Job XXIX, 22 (ed. Wil. Pa.). Targ. Prov. XXVI, 11 דתָאנֵי ed. Lag. (ed. Wil. דתָנֵי); a. e. —2) to tell, relate; to teach. Targ. Ps. L, 6. Ib. XLIX, 14 (Ms. Pa.). Ib. CXLVII, 19. Targ. Y. Deut. V, 5 למִתְנְיָא (ed. Vien. למִתַּנְיָא Ithpe.); a. fr.—Esp. (denom. of מתניתא) to teach or study Mishnah or Boraitha; in gen. to report a tradition, teach, study. Erub. 36ᵇ ליתא למתניתן מדתָנֵי איו דת׳ איו וכ׳ our Mishnah is no authority, as it is contradicted by what Ayo teaches, for Ayo taught &c. Yoma 27ᵇ והא אנן לא תְּנָן הכי but we have not so learned in the Mishnah! Ib. הך … קתני הך … לא קתני the Mishnah speaks of that which, if neglected, can be remedied; that which cannot be remedied it does not mention. Sabb. 2ᵃ תנן התם וכ׳ there (in the Mishnah, Shebu. I, 1) we read &c. Ib.ᵇ מאי שנא הכא דת׳ … ומ\"ש התם דת׳ וכ׳ why does the Mishnah here read …, and there &c.? Ber. 8ᵇ תְּנִינָא וכ׳ we are taught in the Mishnah &c. Ib. 2ᵃ דקת׳ מאימתי, v. קָאֵי. Ib. כדתַנְיָא as it is stated (in the Boraitha). Yoma 26ᵃ לכדתניא (the word peder is needed) to intimate the law taught in the Boraitha. Ib. והתניא וכ׳ but has it not been taught &c.?; ib. 28ᵃ, a. fr.—Ber. 28ᵃ, a. fr. והתניא and so it has been taught.—Y. Ḥall. II, 58ᶜ ר׳ יונה ת׳ דר\"ש וכ׳ R. Jonah taught (and adopted) the opinion of R. S. b. J.—Y. Kidd. I, 58ᶜ bot. תמן תנינן there (in a Mishnah) we read &c. Meg. 24ᵇ לימא תנינן להא דתָנוּ רבנן וכ׳ shall we say that we are here taught that which the Rabbis have taught &c. (i.e. is this a confirmation of what &c.)?—Ber. 13ᵃ, a. fr. תָּנוּ רבנן (abbrev. ת\"ר) the Rabbis have taught (introducing a discussion); a. v. fr.—[In Talm. Babli תנן refers to Mishnah, תניא to Boraitha.]
Pa. - תַּנֵּי 1) to change. Targ. Job XIV, 20. —2) to tell, relate; to teach. Targ. Y. Gen. XXII, 20. Ib. XXXII, 6. Targ. Ps. XXX, 10 הַיְתַנּוּן ed. Lag. (Ms. אפשר דיתנון; ed. Wil. החויתון; oth. ed. החויתינון, corr. acc.). Targ. II Chr. IX, 2; a. fr.—Ber. 49ᵃ ברכת … וחַנּוּיֵי קא מְתַנִּינָא Ms. M. (or מַתְנִינָא Af.; ed. מְתַנִּינָן or מַתְנִינָן) I have not learned the benediction over food, and shall I teach (Mishnah)?
Af. - אַתְנֵי 1) to stipulate, agree, make a condition. Targ. Y. Ex. IV, 24.—Keth. 3ᵃ כיון דאיבעי ליה לאַתְנוּיֵי ולא א׳ וכ׳ because he ought to have made it a condition (not to count so common an obstacle as the absence of a ferry), and he did not make it, he has to take the consequences. Shebu. 11ᵇ וכי קיימי ב\"ד ומַתְנוּ משום עורה Ms. M. (ed. וקיימי ב\"ד ומתנו אדעתא דעורה) did the court establish a general law (that dead sacrificial animals need not be redeemed,) and stipulate that it must be redeemed for the value of its skin?; a. e. —2) to relate, teach. Ber. 8ᵇ איכא דמַתְנֵי להא וכ׳ some one quoted that opinion of R. A. bar Ḥ. with reference to what has been taught, ‘R. S. b. Y. says &c.’ Keth. 17ᵃ sq. וה\"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני וכ׳ this has been said concerning the funeral only of one who was versed in Bible and a student of Mishnah, but as regards one who was a teacher of Mishnah, there is no limit (of attendance at his funeral). Ḥull. 48ᵃ הא … אתון אהא מַתְנִיתוּן לה אנן אדרבא מַתְנִינָן לה you report that action of R. N. … in connection with this, we report it in connection with what Raba said &c.; a. fr.
Ithpa. - אִיתַּנֵּי,
Ithpe. - אִיתְּנֵי, אִיתְ׳ 1) to be repeated. Targ. Gen. XLI, 32. Targ. Y. Deut. XXVII, 26. —2) to be told, reported. Targ. Y. Gen. XXXVIII, 13 (not ואַתְ׳). Targ. Y. II ib. XLIV, 18 (ed. Vien. אֲתַנֵּי, corr. acc.); a. e."], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "635a53c21ce9dd4b68fa9ec0", "index_title": "Ritva on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Ritva on Berakhot 2a:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Ritva on Berakhot 2a:2", "sourceHeRef": "ריטב\"א על ברכות ב׳ א:ב׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1320], "commentaryNum": 3.0002, "collectiveTitle": {"en": "Ritva", "he": "ריטב\"א"}, "heTitle": "ריטב\"א על ברכות", "he": "גמר' תנא היכי קאי וכו'. פי' תנא מהיכי סליק דתנא ביה חובת ק\"ש שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה ותו מאי שנא דקתני בערבין בריש' ליתני שחרין ברישא דשפיר הוה לאתחולי בריש מסכת' במילי דשחרית משום פתח דבריך יאיר. תנא אקר' קאי דכתיב בשכבך ובקומך ומכאן למד דחייב לקרותה בערב ובבקר ומאי דתנא ערבין ברישא סדורא דקרא נקט. ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם. תשובה היא למאי דאמרינן ליתני שחרין ברישא: ", "heVersionTitle": "Berakhah Meshuleshet, Warsaw, 1863.", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703932d64cb1365163d9a46", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:2", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:ב׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0002, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "מאימתי וכו'. התחיל רבינו הקדוש בק\"ש ועיין מ\"ש בפתיחה בשם הרמב\"ם שרצה לשנות במס' זו כל דיני ברכות גם ברכת המצות ואין לך מצוה מתמדת פעמים בכל יום לכן התחיל בק\"ש. ועדיין יש לדקדק דהי' לו להתחיל בתפלה שהיא ג\"פ בכל יום ועקרה היא הברכות שמנה עשר ברכות ונראה לי כיון דק\"ש היא קודם התפלה לכך הקדימה ואמנם יתכן זה לר' יוחנן דאמר שגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה אבל לריב\"ל לקמן דף ד' ע\"ב דתפלת באמצע תקנום וא\"כ בערבית אדרבה היא קודמת לק\"ש א\"כ הדק\"ל למה לא התחיל רבינו הקדוש בדין תפלה וצריך לומר דכיון דק\"ש היא מדאורייתא ותפלה היא מדרבנן ולכך התחיל במצוה של תורה. ולפי זה קשה לרב יהודה לקמן דף ך\"א ע\"א דק\"ש ג\"כ היא דרבנן למה הקדימה התנא וצ\"ל דרב יהודה כר' יוחנן ס\"ל דגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703932e64cb1365163d9a48", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:9", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:9", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:ט׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0009, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "דקתני מאימתי וכו'. הנה או שהי' יכול לקצר ולהקשות רק תנא היכי קאי ופשיטא שעל מה דתני ומן ק\"ש מקשה או שהי' לו לפרש יותר ולומר היכי קאי דקתני מאימתי קורין את שמע. ועוד יש לדקדק במה דקאמר ותו וכו' דמשמע דשייך לקושיא הראשונה ובאמת היא קושיא בפ\"ע וע\"ק במה דמשני תנא אקרא קאי וכו' וה\"ק זמן ק\"ש דשכיבה אימת האי וה\"ק הוא מיותר ודי באמרו תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וגם מה דמשני ואבע\"א יליף מברייתו של עולם מה הועיל באבע\"א הזה הא ע\"כ צריך הוא לתירוץ הראשון לתרץ קושיא קמייתא תנא היכי קאי. וגם אמרו א\"ה סיפא דקתני וכו' לשון אי הכי אינו מדוקדק. ולתרץ כל זה כראה דגם המקשה הי' ידע דאקרא קאי אלא דקושייתו הי' דהתנא תלי דלא תניא בדלא תניא שזמן ק\"ש עדיין לא שנינו אימת וגם זמן אכילת תרומה עדיין לא שנינו ואף ששנינו במס' נגעים העריב שמשו אוכל בתרומה וכן כתיב בקרא ובא השמש וטהר אכתי דבר זה גופה לא ידעינן אם תחלת ביאת השמש או סוף ביאה וכדמקשה באמת בתר הכי וממאי דהאי ובא השמש וכו' לפי פירוש התוס' בד\"ה דלמא ואמנם בתרומה אין שום מקום לספק רק בין תחלת שקיעה לסוף שקיעה דממ\"נ בא השמש הוא או תחלת שקיעה או סוף שקיעה אבל באמצע הזמן דבין תחלת שקיעה לסוף שקיעה אן שום ספק ובק\"ש אי נימא דקפדינן אזמן שכיבה אין מקום לספק אתחלת שקיעה וכמו\"ש התוס' לקמן ע\"ב בד\"ה א\"ל ר\"י וכו' וא\"כ התנא שנותן זמן א' במשנתינו לק\"ש ולתרומה שמעינן תרוייהו שהזמן הוא צ\"ה דעל זמן אחר אין לכוין לשניהם זמן אחד אבל אם נימא דק\"ש לא תליא בשכיבה ולא דרשינן בשכבך רק כאלו נאמר בקרא ערב ובקר ואז שפיר גם, בק\"ש יש לומר דמתחלת שקיעה מתחיל ערב ואף שבאמת פלג המנחה הוא חלק עשרים משעה קודם תחלת שקיעה עיין במג\"א סימן רס\"א ס\"ק י' מ\"מ היא הנותנת שאם לר\"י מתחיל ערב בפלג המנחה ק\"ו שיש לומר שנקרא ערב מתחלת שקיעה וא\"כ בשניהם יש לטעות בין בק\"ש ובין בתרומה. ואמנם בק\"ש חזינן דקפיד התנא אזמן שכיבה מסיפא דקאמר עד סוף האשמורה הראשונה והא ודאי דקפיד אשכיבה ושפיר יהיב סימנא משעה שהכהנים נכנסים דעכשיו דגלי דקפיד אשכיבה וכייל ק\"ש ותרומה ברגע א' מכלל דהיינו צ\"ה. אך לקמן דף ג' ע\"א קאמר ואבע\"א רישא לאו ר\"א וא\"כ הרישא הוא סתם משנה ולא נקט רק זמן ההתחלה ואכתי לא ידעינן דקפיד אשכיבה וקשיא דתלה דלא תניא בדלא תניא וההכרעה דרישא לאו ר\"א היא מדקאמר מאימתי במ\"ם השימוש משמע ששואל רק על ההתחלת הזמן שאם הי' שואל על כל משך הזמן ההתחלה והסוף הי' לו לומר אימתי קורין את שמע וזה שכיון המקשה בקושייתו תנא היכי קאי דיהיב סימנא לק\"ש בתרומה והיכי קאי הרי אכתי לא שנינו הזמן לא בק\"ש ולא בתרומה ואי קאי אקרא גם בקרא יש לטעות בשניהם כנ\"ל ואין לומר בק\"ש ליכא למיטעי דהרי מסיים עד סוף האשמורה לזה קאמר תבא היכי קאי דקתני מאימתי משמע דאיירי רק בההתחלה ורישא לאו ר\"א וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא דתלי לא תניא בדלא תניא. ותו מ\"ש וכו' רצונו בזה ותו אפילו לא נדקדק שימוש המ\"ם של מאימתי אכתי מוכח דרישא לאו ר\"א דהרי קשה מ\"ש דתני ערבית ברישא וצריך לומר שלא רצה להתחיל בדבר דאית בי' פלוגתא ובשל שחרית אית בי' פלוגתא באותו משנה דת\"ק סבר בין תכלת ללבן ור\"א סובר בין תכלת לכרתי לכן התחיל בשל ערבין ואף דאיכא כמה פלוגתא בברייתא לקמן מ\"מ במשנה סתם הדין בלי מחלוקת וכל זה אם רישא היא בבא בפ\"ע והוא סתם אבל אם דברי ר\"א קאי גם על הרישא א\"כ גם בכאן איכא פלוגתא ואדרבה מדמסיים דברי ר\"א משמע דפליגי רבנן א\"כ נתני דשחרית ברישא א\"ו דרישא הוא בבא בפ\"ע א\"כ לא נזכר ברישא דקפדינן אזמן שכיבה וא\"כ קשה דתלי לא תניא בדלא תניא. ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וא\"כ מתורץ הכל דבקרא נזכר זמן שכיבה וגם התנא קאמר זמן שכיבה ובערבין לאו דוקא אלא זמן ק\"ש דשכיבה שהרי מסיים עד אשמור' וכו' וגם מאימתי לאו דוקא אלא זמן ק\"ש דשכיבה אימת ולכן סיים אמתי בלא שימוש מ\"ם. ואבע\"א השתא דאמרי' מאימתי לאו דוקא ממילא לא קשיא אפילו בלי קרא דבשכבך שהרי מן המשנה גופי' מוכח זמן שכיבה מדמסיים עד אשמורה וכו' דברי ר\"א והא דפתח בערבית לאו משום דלית בי' פלוגתא אלא משום דיליף מברייתו של עולם. אי הכי סיפא דקתני שחר מברך וכו' פירוש בשלמא אי אמרינן שהטעם שהתחיל בשל ערבין הוא משום דלי' בי' פלוגתא א\"כ בברכות דגם בשל שחרית ליכא פלוגתא התחיל בשל שחרית אבל אם הטעם משום דקאי אקרא א\"כ גם בברכות הי' לו להתחיל בשל ערבין:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69621dda9a852753fc612492", "index_title": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Berakhot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Berakhot 1:1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Berakhot 1:1:1", "sourceHeRef": "משנת ארץ ישראל על משנה ברכות א׳:א׳:א׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Berakhot", "he": "משנת ארץ ישראל על משנה ברכות"}, "he": "מסכת ברכות פותחת בדיני קריאת שמע. אין היא מסבירה את חובת קריאת שמע, ואף לא את הרכבה של הקריאה, אלא מתחילה בשאלת העיתוי: מתי קוראים את שמע בערב ומתי בבוקר. הבבלי חש בכך שהמשפט כאילו קטוע: אין שואלים על העיתוי, \"מאימתי\", אלא אם כן יודעים כבר מהי \"קריאת שמע\" וכבר עסקו בה! על כן הבבלי שואל: \"תנא היכא קאי דקתני מאימתי?\" (ב ע\"א), ומציע פרשנות אשר לפיה השאלה שבמשנתנו תהיה מוסבת על קביעה קודמת. ברם אין לבבלי מסורת על צורת הלימוד, ולפנינו מעין שחזור היסטורי. יש לזכור שהמשנה לא נערכה כקובץ שלם עצמאי הכולל את כל ההלכות, אלא נלקטה ממשניות קדומות שונות. אף בנושא משנתנו ייתכן שהיה קובץ מקורי קדום אשר בו משנתנו היא המשך של קביעה קודמת. אך גם אם לא נאמץ הסבר זה, אפשר להסביר בפשטות כי כך היא דרכה של המשנה שלא לדבר על הידוע לכול, אלא לפתוח בנושא משני כלשהו מבלי להציג בצורה מוסדרת את כל ההלכות בנושא. ", "heVersionTitle": "Mishnat Eretz Yisrael, Seder Zeraim, Tel Aviv, 2008-2016", "heLicense": "CC-BY", "heVersionTitleInHebrew": "סדר זרעים, מאת שמואל ספראי וזאב ספראי, תל אביב. תשס\"ח-תשע\"ו", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6962340a9a852753fc61856c", "index_title": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Ketubot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Ketubot 5:4:8", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Ketubot 5:4:8", "sourceHeRef": "משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ה׳:ד׳:ח׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 4.0008, "collectiveTitle": {"en": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Ketubot", "he": "משנת ארץ ישראל על משנה כתובות"}, "he": "פרשה זו מלמדת על אופיים של מקורות תנאיים. הלימוד היה מוכר בספרות התנאים, אבל בעל המשנה שיבץ אותו בעניין אחד ועורך הברייתא בערכין שיבצו לעניין אחר. השיבוץ משנה, כמובן, את המשמעות של הלימוד. מעתה עלינו לחשוש שמשפט המשובץ במשנה או בברייתא לא נוצר בהקשר שהוא משובץ בו אלא מועבר ממקום אחר, ובאותו מקום מקורי עשוי היה להתפרש באופן שונה. במקרה זה דומה שהצלחנו לעמוד על מקורו של המשפט ועל משמעותו המקורית, אבל תמיד יש לקחת בחשבון שלמשפט כזה או אחר הקשר אחר, שאינו ידוע לנו, ושרק בו המשפט מתבאר עד תומו. מצב דומה שבו שובץ במשנה משפט שבמקורו נאמר בהקשר אחר זיהינו בפירושנו גם במקומות אחרים. עם זאת, מספר המקרים שבהם חשד זה עולה מועט, ואין טעם להפוך \"תאונה\" כזאת לקו מאפיין של כל המשנה.", "heVersionTitle": "Mishnat Eretz Yisrael, Seder Nashim, Jerusalem, 2013-2019", "heLicense": "CC-BY", "heVersionTitleInHebrew": "סדר נשים, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי וחנה ספראי, ירושלים. תשע\"ג-תשע\"ט", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69624a64ff2aedb4f7e010cb", "index_title": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Nedarim", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Nedarim 5:6:10", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Nedarim 5:6:10", "sourceHeRef": "משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ה׳:ו׳:י׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 6.001, "collectiveTitle": {"en": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Nedarim", "he": "משנת ארץ ישראל על משנה נדרים"}, "he": "המסקנה השנייה, שגם עליה כבר עמדנו, היא שמשפט במשנה משובץ בה בהקשר אחד, אך נראה שבמקורו הוא נוצר בהקשר אחר. פרשה זו מלמדת על אופיים של מקורות תנאיים. המעשה היה מוכר בספרות התנאים, אבל בעל המשנה שיבץ אותו בעניין אחד והמדרש שיבצו לעניין אחר. השיבוץ משנה כמובן את המשמעות של הלימוד. מעתה עלינו לחשוש שמשפט המשובץ במשנה או בברייתא לא נוצר בהקשר שבו הוא משובץ אלא מועבר ממקום אחר. באותו מקום מקורי עשוי היה להתפרש באופן שונה. במקרה זה דומה שהצלחנו לעמוד על מקורו של המשפט ועל משמעותו המקורית, אבל תמיד יש לקחת בחשבון שלמשפט כזה או אחר הקשר אחר, שאינו ידוע לנו, ושרק בו מתבאר המשפט עד תומו. מצב דומה שבו שובץ במשנה משפט שבמקורו נאמר בהקשר אחר זיהינו בפירושנו גם במקומות אחרים. במקרה זה ייתכן שהצעת הירושלמי אינה משקפת את ההקשר המקורי שבו נאמר המשפט, אך חשוב שהתלמוד עצמו מעלה את האפשרות שהמשפט נאמר במקורו בהקשר אחר.", "heVersionTitle": "Mishnat Eretz Yisrael, Seder Nashim, Jerusalem, 2013-2019", "heLicense": "CC-BY", "heVersionTitleInHebrew": "סדר נשים, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי וחנה ספראי, ירושלים. תשע\"ג-תשע\"ט", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6962b3e0909d710368645aac", "index_title": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Eruvin", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Eruvin 10:15:8", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Eruvin 10:15:8", "sourceHeRef": "משנת ארץ ישראל על משנה עירובין י׳:ט״ו:ח׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 15.0008, "collectiveTitle": {"en": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Eruvin", "he": "משנת ארץ ישראל על משנה עירובין"}, "he": "התלמוד הבבלי מפרש את דברי רבי שמעון בצורה מצומצמת יותר, ומסב את דבריו על משנה ח בפרק ד, שם רבי שמעון מתיר להלך מעט מחוץ לתחום המסומן של תחום שבת. יש מהמפרשים שאפילו הוסיפו למשנה מעין \"חיסורי מחסרא\" כדי להכליל בה את דברי רבי שמעון. פירושו המצמצם של התלמוד מעביר את דברי רבי שמעון ממשנתנו למשנה בפרק ד. התלמוד עושה זאת באמצעות המונח \"תנא היכא קאי?\" (היכן התנא עומד?), כלומר שדברי התנא נאמרו במקום אחר והובאו למשנתנו מסיבות לא ענייניות. מונח זה מופיע לעתים בתלמוד, והוא מבטא רמה גבוהה של קריאה ביקורתית הכוללת הנחה שהעורך שיבץ מימרות שלא בהקשרן הענייני. אפשרות אחרת שהתלמוד מביא היא שדברי רבי שמעון מוסבים על דברי רבי שמעון בן אלעזר בפרקנו על קשירת נימה של כינור במקדש (מי\"ג). הבבלי מביא ברייתא שרבי שמעון תומך בעמדתו של רשב\"א. ברם דומה שלפנינו שיבוש במסירת השמות, שכן העמדה המקלה בעניין קשירת הנימה היא של רשב\"א, ואין לזקוק אותה לדברי רבי שמעון שלנו. אולם במקרה זה אין צורך בביקורתיות זו של הבבלי, והפירוש הספרותי שהצענו עדיף.", "heVersionTitle": "Mishnat Eretz Yisrael, Seder Moed, Jerusalem, 2008-2012", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6962b4d25d34376ffa20de7a", "index_title": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Mikvaot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Mikvaot 9:6:4", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Mikvaot 9:6:4", "sourceHeRef": "משנת ארץ ישראל על משנה מקואות ט׳:ו׳:ד׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 6.0004, "collectiveTitle": {"en": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Mikvaot", "he": "משנת ארץ ישראל על משנה מקואות"}, "he": "אם כן, אותו משפט משמש במשנה ובתוספתא לנושאים שונים, ובכל אחד מהציטוטים נפלו שיבושים קלים. זו דוגמה חשובה לתופעה שדברי תנאים הועתקו ממקומם ושובצו בידי עורכים שונים כל אחד במקומו. תופעה זו נדירה בדברי תנאים, אך מצינו לה מקבילות. עם זאת מספר המקרים שבהם חשד זה עולה מועט, ואין טעם להפוך \"תאונה\" כזאת לקו מאפיין של כל עריכת המשנה.", "heVersionTitle": "Kvutsat Yavne, 2020-2021", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6962b802a4b82ab0b4f1c4aa", "index_title": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sotah", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sotah 6:3:17", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sotah 6:3:17", "sourceHeRef": "משנת ארץ ישראל על משנה סוטה ו׳:ג׳:י״ז", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0017, "collectiveTitle": {"en": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sotah", "he": "משנת ארץ ישראל על משנה סוטה"}, "he": "פרשה זו מלמדת על אופיים של מקורות תנאיים. הלימוד מוכר היה בספרות התנאים, אבל בעל המשנה שיבץ אותו בעניין אחד ואילו המדרש והתוספתא שיבצו אותו בעניין אחר. השיבוץ משנה כמובן את המשמעות של הלימוד. בספרי היו ערים לכך ופירשו את המשפט לפי שיבוצו החדש, ובתוספתא לא היו ערים לכך שהשיבוץ המחודש מחייב גם שינוי משמעות המונחים שבו. מעתה עלינו לחשוש שמשפט המשובץ במשנה או בברייתא לא נוצר בהקשר שבו הוא משובץ אלא מועבר ממקום אחר. באותו מקום מקורי עשוי היה להתפרש באופן שונה. במקרה זה דומה שהצלחנו לעמוד על מקורו של המשפט ועל משמעותו המקורית, אבל תמיד יש לקחת בחשבון שלמשפט כזה או אחר הקשר אחר, שאינו ידוע לנו, ושרק בו מתבאר המשפט עד תומו. מצב דומה שבו שובץ במשנה משפט שבמקורו נאמר בהקשר אחר זיהינו בפירושנו גם במקומות אחרים. דוגמה מובהקת פחות יש במשנה הבאה.", "heVersionTitle": "Herzog-Tevunot, 2022", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6962d474f833042468bfc12d", "index_title": "Mishnat Eretz Yisrael, Preface", "category": "Mishnah", "type": "", "ref": "Mishnat Eretz Yisrael, Preface, How Did Rebbi Edit the Mishnah? 12", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Mishnat Eretz Yisrael, Preface, How Did Rebbi Edit the Mishnah? 12", "sourceHeRef": "משנת ארץ ישראל, מבוא, כיצד ערך רבי את המשנה? י״ב", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 12, "collectiveTitle": {"en": "Mishnat Eretz Yisrael, Preface", "he": "משנת ארץ ישראל, מבוא"}, "heTitle": "כיצד ערך רבי את המשנה?", "he": "פרשה זו מלמדת על אופיים של מקורות תנאיים. ההלכה הייתה מוכרת בספרות התנאים, אבל עורך המשנה הקדומה שיבץ אותה פעם בעניין אחד, ועורך משנה קדומה אחרת שיבצה בעניין אחר, ורבי ליקט את שתי המשניות הקדומות ואת שני השיבוצים (ואולי למשנה יותר מעורך אחד?). השיבוץ משנה כמובן את המשמעות של הלימוד. מעתה עלינו לחשוש שמשפט המשובץ במשנה או בברייתא לא נוצר בהקשר שבו הוא משובץ אלא הועבר ממקום אחר. באותו מקום מקורי עשוי היה להתפרש באופן שונה. במקרה זה דומה שהצלחנו לעמוד על מקורו של המשפט ועל משמעותו המקורית, אבל תמיד יש לקחת בחשבון שלמשפט כזה או אחר הקשר אחר שאינו ידוע לנו, ושרק בו מתבאר המשפט עד תומו. מצב דומה, שבמשנה שובץ משפט שבמקורו נאמר בהקשר אחר, מתגלה גם במשניות אחרות.", "heVersionTitle": "Alon Shevut, 2023", "heLicense": "CC-BY", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "", "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a064bd3c849a3a78b38a0c8", "index_title": "Epistle of Rav Sherira Gaon", "category": "Responsa", "type": "", "ref": "Epistle of Rav Sherira Gaon 2:11", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Epistle of Rav Sherira Gaon 2:11", "sourceHeRef": "אגרת רב שרירא גאון ב׳:י״א", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": true, "compDate": [987], "commentaryNum": 2.0011, "collectiveTitle": {"en": "Epistle of Rav Sherira Gaon", "he": "אגרת רב שרירא גאון"}, "heTitle": "אגרת רב שרירא גאון", "he": "וששאלתם מאי טעמא הקדימו פורים לשקלים אנן הכי מתנינן שקלים ואח\"כ פורים. וסוכה מקמי יום טוב. ובתר הכין ראש השנה. ואפשר למיכתבינהו ר' בחילוף מיהו אית לך למימר דאקדים שבת לעירובין הואיל וחשובה שבת טובא. ובתרה פסחים הואיל ואיתיה ראשון לכל המועדים. ובתריה שקלים שהוא מלפניו והדר מעניינא דעירובין. ובתר שבת והדר לענין שבת. ותנא סדר יומא משום דכשבת דמי ואע\"ג דבסידור שנה איתיה אחר ראש השנה עדי מן ראש השנה דראש השנה כמעביר יום לפני הכיפורים דמי. ובתר יום הכיפורים סוכה דחג גדול איתיה וכפסח דמי. ואחריה יום טוב דכגון דשבת הוא. ובתרה ראש השנה. ובתרה תענית דדמיא קצת ליום טוב דכגון שאסורין בעשיית מלאכה ומיסתברא לעשות' למיכתב תעניות בתר ראש השנה דבראש השנה ותעניות צריכין אנן למיבעי רחמי. וכמה דמפרשינן רגילין רבנן למיתנא ולמיכתבינהו ואי אית דניחא ליה לאקדומי או לאחורי הרשות בידו כדאמרינן לעיל דבתרתי מסכתות אמרינן אין סדר למשנה דלא ידעינן הי כתבה רבי ברישא. ואית מסכתא דאמרינן תנא אמאי קאי כגון שבועות אחר מכות. ובברכות אמרינן תנא היכא קאי דקתני מאימתי:", "heVersionTitle": "Seder HaChachamim. Oxford, 1888", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "And regarding what you asked: \"What is the reason they placed Purim (פורים) before Shekalim (שקלים)?\" We teach Shekalim and then Purim. And Sukkah (סוכה) before Yom Tov (יום טוב). And after that Rosh Hashanah (ראש השנה). And it was possible for Rabbi (ר') to write them in a different order. However, you can say that he preceded Shabbat (שבת) to Eruvin (עירובין) because Shabbat is very important. And after it Pesachim (פסחים), because it is the first of all the festivals. And after it Shekalim, which chronologically precedes it, and then he returns to the matter of Eruvin. And after Shabbat he returns to the matter of Shabbat. And he taught the order of Yoma (יומא) because it is similar to Shabbat, and even though in the order of the year it is after Rosh Hashanah, it is greater than Rosh Hashanah, since Rosh Hashanah is like a passing day before Yom Kippur (יום הכיפורים). And after Yom Kippur is Sukkah, which is a great festival and is like Pesachim. And after it is Yom Tov, which is like Shabbat. And after it is Rosh Hashanah. And after it is Ta'anit (תענית), which is somewhat like Yom Tov, since they are forbidden in doing work, and it makes sense to write Ta'anit after Rosh Hashanah, because on Rosh Hashanah and fast days we need to beg for mercy. And as we explained, the Rabbis were accustomed to teaching and writing them; and if someone wants to advance or delay them, he has permission, as we said above that between two tractates we say \"there is no chronological order to the Mishnah,\" because we do not know which one Rabbi wrote first. And there is a tractate where we say, \"Where does the Tanna (תנא) stand?\" such as Shevuot (שבועות) after Makkot (מכות). And in Berachot (ברכות) we say, \"Where does the Tanna stand that he teaches 'From when'?\"", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "6a0ee693c09fa109c46bd408", "index_title": "Mareh Yechezkel on Torah", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Mareh Yechezkel on Torah, Nasso 15", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Mareh Yechezkel on Torah, Nasso 15", "sourceHeRef": "מראה יחזקאל על התורה, נשא ט״ו", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": false, "compDate": [1800, 1840], "commentaryNum": 15, "collectiveTitle": {"en": "Mareh Yechezkel on Torah", "he": "מראה יחזקאל על התורה"}, "heTitle": "נשא", "he": "חידושי אגדה לחתונה
כה תברכו כו', צריך לבאר ההמשך של פ' סוטה ונזיר לכאן, וגם מ\"ש כה תברכו ולא הזכיר מקודם גוף הדין שצריכין לברך, וכמו שהקשו בריש ברכות תנא היכא קאי כו', ולענ\"ד עפימ\"ש הנה כי כן יבורך גבר (עיין לעיל פ' לך לך), וכ\"כ שורש ויסוד כל הטובות הוא ע\"י נשיאת אשה, כמ\"ש שרוי בלא ברכה, להניח ברכה אל ביתך כו', שרוי בלא חומה דהיינו בלא שמירה, בלא טובה לא טוב היות אדם לבדו, בלא שלום כי שלום אהליך כו', והכל נרמז בפסוקים אלו יברכך כו' היינו ברכה, וישמרך היינו שמירה, יאר כו' כי רצון השי\"ת הוא שורש כל הטובות כמ\"ש כי באור פניך כו' תורת חיים כו', ישא כו' היינו שלום, וכל זה כשכוונתו לשם שמים כמ\"ש בעוללת אפרים שע\"ז אמרו כל הרואה סוטה כו', ולכך סיים כאן כה תברכו קאי על מ\"ש לעיל שצריך לזהר מאשה רעה ועי\"כ יגיע לכל הברכות והטובות יברכך ה' כו'.", "heVersionTitle": "Mareh Yechezkel, Bene Brak, 2000", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "", "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a16afbae8f294731228744c", "index_title": "Ritva on Taanit", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Ritva on Taanit 2a:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Ritva on Taanit 2a:2", "sourceHeRef": "ריטב\"א על תענית ב׳ א:ב׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": false, "compDate": [1280, 1320], "commentaryNum": 3.0002, "collectiveTitle": {"en": "Ritva on Taanit", "he": "ריטב\"א על תענית"}, "heTitle": "ריטב\"א על תענית", "he": "ובש״ס בעי תנא היכא קאי דקתני מאימתי מזכירין ופירושו הנכון דכל כי האי גוונא שאין חיובו מפורש בכתו׳ מעיקרא אית ליה לתנא למתני חיובא והדר תני ומנא דתיובא והיינו דבעי׳ בברכות גבי ק״ש תנא היכא קאי דקתני מאימתי דמעיקרא ה״ל לפרושי חיוב ק״ש דאע״ג דכתיב בשכבך ובקומך ההוא בדברי תורה הוא במשמ׳ שישנן תמיד ומהדרי׳ דאקר׳ קאי שזה מקובל היה וידוע ביניה׳ דכי כתיב בשכבך ובקומך על חיוב ק״ש הכי נמי אתמהי׳ היכא קאי דקתני מאימתי דהא מדרבנן הוא וצריך למתני חיוב הזכרה מעיקרא מה שאין כן בסוכה ולולב ושופר שחיוב׳ מפורש בכתו׳ ולא הוצרך התנא לשנות אלא הלכותיהן ואמרי׳ דהת׳ קאי דתנן מזכירי׳ גבורת גשמי׳ בתחיית המתי׳ והא דתנייה התם משום דמיירי התם בעניני סדור הברכות והתפלות וגם שברכות היא תחל׳ סדר זרעי׳ שענינ׳ תלוי כברכה וגשמי׳ ואקשי׳ ולתניי׳ התם מאי שנא דתנייה והדרי׳ אלא תנא מר״ה סליק דתנן ובחג נידונין על המים ואיידי דתנן ובחג נידונין על המים תנא נמי מאימתי והא ודאי לפום פשטה לא אתיא שפיר האי תירוצא למאי דבעי׳ היכא תני חיובא דהזכר׳ גשמי׳ אבל ודאי דהשתא נמי סביר׳ לן דעיקר חיובא התם בברכות תניא ליה מטעמא דאמרן אלא דקשיא לן דכיון דההיא בסדר זרעי׳ והא בסדר מועד לא הוה נטיר ליה עד הכא דלתני השתא מאימתי אי לאו דהכא בסדר מועד הדר תני רמיזא ובחג נידונין על המים ומניה סליק דרגיל בפומא דרבנן כדקתני הכא מאימתי ואע״ג דבתרי מסכתות קיימ׳ לן אין סדר קים לן שרגילין היו המסכתו׳ לשנות זו אחר זו ולא בערבוביא ופרשי׳ בדוכתי אחריני והיינו דנקיטינן בהאי פירוק׳ בתרא מר״ה סליק ואלו בפירוקא קמא אמר התם קאי ודוק:", "heVersionTitle": "Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729.", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "חידושי הריטב״א, אמסטרדם 1729", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "58961e96d6e4a91d76258c43", "index_title": "Tosafot on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tosafot on Berakhot 2a:7:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:7", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:7"], "sourceRef": "Tosafot on Berakhot 2a:7:1", "sourceHeRef": "תוספות על ברכות ב׳ א:ז׳:א׳", "anchorVerse": 7, "sourceHasEn": true, "compDate": [1150, 1350], "commentaryNum": 7.0001, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot", "he": "תוספות"}, "heTitle": "תוספות על ברכות", "he": "ליתני דשחרית ברישא – כדאשכחן בתמיד דכתיב של בקר תחלה:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "[THE TANNA] SHOULD FIRST TEACH [US OF THE OBLIGATION TO RECITE KERIAS SHEMA] IN THE MORNING. There must be a reason why the Gemara suggests that the Kerias Shema of the morning should be taught first. Tosfos explains: Just as we find with the daily tamid offerings, where the verse lists the morning tamid first. So too, the Mishna should follow the lead of the Torah and discuss the Kerias Shema obligation of the morning first.", "versionTitle": "Tosafot, Translated by Jan Buckler.", "license": "CC-BY", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "59ef2dadd6e4a90d4d5be228", "index_title": "Steinsaltz on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Steinsaltz on Berakhot 2a:7", "anchorRef": "Berakhot 2a:7", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:7"], "sourceRef": "Steinsaltz on Berakhot 2a:7", "sourceHeRef": "ביאור שטיינזלץ על ברכות ב׳ א:ז׳", "anchorVerse": 7, "sourceHasEn": false, "compDate": [1950, 2010], "commentaryNum": 3.0007, "collectiveTitle": {"en": "Steinsaltz", "he": "ביאור שטיינזלץ"}, "heTitle": "ביאור שטיינזלץ על ברכות", "he": "ותו [ועוד] שאלה: מאי שנא דתני [מה שונה, מדוע שינה התנא מן הסדר, בכך שהוא שונה, עוסק] כאן בנושא של קריאת שמע של ערבית ברישא [בתחילה]? לתני [שישנה] את דינה של קריאת שמע של שחרית ברישא [בתחילה]! שהרי רוב המצוות נוהגות ביום, ואף בקרבנות מוקדם קרבן השחר לקרבן הערב (תוהרא\"ש).", "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Hebrew", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5c468c7608d98a02694d9185", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, מַאי 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:7", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:7"], "sourceRef": "Jastrow, מַאי 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, מַאי א׳", "anchorVerse": 7, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "מַאי", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["מַאי (= מא הי) what?; why? Ber. 2ᵃ מ׳ שנא דתני וכ׳ what does the change in putting evening before morning mean?, i.e. why does the redactor of the Mishnah put &c.? Ib. וּמִמַּאי דהאי וכ׳ and whence is it proven that this &c.?—Ib.ᵇ ומ׳ וטהר and what does v’taher mean? Ib. מ׳ ואומר why this v’omer, i.e. why is another citation required? Ib. 3ᵇ, a. fr. מ׳ לאו, v. לַאו. Ib., a. fr. מ׳ טעמא, v. טַעֲמָא. Ḥull. 107ᵇ וכי נוגע … מ׳ הוי and even if one touch the other, what of it? Ib. אמ׳, v. אַמַּאי. Gitt. 56ᵇ אסוותא … מ׳ היא those remedies (mentioned before) which cured R. Z.,—what are they? Pes. 3ᵇ מ׳ האי דקמן what does this (case) before us mean? Snh. 39ᵃ מ׳ האי what does this (sigh) mean?—Pes. 9ᵃ, a. fr. האי מ׳, v. הַאי; a. v. fr.—In Talm. Y. also מַי, מַיי. Y. Ber. VI, 10ᵇ; ib. III, 6ᵇ bot., v. כְּדוּן; a. fr."], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "5e53d49ad6157e3859ae680f", "index_title": "Mei HaShiloach", "category": "Chasidut", "type": "commentary", "ref": "Mei HaShiloach, Mei HaShiloach Anthology, Talmud, Berakhot 2a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:7-8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:7", "Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Mei HaShiloach, Mei HaShiloach Anthology, Talmud, Berakhot 2a:1", "sourceHeRef": "מי השלוח, ליקוטי מי השלוח, ליקוטי הש\"ס, מסכת ברכות ב׳ א:א׳", "anchorVerse": 7, "sourceHasEn": false, "compDate": [1840, 1860], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Mei HaShiloach", "he": "מי השלוח"}, "heTitle": "מסכת ברכות", "he": "מַאי שְׁנָא דְּתָנֵי דְּעַרְבִית בְּרֵישָׁא לִיתְנֵי דְּשַׁחֲרִית בְּרֵישָׁא, תַּנָּא אַקְּרָא קָאֵי דִּכְתִיב \"בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ\" וְכוּ'. וְשָׁמַעְתִּי טַעַם נָכוֹן דִּקְרִיאַת שְׁמַע תָּלוּי בִּשְׁכִיבָה וְקִימָה, וְאִם אֵין שׁוֹכֵב אֵיךְ קָם, עַל כֵּן שְׁכִיבָה קוֹדֶמֶת.
(דובר צדק י\"א. ד\"ה ברכות)", "heVersionTitle": "Vocalized Edition", "heLicense": "", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "66af7fa5db91e056e76b9143", "index_title": "Tosafot HaRosh on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tosafot HaRosh on Berakhot 2a:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:7", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:7"], "sourceRef": "Tosafot HaRosh on Berakhot 2a:3", "sourceHeRef": "תוספות הרא\"ש על ברכות ב׳ א:ג׳", "anchorVerse": 7, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0003, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot HaRosh", "he": "תוספות הרא\"ש"}, "heTitle": "תוספות הרא\"ש על ברכות", "he": "גמרא לתני דשחרית ברישא. שעיקר המצות נוהגות ביום הילכך מצוה דיום חביבא ליה לאקדומה ובקרא נמי הקדים תמיד של שחר לתמיד של בין הערבים והא קמ\"ל דכפרה לא מעכבא להו. וא\"ת מאי קמ\"ל מתניתין היא בנגעים [פי\"ד] ומייתי ליה ביבמות פ' הערל [דף ע\"ד:] טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים, וי\"ל כיון שאינו מאריך כ\"כ בלשונו דרך התנא להשמיענו אגב אורחיה אע\"פ ששנוי במקום אשר וכן בפרק נערה [דף מ\"ח:] לכתובות לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה מאי לעולם לאפוקי ממשנ' ראשונה, (אפי') [אע\"ג] שהיא משנה שלימה בפרק אע\"פ [דף צ\"ו.] ב\"ד של אחריהם אמרו עד שתכנס לחופה וכן בריש (ב\"מ) [יבמות דף ג'.]:", "heVersionTitle": "Warsaw, 1863", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6703932f64cb1365163d9a4a", "index_title": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:25", "anchorRef": "Berakhot 2a:7", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:7"], "sourceRef": "Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot 2a:25", "sourceHeRef": "ציון לנפש חיה על ברכות ב׳ א:כ״ה", "anchorVerse": 7, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 3.0025, "collectiveTitle": {"en": "Tzelach", "he": "צל\"ח"}, "he": "בד\"ה ליתני דשחרית ברישא כדאשכחן בתמיד. ולפ\"מ דמשני דיליף מברייתו של עולם הא דהקדימה התורה בתמיד של שחר ברישא ולא כברייתו של עולם והמהרש\"א לקמן בדברי התוס' בד\"ה אי הכי נדחק בזה. ולענ\"ד במה דקאמר יליף מברייתו של עולם היינו שכך סדר זמנים מעת בריאת העולם שזמן הלילה הוא קודם היום והיום שייך ללילה שלפניו ולכן התחיל התנא ג\"כ ק\"ש של ערבית קודם של שחרית לפי שהיא חלה תחלה והנה בשעת בריאת העולם ההתחלה הי' בלילה ממש בתחלתה של הלילה ולכן הלילה קודמת ליום אבל ביום עצמו תמיד הבוקר קודם לבין הערבים וכן הי' בשעת בריאת העולם שקודם לזה לא הי' זמן כלל והתחלת הזמן בשעת הבריאה היתה תחלה הלילה כלה ואח\"כ הי' בוקר של יום ראשון ואח\"כ אחר חצות היום הי' בה\"ע ולכן במצות ק\"ש שזה זמנו בלילה ממש לתנא דידן וזה זמנו ביום יליף התנא מברייתו של עולם והקדים של ערבית וכן בשני תמידין ששניהם זמנם ביום אלא שזה בבוקר וזה בין הערבים יליף אורייתא מברייתו של עולם והקדים של בוקר לשל בין הערבים. ועוד דתמיד הוא קדשים ובקדשים באמת הוא היפך מברייתו של עולם דבקדשים הלילה הולך אחר היום כמבואר בסוף פרק אותו ואת בנו:", "heVersionTitle": "Prague, 1791", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69a7f488b116a0cfe0489416", "index_title": "Petach Einayim on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Petach Einayim on Berakhot 2a:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:7", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:7"], "sourceRef": "Petach Einayim on Berakhot 2a:3", "sourceHeRef": "פתח עינים על ברכות ב׳ א:ג׳", "anchorVerse": 7, "sourceHasEn": false, "compDate": [1750, 1790], "commentaryNum": 3.0003, "collectiveTitle": {"en": "Petach Einayim", "he": "פתח עינים"}, "heTitle": "פתח עינים על ברכות", "he": "תוס' ד\"ה לתני דשחרית ברישא כדאשכחן בתמיד וכו'. יש להרגיש דאיך ס\"ד דמקשן לדמויי ק\"ש לתמיד הרי שני תמידין זמנם ביום משא\"כ ק\"ש ויש ליישב. ולולי דבריהם היה אפ' לומר דהמקשן אמתני' דלקמן דתני שחרית ברישא סמיך להקשו' דטפי הו\"ל למתני הכא דשחרית ברישא משום פתח דבריך יאיר:", "heVersionTitle": "Petach Einayim, Jerusalem 1959", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "58961e89d6e4a91d762570f6", "index_title": "Rashi on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashi on Berakhot 2a:8:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Rashi on Berakhot 2a:8:1", "sourceHeRef": "רש\"י על ברכות ב׳ א:ח׳:א׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": true, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 8.0001, "collectiveTitle": {"en": "Rashi", "he": "רש\"י"}, "heTitle": "רש\"י על ברכות", "he": "אקרא קאי – ושם למד חובת הקריאה:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "On the text it is based - And there you can learn the obligation of reading (Shema) ", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "59ef2dadd6e4a90d4d5be22a", "index_title": "Steinsaltz on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Steinsaltz on Berakhot 2a:8", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Steinsaltz on Berakhot 2a:8", "sourceHeRef": "ביאור שטיינזלץ על ברכות ב׳ א:ח׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": false, "compDate": [1950, 2010], "commentaryNum": 3.0008, "collectiveTitle": {"en": "Steinsaltz", "he": "ביאור שטיינזלץ"}, "heTitle": "ביאור שטיינזלץ על ברכות", "he": "על שתי השאלות הללו באה תשובה אחת: התנא אקרא קאי, דכתיב [על הכתוב עומד, נסמך, שכך נאמר]: \"ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך\" (דברים ו, ז), שבאמצעות סגנון זה, מלמדנו התנא כי ההלכות שבתורה שבעל פה הריהן נסמכות על האמור בתורה שבכתב. ומתוך שנסמכו דברי המשנה על כתוב זה, הכי קתני [כך שנינו], שכך יש לשנות במשנה: זמן קריאת שמע של שכיבה שנצטווינו עליה בתורה אימת [מתי] הוא? — משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. ומובן, כי בשל ההסתמכות על המקרא, גם המשנה מתחילה לבאר קודם מהו \"בשכבך\".", "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Hebrew", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5c17ba1eb071e100bf4f16a2", "index_title": "Tosafot on Berakhot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Tosafot on Berakhot 21a:8:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Tosafot on Berakhot 21a:8:1", "sourceHeRef": "תוספות על ברכות כ״א א:ח׳:א׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": false, "compDate": [1150, 1350], "commentaryNum": 8.0001, "collectiveTitle": {"en": "Tosafot on Berakhot", "he": "תוספות על ברכות"}, "heTitle": "תוספות על ברכות", "he": "ההוא בדברי תורה כתיב - והא דאמרינן לעיל בפרק קמא (ברכות דף ב.) בערב משום דכתיב ובשכבך אסמכתא בעלמא הוא:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": [], "versionTitle": "Tosafot, Translated by Jan Buckler.", "license": "CC-BY", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5c467bc408d98a02694ccca8", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, דְּ־ 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Jastrow, דְּ־ 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, דְּ־ א׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "דְּ־", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["דְּ־, (דִּי) a prefix, corresp. to h. שֶׁ־, of, who, which, that (quod). Targ. Gen. XXXI, 42. Ib. IX, 5; a. v. fr.—Ber. 2ᵃ זמן ק\"ש דשכיבה the time of reading the Sh’ma of bed-time (Deut. VI, 7). Ib. ליתני דערבית וכ׳ let him first state that of (the law concerning) the evening prayer. Ib. הא קמ\"ל דכפרה וכ׳ we are given to understand (by implication) that &c. Ib. ממאי דהאי וכ׳ whence is it proved that this uba &c.? Ib.ᵇ ואינהו דמחשכי וכ׳ and it was they who (as an exception) worked late and early; a. v. fr.—[This prefix is used for the formation of what may be named Difel nouns, as דְּבֵיתָא, דִּכְמָא &c., a. Dispeel nouns as דִּיסְקַרְתָּא &c.]"], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "5c46a9fc08d98a02694eb001", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, קְרָא II 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Jastrow, קְרָא II 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, קְרָא II א׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "קְרָא II", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["קְרָא II, קְרָאָה m. (preced.) = h. מִקְרָא, Biblical verse. Targ. Esth. VI, 1.—Ber. 2ᵃ אק׳ קאי, v. קָאֵי. Ib. 27ᵃ אמר ק׳ וכ׳ the text reads babboḳer &c. Ib. 29ᵇ מאי קראה where is the Biblical passage to prove it? Snh. 45ᵇ; 71ᵃ, a. e. בעינן ק׳ וכ׳, v. כְּתַב I. Ker. 11ᵇ bot. ק׳ בעי do we need a Bible verse for it?; a. v. fr.—Ber. 30ᵇ פוק קרא קְרָאָיךְ לברא go out, read thy verse in the street, i.e. thy authority is not recognized at college; Keth. 56ᵃ; Yeb. 40ᵃ קַרְיָיךְ, v. קַרְיָיא.—Pl. קְרָאֵי. M. Kat. 3ᵇ והני … ק׳ נינהו are these traditional rulings? are they not intimated in the Biblical text? Pes. 4ᵇ תרי ק׳ כתיבי there are two verses (seemingly contradictory); a. v. fr."], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "5c46b28708d98a02694efed8", "index_title": "Jastrow", "category": "Reference", "type": "reference", "ref": "Jastrow, שְׁמַע I 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Jastrow, שְׁמַע I 1", "sourceHeRef": "מילון יסטרוב, שְׁמַע I א׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": true, "compDate": [1883, 1903], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Jastrow", "he": "מילון יסטרוב"}, "heTitle": "שְׁמַע I", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": ["שְׁמַע I ch. same. Targ. Gen. XXVII, 5. Targ. Ex. XVIII, 1. Targ. Job IV, 16; a. v. fr.—Part. pass. שְׁמִיעַ; f. שְׁמִיעָא. Targ. Ps. XXIX, 3, sq. Targ. II Chr. VII, 12; a. fr.—Y. Ter. X, 47ᵇ bot. אנא מה דשַׁמְעִית ואינון מה דשַׁמְעוּן I report what I have heard, and they, what they have heard. Sabb. 46ᵇ הא שַׁמְעִינָן ליה לר\"ש וכ׳ have we not heard what R. S. says &c.? Y. Sot. VII, beg. 21ᵇ, v. אֲלִנִיסְטִי; a. v. fr.—שמיע ל־ he has heard, he knows of. Erub. 9ᵇ ור\"י מי לא ש׳ ליה הא but has R. J. not heard that (does he not know that Boraitha of R. Ḥiya)? ש׳ ליה ולא סבר (v. Rabb. D. S. a. l.) he knows of it, but does not accept it. Ib. 10ᵃ, a. fr. לא ש׳ לי הא שמעתתא this tradition is not known to me. Pes. 34ᵃ מידי ש׳ לך בהא do you know anything about this (hălakhah)?; a. v. fr.—Esp. שמע מ־ to understand from, to infer, prove. Ab. Zar. 72ᵇ, a. fr. ש׳ מינה וכ׳ (abbrev. ש\"מ) deduce from this that &c. Ib. שַׁמְעַת מינה וכ׳ wilt thou conclude from this that &c.? Ib., a. fr. אלא מהא ליכא למִשְׁמַע מינה but (the conclusion is,) you can derive nothing from this.—Ib., a. fr. תא שמע (abbrev. ת\"ש; v. אֲתָא) come and learn, i.e. derive it from the following. Sabb. 13ᵇ ת\"ש … ש\"מ ואלו תנן ש\"מ I will prove it (from this Tosefta): ‘you must not …, and those are some of the halakhoth &c.’, which proves that the right version is ‘and those’: it stands proved. Y. M. Kat. III, 83ᵃ top נִישְׁמְעִינָהּ מן הדא let us prove it from this; a. v. fr.
Pa. - שַׁמַּע 1) to make music; to sing, v. Af. שַׁמְּעָא) to minister to, be an attendant of. Ber. 41ᵇ מאן … ונְשַׁמְּעִינָךְ would that we had iron feet, that we could always wait on thee! Meg. 28ᵇ ניחא לי דאֲשַׁמְּעֵיה למר (Ms. M. דאשתמש ליה למר, v. Rabb. D. S. a. l.) it gives me pleasure to be your servant; a. e.
Af. - אַשְׁמַע 1) to cause to hear, cause to be heard, announce, proclaim. Targ. Deut. IV, 36. Targ. Is. LII, 7. Targ. Ps. XXVI, 7; a. fr.—Esp. (interch. with Pa.) to make music, play; to be a musician. Targ. I Sam. XXIX, 5 (Ms. Pa.). Targ. I Chr. XV, 16. Ib. XVI, 42 מַשְׁמְעַיָּא ed. Lag. (ed. Rahmer משמעייאה, Var. מַשְׁמְעַיָּה; h. text מַשְׁמִיעִים) musicians. Targ. Ps. CL, 5 דמְשַׁמְּעִין לבדוחא Ms. (ed. Lag. דמשמעין בלחודיהון; ed. Wil. a. oth. דשמעין בלחודיהון, corr. acc.). Ib. דמַשְׁ׳ ביבבא (Ms. Pa.). —2) to give to understand; to teach, prove. Ber. 2ᵃ מילתא … קא מַשְׁמַע לן וכ׳ (the Tannai in using such an expression) wants to teach us something by the way: when do the priests eat &c.; והא קמשמע לן וכ׳ (abbrev. קמ\"ל) and it is this he teaches us, that the sacrifice of atonement is not indispensable &c. Ib. 4ᵇ לאפוקי … קמ\"ל דחובה in opposition to the opinion that the evening prayer is optional, he gives us to understand that it is obligatory. Sabb. 19ᵃ מהו דתימא … קמ\"ל you may have thought (that the cases are different, because) this devolves upon him, and the other does not, therefore he teaches us (that they are the same). Ib. 108ᵃ מאי קמ\"ל what does he teach us (is it not a matter of course)? Ber. 21ᵃ sq. דאי אַשְׁמְעִינָן וכ׳, v. צְרִיךְ; a. v. fr.—Part. pass. מַשְׁמֵע a) understood. Yeb. 102ᵇ מ׳ הכי ומ׳ הכי it may be understood thus (it may mean, ‘to take off’), and may be understood thus (it may mean, ‘to strengthen’); a. fr.—2) inferred, proved; evidence. Sabb. 84ᵇ מאי מ׳ how is this proved (from the verse quoted)? Erub. 65ᵃ מאי מ׳ וכ׳ what evidence is there &c.?, v. פּוּק. Ib. מַשְׁמְעֵי, v. infra; a. fr.—V. מַשְׁמָע.
Ithpa. - אִשְׁתַּמַּע,
Ithpe. - אִשְׁתְּמַע 1) to be heard, let one’s self be heard. Targ. Gen. XLV, 16. Targ. Job XXXVII, 4 Ms. (ed. ישמע). Targ. Ps. LXXVII, 19; a. fr.—Snh. 95ᵇ (prov.) אגב אורחך … א׳ on thy road let thy enemy hear from thee, i.e. take revenge when occasion offers. R. Hash. 27ᵃ תרתי … לא מִשְׁתַּמְּעֵי … משתמעי two different sounds produced simultaneously by the same person are not distinctly perceived, but if produced by two persons, they are. Erub. l. c. מכדי קראי מִשְׁתַּמְּעֵי בין למר וכ׳ Ms. M. (ed. משמעי, v. Rabb. D. S. a. l. note) since verses may be quoted in favor of the one as well as of the other, what is the practical difference between them?; a. fr. —2) to make one’s self subservient, obey; to surrender to the enemy, desert. Targ. II Kings XXV, 11 (h. text נפלו). Ib. VII, 4. Targ. Ps. XVIII, 45; II Sam. XXII, 45; a. fr."], "versionTitle": "London, Luzac, 1903", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "תרס״ג"}, {"_id": "60ec1e42e735e0a5900c6a35", "index_title": "Hon Ashir on Mishnah Berakhot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Hon Ashir on Mishnah Berakhot 1:1:6", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Hon Ashir on Mishnah Berakhot 1:1:6", "sourceHeRef": "הון עשיר על משנה ברכות א׳:א׳:ו׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": false, "compDate": [1710, 1740], "commentaryNum": 1.0006, "collectiveTitle": {"en": "Hon Ashir on Mishnah Berakhot", "he": "הון עשיר על משנה ברכות"}, "heTitle": "הון עשיר על משנה ברכות", "he": "מאמתי. תנא אקרא קאי (ברכות ב.), ליחד ולקשר התורה שבע\"פ עמו, לרמוז דא\"א לה לעמוד רחוקה ממנו, כי הוא נותן טעם לכל דבריה. והכי איתא בזהר פ' ואתחנן דף רס\"ח ע\"א ז\"ל דהכי אמר אבא, תורה שבכתב לא אשתמודעא אלא בגין תורה שבעל פה, ע\"כ. וסימניך תיבת מאימתי שבראשה, שצרופו את\"י מים, כלומר שהתורה שבעל פה, שהיא אש כמשאז\"ל (עי' תענית ז.), מבקשת אתה התורה שבכתב שהיא המים כמשאז\"ל (שם): ", "heVersionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "59394892d6e4a97c17bf9cd5", "index_title": "Dover Tzedek", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Dover Tzedek, Kuntres Ner HaMitzvot 1:6", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Dover Tzedek, Kuntres Ner HaMitzvot 1:6", "sourceHeRef": "דובר צדק, קונטרס נר המצות א׳:ו׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": false, "compDate": [1845, 1895], "commentaryNum": 1.0006, "collectiveTitle": {"en": "Dover Tzedek", "he": "דובר צדק"}, "heTitle": "קונטרס נר המצות", "he": " וזהו דבכל התורה כולה בחולין הלילה קודמת רק בקדשים כשבא אל הקודש במקום קדושה ובהירות אז יום קודם כנ\"ל. [ויש לעיין בזה דבתלמוד תורה הלילה אחר היום עיין בתלמידי רבינו יונה פרק קמא דברכות (דף ח' ע\"א) יעויין שם בטעמו ולפי מה שכתב נכון] ובזה יתיישב דבקריאת שמע הקדים של ערבית מה שאין כן בברכת קריאת שמע ע' ברכות (ב' א') וכן בתפלה עיין בריש פרק תפילת השחר [ולא פריך בריש ברכות מזה כלל] רק קריאת שמע היא שורש סור מרע דקבלת עול הוא במדרגת עבד דהיינו יראה כמו שכתוב ואם אדונים אני איה מוראי. ויראה היא מקור לסור מרע כמו שאמרו רז\"ל (ירושלמי ברכות פ\"ט) והמרב\"ם בפירוש המשניות (אבות פ\"א מ\"ג). וברכת קריאת שמע שהם נגד שבע ביום הללתיך כמו שכתוב בירושלמי הובא בתוס' (ברכות ב'.) וכן תפלה היא בנוכח וכן כל הברכות מתחילין לנוכח שהוא הכרת האנכי נוכח עיניו כנזכר לעיל כמה פעמים [ועיין ברש\"י ברכות כ\"ה א'] וזהו שורש לעשה טוב וכך היום קודם כנ\"ל. ולפיכך בספר תילים דקאי אמצהות מעשיות ולכל אדם כמו שכתוב נצור לשונך מרע וגו' רק העדר הרע לכן הקדים סור מרע. מה שאין כן בשעת מעמד הר סיני נעקר מהם יצר הרע ושמענו ב' אלה מפי הגבורה הכוללת כל תרי\"ג מצות בכח כפי רמיזתן שהם תרי\"ג עטין להגיע על ידם להכרת אנכי ולא יהיה. הכרה חזקה וברורה בלב בקנין גמור לפיכך אנכי קודם כנ\"ל:", "heVersionTitle": "R' Zadok -- Dover Tzedek", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695ee826bd7cc9318a1fc6a5", "index_title": "Deuteronomy", "category": "Tanakh", "type": "", "ref": "Deuteronomy 6:7", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Deuteronomy 6:7", "sourceHeRef": "דברים ו׳:ז׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": true, "compDate": [-1400, -400], "commentaryNum": 6.0007, "collectiveTitle": {"en": "Deuteronomy", "he": "דברים"}, "heTitle": "דברים", "he": "וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃", "heVersionTitle": "Miqra according to the Masorah", "heLicense": "CC-BY-SA", "heVersionTitleInHebrew": "מקרא על פי המסורה", "text": "Impress them upon your children. Recite them when you stay at home and when you are away, when you lie down and when you get up. ", "versionTitle": "THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "695fa3071bb70b039aa05ea0", "index_title": "Et HaOchel", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Et HaOchel 5:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Et HaOchel 5:1", "sourceHeRef": "עת האוכל ה׳:א׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": false, "compDate": [1845, 1895], "commentaryNum": 5.0001, "collectiveTitle": {"en": "Et HaOchel", "he": "עת האוכל"}, "heTitle": "עת האוכל", "he": "העצה השני' המתינות. כי יסוד תוקף התאוה המהירות שרוצה לבלוע ולהשלים תאותו חיש וכמ\"ש בביצה נטיעה מקטע רגליהן דקצביא ודבועלי נדות שהם ב' תאות הראשיות הנז' הבאים ממהירות. ואז\"ל בחולין (פ\"ד ח') שתורה למדה ד\"א שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה ול' חכמים ריש ברכות (ב' א' ב') בכל אכילת דשם נכנס ונכנסין לומר שצריך כניסה והכנה לאכילה ואפילו באכילת עני א' שם לשון נכנס (וע\"ש בתוד\"ה משעה ויעוין מה שכתבתי בחי' לשם). וגם באכילת תרומה ושל שבת שהם אכילת מצוה נא' גם כן נכנסין שצריכין הכנה. ולא אכילת עראי כאכילת זולל וסובא שחוטף ואוכל. ומ\"ש בעירובין (נ\"ד.) חטוף ואכול כו' נראה כי יש חילוקים בבנ\"א שמי שכבר אדוק ודבוק במחשבותיו בד\"ת אז יהיה חוטף ואוכל דוגמת בי הילולי שהמכוון ענין אחר שעסוק בשמחתו רק בין כך חוטף ואוכל מאחר שאין מקום מיחוש וחשד כלל לתאות לבבו ובטוח בהם שדבוקים רק בד\"ת ועבודה:", "heVersionTitle": "R' Zadok -- Et HaOchel", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "ר' צדוק - עת האוכל", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69611c07b55513e6d216a889", "index_title": "Rabbeinu Yonah on Berakhot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Rabbeinu Yonah on Berakhot 1a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Rabbeinu Yonah on Berakhot 1a:1", "sourceHeRef": "רבינו יונה על ברכות א׳ א:א׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": false, "compDate": [1220, 1300], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Rabbeinu Yonah on Berakhot", "he": "רבינו יונה על ברכות"}, "heTitle": "רבינו יונה על ברכות", "he": "מאימתי קורין את שמע בערבין וכו'. מאי דנקט ערבין ברישא (גמרא דף ב.) סידורא דקרא נקט דכתיב ובשכבך ובקומך ומשום הכי בעי מאימתי זמן שכיבה דמשם ואילך מחייבין למיקרי ק\"ש ומפרש משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן שזהו יציאת הכוכבים דכתיב גבי תרומה ובא השמש וטהר והיינו ביאת אורו לגמרי דהכי דרשינן בגמרא (שם ע\"ב) מאי וטהר טהר יומא ושלשה דינים יש בענין הקדשים דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים פירוש מעשר שני הוא קדשים קלים והיו אוכלים אותם הבעלים בירושלים ואם נטמא הבעל כגון שנגע בנבילה או בשרץ צריך טבילה ומיד הוא טהור ואוכל ממנו בלא הערב שמש אבל אם הוא כהן ונטמא צריך טבילה והערב שמש לאכול תרומה ואם נטמא טומאה יותר חמורה כגון זב או זבה וכיוצא בהן שצריכין כפרה אין הטבילה והערב שמש מועיל לאכול קדשים דחמירי עד שיביא כפרתו הרי שזמן אכילת התרומה הוא מביאת אור השמש ואילך ולענין ק\"ש ג\"כ מאותה שעה ואילך קורין אותה:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6962bfd75c6c29ff04af8f11", "index_title": "Meshiv Tzedek", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Meshiv Tzedek, Talks for Bar Mitzvah 3:8", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Meshiv Tzedek, Talks for Bar Mitzvah 3:8", "sourceHeRef": "משיב צדק, דרושים לבר מצוה ג׳:ח׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": false, "compDate": [1831, 1881], "commentaryNum": 3.0008, "collectiveTitle": {"en": "Meshiv Tzedek", "he": "משיב צדק"}, "heTitle": "דרושים לבר מצוה", "he": "ולענ\"ד נראה להוכיח כשיטת רש\"י דהנה בריש ברכות [דף ב'] איתא מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד האשמורה הראשונה וקאמר עלה הגמרא תנא אהיכא קאי דקתני מאימתי ותו מ\"ש דקתני ערבית ברישא ליתני שחרית ברישא ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וה\"ק זמן ק\"ש דשכיבה אימת ואבע\"א יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד א\"ה סיפא דקתני בשחר מברך שתים לפני' ואחת לאחרי' ובערב כו' ליתני דערבית ברישא כו' ע\"כ, ונתקשו כל המחברים בכונת גמ' זו חדא מה שהקשה הפנ\"י דכי המקשה לא ידע מקרא בשכבך ובקומך שצריך לקרות ק\"ש בשעת שכיבה ובשעת קימה ולמה זה ששאל תנא אהיכא קאי דקתני מאימתי, עוד דקדק הצל\"ח מה שהסמיך זו הקושיא הנ\"ל לראשונה משמע שהוא שייך לו ובאמת הוא קושיא בפני עצמה, עוד עמדו כל המחברים להאבע\"א דיליף מברייתו של עולם עדיין קשה קושיא ראשונה תנא אהיכא קאי דקתני מאמתי, תו דקדקו התוס' בד\"ה א\"ה בלישנא דא\"ה משמע דלפי תירוץ ראשון ניחא רק אי הכי קשה ובמאי מעיקרא הוה ניחא לי':", "heVersionTitle": "Piotrkow, 1921", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69fa39f93b1f665991b99846", "index_title": "Shenei Luchot HaBerit", "category": "Musar", "type": "", "ref": "Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Chullin, Derekh Chayim 1:12", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Chullin, Derekh Chayim 1:12", "sourceHeRef": "שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת חולין, דרך חיים א׳:י״ב", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": false, "compDate": [1611, 1631], "commentaryNum": 1.0012, "collectiveTitle": {"en": "Shenei Luchot HaBerit", "he": "שני לוחות הברית"}, "heTitle": "דרך חיים", "he": "ועתה ארשום היקף כל יום ויום מכל ימי חייו את המעשה אשר יעשה, וישמע חכם ויוסיף לקח, כי אין ערך למדות ומעשים טובים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואתחיל מסדר הלילה, ואח\"כ סדר היום, וכן התחיל התנא (ברכות ב, א) מאימתי קורין את שמע בערבית כו', ואמר הגמרא (שם) דהתנא עושה כן בשביל ב' דברים, א' סדר דהקרא (דברים ו, ז) בשכבך ובקומך. הב' תנא יליף מברייתא של עולם, (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בוקר:", "heVersionTitle": "Shenei Luchot HaBrit, based on Amsterdam, 1698 ed. Part II", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "שני לוחות הברית, אמשטרדם תנ\"ח -- ח\"ב", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69fa553e5dfabc22df8829cd", "index_title": "Penei Yehoshua on Berakhot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Penei Yehoshua on Berakhot 21a:4", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Penei Yehoshua on Berakhot 21a:4", "sourceHeRef": "פני יהושע על ברכות כ״א א:ד׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": false, "compDate": [1702, 1752], "commentaryNum": 41.0004, "collectiveTitle": {"en": "Penei Yehoshua on Berakhot", "he": "פני יהושע על ברכות"}, "heTitle": "פני יהושע על ברכות", "he": "בפרש\"י בד\"ה ק\"ש ובהמ\"ז דאורייתא כו' ואית דגרסי הכא בל' קושיא ק\"ש דרבנן היא כו' למאן דגרס הכי מפרשינן לקמן בשכבך ובקומך בד\"ת כתיב עכ\"ל. ולמאן דגרס הכי ודאי דגרסינן נמי אלא ק\"ש אית בה מלכות שמים כמ\"ש התוס'. מיהו לכאורה משמע מפרש\"י דלמאן דלא גריס הכי אלא דק\"ש דאורייתא תו לא גרסינן בתר הכי כל הך מימרא דאמר רב יהודא בסמוך ספק קרא ק\"ש כו' מ\"ט ק\"ש דרבנן ולא גרסינן נמי הך תיובתא דרב יוסף מבשכבך ובקומך ולא תירוצא דאביי דמשני התם בד\"ת כתיב ומלבד שנראה דוחק גדול לפרש כן דלא גרסינן כל הני שקלא וטריא דאיירי בה כל הנך אמוראי אלא דמלשון רש\"י נמי לא משמע כן שכתב הכי מפרשינן לקמן ולא כתב הכי גרסינן לקמן. אמנם לע\"ד נראה דודאי דגרסינן נמי לקמן כל האי שקלא וטריא דאמר רב יהודא א\"ש וס\"ל דק\"ש דרבנן מיהו משמיה דנפשיה לגירסת הספרים שלפנינו או אמר ר\"י אמר שמואל כגירסת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל אלא דעיקר כוונת רש\"י בחילופי הגרסאות כאן היינו בלשון המקשן והתרצן לחוד דמאן דגריס דק\"ש דרבנן משמע דסתמא דתלמודא הכי ס\"ל א\"כ לפ\"ז הוה קשיא טובא כמה סתמי דתלמודא דלעיל בפ\"ק ובפ' הי\"ק דמשמע מינייהו דק\"ש מדאורייתא ולפ\"ז צ\"ל דהוי אסמכתא בעלמא כמ\"ש התוס' כאן ובר\"פ אלו נאמרין האריכו יותר והניחו שם בקושיא ע\"ש ומשום דלא ניחא ליה לרש\"י לפרש כן מש\"ה כתב דלמאן דגריס הכי מפרשינן לקמן בשכבך ובקומך בד\"ת כתיב. ואפשר דכוונתו בזה היינו כמ\"ש רבינו יונה ז\"ל דמ\"ד ק\"ש דרבנן היינו משום דמשמע ליה דהא דאמר קרא בשכבך ובקומך לאו דצריך לקרות דוקא פרשה זו שחרית וערבית אלא אפילו אם קרא פרשה אחרת בשחרית ובערבית נמי סגי אלא שחכמים תקנו לקרות דוקא פרשיות הללו משום דאית בהם נמי מלכות שמים ולפ\"ז שפיר מצינן למימר דכל הני דרשות ושקלא וטריא דפ\"ק ודפ' היה קורא לאו אסמכתות נינהו אלא דרשות גמורות. ובכל ענין דצריך לקרות מן התורה או בפרשות ק\"ש ממש או בפרשה אחרת ס\"ל לב\"ש דבערב יטה ויקרא ובבוקר יעמדו ולב\"ה קורא כדרכו וה\"ה בפלוגתא דרבי יהודא ורבי יוסי בפרק הי\"ק לענין שמע השמע לאזנך ולענין לא דקדק באותיותיה כולהו מצו איירי בין בפרשת ק\"ש ובין בפרשה אחרת שאדם קורא בשעת שכיבה וקימה כנ\"ל בכוונת רש\"י. ובלי ספק שלזה נתכוון רבינו יונה ז\"ל בפירושו כדי ליישב כל קושיות התוספות בר\"פ אלו נאמרין כנ\"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:", "heVersionTitle": "Penei Yehoshua, Warsaw 1861", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "פני יהושע, וורשא תרכ\"א-תרכ\"ב", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a0bee75f033223e50d861f8", "index_title": "Shoel uMeshiv Mahadura IV", "category": "Responsa", "type": "", "ref": "Shoel uMeshiv Mahadura IV 3:140:12", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Shoel uMeshiv Mahadura IV 3:140:12", "sourceHeRef": "שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג׳:ק״מ:י״ב", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": false, "compDate": [1835, 1875], "commentaryNum": 140.0012, "collectiveTitle": {"en": "Shoel uMeshiv Mahadura IV", "he": "שואל ומשיב מהדורא רביעאה"}, "heTitle": "שואל ומשיב מהדורא רביעאה", "he": "והנה בש\"ק בא תרח\"י ח' שבט הגיעני מכתב מהרב מוה' מענדיל ני' ראבד\"ק זבאריז ובשולי המכתב הביא מה שנשאל מלבוב מחכם אחד במ\"ש התוס' בביצה ל\"ד ע\"ב ד\"ה ואומר שהביאו בשם הירושלמי שהקשה מחלפא שיטתי' דב\"ש דר\"א שמותי הוא וע\"ז הקשה דהא בדף יו\"ד גבי מת ב\"ש ל\"ל ברירה ואילו ר\"א ס\"ל בביצה דף ד' גבי ביצה תאכל היא ואמה דיש ברירה כפי המבואר בחולין י\"ד. והנה אף שקושיא זו יש ליישב עיין עירובין דף ס\"ח ובתוס' ד\"ה תניא אבל קושית מעלתו הן קושיות גדולות דמצינו בכמה מקומות דר\"א לא ס\"ל כב\"ש בריש ברכות ר\"א דריש בשכבך וב\"ש בדף י\"א גבי לימא קרא בבקר ובערב ס\"ל כר\"י כמ\"ש התוס' ברכות דף ב' ע\"ב גם בריש נדה אמרו ב\"ש כל הנשים דיין שעתן ור\"א ס\"ל התם דרק ד' נשים דיין שעתן ובעירובין דף ע\"ז פריך מהא דרבי עבד כר\"א ומה קושיא דהא לא קיי\"ל כב\"ש גם בפ\"ק דסוכה מצינו ב\"ש ור\"א כלהו ס\"ל סוכה דירת קבע בעינן וכעין זה פ\"ק דחגיגה אלמא דלאו חדא נינהו ב\"ש ור\"א ובגיטין פ\"ב הקשו התוס' בשם הירושלמי לר\"א לתני ט\"ז נשים שפוטרות צרותיהן ומה קושיא דהא ב\"ש מתירין הצרות לאחין בפ\"ג דיבמות ועוד ב\"ק יצאה דהלכה כב\"ה והלכה כר\"א ויהי' הקולות סתרי אהדדי והתוס' הקשו בכמה מקומות למה לא קי\"ל כר\"א בשביל הב\"ק זהו תורף דבריו ובאמת שהן קושיות עצומות. אמנם באמת לפענ\"ד זה ודאי דר\"א לא סבר תמיד כב\"ש דהרי באמת ר\"א לא אמר מעולם שלא שמע מפי רבו והרי רבו ר\"ע כב\"ה ס\"ל ועיין תוס' ב\"מ דף ל\"ז ע\"ב דר\"ע לא היה מתלמידי ב\"ש וא\"כ אף דר\"א הי' גם מתלמידי ב\"ש מ\"מ לא ס\"ל תמיד כב\"ש דהרי ר\"ע ודאי היה רבו ולא אמר מעולם דבר שלא שמע מפי רבו. אמנם כאן מה דפריך הירושלמי מחלפא שיטתי' דב\"ש ור\"א שמותי הוא היינו משום דחכמים דר\"א היינו ב\"ה כדפריך הירושלמי תיכף אח\"כ מחלפי שיטתי' דב\"ה וא\"כ שוב ר\"א כב\"ה ודאי לא ס\"ל וא\"כ ע\"כ דס\"ל כב\"ש שהרי היה מתלמידי שמאי וא\"כ שוב שפיר מחלפא שיטתי' דב\"ש אבל בעלמא כל שאפשר דס\"ל כב\"ה אין קושיא על ר\"א דר\"א שמע מפי ר\"ע ור\"ע הלך כשיטתי' דב\"ה וז\"ב כשמש והוא כלל חדש", "heVersionTitle": "Lemberg, 1865-1890", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a158082c1908a0e825746f2", "index_title": "Dor Revi'i on Chullin", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Dor Revi'i on Chullin 68a:1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Dor Revi'i on Chullin 68a:1:1", "sourceHeRef": "דור רביעי על חולין ס״ח א:א׳:א׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Dor Revi'i on Chullin", "he": "דור רביעי על חולין"}, "he": "דף ס״ח ע״א משנה בהמה המקשה לילד וכו׳, דין המשנה נבנה על הדין דהולד ניתר בשחיטת אמו, ודין זה נשנה לקמן במשניות ודרך אגב מתוך פלוגתת ר״מ ורבנן לקמן דף ע״ב וע״ד, ובאמת דהיה לו לתנא להתחיל בעיקר הדין תחלה, והכי הול״ל בהמה שנשחטה ולד הנמצא בתוכה מותר באכילה, ואח״כ בהמה המקשה לילד וכו׳, וכן לקמן נמי לא נשמע דין זה רק מתוך משמעות פלוגתת ר״מ ורבנן, ובאמת שהוא היסוד אשר כל אלו הדינים בנויים עליו וחז״ל השמיטוהו ואשמעינן רק מכללא, ועיין חדושי ק״ז חת״ס זצ״ל במשנה והנראה לענ״ד דדרך התנא כך הוא, לבנות על הקדמה מקובלת להם מפי השמועה, לפי שבקושי התירו לחבר ספר בתושבע״פ נגד המקרא דעל פי הדברים האלה כרתי אתך ברית [ועיין בהקדמה למסכת זו באריכות מעניין הרם הזה] ולכן הניח התנא עיקר ושורש ויסוד ההלכה על פה, על השמיעה מפה לאוזן באופן שכל המתחיל ללמוד עם תלמידים הלכה זו, יצטרך להקדים להם על פה עיקר ושורה האי הלכה, ואח״כ הסעיפים הסתעפים מתוך המשנה הכתובה. וכן תראה בריש ברכות מתחיל מאימתי קוראין את שמע בערבית, והשמיט עיקר הדין דחייב אדם לקראת ק״ש ערבית ושחרית, עד דפריך הש״ס תנא היכן קאי דקתני מאימתי, ומתרץ אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך. ובאמת פשטא דקרא לא מיירי בק״ש שחרית וערבית, רק על ת״ת דהכי כתיב ולמדתם אותם וכו׳ לדבר בם בשבתך וכו׳ כלומר בכל זמן דאפשר, אבל עפ״י קבלת חז״ל הוא מצות ק״ש שחרית וערבית, והתחיל מאימתי כדי שיצטרך המלמד והלומד להקדים על פה פירוש הקרא ועיקר הדין, דחייב אדם לקרוא שמע שחרית וערבית. ובן במסכת זו תראה שהתחיל התנא הכל שוחטין ולא בעיקר חיוב שחיטה בבהמה חיה ועוף מקרא דוזבחת כאשר צויתיך, מלמד שנצטוה משה על הושט וכו׳ והטעם כנ״ל כדי שיצטרך הלומד להקדים עיקר הדין דחיוב שחיטה וענינו על פה, קודם שיוכל ללמוד מתוך הכתב כדי לקיים למוד תושבע״פ על פה, ולעשות רווח בין תושב״כ לתושבע״פ, שלא יהא נראה כאילו המשנה הוא המשך התורה, ולהוציא מלב המכחישים בתוה״ק הכתובה שהיא מן השמים, וזה ברור ונכון בס״ד.", "heVersionTitle": "Cluj-Napoca, 1921", "heLicense": "", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a1fe214167ef5fee4c4672a", "index_title": "Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Sotah", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Sotah 7:1:6:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Sotah 7:1:6:1", "sourceHeRef": "שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סוטה ז׳:א׳:ו׳:א׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 6.0001, "collectiveTitle": {"en": "Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Sotah", "he": "שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סוטה"}, "heTitle": "שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סוטה", "he": "ותפילה כדי שיהא יודע לתבוע צרכיו. כתבו תוס' בד\"ה ק\"ש ותפילה תימא אמאי שייר הלל וקדוש של שבת וברכת הפירות וברכת המצות וליכא למימר דלא נקט אלא דאורייתא דהא בפ' מי שמתו משמע דק\"ש ותפלה דרבנן ע\"כ. ול\"נ מכאן ראיה לדעת הרמב\"ם דקסבר תפלה דאורייתא לכ\"ע. והא דאמרינן בכמה מקומות בש\"ס תפלה דרבנן היינו נוסח י\"ח ברכות ועיי' בכ\"מ ריש הלכות תפלה. ומק\"ש נמי ל\"ק דכיון דפליגי תנאי אי קאי בשכבך ובקומך בדברי תורה או בק\"ש. א\"כ מתני' אתיא כמ\"ד בק\"ש איירי קרא ומ\"ד התם בברכות ק\"ש דרבנן סובר כמ\"ד קרא בד\"ת כתיב וכמפורש שם ע\"ש ובתוס' דף ל\"ב בד\"ה ורבי וכו' ומה שתירצו תוס' ונראה דהני נאמרים בכל לשון אפי' אינו שומע הלכך לא דמי להני דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם ע\"כ. תימא מ\"ש ברכת הפירות והמצות שיהיו נאמרין בכל לשון אפי' אינו שומע מברכת המזון דתנן במתני' שנאמר בלשונם דוקא הא חד טעמא איכא בשניהם כדי שידע למי מברך כדמפרש בסמוך וכן פירשו תוס' דברי הבבלי ע\"ש בדף ל\"ג בד\"ה ברכת המזון וכו' וצ\"ע והמ\"א כתב בא\"ח סי' נ' ומוטב להתפלל בלשון שמבין וכ\"כ סי' ק\"א משמע דבלה\"ק יכול להתפלל אע\"פ שאינו מבין וכ\"כ בריש סי' קצ\"ג ע\"ש יקשה א\"כ מאי תירצו תוס' דלא תני במתני' אלא הנך דדמיין להדדי הא פ' סוטה צריך שיאמר לה בלשון שהיא מבינה ואפי' לה\"ק אם אינה מבינה לא יאמר לה וכמפורש בבבלי בפרקין בברייתא אומר לה בכל לשון שהיא שומעת א\"כ לא דמיין להדדי וצ\"ע. מיהו לפמ\"ש בר\"פ בתוס' בד\"ה אלא וכו' דהך ברייתא פליג אסתמא דש\"ס דבבלי ניחא די\"ל דפליג נמי אמתני' והבן היטב. מיהו הרמב\"ם פ\"ג מה\"ס כתב שאומר לה בלשון שהיא מכרת משמע שסובר דהך ברייתא לא פליג אמתני' ענייה ואמירה ככה וכה וכו'. בקונט' פירשתי כפום פשטא דברייתא דמקדים ענייה לאמירה דילפינן מלויי'. אך קשה ר\"י דברייתא אדר\"י דמתני' דא\"כ למה לי ככה בחליצה הא כבר כתיב וענתה ואמרה לכן נ\"ל דענייה ואמירה דלוי' מוענתה ואמרה דחליצה יליף ר\"י דבחליצה כתיב ככה וכן הוא בבבלי בפרקין והא דאר\"א בסמוך בנין אב שבכולן משה ידבר וכו' אדרבנן דמתני' קאי:", "heVersionTitle": "Piotrków, 1898-1900", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "58961e89d6e4a91d762570f8", "index_title": "Rashi on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashi on Berakhot 2a:9:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Rashi on Berakhot 2a:9:1", "sourceHeRef": "רש\"י על ברכות ב׳ א:ט׳:א׳", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": true, "compDate": [1065, 1115], "commentaryNum": 9.0001, "collectiveTitle": {"en": "Rashi", "he": "רש\"י"}, "heTitle": "רש\"י על ברכות", "he": "ואי בעית אימא – הא דתנא ערבין ברישא יליף מברייתו של עולם:", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "If you want I can say - the reason we learn evening first is to learn it from the creation of the world.", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא"}, {"_id": "5896389ed6e4a91f4bce8a09", "index_title": "Rashba on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Rashba on Berakhot 2a:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Rashba on Berakhot 2a:2", "sourceHeRef": "רשב״א על ברכות ב׳ א:ב׳", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": false, "compDate": [1270, 1310], "commentaryNum": 3.0002, "collectiveTitle": {"en": "Rashba", "he": "רשב\"א"}, "heTitle": "רשב״א על ברכות", "he": " גמרא: איבעית אימא יליף מבריתו של עולם. פירוש: אקושיין דליתני שחרית ברישא קא מהדר לתרוצי. ובתוס' פירשו דאקרא דובשכבך ובקומך קא מהדר, כלומר וקרא גופיה דאקדים שכיבה לקימה מבריתו של עולם יליף. ואינו מחוור בעיני כלל, דליכא למימר בקראי יליף מבריתו של עולם, ועוד דמאי איבעית אימא.", "heVersionTitle": "Gerlitz edition, published by Oraita", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "589638c0d6e4a91f4bcedfea", "index_title": "Shita Mekubetzet on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Shita Mekubetzet on Berakhot 2a:9:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Shita Mekubetzet on Berakhot 2a:9:1", "sourceHeRef": "שיטה מקובצת על ברכות ב׳ א:ט׳:א׳", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": false, "compDate": [1275, 1325], "commentaryNum": 9.0001, "collectiveTitle": {"en": "Shita Mekubetzet", "he": "שיטה מקובצת"}, "heTitle": "שיטה מקובצת על ברכות", "he": "אי בעית אימא יליף מברייתו של עולם - תשובה היא למאי דאמרינן ליתני שחרין ברישא:", "heVersionTitle": "Shita Mekubetzet", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "59ef2dadd6e4a90d4d5be22c", "index_title": "Steinsaltz on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Steinsaltz on Berakhot 2a:9", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Steinsaltz on Berakhot 2a:9", "sourceHeRef": "ביאור שטיינזלץ על ברכות ב׳ א:ט׳", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": false, "compDate": [1950, 2010], "commentaryNum": 3.0009, "collectiveTitle": {"en": "Steinsaltz", "he": "ביאור שטיינזלץ"}, "heTitle": "ביאור שטיינזלץ על ברכות", "he": "ובאשר לשאלה מדוע הקדימה המשנה את קריאת שמע של ערבית לקריאת שמע של שחרית, אי בעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: יליף [למד] התנא סדר זה מברייתו (בריאתו) של עולם, דכתיב [שכן נאמר] במעשה בראשית: \"ויהי ערב ויהי בקר יום אחד\" (בראשית א, ה), והרי שהיום מתחיל מן הערב ולא מן הבוקר. ומטעמים אלה ראוי לפתוח תחילה בהלכות קריאת שמע הנוהגת בערב.", "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Hebrew", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "license": "CC0", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "5c17b9b8b071e100bf4ed619", "index_title": "Yismach Moshe", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Yismach Moshe, Vayakhel 4:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Yismach Moshe, Vayakhel 4:3", "sourceHeRef": "ישמח משה, ויקהל ד׳:ג׳", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": false, "compDate": [1790, 1840], "commentaryNum": 4.0003, "collectiveTitle": {"en": "Yismach Moshe", "he": "ישמח משה"}, "heTitle": "ויקהל", "he": "והנה נחלקו אבות העולם אם יצאו האבות מדין בני נח קודם מתן תורה או לא, רק בשעת מתן תורה היה כמו גירות כמבואר (בכריתות פ\"ב דף ט' ע\"א) בהזאה וטבילה ומילה. והנה לפי זה אותן אשר לא מבני ישראל המה כמו ערב רב, ודאי לא נתגיירו קודם מתן תורה לכולי עלמא. והנה איתא במדרש (במ\"ר פ\"כ כ\"ג) כל מקום שנאמר עם לשון גנאי הוא, וקאי על הערב רב, ועיין בספר סיעתא דשמיא מ\"ש על הפסוק (שמות לד ט) ילך נא ה' בקרבינו כי עם קשה עורף הוא, עיין שם. והנה לפי זה כי וישבות העם ביום השביעי, היה באלוש קודם שבאו למדבר סיני, והיינו קודם מתן תורה, והעם היינו הערב רב, והא קיימא לן (סנהדרין נ\"ח ע\"ב) בן נח ששבת חייב מיתה, דאינהו הוי קודם מתן תורה בני נח לכולי עלמא, ואיך הניחן לעבור על אזהרתן. והנה גם אם נפרש על ישראל, קשה למאן דסבר דלא יצאו מכלל בני נח קודם מתן תורה. ויש ליישב כיון דצווי השי\"ת היה להם שישמרו השבת, ממילא הוציאן מכלל בני נח בזה. אבל לפי המדרש הנ\"ל דעם קאי על ערב רב, קשה אליבא דכולי עלמא דודאי לא היה הצווי מפורש על ערב רב שישמרו השבת. ומיהו כמ\"ש בדרוש אחר ליישב על יוסף הצדיק איך שמר השבת (בראשית רבה פרשה צ\"ב (ב\"ר צ\"ב ד'), הכי נמי יתיישב כאן והוא, דהנה קיימא לן (חולין פ\"ג ע\"א) דהיום הולך אחר הלילה, ובקדשים הלילה הולך אחר היום, והיינו משום דבקדשים הקדים הכתוב היום, ובכל מקום ילפינן מברייתו של עולם דהקדים הערב (בראשית א ה, עיין ברכות ב' ע\"א) ואם כן לפי זה באיסור שביתה דבני נח דהקדים הכתוב להדיא היום להלילה, שנאמר (בראשית ח כב) יום ולילה לא ישבותו, אם כן הלילה הולך אחר היום שלפניו, כנ\"ל ברור לדינא דבני נח, והמבואר ברש\"י דסנהדרין (דף נ\"ח ע\"ב) דאם לא עשה יום שלם, דהיינו יום ולילה מלאכה חייב מיתה, והיינו יום ולילה שלאחריו, וזה ברור לדעתי, וגם טעמא רבה יש בדבר, דהנה עיקר עת מלאכה הוא ביום, כמו שמבואר בריש ברכות (ב ע\"ב) מקרא (נחמיה ד טז) והיום למלאכה, רק דהלילה הוא להשלמה אם לא עשה ביום, אם כן היום קודם, והבן. ואם כן לפי זה לא קשה מידי על יוסף הצדיק, דהא לענין שבת ודאי היום הולך אחר הלילה, ואם כן עשה מלאכה ביום ערב שבת, והוי כאלו עשה מלאכה בלילה שלאחריו, דלבני נח הלילה הולך אחר היום, ולישראל דאינו הולך אחר היום הרי לא עשה מלאכה, ובליל מוצאי שבת גם כן עשה, ובשבת לא עשה כלום, ויצא ידי שניהם והבן, והכי נמי כאן, ודוק.", "heVersionTitle": "Yismach Moshe, Sighet, 1898", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": " ספר ישמח משה, סיגעט תרנ\"ח", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "59d484add6e4a939ba16d18c", "index_title": "Torah Temimah on Torah", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Torah Temimah on Torah, Genesis 1:5:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Torah Temimah on Torah, Genesis 1:5:3", "sourceHeRef": "תורה תמימה על התורה, בראשית א׳:ה׳:ג׳", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": false, "compDate": [1898, 1902], "commentaryNum": 5.0003, "collectiveTitle": {"en": "Torah Temimah on Torah", "he": "תורה תמימה על התורה"}, "heTitle": "בראשית", "he": "ויהי ערב וגו'. מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ומאימתי קורין את שמע בשחרית, משעה שיכיר בין תכלת ללבן, מאי שנא דנקט דערבית ברישא , יליף מברייתו של עולם, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר .
(ברכות ב' א')\n", "heVersionTitle": "Torah Temimah, Vilna, 1904", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "תורה תמימה, וילנה תרס\"ד", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695ee826e1f707a0ce07ba46", "index_title": "Genesis", "category": "Tanakh", "type": "", "ref": "Genesis 1:5", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Genesis 1:5", "sourceHeRef": "בראשית א׳:ה׳", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": true, "compDate": [-1400, -400], "commentaryNum": 1.0005, "collectiveTitle": {"en": "Genesis", "he": "בראשית"}, "heTitle": "בראשית", "he": "וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד׃ {פ}
", "heVersionTitle": "Miqra according to the Masorah", "heLicense": "CC-BY-SA", "heVersionTitleInHebrew": "מקרא על פי המסורה", "text": "God called the light Day—and called the darkness Night. And there was evening and there was morning, a first day. ", "versionTitle": "THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "695fb9f0606cc33f11109beb", "index_title": "Dover Tzedek", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Dover Tzedek, Kuntres Dover Tzedek, Berakhot 3:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Dover Tzedek, Kuntres Dover Tzedek, Berakhot 3:1", "sourceHeRef": "דובר צדק, קונטרס דובר צדק, ברכות ג׳:א׳", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": false, "compDate": [1845, 1895], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Dover Tzedek", "he": "דובר צדק"}, "heTitle": "ברכות", "he": " ברכות (ב' א') יליף מברייתו של עולם כו' ע\"ש. כי בקדשים הלילה אחר היום כמו שכתוב בברכות יוצא אור קודם לחושך. אף על גב דבברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת ע\"ז:) זהו לגבי השם יתברך בריאה קודם ליצירה. ובריאה חושך אצלינו כמו שכתוב בזוהר דיש אור לגדול כל כך החשוך לעין קלי הראות ולכן א' ובורא אחושך. ואצלינו. ממטה למעלה יצירה קודם לבריאה ולכן קרבנות דהיינו כפרה לחוטא וחסר, אצלו היום קודם. מה שאין כן בהנהגת ד' לילה קודם בכל ברייתו של עולם. וסלקא דעתך דקבלת עול מלכות שמים דידן בדידן תליא מילתא ויום קודם לזה אמר ויליף כו' דמיד שקיבל עול מלכות שמים ונתברר אצלו שה' אחד חוזר הכל למקורו. ויליף מברייתו של עולם כו' כי ידוע דנעוץ סופו בתחלתו והתחתון חוזר להיות עליון כמראה הבזק כמו שכתבתי במקום אחר. וע\"ש בגמ' דלהך לישנא ילפינן לכל דבר דערב קודם לבוקר מה שאין כן ללישנא קמא דוקא קריאת שמע כמו שכתב תוס' ד\"ה אי הכי. ושמעתי טעם נכון דקריאת שמע תלוי בשכיבה וקימה ואם אין שוכב איך קם על כן שכיבה קודמת. וזה שאיתא והכי קתני כו' ובזה ניחא לקמן י\"א ריש עמוד א' גירסא דילן בבוקר ובערב וא\"צ להג\"ה מהרי\"ב שם ע\"ש. ונראה דקיי\"ל כלישנא קמא לכן סדרו בעל הטור ושוחן ערוך דיני השכמת הבוקר ואחר כך בסי' רל\"ו דיני הלילה. ויעוין מה שכתבתי במקום אחר טעם דנקטי במתניתין בתפלה שחרית קודם. ומ\"ש התוד\"ה ליתני דילפינן מתמיד לא דמי לכאן דשם תמיד שני בין הערביים ועדיין יום הוא ובזמן מנחה ושפיר שחרית קודם:", "heVersionTitle": "R' Zadok -- Dover Tzedek", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6960ae83cbe5b810a6799a3b", "index_title": "Hon Ashir on Mishnah Berakhot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Hon Ashir on Mishnah Berakhot 1:4:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Hon Ashir on Mishnah Berakhot 1:4:2", "sourceHeRef": "הון עשיר על משנה ברכות א׳:ד׳:ב׳", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": false, "compDate": [1710, 1740], "commentaryNum": 4.0002, "collectiveTitle": {"en": "Hon Ashir on Mishnah Berakhot", "he": "הון עשיר על משנה ברכות"}, "heTitle": "הון עשיר על משנה ברכות", "he": "בשחר מברך. למאן דס\"ל דפתח התנא בק\"ש דערבית ברישא משום דיליף מברייתו של עולם, הכא פתח בשחרית משום דקאי ביה, ש\"ס דף ב' ע\"א. ולמאן דס\"ל דממקרא דק\"ש יליף, דכתיב (דברים ו, ז) בשכבך ובקומך, י\"ל דהואיל וזמן אחת מהברכו' שלפני ק\"ש ראויה להאמר בזמן השכיבה, וזו היא אהבת עולם, כדמשמע בש\"ס דף י\"א ע\"ב, וכן כתב רש\"י התם (ד\"ה אי אמרת וכו') בפירוש, וכמו כן יהיה באהבת עולם דערבית, ואפילו מעריב ערבים אפשר דיכול לומר קודם הלילה, ולא דמי ליוצר אור דאין אור בלילה, משא\"כ ערב, דמקרי ערב מכי נטי שמשא למערב, כדאיתא בזהר פ' שמות (דף כא.), משום הכי בהקדים התנא בברכות שחר לערב, הוא הולך על פי דרכו אשר התחיל בה ביסוד הכתוב דכתיב בק\"ש, אשר ברכות אלו עליו נאמרו, בשכבך ובקומך, דהטעם שכתב התי\"ט בשם התוספות (דף ב. ד\"ה ליתני דשחרית) דבברכות סמיך אתמיד דקדים בקר לערב, לא ניחא כל כך, דיש להקשות דמאי אולמיה דקרא דתמיד, להפוך סדר המקרא דק\"ש, בברכותיו שעליו נתקנו, ולא על התפלה שכנגד התמיד. א\"נ י\"ל על פי הירושלמי (ה\"ה ט.) דאמר, דשבע ברכות אלו נתקנו על שבע ביום הללתיך, דמשום הכי פתח בהם בשחר על שם היום הנזכר בקרא: ", "heVersionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6960e22f80d3d758f76452ed", "index_title": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 4 16:24", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 4 16:24", "sourceHeRef": "פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה, באר ד ט״ז:כ״ד", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": false, "compDate": [1996, 2002], "commentaryNum": 16.0024, "collectiveTitle": {"en": "Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah", "he": "פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה"}, "heTitle": "באר ד", "he": "(1269) פירוש - הואיל ונאמר \"ויהי ערב\", ולא \"יהי ערב\", פירושו שהפסוק עוסק בזמן שכבר היה הערב בעיצומו, ואז כוונת הפסוק היא שכבר היה ערב, כי לא מדובר בתחילת הערב [שאז אי אפשר לומר שכבר היה ערב], אלא על המשכו של הערב, וכמו שמבאר. והדילוג על התחלת הערב הוא דילוג על התחלת הבריאה, שההתחלה היא בערב [ברכות ב.]. ואם תאמר, נהי דמוכח מהמדרש שהדיוק הוא מהפסוק \"ויהי ערב\" שנאמר בנוגע ליום הראשון [בראשית א, ה], שהרי הב\"ר בפרשה שלאחריה [ד, א] עוסק עם הפסוק [בראשית א, ו] \"ויאמר אלקים יהי רקיע\", ומוכח מכך שהפרשה הקודמת לה עוסקת עם הפסוקים שנאמרו עד לשם, אך סו\"ס גם בימים הבאים של ששת ימי המעשה נאמר \"ויהי ערב\" [בראשית א, פסוקים ח, יג, יט, כג, לא], ולא \"יהי ערב\", ומה נענה שם. והרי כל התירוץ של \"ברא עולמות והחריבן\" נאמר בקשר ליום ראשון בלבד, וכמו שמבאר בהמשך. וצ\"ע. ", "heVersionTitle": "Be'er HaGolah, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2002", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "חבור באר הגולה, נלקט ונערך על ידי יהושע דוד בן הרב יחזקאל הרטמן. מכון ירושלים, תשס\"ג", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6962b2245240093280b7cb60", "index_title": "Zakhor VeShamor", "category": "Jewish Thought", "type": "", "ref": "Zakhor VeShamor, Gate II, Chapter VII 55", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Zakhor VeShamor, Gate II, Chapter VII 55", "sourceHeRef": "זכור ושמור, שער שני; מועדי הלוח הכפול: מחזוריות מול התחדשות, פרק שביעי; מושגי זמן ולוח נ״ה", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": false, "compDate": [2015], "commentaryNum": 55, "collectiveTitle": {"en": "Zakhor VeShamor", "he": "זכור ושמור"}, "heTitle": "פרק שביעי; מושגי זמן ולוח", "he": "כלומר, היממות מתחילות עם הירח החדש, ומועד התחלת היממה נקבע ביציאת מצרים. לעומת זאת, רבי יוחנן ורבי סימון (בירושלמי שם) למדו את הדבר מפסוקי בראשית. הלימוד הידוע יותר הוא זה של רבי יוחנן, המבוסס על הפירוש המוכר של הפסוק בבראשית — \"וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר\", על פירושו כסיכום לכל יום בבריאה, שמתחיל בערב ונמשך בבוקר. אולם מעניין ביותר דווקא לימודו של רבי סימון שם: \"'והיו [לאֹתֹת ולמועדים ולימים ושנים]' (בראשית א', יד) — על ידי זה ועל ידי זה\". כלומר, המועדים, השנים ואפילו הימים ייקבעו על ידי שני המאורות, ולא על פי אחד מהם, ולכן היממה תתחיל בערב, מבראשית.", "heVersionTitle": "Alon Shevut, 2015", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "", "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69fa2f55494788a545986952", "index_title": "Maadaney Yom Tov on Berakhot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Maadaney Yom Tov on Berakhot 156", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Maadaney Yom Tov on Berakhot 156", "sourceHeRef": "מעדני יום טוב על ברכות קנ״ו", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": false, "compDate": [1602, 1628], "commentaryNum": 156, "collectiveTitle": {"en": "Maadaney Yom Tov on Berakhot", "he": "מעדני יום טוב על ברכות"}, "heTitle": "מעדני יום טוב על ברכות", "he": "שתים כו' פי' רש\"י בשם ירושלמי כו'. וא\"א לחלקם לשנים אלא בחלק ג' ד' והערב קודם כדאי' בר\"פ לכך זריזים מקדימים ד' בערב רמ\"י: ", "heVersionTitle": "Vilna Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וילנא", "text": "", "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69fa3a22aa1ca8c949b009f9", "index_title": "Shenei Luchot HaBerit", "category": "Musar", "type": "", "ref": "Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Chullin, Derekh Chayim 1:12", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Chullin, Derekh Chayim 1:12", "sourceHeRef": "שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת חולין, דרך חיים א׳:י״ב", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": false, "compDate": [1611, 1631], "commentaryNum": 1.0012, "collectiveTitle": {"en": "Shenei Luchot HaBerit", "he": "שני לוחות הברית"}, "heTitle": "דרך חיים", "he": "ועתה ארשום היקף כל יום ויום מכל ימי חייו את המעשה אשר יעשה, וישמע חכם ויוסיף לקח, כי אין ערך למדות ומעשים טובים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואתחיל מסדר הלילה, ואח\"כ סדר היום, וכן התחיל התנא (ברכות ב, א) מאימתי קורין את שמע בערבית כו', ואמר הגמרא (שם) דהתנא עושה כן בשביל ב' דברים, א' סדר דהקרא (דברים ו, ז) בשכבך ובקומך. הב' תנא יליף מברייתא של עולם, (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בוקר:", "heVersionTitle": "Shenei Luchot HaBrit, based on Amsterdam, 1698 ed. Part II", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "שני לוחות הברית, אמשטרדם תנ\"ח -- ח\"ב", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69fa3b245dfabc22df882768", "index_title": "Shenei Luchot HaBerit", "category": "Musar", "type": "", "ref": "Shenei Luchot HaBerit, Vavei HaAmudim 22:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Shenei Luchot HaBerit, Vavei HaAmudim 22:2", "sourceHeRef": "שני לוחות הברית, ווי העמודים כ״ב:ב׳", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": false, "compDate": [1611, 1631], "commentaryNum": 22.0002, "collectiveTitle": {"en": "Shenei Luchot HaBerit", "he": "שני לוחות הברית"}, "he": "אמר זכריה הנביא ע\"ה קפיטל ח' (פסוק ג), כה אמר י\"י שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים ונקראתי ירושלים עיר האמת. וקשה לי מה ענין השם הזה שקראה עיר האמת ולא עיר הצדק או עיר המשפט וכיוצא. הגם לכאורה בדרך הלצה יש ליישב כמו על דרך שפירשתי במקום אחר בפסוק (תהלים קכח, ה) וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך מלת בטוב ירושלים צריך ביאור ופירשתי ע\"ד המשנה דערכין פרק ט' משנה ו' עיר שגגותיה חומתה ושאינה מוקפת חומה ימות יהושע בן נון אינן כבתי ערי חומה ואלו הן בתי ערי חומה ג' חצירות של ב' בתים מוקפת חומה ימות יהושע בן נון כגון קצרה הישנה של צפורי ותקרה של גוש חלב ויורפת הישנה וגמלה וגדוד וחדיד ואונו וירושלים ופירש הרב ברטנורי וירושלים דקא תשיב במתניתא קיימא לן דאין בית מלוט בירושלים הלכך איכא למ\"ד בגמרא דתרתי ירושלים הוו ואין זה ירושלים הקדושה שאין הבת חלוט בה אלא ירושלים אחרת היה בארץ ישראל וגם הוא מוקפת חומה ימות יהושע בן נון וזה רמז המקרא וראה בטוב ירושלים בטוב דייקא לאפוקי ירושלים אחרת בארץ ישראל לא קרוי בשם טוב ואפשר לעתיד לבוא כדי להוציא מן הטעות קרא לירושלים עיר בשם אמת ולא בשם אחר לבאר זה אקדים ביאור פסוק בדניאל כתיב (ט, כ) ועוד אני מדבר ומתפלל ומודה וגו' ויבין וידבר עמו ויאמר דניאל עתה יציאתי להשכילך בינה בתחלת תחנוניך יצא הדבר ואני באתי להגיד לך כי חמודות אתה ובין בדבר והבין וראה וגו' וקשה לי כי בכל הנביאים שנתנבאו לישראל לא מצינו תואר הזה לאמר אליהם בשם חמודות כמו לדניאל ואגב יתבאר ענין שאמר כי בתחלת תחנוניך יצא הדבר למה תלה הדבר שהיה בתחלה ויתבאר הענין ע\"ד מה שמסיק בתוספתא פ\"ק דברכות (א, טז) כיוצא בו (תהילים עו, ג) ויהי בשלם סוכו וכי מה ראה הקב\"ה להחזיר להש' הראשון לפי שהוא אומר (ירמיהו לב, לא) על אפי היתה לי עיר הזאת ומן היום אשר בנו אותה עד היום הזה להסירה מעל פני יכול אף עכשיו כן הרי הוא בחמה תלמוד לומר ההר חמד אלהים לשבתו הרי הוא בחמדה בתאוה מלמד שכיפר לה חורבנה שאין כינה חוזרת עד שתעשה הר שנאמר (דברים ג, כה) ההר הטוב הזה והלבנון כו' ע\"ש. הרי לך לפניך מתוך שמצאנו שקראה הכתוב (תהלים סח, יז) ההר הזה חמד אלהים על ידי החמדה יראה שיסולק האף והחמה מה שהיה בתחלה והנה מצינו בתפלה ראשונה בדניאל (ט, טז) אדני בכל צדקותיך ישוב נא אפך וחמתך מעירך ירושלים הר קדשיך כי בחטאינו וגו' ועתה שמע אלהינו וגו' האר פניך על מקדשך השמם וגו' א\"כ עין בעין יראה שדניאל התחיל להתפלל על שאמר הקב\"ה כי על אפי ועל חמתי היתה עיר הזאת ביקש הוא רחמים והתפלל ואמר ישוב נא אפך וחמתך וגו' וקשה מאין התבונן דניאל וראה להתפלל כך ואין זה אלא שראה המקרא זה ההר חמד אלהים לשבתו א\"כ נראה שעדיין הוא בחמדה ובתאוה ומזה מצא מקום להתפלל שוב מחרון אפך וחמתך וזה הענין רמז לו בנבואה בתחלת תחנוניך יצא הדבר במה שביקש רחמים שישוב מאף וחמה על זה אמר ואני באתי הגיד לך כי חמודות אתה חמודות דייק מכח שמצאת מקום להתפלל מן הפסוק ההר חמד אלהים לשבתו לכן אמר לו כי איש חמודות אתה ועל ידי זה ראיתי ליישב במה שאנו אומרים אב הרחמים הטיבה ברצונך את ציון ותבנה חומות ירושלים וקשה מה נפקא לן בחומות ירושלים כי כל מגמתינו לבנין בית המקדש ולהביא קרבנות לכפר על כל עונותינו אך החומות לאו תכלית הן אלא הוא הדבר אשר דברתי כי מצינו במאמר רז\"ל (מכילתא בשלח פרשה ו' פסקא ד) גבי (בשלח יד, כט) והמים היו לחומה אל תקרי חומה אלא חימה ומקטרגים מפני מה אלו נצולים ואלו נטבעים הללו עובדי ע\"ז והללו עובדי ע\"ז כו' א\"כ נראה שרז\"ל דרשו ממלת והמים היו לחומה למלת חימה ע\"ז אנחנו מבקשים רחמים ותחנונים אחר שנאמר כי על אפי' ועל חמתי היתה עיר הזאת מבקשים אנחנו ג\"כ רחמים להפוך ממלת חימה לחומה ומתפללים ותבנה חומות ירושלים להפוך מן חימה לחומה נגד מה שמלפנים רצה להפוך מלת חומה לחימה ולפי זה נבוא לביאור הפסוק שבתי לירושלים וגו' ונקראה ירושלים עיר האמת והוא על דרך גמרא דתענית (ה, א) אמר ליה רב נחמן לר' יצחק מה דכתיב (הושע יא, ט) בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אמר הקב\"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה כו' וכתבו התוספת פי' בעיר ממש ויש מפרשים פשטא דקרא בעיר בשנאה כלומר לא אבוא בעיר בשנאה ועיר לשון שנאה הוא כמו (ישעיה יד, כא) ומלאו פני תבל ערים וכמו (שמואל א' כח, טז) ויהי עריך וכמו (דניאל ד, טז) חלמא לשנאך ופשריה לערך ומשום הכי יובן שפיר הפסוק ונקראה ירושלים עיר ובא הכתוב לגלות דילמא ח\"ו שם עיר מורה על שנאה כמו שנאמר במקום אחר על אפי ועל חמתי וגו' כאשר נחרבה בעו\"ה עז\"א ונקראה עיר האמת שתהיה קיימת לעולם כי מקרא מלא הוא במשלי (יב, יט) שפת אמת תכון לעד א\"כ העיר שיקרא אמת על שם שפת אמת שיהיה בתוכה יקויים בה תכון לעד ולא ימוש ולא ימוט לעולם וא\"כ עיר ממש הוא ולא לשון שנאה פירוש אחר על מה שיקרא ירושלים עיר האמת וצריך אני להקדים מה שהובא בטור א\"ה ובבית יוסף סימן קכ\"ח שצריך לכתוב שם העיר בגט ויש דעות שאם היא עיר גדולה כותבין במדינה פלונית וכן אמרינן במדרש מגילה (אס\"ר א, ח) אמר רבי לוי כל מקום שנאמר שדה הוא עיר עיר מדינה מדינה אפרכיא שדה עיר מנין שנאמר (מ\"א ב, כו) ענתות לך על שדך עיר מדינה מנין שנאמר (יחזקאל ט, ד) עבור בתוך העיר בתוך ירושלים א\"כ ירושלים מדינה ונקראת עיר וצריך ביאור למה באמת הוא וכן וצריך אני להקדים ביאור פסוק בפרשת שמיני (ויקרא ט, ד-ז) במה שאמר משה קמו שעיר עזים וגו' ושור ואיל וגו' כי היום יי' נראה אליכם ויקחו את אשר צוה משה אל פני אוהל מועד ויקרבו ויעמדו לפני יי' ויאמר משה זה הדבר אשר צוה יי' תעשו וירא אליכם כבוד יי' ומפרשים הרבה מקשים עצמן לדעת כי בתחלה נאמר ושור ואיל וגו' כי היום יי' נראה אליכם והא תו למה לי זה הדבר וגו' וירא אליכם כבוד יי' כי הוא כפל לשון. ביאור הדבר על דרך מדרש רבה סוף פרשת צו (ויק\"ר י, ט) אמר רבי אליעזר כל ישראל ס' רבוא הן ואת אמרת אל פתח אוהל מועד אלא זה אחד מן המקומות שמקום מועט מחזיק את המרובה. ודכוותיה (בראשית א, ט) יקוו המים אל מקום אחד כו' זה אחד מן המקומות כו' ודכוותיה (יהושע ג, ט) ויאמר יהושע אל בני ישראל גושו הנה רבי הונא אמר זקפין בין שני בדי ארון רבי תמא בר חנינא אמר שמון בין שני בדי ארון ורבא אמר צמצמן בין שני בדי ארון הדא הא דכתיב (שם י) ויאמר יהושע בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם מתוך שהחזיקו אתכם שני בדי הארון יודע אני ששכינתו ביניכם אף בבית המקדש כן עומדים צפופים ומשתחווים רווחים רבי שמואל בר איני בשם רבי אחא אמר ריוח ארבע אמות היה ביניהם כו' אף לעתיד לבוא כן שנאמר (ירמיה ג, יז) בעת ההיא יקראו לירושלים כסא יי' ונקוו אליו כל הגוים ובזה יובן המקראות תחלה אמר ושור ואיל וגו' כי היום יי' נראה אליכם וישראל לא רצו להאמינו מכח שדבר הזה ביום השמיני למלואים ועדיין לא שרתה השכינה ביניהם ורצו לבחנו באם דבריו כנסדים ואמתיים הן מ\"ה כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני יי' ר\"ל שכולם כאחד עמדו יחד במקום צר לפני יי' והמקום מועט החזיק המרובה וכאשר ראה משה כן חזר ואמר שנית מזה תראו שכל אשר צוה יי' תעשו וירא אליכם כבוד יי' שישרה שכינתו ביניכם כאשר אמר יהושע גושו בין שני בדי ארון בזאת תדעו כי אל חי בקרבכם ובזה יובן המקרא שהתחלתי כה אמר יי' שבתי לירושלים ושכנתי וגו' ונקרא' ירושלים עיר האמת אף שבאמת היא מדינה ויקויים בה המקרא ונקוו אליה כל הגוים מכל מקום היא עיר באמת כי באמת לאו מדינה היא בערך כל הגוים רק עיר ממש אך על ידי השראת השכינה כמו שאמר הכתוב ושכנתי בתוך ירושלים והקדושה גורם שמקום מועט מחזיק המרובה ואמר הכתוב אף לפי ערך הנכנסים והיוצאים מדינה היא מכל מקום עיר האמת ר\"ל באמת אינה כי אם עיר ומה שנקוו אליה כל הגוים הווא מכח השראת שכינה שגרמה שמקום מועט מחזיק המרובה. או יאמר שמלת ונקראה ירושלים עיר האמת בענין זה רק אקדים ביאור פסוק במשלי סימן כ' (יב, יח) יש בוטה כמדקרת חרב ולשון חכמים מרפא שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר וקשה מה חידש שלמה המלך ע\"ה בזה בודאי יש דברים רעים ומרים שקשים לאדם כחרבות גם לדקדק בקשור הפסוק לאחריו שפת אמת וגו'. ויתבאר על דרך הזוהר פרשת כי תשא עמוד שכ\"ט (קפח א) וז\"ל אדכרנא חדא זימנא דהוינא אזיל בתריה דרבי אליעזר פגע ביה בנכרי חדא א\"ל לרבי אליעזר אנת ידעת מאורייתא יהודאי אמר ליה ידעינא א\"ל לית אתון אמריתו דמהנן דלכון קשוט ואורייתכון קשוט ואנן דמהמנותא דילן ואורייתא דילן שקר והא כתיב (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד אנן מיומא דעלמין וקיימין דמלכותא לא אעדי מינן לעלמין דרא בתר דרא תכון לעד ודאי ואתון זעיר הוי לכי מלכותא ומיד אעד מנכון וקרא אתקיים בכון ועד ארגיע לשון שקר. א\"ל תמינא בך דאנת חכים באורייתא תפח רוחא דההוא גברא אלו אמר קרא שפת אמת כוננת הוית כדקאמרת אבל לא כתיב אלא תכון זמינא שפת אמת דתכון מה דלאו הכי השתא דהשתא שפת שקר קיימא ושפת אמת שכיב לעפרה ובההוא זימנא דאמת יקום על קיומו ומנו ארץ תצמח כדין שפת אמת תכון לעד א\"ל ההוא גברא זכאה אנת בתר יומן שמענא דאתגייר. ועל דרך זה יתבאר הפסוק ועל דרך מאמר רבותינו ז\"ל (עי' סנהדרין לח, ב) כל מקום שיש מקום למינים לטעות תשובתן בצדו. ואת זה רמז שלמה המלך ע\"ה באמרו יש בוטה כמדקרות חרב ובאותו מלה בעצמו לשון חכמים מרפא מוצאים רפואה לתשובת המינים ולכן מרמז מיד המקרא ללמוד מזה כי הפסוק שפת אמת תכון לעד וגו' הוא כמדקרות חרב לנו בגלות המר הזה שהוסר מעלינו מלכותינו ומקויים בנו ועד ארגיעה לשון שקר ורמז לנו מיד בתוך כדי דבור ל' חכמים מרפא ר\"ל מי שחכמתו בקרבו יודע לדייק ממל' תכין ולא אמר כוננת וזה רפואה גדולה עלש אלה זו. וזהו כוונת הפסוק שהתחלתי בתחלה אמר (זכריה ז, יד) ואסערה על כל הגוי' אשר לא ידעום וגו' ואח\"כ התחיל ואמר (שם ח, ב) כה אמר יי' קנאתי לציון קנאה גדולה וגו' שבתי אל ציון וגו' ופירש\"י שזה קאי על מלחמת גוג ומגוג וזכריה הוא מתנבא על בית שני וראה בנבואתו שיחזרו ומתנבא על מקדש ג' שיבנה במהרה בימינו ורמז לנו כי בחורבן יאמרו אומות עולם שמקוים בנו בעו\"ה שפת אמת תכון לעד וגו' ולכן רמז תשובת רבי אליעזר כה אמר יי שבתי אל ציון וגו' ונקראה ירושלים עיר האמת לעתיד שיקויים המקרא בנו שפת אמת תכון לעד פי' אחר למה נקרא ירושלים עיר האמת ואגב יתבאר מה מורה ענין ונקראה עיר האמת והר ציון קודש מה ענין שני תוארים אלו ויתבאר על דרך הגמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ\"ח) (ע\"א) יש שם ברייתא ר\"ש אומר אעפ\"י שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית מכל מקום כך הלכה אבל אמרו מי שפרע מדור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו והנושא ונותן בדברים לא קנה והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ואמר רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו והקשו בתוספת ואמר רבא וכו' וא\"ת מה קמל\"ן רבא בברייתא נמי הכי קתני כל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו וי\"ל דאשמעינן דאין רוח חכמים נוחה הימנו לאו היינו מי שפרע דקתני ברישא ולי נראה לתרץ על דרך הגמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ\"ט) (ע\"א) רב כהנא יהיב זוזא אכתנא לסוף אייקר כתנא אתא לקמיה דרב אמר ליה כמה דנקיטת לי זוזא הב להו ואידך דברים נינהו ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ורבי יוחנן אמר יש בו משום מחוסרי אמנה איתביה רבי יוסי בר יודא אומר מה ת\"ל (ויקרא יט, לו) איפת צדק והין צדק והלא הין בכלל איפה היא אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק אמר אביי היינו שלא יהא אחד בפה ואחד בלב ופירש\"י בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא דעתו לשנות אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה ע\"כ וזהו אליבא דרב מה שאין כן לרבי יוחנן מפרש הברייתא כפשוטה שלא יכול לחזור משום מחוסרי אמנה גם בנשתנה השער ורב ר' יוחנן הוכה כרבי יוחנן וזה יהיה מתורץ שפיר מה שחדש רבא ביותר ממה שמוזכר בברייתא כי מצינו בסוף שביעית (י, ט) במתניתין כל המטלטלין קונים זה את זה וכל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו ורמז רבא פה שלא תימא שלא בדיוק נקיט הברייתא פה בלשון שלילה כל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ובמשנה נקיט בלשון חיוב וקמ\"לן רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים ורמז לנו בזה כי מצינו בכמה מקומות בתלמוד גבי (דברים כה, ה) איש כי ימות ובין אין לו דרשו רז\"ל (יבמות כד, ב) עיין עליו וכן גבי (ויקרא כב, ג) וזרע אין לה (קידושין ד, ב), וכן גבי (דברים כה, ז) מאין יבמי (שם), מכח שלא נקיט מאן יבמי בלא יו\"ד אלא מלת מאין מורה על עיין עליו וה\"ה פה נקיט בברייתא לשון שלילה החוזר אין רוח חכמים נוחה לפרש לנו האי אין לעיין עליו דהיינו שלא תימא דוקא החוזר מדבריו איירי שמחליף דבריו בשאט נפש וזה כאלו עובד ע\"ז אלא אפילו שאינו אומר אמת מה שהוא מדברי חכמים כגון שנשתנה השער זהו רק מדרבנן גם אין רוח חכמים נוחה הימנו וזה שחידש רבא שגירסא נכונה היא בלשון שלילה באופן שלא יחזור מדיבורו אפילו מה שהוא מד\"ס פירוש אחר ויתבאר ע\"ד מ\"ש הב\"י בטור א\"ח בסימן תנ\"ה בפיסקא ואם עברה ולשה כו' כתב שמה ובלישנא דרבי יודא משמע דקאמר לא תלוש אלא במים שלנו ולא קאמר לא תלוש במים שלא לנו דהוה משמע לא תלוש בהם כלל אפילו בדיעבד היה אסור לכן אמר לא תלוש אלא במים שלנו משמע לכתחלה אבל בדיעבד שרי וה\"ה גם פה אמר אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו. ודייק מלשון ברייתא שאין התיר כלל לחזור ויתורץ המקרא ונקראה ירושלים עיר האמת והר ציון קודש כי מכח שיהיו אנשי אמת שלא יחזרו מדבריהם אף במה שמותר להם להחזיר רק נאסר מדרבנן ובכל זאת כך יהיה האמת אתם שלא יחזרו וידוע משנה דיבמות (כ, א) איסור קדושה שניות (לפנינו איתא איסור מצוה שניות איסור קדושה) ואמרינן בגמרא אמאי קרוי להו איסור קדושה אלא כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש וזה הענין כל כך תהיה ירושלים עיר האמת ויקיימו דברי חכמים עד שיקראו בשם קודש. פירוש אחר על מה חידש לנו רבא והוא ע\"ד גמרא פ' מי שמת בבבא בתרא דף קמ\"ט במאמר רבא בענין איסור גיורא רבא אמר קמגמרו טענתא לאינשי ומפסדי לי וכתבו התוספות ואם תאמר מאי שנא מהא דאמר בפ\"ק דקידושין (יז, ב) הלוה מעות מן הגוי שנתגיירו בניו לא יחזור לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו והתניא רוח חכמים נוחה הימנו ל\"ק כאן הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה וכאן הורתו ולידתו שלא בקדושה וא\"כ היה לי לרבא להחזיר ותירץ ר\"ת דהתם כיון שעשה לו הגוי חסד וכו' והר\"ר יצחק בר מאיר פי' דכיון דלא קתני בהדיא בברייתא ואם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו לא הוי חייש לה רבא כו' ע\"ש. ולפי זה הכא והתם הכל דברי רבא ואזיל רבא לשטתיה וזהו חידש רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו דאלו לא נאמר בברייתא והוי סמיך אמתניתין דשביעית אמרתי לא הוי חש ולכן מסיק בברייתא החוזר אין רוח חכמים נוחה הימנו ומפרש רבא תנא דברייתא שסובר ממש כמתני' דשביעית וזה חידוש לנו ענין אחר למה נקרא ירושלים עיר האמת ומתחלה צריך לבאר גמרא פרק היה קורא (ברכות יד, א) אמר רבי אבהו א\"ר יוחנן הלכה כרבי יודא דחמר בין אלהיכם לאמת ויציב לא יפסיק אר\"י מ\"ט דרבי יודא דכתיב (ירמיה י, י) ויי' אלהים אמת ופירש\"י לכך אין מפסיקין בין אני יי' אלהיכם לאמת וקבעי בגמרא חוזר ואומר אמת או לא אמר ר' אבהו אר\"י חוזר ואומר אמת רבה אמר אינו חוזר ואומר אמת אמר רב יוסף כמה מעליא הא שמעתתא דכי אתא רב שמואל בר יודא אמר אמרי במערבא ערבית (במדבר טו, לח) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני יי' אלהיכם אמת אמר ליה אביי מאי מעליותא והאמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר וכ\"ת ואמרת אליהם לא הוי התחלה והאמר רב שמואל בר יצחק א\"ר דבר אל בני ישראל לא הוי התחלה ואמרת אליהם הוי התחלה א\"ר פפא קסברי במערבא ואמרת אליהם נמי לא הוי התחלה עד דאמר ועשו להם ציצית. ופירש\"י ערבית ק\"ש של ערבית אין קורין בה פרשת ציצית לפי שאין מצות ציצית בלילה אבל מתחילין אותה ומפסיקין בה ומדלגים ואומרים אני יי' אלהיכם אמת. לא יתחיל א\"צ להתחיל ויאמר ערבית. וק' במאי פליגי במערבא דס\"ל ואמרת אליהם לא הוי התחלה ובין רב דס\"ל ואמרת הוי התחלה וביותר יש לתמוה איך מתורץ מה יש מעליותא כי הקושיא זו במקומה עומדת ואין לה תירוץ וכי משום דס\"ל ואמרת אליהם לא הוי התחלה הלזה יקרא מעליותא כאשר יותר מסתברא דהוי התחלה כי האמירה קאי על פרשת ציצית. ולדרכי יהיה מתורץ מה שהקשה הרשב\"א בחידושיו במסכת ברכות על רב פפא דס\"ל במערבא ואמרת לא הוי התחלה תיפוק דכל פרשה דלא פסקיה משה לא פסקינן לה וכדאמרינן לעיל גבי פ' בלעם וא\"כ היאך אנו מפסיקין ואומרים אני יי' אלהיכם אמת ותירץ דכמו שאין דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם התחלה כיון שלא התחיל בעיקר מצוה ה\"נ אני יי' אלהיכם לא חשבינן ליה הפסק פרשה כיון דלא אמר מעיקר המצוה כלומר ובהכי נמי ניחא הא דפסקינן ליה לקרא אני יי' אלהיכם ולא אמרינן ליה כולא ואע\"ג דק\"ל כל דלא פסקה משה לא פסקינן ע\"כ תירוצו. ולדרכי יהיה מתורץ בע\"א ואגב אבאר הקושיא חוזר או אינו חוזר מהיכי תיתי שלא לחזור הלא מצינו בפסוק ב\"פ אמן ואמן ואפשר קושיא זו יש ליישב כי מצינו שיש ט\"ו ווי\"ן באמת ויציב עולין כמנין השם ב\"ה ככתיבתו וקריאתו כידוע ולזה היה אבעיא מאחר שרבי יודא אומר בין אלהיכם ובין אמת לא יפסיק אבל אחר מלת אמת דשרי להפסיק א\"כ כשחוזר ואומר ויציב לא נכון להתחיל בוי\"ו כי אין נופל וי\"ו על התחלת הענין כאשר מצינו במפרשים גבי ויקחו אליך פרשה אדומה הקשו איך יצדק וי\"ו בתחלת הענין וכמו שנקשה אח\"כ בעניינינו גבי ועשו להם ציצית א\"כ הוכרח להתחיל ולומר יציב ונכון וקיים כו' וא\"כ לא יהיה השם כי יחסר וי\"ו אחת ולכן שפיר קמבעיא חוזר ואומר אמת ויאמר אחריו ויציב בוי\"ו להשלים הווי\"ן כמספרם במנין השמות ב\"ה או אינו חוזר ואפ\"ה אחר שהפסיק יתחיל ויאמר ויציב לכבוד השם הנכבד ב\"ה ובסברא זו קמיפלגי. חד אמר חוזר מטעמו וחד אמר אינו חוזר מטעמו אמנם הקושיותל אחרות במקומם עומדים ואגב יתבאר כל הני רבוי אמירות בפרשה שאמר ויאמר יי' אל משה לאמר וכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. גם קשה מלת אליהם למה לי מה היה חסרון המקרא באם אמר דבר אל בני ישראל. ליישב כל זה אבאר ספרי (שלח קטו) והובא בילקוט פרשת שלח (רמז תשנ), דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם (במדבר טו, לח) אף נשים במשמע רבי שמעון פוטר הנשים מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא אינה נוהגת בנשים כו' וקשה במאי פליגי או איך הבין הת\"ק שהנשים תהינה חייבות והלא כלל גדול הוא בכל הש\"ס שדבר שהזמן גרמא נשים פטורות למה יצא מצות ציצית מחוץ לכלל. ויראה לי לתרץ אליבא דתנא קמא ואגב אבאר מדרש ספרי (שם), רשב\"א אומר למה נקרא שמו תכלת על שם שנתכלו המצריים בבכוריהם שנאמר (שמות יב, כט) ויהי בחצי הלילה רבי אומר למה נקרא שמה ציצית על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר (שה\"ש ה, ב) קול דודי וכו' וקשה מה הוקשה להם בפרשה ששמו להם שמות הללו שדרשו אחריהם למה נקרא כך וכה\"ג מצינו בגיטין (ז, א) אטו מתוות' דא\"י קחשיב אלא הענין הוא כי אלו סוברים הדין כתנא קמא הנשים חייבות בציצית וקשה להם מאי נשתנה מצות עשה זו שזמן גרמא ונשים חייבות מכל המצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ונראה להם דזה טעמו של התנא קמא והוא על דרך מה שכתב הטור אורח חיים בסימן ת\"ע גרסינן במס' סופרים (כא, ג) הבכורות מתענין בערב פסח והטעם זכר לנס שניצולו ממכת בכורות וכתב הב\"י בשם אגודה דנקיבה שהיא בכורה דצריכה להתענות וראיה מבתיה בת פרעה אבל האחרונים חולקין ועל דרך זה שאלו למה שמם תכלת או למה שמם ציצית לדרוש ולתור אחר הטעם לידע מזה למה חייבות הנשים בציצית כי לשון ציצית מורה שהציץ המקום על בתינן במצרים וזה היה גם לנשים א\"כ השם יורה שהנשים חייבות בציצית מה שאין כן ר' שמעון דסבירא ליה דלא שייך מכח בכורות בנקיבות ומשום הכי סבירא ליה לר\"ש דנשים פטורות מכח מצות עשה שזמן גרמה אז נוכל לפרש בדרך אחר ואגב יתבאר גמרא במנחות פרק התכלת (מב, א) אמר רב מניין לציצית בגוי שהיא פסולה שנאמר (במדבר טו, לח) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית בני ישראל ועשו להם ציצית ואין הגוים ועשו. אמר ליה רב מרדכי לרב אפי אתון הכי מתניתו לה אנן הכי מתנינן לה אמר רב יודא מנין לציצית בגוי שהיא כשירה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית יעשו להם אחרים. והנה גם פה קשה במאי דמיפלגי ויראה לי דפליגי בענין אם ואמרת אליהם התחלת הפרשה הוא או לא. והנה למאן דאמר ציצית בגוי פסולה סבירא ליה ואמרת אליהם הוא התחלת הפרשה והוקשה לו מלת אליהם למה לי דהא כבר כתיב דבר אל בני ישראל. ואמרת אליהם למה לי אלא בא לרמז שלא תימא שבא ללמוד מזה שציצית בגוי כשירה מ\"ה דייק ואמר לשון אליהם לדייק מזה אליהם לבני ישראל אמור שיעשו להם ציצית ולא לגוים. ומ\"ם ואמרת אליהם לאו התחלה הוא ובמלת וי\"ו של ועשו מורה שגם יש היתר לגוי לעשות ציצית ובסברא זו פליגי. ובזה יתבאר פלוגתא הנ\"ל ג\"כ אם ואמרת אליהם הוא התחלת הפרשה מ\"ה דורש אף הנשים כי מלת אליהם מיותר הוא לדרוש לאמר גם לנשים ולהזהירם על מצות ציצית. ומ\"ם שאין זה התחלת הפרשה ואין לו שייכות למטה וסומך על הכלל כל מצות עשה שזמן גרמא נשים פטורות. ומהשתא נבוא לבאר כל הני רבוי אמירות גם מה כוונתו באמרו כמה מעליותא הא שמעתתא כדפרכינן לעיל ומה טעם דמ\"ד דס\"ל ואמרת אליהם לא הוי התחלה לפרשת ציצית א\"כ על מה קאי כל הני אמירות ע\"כ נ\"ל לתרץ ע\"ד מה שמסיק בתנא דבי אליהו (רבא כו) למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית אלא אמר הקב\"ה למשה מפני מה חילל זה השבת אמר לפניו רבש\"ע אתה יודע אמר לו הקב\"ה אני אומר לך כי בכל יום תפילין בראשו תפילין בזרועו ורואה אותן וחוזר בו ועכשיו שאין עליו תפילין חילל זה השבת. א\"ל הקב\"ה צא וברור להם דבר שינהגו בהם בשבת שנאמר ועשו להם ציצית וגו' והשתא א\"ש האי ויאמר יי' אל משה לאמר אף שהוא אין התחלה לציווי פרשת ציצית מ\"מ תשובה הוא על דבר המקושש שאין לו סי' בשבת להרחיק עצמו מעבירה ובעבור זה כתיב ויאמר יי' אל משה לאמר כלומר לאותו אמירה שכבר אמר בדבר המקושש אמר לו הקב\"ה והשיב לו. ותכף אחר אמירה זו הזהיר הציווי על הציצית ככתוב בפרשה ויאמר דבר אל בני ישראל על פרשת ציצית ובא להזהיר בק\"ש של ערבית שלא יזכירו פרשת ציצית כי אין ציצית בלילה. ובא להורות לנו להזכיר פרשת ציצית בק\"ש. דהיינו ביום מחויב לומר פרשת ציצית כולה אך בערבית אל יאמר פרשת ציצית רק ידלג ויאמר אני יי' אליהכם ודבר אל בני ישראל ואמרת קאי על רבית כאשר ידוע שדרך הפסוקים להזכיר ק\"ש של ערבית ברישא כענין (ברכות ב, א) מאימתי קורין את שמע בערבית וכו' ופריך בגמרא תנא אהיכא קאי דתני ערבית ברישא לתני שחרית ברישא ומשני תנא אקר' קאי דכתי' בשכבך ובקומך ואבעי' אימא יליף מבריאת עולם דכתיב (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בוקר ולכן מאחר שהזהיר להזכיר פרשת ציצית בפרשת קריאת שמע ובערבית אל יזכר פרשת ציצית רק ידלג אותה ויאמר אני יי' אלהיכם לכן הוצרך הכתוב להקדים דין ערבית ברישא כדרך המקראות ולכן ס\"ל במערבא האי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קאי על אני יי' אלהיכם ר\"ל בתחלה דבר אל בני ישראל מענין אני יי' אלהיכם ר\"ל שיאמרו תכף אני יי' אלהיכם ולא פרשת ציצית וזה הוא בערבית כדרך המקראות להתחיל בערבית ברישא אח\"כ תאמר להם פרשת ציצית האמור ביום כאשר חוב להזכיר פרשת ציצית ביום. ופסוק עצמו העמיד פרשת ציצית כסדר איך לאמרו ביום אבל בהגדת משה לישראל שהוצרך להקדים דין ערבית באמירה בראשונה אמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ר\"ל שיאמר אני יי' אלהיכם ואפשר לתרץ מלת אליהם ע\"ד זה כאשר כפול הוא בפסוק דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי מצינו רז\"ל (ילק\"ש ב, קו) דרשו על פסוק (ש\"ב כ, א) בשבע בן בכרי אין לנו חלק בדוד ובבן ישי איש לאוהליו ואמרו רבותינו ז\"ל שכפרו בג' דברים בדוד ובמשיח ובאלהים שנאמר איש לאוהליו אל תיקרי לאוהליו אלא לאלהיו כן נ\"ל פה ואמרת אליהם ר\"ל אמור להם שיאמרו אני יי' אלהיכם הנרמז במלת אליהם שהוא אותיות אלהים. וא\"כ סדר המקראות הכי הוא ויאמר יי' אל משה לאמר ר\"ל שאמר לו תשובה על ענין המקוש' ואח\"כ אמר באזהרה דבר אל בני ישראל פרשת ציצית ושוב אמר ואמרת אליהם אותיות אלהים ר\"ל שיאמרו בערבית אני יי' אלהיכם ולא פרשת ק\"ש כדרך המקראות שמזכירין ערבית ברישא. ואח\"כ מזכיר פרשת ציצית להורות לנו שחוב לנו להזכיר ציצית ביום. וזהו כוונת בני מערבא דאמרו בערבית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני יי' אלהיכם וס\"ל שלאו התחלה הוא המקרא של ואמרת אליהם כאשר באמת כן הוא כי ואמרת אליהם קאי על אני יי' אלהיכם להורות שלא יאמר פרשת ציצית בערבית והקדים ערבית ברישא כדרך המקראות. ובזה יובן שפיר מימרא דרב יוסף כמה מעליותא האשמעתתא במה שאמר ואמרת אליהם לאו התחלה כי קאטי על אני יי' אלהיכם במה ששייך לערבית ובאמת ואמרת אליהם לא קאי על פרשת ציצית לאפוקי לרב דאמר דבר אל בני ישראל לאו התחלה הוא ומלת ואמרת אליהם הוי התחלה א\"כ קשה על מה קאי דבר אל בני ישראל משא\"כ לבני מערבא אתי שפיר ובזה מתורץ מה שהקשה בחדושי רשב\"א כי מנין לעשות פסקא במקום שמשה לא פסקה ונ\"ל כי ירא מרע\"ה מפני הטועה אלו הוי פסקה הפסוק כמקראות אחרים הוי מקום לטעות שאין לומר אני יי' אלהיכם רק בערבית ולא בשחרית ולכן כלל הכל בפסוק אחד להורות שביום צריך לגמור כולן ובלילה מדלג כדלעיל. ובזה יובן המקרא שהתחלנו ונקראה ירושלים עיר האמת כי אמרינן בגמרא אמר רב כל מי שלא אמר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ופירש רש\"י אמת ויציב תקנו על גאולת מצרים ואמת ואמונה על גאולה העתידה שאנו מצפים כו'. והנה זכריה הנביא עליו השלום רמז על אמת ויציב ותקנו חמשה עשר ווי\"ן ובזה יזהרו מה שאין כן באמת ואמונה לא ידעו להזהר. לכן התנבא הנביא זכריה עליו השלום שבתי לירושלים ברחמים ונקראה עיר האמת ולמה בזה השם דוקא אלא שיהיה לזכרון עולם שיהיה נזהרים באמת ובפסוק ויי' אלהים אמת שלמדו שלא להפסיק אמרתי לבאר ענין אחד ויהיה מתורץ מה שהקשה הרב רבי משה אלשיך בפסוק (במדבר טו, מ) והייתם קדושים לאלהיכם שמלת לאלהיכם צריך ביאור. ולדרכי יהיה נכון כי מצינו במדרש רבה פרשת בראשית (ב\"ר ח, י) שאלו המינים מה דכתיב (יהושע כב, כב) אל אלהים יי' הוא יודע אמר להם הם יודעים אין כתיב כאן. אמרו תלמידיו לנו מה אתה משיב. אמר להם שלשתן שם אלהות הן כו'. חזרו ושאלו מהו דין דכתיב (יהושע כד, יט) כי אלהים קדושים הוא אמר להו קדושים המה אין כתיב כאן כו'. והקשה במתנות כהונה למה לא אמרו התלמידים בשאלה זו להם דחית בקנה ולנו מה אתה משיב משום שהיה להם תירץ לפרש הפסוק אלהים קדושים אלהי' על ישראל שהם קדושים וזה הוא והייתם קדושים לאלהיכם ר\"ל קדושתכם תהיה לאלהיכם ובזה תסלקו שאלת המינים. וכן שאלה שנייה רמז ג\"כ כי ידוע הפייטן בר\"ה מביא חותמו אמת להודיע כי הוא אחד ופי' המפרש אל\"ף ברא\"ש מ\"ם באמצע תי\"ו בסוף מורה על ענין היה הוה ויהיה וכענין נפל פתקא מן שמיא כתוב בו אמת. ועוד מפרש פירוש אחר מן אל\"ף עם מ\"ם י\"ג אותיות כמנין אחד. ומן מ\"ם עם תי\"ו עם אותיות מנצפ\"ך ג\"כ י\"ג אותיות כמנין אחד. ואני באתי להוסיף מה תורה אלו שני רמזים על מלת אחד להורות (זכריה יד, ט) כי ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד שכל השמות הכל אחד וכעין התירוץ במדרש שלשתן שם אחד וכן רמז דבר אל בני ישראל ואמרת וגו' אני יי' אלהיכם ושמא יאמרו חס ושלום שני רשויות לכן צוה לסמוך לאלו ב' שמות מלת אמת נודע כי הוא אחד ואין שני לו ונכון הוא:", "heVersionTitle": "Shenei Luchot HaBrit, based on Amsterdam, 1698 ed. Part III", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "שני לוחות הברית, אמשטרדם תנ\"ח -- ח\"ג", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a05577fd2b1f0fbf1f668b0", "index_title": "Kedushat Levi", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Kedushat Levi, Deuteronomy, Devarim 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Kedushat Levi, Deuteronomy, Devarim 1", "sourceHeRef": "קדושת לוי, דברים, דברים א׳", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": true, "compDate": [1772, 1798], "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "Kedushat Levi", "he": "קדושת לוי"}, "heTitle": "דברים", "he": "אלה הדברים אשר דבר משה וכו'. במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל. נראה לפרש שערבה הוא לשון ערב (דברים א, א). והנה בברייתו של עולם ערב קודם לבוקר כדאמרינן בריש ברכות. ואם כן תחלת ימי האדם נקראים ערב.לזה אמר בערבה מול סוף, דהיינו בהתחלת שנותיו של אדם תיכף יהיו כל מעשיו מול השכינה שנקראת סוף כידוע. בין פארן, כמו שדרשו רבותינו ז\"ל שנקרא פארן שמשם יוצא פריה ורביה. ובין תופל, כמו שפירש רש\"י לשון דיבור, והיינו שבין ברית המעור ובין ברית הלשון הכל יהיה מול סוף בקדושה ושמירה מעולה: ", "heVersionTitle": "Kedushat Levi - Munkatch 1939", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "קדושת לוי, מונקאץ', תרצ\"ט", "text": "Deuteronomy 1,1. “These are the words which Moses spoke to the entire people of Israel in the desert, facing the wilderness near Suph between Paran and between Tophel and Lavan.”
It seems reasonable to see in the word ערבה, wilderness, a reference to the first time the word ערב appears in the story of Creation (Genesis 1,5) where the meaning is “evening,” a transition from day to night. At the time of the creation the evening preceded the first morning, as before the creation of light the universe had been in darkness, as we read there in verse 2, and as the Talmud points out in the beginning of tractate B’rachot, when discussing the times for reciting the keriyat sh’ma. If we take our cue from that paragraph in the Torah, the early years of our lives would be described as ערב. Having this in mind, the Torah, i.e. Moses, alludes here to the need for every human being from his earliest youth to focus all of his activities on the aspect of G’d familiar to us by the name Shechinah, “G’d’s Presence.”
The deeper meaning behind the words: בין פארן, is that this is the site on earth from which the ability for living creatures on earth to become fruitful and to multiply is derived. As to the words: ובין תפל, we follow Rashi, who quotes Rabbi Shimon bar Yochai who claims that no one has ever been able to find these two locations. He therefore concluded that these names are similes, used by Moses to rebuke the Israelites who had spoken derisively of the manna (Numbers 1,7), which was white, לבן. The word תפל, [possibly as root of: תפלה “prayer”. Ed.], according to Rashi, is another word for “speech” (presumably Israel’s accepting the Torah with the words נעשה ונשמע, “we shall do and we shall listen (to instruction).” Moses’ address teaching the Israelites to make G’d their focus at all times, and to observe these covenants meticulously, covers the period between the covenant of circumcision made with Avraham and that of the Ten Commandments made with the assembled Jewish nation at Mount Sinai.", "versionTitle": "Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk", "license": "CC-BY", "versionTitleInHebrew": "קדושת לוי, מתורגם בידי רבי אליהו מונק"}, {"_id": "6a055fe2fbb1a5d0489bea24", "index_title": "Tzidkat HaTzadik", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Tzidkat HaTzadik 11:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Tzidkat HaTzadik 11:1", "sourceHeRef": "צדקת הצדיק י״א:א׳", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": true, "compDate": [1845, 1895], "commentaryNum": 11.0001, "collectiveTitle": {"en": "Tzidkat HaTzadik", "he": "צדקת הצדיק"}, "heTitle": "צדקת הצדיק", "he": "[יא] ילפינן מברייתו של עולם דבכל דבר הלילה קודם ליום כדאי' ריש ברכות. כי בכל דבר ההעדר קודם להויה וכי אשב בחושך אדע כי אח\"כ ה' אור לי. כי כל חיי האדם כך מורכבים מהזמן חושך ואור יום ולילה כך חוזר חלילה רק שהחושך קודם דקליפה קודמת לפרי. חוץ בקדשים קיי\"ל הלילה אחר היום כי מי שכבר בא אל הקודש היום קודם כמו מי שעומד תוך הפרי אצלו הפרי קודם לקליפה [ולכך ס\"ד גם לק\"ש וכמ\"ש במק\"א]. ועי' בתר\"י ברכות ח' א' ד\"ה ואומר דגם בתורה כן: ", "heVersionTitle": "Tzidkat HaTzadick, Lublin, 1913", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "We learn from the creation of the world, that in all matters, the night comes before the day, as the Talmud teaches. (Berachot 2a) For in all matters, absence precedes existence. “When I dwell in darkness”, I know that afterward “Hashem will be my light.” (Michah 7:8) Indeed, a person’s entire life is comprised of times in darkness and light, day and night, and that cycle repeats itself as a circuit, with the darkness always coming first, as the peel precedes the fruit. This is always true except in the case of kodashim [referring here to both the laws of the Beit haMikdash and to the highest state of holiness in life] wherein the night follows the day. Once one has already arrived at holiness, the day is first, like one who is already inside the fruit; from his perspective, the fruit comes before the peel.", "versionTitle": "YU Torah miTzion Beit Midrash", "license": "unknown", "versionTitleInHebrew": "ישיבה-יוניברסיטי בית מדרש תורה מציון"}, {"_id": "6a0b6788245bf57e9fb9d454", "index_title": "Olat Reiyah", "category": "Jewish Thought", "type": "", "ref": "Olat Reiyah, Korbanot 38", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Olat Reiyah, Korbanot 38", "sourceHeRef": "עולת ראיה, קרבנות ל״ח", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": false, "compDate": [1900, 1930], "commentaryNum": 38, "collectiveTitle": {"en": "Olat Reiyah", "he": "עולת ראיה"}, "heTitle": "קרבנות", "he": "את הכבש אחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. כמו שיש הבדל בין יום ולילה, בתעודתם, במפעל החיים שלהם, ובערכים הרוחניים שלהם, ככה יש הבדל בפנימיות הערך של קרבנות התמיד הללו, בין קרבן השחר וקרבן בין הערבים של התמידים. וכמו שיום הבדל פנימי בין קריאת שמע של שחרית לקריאת שמע של ערבית, שק\"ש של ערבית היא יותר קרובה אל רשם הטבע, \"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה\", שמרחק ההבטה בא בלילה ע\"י הכוכבים, ויפעת היצירה ברבוי צבאותיה מתגלה דוקא אז, \"כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה\", וק\"ש של שחרית יותר היא קרובה אל המעין הפנימי אל הופעת התורה, וכ\"ה בענין הפעלת הקרבנות הללו.אלא שבק\"ש, שהיא מצוה מתפשטת בכל המקומות, צריכה להיות ק\"ש של ערבים הענין הקדום, בתחילה \"בשכבך\" ואח\"כ \"ובקומך\", דוגמת מעשה בראשית, \"ויהי ערב ויהי בוקר\", כדברי חכמים ז\"ל בריש ברכות, ובקרבנות, שהם במרכז הקדש, במקום גי חזיון, שיפעת גילוי שכינה היא שם בעקרה, הכבש האחד של הבקר הוא הקדום, המכשיר את כח החיים התדיריים לעומת השפעת הגילוי האלהי של אור התורה ורוח ד', המופיע על נביאיו ואנשי סגולתו. את הכבש האחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. ", "heVersionTitle": "Rav Kook public files", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "", "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a0cfacf83cb7fe6b2b4ad49", "index_title": "Imrei Binah", "category": "Jewish Thought", "type": "", "ref": "Imrei Binah, Part II; Torah Riddles, Questions 237:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Imrei Binah, Part II; Torah Riddles, Questions 237:1", "sourceHeRef": "אמרי בינה, חלק שני; חדוד בדברי תורה, שאלות רל״ז:א׳", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": false, "compDate": [1860, 1900], "commentaryNum": 237.0001, "collectiveTitle": {"en": "Imrei Binah", "he": "אמרי בינה"}, "heTitle": "שאלות", "he": "כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ודרשו רז\"ל בגמרא דברכות מכאן שהיום הולך אחר הלילה, ושואלין מאי נ\"מ בדרשה זו דדרשינן היום הולך אחר הלילה:", "heVersionTitle": "Imrei Binah, Jerusalem 1908", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "אמרי בינה, ירושלים תרס\"ח", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a0d1d8be75c856e0ec8542c", "index_title": "Sod Yesharim", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Sod Yesharim, Rosh Hashanah 74:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Sod Yesharim, Rosh Hashanah 74:1", "sourceHeRef": "סוד ישרים, ראש השנה ע״ד:א׳", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": false, "compDate": [1859, 1889], "commentaryNum": 74.0001, "collectiveTitle": {"en": "Sod Yesharim", "he": "סוד ישרים"}, "heTitle": "ראש השנה", "he": "ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם וגו'. להיות שלמעלה מן הענין נאמר ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים על זה נאמר אח\"כ ויהי אחר הדברים האלה וגו' להורות שזה הנסיון היה בירור לעומת הפלשתים כי ענין קליפת פלשתים מבואר בהאר\"י הק' ז\"ל (לקוטי תורה בשלח) פלשתים הם במקום השערות קווצותיו תלתלים וכו' ושערות רומזין על מותרות היינו שאומרים תמיד כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ובזה הענין צריכין בירורים גדולים אפילו בעבודות היקרים ביותר לבל ידמה להאדם בהם כחי ועוצם ידי לזה היה צריך אאע\"ה לברר א\"ע נגד הפלשתים בזה הנסיון ולמסור הכל להשי\"ת ועל זה הבירור העצום איתא בזוה\"ק (וירא קג:) מיא אעדו ואולידו חשוכא וכו' היינו כי ראשית הבריאה הוא כדכתיב ויאמר אלהים יהי אור הגם שאמרו ז\"ל (שבת עז) כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא וכדאמרינן נמי (ריש ברכות) יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר אמנם ראשית הבריאה שיתחיל בתפיסתה הכרה זאת התחיל מהמאמר ויהי אור כי מקודם היה מאיר בלי גבול ואור כזה הוא נמנע מתפיסת בעל גבול שיהיה בו שום השגה ולזה נקרא זה האור הקדום חשך כלומר שנמנע מהשגה מהלשון ולא חשך ממני מאומה וגו'. וזהו כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא וכן נאמר ויהי ערב ויהי בוקר הגם שמצד השי\"ת הוא עיקר האור מה שמאיר בלי גבול אכן מצד קטנות תפיסת הבריאה נקרא זה האור העצום חשך וערב מחמת מניעת השגתם וכל השגת התפיסה מתחיל מהמאמר ויהי אור שצמצם השי\"ת את גודל האור ואחר זה הצמצום התחיל אור גם בתפיסת הבריאה ולהיות שמדת אאע\"ה הוא חסד אל כל היום שמורה על זה האור שמאיר אחר הצמצום שיש בו שפיר השגה בתפיסת הבריאה כדאיתא בזוה\"ק (תולדות קמא:) ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם דאיהו נהורא דיממא וכו' ולחשך קרא לילה דא יצחק דאיהו חשך וכו' היינו כי יצחק אבינו רומז על זה האור העצום שהוא בלי גבול שהיה קודם המאמר ויהי אור הנקרא מצד תפיסת הבריאה חשך כי אורו של יצחק הוא למעלה הרבה מתפיסת זה העולם וכשחפץ השי\"ת להקנות לאאע\"ה שיהיה בהכרת תפיסתו גם האור הבלתי גבול מיצחק אבינו שנקרא חשך משום שנמנע השגתו וא\"כ באיזה אופן יתכן שיהיה לאאע\"ה בזה האור קנין בדעתו ובתפיסתו מאחר שזה האור הוא באמת למעלה מגבול תפיסתו לכן נאמר נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה היינו כשחפץ השי\"ת ליתן קנין להאדם באור כזה שהוא למעלה מהשגתו ושיהיה נקרא נמי על שם יגיע כפו של אדם אזי מעלהו מקודם לנסיון ועי\"ז משיג האדם קנין יגיע כפו גם בזה האור שהוא למעלה מתפיסתו וזה הוא כוונת מאמר הזוה\"ק נמי והאי מיא אעדו ואולידו חשוכא ובמדרש רבה (בא פ' טו) איתא נמי מים הרה וילדה אפילה וכו' ומים רומזין על חסד ואהבה וזהו מיא אעדו היינו שנתעברו המים כלומר שהופיע השי\"ת במדת אאע\"ה יותר חסד וגודל אהבה כפולה ומכופלת ליצחק בנו ומחמת גודל אהבה עצומה כזאת מסר את יצחק בנו אהובו לגמרי להשי\"ת כי מחמת גודל אהבה עזה אליו אמר היכן יש עוד בעבורו מקום בטוח לשמרו מכמו גבי השי\"ת בעצמו כי הבין שפיר כמו שהוא באמת שעיקר תכלית קיומו של האדם הוא רק בזה שנעשה קרבן להשי\"ת. וזה שאמרו ז\"ל (יומא כח) זריזין מקדימין למצוה שנאמר וישכם אברהם בבוקר אין הפירוש שהיה נתהפך בזה הנסיון ממדת החסד למדת אכזריות ח\"ו אלא אדרבה בעצמות מדתו של אאע\"ה שהוא חסד ואהבה נתוסף במדתו יותר רב חסד וגודל אהבה עד שמחמת אהבה עזה ועצומה שהיה בו היה מזרז עצמו ביותר להקריב אותו להשי\"ת ועד זה העת היה הפירוש כפשוטו העלהו שחטהו כי לא היה עדיין לאאע\"ה קנין גמור בו בתפיסתו אולם ע\"י אותה אהבה עזה ועצומה שנתוסף בו למסור את בנו לגמרי להשי\"ת החזיר לו השי\"ת קנין גמור באורו של יצחק אבינו עד שהשיג הכרה גם בגודל אורו של יצחק הנקרא מצד תפיסת הבריאה חשך והבין שפיר בתפיסתו אשר באמת הוא אורו של יצחק אבינו עיקר האור הנקרא רב חסד שקודמת לנהורא וזה הוא מיא אעדו ואולידו חשוכא מים הרה וילדה אפלה כלומר מסבת גודל אהבתו שמסרו לגמרי להשי\"ת החזיר לו השי\"ת קנין גמור גם בהחשך והערב הקודם להבוקר ואזי התחיל הפירוש העלהו אסקיה הרי שכל קיום הויית יצחק אבינו הוא רק מהמאמר אל תשלח ידך אל הנער ולזה איתא בגמ' (ר\"ה) עפרו של יצחק צבור לפני היינו שכל התקיפות של ישראל נמשך מזה עדי עד כי זה המאמר אל תשלח ידך אל הנער לא נפסק בשום פעם ח\"ו ותמיד אומר השי\"ת ביצחק יקרא לך זרע וגו' אל תשלח ידך אל הנער וכיון שישראל מתיחסים אחר יצחק אבינו כ\"ד כי ביצחק יקרא לך זרע וכל קיום הויית יצחק אבינו הוא רק מהרצון ית' שאמר אל תשלח ידך אל הנער נמצא שנכלל בזה הרצון ית' כל הויית ישראל ג\"כ וכל קיומם נמשך רק מזה הרצון שאמר אל תשלח ידך אל הנער והמאמר מהרצון ית' קיים לעד ולעולמי עולמים ואחר בירור העצום הזה אין עוד שום מקום להקטרוג של פלשתים:", "heVersionTitle": "Sod Yesharim, Warsaw 1902-1908", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "ווארשא, תרס\"ב-תרס\"ח", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a0e73d45cc1dca2953542dc", "index_title": "Hegyonot El Ami", "category": "Jewish Thought", "type": "", "ref": "Hegyonot El Ami, Volume I, Shabbat Bereshit 59:32", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Hegyonot El Ami, Volume I, Shabbat Bereshit 59:32", "sourceHeRef": "הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת בראשית נ״ט:ל״ב", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": false, "compDate": [1918, 1932], "commentaryNum": 59.0032, "collectiveTitle": {"en": "Hegyonot El Ami", "he": "הגיונות אל עמי"}, "heTitle": "לשבת בראשית", "he": "וזהו ״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״, שהערב הוא קודם הבוקר, והלילה קודם להיום והיום הולך אחרי הלילה, שזהו, כאמור, הסך הכל של כל הדברים הנעשים תחת השמש שמתוך התהו ובהו אנו באים לידי אורה, וכדברי חז״ל בריש ברכות ״מאי שנא דנקט דערבית ברישא? יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בקר״.", "heVersionTitle": "Antwerp, 1933-1936", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "562a4919fbfba2138feb262a", "index_title": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:1", "sourceHeRef": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות ב׳ א:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 1921], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Abraham Cohen", "he": "אברהם כהן"}, "heTitle": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": "For the meaning of Hebrew and Aramaic terms, see Glossary. ", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921"}, {"_id": "562a4923fbfba2138feb262f", "index_title": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:2", "sourceHeRef": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות ב׳ א:ב׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 1921], "commentaryNum": 3.0002, "collectiveTitle": {"en": "Abraham Cohen", "he": "אברהם כהן"}, "heTitle": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": "Who bad become ritually unclean and, after bathing, waited until the evening before they could eat \"of the holy things\" (cf. Lev. xxii. 4-7). ", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921"}, {"_id": "562a4927fbfba2138feb2634", "index_title": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:3", "sourceHeRef": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות ב׳ א:ג׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 1921], "commentaryNum": 3.0003, "collectiveTitle": {"en": "Abraham Cohen", "he": "אברהם כהן"}, "heTitle": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": "Whether the night is divisible into three or four watches will be discussed in the Gemara below : see pp. 6, 9 f. ", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921"}, {"_id": "5ced0dfb812227001766f207", "index_title": "Ben Yehoyada on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Ben Yehoyada on Berakhot 2a:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Ben Yehoyada on Berakhot 2a:2", "sourceHeRef": "בן יהוידע על ברכות ב׳ א:ב׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1860, 1900], "commentaryNum": 3.0002, "collectiveTitle": {"en": "Ben Yehoyada", "he": "בן יהוידע"}, "he": "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. נראה לי בס\"ד משיח אליהו [410] מספרם שמע [410], ושאל מאימתי קורין אותם לבוא בערבית הוא אלף השישי הנקרא עת ערב, ואמר משעה שהכהנים הם תלמידי חכמים שנקראים כהנים, נכנסים לבתי מדרשות לאכול בתרומתן תורה שבעל פה שנקראת על שמם כמו שאמרו חכמינו ז\"ל על פסוק (תהלים א, ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה, ולכן לא אמר 'בתרומה' אלא 'בִּתְרוּמָתָן', וידוע עסק תורה שבעל פה מסוגל לביאת משיח ואליהו ז\"ל יותר מעסק תורה שבכתב, וכמו שאמרו חכמינו ז\"ל על הפסוק (הושע ח, י) גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם, יתנו לשון מתניתין. והכא הוא עד סוף האשמורה הראשונה רמז למצוה ראשונה שבתורה, שהיא מצות פריה ורביה המסוגלת לביאת המשיח כמו שאמרו רבותינו ז\"ל (יבמות סב.) אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, והמצות נקראים משמרת דכתיב (ויקרא יח, ל) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי, גם הם שומרים את ישראל כמו שאמרו רבותינו ז\"ל (שבת קל.) מה יונה כנפיה מגינות עליה כך ישראל מצות מגינות עליהם, ואמר עד סוף רצונו לומר עד תכלית של מצוה זו דהיינו שיולידו זכרים וגם נקבות ולא סגי בזכרים לחוד.
וחכמים אומרים עד חצות. רמזו על מ\"ם של (ישעיה ט,ו) לְםַרְבֵּה [לְמַרְבֵּה] הַמִּשְֹרָה שהיא סתומה, ועתיד הקב\"ה לחלקה לחצאין, והן הן ב' דלתין של דוד ועליהם רמז הכתוב (משלי ח, לד) לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם. ורבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. רצונו לומר עד שתתעלה כנסת ישראל שנמשלה לשחר, כי בגלות רגליה יורדות מות ר\"ל בתוך הקליפות וכאשר יעלו רגליה מתוך הקליפות אז הוא עת רצון לקרא את שמע שהם משיח ואליהו.
ולפי פשט המשנה נראה לי בס\"ד טעם הא דפתח במצות קריאת שמע תחלה, דאיכא במדרש בראשית פרשת צ\"ח אבא אמר מכאן זכו ישראל לקריאת שמע, בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם, קרא לשנים עשר בניו, אמר להם: שמעו אל אביכם שבשמים, שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב\"ה? אמרו לו: שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבבך מחלוקת על הקב\"ה, כך אין בלבבנו אלא ה' אלקינו ה' אחד, אף פירש בשפתיו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רב שמואל, הוא הדבר שישראל משכמים ומערבים בכל יום ואומרים, שמע ישראל אבינו ממערת המכפלה, אותו הדבר שצויתנו, עדיין הוא נוהג, ה' אלהינו ה' אחד, עד כאן לשונו.
נמצא קריאת שמע זכינו בה מכח יעקב אבינו ע\"ה, ואליו אנחנו אומרים, שמע ישראל אבינו כי ה' אלהינו הוא ה' אחד, וידוע כי רבינו הקדוש היה ניצוץ יעקב אבינו, ולכן נקרא רבי יהודה הנשיא ראשי תיבות ניצוץ של יעקב אבינו, ובזה מובן היטב הטעם שפתח רבי במצות קריאת שמע תחלה, כי מצוה זו שייכה לו.
והגאון חיד\"א ז\"ל בפתח עינים כתב, יען היה נצוץ יעקב אבינו, לכן פתח בקריאת שמע דערבית, כי יעקב אבינו ע\"ה תיקן תפילת ערבית עד כאן דבריו. ועדיין אין טעם זה מתיישב שפיר, כי תפלה לחוד, וקריאת שמע לחוד, אך לפי מה שכתבנו בס\"ד ניחא, ונתמתק טעמו של הרב ז\"ל, כי באמת קריאת שמע שייכה ליעקב אבינו ע\"ה, ונקיט רבי קריאת שמע דערבית ולא דשחרית, בשביל דערבית תיקן יעקב אבינו ע\"ה, והשתא מיני ומיניה יתקלס.", "heVersionTitle": "Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897", "heLicense": "CC0", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת סנלייק", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "5ced0f3b812227001766f8dd", "index_title": "Ben Yehoyada on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Ben Yehoyada on Berakhot 2a:3", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Ben Yehoyada on Berakhot 2a:3", "sourceHeRef": "בן יהוידע על ברכות ב׳ א:ג׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1860, 1900], "commentaryNum": 3.0003, "collectiveTitle": {"en": "Ben Yehoyada", "he": "בן יהוידע"}, "he": "מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן. מקשים הוה ליה למימר 'בתרומה', ונראה לי בס\"ד על פי מה שכתב הגאון צל\"ח ז\"ל אף על גב דאסור לאכול משהגיע זמן קריאת שמע, אולי הכהנים מותרים לאכול בתרומה, כיון שאכילת תרומה מצוה היא כעבודת עבודה במקדש, עיין שם. ועדיין יש להקשות אין הכי נמי אכילת תרומה מצוה כעבודת עבודה, עם כל זה, מאי חזית להקדימה על מצות קריאת שמע דאורייתא, ומה טעם יש להקדימה, ונראה לי דכל מצוה ששייכה רק אצל בני אדם פרטים ולא שייכה בכל אדם, תהיה חביבה יותר אצל בעליה, ולכן כיון דאכילת תרומה שייכה אצל כהנים בלבד, לכך היא חביבה עליהם טפי מן קריאת שמע, דשייכה אצל כל אדם, ולכך יש להקדימה, וזה שאמר התנא לאכול 'בתרומתן' דייקא, רצונו לומר משום דמצוה זו שייכה להם לבדם, לכך חביבה עליהם להקדימה על קריאת שמע.", "heVersionTitle": "Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897", "heLicense": "CC0", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת סנלייק", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69613ce1ea0a6e9680c0d7ae", "index_title": "Berakhot", "category": "Talmud", "type": "", "ref": "Berakhot 13a-22a", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Berakhot 13a-22a", "sourceHeRef": "ברכות י״ג א-כ״ב א", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [450, 550], "commentaryNum": 25.0, "collectiveTitle": {"en": "Berakhot", "he": "ברכות"}, "heTitle": "ברכות", "he": ["לֹא שֶׁיֵּעָקֵר ״יַעֲקֹב״ מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא ״יִשְׂרָאֵל״ עִיקָּר וְ״יַעֲקֹב״ טָפֵל לוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ״: אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת״ — זֶה שִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת, ״וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ״ — זוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם.", "״הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח״, תָּנֵי רַב יוֹסֵף: זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג.", "מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַע בּוֹ זְאֵב וְנִיצַּל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה זְאֵב. פָּגַע בּוֹ אֲרִי וְנִיצַּל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה אֲרִי. פָּגַע בּוֹ נָחָשׁ וְנִיצַּל מִמֶּנּוּ, שָׁכַח מַעֲשֵׂה שְׁנֵיהֶם, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה נָחָשׁ. אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל — צָרוֹת אַחֲרוֹנוֹת מְשַׁכְּחוֹת אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת.", "״אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם״:", "בַּתְּחִלָּה נַעֲשָׂה אָב לַאֲרָם, וּלְבַסּוֹף נַעֲשָׂה אָב לְכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.", "״שָׂרַי הִיא שָׂרָה״.", "בַּתְּחִלָּה נַעֲשֵׂית שָׂרַי לְאוּמָּתָהּ, וּלְבַסּוֹף נַעֲשֵׂית שָׂרָה לְכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.", "תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: כָּל הַקּוֹרֵא לְאַבְרָהָם ״אַבְרָם״ — עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד [אֶת] שִׁמְךָ אַבְרָם״.", "אֶלָּא מֵעַתָּה הַקּוֹרֵא לְשָׂרָה ״שָׂרַי״ הָכִי נָמֵי?", "הָתָם, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם: ״שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ״.", "אֶלָּא מֵעַתָּה הַקּוֹרֵא לְיַעֲקֹב ״יַעֲקֹב״ הָכִי נָמֵי?!", "שָׁאנֵי הָתָם דַּהֲדַר אַהְדְּרֵיהּ קְרָא, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאוֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב״.", "מֵתִיב רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא: ״אַתָּה הוּא ה׳ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם״!", "אָמַר לֵיהּ הָתָם נָבִיא הוּא דְּקָא מְסַדַּר לְשִׁבְחֵיהּ דְּרַחֲמָנָא מַאי דַּהֲוָה מֵעִיקָּרָא.", "
הדרן עלך מאימתי", "מַתְנִי׳ הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא, אִם כִּוֵּון לִבּוֹ — יָצָא.", "בַּפְּרָקִים, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב. וּבְאֶמְצַע, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.", "רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד. וּבַפְּרָקִים, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם.", "אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים: בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לַשְּׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לִ״שְׁמַע״, בֵּין ״שְׁמַע״ לִ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, בֵּין ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״, בֵּין ״וַיֹּאמֶר״ לֶ״אֱמֶת וְיַצִּיב״.", "רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּין ״וַיֹּאמֶר״ לֶ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ — לֹא יַפְסִיק.", "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: לָמָּה קָדְמָה פָּרָשַׁת ״שְׁמַע״ לְ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ — כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מִצְוֹת. ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״ — שֶׁ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ נוֹהֵג בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה, ״וַיֹּאמֶר״ אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם בִּלְבַד.", "גְּמָ׳ שְׁמַע מִינַּהּ מִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוָּונָה.", "מַאי ״אִם כִּוֵּון לִבּוֹ״ — לִקְרוֹת. לִקְרוֹת?! וְהָא קָא קָרֵי!", "בְּקוֹרֵא לְהַגִּיהַּ.", "תָּנוּ רַבָּנַן: קְרִיאַת שְׁמַע כִּכְתָבָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּכָל לָשׁוֹן.", "מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? אָמַר קְרָא ״וְהָיוּ״ בַּהֲוָיָיתָן יְהוּ.", "וְרַבָּנַן, מַאי טַעְמַיְיהוּ? אָמַר קְרָא: ״שְׁמַע״ — בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ.", "וּלְרַבִּי נָמֵי, הָא כְּתִיב ״שְׁמַע״! הַהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ: הַשְׁמַע לְאָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ.", "וְרַבָּנַן? סָבְרִי לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ — יָצָא.", "וּלְרַבָּנַן נָמֵי הָא כְּתִיב ״וְהָיוּ״? הַהוּא מִבְּעֵי לְהוּ שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ.", "וְרַבִּי, שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״דְּבָרִים״ ״הַדְּבָרִים״. וְרַבָּנַן, ״דְּבָרִים״ ״הַדְּבָרִים״ — לָא דָּרְשִׁי.", "לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַבִּי דְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בְּכָל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה, ״וְהָיוּ״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי?", "אִיצְטְרִיךְ מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״שְׁמַע״.", "לְמֵימְרָא דְּסָבְרִי רַבָּנַן דְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּכָל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה, ״שְׁמַע״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי?!", "אִיצְטְרִיךְ מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וְהָיוּ״.", "תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהָיוּ״ שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ. ״הַדְּבָרִים … עַל לְבָבֶךָ״ — יָכוֹל תְּהֵא כָּל הַפָּרָשָׁה צְרִיכָה כַּוָּונָה? — תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָאֵלֶּה״. עַד כָּאן צְרִיכָה כַּוָּונָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵין צְרִיכָה כַּוָּונָה. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.", "אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר:", "״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ״. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁכָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ צְרִיכָה כַּוָּונָה.", "אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא.", "אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא דְתַנְיָא. הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ, רַבִּי אַחָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁכִּוֵּון לִבּוֹ בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי אַחָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה.", "תַּנְיָא אִידָךְ. ״וְהָיוּ״ — שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ. ״עַל לְבָבֶךָ״ — רַב זוּטְרָא אוֹמֵר עַד כָּאן מִצְוַת כַּוָּונָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת קְרִיאָה. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: עַד כָּאן מִצְוַת קְרִיאָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת כַּוָּונָה.", "מַאי שְׁנָא מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת קְרִיאָה — דִּכְתִיב: ״לְדַבֵּר בָּם״? הָכָא נָמֵי הָא כְתִיב ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״!", "הָכִי קָאָמַר: עַד כָּאן מִצְוַת כַּוָּונָה וּקְרִיאָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ — קְרִיאָה בְּלֹא כַּוָּונָה.", "וּמַאי שְׁנָא עַד כָּאן מִצְוַת כַּוָּונָה וּקְרִיאָה דִּכְתִיב ״עַל לְבָבֶךָ … וְדִבַּרְתָּ בָּם״. הָתָם נָמֵי הָא כְּתִיב ״עַל לְבַבְכֶם … לְדַבֵּר בָּם״.", "הַהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר: ״וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה״ — צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא שִׂימָה כְּנֶגֶד הַלֵּב.", "אָמַר מָר, רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: עַד כָּאן מִצְוַת קְרִיאָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ — מִצְוַת כַּוָּונָה. מַאי שְׁנָא מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת כַּוָּונָה — מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״עַל לְבַבְכֶם״, הָכָא נָמֵי הָא כְּתִיב ״עַל לְבָבֶךָ״!", "הָכִי קָאָמַר: עַד כָּאן, מִצְוַת קְרִיאָה וְכַוָּונָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ — כַּוָּונָה בְּלֹא קְרִיאָה.", "וּמַאי שְׁנָא עַד כָּאן מִצְוַת קְרִיאָה וְכַוָּונָה — דִּכְתִיב ״עַל לְבָבֶךָ״ ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״, הָתָם נָמֵי הָא כְּתִיב ״עַל לְבַבְכֶם … לְדַבֵּר בָּם״!", "הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב. וְהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: אַגְמִירוּ בְּנַיְיכוּ תּוֹרָה, כִּי הֵיכִי דְּלִיגְרְסוּ בְּהוּ.", "תָּנוּ רַבָּנַן: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ — עַד כָּאן צְרִיכָה כַּוָּונַת הַלֵּב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר.", "תַּנְיָא סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בְּ״אֶחָד״, מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וּבַדָּלֵית. אָמַר רַב אָשֵׁי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲטוֹף בַּחֵית.", "רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי [חִיָּיא בַּר אַבָּא], חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה מַאֲרֵיךְ טוּבָא, אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאַמְלֵיכְתֵּיהּ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּלְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם — תּוּ לָא צְרִיכַתְּ.", "אָמַר רַב נָתָן בַּר מָר עוּקְבָא אָמַר רַב יְהוּדָה: ״עַל לְבָבֶךָ״ בַּעֲמִידָה. ״עַל לְבָבֶךָ״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא עַד ״עַל לְבָבֶךָ״ בַּעֲמִידָה. מִכָּאן וְאֵילָךְ — לֹא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ בַּעֲמִידָה.", "וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי אַחָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה.", "תָּנוּ רַבָּנַן: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא: לָא חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַבִּי דִּמְקַבֵּל עֲלֵיהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם. אֲמַר לֵיהּ: בַּר פַּחֲתֵי, בְּשָׁעָה שֶׁמַּעֲבִיר יָדָיו עַל פָּנָיו, מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם.", "חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ, אוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ? בַּר קַפָּרָא אוֹמֵר: אֵינוֹ חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי אוֹמֵר: חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ. אֲמַר לֵיהּ בַּר קַפָּרָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא ״אֵינוֹ חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ״, הַיְינוּ דִּמְהַדַּר רַבִּי אַשְּׁמַעְתָּא דְּאִית בַּהּ יְצִיאַת מִצְרַיִם. אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ, לְמָה לֵיהּ לְאַהְדּוֹרֵי?", "כְּדֵי לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּזְמַנָּהּ.", "אָמַר רַבִּי אִילָא בְּרֵיהּ דְרַב שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב: אָמַר ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ וְנֶאֱנַס בְּשֵׁינָה — יָצָא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְדָרוּ עַבְדֵּיהּ: בִּפְסוּקָא קַמָּא — צַעֲרַן, טְפֵי — לָא תְּצַעֲרַן. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבָּה: אֲבוּךְ הֵיכִי הֲוָה עָבֵיד? אֲמַר לֵיהּ: בִּפְסוּקָא קַמָּא הֲוָה קָא מְצַעַר נַפְשֵׁיהּ, טְפֵי — לָא הֲוָה מְצַעַר נַפְשֵׁיהּ.", "אָמַר רַב יוֹסֵף: פְּרַקְדָּן, לֹא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע. מִקְרָא הוּא דְּלָא לִיקְרֵי, הָא מִיגְנָא שַׁפִּיר דָּמֵי? וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָיֵיט אַמַּאן דְּגָנֵי אַפַּרְקִיד!", "אָמְרִי, מִיגְנָא כִּי מַצְלֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי, מִקְרָא אַף עַל גַּב דְּמַצְלֵי נָמֵי — אָסוּר.", "וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן מַצְלֵי וְקָרֵי!", "שָׁאנֵי רַבִּי יוֹחָנָן דְּבַעַל בָּשָׂר הֲוָה.", "בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל וְכוּ׳.", "מֵשִׁיב מֵחֲמַת מַאי? אִילֵּימָא מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, הַשְׁתָּא מִשְׁאָל שָׁאֵיל, אַהְדּוֹרֵי מִבַּעְיָא?! אֶלָּא: שׁוֹאֵל — מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם — לְכָל אָדָם. אֵימָא סֵיפָא: ״וּבָאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב״.", "מֵשִׁיב מֵחֲמַת מַאי? אִילֵּימָא מִפְּנֵי הַיִּרְאָה — הַשְׁתָּא מִשְׁאַל שָׁאֵיל, אַהְדּוֹרֵי מִבַּעְיָא? אֶלָּא — מִפְּנֵי הַכָּבוֹד. הַיְינוּ דְּרַבִּי יְהוּדָה! — דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּבַפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם?", "חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: בַּפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב. וּבָאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד,", "וּבַפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכׇל אָדָם.", "תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וּפָגַע בּוֹ רַבּוֹ אוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ, בַּפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּבַפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכׇל אָדָם.", "בְּעָא מִינֵּיהּ אַחַי תַּנָּא דְבֵי רַבִּי חִיָּיא מֵרַבִּי חִיָּיא: בְּהַלֵּל וּבַמְגִילָּה מַהוּ שֶׁיַּפְסִיק? אָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר: קְרִיאַת שְׁמַע דְּאוֹרָיְיתָא — פּוֹסֵק, הַלֵּל דְּרַבָּנַן מִבַּעְיָא?! אוֹ דִלְמָא פַּרְסוֹמֵי נִיסָּא עֲדִיף.", "אֲמַר לֵיהּ: פּוֹסֵק, וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אָמַר רַבָּה: יָמִים שֶׁהַיָּחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל, בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק פּוֹסֵק, בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק — אֵינוֹ פּוֹסֵק, וְיָמִים שֶׁאֵין הַיָּחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל — אֲפִילּוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק פּוֹסֵק.", "אִינִי?! וְהָא רַב בַּר שְׁבָא אִיקְּלַע לְגַבֵּיהּ דְּרָבִינָא, וְיָמִים שֶׁאֵין הַיָּחִיד גּוֹמֵר אֶת הַהַלֵּל הֲוָה, וְלָא פְּסֵיק לֵיהּ!", "שָׁאנֵי רַב בַּר שְׁבָא דְּלָא חֲשִׁיב עֲלֵיהּ דְּרָבִינָא.", "בְּעָא מִינֵּיהּ אַשְׁיָאן תַּנָּא דְבֵי רַבִּי אַמֵּי מֵרַבִּי אַמֵּי: הַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית מַהוּ שֶׁיִּטְעוֹם? אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה קַבֵּיל עֲלֵיהּ — וְהָא לֵיכָּא. אוֹ דִילְמָא: הֲנָאָה קַבֵּיל עֲלֵיהּ — וְהָא אִיכָּא.", "אָמַר לֵיהּ: טוֹעֵם וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מַטְעֶמֶת אֵינָהּ טְעוּנָה בְּרָכָה, וְהַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית טוֹעֵם וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם.", "עַד כַּמָּה?", "רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי טָעֲמִי עַד שִׁיעוּר רְבִיעֲתָא.", "אָמַר רַב: כָּל הַנּוֹתֵן שָׁלוֹם לַחֲבֵירוֹ קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל כְּאִילּוּ עֲשָׂאוֹ בָּמָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא״. אַל תִּקְרֵי, ״בַּמֶּה״ אֶלָּא ״בָּמָה״.", "וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בַּמֶּה חֲשַׁבְתּוֹ לָזֶה וְלֹא לָאֱלוֹהַּ?", "מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב!", "תַּרְגְּמַהּ רַבִּי אַבָּא: בְּמַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ.", "אָמַר רַבִּי יוֹנָה אָמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הָעוֹשֶׂה חֲפָצָיו קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל — כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה. אָמְרוּ לוֹ ״בָּמָה״ אָמְרַתְּ? אָמַר לְהוּ: לָא, ״אָסוּר״ קָא אָמֵינָא.", "(וְכִדְרַב אִידִי בַּר אָבִין דְּאָמַר) רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת חֲפָצָיו קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו״.", "וְאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: כָּל הַמִּתְפַּלֵּל וְאַחַר כָּךְ יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ חֲפָצָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו״.", "וְאָמַר רַבִּי יוֹנָה אָמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הַלָּן שִׁבְעַת יָמִים בְּלֹא חֲלוֹם נִקְרָא ״רַע״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע״, אַל תִּקְרֵי ״שָׂבֵעַ״ אֶלָּא ״שֶׁבַע״.", "אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: הָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמַּשְׂבִּיעַ עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלָן — אֵין מְבַשְּׂרִין אוֹתוֹ בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע״.", "אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים וְכוּ׳.", "אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר בֵּין ״אֱלֹהֵיכֶם״ לֶ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ לֹא יַפְסִיק. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה — דִּכְתִיב:", "״וַה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת״.", "חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״, אוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״?", "אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״. רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״. הָהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבָּה. שַׁמְעֵיהּ רַבָּה דְּאָמַר ״אֱמֶת״ ״אֱמֶת״ תְּרֵי זִימְנֵי. אֲמַר רַבָּה: כֹּל ״אֱמֶת״ ״אֱמֶת״ תַּפְסֵיהּ לְהַאי.", "אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעְתְּתָא, דְּכִי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אֲמַר: אָמְרִי בְּמַעְרְבָא עַרְבִית — ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת״.", "אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי מְעַלְּיוּתָא? וְהָא אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: לֹא יַתְחִיל, וְאִם הִתְחִיל — גּוֹמֵר. וְכִי תֵּימָא ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם״ לָא הָוֵי הַתְחָלָה — וְהָאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ לָא הָוֵי הַתְחָלָה, ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם״ הָוֵי הַתְחָלָה.", "אָמַר רַב פָּפָּא: קָסָבְרִי בְּמַעְרְבָא ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם״ נָמֵי לָא הָוְיָא הַתְחָלָה עַד דְּאָמַר ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית״.", "אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, אֲנַן אַתְחוֹלֵי מַתְחֲלִינַן, דְּקָא מַתְחֲלִי בְּמַעְרְבָא, וְכֵיוָן דְּאַתְחֲלִינַן — מִגְמָר נָמֵי גָּמְרִינַן. דְּהָא אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב לֹא יַתְחִיל, וְאִם הִתְחִיל גּוֹמֵר.", "חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: אָמַר ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, צָרִיךְ לוֹמַר ״אֱמֶת״. לֹא אָמַר ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ — אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר ״אֱמֶת״.", "וְהָא בָּעֵי לְאַדְכּוֹרֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם!", "דְּאָמַר הָכִי: ״מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים וְעָשִׂיתָ לָנוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת עַל הַיָּם וְשַׁרְנוּ לָךְ״.", "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: לָמָּה קָדְמָה פָּרָשַׁת ״שְׁמַע״ וְכוּ׳.", "תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בַּדִּין הוּא שֶׁיַּקְדִּים ״שְׁמַע״, לִ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ — שֶׁזֶּה לִלְמוֹד, וְזֶה לְלַמֵּד. ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״ — שֶׁזֶּה לִלְמוֹד, וְזֶה לַעֲשׂוֹת.", "אַטּוּ ״שְׁמַע״ — לִלְמוֹד אִית בֵּיהּ, לְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת לֵית בֵּיהּ?! וְהָא כְּתִיב: ״וְשִׁנַּנְתָּם״, ״וּקְשַׁרְתָּם״, ״וּכְתַבְתָּם״! וְתוּ: ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ — לְלַמֵּד הוּא דְּאִית בֵּיהּ, וְלַעֲשׂוֹת לֵית בֵּיהּ? וְהָא כְּתִיב: ״וּקְשַׁרְתֶּם״, ״וּכְתַבְתָּם״!", "אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: בַּדִּין הוּא שֶׁתִּקְדַּם ״שְׁמַע״ לִ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, שֶׁזֶּה לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת. ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״, שֶׁזֶּה יֵשׁ בָּהּ לְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת, ״וַיֹּאמֶר״ אֵין בָּהּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת בִּלְבַד.", "וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה! חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר, חֲדָא: כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מִצְוֹת, וְעוֹד — מִשּׁוּם דְּאִית בַּהּ הָנֵי מִילֵּי אַחְרָנְיָיתָא.", "רַב מְשִׁי יְדֵיהּ, וּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וְאַנַּח תְּפִילִּין וְצַלִּי. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא הַחוֹפֵר כּוּךְ לְמֵת בַּקֶּבֶר — פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע — עוֹלֶה וְנוֹטֵל יָדָיו, וּמַנִּיחַ תְּפִילִּין, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, וּמִתְפַּלֵּל.", "הָא גוּפָא קַשְׁיָא, רֵישָׁא אָמַר פָּטוּר, וְסֵיפָא חַיָּיב?!", "הָא לָא קַשְׁיָא: סֵיפָא בִּתְרֵי, וְרֵישָׁא בְּחַד.", "מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא לְרַב. רַב כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עוֹל מִצְוֹת.", "אֵימַר דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה — לְהַקְדִּים קְרִיאָה לִקְרִיאָה, קְרִיאָה לַעֲשִׂיָּה מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?!", "וְתוּ, מִי סָבַר לֵיהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה? וְהָאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: זִמְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְרַב, וּמַקְדֵּים וּמָשֵׁי יְדֵיהּ, וּמְבָרֵךְ, וּמַתְנֵי לַן פִּרְקִין, וּמַנַּח תְּפִילִּין, וַהֲדַר קָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע. וְכִי תֵּימָא: בִּדְלָא מְטָא זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע, אִם כֵּן מַאי אַסְהַדְתֵּיהּ דְרַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי?", "לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר לַמִּשְׁנָה אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, קָמַשְׁמַע לַן דְּאַף לְמִשְׁנָה נָמֵי צָרִיךְ לְבָרֵךְ.", "מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא לְרַב! שְׁלוּחָא הוּא דְּעַוֵּית.", "אָמַר עוּלָּא: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִילִּין, כְּאִילּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּאִילּוּ הִקְרִיב עוֹלָה בְּלֹא מִנְחָה, וְזֶבַח בְּלֹא נְסָכִים.", "וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה", "יִפָּנֶה, וְיִטּוֹל יָדָיו, וְיַנִּיחַ תְּפִילִּין, וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וְיִתְפַּלֵּל, וְזוֹ הִיא מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה.", "אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַנִּפְנֶה, וְנוֹטֵל יָדָיו, וּמַנִּיחַ תְּפִילִּין, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, וּמִתְפַּלֵּל — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן, דִּכְתִיב: ״אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסוֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה׳״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: לָא סָבַר לַהּ מָר כְּאִילּוּ טָבַל, דִּכְתִיב: ״אֶרְחַץ [בְּנִקָּיוֹן]״ — וְלָא כָּתַב ״אַרְחִיץ [כַּפָּי]״.", "אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: חֲזִי מָר הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנָן דַּאֲתָא מִמַּעְרְבָא וְאָמַר: מִי שֶׁאֵין לוֹ מַיִם לִרְחוֹץ יָדָיו — מְקַנֵּחַ יָדָיו בְּעָפָר וּבִצְרוֹר וּבְקִסְמִית.", "אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמַר, מִי כְּתִיב ״אֶרְחַץ בְּמַיִם״? ״בְּנִקָּיוֹן״ כְּתִיב — כֹּל מִידֵּי דִּמְנַקֵּי, דְּהָא רַב חִסְדָּא לָיֵיט אַמַּאן דִּמְהַדַּר אַמַּיָּא בְּעִידָּן צְלוֹתָא.", "וְהָנֵי מִילֵּי לִקְרִיאַת שְׁמַע, אֲבָל לִתְפִלָּה מְהַדַּר. וְעַד כַּמָּה? — עַד פַּרְסָה. וְהָנֵי מִילֵּי לְקַמֵּיהּ, אֲבָל לַאֲחוֹרֵיהּ — אֲפִילּוּ מִיל אֵינוֹ חוֹזֵר. [וּמִינַּהּ] מִיל הוּא דְּאֵינוֹ חוֹזֵר, הָא פָּחוֹת מִמִּיל — חוֹזֵר.", "מַתְנִי׳ הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ — יָצָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא יָצָא.", "קָרָא וְלֹא דִּקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָצָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יָצָא.", "הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ — לֹא יָצָא. קָרָא וְטָעָה — יַחְזוֹר לִמְקוֹם שֶׁטָּעָה.", "גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״שְׁמַע״ — הַשְׁמַע לְאׇזְנְךָ מָה שֶׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ. וְתַנָּא קַמָּא סָבַר, ״שְׁמַע״ — בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ.", "וְרַבִּי יוֹסֵי, תַּרְתֵּי שְׁמַע מִינַּהּ.", "תְּנַן הָתָם: חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ — לֹא יִתְרוֹם. וְאִם תָּרַם — תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.", "מַאן תְּנָא חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ דִּיעֲבַד — אִין, לְכַתְּחִלָּה — לָא?", "אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דִּתְנַן: הַקּוֹרֵא אֶת ״שְׁמַע״ וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ — יָצָא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא יָצָא.", "עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי לֹא יָצָא, אֶלָּא גַּבֵּי קְרִיאַת שְׁמַע דְּאוֹרָיְיתָא, אֲבָל תְּרוּמָה — מִשּׁוּם בְּרָכָה הוּא, וּבְרָכָה דְּרַבָּנַן וְלָא בִּבְרָכָה תַּלְיָא מִילְּתָא.", "וּמִמַּאי דְּרַבִּי יוֹסֵי הִיא, דִּילְמָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא? וְאָמַר גַּבֵּי קְרִיאַת שְׁמַע נָמֵי דִּיעֲבַד — אִין, לְכַתְּחִלָּה — לָא. תֵּדַע, דְּקָתָנֵי: ״הַקּוֹרֵא״, דִּיעֲבַד — אִין, לְכַתְּחִלָּה — לָא.", "אָמְרִי: הַאי דְּקָתָנֵי ״הַקּוֹרֵא״, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר דִּיעֲבַד נָמֵי לָא. דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה, אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי יָצָא.", "בְּמַאי אוֹקִימְתָּא — כְּרַבִּי יוֹסֵי? וְאֶלָּא הָא דְתַנְיָא: לֹא יְבָרֵךְ אָדָם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלִבּוֹ, וְאִם בֵּירַךְ — יָצָא.", "מַנִּי? לָא רַבִּי יוֹסֵי וְלָא רַבִּי יְהוּדָה. דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה — הָא אָמַר, לְכַתְּחִלָּה נָמֵי יָצָא? אִי רַבִּי יוֹסֵי, דִּיעֲבַד נָמֵי לָא!", "אֶלָּא מַאי, רַבִּי יְהוּדָה. וְדִיעֲבַד — אִין, לְכַתְּחִלָּה — לָא.", "אֶלָּא הָא דְתָנֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ — תּוֹרֵם לְכַתְּחִלָּה, מַנִּי?", "לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי יוֹסֵי. אִי רַבִּי יְהוּדָה — הָא אָמַר דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא. אִי רַבִּי יוֹסֵי — הָא אָמַר דִּיעֲבַד נָמֵי לָא?", "אֶלָּא, לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה, וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי. וְלָא קַשְׁיָא, הָא — דִידֵיהּ, הָא — דְרַבֵּיהּ. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״. אָמַר לוֹ רַבִּי מֵאִיר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ״ — אַחַר כַּוָּנַת הַלֵּב הֵן הֵן הַדְּבָרִים.", "הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה כְּרַבֵּיהּ סְבִירָא לֵיהּ. וְלָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי מֵאִיר, הָא רַבִּי יְהוּדָה.", "תְּנַן הָתָם: הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִילָּה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן. וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן.", "מַאן תָּנָא חֵרֵשׁ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא? אָמַר רַב מַתְנָה: רַבִּי יוֹסֵי הִיא. דִּתְנַן: הַקּוֹרֵא אֶת ״שְׁמַע״ וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ — יָצָא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא יָצָא.", "מִמַּאי דְּרַבִּי יוֹסֵי הִיא וְדִיעֲבַד נָמֵי לָא,", "דִּילְמָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּלְכַתְּחִלָּה הוּא דְּלָא, הָא דִיעֲבַד — שַׁפִּיר דָּמֵי.", "לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּקָתָנֵי, חֵרֵשׁ דּוּמְיָא דְּשׁוֹטֶה וְקָטָן. מָה שׁוֹטֶה וְקָטָן דִּיעֲבַד נָמֵי לָא — אַף חֵרֵשׁ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא.", "וְדִילְמָא הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא.", "וּמִי מָצֵית לְאוֹקְמַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה? וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו רַבִּי יְהוּדָה הִיא?!", "וְדִילְמָא כּוּלַּהּ רַבִּי יְהוּדָה הִיא וּתְרֵי גַוְונֵי קָטָן, וְחַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִילָּה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּקָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, אֲבָל קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ — אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה כָּשֵׁר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן.", "בְּמַאי אוֹקִימְתָּא, כְּרַבִּי יְהוּדָה — וְדִיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא? אֶלָּא הָא דְתָנֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ — תּוֹרֵם לְכַתְּחִלָּה,", "מַנִּי? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי יוֹסֵי. אִי רַבִּי יְהוּדָה, דִּיעֲבַד אִין לְכַתְּחִילָּה לָא. אִי רַבִּי יוֹסֵי, דִּיעֲבַד נָמֵי לָא!", "אֶלָּא מַאי, רַבִּי יְהוּדָה — וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי? אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: לֹא יְבָרֵךְ אָדָם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלִבּוֹ, וְאִם בֵּירֵךְ — יָצָא, מַנִּי?", "לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי יוֹסֵי. אִי רַבִּי יְהוּדָה, הָא אָמַר אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי, וְאִי רַבִּי יוֹסֵי, הָא אָמַר אֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא!", "לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי. וְלָא קַשְׁיָא הָא — דִידֵיהּ, הָא — דְרַבֵּיהּ. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״. אָמַר לוֹ רַבִּי מֵאִיר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ״, אַחַר כַּוָּנַת הַלֵּב הֵן הֵן הַדְּבָרִים.", "הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה כְּרַבֵּיהּ סְבִירָא לֵיהּ, וְלָא קַשְׁיָא, הָא — רַבִּי יְהוּדָה, הָא — רַבִּי מֵאִיר.", "אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב שֵׁילָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.", "וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה, קָמַשְׁמַע לַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.", "וְאִי אַשְׁמְעִינַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲוָה אָמֵינָא צָרִיךְ וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה. קָמַשְׁמַע לַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.", "אָמַר רַב יוֹסֵף: מַחֲלוֹקֶת בִּקְרִיאַת שְׁמַע, אֲבָל בִּשְׁאָר מִצְוֹת — דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא יָצָא, דִּכְתִיב: ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״.", "מֵיתִיבִי: לֹא יְבָרֵךְ אָדָם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלִבּוֹ, וְאִם בֵּירֵךְ — יָצָא. אֶלָּא אִי אִתְּמַר — הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַב יוֹסֵף מַחֲלוֹקֶת בִּקְרִיאַת שְׁמַע, דִּכְתִיב ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״, אֲבָל בִּשְׁאָר מִצְוֹת — דִּבְרֵי הַכֹּל יָצָא.", "וְהָכְתִיב ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״!", "הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב.", "״קָרָא וְלֹא דִּקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ״.", "אָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם לְהָקֵל.", "וְאָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: מַאי דִּכְתִיב ״שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה. שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם״. וְכִי מָה עִנְיַן שְׁאוֹל אֵצֶל רֶחֶם? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: מָה רֶחֶם מַכְנִיס וּמוֹצִיא, אַף שְׁאוֹל מַכְנִיס וּמוֹצִיא.", "וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה רֶחֶם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ בַּחֲשַׁאי, מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת. שְׁאוֹל שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, אֵינוֹ דִין שֶׁמּוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת? מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִים אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.", "תָּנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא: ״וּכְתַבְתָּם״ — הַכֹּל בִּכְתָב, אֲפִילּוּ צַוָּאוֹת.", "אָמַר לֵיהּ: דַּאֲמַר לָךְ מַנִּי — רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר גַּבֵּי סוֹטָה — אָלוֹת כּוֹתֵב, צַוָּאוֹת אֵינוֹ כּוֹתֵב. וְהָתָם הוּא דִכְתִיב: ״וְכָתַב אֶת הָאָלוֹת הָאֵלֶּה״, אֲבָל הָכָא דִּכְתִיב: ״וּכְתַבְתָּם״ — אֲפִילּוּ צַוָּאוֹת נָמֵי.", "אַטּוּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וְכָתַב״? טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״אָלוֹת״. אָלוֹת אִין, צַוָּאוֹת — לָא.", "אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא נֵילַף ״כְּתִיבָה״ ״כְּתִיבָה״ מֵהָתָם: מָה הָתָם — אָלוֹת אִין, צַוָּאוֹת לָא. אַף הָכָא נָמֵי — צַוָּאוֹת לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״וּכְתַבְתָּם״ — אֲפִילּוּ צַוָּאוֹת.", "תָּנֵי רַב עוֹבַדְיָה קַמֵּיהּ דְּרָבָא: ״וְלִמַּדְתֶּם״ שֶׁיְּהֵא לִמּוּדְךָ תָּם — שֶׁיִּתֵּן רֶיוַח בֵּין הַדְּבָקִים.", "עָנֵי רָבָא בָּתְרֵיהּ: כְּגוֹן ״עַל לְבָבֶךָ״, ״עַל לְבַבְכֶם״, ״בְּכָל לְבָבְךָ״, ״בְּכָל לְבַבְכֶם״, ״עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ״, ״וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה״, ״הַכָּנָף פְּתִיל״, ״אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ״.", "אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ מְצַנְּנִין לוֹ גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן״ — אַל תִּקְרֵי ״בְּפָרֵשׂ״ אֶלָּא ״בְּפָרֵשׁ״, אַל תִּקְרֵי ״בְּצַלְמוֹן״ אֶלָּא ״בְּצַלְמָוֶת״.", "וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: לָמָּה נִסְמְכוּ", "אֹהָלִים לִנְחָלִים, דִּכְתִיב: ״כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנּוֹת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע וְגוֹ׳״ — לוֹמַר לְךָ: מָה נְחָלִים מַעֲלִין אֶת הָאָדָם מִטּוּמְאָה לְטׇהֳרָה — אַף אֹהָלִים מַעֲלִין אֶת הָאָדָם מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת.", "״הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ לֹא יָצָא וְכוּ׳״.", "רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי הֲווֹ קָא קָטְרִין לֵיהּ גְּנָנָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר. אֲמַר לְהוּ: אַדְּהָכִי וְהָכִי אֵיזִיל וְאֶשְׁמַע מִלְּתָא דְבֵי מִדְרְשָׁא, וְאֵיתֵי וְאֵימָא לְכוּ. אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ לְתַנָּא דְּקָתָנֵי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן:", "קָרָא וְטָעָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן טָעָה, בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק — יַחְזוֹר לָרֹאשׁ. בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק — יַחְזוֹר לְפֶרֶק רִאשׁוֹן. בֵּין כְּתִיבָה לִכְתִיבָה — יַחְזוֹר לִכְתִיבָה רִאשׁוֹנָה.", "אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא פָּתַח בִּ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם״, אֲבָל פָּתַח בִּ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם״ — סִרְכֵיהּ נָקֵט וְאָתֵי.", "אֲתָא וַאֲמַר לְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: אִלּוּ לֹא בָּאנוּ אֶלָּא לִשְׁמוֹעַ דָּבָר זֶה — דַּיֵּינוּ.", "מַתְנִי׳ הָאוּמָּנִין — קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן וּבְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ. מַה שֶּׁאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן בַּתְּפִלָּה.", "חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה וְעַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְקָרָא לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע? אָמַר לָהֶם אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל הֵימֶנִי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת.", "גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הָאוּמָּנִין — קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן וּבְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ. וּמִתְפַּלְּלִין בְּרֹאשׁ הַזַּיִת וּבְרֹאשׁ הַתְּאֵנָה. וּשְׁאָר כָּל הָאִילָנוֹת — יוֹרְדִים לְמַטָּה וּמִתְפַּלְּלִין. וּבַעַל הַבַּיִת, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יוֹרֵד לְמַטָּה וּמִתְפַּלֵּל, לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיוּשֶּׁבֶת עָלָיו.", "רָמֵי לֵיהּ רַב מָרִי בְּרַהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל לְרָבָא, תְּנַן: הָאוּמָּנִין קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן וּבְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ, אַלְמָא לָא בָּעֵי כַּוָּנָה. וּרְמִינְהִי: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״. מַה לְּהַלָּן בְּ״הַסְכֵּת״ אַף כָּאן בְּ״הַסְכֵּת״.", "אִשְׁתִּיק. אֲמַר לֵיהּ: מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת — וְהוּא שֶׁבְּטֵלִין מִמְּלַאכְתָּן וְקוֹרִין.", "וְהָתַנְיָא: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים עוֹסְקִים בִּמְלַאכְתָּן וְקוֹרִין!", "לָא קַשְׁיָא: הָא בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן, הָא בְּפֶרֶק שֵׁנִי.", "תָּנוּ רַבָּנַן: הַפּוֹעֲלִים שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. וְאוֹכְלִין פִּתָּן וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלָּה שֶׁל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. אֲבָל אֵין יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶם.", "וְהָתַנְיָא מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא קַשְׁיָא, הָא — רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הָא — רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.", "אִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מַאי אִירְיָא פּוֹעֲלִים? אֲפִילּוּ כָּל אָדָם נָמֵי!", "אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן, בְּעוֹשִׂין בִּשְׂכָרָן. כָּאן, בְּעוֹשִׂין בִּסְעוּדָתָן.", "וְהָתַנְיָא: הַפּוֹעֲלִים שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת — קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלְּלִין. וְאוֹכְלִין פִּתָּן — וְאֵין מְבָרְכִים לְפָנֶיהָ, אֲבָל מְבָרְכִין לְאַחֲרֶיהָ שְׁתַּיִם. כֵּיצַד? בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה כְּתִקּוּנָהּ, שְׁנִיָּה פּוֹתֵחַ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ וְכוֹלְלִין ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם״ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ.", "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּעוֹשִׂין בִּשְׂכָרָן, אֲבָל עוֹשִׂין בִּסְעוּדָתָן אוֹ שֶׁהָיָה בַּעַל הַבַּיִת מֵיסֵב עִמָּהֶן — מְבָרְכִין כְּתִיקּוּנָהּ.", "חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ״ — פְּרָט לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה. ״וּבְלֶכְתְּךָ בַּדֶּרֶךְ״ — פְּרָט לְחָתָן. מִכָּאן אָמְרוּ: הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה — פָּטוּר, וְאֶת הָאַלְמָנָה — חַיָּיב.", "מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רַב פָּפָּא: כִּי דֶרֶךְ. מָה דֶּרֶךְ רְשׁוּת, אַף הָכָא נָמֵי רְשׁוּת.", "מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָאָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה, וַאֲפִילּוּ הָכִי אָמַר רַחֲמָנָא: לִיקְרֵי.", "אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״בְּלֶכֶת״, מַאי ״בְּלֶכְתְּךָ״ — שְׁמַע מִינַּהּ: בְּלֶכֶת דִּידָךְ הוּא דִּמְחַיְּיבַתְּ, הָא דְמִצְוָה — פְּטִירַתְּ.", "אִי הָכִי מַאי אִירְיָא הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה? אֲפִילּוּ כּוֹנֵס אֶת הָאַלְמָנָה נָמֵי.", "הָכָא — טְרִיד, וְהָכָא — לָא טְרִיד.", "אִי מִשּׁוּם טִרְדָּא, אֲפִילּוּ טָבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם נָמֵי, אַלְּמָה אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב: אָבֵל חַיָּיב בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, חוּץ מִן הַתְּפִילִּין שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן ״פְּאֵר״, שֶׁנֶּאֱמַר ״פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וְגוֹ׳״!", "אָמְרִי הָתָם טִרְדָּא דִרְשׁוּת הָכָא טִרְדָּא דְמִצְוָה.", "מַתְנִי׳ רָחַץ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחוֹץ? אָמַר לָהֶם אֵינִי כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם, אִסְטְנִיס אֲנִי.", "וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים? אָמַר לָהֶם: אֵין טָבִי עַבְדִּי כִּשְׁאָר כָּל הָעֲבָדִים, כָּשֵׁר הָיָה.", "חָתָן אִם רוֹצֶה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹן — קוֹרֵא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָּל הָרוֹצֶה לִיטּוֹל אֶת הַשֵּׁם, יִטּוֹל.", "גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן (שִׁמְעוֹן בֶּן) גַּמְלִיאֵל? קָסָבַר: אֲנִינוּת לַיְלָה — דְּרַבָּנַן, דִּכְתִיב: ״וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר״. וּבִמְקוֹם אִיסְטְנִיס לָא גְזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.", "וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ וְכוּ׳.", "תָּנוּ רַבָּנַן: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין עוֹמְדִין עֲלֵיהֶם בְּשׁוּרָה, וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים.", "מַעֲשֶׂה וּמֵתָה שִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְנַחֲמוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם עָלָה לַעֲלִיָּיה, וְעָלוּ אַחֲרָיו. נִכְנַס לָאַנְפִּילוֹן, נִכְנְסוּ אַחֲרָיו. נִכְנַס לַטְּרַקְלִין, נִכְנְסוּ אַחֲרָיו. אָמַר לָהֶם: כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁאַתֶּם נִכְוִים בְּפוֹשְׁרִים, עַכְשָׁיו אִי אַתֶּם נִכְוִים אֲפִילּוּ בְּחַמֵּי חַמִּין, לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין עוֹמְדִים עֲלֵיהֶם בְּשׁוּרָה, וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְלֹא תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים? אֶלָּא מָה אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם? — כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְרִים לוֹ לְאָדָם עַל שׁוֹרוֹ וְעַל חֲמוֹרוֹ שֶׁמֵּתוּ — ״הַמָּקוֹם יְמַלֵּא לְךָ חֶסְרוֹנְךָ״, כָּךְ אוֹמְרִים לוֹ עַל עַבְדּוֹ וְעַל שִׁפְחָתוֹ ״הַמָּקוֹם יְמַלֵּא לְךָ חֶסְרוֹנְךָ״.", "תַּנְיָא אִידַּךְ: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין מַסְפִּידִין אוֹתָן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם עֶבֶד כָּשֵׁר הוּא — אוֹמְרִים עָלָיו: ״הוֹי אִישׁ טוֹב וְנֶאֱמָן וְנֶהֱנֶה מִיגִיעוֹ״. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, מָה הִנַּחְתָּ לַכְּשֵׁרִים?", "תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין קוֹרִין ״אָבוֹת״ אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה, וְאֵין קוֹרִין ״אִמָּהוֹת״ אֶלָּא לְאַרְבַּע.", "אָבוֹת מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּלָא יָדְעִינַן אִי מֵרְאוּבֵן קָא אָתֵינַן אִי מִשִּׁמְעוֹן קָא אָתֵינַן, אִי הָכִי אִמָּהוֹת נָמֵי לָא יָדְעִינַן אִי מֵרָחֵל קָא אָתֵינַן אִי מִלֵּאָה קָא אָתֵינַן! אֶלָּא, עַד הָכָא חֲשִׁיבִי, טְפִי לָא חֲשִׁיבִי.", "תַּנְיָא אִידָךְ: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין קוֹרִין אוֹתָם ״אַבָּא פְּלוֹנִי״ וְ״אִמָּא פְּלוֹנִית״. וְשֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיוּ קוֹרִים אוֹתָם ״אַבָּא פְּלוֹנִי״ וְ״אִמָּא פְּלוֹנִית״.", "מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?! מִשּׁוּם דַּחֲשִׁיבִי.", "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב, ״כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי״? ״כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי״ — זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע. ״בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי״ — זוֹ תְּפִלָּה. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנּוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמִים — הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי״.", "רַבִּי אֶלְעָזָר בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתְּשַׁכֵּן בְּפוּרֵינוּ אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם וְרֵיעוּת. וְתַרְבֶּה גְּבוּלֵנוּ בְּתַלְמִידִים וְתַצְלִיחַ סוֹפֵנוּ אַחֲרִית וְתִקְוָה. וְתָשִׂים חֶלְקֵנוּ בְּגַן עֵדֶן, וְתַקְּנֵנוּ בְּחָבֵר טוֹב וְיֵצֶר טוֹב בְּעוֹלָמֶךָ. וְנַשְׁכִּים וְנִמְצָא יִחוּל לְבָבֵנוּ לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, וְתָבֹא לְפָנֶיךָ קוֹרַת נַפְשֵׁנוּ לְטוֹבָה״.", "רַבִּי יוֹחָנָן בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתָּצִיץ בְּבׇשְׁתֵּנוּ, וְתַבִּיט בְּרָעָתֵנוּ, וְתִתְלַבֵּשׁ בְּרַחֲמֶיךָ, וְתִתְכַּסֶּה בְּעֻזֶּךָ, וְתִתְעַטֵּף בַּחֲסִידוּתֶךָ, וְתִתְאַזֵּר בַּחֲנִינוּתֶךָ, וְתָבֹא לְפָנֶיךָ מִדַּת טוּבְךָ וְעִנְוְתָנוּתֶךְ״.", "רַבִּי זֵירָא בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁלֹּא נֶחֱטָא וְלֹא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם מֵאֲבוֹתֵינוּ״.", "רַבִּי חִיָּיא בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תּוֹרָתְךָ אוּמָּנוּתֵנוּ, וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ, וְאַל יֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ״.", "רַב בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּתֵּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִּים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה, חַיִּים שֶׁל חִלּוּץ עֲצָמוֹת, חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִרְאַת חֵטְא, חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִימָּה, חַיִּים שֶׁל עוֹשֶׁר וְכָבוֹד, חַיִּים שֶׁתְּהֵא בָּנוּ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, חַיִּים שֶׁתְּמַלֵּא לָנוּ אֶת כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה״.", "רַבִּי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתַּצִּילֵנוּ מֵעַזֵּי פָּנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים, מֵאָדָם רָע, וּמִפֶּגַע רָע, מִיֵּצֶר רָע, מֵחָבֵר רָע, מִשָּׁכֵן רָע, וּמִשָּׂטָן הַמַּשְׁחִית, וּמִדִּין קָשֶׁה וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה, בֵּין שֶׁהוּא בֶּן בְּרִית בֵּין שֶׁאֵינוֹ בֶּן בְּרִית״.", "וְאַף עַל גַּב דְּקָיְימִי קָצוֹצֵי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי.", "רַב סָפְרָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתָּשִׂים שָׁלוֹם", "בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה. וּבְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה, וּבֵין הַתַּלְמִידִים הָעוֹסְקִים בְּתוֹרָתֶךָ בֵּין עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ בֵּין עוֹסְקִין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹסְקִין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהוּ עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ״.", "רַבִּי אָלֶכְּסַנְדְרִי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן אוֹרָה, וְאַל תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה, וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ, וְאַל יֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ״. אִיכָּא דְאָמְרִי, הָא רַב הַמְנוּנָא מְצַלֵּי לַהּ. וְרַבִּי אָלֶכְּסַנְדְרִי בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ, וּמִי מְעַכֵּב? — שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָּה וְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתַּצִּילֵנוּ מִיָּדָם, וְנָשׁוּב לַעֲשׂוֹת חוּקֵּי רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם״.", "רָבָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְּדַאי, וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי, קַל וָחוֹמֶר בְּמִיתָתִי, הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִימָּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי, שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד, וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מָרֵק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין וָחֳלָאִים רָעִים״. וְהַיְינוּ וִידּוּי דְרַב הַמְנוּנָא זוּטֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי.", "מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא כִּי הֲוָה מְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״אֱלֹהַי, נְצוֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וְשִׂפְתוֹתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה, וְלִמְקַלְּלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ, וּבְמִצְוֹתֶיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי. וְתַצִּילֵנִי מִפֶּגַע רָע, מִיֵּצֶר הָרָע, וּמֵאִשָּׁה רָעָה, וּמִכָּל רָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבֹא בָּעוֹלָם. וְכָל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה׳ צוּרִי וְגוֹאֲלִי״.", "רַב שֵׁשֶׁת כִּי הֲוָה יָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא, בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי לְפָנֶיךָ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אָדָם חוֹטֵא — וּמַקְרִיב קָרְבָּן. וְאֵין מַקְרִיבִין מִמֶּנּוּ, אֶלָּא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ, וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. וְעַכְשָׁיו יָשַׁבְתִּי בְּתַעֲנִית וְנִתְמַעֵט חֶלְבִּי וְדָמִי, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט כְּאִילּוּ הִקְרַבְתִּיו לְפָנֶיךָ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְתִרְצֵנִי״.", "רַבִּי יוֹחָנָן כִּי הֲוָה מְסַיֵּים סִפְרָא דְאִיּוֹב, אָמַר הָכִי: ״סוֹף אָדָם לָמוּת וְסוֹף בְּהֵמָה לִשְׁחִיטָה, וְהַכֹּל לְמִיתָה הֵם עוֹמְדִים. אַשְׁרֵי מִי שֶׁגָּדֵל בַּתּוֹרָה וַעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה, וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, וְגָדֵל בְּשֵׁם טוֹב וְנִפְטָר בְּשֵׁם טוֹב מִן הָעוֹלָם, וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה: 'טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ'״.", "מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: ״גְּמוֹר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת דְּרָכַי, וְלִשְׁקוֹד עַל דַּלְתֵי תוֹרָתִי. נְצוֹר תּוֹרָתִי בְּלִבְּךָ, וְנֶגֶד עֵינֶיךָ תִּהְיֶה יִרְאָתִי. שְׁמוֹר פִּיךְ מִכָּל חֵטְא, וְטַהֵר וְקַדֵּשׁ עַצְמְךָ מִכָּל אַשְׁמָה וְעָוֹן. וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכָל מָקוֹם״.", "מַרְגְּלָא בְּפוּמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּיַבְנֶה: ״אֲנִי בְּרִיָּה, וַחֲבֵרִי בְּרִיָּה. אֲנִי מְלַאכְתִּי בָּעִיר וְהוּא מְלַאכְתּוֹ בַּשָּׂדֶה. אֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי, וְהוּא מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי, כָּךְ אֲנִי אֵינִי מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתּוֹ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אֲנִי מַרְבֶּה, וְהוּא מַמְעִיט — שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם״.", "מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּאַבָּיֵּי: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה. ״מַעֲנֶה רַךְ מֵשִׁיב חֵמָה״. וּמַרְבֶּה שָׁלוֹם עִם אֶחָיו וְעִם קְרוֹבָיו וְעִם כָּל אָדָם וַאֲפִילּוּ עִם גּוֹי בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה, וִיהֵא מְקוּבָּל עַל הַבְּרִיּוֹת.", "אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הִקְדִּימוֹ אָדָם שָׁלוֹם מֵעוֹלָם, וַאֲפִילּוּ גּוֹי בַּשּׁוּק.", "מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרָבָא: תַּכְלִית חָכְמָה — תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּבוֹעֵט בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ וּבְרַבּוֹ וּבְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה׳ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עוֹשֵׂיהֶם״. ״לָעוֹשִׂים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לְעוֹשֵׂיהֶם״ — לָעוֹשִׂים לִשְׁמָהּ וְלֹא לָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא.", "מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״.", "גְּדוֹלָה הַבְטָחָה שֶׁהִבְטִיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנָשִׁים יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי״.", "אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא: נָשִׁים בְּמַאי זָכְיָין? בְּאַקְרוֹיֵי בְּנַיְיהוּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא, וּבְאַתְנוֹיֵי גַּבְרַיְיהוּ בֵּי רַבָּנַן, וְנָטְרִין לְגַבְרַיְיהוּ עַד דְּאָתוּ מִבֵּי רַבָּנַן.", "כִּי הֲווֹ מִפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי רַבִּי אַמֵּי, וְאָמְרִי לַהּ מִבֵּי רַבִּי חֲנִינָא, אָמְרִי לֵיהּ הָכִי: ״עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ, וְאַחֲרִיתְךָ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְתִקְוָתְךָ לְדוֹר דּוֹרִים. לִבְּךָ יֶהְגֶּה תְּבוּנָה, פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנְךָ יַרְחִישׁ רְנָנוֹת, עַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדְּךָ, עֵינֶיךָ יָאִירוּ בִּמְאוֹר תּוֹרָה, וּפָנֶיךָ יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ, שִׂפְתוֹתֶיךָ יַבִּיעוּ דַּעַת, וְכִלְיוֹתֶיךָ תַּעֲלוֹזְנָה מֵישָׁרִים, וּפְעָמֶיךָ יָרוּצוּ לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין״.", "כִּי הֲווֹ מִפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי רַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ מִבֵּי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמְרוּ לֵיהּ הָכִי: ״אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים וְגוֹ׳״.", "״אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים״ — רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: ״אַלּוּפֵינוּ״ — בַּתּוֹרָה, וּ״מְסֻבָּלִים״ — בְּמִצְוֹת. וְחַד אָמַר: ״אַלּוּפֵינוּ״ — בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וּ״מְסֻבָּלִים״ — בְּיִסּוּרִים.", "״אֵין פֶּרֶץ״ — שֶׁלֹּא תְּהֵא סִיעָתֵנוּ כְּסִיעָתוֹ שֶׁל דָּוִד שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ אֲחִיתוֹפֶל. ״וְאֵין יוֹצֵאת״ — שֶׁלֹּא תְּהֵא סִיעָתֵנוּ כְּסִיעָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי. ״וְאֵין צְוָחָה״ — שֶׁלֹּא תְּהֵא סִיעָתֵנוּ כְּסִיעָתוֹ שֶׁל אֱלִישָׁע שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ גֵּחֲזִי. ״בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ״ — שֶׁלֹּא יְהֵא לָנוּ בֵּן אוֹ תַּלְמִיד שֶׁמַּקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ בָּרַבִּים, כְּגוֹן יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי.", "״שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה״, רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר. חַד אָמַר: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּצְדָקָה, וְהֵם נִזּוֹנִין בִּזְרוֹעַ. וְחַד אָמַר: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּזְכוּתָם, וְהֵם אֲפִילּוּ בִּזְכוּת עַצְמָן אֵין נִזּוֹנִין. כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב.", "דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּכָל יוֹם וְיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.", "וּפְלִיגָא דְּרַב יְהוּדָה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה מַאן ״אַבִּירֵי לֵב״ — גּוֹבָאֵי טַפְשָׁאֵי. אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּדַּע, דְּהָא לָא אִיגַּיַּיר גִּיּוֹרָא מִינַּיְיהוּ.", "אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּנֵי מָתָא מַחְסֵיָא ״אַבִּירֵי לֵב״ נִינְהוּ, דְּקָא חָזוּ יְקָרָא דְאוֹרָיְיתָא תְּרֵי זִמְנֵי בְּשַׁתָּא, וְלָא קָמִגַּיַּיר גִּיּוֹרָא מִינַּיְיהוּ.", "חָתָן אִם רוֹצֶה לִקְרוֹת וְכוּ׳.", "לְמֵימְרָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חָיֵישׁ לְיוּהֲרָא וְרַבָּנַן לָא חָיְישִׁי לְיוּהֲרָא, וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ! דִּתְנַן: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב — עוֹשִׂין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת — אֵין עוֹשִׂין. וְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה כָּל אָדָם אֶת עַצְמוֹ כְּתַלְמִיד חָכָם.", "קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן, קַשְׁיָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל!", "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה. רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: לְעוֹלָם לֹא תַּחְלִיף. דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא: קְרִיאַת שְׁמַע, כֵּיוָן דְּכוּלֵּי עָלְמָא קָא קָרוּ וְאִיהוּ נָמֵי קָרֵי — לָא מִיחְזֵי כְּיוּהֲרָא. הָכָא, כֵּיוָן דְּכוּלֵּי עָלְמָא עָבְדִי מְלָאכָה וְאִיהוּ לָא קָא עָבֵיד — מִיחְזֵי כְּיוּהֲרָא.", "דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לָא קַשְׁיָא: הָתָם בְּכַוָּנָה תַלְיָא מִילְּתָא, וַאֲנַן סָהֲדֵי דְּלָא מָצֵי לְכַוּוֹנֵי דַּעְתֵּיהּ. אֲבָל הָכָא, הָרוֹאֶה אוֹמֵר: מְלָאכָה הוּא דְּאֵין לוֹ. פּוּק חֲזִי כַּמָּה בַּטְלָנֵי אִיכָּא בְּשׁוּקָא.", "
הדרן עלך היה קורא", "מַתְנִי׳ מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָּל לְפָנָיו — פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין, וּמִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.", "נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה וְחִלּוּפֵיהֶן, וְחִלּוּפֵי חִלּוּפֵיהֶן, אֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה, וְאֶת שֶׁלְּאַחַר הַמִּטָּה. אֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה צוֹרֶךְ בָּהֶם — פְּטוּרִין, וְאֶת שֶׁלְּאַחַר הַמִּטָּה צוֹרֶךְ בָּהֶם — חַיָּיבִין. וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ פְּטוּרִים מִן הַתְּפִלָּה.", "קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ, אִם יְכוֹלִין לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַשּׁוּרָה — יַתְחִילוּ. וְאִם לָאו — לֹא יַתְחִילוּ.", "הָעוֹמְדִים בַּשּׁוּרָה, הַפְּנִימִיִּים — פְּטוּרִים, וְהַחִיצוֹנִים — חַיָּיבִים. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִילִּין, וְחַיָּיבִין בִּתְפִלָּה וּבִמְזוּזָה וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן.", "גְּמָ׳ מוּטָּל לְפָנָיו — אִין, וְשֶׁאֵינוֹ מוּטָּל לְפָנָיו — לָא.", "וּרְמִינְהִי: מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָּל לְפָנָיו — אוֹכֵל בְּבַיִת אַחֵר, וְאִם אֵין לוֹ בַּיִת אַחֵר — אוֹכֵל בְּבֵית חֲבֵירוֹ, וְאִם אֵין לוֹ בֵּית חֲבֵירוֹ — עוֹשֶׂה מְחִיצָה וְאוֹכֵל, וְאִם אֵין לוֹ דָּבָר לַעֲשׂוֹת מְחִיצָּה — מַחֲזִיר פָּנָיו וְאוֹכֵל. וְאֵינוֹ מֵיסֵב וְאוֹכֵל. וְאֵינוֹ אוֹכֵל בָּשָׂר וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, וְאֵינוֹ מְזַמֵּן.", "וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, וּפָטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וּבְשַׁבָּת מֵיסֵב וְאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן, וּמְבָרֵךְ וּמְזַמֵּן, וּמְבָרְכִין עָלָיו וּמְזַמְּנִין עָלָיו, וְחַיָּיב בְּכָל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְחַיֵּיב בְּאֵלּוּ — נִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן.", "וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי בֵּינַיְיהוּ — תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.", "קָתָנֵי מִיהַת פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה! אָמַר רַב פָּפָּא: תַּרְגְּמָא אַמַּחֲזִיר פָּנָיו וְאוֹכֵל. רַב אָשֵׁי אָמַר: כֵּיוָן שֶׁמּוּטָּל עָלָיו לְקוֹבְרוֹ, כְּמוּטָל לְפָנָיו דָּמֵי. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּקׇם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ״, וְנֶאֱמַר: ״וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי״, כָּל זְמַן שֶׁמּוּטָּל עָלָיו לְקוֹבְרוֹ כְּמוּטָל לְפָנָיו דָּמֵי.", "מֵתוֹ — אִין, אֲבָל מְשַׁמְּרוֹ — לָא.", "וְהָתַנְיָא: הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ — פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה! מְשַׁמְּרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ, מֵתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמְּרוֹ.", "מֵתוֹ וּמְשַׁמְּרוֹ — אִין, אֲבָל מְהַלֵּךְ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת — לָא. וְהָתַנְיָא: לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּתְפִילִּין בְּרֹאשׁוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְקוֹרֵא. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לוֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ״.", "הָתָם, תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת הוּא דְאָסוּר, חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת — חַיָּיב. דְּאָמַר מָר מֵת תּוֹפֵס אַרְבַּע אַמּוֹת לִקְרִיאַת שְׁמַע. הָכָא, חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת נָמֵי פָּטוּר.", "גּוּפָא. הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ — פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. הָיוּ שְׁנַיִם — זֶה מְשַׁמֵּר וְזֶה קוֹרֵא, וְזֶה מְשַׁמֵּר וְזֶה קוֹרֵא. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הָיוּ בָּאִים בִּסְפִינָה — מַנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ, וּמִתְפַּלְּלִין שְׁנֵיהֶם בְּזָוִית אַחֶרֶת.", "מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רָבִינָא: חוֹשְׁשִׁין לְעַכְבָּרִים אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מָר סָבַר: חָיְישִׁינַן. וּמַר סָבַר: לָא חָיְישִׁינַן.", "תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹלִיךְ עֲצָמוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנֵם בְּדִסַקַּיָּא וְיִתְּנֵם עַל גַּבֵּי חֲמוֹר וְיִרְכַּב עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶם מִנְהַג בִּזָּיוֹן. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גּוֹיִם וּמִפְּנֵי לִסְטִים — מוּתָּר. וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בַּעֲצָמוֹת כָּךְ אָמְרוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה.", "אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַרֵישָׁא — פְּשִׁיטָא! מִי גָּרַע סֵפֶר תּוֹרָה מֵעֲצָמוֹת? אֶלָּא אַסֵּיפָא.", "אָמַר רַחֲבָה אָמַר רַב יְהוּדָה: כָּל הָרוֹאֶה הַמֵּת וְאֵינוֹ מְלַוֵּהוּ עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ״. וְאִם הִלְוָהוּ מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רַב אַסִּי, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״מַלְוֵה ה׳ חוֹנֵן דָּל״ ״וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן״.", "רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹנָתָן הֲווֹ שָׁקְלִי וְאָזְלִי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. הֲוָה קָשַׁדְיָא תְּכֵלְתָּא דְרַבִּי יוֹנָתָן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא: דַּלְיַיהּ, כְּדַי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: לְמָחָר בָּאִין אֶצְלֵנוּ, וְעַכְשָׁיו מְחָרְפִין אוֹתָנוּ.", "אֲמַר לֵיהּ: וּמִי יָדְעִי כּוּלֵּי הַאי? וְהָא כְּתִיב: ״וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה״! אֲמַר לֵיהּ: אִם קָרִיתָ — לֹא שָׁנִיתָ. אִם שָׁנִיתָ — לֹא שִׁלַּשְׁתָּ. אִם שִׁלַּשְׁתָּ — לֹא פֵּירְשׁוּ לְךָ. ״כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמוּתוּ״ — אֵלּוּ צַדִּיקִים שֶׁבְּמִיתָתָן נִקְרְאוּ חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג״.", "״בֶּן אִישׁ חַי״: אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא בְּנֵי מֵתֵי נִינְהוּ? אֶלָּא: ״בֶּן אִישׁ חַי״ — שֶׁאֲפִילּוּ בְּמִיתָתוֹ קָרוּי חַי. ״רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל״ — שֶׁרִיבָּה וְקִבֵּץ פּוֹעֲלִים לַתּוֹרָה. ״וְהוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב״ — שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ לֹא בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְלֹא בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי.", "״וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג״, אִיכָּא דְאָמְרִי: דְּתַבַּר גְּזִיזֵי דְבַרְדָּא, וּנְחַת וּטְבַל. אִיכָּא דְאָמְרִי: דִּתְנָא סִיפְרָא דְבֵי רַב בְּיוֹמָא דְסִיתְוָא.", "״וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה״ — אֵלּוּ רְשָׁעִים, שֶׁבְּחַיֵּיהֶן קְרוּיִין ״מֵתִים״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת״, חַי הוּא! אֶלָּא, הַמֵּת מֵעִיקָּרָא.", "בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא נְפוּק לְקִרְיָיתָא. אִייַּקַּר לְהוּ תַּלְמוּדַיְיהוּ. הֲווֹ קָא מִצַּעֲרִי לְאִדְּכוֹרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: יָדַע אֲבוּן בְּהַאי צַעֲרָא? אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: מְנָא יָדַע? וְהָא כְּתִיב: ״יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע״.", "אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: וְלָא יָדַע? וְהָא כְּתִיב: ״אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: קָשָׁה רִמָּה לַמֵּת כְּמַחַט בַּבָּשָׂר הַחַי!", "אָמְרִי: בְּצַעֲרָא דִידְהוּ — יָדְעִי, בְּצַעֲרָא דְאַחֲרִינָא — לָא יָדְעִי.", "וְלָא? וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁנָּתַן דִּינָר לְעָנִי בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת, וְהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ, וְהָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וְשָׁמַע שְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁמְסַפְּרוֹת זוֹ לָזוֹ. אָמְרָה חֲדָא לַחֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם, וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם? אָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: אֵינִי יְכוֹלָה, שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים. אֶלָּא לְכִי אַתְּ, וּמַה שֶּׁאַתְּ שׁוֹמַעַת אִמְרִי לִי. הָלְכָה הִיא וְשָׁטָה וּבָאָה. וְאָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, מַה שָּׁמַעְתְּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד? אָמְרָה לָהּ: שָׁמַעְתִּי שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה בָּרָד מַלְקֶה אוֹתוֹ. הָלַךְ הוּא וְזָרַע בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה. שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לָקָה, שֶׁלּוֹ — לֹא לָקָה.", "לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְשָׁמַע אוֹתָן שְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁמְסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ. אָמְרָה חֲדָא לַחֲבֶרְתָּהּ: בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָךְ, אֵינִי יְכוֹלָה שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים?! אֶלָּא לְכִי אַתְּ, וּמַה שֶּׁאַתְּ שׁוֹמַעַת בּוֹאִי וְאִמְרִי לִי. הָלְכָה וְשָׁטָה וּבָאָה. וְאָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, מַה שָּׁמַעְתְּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד? אָמְרָה לָהּ: שָׁמַעְתִּי שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה שִׁדָּפוֹן מַלְקֶה אוֹתוֹ. הָלַךְ וְזָרַע בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִשְׁדַּף וְשֶׁלּוֹ לֹא נִשְׁדַּף.", "אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מִפְּנֵי מָה אֶשְׁתָּקַד שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לָקָה וְשֶׁלְּךָ לֹא לָקָה, וְעַכְשָׁיו שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִשְׁדַּף וְשֶׁלְּךָ לֹא נִשְׁדַּף? סָח לָהּ כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ. אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁנָּפְלָה קְטָטָה בֵּין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ חָסִיד וּבֵין אִמָּהּ שֶׁל אוֹתָהּ רִיבָה. אָמְרָה לָהּ: לְכִי וְאַרְאֵךְ בִּתֵּךְ שֶׁהִיא קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים.", "לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְשָׁמַע אוֹתָן רוּחוֹת שֶׁמְסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, הֲנִיחִינִי, דְּבָרִים שֶׁבֵּינִי לְבֵינֵךְ כְּבָר נִשְׁמְעוּ בֵּין הַחַיִּים. אַלְמָא יָדְעִי.", "דִּילְמָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא שָׁכֵיב, וְאָזֵיל וְאָמַר לְהוּ.", "תָּא שְׁמַע: דִּזְעֵירִי הֲוָה מַפְקֵיד זוּזֵי גַּבֵּי אוּשְׁפִּיזְכָתֵיהּ. עַד דְּאָתֵי וְאָזֵיל לְבֵי רַב, שְׁכִיבָה. אֲזַל בָּתְרַהּ לַחֲצַר מָוֶת, אֲמַר לַהּ: זוּזֵי הֵיכָא? אֲמַרָה לֵיהּ: זִיל שַׁקְלִינְהוּ מִתּוּתֵי צִנּוֹרָא דְּדָשָׁא בְּדוּךְ פְּלָן, וְאֵימָא לַהּ לְאִימָּא, תְּשַׁדַּר לִי מַסְרְקַאי וְגוּבְתַּאי דְּכוּחְלָא בַּהֲדֵי פְּלָנִיתָא דְּאָתְיָא לִמְחַר. אַלְמָא יָדְעִי!", "דִּלְמָא דּוּמָה קָדֵים וּמַכְרֵיז לְהוּ.", "תָּא שְׁמַע: דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל הֲווֹ קָא מַפְקְדִי גַּבֵּיהּ זוּזֵי דְיַתְמֵי. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ לָא הֲוָה שְׁמוּאֵל גַּבֵּיהּ. הֲווֹ קָא קָרוּ לֵיהּ: ״בַּר אָכֵיל זוּזֵי דְיַתְמֵי״. אֲזַל אַבָּתְרֵיהּ לַחֲצַר מָוֶת. אֲמַר לְהוּ: בָּעֵינָא אַבָּא! אֲמַרוּ לֵיהּ: אַבָּא טוּבָא אִיכָּא הָכָא. אֲמַר לְהוּ: בָּעֵינָא אַבָּא בַּר אַבָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: אַבָּא בַּר אַבָּא נָמֵי טוּבָא אִיכָּא הָכָא. אֲמַר לְהוּ: בָּעֵינָא אַבָּא בַּר אַבָּא אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל הֵיכָא? אֲמַרוּ לֵיהּ סְלֵיק לִמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. אַדְּהָכִי חַזְיֵיהּ לְלֵוִי דְּיָתֵיב אַבָּרַאי. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי יָתְבַתְּ אַבָּרַאי? מַאי טַעְמָא לָא סָלְקַתְּ? אֲמַר לֵיהּ, דְאָמְרִי לִי: כָּל כִּי הָנָךְ שְׁנֵי דְּלָא סְלֵיקְתְּ לִמְתִיבְתָּא דְּרַבִּי אַפָּס וְאַחְלֵישְׁתֵּיהּ לְדַעְתֵּיהּ, לָא מְעַיְּילִינַן לָךְ לִמְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא.", "אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתָא אֲבוּהּ, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָכֵי וְאַחֵיךְ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא קָא בָכֵית? אֲמַר לֵיהּ: דְּלַעֲגָל קָא אָתֵית. מַאי טַעְמָא אַחֵיכְתְּ? דַּחֲשִׁיבַתְּ בְּהַאי עָלְמָא טוּבָא. אֲמַר לֵיהּ: אִי חֲשִׁיבְנָא — נְעַיְּילוּהּ לְלֵוִי. וְעַיְּילוּהוּ לְלֵוִי.", "אֲמַר לֵיהּ: זוּזֵי דְיַתְמֵי הֵיכָא? אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁקְלִינְהוּ בְּאַמְתָא דְרִחְיָא. עִילָּאֵי וְתַתָּאֵי — דִּידַן, וּמִיצְעֵי דְּיַתְמֵי. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא עֲבַדְתְּ הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִי גָּנְבִי גַּנָּבֵי — מִגַּנְבוּ מִדִּידַן. אִי אָכְלָה אַרְעָא — אָכְלָה מִדִּידַן. אַלְמָא דְּיָדְעִי! — דִּילְמָא שָׁאנֵי שְׁמוּאֵל, כֵּיוָן דַּחֲשִׁיב קָדְמִי וּמַכְרְזִי: פַּנּוּ מָקוֹם.", "וְאַף רַבִּי יוֹנָתָן הֲדַר בֵּיהּ, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן לַמֵּתִים שֶׁמְסַפְּרִים זֶה עִם זֶה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר״. מַאי ״לֵאמֹר״? — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָכֶם כְּבָר קִייַּמְתִּיהָ לִבְנֵיכֶם.", "וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּלָא יָדְעִי, כִּי אָמַר לְהוּ מַאי הָוֵי? אֶלָּא מַאי — דְּיָדְעִי? לְמָה לֵיהּ לְמֵימַר לְהוּ?! לְאַחְזוֹקֵי לֵיהּ טֵיבוּתָא לְמֹשֶׁה.", "אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַמְסַפֵּר אַחֲרֵי הַמֵּת, כְּאִלּוּ מְסַפֵּר אַחֲרֵי הָאֶבֶן. אִיכָּא דְאָמְרִי דְּלָא יָדְעִי, וְאִיכָּא דְאָמְרִי דְּיָדְעִי וְלָא אִיכְפַּת לְהוּ.", "אִינִי?! וְהָא אָמַר רַב פָּפָּא: חַד אִישְׁתַּעִי מִילְּתָא בָּתְרֵיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל וּנְפַל קַנְיָא מִטְּלָלָא וּבְזַעָא לְאַרְנְקָא דְמוֹחֵיהּ!", "שָׁאנֵי צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּבַע בִּיקָרֵיהּ.", "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַמְסַפֵּר אַחַר מִטָּתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם יוֹלִיכֵם ה׳ אֶת פּוֹעֲלֵי הָאָוֶן שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל״. אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל, ״יוֹלִיכֵם ה׳ אֶת פּוֹעֲלֵי הָאָוֶן״.", "תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁעָבַר עֲבֵירָה בַּלַּיְלָה — אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו בַּיּוֹם, שֶׁמָּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה. ״שֶׁמָּא״ סָלְקָא דַעְתָּךְ? אֶלָּא וַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה. וְהָנֵי מִילֵּי — בִּדְבָרִים שֶׁבְּגוּפוֹ. אֲבָל בְּמָמוֹנָא — עַד דְּמַהְדַּר לְמָרֵיהּ.", "וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת בֵּית דִּין מְנַדִּין עַל כְּבוֹד הָרַב, וְכוּלָּן שָׁנִינוּ בְּמִשְׁנָתֵנוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: הֵיכָא? אֲמַר לֵיהּ: לְכִי תַּשְׁכַּח.", "נְפַק דָּק, וְאַשְׁכַּח תְּלָת: הַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם, וְהַמְסַפֵּר אַחַר מִטָּתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְהַמֵּגִיס דַּעְתּוֹ כְּלַפֵּי מַעְלָה.", "״הַמְסַפֵּר אַחַר מִטָּתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים״ מַאי הִיא? — דִּתְנַן: הוּא הָיָה אוֹמֵר: אֵין מַשְׁקִין לֹא אֶת הַגִּיּוֹרֶת, וְלֹא אֶת הַמְשׁוּחְרֶרֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַשְׁקִין. וְאָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּכַרְכְּמִית, שִׁפְחָה מְשׁוּחְרֶרֶת בִּירוּשָׁלַיִם וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן! וְאָמַר לָהֶם: דּוּגְמָא הִשְׁקוּהָ — וְנִדּוּהוּ וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְסָקְלוּ בֵּית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ.", "״וְהַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם״ מַאי הִיא? — דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל נִתְנַדָּה, שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת עַל כׇּל אָדָם בְּיִשְׂרָאֵל בְּחׇכְמָה וּבְטׇהֳרָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל. אֶלָּא אֶת מִי נִדּוּ? — אֶת אֶלְעָזָר בֶּן חֲנוֹךְ שֶׁפִּקְפֵּק בִּנְטִילַת יָדַיִם. וּכְשֶׁמֵּת, שָׁלְחוּ בֵּית דִּין וְהִנִּיחוּ אֶבֶן גְּדוֹלָה עַל אֲרוֹנוֹ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ — בֵּית דִּין סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ.", "״הַמֵּגִיס דַּעְתּוֹ כְּלַפֵּי מַעְלָה״ מַאי הִיא? — דִּתְנַן, שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח לְחוֹנִי הַמְעַגֵּל: צָרִיךְ אַתָּה לְהִתְנַדּוֹת, וְאִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִדּוּי, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ, כְּבֵן שֶׁמִּתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ. וְעָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ״.", "וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי הִנְהִיג אֶת בְּנֵי רוֹמִי לְהַאֲכִילָן גְּדָיִים מְקוּלָּסִין בְּלֵילֵי פְּסָחִים. שְׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: אִלְמָלֵא תּוֹדוֹס אַתָּה, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִדּוּי, שֶׁאַתָּה מַאֲכִיל אֶת יִשְׂרָאֵל קׇדָשִׁים בַּחוּץ.", "״בְּמִשְׁנָתֵנוּ״ קָאָמְרִינַן. וְהָא, בָּרַיְיתָא הִיא.", "וּבְמַתְנִיתִין לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא הָא דִתְנַן: חֲתָכוֹ חוּלְיוֹת וְנָתַן חוֹל בֵּין חוּלְיָא לְחוּלְיָא — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. וְזֶהוּ תַּנּוּרוֹ שֶׁל עַכְנַאי.", "מַאי ״עַכְנַאי״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְלַמֵּד שֶׁהִקִּיפוּהוּ הֲלָכוֹת כְּעַכְנַאי זֶה, וְטִמְּאוּהוּ.", "וְתַנְיָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם הֵבִיאוּ כׇּל טְהָרוֹת שֶׁטִּיהֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּשְׂרָפוּם לְפָנָיו, וּלְבַסּוֹף בֵּרְכוּהוּ.", "אֲפִילּוּ הָכִי, נִדּוּי בְּמַתְנִיתִין לָא תְּנַן. אֶלָּא ״בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת״ הֵיכָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מְדַמֵּה מִילְּתָא לְמִילְּתָא, וְרַבִּי אֶלְעָזָר לָא מְדַמֵּה מִילְּתָא לְמִילְּתָא.", "נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה וְחִלּוּפֵיהֶן. תָּנוּ רַבָּנַן אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַמֵּת סָמוּךְ לִקְרִיאַת שְׁמַע. וְאִם הִתְחִילוּ — אֵין מַפְסִיקִין. אִינִי?! וְהָא רַב יוֹסֵף אַפְּקוּהוּ סָמוּךְ לִקְרִיאַת שְׁמַע! אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי.", "שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה וְשֶׁלְּאַחַר הַמִּטָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: הָעוֹסְקִים בְּהֶסְפֵּד, בִּזְמַן שֶׁהַמֵּת מוּטָל לִפְנֵיהֶם נִשְׁמָטִין אֶחָד אֶחָד וְקוֹרִין. אֵין הַמֵּת מוּטָל לִפְנֵיהֶם, הֵן יוֹשְׁבִין וְקוֹרִין, וְהוּא יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם. הֵם עוֹמְדִים וּמִתְפַּלְּלִין, וְהוּא עוֹמֵד וּמַצְדִּיק עָלָיו אֶת הַדִּין, וְאוֹמֵר: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, הַרְבֵּה חָטָאתִי לְפָנֶיךָ, וְלֹא נִפְרַעְתָּ מִמֶּנִּי אֶחָד מִנִּי אֶלֶף, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתִּגְדּוֹר פִּרְצוֹתֵינוּ וּפִרְצוֹת כׇּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים״.", "אָמַר אַבָּיֵי: לָא מִבְּעֵי לֵיהּ לְאִינָשׁ לְמֵימַר הָכִי, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְכֵן תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי: לְעוֹלָם אַל יִפְתַּח אָדָם פִּיו לַשָּׂטָן.", "וְאָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָאָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּמְעַט כִּסְדוֹם הָיִינוּ״, מַאי אַהֲדַר לְהוּ נָבִיא — ״שִׁמְעוּ דְבַר ה׳ קְצִינֵי סְדוֹם״.", "קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ וְכוּ׳. אִם יְכוֹלִים לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ אִין, אֲבָל פֶּרֶק אֶחָד אוֹ פָּסוּק אֶחָד — לָא. וּרְמִינְהוּ: קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ, אִם יְכוֹלִין לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר אֲפִילּוּ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ פָּסוּק אֶחָד!", "הָכִי נָמֵי קָאָמַר: אִם יְכוֹלִין לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר אֲפִילּוּ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ אֲפִילּוּ פָּסוּק אֶחָד עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַשּׁוּרָה — יַתְחִילוּ, וְאִם לָאו — לֹא יַתְחִילוּ.", "הָעוֹמְדִים בַּשּׁוּרָה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוּרָה הָרוֹאָה פְּנִימָה — פְּטוּרָה, וְשֶׁאֵינָהּ רוֹאָה פְּנִימָה — חַיֶּיבֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַבָּאִים מֵחֲמַת הָאָבֵל — פְּטוּרִין, מֵחֲמַת עַצְמָן — חַיָּיבִין.", "אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַמּוֹצֵא כִּלְאַיִם בְּבִגְדוֹ — פּוֹשְׁטָן אֲפִילּוּ בַּשּׁוּק. מַאי טַעְמָא: ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״, כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב.", "מֵתִיבִי: קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ, וְלִפְנֵיהֶם שְׁתֵּי דְרָכִים, אַחַת טְהוֹרָה וְאַחַת טְמֵאָה, בָּא בַּטְּהוֹרָה — בָּאִין עִמּוֹ בַּטְּהוֹרָה, בָּא בַּטְּמֵאָה — בָּאִין עִמּוֹ בַּטְּמֵאָה מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ. אַמַּאי? לֵימָא ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה לְנֶגֶד ה׳״!", "תַּרְגְּמַהּ רַבִּי אַבָּא בְּבֵית הַפְּרָס דְּרַבָּנַן.", "דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְנַפֵּחַ אָדָם בֵּית הַפְּרָס וְהוֹלֵךְ. וְאָמַר רַב יְהוּדָה בַּר אָשֵׁי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בֵּית הַפְּרָס שֶׁנִּדַּשׁ — טָהוֹר.", "תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: מְדַלְּגִין הָיִינוּ עַל גַּבֵּי אֲרוֹנוֹת שֶׁל מֵתִים, לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד אָמְרוּ אֶלָּא אֲפִילּוּ לִקְרַאת מַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁאִם יִזְכֶּה, יַבְחִין בֵּין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם. אַמַּאי? לֵימָא ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״!", "כִּדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: דְּבַר תּוֹרָה, אֹהֶל, כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָלָל טֶפַח — חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה. וְשֶׁאֵין בּוֹ חָלָל טֶפַח — אֵינוֹ חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה.", "וְרוֹב אֲרוֹנוֹת יֵשׁ בָּהֶן חָלָל טֶפַח. וְגָזְרוּ עַל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם שֶׁאֵין בָּהֶן. וּמִשּׁוּם כְּבוֹד מְלָכִים לָא גְזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.", "תָּא שְׁמַע: גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה [אֶת] לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה.", "וְאַמַּאי? לֵימָא ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״! תַּרְגְּמַהּ רַב בַּר שְׁבָא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא בְּלָאו דְּ״לֹא תָסוּר״. אֲחִיכוּ עֲלֵיהּ, לָאו דְּ״לֹא תָסוּר״ דְאוֹרָיְיתָא הִיא?!", "אָמַר רַב כָּהֲנָא: גַּבְרָא רַבָּה אָמַר מִילְּתָא, לָא תְּחִיכוּ עֲלֵיהּ. כׇּל מִילֵּי דְרַבָּנַן אַסְמְכִינְהוּ עַל לָאו דְּ״לֹא תָסוּר״, וּמִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שְׁרוֹ רַבָּנַן.", "תָּא שְׁמַע: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם״ — פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם מֵהֶם, וּפְעָמִים שֶׁאֵין אַתָּה מִתְעַלֵּם מֵהֶם.", "הָא כֵּיצַד? אִם הָיָה כֹּהֵן, וְהִיא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ הָיָה זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְלַאכְתּוֹ מְרוּבָּה מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וְהִתְעַלַּמְתָּ״. אַמַּאי, לֵימָא ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״!", "שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב ״וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם״. וְלִיגְמַר מִינַּהּ? אִיסּוּרָא מִמָּמוֹנָא לָא יָלְפִינַן.", "תָּא שְׁמַע.", "״וּלְאַחֹתוֹ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? הֲרֵי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, יָכוֹל יַחְזוֹר וְיִטַּמָּא? — אָמַרְתָּ: לֹא יִטַּמָּא.", "יָכוֹל: כְּשֵׁם שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶם כָּךְ אֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה — תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּלְאַחוֹתוֹ״ — לַאֲחוֹתוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מִטַּמֵּא,", "אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה. אַמַּאי, לֵימָא: ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״!", "שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב ״וְלַאֲחוֹתוֹ״.", "וְלִיגְמַר מִינַּהּ! שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה שָׁאנֵי.", "אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: מַאי שְׁנָא רִאשׁוֹנִים דְּאִתְרְחִישׁ לְהוּ נִיסָּא, וּמַאי שְׁנָא אֲנַן דְּלָא מִתְרְחִישׁ לַן נִיסָּא? אִי מִשּׁוּם תַּנּוֹיֵי, בִּשְׁנֵי דְרַב יְהוּדָה כּוּלֵּי תַּנּוֹיֵי בִּנְזִיקִין הֲוָה, וַאֲנַן קָא מַתְנִינַן שִׁיתָּא סִדְרֵי. וְכִי הֲוָה מָטֵי רַב יְהוּדָה בְּעוּקְצִין, הָאִשָּׁה שֶׁכּוֹבֶשֶׁת יָרָק בַּקְּדֵרָה, וְאָמְרִי לַהּ זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּטַרְפֵיהֶן טְהוֹרִים, אָמַר: הֲוָיוֹת דְּרַב וּשְׁמוּאֵל קָא חָזֵינָא הָכָא. וַאֲנַן קָא מַתְנִינַן בְּעוּקְצִין תְּלֵיסַר מְתִיבָתָא, וְאִילּוּ רַב יְהוּדָה כִּי הֲוָה שָׁלֵיף חַד מְסָאנֵיהּ, אָתֵי מִטְרָא, וַאֲנַן קָא מְצַעֲרִינַן נַפְשִׁין וּמִצְוָח קָא צָוְחִינַן, וְלֵית דְּמַשְׁגַּח בַּן.", "אֲמַר לֵיהּ: קַמָּאֵי הֲווֹ קָא מָסְרִי נַפְשַׁיְיהוּ אַקְּדוּשַּׁת הַשֵּׁם, אֲנַן לָא מָסְרִינַן נָפְשִׁין אַקְּדוּשַּׁת הַשֵּׁם. כִּי הָא דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה חַזְיַיהּ לְהַהִיא כּוּתִית דַּהֲוָת לְבִישָׁא כַּרְבַּלְתָּא בְּשׁוּקָא. סְבַר דְּבַת יִשְׂרָאֵל הִיא, קָם קַרְעֵיהּ מִינַּהּ. אִגַּלַּאי מִילְּתָא דְּכוּתִית הִיא. שַׁיְּימוּהָ בְּאַרְבַּע מְאָה זוּזֵי. אֲמַר לַהּ: מָה שְׁמִךְ? אֲמַרָה לֵיהּ: מָתוּן. אֲמַר לַהּ, מָתוּן — מָתוּן אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי שַׁוְיָא.", "רַב גִּידֵּל הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה קָא אָזֵיל וְיָתֵיב אַשַּׁעֲרֵי דִטְבִילָה. אֲמַר לְהוּ: הָכִי טְבִילוּ וְהָכִי טְבִילוּ. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לָא קָא מִסְתְּפֵי מָר מִיֵּצֶר הָרָע? אֲמַר לְהוּ: דָּמְיָין בְּאַפַּאי כִּי קָאקֵי חִיוָּרֵי.", "רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה קָא אָזֵיל וְיָתֵיב אַשַּׁעֲרֵי דִטְבִילָה. אֲמַר: כִּי סָלְקָן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְאָתְיָין מִטְּבִילָה, מִסְתַּכְּלָן בִּי, וְנֶהֱוֵי לְהוּ זַרְעָא דְּשַׁפִּירֵי כְּווֹתִי. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: לָא קָא מִסְתְּפֵי מָר מֵעֵינָא בִּישָׁא? אֲמַר לְהוּ: אֲנָא מִזַּרְעָא דְּיוֹסֵף קָא אָתֵינָא, דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא, דִּכְתִיב ״בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי עָיִן״, וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אַל תִּקְרֵי ״עֲלֵי עָיִן״, אֶלָּא ״עוֹלֵי עָיִן״.", "רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אֲמַר מֵהָכָא: ״וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״, מָה דָּגִים שֶׁבַּיָּם מַיִם מְכַסִּין עֲלֵיהֶם וְאֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, אַף זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף אֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם.", "וְאִי בָּעֵית אֵימָא: עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לִזּוֹן מִמַּה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ — אֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בּוֹ.", "מַתְנִי׳ נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַע", "וּמִן הַתְּפִילִּין, וְחַיָּיבִין בִּתְפִילָּה וּבִמְזוּזָה וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן.", "גְּמָ׳ קְרִיאַת שְׁמַע: פְּשִׁיטָא! מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא, וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים פְּטוּרוֹת?", "מַהוּ דְתֵימָא: הוֹאִיל וְאִית בַּהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם, קָמַשְׁמַע לַן.", "וּמִן הַתְּפִלִּין. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: הוֹאִיל וְאִתַּקַּשׁ לִמְזוּזָה — קָמַשְׁמַע לַן.", "וְחַיָּיבִין בִּתְפִלָּה. דְּרַחֲמֵי נִינְהוּ. מַהוּ דְתֵימָא: הוֹאִיל וּכְתִיב בַּהּ ״עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם״, כְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא דָּמֵי — קָמַשְׁמַע לַן.", "וּבִמְזוּזָה. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: הוֹאִיל וְאִתַּקַּשׁ לְתַלְמוּד תּוֹרָה — קָמַשְׁמַע לַן.", "וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא הוֹאִיל וּכְתִיב ״בְּתֵת ה׳ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ״, כְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא דָּמֵי — קָמַשְׁמַע לַן.", "אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: נָשִׁים חַיָּיבוֹת בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם דְּבַר תּוֹרָה. אַמַּאי? מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא, וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים פְּטוּרוֹת! אָמַר אַבָּיֵי: מִדְּרַבָּנַן.", "אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא ״דְּבַר תּוֹרָה״ קָאָמַר. וְעוֹד, כׇּל מִצְוַת עֲשֵׂה נְחַיְּיבִינְהוּ מִדְּרַבָּנַן!", "אֶלָּא אָמַר רָבָא: אָמַר קְרָא ״זָכוֹר וְשָׁמוֹר״ — כׇּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁמִירָה יֶשְׁנוֹ בִּזְכִירָה. וְהָנֵי נְשֵׁי הוֹאִיל וְאִיתַנְהוּ בִּשְׁמִירָה, אִיתַנְהוּ בִּזְכִירָה.", "אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: נָשִׁים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, דְאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ — לְאַפּוֹקֵי רַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְאוֹרָיְיתָא, אָתֵי דְּאוֹרָיְיתָא וּמַפֵּיק דְּאוֹרָיְיתָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, הָוֵי ״שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב בַּדָּבָר״, וְכׇל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב בַּדָּבָר אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. מַאי?", "תָּא שְׁמַע: בֶּאֱמֶת אָמְרוּ בֵּן מְבָרֵךְ לְאָבִיו וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ וְאִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעֲלָהּ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: תָּבֹא מְאֵרָה לְאָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מְבָרְכִין לוֹ.", "אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרָיְיתָא, אָתֵי דְּאוֹרָיְיתָא וּמַפֵּיק דְּאוֹרָיְיתָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, אָתֵי דְּרַבָּנַן וּמַפֵּיק דְּאוֹרָיְיתָא?!", "וּלְטַעְמָיךְ קָטָן בַּר חִיּוּבָא הוּא? אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁאָכַל שִׁיעוּרָא דְרַבָּנַן, דְּאָתֵי דְּרַבָּנַן וּמַפֵּיק דְּרַבָּנַן.", "דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְזִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסִּי: אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ ״אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד״, וַהֲלֹא אַתָּה נוֹשֵׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ״?! אָמַר לָהֶם: וְכִי לֹא אֶשָּׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתַבְתִּי לָהֶם בַּתּוֹרָה ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְהֵם מְדַקְדְּקִים [עַל] עַצְמָם עַד כְּזַיִת וְעַד כְּבֵיצָה.", "מַתְנִי׳ בַּעַל קֶרִי — מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ. וְעַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם.", "גְּמָ׳ אָמַר רָבִינָא: זֹאת אוֹמֶרֶת הִרְהוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי — לָמָּה מְהַרְהֵר?", "אֶלָּא מַאי — הִרְהוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי, יוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו?", "כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּסִינַי.", "וְרַב חִסְדָּא אָמַר, הִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הִרְהוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי — יוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו.", "אֶלָּא מַאי הִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי, לָמָּה מְהַרְהֵר? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ כׇּל הָעוֹלָם עוֹסְקִין בּוֹ וְהוּא יוֹשֵׁב וּבָטֵל.", "וְנִגְרוֹס בְּפִרְקָא אַחֲרִינָא! אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: בְּדָבָר שֶׁהַצִּבּוּר עוֹסְקִין בּוֹ.", "וַהֲרֵי תְּפִלָּה, דְּדָבָר שֶׁהַצִּבּוּר עֲסוּקִין בּוֹ, וּתְנַן: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַּעַל קֶרִי — לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יְקַצֵּר. טַעְמָא דְּאַתְחֵיל, הָא לָא אַתְחֵיל — לֹא יַתְחִיל!", "שָׁאנֵי תְּפִלָּה דְּלֵית בַּהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם. וַהֲרֵי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לְאַחֲרָיו דְּלֵית בַּהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם, וּתְנַן עַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו! אֶלָּא: קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן דְּאוֹרָיְיתָא, וּתְפִלָּה דְּרַבָּנַן.", "אָמַר רַב יְהוּדָה: מִנַּיִן לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן לְאַחֲרֶיהָ מִן הַתּוֹרָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ״.", "מִנַּיִן לְבִרְכַּת הַתּוֹרָה לְפָנֶיהָ מִן הַתּוֹרָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ״.", "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמַדְנוּ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה לְאַחֲרֶיהָ מִן בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מִקַּל וָחוֹמֶר, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן לְפָנֶיהָ מִן בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִקַּל וָחוֹמֶר. בִּרְכַּת הַתּוֹרָה לְאַחֲרֶיהָ מִן בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה מָזוֹן שֶׁאֵין טָעוּן לְפָנָיו, טָעוּן לְאַחֲרָיו, תּוֹרָה שֶׁטְּעוּנָה לְפָנֶיהָ, אֵינוֹ דִּין שֶׁטְּעוּנָה לְאַחֲרֶיהָ. וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן לְפָנֶיהָ מִן בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה תּוֹרָה שֶׁאֵין טְעוּנָה לְאַחֲרֶיהָ, טְעוּנָה לְפָנֶיהָ, מָזוֹן שֶׁהוּא טָעוּן לְאַחֲרָיו, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָעוּן לְפָנָיו.", "אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְמָזוֹן שֶׁכֵּן נֶהֱנֶה. וּמָה לְתוֹרָה שֶׁכֵּן חַיֵּי עוֹלָם. וְעוֹד, תְּנַן עַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו. תְּיוּבְתָּא.", "אָמַר רַב יְהוּדָה: סָפֵק קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע, סָפֵק לֹא קָרָא — אֵינוֹ חוֹזֵר וְקוֹרֵא. סָפֵק אָמַר ״אֱמֶת וְיַצִּיב״, סָפֵק לֹא אָמַר — חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת וְיַצִּיב״. מַאי טַעְמָא? — קְרִיאַת שְׁמַע דְּרַבָּנַן. ״אֱמֶת וְיַצִּיב״, דְּאוֹרָיְיתָא.", "מֵתִיב רַב יוֹסֵף: ״וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הָהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב.", "תְּנַן: בַּעַל קֶרִי מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ. וְעַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו.", "וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ דְּאוֹרָיְיתָא — לִבְרוֹךְ לְאַחֲרֶיהָ!", "מַאי טַעְמָא מְבָרֵךְ, אִי מִשּׁוּם יְצִיאַת מִצְרַיִם — הָא אַדְכַּר לֵיהּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע.", "וְנֵימָא הָא וְלָא לִבְעֵי הָא! קְרִיאַת שְׁמַע עֲדִיפָא, דְּאִית בַּהּ תַּרְתֵּי.", "וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: סָפֵק קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע סָפֵק לֹא קָרָא — חוֹזֵר וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. סָפֵק הִתְפַּלֵּל סָפֵק לֹא הִתְפַּלֵּל — אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: וּלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ.", "וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁהִתְפַּלֵּל פּוֹסֵק — וַאֲפִילּוּ בְּאֶמְצַע בְּרָכָה. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, בְּעַן מִינֵּיהּ: הָנֵי בְּנֵי בֵי רַב דְּטָעוּ וּמַדְכְּרִי דְּחוֹל בְּשַׁבָּת, מַהוּ שֶׁיִּגְמְרוּ? וַאֲמַר לַן: גּוֹמְרִין כׇּל אוֹתָהּ בְּרָכָה?!", "הָכִי הַשְׁתָּא! הָתָם גַּבְרָא בַּר חִיּוּבָא הוּא, וְרַבָּנַן הוּא דְּלָא אַטְרְחוּהוּ מִשּׁוּם כְּבוֹד שַׁבָּת, אֲבָל הָכָא — הָא צַלִּי לֵיהּ.", "וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הִתְפַּלֵּל וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, אִם יָכוֹל לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר — יַחְזוֹר וְיִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יַחְזוֹר וְיִתְפַּלֵּל.", "וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא, הָנֵי מִילֵּי יָחִיד וְיָחִיד", "אוֹ צִבּוּר וְצִבּוּר, אֲבָל יָחִיד לְגַבֵּי צִבּוּר כְּמַאן דְּלָא צַלִּי דָּמֵי, קָמַשְׁמַע לַן. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָכָא, מִשּׁוּם דְּלָא אַתְחֵיל בַּהּ, אֲבָל הָתָם דְּאַתְחֵיל בַּהּ — אֵימָא לָא. צְרִיכָא.", "אָמַר רַב הוּנָא: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ״מוֹדִים״ — יִתְפַּלֵּל. וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִ״קְדוּשָּׁה״ — יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל.", "בְּמַאי קָא מִפַּלְגִי — מָר סָבַר יָחִיד אוֹמֵר ״קְדוּשָּׁה״, וּמַר סָבַר אֵין יָחִיד אוֹמֵר ״קְדוּשָּׁה״.", "וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר ״קְדוּשָּׁה״ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, כׇּל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה לֹא יְהֵא פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה.", "מַאי מַשְׁמַע? דְּתָנֵי רַבְנַאי אֲחוּהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אָתְיָא ״תּוֹךְ״ ״תּוֹךְ״. כְּתִיב הָכָא: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב הָתָם: ״הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת״, מָה לְהַלָּן עֲשָׂרָה. אַף כָּאן עֲשָׂרָה.", "וּדְכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת מִפְסָק לָא פָּסֵיק.", "אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְהַפְסִיק לִ״יהֵא שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבוֹרָךְ״? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן תַּלְמִידֵי דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: לַכֹּל אֵין מַפְסִיקִין חוּץ מִן ״יְהֵא שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבוֹרָךְ״. שֶׁאֲפִילּוּ עוֹסֵק בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה — פּוֹסֵק. וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ.", "רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. לְמֵימְרָא דְקָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה בַּעַל קֶרִי מוּתָּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה? וְהָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִנַּיִן לְבַעַל קֶרִי שֶׁאָסוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ וְגוֹ׳״. מָה לְהַלָּן בַּעֲלֵי קְרָיִין אֲסוּרִין, אַף כָּאן בַּעֲלֵי קְרָיִין אֲסוּרִין!", "וְכִי תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה לָא דָּרֵישׁ ״סְמוּכִים״, וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף: אֲפִילּוּ מַאן דְּלָא דָּרֵישׁ סְמוּכִים בְּכָל הַתּוֹרָה, בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה — דָּרֵישׁ. דְּהָא רַבִּי יְהוּדָה לָא דָּרֵישׁ ״סְמוּכִין״ בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה — דָּרֵישׁ.", "וּבְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ מְנָא לַן דְּלָא דָּרֵישׁ — דְּתַנְיָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה״, וְנֶאֱמַר ״כׇּל שׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״ — סְמָכוֹ עִנְיָן לוֹ, לוֹמַר: מָה שׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה בִּסְקִילָה, אַף מְכַשֵּׁפָה נָמֵי בִּסְקִילָה.", "אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁסְּמָכוֹ עִנְיָן לוֹ, נוֹצִיא לָזֶה לִסְקִילָה? אֶלָּא: אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בִּכְלַל כׇּל הַמְכַשְּׁפִים הָיוּ, וְלָמָּה יָצְאוּ — לְהַקִּישׁ לָהֶן וְלוֹמַר לָךְ: מָה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בִּסְקִילָה — אַף מְכַשֵּׁפָה בִּסְקִילָה.", "וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה מְנָא לַן דְּדָרֵישׁ — דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר נוֹשֵׂא אָדָם אֲנוּסַת אָבִיו וּמְפוּתַּת אָבִיו אֲנוּסַת בְּנוֹ וּמְפוּתַּת בְּנוֹ.", "רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּאֲנוּסַת אָבִיו וּבִמְפוּתַּת אָבִיו. וְאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? — דִּכְתִיב: ״לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו וְלֹא יְגַלֶּה אֶת כְּנַף אָבִיו״. כָּנָף שֶׁרָאָה אָבִיו — לֹא יְגַלֶּה.", "וּמִמַּאי דְּבַאֲנוּסַת אָבִיו כְּתִיב — דִּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּהּ וְגוֹ׳״.", "אָמְרִי: אִין בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה דָּרֵישׁ, וְהָנֵי סְמוּכִין מִבְּעֵי לֵיהּ לְאִידָךְ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַמְלַמֵּד לִבְנוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר חוֹרֵב. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּחוֹרֵב״.", "תְּנַן זָב שֶׁרָאָה קֶרִי, וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע, הַמְשַׁמֶּשֶׁת וְרָאֲתָה דָּם, צְרִיכִין טְבִילָה. וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר.", "עַד כָּאן לֹא פָּטַר רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בְּזָב שֶׁרָאָה קֶרִי, דְּמֵעִיקָּרָא לָאו בַּר טְבִילָה הוּא, אֲבָל בַּעַל קֶרִי גְּרֵידָא מְחַיַּיב.", "וְכִי תֵּימָא: הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ בַּעַל קֶרִי גְּרֵידָא נָמֵי פָּטַר רַבִּי יְהוּדָה, וְהַאי דְּקָא מִפַּלְּגִי בְּזָב שֶׁרָאָה קֶרִי — לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנַן. אֵימָא סֵיפָא: הַמְשַׁמֶּשֶׁת וְרָאֲתָה דָּם — צְרִיכָה טְבִילָה.", "לְמַאן קָתָנֵי לַהּ? אִילֵּימָא לְרַבָּנַן — פְּשִׁיטָא! הַשְׁתָּא וּמָה זָב שֶׁרָאָה קֶרִי — דְּמֵעִיקָּרָא לָאו בַּר טְבִילָה הוּא, מְחַיְּיבִי רַבָּנַן; הַמְשַׁמֶּשֶׁת וְרָאֲתָה דָּם — דְּמֵעִיקָּרָא בַּת טְבִילָה הִיא, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֶלָּא לָאו רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְדַוְקָא קָתָנֵי לַהּ,", "מְשַׁמֶּשֶׁת וְרָאֲתָה נִדָּה — אֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה, אֲבָל בַּעַל קֶרִי גְּרֵידָא — מְחַיַּיב. לָא תֵּימָא ״מְבָרֵךְ״, אֶלָּא מְהַרְהֵר.", "וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה הִרְהוּר? וְהָתַנְיָא: בַּעַל קֶרִי שֶׁאֵין לוֹ מַיִם לִטְבּוֹל — קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ. וְאוֹכֵל פִּתּוֹ וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרֶיהָ, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ. אֲבָל מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאֵינוֹ מוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו.", "אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: עֲשָׂאָן רַבִּי יְהוּדָה כְּהִלְכוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ.", "דְּתַנְיָא: ״וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ ״יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּחוֹרֵב״, מָה לְהַלָּן בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבִרְתֵת וּבְזִיעַ, אַף כָּאן בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבִרְתֵת וּבְזִיעַ.", "מִכָּאן אָמְרוּ: הַזָּבִים וְהַמְצֹרָעִים וּבָאִין עַל נִדּוֹת — מוּתָּרִים לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, לִשְׁנוֹת בַּמִּשְׁנָה וּגְמָרָא וּבָהֲלָכוֹת וּבָאַגָּדוֹת. אֲבָל בַּעֲלֵי קְרָיִין אֲסוּרִים.", "רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹנֶה הוּא בָּרְגִילִיּוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַצִּיעַ אֶת הַמִּשְׁנָה. רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: מַצִּיעַ הוּא אֶת הַמִּשְׁנָה, וְאֵינוֹ מַצִּיעַ אֶת הַגְּמָרָא. רַבִּי נָתָן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם אוֹמֵר: אַף מַצִּיעַ אֶת הַגְּמָרָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר אַזְכָּרוֹת שֶׁבּוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא יִכָּנֵס לַמִּדְרָשׁ כׇּל עִיקָּר. וְאָמְרִי לַהּ: לֹא יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ כׇּל עִיקָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹנֶה הוּא בְּהִלְכוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ.", "מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁרָאָה קֶרִי, וְהָיָה מְהַלֵּךְ עַל גַּב הַנָּהָר. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, שְׁנֵה לָנוּ פֶּרֶק אֶחָד בְּהִלְכוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ. יָרַד וְטָבַל וְשָׁנָה לָהֶם. אָמְרוּ לוֹ: לֹא כָּךְ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ, שׁוֹנֶה הוּא בְּהִלְכוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ?! אָמַר לָהֶם: אַף עַל פִּי שֶׁמֵּיקֵל אֲנִי עַל אֲחֵרִים, מַחְמִיר אֲנִי עַל עַצְמִי.", "תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא הָיָה אוֹמֵר: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מְקַבְּלִין טוּמְאָה. מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁהָיָה מְגַמְגֵּם לְמַעְלָה מֵרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. אָמַר לֵיהּ: בְּנִי, פְּתַח פִּיךָ וְיָאִירוּ דְבָרֶיךָ, שֶׁאֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מְקַבְּלִין טוּמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה׳״, מָה אֵשׁ אֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵינָן מְקַבְּלִין טוּמְאָה.", "אָמַר מָר. מַצִּיעַ אֶת הַמִּשְׁנָה וְאֵינוֹ מַצִּיעַ אֶת הַגְּמָרָא. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי אִלְעַאי, דְּאָמַר רַבִּי אִלְעַאי אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב מִשּׁוּם רַבֵּינוּ: הֲלָכָה, מַצִּיעַ אֶת הַמִּשְׁנָה וְאֵינוֹ מַצִּיעַ אֶת הַגְּמָרָא. כְּתַנָּאֵי: מַצִּיעַ אֶת הַמִּשְׁנָה וְאֵינוֹ מַצִּיעַ אֶת הַגְּמָרָא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל: זֶה וָזֶה אָסוּר. וְאָמְרִי לַהּ: זֶה וָזֶה מוּתָּר.", "מַאן דְּאָמַר זֶה וָזֶה אָסוּר — כְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר, מַאן דְּאָמַר זֶה וָזֶה מוּתָּר — כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא.", "אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: נְהוּג עָלְמָא כְּהָנֵי תְּלָת סָבֵי — כְּרַבִּי אִלְעַאי בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה בְּכִלְאַיִם, כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא בְּדִבְרֵי תוֹרָה.", "כְּרַבִּי אִלְעַאי בְּרֵאשִׁית הַגֵּז — דְּתַנְיָא, רַבִּי אִלְעַאי אוֹמֵר: רֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּאָרֶץ.", "כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה בְּכִלְאַיִם, כְּדִכְתִיב: ״לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם״, רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּזְרַע חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן בְּמַפּוֹלֶת יָד.", "כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא בְּדִבְרֵי תוֹרָה, דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מְקַבְּלִין טוּמְאָה.", "כִּי אֲתָא זְעֵירִי, אֲמַר: בַּטְּלוּהָ לִטְבִילוּתָא. וְאָמְרִי לַהּ: בַּטְּלוּהָ לִנְטִילוּתָא. מַאן דְּאָמַר בַּטְּלוּהָ לִטְבִילוּתָא — כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. מַאן דְּאָמַר בַּטְּלוּהָ לִנְטִילוּתָא — כִּי הָא דְּרַב חִסְדָּא לָיֵיט אַמַּאן דִּמְהַדַּר אַמַּיָּא בְּעִידָּן צְלוֹתָא.", "תָּנוּ רַבָּנַן: בַּעַל קֶרִי שֶׁנָּתְנוּ עָלָיו תִּשְׁעָה קַבִּין מַיִם — טָהוֹר. נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ לְחָשָׁהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא, וְרַבִּי עֲקִיבָא לְחָשָׁהּ לְבֶן עַזַּאי, וּבֶן עַזַּאי יָצָא וּשְׁנָאָהּ לְתַלְמִידָיו בְּשׁוּק. פְּלִיגִי בַּהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא. חַד תָּנֵי: שְׁנָאָהּ, וְחַד תָּנֵי: לְחָשָׁהּ.", "מַאן דְּתָנֵי שְׁנָאָהּ, מִשּׁוּם בִּטּוּל תּוֹרָה וּמִשּׁוּם בִּטּוּל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וּמַאן דְּתָנֵי לְחָשָׁהּ — שֶׁלֹּא יְהוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִים אֵצֶל נְשׁוֹתֵיהֶם כְּתַרְנְגוֹלִים.", "אָמַר רַבִּי יַנַּאי: שָׁמַעְתִּי שֶׁמְּקִילִּין בָּהּ וְשָׁמַעְתִּי שֶׁמַּחֲמִירִין בָּהּ, וְכׇל הַמַּחֲמִיר בָּהּ עַל עַצְמוֹ מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו.", "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַה טִּיבָן שֶׁל טוֹבְלֵי שְׁחָרִין? מַה טִּיבָן?! הָא אִיהוּ דְּאָמַר בַּעַל קֶרִי אָסוּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. הָכִי קָאָמַר: מַה טִּיבָן בְּאַרְבָּעִים סְאָה, אֶפְשָׁר בְּתִשְׁעָה קַבִּין. מַה טִּיבָן בִּטְבִילָה, אֶפְשָׁר בִּנְתִינָה.", "אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדֵר גָּדוֹל גָּדְרוּ בָּהּ. דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁתָּבַע אִשָּׁה לִדְבַר עֲבֵירָה. אָמְרָה לוֹ: רֵיקָא! יֵשׁ לְךָ אַרְבָּעִים סְאָה שֶׁאַתָּה טוֹבֵל בָּהֶן? מִיָּד פֵּירַשׁ.", "אֲמַר לְהוּ רַב הוּנָא לְרַבָּנָן: רַבּוֹתַי, מִפְּנֵי מָה אַתֶּם מְזַלְזְלִין בִּטְבִילָה זוֹ: אִי מִשּׁוּם צִינָּה, אֶפְשָׁר בְּמֶרְחֲצָאוֹת.", "אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: וְכִי יֵשׁ טְבִילָה בְּחַמִּין? אֲמַר לֵיהּ: רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה קָאֵי כְּווֹתָךְ.", "רַבִּי זֵירָא הֲוָה יָתֵיב בְּאַגָּנָא דְמַיָּא בֵּי מַסּוּתָא, אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: זִיל וְאַיְיתִי לִי תִּשְׁעָה קַבִּין וּשְׁדִי עִלָּוַאי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: לְמָה לֵיהּ לְמָר כּוּלֵּי הַאי? וְהָא יָתֵיב בְּגַוַּויְיהוּ! אֲמַר לֵיהּ: כְּאַרְבָּעִים סְאָה, מָה אַרְבָּעִים סְאָה, בִּטְבִילָה וְלֹא בִּנְתִינָה — אַף תִּשְׁעָה קַבִּין בִּנְתִינָה וְלֹא בִּטְבִילָה.", "רַב נַחְמָן תַּקֵּן חַצְבָּא בַּת תִּשְׁעָה קַבִּין. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אֲמַר רַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי יְהוּדָה גְּלוֹסְטְרָא אָמְרוּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ. אֲבָל לְחוֹלֶה הַמַּרְגִּיל, אַרְבָּעִים סְאָה.", "אֲמַר רַב יוֹסֵף: אִתְּבַר חַצְבֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר בְּאוּשָׁא הֲוָה עוֹבָדָא"], "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Vocalized Aramaic", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד", "text": ["not that the name Jacob will be entirely uprooted from its place, but that the name Israel will be the primary name to which the name Jacob will be secondary, as the Torah continues to refer to him as Jacob after this event. And it also says that the ultimate redemption will overshadow the previous redemption in the verse: “Do not remember the former events, and do not ponder things of old” (Isaiah 43:18), and the Gemara explains: “Do not remember the former events,” that is the subjugation to the kingdoms, and “do not ponder things of old,” that is the exodus from Egypt, which occurred before the subjugation to the nations.", "With regard to the following verse: “Behold, I will do new things, now it will spring forth” (Isaiah 43:19), Rav Yosef taught a baraita: This refers to the future war of Gog and Magog, which will cause all earlier events to be forgotten.", "The Gemara cites a parable: To what is this comparable? To a person who was walking along the way and a wolf accosted him and he survived it, and he continued to relate the story of the wolf. A lion accosted him and he survived it, and he continued to relate the story of the lion. A snake accosted him and he survived it, he forgot both the lion and the wolf, and he continued to relate the story of the snake. Each encounter was more dangerous and each escape more miraculous than the last, so he would continue to relate the most recent story. So too with Israel; more recent troubles cause the earlier troubles to be forgotten.", "Having mentioned the changing of Jacob’s name, the Gemara addresses the changing of the names of Abraham and Sarah. What is the meaning of changing Abram’s name to Abraham? As it is stated: “Abram is Abraham” (I Chronicles 1:27).", "The Gemara explains: Initially he became a father, a minister, and prominent person, only to Aram, so he was called Abram, father [av] of Aram, and ultimately with God’s blessing he became the father of the entire world, so he was called Abraham, father of the masses [av hamon], as it is stated: “I have made you the father of a multitude of nations” (Genesis 17:5).", "Similarly, what is the meaning of changing Sarai’s name to Sarah? The same concept applies to Sarai as to Abram: Sarai is Sarah.”", "The Gemara explains: Initially she was a princess only to her nation: My princess [Sarai], but ultimately she became Sarah, a general term indicating that she was princess for the entire world.", "Also, with regard to Abraham’s name, bar Kappara taught: Anyone who calls Abraham Abram transgresses a positive mitzva, as it is stated: “And your name will be Abraham” (Genesis 17:5). This is a positive mitzva to refer to him as Abraham. Rabbi Eliezer says: One who calls Abraham Abram transgresses a negative mitzva, as it is stated: “And your name shall no longer be called Abram, and your name will be Abraham, for I have made you the father of a multitude of nations” (Genesis 17:5).", "The Gemara asks: But if we consider these obligatory statements, then from here we must infer that one who calls Sarah Sarai also transgresses a positive or negative mitzva.", "The Gemara answers: There in the case of Sarah, it is not a general mitzva, rather the Holy One, Blessed be He, said to Abraham alone: “And God said to Abraham, your wife Sarai, you shall not call her name Sarai; rather, Sarah is her name” (Genesis 17:15). In contrast, this is stated regarding Abraham in general terms: “Your name shall no longer be called Abram.”", "Again, the Gemara asks: But if that is so, one who calls Jacob Jacob, about whom it is written: “Your name shall no longer be Jacob, but Israel” (Genesis 32:29), also transgresses a mitzva.", "The Gemara answers: It is different there, as the verse reverts back and God Himself refers to Jacob as Jacob, as it is written before his descent to Egypt: “And God said to Israel in the visions of the night, and said, Jacob, Jacob, and he said, ‘Here I am’” (Genesis 46:2).", "Rabbi Yosei bar Avin, and some say Rabbi Yosei bar Zevida, raised an objection to the statements of bar Kappara and Rabbi Eliezer based on what is said in the recounting of the history of the Jewish people: “You are the Lord, God, Who chose Abram and took him out of Ur Kasdim and made his name Abraham” (Nehemiah 9:7). Here the Bible refers to him as Abram.", "The Gemara responds: There, the prophet is recounting God’s praises, including that which was the situation originally, before his name was changed to Abraham. Indeed, the verse continues: “You took him out of Ur Kasdim and made his name Abraham, and found his heart faithful before You and made a covenant with him to give him the land of Canaan…to give to his descendants, and You fulfilled Your words for You are righteous” (Nehemiah 9:7–8).", "May we return to thee : From what time. ", "MISHNA: The first question discussed in the mishna is the question of intent. One who was reading the sections of the Torah which comprise Shema, and the time for the recitation of the morning or evening Shema arrived, if he focused his heart, he fulfilled his obligation and need not repeat Shema in order to fulfill his obligation. This is true even if he failed to recite the requisite blessings (Rabbeinu Ḥananel).", "Ab initio, one may not interrupt the recitation of Shema. The tanna’im, however, disagree over how strict one must be in this regard. They distinguish between interruptions between paragraphs and interruptions within each paragraph. At the breaks between paragraphs, one may greet an individual due to the respect that he is obligated to show him, and one may respond to another’s greeting due to respect. And in the middle of each paragraph one may greet an individual due to the fear that the individual may harm him if he fails do so (Me’iri) and one may respond to another’s greeting due to fear. This is the statement of Rabbi Meir.", "Rabbi Yehuda says: There is a distinction between greeting someone and responding to his greeting. In the middle of each paragraph, one may greet another due to fear and respond due to respect. In the breaks between paragraphs, one may greet another due to respect and respond with a greeting to any person who greets him, whether or not he is obligated to show him respect.", "As for what constitutes a paragraph, these are the breaks between the paragraphs: Between the first blessing and the second, between the second and Shema, between Shema and the second paragraph: If you indeed heed My commandments [VeHaya im Shamoa], between VeHaya im Shamoa and the third paragraph: And the Lord spoke [VaYomer] and between VaYomer and True and Firm [emet veyatziv], the blessing that follows Shema.", "The Rabbis held that each blessing and each paragraph of Shema constitutes its own entity, and treat interruptions between them as between the paragraphs. Rabbi Yehuda, however, says: Between VaYomer and emet veyatziv, which begins the blessing that follows Shema, one may not interrupt at all. According to Rabbi Yehuda, these must be recited consecutively.", "Since the paragraphs of Shema are not adjacent to one another in the Torah, and they are not recited in the order in which they appear, the mishna explains their placement. Rabbi Yehoshua ben Korḥa said: Why, in the mitzva of the recitation of Shema, did the portion of Shema precede that of VeHaya im Shamoa? This is so that one will first accept upon himself the yoke of the kingdom of Heaven, the awareness of God and God’s unity, and only then accept upon himself the yoke of the mitzvot, which appears in the paragraph of VeHaya im Shamoa. Why did VeHaya im Shamoa precede VaYomer? Because the paragraph of VeHaya im Shamoa is practiced both by day and by night, while VaYomer, which discusses the mitzva of ritual fringes, is only practiced during the day.", "GEMARA: We learned in the mishna that one must focus his heart while reading the portion of Shema in the Torah in order to fulfill his obligation. From here, the Gemara seeks to conclude: Learn from this that mitzvot require intent, when one performs a mitzva, he must intend to fulfill his obligation. If he lacks that intention, he does not fulfill his obligation. With that statement, this Gemara hopes to resolve an issue that is raised several times throughout the Talmud.", "The Gemara rejects this conclusion: What is the meaning of: If one focused his heart? It means that one had the intention to read. The Gemara attacks this explanation: How can you say that it means that one must have intention to read? Isn’t he already reading? The case in the mishna refers to a person who is reading from the Torah. Therefore, focused his heart must refer to intention to perform a mitzva.", "The Gemara rejects this: Perhaps the mishna speaks of one who is reading the Torah not for the purpose of reciting the words, but in order to emend mistakes in the text. Therefore, if he focused his heart and intended to read the words and not merely emend the text, he fulfills his obligation. He need not have the intention to fulfill his obligation.", "The Sages taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis disagreed with regard to the language in which Shema must be recited. This dispute serves as an introduction to a broader analysis of the question of intent: Shema must be recited as it is written, in Hebrew, this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: Shema may be recited in any language.", "The Gemara seeks to clarify: What is the reason for Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion? The Gemara answers: The source for his halakha lies in the emphasis on the word: “And these words, which I command you this day, will be upon your heart” (Deuteronomy 6:6). “Will be” means as they are, so shall they be; they should remain unchanged, in their original language.", "The Gemara seeks to clarify further: And what is the reason for the Rabbis’ opinion? The Gemara answers: The source upon which the Rabbis base their opinion is, as it is stated: “Hear, Israel” (Deuteronomy 6:4), which they understand to mean that Shema must be understood. Therefore, one may recite Shema in any language that you can hear and understand.", "The Gemara explains how Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis each contend with the source cited by the other. And according to Rabbi Yehuda HaNasi, isn’t it also stated: “Hear, Israel”? How does he explain this verse? The Gemara responds: He requires this verse in order to derive a different halakha: Make your ears hear what your mouth utters, i.e., one must recite Shema audibly so he hears it while reciting it.", "And from where do the Rabbis derive that one must recite Shema audibly? The Rabbis do not accept the literal interpretation of the word Shema; rather, they hold in accordance with the one who said: One who recited Shema in a manner inaudible to his own ears, fulfilled his obligation.", "The Gemara asks: And according to the Rabbis, isn’t it also written: “And they will be”? How do the Sages explain that emphasis in the verse? The Gemara answers: They, too, require this expression to derive that one may not recite Shema out of order. One may not begin reciting Shema from the end, but only in the order in which it is written.", "And from where does Rabbi Yehuda HaNasi derive the halakha that one may not recite Shema out of order? The Gemara answers: Rabbi Yehuda HaNasi derives it from an additional emphasis in the verse: “And the words [hadevarim], which I command you this day, will be upon your heart.” The verse could have conveyed the same idea had it written: Words [devarim], without the definite article. However, it says the words [hadevarim], employing the definite article, emphasizing that it must be recited in the specific order in which it is written. The Rabbis, however, do not derive anything from the fact that the words, with the definite article, was written in place of words, without the definite article.", "The Gemara seeks to link this debate to another: Is that to say that Rabbi Yehuda HaNasi holds that the entire Torah, i.e., any portion of the Torah which must be read publicly (Tosafot), or if one studies or reads the Torah in general (Me’iri), may be recited in any language? As if it should enter your mind to say that the entire Torah may only be recited in the holy tongue and not in any other, then why do I need that which the Torah wrote: “And they will be”? Prohibiting recitation of Shema in a language other than Hebrew is superfluous, if indeed one is prohibited from reciting any portion of the Torah in a language other than Hebrew. Since the Torah saw the need to specifically require Shema to be recited in Hebrew, it must be because the rest of the Torah may be recited in any language.", "The Gemara rejects this: This is not necessarily so, as the phrase: And they will be is necessary in this case because Shema, hear, is also written. Had it not been for the phrase: And they will be, I would have understood hear, to allow Shema to be recited in any language, in accordance with the opinion of the Rabbis. Therefore, and they will be, was necessary.", "The Gemara attempts to clarify: Is that to say that the Rabbis hold that the entire Torah may only be recited in the holy tongue and not in any other? As if it should enter your mind to say that the Torah may be recited in any language, then why do I require that which the Torah wrote: Shema, hear? One is permitted to recite the entire Torah in any language, rendering a specific requirement regarding Shema superfluous.", "The Gemara rejects this: Shema is necessary in any case, because and they will be, is also written. Had it not been for Shema, I would have understood this in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, that one is prohibited from reciting Shema in any other language. Therefore, Shema, is necessary.", "The interpretation of these verses is the source of a fundamental dispute concerning the obligation to recite Shema and the required intent during its recitation. The Rabbis taught: From: And they will be, it is derived that one may not recite Shema out of order. From: These words…upon your heart, it is derived that they must be recited with intent. I might have thought that the entire paragraph requires intent? Therefore the verse teaches: These, to indicate that to this point, one must have intent, but from here on one need not have intent, and even if he recites the rest of Shema without intent he fulfills his obligation. This is the statement of Rabbi Eliezer.", "Rabbi Akiva said to him: But the verse states:", "“Which I command you this day, will be upon your heart.” Surely the word these, does not come to limit the mitzva of intent. On the contrary, from here you derive that the entire portion requires intent.", "Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva; the entire portion requires intent.", "Some teach this halakha stated by Rabbi Yoḥanan with regard to that which was taught in a Tosefta, where there is a tannaitic dispute. The first tanna holds: One who recites Shema must focus his heart for the entire Shema. Rabbi Aḥa says in the name of Rabbi Yehuda: Once he focused his heart for the first paragraph alone, he no longer requires intent. With regard to this Tosefta, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with Rabbi Aḥa who said in the name of Rabbi Yehuda. While this differs from the previous version in form, it arrives at the same conclusion.", "It was taught in another baraita on this subject, which cited different opinions. From: And they will be, recited in Shema, it is derived that it may not be recited out of order. From: Upon your heart, Rav Zutra says: To this point, there is the mitzva of intent; from here on, beginning with the second paragraph, there is only the mitzva of recitation. Rabbi Yoshiya says that it means the opposite: To this point, there is the mitzva of recitation; from here on there is only the mitzva of intent.", "At first the Gemara understands that Rav Zutra required recitation only in the second paragraph, while in the first paragraph only intent was required. Therefore, the Gemara asks: What is different, that from here on, beginning with the second paragraph, there is the mitzva of recitation? Is it because it is written: “And you shall teach them to your children, to speak of them” (Deuteronomy 11:19)? This is no proof, as here too, in the first paragraph it is written: “And you shall speak of them.” The mitzva of recitation applies to the first paragraph as well.", "Rather, he is saying as follows: To this point there is the mitzva of both intent and recitation, but from here on, there is only the mitzva of recitation without intent.", "Again the Gemara asks: According to Rav Zutra, what is different, that to this point, in the first paragraph, there is the mitzva of both intent and recitation because there are two requirements in the first paragraph, as it is written: “Upon your heart…and you shall speak of them”? There, too, in the second paragraph it is also written: “And you shall place these words upon your heart…to speak of them,” indicating that intent is also required in that paragraph.", "The Gemara responds: That verse is necessary to derive that which was taught by Rabbi Yitzḥak, who said: “And you shall place these words” refers literally to the paragraphs of Shema found in the phylacteries. The verse teaches that the placement of the phylacteries of the arm must be opposite the heart.", "The Gemara now attempts to clarify the second opinion in the baraita. The Master said, Rabbi Yoshiya says: To this point at the end of the first paragraph, there is the mitzva of recitation; from here on there is the mitzva of intent. The Gemara asks: What is different, that from here on, beginning with the second paragraph, there is the mitzva of intent? Is it because it is written in the second paragraph: “And you shall place these words upon your heart”? That is no proof, as here too, in the first paragraph it is written: “Upon your heart.”", "The Gemara responds that he is saying as follows: To this point, there is the mitzva of both recitation and intent, but from here on, there is only the mitzva of intent without recitation.", "The Gemara continues: And what is different, that to this point, in the first paragraph, there is the mitzva of recitation and intent because there are two requirements, as it is written: Upon your heart as well as: And you shall speak of them? There, too, with regard to the second paragraph isn’t it written: And you shall place these words upon your heart…and you shall teach them to your children, to speak of them?", "Rabbi Yoshiya responded: That verse refers to Torah study in general, not to the recitation of Shema in particular. And the Torah says the following: Teach your children Torah, that they will be well-versed in them.", "The Sages taught in another baraita with regard to one who recites Shema and utters the verse, “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One.” Intent of the heart is only required to this point. This is the statement of Rabbi Meir. Rava said: In this matter, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.", "It was taught in a baraita, Sumakhos says: One who extends his intonation of the word One [eḥad] while reciting Shema, is rewarded that his days and years are extended. Rav Aḥa bar Ya’akov said: This is only true if he extends the letter dalet, so the word eḥad is sounded in its entirety. Rav Ashi said: This is only so long as one does not pronounce the letter ḥet hurriedly.", "The Gemara relates that Rabbi Yirmeya was seated before Rabbi Ḥiyya bar Abba. He saw that he was greatly extending his pronunciation of eḥad. He said to him: Once you have crowned Him in your thoughts over everything above, in Heaven, below, on earth, and in the four corners of the heavens, you need not extend any further.", "Rav Natan bar Mar Ukva said that Rav Yehuda said: One must recite upon your heart, while standing in one place. The Gemara is perplexed: Does it enter your mind that upon your heart alone must be recited while standing in one place? What distinguishes that phrase from the rest of Shema? Rather, say: One must recite until upon your heart while standing in one place. From here on, one need not stand in one place. Rabbi Yoḥanan said: One must recite the entire first portion while standing in one place.", "The Gemara notes: Rabbi Yoḥanan is consistent and follows his reasoning expressed elsewhere, as Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Aḥa who said in the name of Rabbi Yehuda; one is required to recite the entire first paragraph of Shema with intent.", "The Sages taught in a baraita: The single verse, “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One”; this is Rabbi Yehuda HaNasi’s recitation of Shema. The Gemara relates: Rav said to his uncle, Rabbi Ḥiyya: I did not see Rabbi Yehuda HaNasi accept the kingship of Heaven upon himself, meaning that he did not see him recite Shema. Rabbi Ḥiyya said to him: Son of noblemen [bar paḥtei], when Rabbi Yehuda HaNasi passed his hands over his face in the study hall in the middle of his lesson, he accepted the yoke of the kingdom of Heaven upon himself, as his Shema was comprised of a single verse.", "Rabbi Yehuda HaNasi’s students and members of his household disputed: Does he complete Shema later or does he not complete it later? Bar Kappara says: He does not complete it later. Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, says: He completes it later. Bar Kappara said to Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi: Granted, according to my position, that I say that Rabbi Yehuda HaNasi does not complete Shema later, that is why when he taught, Rabbi Yehuda HaNasi would specifically seek a topic that included the exodus from Egypt, as by so doing he fulfills the mitzva to remember the Exodus; a mitzva that others fulfill in their recitation of the last paragraph of Shema. But according to you, who says that he completes his recitation of Shema later, why, when he teaches, would he specifically seek a topic that included the exodus from Egypt?", "Rabbi Shimon responded: Rabbi Yehuda HaNasi did so in order to mention the exodus from Egypt at its appointed time, during the time of the recitation of Shema.", "Based on this halakha, Rabbi Ila, son of Rav Shmuel bar Marta, said in the name of Rav: One who recited the verse, “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One,” and was immediately overcome by sleep, fulfilled his obligation to recite Shema. Similarly, Rav Naḥman said to his slave, Daru: If you see that I have fallen asleep, bother me to recite the first verse, do not bother me to recite any more than that. Similarly, Rav Yosef said to Rav Yosef, son of Rabba: What would your father do? Rav Yosef, son of Rabba, said to him: He would exert himself not to fall asleep in order to recite the first verse, he would not exert himself to recite any more than that.", "Rav Yosef said: One who is lying [perakdan] on his back may not recite Shema, for lying that way is unbecoming. The Gemara asks: Is that to say that one may not recite Shema in this position, but to sleep lying in that position is permissible? Didn’t Rabbi Yehoshua ben Levi curse one who sleeps lying on his back?", "The Gemara answers: If one lies on his back while leaning slightly to the side, it is permissible. Nonetheless, to recite Shema in this position, even though he is leaning, is prohibited.", "The Gemara asks: Wouldn’t Rabbi Yoḥanan lie on his back, lean slightly and recite Shema?", "The Gemara responds: The case of Rabbi Yoḥanan is different, because he was corpulent and it was difficult for him to read any other way.", "The mishna cited Rabbi Meir’s statement: At the breaks between paragraphs, one may greet an individual due to the respect that he is obligated to show him, and may respond. And in the middle of each paragraph, one may greet an individual due to the fear that the individual may harm him if he fails do so, and may respond.", "About this, the Gemara asks: He may respond due to what circumstance? If you say that one may respond due to respect; now that we learned that one may greet another due to respect, is it necessary to say that one may respond due to respect? Rather, it must be explained as follows: One may greet due to respect and respond with a greeting to any person. But if that is the case, say the latter clause of the mishna: In the middle of each paragraph one may greet due to fear and return another’s greeting due to fear.", "Here too, it must be clarified: He may respond due to what circumstance? If you say that one may respond due to fear; now that we have learned that one may greet another due to fear, is it necessary to say that one may respond due to fear? Rather, it must mean that one may respond to another’s greeting even due to honor. If so, that is identical to the opinion of Rabbi Yehuda, as we learned in the mishna: In the middle of each paragraph, one may greet another due to fear and respond due to respect. At the breaks between paragraphs, one may greet another due to respect and respond with a greeting to any person. If so, what is the dispute between them?", "The Gemara says: The mishna is incomplete; it is missing an important element, and it teaches the following: At the breaks between the paragraphs, one may greet due to respect, and, needless to say, he may respond due to respect. In the middle of each paragraph one may greet due to fear, and, needless to say, he may respond due to fear. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: In the middle of each paragraph one may greet due to fear and respond due to respect.", "And at the breaks between the paragraphs one may greet due to respect and respond with a greeting to any person. And if that is the case, the mishna is no longer difficult.", "The Gemara remarks: This version of the dispute was also taught in a baraita: One who is reciting Shema and happens upon his teacher or one who is greater than he, at the breaks between the paragraphs he may greet him due to respect and, needless to say, he may respond. And in the middle of each paragraph, he may greet another due to fear and, needless to say, he may respond. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: In the middle of each paragraph one may greet due to fear and respond due to respect. And in the breaks between the paragraphs one may greet due to respect and respond with a greeting to any person. The proposed additions to the mishna appear in the version of the dispute cited in the baraita.", "Aḥai, the tanna who recited mishnayot in the school of Rabbi Ḥiyya, raised a dilemma before Rabbi Ḥiyya: May one interrupt during the recitation of hallel and the reading of the Megilla, Esther, to greet someone? Do we say that it is an a fortiori inference; if in the middle of Shema, which is a biblical obligation, one may interrupt in order to greet someone, all the more so, in the middle of hallel, which is a rabbinic obligation, one may interrupt? Or, perhaps, publicizing the miracle is more significant, so one may not interrupt hallel or the Megilla at all.", "Rabbi Ḥiyya said to him: One interrupts and it is of no concern. Rabba said: On days when the individual completes the entire hallel, i.e., the days on which there is a rabbinic obligation to recite hallel, an individual may interrupt between one paragraph and another; however, one may not interrupt in the middle of the paragraph. On days where the individual does not complete the entire hallel, i.e., days on which the recitation of hallel is merely a custom, not a rabbinic obligation, one may interrupt even in the middle of the paragraph.", "The Gemara questions this: It that so? Didn’t Rav bar Shaba once happen to come before Ravina on one of the days when the individual does not complete the entire hallel, and Ravina did not interrupt his recitation of hallel to greet him?", "The Gemara responds: The case of Rav bar Shaba is different, as Rav bar Shaba was not considered important to Ravina. That is the reason that he did not interrupt his recitation of hallel to greet him.", "Having mentioned the dilemma raised by one of those who recite the mishnayot in the study hall, the Gemara cites that Ashyan, the tanna who recited mishnayot in the school of Rabbi Ami, raised a dilemma before Rabbi Ami: May one who is fasting taste the food that he is preparing to determine if it spiced properly? Did he accept upon himself to refrain from eating and drinking, and that is not eating and drinking; it is merely tasting? Or, perhaps, he accepted upon himself to refrain from deriving pleasure from food, and that is pleasure when he tastes.", "Rabbi Ami said to him: He tastes and it is of no concern. This was also taught in a baraita: Tasting a cooked dish does not require a blessing beforehand, and one who is fasting may taste and it is of no concern.", "The Gemara asks: How much may one who is fasting taste?", "The Gemara responds: When Rabbi Ami and Rabbi Asi would fast, they would taste up to a quarter of a log.", "Rav said: Anyone who greets another person in the morning before he prayed, it is as if he built an altar for idol worship, as it is stated: “Cease you from man, in whose nostrils there is breath, for how little is he to be accounted” (Isaiah 2:22). When one’s soul is breathed in through his nostrils in the morning (ge’onim) he should turn to no one other than God. And do not read it as it is written, bameh, how; but rather, read bama, altar.", "And Shmuel said: The word bameh should not be taken in anything other than its literal connotation. The verse must therefore be understood: How did you consider him so significant, that you gave him priority and not God? Certainly you should have honored God first.", "Rav Sheshet raises an objection: We learned in our mishna that in the breaks between the paragraphs one may greet an individual due to respect, and respond to another’s greeting due to respect, despite the fact that the recitation of Shema precedes the Amida prayer.", "Rabbi Abba explained this: The prohibition against greeting another in the morning refers specifically to when one sets out early to greet him at his door. If one simply happens to encounter another person, he is permitted to greet him.", "With regard to this same verse, Rabbi Yona said that Rabbi Zeira said: Anyone who tends to his own affairs before he prays, it is as though he built an altar. They said to Rabbi Yona: Did you say that it was as if one built an altar? Rabbi Yona responded to them: No; I said simply that it is prohibited.", "And as Rav Idi bar Avin said that Rav Yitzḥak bar Ashyan said: A person is prohibited to attend to his own affairs before he prays, as it is stated: “Righteousness shall go before Him, and shall make His footsteps on a path” (Psalms 85:14). One should first pray and acknowledge the righteousness of his Creator, and only then should he set out on his way.", "And, Rav Idi bar Avin said that Rav Yitzḥak bar Ashyan said: Anyone who first prays and only then sets out on his way, the Holy One, Blessed be He, tends to his affairs, as it is stated: “Righteousness shall go before Him, and shall make His footsteps on a path.” God will set righteousness before him and satisfy all his wishes, when he sets out on his way.", "Having mentioned his name, the Gemara tangentially cites what Rabbi Yona said that Rabbi Zeira said: One who goes seven nights without a dream, is called evil, as it is stated: “He who has it will abide satisfied [save’a], he will not be visited by evil” (Proverbs 19:23). Rabbi Yona reinterprets the verse: Do not read save’a, satisfied, but sheva, seven. One who sleeps for seven nights without being visited by a dream, is called evil.", "Rav Aḥa, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, said to him: Rabbi Ḥiyya said that Rabbi Yoḥanan said as follows: Anyone who fills himself with matters of Torah and goes to sleep, they do not deliver evil tidings to him, as it is stated: “He who lies satisfied, will not be visited by evil.”", "We learned in the mishna: These are the breaks between the paragraphs at which one is permitted to interrupt under certain circumstances. According to the first tanna, one may interrupt between the last paragraph of Shema and the blessing that follows it, but Rabbi Yehuda prohibits this.", "Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda who said that one may not interrupt between eloheikhem and emet veyatziv. Furthermore, Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: What is the reason for Rabbi Yehuda’s opinion? This phrase evokes the verse as it is written:", "“And the Lord, God, is True” (Jeremiah 10:10).", "After the conclusion of the final paragraph of Shema along with the first word of the subsequent blessing, with the words: “The Lord, your God, is True [Hashem Eloheikhem emet],” the question is posed: Does one repeat emet when he begins the blessing of emet veyatziv, or does he not repeat emet?", "Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: He repeats emet. Rabba said: He does not repeat emet. The Gemara relates: This person who descended to lead the service before Rabba, Rabba heard that he said emet, emet twice. Rabba mocked him and said: Every emet, emet has caught this one; he must be passionate about the pursuit of truth.", "Rav Yosef said: How excellent is this tradition that I heard, as when Rav Shmuel bar Yehuda came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: In Eretz Yisrael, at the evening prayer they do not recite the entire third portion of Shema, which deals with ritual fringes, as there is no obligation to wear ritual fringes at night. Rather, they say a condensed version of that portion that includes an excerpt from the beginning and an excerpt from the end: “Speak to the children of Israel and say to them…I am the Lord, your God, True” (Numbers 15:38, Numbers 15:41).", "Abaye said to him: What is excellent about this tradition? Didn’t Rav Kahana say that Rav said: One should not begin to recite the portion of ritual fringes at night, but if he does begin, he completes it? And if you say that: Speak to the children of Israel and say to them, is not considered the beginning of the portion of ritual fringes, didn’t Rav Shmuel bar Yitzḥak say that Rav said: Speak to the children of Israel, is not considered a beginning of the portion of ritual fringes, as many passages in the Torah begin this way; and say to them, is considered a beginning.", "Rav Pappa said: In Eretz Yisrael, they hold that and say to them, is not considered a beginning, until he said: And make for them ritual fringes.", "Abaye said: Therefore, we begin to recite the portion of ritual fringes, since they begin to recite it in Eretz Yisrael. And once we begin to recite it, we complete it as well, as Rav Kahana said that Rav said: One should not begin to recite the portion of ritual fringes at night, but if he does begin, he completes it.", "Ḥiyya bar Rav said: If in the evening one recited the portion of ritual fringes concluding with: I am the Lord, your God, he must recite: True and Faithful [emet ve’emuna], and the entire blessing of redemption. However, if he did not recite: I am the Lord, your God, he need not recite emet ve’emuna.", "The Gemara asks: Isn’t he required to mention the exodus from Egypt at night as well?", "The Gemara responds: In place of reciting emet ve’emuna he said the following shorter passage: We give thanks to You, Lord, our God, Who took us out from Egypt and redeemed us from the house of bondage, and performed miracles and mighty deeds on our behalf on the sea, and we sang unto You, as this formula includes all of the content comprising emet ve’emuna.", "We learned in the mishna: Rabbi Yehoshua ben Korḥa said: Why did the portion of Shema precede that of VeHaya im Shamoa? So that one will first accept upon himself the yoke of the kingdom of Heaven and only then accept upon himself the yoke of the mitzvot.", "It was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yoḥai offers a different explanation for the order of the portions of Shema. He says: By right, Shema should precede VeHaya im Shamoa because the Shema includes the directive to learn, while VeHaya im Shamoa includes the directive to teach. Similarly, VeHaya im Shamoa should precede VaYomer, the final paragraph of Shema, because VeHaya im Shamoa includes the directive to teach, while the portion of ritual fringes includes the directive to perform.", "The Gemara asks: Is that to say that the portion of Shema contains the directive to learn but it does not contain the directive to teach and perform? Isn’t it written: “And you shall teach them to your children” (Deuteronomy 6:7), a directive to teach, as well as: “And you shall bind them as a sign upon your arm” (Deuteronomy 6:8) and: “And write them on your door posts of your house” (Deuteronomy 6:9), directives to perform? Furthermore, does VeHaya im Shamoa contain the directive to teach but it does not contain the directive to perform? Isn’t it written: “And you shall bind them as a sign upon your arm” (Deuteronomy 11:18), a directive to perform?", "Rather, Rabbi Shimon ben Yoḥai said as follows: By right, the portion of Shema should precede VeHaya im Shamoa because the portion of Shema includes the directives to learn, to teach, and to perform, while VeHaya im Shamoa includes the directives to teach and to perform. VeHaya im Shamoa should precede VaYomer because VeHaya im Shamoa includes the directives to teach and to perform, while VaYomer only includes the directive to perform.", "The Gemara asks: Let him derive this, that the portion of Shema is recited first, from the statement of Rabbi Yehoshua ben Korḥa. The Gemara responds: He stated one reason and another. Rabbi Shimon ben Yoḥai does not disagree with Rabbi Yehoshua ben Korḥa; he simply suggested as additional explanation as follows: One reason the portion of Shema is recited first is so that one will first accept the yoke of the kingdom of Heaven upon himself and afterward the yoke of the mitzvot; and the second reason is because the portion of Shema contains these other elements as well.", "The Gemara relates: Rav washed his hands, recited Shema, donned phylacteries, and prayed in that order. The Gemara asks: How could he do that? Wasn’t it taught in a baraita: One who digs a grave for the dead in the wall of the family burial cave is exempt from the recitation of Shema, from prayer, from phylacteries, and from all mitzvot mentioned in the Torah. When the appointed time for the recitation of Shema arrives, he emerges from the cave, washes his hands, dons phylacteries, recites Shema, and prays.", "Before clarifying the problem, the Gemara comments: This baraita itself is difficult; it appears to be contradictory. The first clause of the baraita stated that one digging a grave is exempt from the recitation of Shema, and the latter clause stated that he is obligated to emerge and recite Shema", "The Gemara responds: That is not difficult. The latter clause of the baraita refers to a case of two individuals digging the grave together; one pauses to recite Shema while the other continues digging. The first clause of the baraita refers to a case of one individual digging alone, who may not stop.", "In any case, this baraita contradicts Rav in terms of the order in which the mitzvot are performed. The Gemara responds: Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Korḥa, who said that the acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven takes precedence and should come first, followed by the acceptance of the yoke of the mitzvot. Therefore, Rav first recited Shema, and only then donned phylacteries.", "The Gemara challenges: Say that Rabbi Yehoshua ben Korḥa said to give precedence to recitation of the portion concerning the acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven over recitation of other portions. But did you hear him say the halakha gives precedence to recitation over performance?", "And furthermore, does Rav really hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Korḥa? But didn’t Rav Ḥiyya bar Ashi say: Many times I stood before Rav, and he first washed his hands, recited a blessing, taught us our lesson, donned phylacteries, and then recited Shema. And if you say: This was when the time for the recitation of Shema had not yet arrived and that is why he donned his phylacteries first, then what is the point of the testimony of Rav Ḥiyya bar Ashi?", "The Gemara responds: Rav Ḥiyya bar Ashi’s story comes to exclude the opinion of the one who said that one need not recite the blessing on Torah study for the study of mishna. It teaches us that even for mishna, one must recite a blessing.", "In any case this baraita is difficult for Rav. The Gemara responds: The messenger was at fault and brought Rav his phylacteries late, so Rav recited Shema at its appropriate time and later donned phylacteries.", "With regard to the recitation of Shema without phylacteries, Ulla said: Anyone who recites Shema without phylacteries, it is as if he has borne false testimony against himself, as in Shema, he mentions his obligation to don phylacteries and in this case fails to don them himself (Talmidei Rabbeinu Yona). Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: One who recites Shema without phylacteries, it is as if he has offered a burnt-offering without a meal-offering or a peace-offering without libations. Despite the fact that he fulfilled his obligation, his offering is incomplete.", "And Rabbi Yoḥanan said: One who seeks to accept upon himself the complete yoke of the kingdom of Heaven", "should relieve himself, wash his hands, don phylacteries, recite Shema, and pray, and that is acceptance of the complete Kingdom of Heaven.", "On a similar note, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Anyone who relieves himself, washes his hands, dons phylacteries, recites Shema, and prays, the verse ascribes credit to him as if he built an altar and offered a sacrifice upon it, as it is written: “I will wash in purity my hands, and I will encircle the altar of the Lord” (Psalms 26:6). Rava said to him: Do you not maintain, Master, that one who does so, it is as if he immersed his entire body, as it is written: “I will wash in purity,” and it is not written: “I will wash my hands”?", "Ravina said to Rava: My Master, look at this Torah scholar [tzurva merabbanan] who came from Eretz Yisrael and said something astonishing: One who has no water with which to wash his hands, it is sufficient that he wipes his hands with earth, a rock, or a sliver of wood.", "Rava replied to Ravina: He spoke well, as, is it written: I will wash with water? In purity, is written referring to anything that cleans, as Rav Ḥisda would curse one who went out of his way to seek water at the time of prayer.", "With regard to seeking water, the Gemara comments: This applies only to the recitation of Shema, as the time for its recitation is limited, and if one goes seeking water he may run out of time. However, for prayer, which may be recited all day, one must go out of his way to seek water. And how far must one go out of his way to seek water? As far as a parasang [parsa]. And this, one parsa, applies only before him but behind him, he need not return even one mil. From this one may infer that he need not return one mil, but one must return less than one mil.", "MISHNA: One who recites Shema and did not recite in a manner audible to his own ear, either because he read inaudibly or because he is deaf, fulfilled his obligation. Rabbi Yosei says: He did not fulfill his obligation.", "One who recited Shema and was not sufficiently precise in his enunciation of its letters, Rabbi Yosei says: He fulfilled his obligation. Rabbi Yehuda says: He did not fulfill his obligation.", "One who recited Shema out of order, meaning he did not read the verses sequentially, he did not fulfill his obligation. One who recited and erred, should return to the place in Shema that he erred.", "GEMARA: The discussion in our mishna dealt with the question of whether or not one who recites Shema without hearing it fulfilled his obligation. The Gemara clarifies the opinions cited in the mishna: What is the reason for Rabbi Yosei’s opinion that one must recite Shema in a manner audible to his own ear? Because it is written: Shema, hear, and Rabbi Yosei holds that this is to be understood literally, meaning: Make your ears hear what your mouth utters. The first tanna, who holds that one fulfills his obligation even if he does not hear his recitation of Shema, holds that Shema, hear, comes to teach something else; one may recite Shema in any language that one can hear and understand, and there is no requirement to recite Shema specifically in Hebrew.", "And Rabbi Yosei agrees with the principle derived by the first tanna from the word Shema; however Rabbi Yosei holds: Derive two halakhot from the word Shema; first, one may recite Shema in any language, and second, one must recite it in a manner audible to his own ears.", "We learned there in a mishna regarding the laws of separating tithes: A deaf person who can speak but cannot hear may not separate teruma ab initio, because he must recite a blessing over the separation of teruma and he is unable to hear the blessing. But after the fact, if he did separate it, his teruma is valid teruma.", "The Gemara asks: Who is this tanna who holds that if a deaf person who can speak but cannot hear separates teruma, it is considered teruma after the fact, but ab initio he may not do so?", "Rav Ḥisda said: It is Rabbi Yosei, as we learned in our mishna: One who recites Shema and did not recite it so it was audible to his own ear, he fulfilled his obligation. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: He did not fulfill his obligation.", "Rav Ḥisda elaborates: Rabbi Yosei only stated that a deaf person did not fulfill his obligation even after the fact with regard to the recitation of Shema, which is a biblical obligation. But with regard to teruma, the concern is due to the blessing recited over its separation. And the blessing is by rabbinic law, and the separation of teruma itself is not contingent upon the blessing. The separation of teruma takes effect regardless of whether or not a blessing is recited, so in the case of a deaf person, he fulfilled his obligation after the fact.", "The Gemara challenges the assertion that this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei: And from where do you infer that this is the opinion of Rabbi Yosei? Perhaps it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and he said that with regard to the recitation of Shema as well, if one did not recite it in a manner audible to his own ears, he has fulfilled his obligation after the fact, but ab initio he may not do so. This opinion is identical to that of the tanna in the case of teruma. Know that this is true because it was taught in the mishna: One who recites Shema without it being audible to his own ear. The tanna formulated the dispute in a case which was after the fact. If one already recited Shema in this manner, yes, he fulfilled his obligation. The tanna did not formulate the case in the mishna using ab initio language, i.e., one may recite Shema in a manner inaudible to his own ears because, ab initio, he may not do so according to Rabbi Yehuda.", "The Gemara rejects this proof. In explanation, they say: The fact that the mishna taught the halakha utilizing the after the fact language: One who recited, does not prove that Rabbi Yehuda also holds that one may not ab initio recite Shema in a manner inaudible to his own ears. Rather, the mishna formulated the halakha in that manner is to convey the far-reaching nature of the opinion of Rabbi Yosei, who said that if one does so, even after the fact, he did not fulfill his obligation to recite Shema. As, if it sought to convey the opinion of Rabbi Yehuda, then even ab initio he may fulfill his obligation without hearing the recitation.", "The Gemara challenges this conclusion: How did you establish the reasoning of the mishna dealing with the laws of terumot? In accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who holds that one who does not hear his recitation does not fulfill his obligation even after the fact. But what about that which was taught in a baraita: One may not recite the Grace after Meals, which like Shema and unlike the blessing on separating teruma is a Torah commandment, in his heart, inaudibly, and if he recited the blessing in that manner, he fulfilled his obligation?", "In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance neither with the opinion of Rabbi Yosei nor with the opinion of Rabbi Yehuda. As if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, didn’t he say according to the way the Gemara explained his position that even ab initio he may fulfill his obligation in that manner, and he need not recite it audibly. In that case, why should one refrain from reciting the blessing in his heart? And if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei; he holds that even after the fact, he did not fulfill his obligation.", "Rather, what must we say? We must revert to the explanation that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda who holds that after the fact, yes, he fulfilled his obligation, but ab initio, no, one may not recite it in a manner inaudible to his own ears. Therefore the baraita concerning Grace after Meals is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.", "The Gemara questions this: But what about that baraita which was taught by Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi: A deaf person who speaks but does not hear may, ab initio, separate teruma. In accordance with whose opinion is that baraita?", "According to what we have said, it is in accordance neither with the opinion of Rabbi Yehuda nor with the opinion of Rabbi Yosei. As if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, didn’t he say that after the fact, yes, he fulfilled his obligation, although it was inaudible to his own ears, but ab initio, no, he may not fulfill his obligation in that manner? And if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, didn’t he say that if he does not hear himself, even after the fact he did not fulfill his obligation? If so, whose opinion is reflected in this baraita?", "Rather, we must revert to the previous explanation but with a slight revision, and say that actually it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and even ab initio, a deaf person may also separate teruma. And this is not difficult and there is no contradiction between the mishna and the baraita, as this is his own opinion and that is his teacher’s opinion. As it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda said in the name of Rabbi Elazar ben Azarya: One who recites Shema must make it audible to his ears, as it is stated: “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One.” This means that he must do so, but after the fact, if he failed to do so, he nevertheless fulfilled his obligation. The baraita continues: Rabbi Meir said to him: It says: “Which I command you this day, upon your heart;” which Rabbi Meir explains to mean that the significance of the words follows the intention of the heart and even ab initio one need not recite Shema audibly.", "The Gemara notes: Now that you have arrived at this point and the entire baraita has been cited, even if you say that Rabbi Yehuda holds in accordance with the opinion of his teacher, that only after the fact, does a deaf person fulfill his obligation, it is, nevertheless, not difficult and the different baraitot are not contradictory. As this baraita permitting a deaf person to separate teruma ab initio is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, while this baraita that holds that he may not recite Grace after Meals ab initio but after the fact he fulfilled his obligation is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.", "The Gemara cites a similar discussion with regard to the reading of the Megilla: We learned in a mishna there in tractate Megilla: All are fit to read the Megilla except a deaf person, an imbecile, and a minor. And Rabbi Yehuda deems a minor fit.", "The Gemara clarifies: Who is the tanna who holds that even after the fact, the reading of a deaf person is not valid? Rav Mattana said: It is Rabbi Yosei, as we learned in our mishna: One who recites Shema and did not recite it so it was audible to his own ear, fulfilled his obligation. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: He did not fulfill his obligation.", "The Gemara asks: From where do you conclude that the mishna cited from tractate Megilla is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, and that after the fact his reading is also not valid?", "Perhaps it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and although ab initio a deaf-mute may not read, after the fact his reading is valid?", "The Gemara responds: This could not enter your mind, as it was taught: A deaf-mute, an imbecile, and a minor, in one phrase in our mishna; to teach that a deaf-mute is similar to an imbecile and a minor. Just as in the case of an imbecile and a minor, even after the fact, their reading is not valid, so too the reading of a deaf-mute, even after the fact, is not valid.", "The Gemara rejects this assertion based on their appearance in a common list: And perhaps this case is as it is and that case is as it is; although listed together, the circumstances of each case may be different, and no definite proof can be drawn from their juxtaposition.", "The Gemara objects from a different perspective: And can you really establish that the first clause in the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? But from what was taught in the latter clause of the mishna: And Rabbi Yehuda deems a minor fit to read the Megilla, this proves by inference that the beginning of the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda?", "The Gemara rejects this challenge as well: And perhaps the entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and there are two types of minors, and the mishna is incomplete and it teaches as follows: All are fit to read the Megilla except a deaf-mute, an imbecile, and a minor. In what case is this said? With regard to a minor who has not yet reached the age of training to fulfill the mitzvot. However in the case of a minor who has reached the age of training, even ab initio he is fit to read the Megilla. This is the statement of Rabbi Yehuda, as Rabbi Yehuda deems a minor fit, and his statement here comes to elucidate and not to dispute.", "The Gemara asks: In accordance with whose opinion did you establish the mishna? In accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that after the fact, yes, his reading is valid, but ab initio, no, he may not read? However, that baraita which was taught by Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi: A deaf person who speaks but does not hear may, ab initio, separate teruma.", "In accordance with whose opinion is this baraita? Neither the opinion of Rabbi Yehuda nor with the opinion of Rabbi Yosei. As, if you say that it is Rabbi Yehuda’s opinion, didn’t he say that after the fact, yes, he fulfilled his obligation, but ab initio, no, he may not fulfill his obligation in that manner? And if you say that it is Rabbi Yosei’s opinion, didn’t he say that even after the fact he did not fulfill his obligation?", "This Gemara rejects this objection: But rather, what, will you explain the baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and a deaf-mute is also fit to fulfill his obligation even ab initio? However, that which was taught in a baraita: One may not recite the Grace after Meals in his heart, inaudibly, and if he recited the blessing in that manner, he fulfilled his obligation, in accordance with whose opinion is that baraita?", "It is in accordance neither with the opinion of Rabbi Yehuda nor with the opinion of Rabbi Yosei. As if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, didn’t he say that even ab initio he may fulfill his obligation in that manner? And if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, didn’t he say that even after the fact he did not fulfill his obligation?", "The Gemara responds: Actually, we can explain that the baraita: A deaf person may, ab initio, separate teruma, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, according to whom a deaf-mute is also permitted to do so even ab initio. With regard to the opinion expressed that he is prohibited to recite Shema and Grace after Meals ab initio, there is no difficulty, as this is his own opinion and that is his teacher’s opinion. As it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda said in the name of Rabbi Elazar ben Azarya: One who recites Shema must make it audible to his ears, as it is stated: “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One.” The baraita continues: Rabbi Meir said to him: But it says: “Which I command you this day, upon your heart”; meaning that the significance of the words follows the intention of the heart and even ab initio one need not recite Shema audibly. The opinion that after the fact, a deaf person fulfilled his obligation to recite Shema is the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya.", "The Gemara notes: Now that you have arrived at this point and the entire baraita has been cited, even if you say that Rabbi Yehuda holds in accordance with the opinion of his teacher, it is, nevertheless, not difficult. As this baraita that holds that he may not recite Grace after Meals ab initio but after the fact he fulfilled his obligation is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, while this baraita permitting a deaf person to separate teruma ab initio is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.", "Rav Ḥisda said that Rav Sheila said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda who said in the name of Rabbi Elazar ben Azarya, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda as cited in our mishna.", "The Gemara explains: And although that may seem redundant, both statements are necessary, as had Rav Ḥisda only taught us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, I would have said, as was suggested in the Gemara above, that Rabbi Yehuda permits to do so even ab initio. Therefore, he teaches us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda who said it in the name of his teacher, Rabbi Elazar ben Azarya; ab initio one must recite Shema in a manner audible to his own ears.", "And had Rav Ḥisda only taught us that the halakha is in accordance with Rabbi Yehuda in the name of Rabbi Elazar ben Azarya, I would have said that the phrase: Must make it audible, means not only must he recite it that way ab initio, but also after the fact he has no remedy if he failed to do so. Therefore, he teaches us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda; ab initio one must recite Shema in a manner audible to his own ears, but if he failed to do so, after the fact his recitation is valid.", "Rav Yosef said: The dispute as to whether or not a deaf person fulfills his obligation is only in the case of the recitation of Shema, but with regard to the rest of the mitzvot, everyone agrees that he does not fulfill his obligation if he does not hear his recitation, as it is written: “Pay attention, and hear, Israel” (Deuteronomy 27:9); meaning that one is required to listen and hear.", "The Gemara objects based on what was taught in a baraita: One may not recite the Grace after Meals in his heart, inaudibly, and if he recited the blessing in that manner, he fulfilled his obligation. In this example of the rest of the mitzvot, the obligation to hear the recitation of the blessing is only ab initio. Rather, Rav Yosef’s statement must be emended. If this was said, it was said as follows; Rav Yosef said: The dispute as to whether or not a deaf person fulfills his obligation is only in the case of the recitation of Shema, as it is written: “Hear, Israel.” But regarding the rest of the mitzvot, all agree that a deaf-mute fulfills his obligation.", "The Gemara asks: Isn’t it written: “Pay attention, and hear, Israel”?", "The Gemara responds: That verse is written with regard to matters of Torah; one must pay close attention to what is written in the Torah.", "We learned in the mishna: One who recited Shema and was not sufficiently precise in his enunciation of its letters, Rabbi Yosei says: He fulfilled his obligation. Rabbi Yehuda says: He did not fulfill his obligation. Similarly, there is a dispute whether or not one who recites Shema in a manner inaudible to his own ears fulfilled his obligation; the anonymous first tanna says: He fulfilled his obligation. Rabbi Yosei says: He did not fulfill his obligation.", "Rabbi Tavi said that Rabbi Yoshiya said: The halakha is in accordance with the statements in both disputes that rule leniently.", "Incidental to citing one statement by this combination of Sages, the Gemara cites another statement in their name: And Rabbi Tavi said that Rabbi Yoshiya said: What is meant by that which is written: “There are three that are never satisfied…the grave and the barren womb” (Proverbs 30:15–16)? We have to ask: What does a grave have to do with a womb? Rather, this juxtaposition comes to tell you: Just as a womb takes in and gives forth, so too a grave takes in and gives forth with the resurrection of the dead.", "And is this not an a fortiori inference: Just as the fetus is placed into the womb in private, and the baby is removed from it with loud cries at childbirth; the grave into which the deceased is placed with loud cries of mourning at burial, is it not right that the body should be removed with loud cries? From this verse there is a refutation to those who say that there is no Torah source for the resurrection of the dead.", "Rabbi Oshaya taught the following baraita before Rava: The verse, “And you shall write them [ukhtavtam] on the door posts of your house and your gates” (Deuteronomy 6:9), should be understood as though it were written: “And you shall write them completely [ukhtav tam],” i.e., in their entirety. Everything must be in writing in the mezuza or phylacteries, even the commands to write mezuzot and phylacteries.", "Rava said to him: Who said this baraita to you? It was Rabbi Yehuda, who said with regard to the scroll of the sota that one writes curses, but one does not write commands and instructions how to administer the potion to the sota. According to Rabbi Yehuda, in the case of mezuzot and phylacteries the Torah taught that even the commands must be written in order to distinguish it from sota. There, in the case of the sota, it is written: “And the priest shall write [vekhatav] these curses in a scroll” (Numbers 5:23); only the curses are recorded in the scroll, and nothing more. But here in the case of mezuza, where it is written: “And you shall write them [ukhtavtam],” even the commands must also be written.", "The Gemara questions this: Is that to say Rabbi Yehuda’s reason for writing only the curses in the sota scroll is because the verse in the portion of sota says: “And the priest shall write [vekhatav],” as opposed to: “And you shall write them [ukhtavtam]”? Rabbi Yehuda’s reason is because it is written in the portion of the sota: These curses, meaning curses, yes, they must be recorded; commands, no. If that is Rabbi Yehuda’s reasoning, there is no reason to derive the requirement to write the commands from the phrase: And you shall write them, in the case of the mitzva of mezuza. Derive it simply from the fact that the Torah did not distinguish between the various components of the portion.", "The Gemara responds: “And you shall write them” was necessary, as otherwise it might have entered your mind to say: Let us derive it by means of a verbal analogy, writing mentioned here from writing mentioned there, that just as there curses, yes, commands, no; so too here, commands, no. Therefore, the Torah wrote: And you shall write them in their entirety, even the commands.", "On a similar note: Rav Ovadya taught a baraita before Rava: That which was stated: “And you shall teach them [velimadtem] to your children” (Deuteronomy 11:19) teaches that your teaching must be complete [tam] that one should leave space between adjacent words, where the last letter of the first and the first letter of the second are identical. One must distinguish between the words and enunciate each one clearly.", "Rava responded after him by way of explanation: For example, one must enunciate al levavekha and not read them as one word. So too, al levavkhem, bekhol levavekha, bekhol levavkhem, esev besadkha, va’avadtem mehera, hakanaf petil, and etkhem me’eretz. Because the last letter of the first word and the first letter of the second are identical, the words are liable to be enunciated together and the correct meaning is liable to be obscured.", "On this same topic, Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: Anyone who recites Shema and is punctilious in enunciating its letters, Gehenna is cooled for him, as it is stated: “When the Almighty scatters [befares] kings over it, it will snow in Tzalmon” (Psalms 68:15). Do not read befares, When He scatters, but befaresh, When he enunciates. When one enunciates the name of God with precision, God will fulfill the verse: It will snow in Tzalmon, on his behalf. Do not read beTzalmon, in Tzalmon, but betzalmavet, in the shadow of death, a reference to Gehenna. As reward for enunciating God’s name precisely, God will cool Gehenna for him.", "Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, also said: Why were", "tents juxtaposed to streams, as it is written: “As streams stretched forth, as gardens by the riverside; as aloes [ahalim] planted by the Lord, as cedars by the water” (Numbers 24:6)? The Gemara vocalizes the word ohalim, tents, rather than ahalim. They are juxtaposed in order to tell you: Just as streams elevate a person from ritual impurity to purity after he immerses himself in their water, so too tents of Torah elevate a person from the scale of guilt to the scale of merit.", "We learned in our mishna: One who recited Shema out of order did not fulfill his obligation. One who recited and erred, should return to the place in Shema that he erred.", "With regard to an error in the recitation of Shema, the Gemara recounts: Rabbi Ami and Rabbi Asi were once tying a wedding canopy in preparation for the wedding of Rabbi Elazar. He said to them: In the meantime, until you finish, I will go and hear something in the study hall, and I will come and say it to you. He went and found the tanna who recited mishnayot in the study hall, who was reciting this Tosefta before Rabbi Yoḥanan:", "One who recited Shema and erred, and does not know where exactly he erred; if he was in the middle of a paragraph when he realized his error, he must return to the beginning of the paragraph; if he was between one paragraph and another when he realized his error but does not remember between which paragraphs, he must return to the first break between paragraphs. Similarly, if one erred between writing and writing, i.e., between the verse: “And you shall write them on the door posts of your house and on your gates” (Deuteronomy 6:9) in the first paragraph and the identical verse (Deuteronomy 11:20) in the second paragraph, he must return to the first writing.", "Rabbi Yoḥanan said to him: They only taught this halakha in a case where one did not yet begin: “In order to lengthen your days” (Deuteronomy 11:21) which follows that verse at the end of the second paragraph. However, if he already began to recite: In order to lengthen your days, he can assume that he assumed his routine and continued and completed the second paragraph.", "Rabbi Elazar came and told Rabbi Ami and Rabbi Asi what he heard. They said to him: Had we come only to hear this, it would have been sufficient.", "MISHNA: The primary issue in this mishna is the requisite degree of concentration when reciting Shema. Laborers engaged in their work may recite Shema while standing atop the tree or atop the course of stones in a wall under construction, which they are not permitted to do for the Amida prayer, which requires intent of the heart.", "The mishna continues: A groom is exempt from the recitation of Shema on the first night of his marriage, which was generally Wednesday night, until Saturday night, if he has not taken action and consummated the marriage, as he is preoccupied by concerns related to consummation of the marriage. The mishna relates that there was an incident where Rabban Gamliel married a woman and recited Shema even the first night. His students said to him: Didn’t our teacher teach us that a groom is exempt from the recitation of Shema? He answered them: Nevertheless, I am not listening to you to refrain from reciting Shema, and in so doing preclude myself from the acceptance of the yoke of the Kingdom of Heaven, for even one moment.", "GEMARA: With regard to laborers, the Sages taught in a Tosefta: Laborers, while engaged in their labor, may recite Shema while standing atop the tree or atop the course of stones in a wall under construction. And they may pray atop the olive tree or the fig tree, as those trees have many branches close together, so one could stand on them and focus properly while praying. In the case of all the rest of the trees, however, they must climb down and pray. However, the homeowner, who is self-employed, in all cases, regardless of the type of tree, must climb down and pray, as he will be unable to focus appropriately. Since, in contrast to the laborers, it is his prerogative to climb down and pray, the Sages did not permit him to pray atop the tree.", "Rav Mari, son of the daughter of Shmuel, raised a contradiction before Rava: We learned in our mishna: Laborers may recite Shema atop the tree or atop the course of stones in a wall under construction. We see that he does not require intent, simple recitation is sufficient. And he raised a contradiction from the verbal analogy taught in a baraita: One who recites Shema must focus his heart, as it is stated: “Hear [Shema], Israel.” And below, later in Deuteronomy, it says: “Pay attention, and hear [shema], Israel” (Deuteronomy 27:9). Just as there one must pay attention, so too here one must pay attention.", "Rava was silent as he had no response. But he said to him: Have you heard anything on this matter? He replied: Rav Sheshet said as follows: And this halakha, that laborers may recite Shema atop the tree only applies when they are idle from their work and recite it so they can focus their hearts.", "The Gemara challenges this: But wasn’t it taught in a baraita that Beit Hillel say: Laborers engage in their labor and recite Shema?", "The Gemara responds: This is not difficult. This, which says that laborers must be idle from their labor, is referring to a case when they are reciting the first paragraph of Shema, while that, which says that they may continue to work, is in a case when they are reciting the second paragraph.", "The Sages taught in a Tosefta: Laborers who were working for a homeowner are obligated to recite Shema and recite the blessings before it and after it; and when they eat their bread they are obligated to recite the blessing before and after it; and they are obligated to recite the Amida prayer. However, they do not descend before the ark as communal prayer leaders and the priests among them do not lift their hands to recite the Priestly Blessing, so as not to be derelict in the duties they were hired to perform.", "The Gemara challenges this: Didn’t we learn in a different baraita that laborers recite an abridged prayer consisting of a microcosm of the Amida prayer in place of the full Amida prayer? Rav Sheshet said: This is not difficult. This baraita obligating laborers to recite the full Amida prayer is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, as he holds that one must always recite the full eighteen blessings. This baraita which allows laborers to abridge their prayers is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who permits one to abridge the Amida prayer.", "The Gemara objects: But if this baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, why did the baraita discuss a case involving laborers in particular? Rabbi Yehoshua holds that every person may also recite an abridged version of the Amida prayer.", "Rather, we must say that this baraita and that baraita are both in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, and this is not difficult: Here, in the baraita where laborers pray the abridged version of the Amida prayer, refers to a case where laborers work for their wage beyond the meal provided by their employer; while here, in the baraita where laborers must pray the full Amida prayer, refers to a case where laborers work only for their meal.", "And indeed it was taught in a baraita: Laborers who were performing labor for the homeowner recite Shema and pray; and when they eat their bread they do not recite a blessing beforehand because the blessing recited before food is only an obligation by rabbinic law, but they recite two of the three blessings normally recited in the blessing thereafter, the Grace after Meals, which is an obligation by Torah law. How so? The first blessing is recited in its standard formula; the second blessing, he begins to recite the blessing of the land and they include the blessing: Who builds Jerusalem within the blessing of the land, at which point they conclude the Grace after Meals.", "In what case is this said? This is said with regard to laborers who work for their wage, but if they work for their meal or if the homeowner reclined and ate the meal with them, they recite the blessings in their standard formula.", "We learned in the mishna that a groom is exempt from the recitation of Shema on the first night of his marriage. The Sages taught the source of this halakha in a baraita based on the verse: “When you sit in your home, and when you walk along the way.” When you sit in your home, to the exclusion of one who is engaged in performance of a mitzva, who is exempt from the recitation of Shema; and when you walk along the way, to the exclusion of a groom, who is also exempt from the recitation of Shema. The baraita adds that from here, from this interpretation of the verses, they said: One who marries a virgin is exempt from the recitation of Shema on his wedding night, but one who marries a widow is obligated.", "The Gemara clarifies the meaning of this baraita, and asks: From where is it inferred that the verse: “When you walk along the way,” enables us to derive that a groom is exempt from the obligation to recite Shema? Rav Pappa said that it is derived: Like the way; just as the journey along a specific way described in the verse is voluntary and involves no mitzva, so too all of those who are obligated to recite Shema are engaged in voluntary activities. However, one engaged in performance of a mitzva is exempt from the obligation to recite Shema.", "The Gemara asks: Are we not dealing with a case where one is walking along on his way to perform a mitzva; nevertheless, the Torah said to recite Shema, indicating that he is obligated even if he set out to perform a mitzva.", "The Gemara explains: If so, that the intention was to obligate in all cases, let the Torah say: When walking along the way. What is the meaning of: When you walk along the way? Conclude from this: It is in a case of your walking, meaning that when you do this for your own purposes and of your own volition, you are obligated to recite Shema, but when you go with the objective of performing a mitzva, you are exempt.", "The Gemara questions this: If so, why discuss a case of one who is marrying a virgin in particular? Even one who is marrying a widow is performing a mitzva and should also be exempt.", "The Gemara responds that nevertheless, there is a distinction between one marrying a virgin and one marrying a widow. Here, in the case of one who marries a virgin, the groom is preoccupied by his thoughts, while here, in the case of one who marries a widow, he is not preoccupied.", "The Gemara challenges: If a groom is exempt from the recitation of Shema simply due to preoccupation, then even one who is preoccupied because his ship sank at sea should be exempt. If so, why then did Rabbi Abba bar Zavda say that Rav said: A mourner is obligated in all the mitzvot mentioned in the Torah except for the mitzva to don phylacteries, as the term splendor is stated with regard to phylacteries, as it is stated that the prophet Ezekiel was prohibited to mourn and was told: “Bind your splendor upon yourself” (Ezekiel 24:17). If even a mourner, who is pained and preoccupied, is obligated to recite Shema, clearly preoccupation has no bearing upon one’s obligation.", "The Gemara responds: Nevertheless, there is a distinction between the cases. There, it is a case of preoccupation with a voluntary act, as there is no mitzva to be preoccupied with his mourning, but here, in the case of a groom, the cause of the preoccupation is the mitzva itself.", "MISHNA: The mishna relates another episode portraying unusual conduct by Rabban Gamliel. He bathed on the first night after his wife died. His students said to him: Have you not taught us, our teacher, that a mourner is prohibited to bathe? He answered them: I am not like other people, I am delicate [istenis]. For me, not bathing causes actual physical distress, and even a mourner need not suffer physical distress as part of his mourning.", "Another exceptional incident is related: And when his slave, Tavi, died, Rabban Gamliel accepted condolences for his death as one would for a close family member. His students said to him: Have you not taught us, our teacher, that one does not accept condolences for the death of slaves? Rabban Gamliel said to his students: My slave, Tavi, is not like all the rest of the slaves, he was virtuous and it is appropriate to accord him the same respect accorded to a family member.", "With regard to the recitation of Shema on one’s wedding night, the Sages said that if, despite his exemption, a groom wishes to recite Shema on the first night, he may do so. Rabban Shimon ben Gamliel says: Not everyone who wishes to assume the reputation of a God-fearing person may assume it, and consequently, not everyone who wishes to recite Shema on his wedding night may do so.", "GEMARA: With regard to Rabban Gamliel’s bathing on the first night after the death of his wife, the Gemara asks: What is the reason that Rabban Gamliel did not practice the customs of mourning after his wife died? The Gemara answers: He holds that acute mourning [aninut] is in effect only on the day of the death itself, but acute mourning at night is only by rabbinic law, as it is written: “And I will turn your feasts into mourning, and all your songs into lamentations; I will bring sackcloth upon your loins and baldness upon every head; and I will make you like a mourner for an only child, and the end will be like a bitter day” (Amos 8:10). Therefore, by Torah law one’s acute mourning is only during the day, like a bitter day, while the acute mourning at night that follows is only rabbinic. And in the case of a delicate person, the Sages did not issue a decree that one should afflict himself during the period of acute mourning.", "We learned in our mishna that: When his servant, Tavi, died, Rabban Gamliel accepted condolences for him.", "The Sages taught in a baraita: For slaves and maidservants who die, one does not stand in a row of comforters to console the mourners, and one recites neither the blessing of the mourners nor the consolation of the mourners.", "An incident is related that when Rabbi Eliezer’s maidservant died, his students entered to console him. When he saw them approaching he went up to the second floor, and they went up after him. He entered the gatehouse [anpilon], and they entered after him. He entered the banquet hall [teraklin], and they entered after him. Having seen them follow him everywhere, he said to them: It seems to me that you would be burned by lukewarm water, meaning that you could take a hint and when I went up to the second floor, you would understand that I did not wish to receive your consolations. Now I see that you are not even burned by boiling hot water. Did I not teach you the following: For slaves and maidservants who die, one does not stand in a row of comforters to console the mourners, and one neither recites the blessing of the mourners nor does he recite the consolation of the mourners, as the relationship between master and slave is not like a familial relationship? Rather, what does one say about them when they die? Just as we say to a person about his ox or donkey which died: May the Omnipresent replenish your loss, so too do we say for one’s slave or maidservant who died: May the Omnipresent replenish your loss, as the connection between a master and his slave is only financial in nature.", "It was taught in another baraita: One does not eulogize slaves and maidservants. Rabbi Yosei says: If he was a virtuous servant, one recites over him a eulogy of sorts: Alas, a good and loyal man who enjoyed the fruits of his hard labor. They said to him: If so, what praise have you left for virtuous Jews? A Jewish person would be proud to be eulogized in that manner.", "The Sages taught in a baraita: One may only call three people patriarchs, Abraham, Isaac, and Jacob, but not Jacob’s children. And one may only call four people matriarchs, Sarah, Rebecca, Rachel, and Leah.", "The Gemara asks: What is the reason for this exclusivity with regard to the Patriarchs? If you say that it is because we do not know whether we descend from Reuben or from Simon, so we cannot accurately say our father Reuben, for example, if so, with regard to the Matriarchs as well, we do not know whether we descend from Rachel or from Leah, and we should not call Rachel and Leah matriarchs either. Instead, the reason the sons of Jacob are not called patriarchs is not for that reason, but because until Jacob they are significant enough to be referred to as patriarchs, but beyond Jacob, they are not significant enough to be referred to as patriarchs.", "This serves as an introduction; although older people are often referred to with the honorific: Father so-and-so, it was taught in another baraita: One may not refer to slaves and maidservants as father [abba] so-and-so or mother [imma] so-and-so. But they would call the slaves and maidservants of Rabban Gamliel “father so-and-so” and “mother so-and-so.”", "The Gemara asks: Is a story cited in order to contradict the previously stated halakha? The Gemara answers: There is no contradiction; rather, because Rabban Gamliel’s servants were significant, they were addressed with these honorifics.", "The Gemara cites an aggadic statement concerning prayer and the recitation of Shema. Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “So I will bless You as I live, to Your name I will raise my hands” (Psalms 63:5)? So I will bless You as I live, refers to the recitation of Shema, and to Your name I will raise my hands, refers to the Amida prayer, which is characterized as lifting one’s hands to God. And if one does so, recites Shema and prays, the verse says about him: “As with fat and marrow, my soul will be satisfied” (Psalms 63:6). And not only does he receive this reward, but he inherits two worlds, this world and the World-to-Come, as it is stated: “With lips of joys [renanot], my mouth praises You” (Psalms 63:6). The plural, joys, refers to two joys, that of this world and that of the World-to-Come.", "The Gemara describes how after Rabbi Elazar concluded his prayer, he said the following additional prayer:
May it be Your will, Lord our God,
to cause to dwell in our lot love and brotherhood, peace and friendship.
And may You make our borders rich in disciples
and cause us to ultimately succeed, that we will have a good end and hope.
And may You set our portion in the Garden of Eden,
and may You establish for us a good companion and a good inclination in Your world.
And may we rise early and find the aspiration of our hearts to fear Your name,
and may the satisfaction of our souls come before You, i.e., may You hear our prayers that we may have spiritual contentment in this world for the best.", "Similarly, the Gemara recounts that after Rabbi Yoḥanan concluded his prayer, he said the following additional prayer:
May it be Your will, Lord our God,
that You look upon our shame and behold our plight,
that You clothe Yourself in Your mercy,
and cover Yourself with Your might,
that You wrap Yourself in Your loving-kindness,
and gird Yourself with Your grace,
and may Your attributes of goodness and humility come before You.", "Similarly, after Rabbi Zeira concluded his prayers he said the following additional prayer:
May it be Your will, Lord our God,
that we not sin or shame ourselves,
and that we not disgrace ourselves before our forefathers,
in the sense that our actions should not disgrace the actions of our forefathers.", "After Rabbi Ḥiyya prayed he said the following:
May it be Your will, Lord our God,
that Your Torah should be our vocation,
and may our heart not become faint nor our eyes dim.", "After his prayer, Rav said the following:
May it be Your will, Lord our God,
that You grant us long life, a life of peace,
a life of goodness, a life of blessing,
a life of sustenance, a life of freedom of movement from place to place, where we are not tied to one place,
a life of dread of sin, a life without shame and disgrace,
a life of wealth and honor,
a life in which we have love of Torah and reverence for Heaven,
a life in which You fulfill all the desires of our heart for good.", "After his prayer, Rabbi Yehuda HaNasi said the following:
May it be Your will, Lord our God, and God of our forefathers,
that You save us from the arrogant and from arrogance in general,
from a bad man, from a bad mishap,
from an evil instinct, from a bad companion,
from a bad neighbor, from the destructive Satan,
from a harsh trial and from a harsh opponent,
whether he is a member of the covenant, a Jew,
or whether he is not a member of the covenant.", "And the Gemara notes that Rabbi Yehuda HaNasi would recite this prayer every day despite the fact that royal officers stood watch over Rabbi Yehuda HaNasi for his protection; nevertheless, he prayed to avoid conflict or hindrance resulting from arrogance.", "After his prayer, Rav Safra said the following:
May it be Your will, Lord our God, that You establish peace", "in the heavenly entourage [pamalia] of angels each of whom ministers to a specific nation (see Daniel 10), and whose infighting causes war on earth;
and in the earthly entourage, the Sages,
and among the disciples engaged in the study of Your Torah,
whether they engage in its study for its own sake or not for its own sake.
And all those engaged in Torah study not for its own sake,
may it be Your will that they will come to engage in its study for its own sake.", "After his prayer, Rabbi Alexandri said the following:
May it be Your will, Lord our God,
that You station us in a lighted corner and not in a darkened corner,
and do not let our hearts become faint nor our eyes dim.
Some say that this was the prayer that Rav Hamnuna would recite, and that after Rabbi Alexandri prayed, he would say the following:
Master of the Universe, it is revealed and known before You
that our will is to perform Your will, and what prevents us?
On the one hand, the yeast in the dough, the evil inclination that is within every person;
and the subjugation to the kingdoms on the other.
May it be Your will
that You will deliver us from their hands, of both the evil inclination and the foreign kingdoms,
so that we may return to perform the edicts of Your will with a perfect heart.", "After his prayer, Rava said the following:
My God, before I was created I was worthless,
and now that I have been created it is as if I had not been created, I am no more significant.
I am dust in life, all the more so in my death.
I am before You as a vessel filled with shame and humiliation.
Therefore, may it be Your will, Lord my God, that I will sin no more,
and that those transgressions that I have committed,
cleanse in Your abundant mercy;
but may this cleansing not be by means of suffering and serious illness, but rather in a manner I will be able to easily endure.
And this is the confession of Rav Hamnuna Zuti on Yom Kippur.", "When Mar, son of Ravina, would conclude his prayer, he said the following:
My God, guard my tongue from evil and my lips from speaking deceit.
To those who curse me let my soul be silent
and may my soul be like dust to all.
Open my heart to Your Torah,
and may my soul pursue your mitzvot.
And save me from a bad mishap, from the evil inclination,
from a bad woman, and from all evils that suddenly come upon the world.
And all who plan evil against me,
swiftly thwart their counsel, and frustrate their plans.
May the words of my mouth and the meditation of my heart find favor before You,
Lord, my Rock and my Redeemer.", "The Gemara recounts that when Rav Sheshet would sit in observance of a fast, after he prayed he said as follows:
Master of the Universe, it is revealed before You
that when the Temple is standing, one sins and offers a sacrifice.
And although only its fat and blood were offered from that sacrifice on the altar, his transgression is atoned for him.
And now, I sat in observance of a fast and my fat and blood diminished.
May it be Your will that my fat and blood that diminished be considered as if I offered a sacrifice before You on the altar,
and may I find favor in Your eyes.
Having cited statements that various Sages would recite after their prayers, the Gemara cites additional passages recited by the Sages on different occasions.", "When Rabbi Yoḥanan would conclude study of the book of Job, he said the following:
A person will ultimately die and an animal will ultimately be slaughtered, and all are destined for death. Therefore, death itself is not a cause for great anguish.
Rather, happy is he who grew up in Torah, whose labor is in Torah,
who gives pleasure to his Creator,
who grew up with a good name and who took leave of the world with a good name.
Such a person lived his life fully, and about him, Solomon said:
“A good name is better than fine oil, and the day of death than the day of one’s birth” (Ecclesiastes 7:1); one who was faultless in life reaches the day of his death on a higher level than he was at the outset.", "Rabbi Meir was wont to say the following idiom:
Study with all your heart and with all your soul to know My ways
and to be diligent at the doors of My Torah.
Keep My Torah in your heart,
and fear of Me should be before your eyes.
Guard your mouth from all transgression,
and purify and sanctify yourself from all fault and iniquity.
And if you do so, I, God, will be with you everywhere.", "The Sages in Yavne were wont to say:
I who learn Torah am God’s creature and my counterpart who engages in other labor is God’s creature.
My work is in the city and his work is in the field.
I rise early for my work and he rises early for his work.
And just as he does not presume to perform my work, so I do not presume to perform his work.
Lest you say: I engage in Torah study a lot, while he only engages in Torah study a little, so I am better than he,
it has already been taught:
One who brings a substantial sacrifice and one who brings a meager sacrifice have equal merit,
as long as he directs his heart towards Heaven (Rav Hai Gaon, Arukh).", "Abaye was wont to say: One must always be shrewd and utilize every strategy in order to achieve fear of Heaven and performance of mitzvot. One must fulfill the verse: “A soft answer turns away wrath” (Proverbs 15:1) and take steps to increase peace with one’s brethren and with one’s relatives, and with all people, even with a non-Jew in the marketplace, despite the fact that he is of no importance to him and does not know him at all (Me’iri), so that he will be loved above in God’s eyes, pleasant below in the eyes of the people, and acceptable to all of God’s creatures.", "Tangentially, the Gemara mentions that they said about Rabban Yoḥanan ben Zakkai that no one ever preceded him in issuing a greeting, not even a non-Jew in the marketplace, as Rabban Yoḥanan would always greet him first.", "Rava was wont to say:
The objective of Torah wisdom is to achieve repentance and good deeds;
that one should not read the Torah and study mishna and become arrogant
and spurn his father and his mother and his teacher
and one who is greater than he in wisdom or in the number of students who study before him,
as it is stated: “The beginning of wisdom is fear of the Lord, a good understanding have all who fulfill them” (Psalms 111:10).
It is not stated simply: All who fulfill, but rather: All who fulfill them, those who perform these actions as they ought to be performed, meaning those who do such deeds for their own sake, for the sake of the deeds themselves, not those who do them not for their own sake.
Rava continued: One who does them not for their own sake, it would have been preferable for him had he not been created.", "Rav was wont to say:
The World-to-Come is not like this world.
In the World-to-Come there is no eating, no drinking,
no procreation, no business negotiations,
no jealousy, no hatred, and no competition.
Rather, the righteous sit with their crowns upon their heads, enjoying the splendor of the Divine Presence, as it is stated:
“And they beheld God, and they ate and drank” (Exodus 24:11), meaning that beholding God’s countenance is tantamount to eating and drinking.", "The Gemara states: Greater is the promise for the future made by the Holy One, Blessed be He, to women than to men, as it is stated: “Rise up, women at ease; hear My voice, confident daughters, listen to what I say” (Isaiah 32:9). This promise of ease and confidence is not given to men.", "Rav said to Rabbi Ḥiyya: By what virtue do women merit to receive this reward? Rabbi Ḥiyya answered: They merit this reward for bringing their children to read the Torah in the synagogue, and for sending their husbands to study mishna in the study hall, and for waiting for their husbands until they return from the study hall.", "When the Sages who had been studying there took leave of the study hall of Rabbi Ami, and some say it was the study hall of Rabbi Ḥanina, they would say to him the following blessing:
May you see your world, may you benefit from all of the good in the world, in your lifetime,
and may your end be to life in the World-to-Come,
and may your hope be sustained for many generations.
May your heart meditate understanding,
your mouth speak wisdom, and your tongue whisper with praise.
May your eyelids look directly before you,
your eyes shine in the light of Torah,
and your face radiate like the brightness of the firmament.
May your lips express knowledge,
your kidneys rejoice in the upright,
and your feet run to hear the words of the Ancient of Days, God (see Daniel 7).", "When the Sages took leave of the study hall of Rav Ḥisda, and some say it was the study hall of Rabbi Shmuel bar Naḥmani, they would say to him the following, in accordance with the verse: “Our leaders are laden, there is no breach and no going forth and no outcry in our open places” (Psalms 144:14).", "Our leaders are laden. Rav and Shmuel, and some say Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar, disputed the proper understanding of this verse. One said: Our leaders in Torah are laden with mitzvot. And one said: Our leaders in Torah and mitzvot are laden with suffering.", "“There is no breach”; that our faction of Sages should not be like the faction of David, from which Ahitophel emerged, who caused a breach in the kingdom of David.
“And no going forth”; that our faction should not be like the faction of Saul, from which Doeg the Edomite emerged, who set forth on an evil path.
“And no outcry”; that our faction should not be like the faction of Elisha, from which Geihazi emerged.
“In our open places”; that we should not have a child or student who overcooks his food in public, i.e., who sins in public and causes others to sin, as in the well-known case of Jesus the Nazarene.", "Having cited a dispute with regard to the interpretation of a verse where we are uncertain whether the dispute is between Rav and Shmuel or Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar, the Gemara cites another verse with regard to which there is a similar dispute. It is said: “Hear Me, stubborn-hearted who are far from charity” (Isaiah 46:12). While both agree that the verse refers to the righteous, Rav and Shmuel, and some say Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar, disagreed as to how to interpret the verse. One said: The entire world is sustained by God’s charity, not because it deserves to exist, while the righteous who are far from God’s charity are sustained by force, as due to their own good deeds they have the right to demand their sustenance. And one said: The entire world is sustained by the merit of their righteousness, while they are not sustained at all, not even by their own merit, in accordance with the statement that Rav Yehuda said that Rav said.", "As Rav Yehuda said that Rav said: Every day a Divine Voice emerges from Mount Horeb and says: The entire world is sustained by the merit of Ḥanina ben Dosa, my son, and for Ḥanina, my son, a kav of carobs is sufficient to sustain him for an entire week, from one Shabbat eve to the next Shabbat eve.", "And this exegesis disagrees with the opinion of Rav Yehuda, as Rav Yehuda said, who are the stubborn-hearted? They are the foolish heathens of Gova’ei. Rav Yosef said: Know that this is so, as no convert has ever converted from their ranks.", "Similarly, Rav Ashi said: The heathen residents of the city Mata Meḥasya are the stubborn-hearted, as they witness the glory of the Torah twice a year at the kalla gatherings in Adar and Elul, when thousands of people congregate and study Torah en masse, yet no convert has ever converted from their ranks.", "We learned in our mishna that if a groom wishes to recite Shema on the first night of his marriage, he may do so, and Rabban Shimon ben Gamliel prohibited doing so because of the appearance of presumptuousness.", "The Gemara asks: Is that to say that Rabban Shimon ben Gamliel is concerned about presumptuousness and the Rabbis are not concerned about presumptuousness? Didn’t we learn that they say the opposite? As we learned in a mishna: A place where they were accustomed to perform labor on Ninth of Av, one may perform labor. A place where they were accustomed not to perform labor on Ninth of Av, one may not perform labor. And everywhere, Torah scholars are idle and do not perform labor. Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to performing labor on the Ninth of Av, one should always conduct himself as a Torah scholar.", "If so, there is a contradiction between the statement of the Rabbis here and the statement of the Rabbis there. And, there is a contradiction between the statement of Rabban Shimon ben Gamliel here and the statement of Rabban Shimon ben Gamliel there.", "Rabbi Yoḥanan said: The attribution of the opinions is reversed in one of the sources in the interest of avoiding contradiction. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: Actually, you need not reverse the opinions, as the contradiction between the statement of the Rabbis here and the statement of the Rabbis there is not difficult. In the case of the recitation of Shema on his wedding night, since everyone is reciting Shema and he is also reciting Shema, he is not conspicuous and it does not appear as presumptuousness. Here, in the case of the Ninth of Av, however, since everyone is performing labor and he is not performing labor, his idleness is conspicuous and appears as presumptuousness.", "So too, the contradiction between the statement of Rabban Shimon ben Gamliel here and the statement of Rabban Shimon ben Gamliel there is not difficult. There, in the case of the recitation of Shema on his wedding night, the matter is dependent upon his capacity to concentrate, and it is clear to all that he is unable to concentrate. Reciting Shema under those circumstances is a display of presumptuousness. But here, in the case of the Ninth of Av, one who sees him idle says: It is because he has no labor to perform. Go out and see how many idle people there are in the marketplace, even on days when one is permitted to work. Consequently, his idleness is not conspicuous.", "May we return to thee : Who reads. ", "MISHNA: One whose deceased relative is laid out unburied before him is exempt from the recitation of Shema, from the Amida prayer, and from the mitzva to don phylacteries, as well as all positive mitzvot mentioned in the Torah, until the deceased has been buried.", "With regard to the pallbearers and their replacements and the replacements of their replacements, those located before the bier who have not yet carried the deceased and those located after the bier. Those before the bier who are needed to carry the bier are exempt from reciting Shema; while those after the bier, even if they are still needed to carry it, since they have already carried the deceased, they are obligated to recite Shema. However, both these and those are exempt from reciting the Amida prayer, since they are preoccupied and are unable to focus and pray with the appropriate intent.", "After they buried the deceased and returned, if they have sufficient time to begin to recite Shema and conclude before they arrive at the row, formed by those who attended the burial, through which the bereaved family will pass in order to receive consolation, they should begin. If they do not have sufficient time to conclude reciting the entire Shema, then they should not begin.", "And those standing in the row, those in the interior row, directly before whom the mourners will pass and who will console them, are exempt from reciting Shema, while those in the exterior row, who stand there only to show their respect, are obligated to recite Shema. Women, slaves and minors are exempt from the recitation of Shema and from phylacteries, but are obligated in prayer, mezuza and Grace after Meals.", "GEMARA: We learned in the mishna that one whose deceased relative is laid out before him is exempt from the recitation of Shema and other positive mitzvot. The Gemara deduces: When the corpse is laid out before him, yes, he is exempt, but when the corpse is not physically laid out before him, no, he is not exempt from these mitzvot.", "The Gemara raises a contradiction from a baraita: One whose deceased relative is laid out before him eats in another room. If he does not have another room, he eats in the house of a friend. If he does not have a friend’s house available, he makes a partition between him and the deceased and eats. If he does not have material with which to make a partition, he averts his face from the dead and eats. And in any case, he does not recline while he eats, as reclining is characteristic of a festive meal. Furthermore, he neither eats meat nor drinks wine, and does not recite a blessing before eating, and does not recite the formula to invite the participants in the meal to join together in the Grace after Meals [zimmun], i.e., he is exempt from the obligation of Grace after Meals.", "And there is no need for others to recite a blessing beforehand on his behalf, nor do others invite him to join in Grace after Meals, as he cannot be a member of the quorum of three required to recite the formula. He is exempt from the recitation of Shema, from the Amida prayer and from phylacteries, and from all mitzvot mentioned in the Torah. On Shabbat, however, he reclines at the meal as per his custom, and eats meat and drinks wine, and recites blessings and recites the formula to invite the participants in the meal to join together in the Grace after Meals, and others may recite blessings on his behalf and invite him to join in Grace after Meals, and he is obligated in all mitzvot mentioned in the Torah. Rabban Shimon ben Gamliel says: Just as he is obligated on Shabbat to fulfill these mitzvot associated with Shabbat meals, he is obligated to fulfill all mitzvot.", "Rabbi Yoḥanan said: What is the practical difference between the apparently identical statements of Rabban Shimon ben Gamliel and the first tanna? The practical difference between them is with regard to conjugal relations. The first tanna holds that although there is no mourning on Shabbat, since refraining from addressing his wife’s conjugal rights would not be a public display of mourning, conjugal relations are prohibited. Rabban Shimon ben Gamliel holds that since there is no mourning on Shabbat, he must fulfill the mitzva of addressing his wife’s conjugal rights.", "In any event, the baraita teaches that one is exempt from the recitation of Shema, from the Amida prayer and from phylacteries, and from all mitzvot mentioned in the Torah. This is an apparent contradiction of our mishna which states that one is exempt only when the deceased is laid before him. To resolve this contradiction, Rav Pappa said: Explain the baraita as applicable only to the particular case when one turns his face away and eats, with the deceased laid out before him. In the other cases, when he is in a different room, he is obligated in all mitzvot. Rav Ashi says: The phrase: The deceased is laid out before him, is not to be taken literally, but rather, since it is incumbent upon him to bury the deceased, and he is not yet buried, it is as if he is laid out before him, as it is stated: “And Abraham rose up from before his dead” (Genesis 23:3), and when Abraham speaks with the Hittites, it is stated: “So that I may bury my dead from before me” (Genesis 23:4). As long as it is incumbent upon him to bury him, it is as he is laid out before him.", "From the mishna one can infer that when his deceased relative is laid out before him, yes, he is exempt from mitzvot. But, if it is not his relative and he is only watching over the deceased, no, he is not exempt.", "The Gemara challenges: Wasn’t it taught in a baraita: One who watches over the deceased, even if it is not his deceased relative, is exempt from the recitation of Shema, from prayer and from phylacteries, and from all mitzvot mentioned in the Torah? The Gemara responds that these two sources should not be understood as contradictory, but as complementary. In both the cases, he is exempt; where one watches over the deceased, but it is not his deceased relative, as well as the case where it is his deceased relative, but he is not watching over the deceased.", "The Gemara further challenges: We concluded that, in both cases, if it is his deceased relative or if he was watching over the unrelated deceased, he is exempt from mitzvot. However, one walking in a cemetery is not exempt. Wasn’t it taught explicitly in a baraita: One may not walk in a cemetery with phylacteries on his head and a Torah scroll in his arm and read from it? If one does so he commits a transgression due to the verse: “He who mocks the poor blasphemes his Creator” (Proverbs 17:5). As the deceased is incapable of fulfilling mitzvot, fulfilling a mitzva in his presence is seen as mocking him.", "The Gemara answers: There, when one walks in a cemetery, within four cubits of a grave, that is prohibited. However, beyond four cubits from a grave, one is obligated in prayer and phylacteries. As the Master said: The deceased occupies four cubits with regard to the exemption from the recitation of Shema. One who walks within four cubits of the deceased is exempt. Here, however, in the case where it is either his deceased relative or he is watching over an unrelated deceased, beyond four cubits he is also exempt.", "The Gemara discusses the matter of the baraita itself. It was taught in the baraita: One who watches over the deceased, even though it is not his dead relative, is exempt from the recitation of Shema, from the Amida prayer and from phylacteries, and from all mitzvot mentioned in the Torah. The baraita continues: If two individuals were watching over the deceased, this one watches and that one recites Shema, and then that one watches and this one recites Shema. Ben Azzai says: If they were traveling with the deceased on a boat, they are permitted to set the deceased down in this corner of the boat and both pray in another corner of the boat.", "The Gemara asks: What is the practical difference between these two opinions? Ravina said: The practical difference between them is whether or not one need be concerned about mice even inside the boat. The first Sage holds that we are concerned about mice everywhere, and it is therefore inappropriate to leave the deceased unguarded, even on a boat, lest he be eaten by mice. The other Sage, ben Azzai, maintains that we are not concerned about mice on a boat.", "The Gemara discusses other issues concerning the dignity of the deceased. The Sages taught: One who transports bones from place to place may not place them in a saddlebag [disakaya] and place them on the donkey’s back and ride on them, as in doing so he treats the remains disgracefully. However, if he is afraid of gentiles or highwaymen and therefore must move quickly, he is permitted to do so. And just as they said with regard to bones, so they said with regard to a Torah scroll.", "With regard to this last statement, the Gemara asks: To what section of the baraita does the parallel to a Torah scroll refer? If you say that this refers to the first clause of the baraita, this is obvious. Is a Torah scroll less important than bones of the dead? Certainly one may not treat a Torah disgracefully. Rather, this statement must refer to the latter clause of the baraita, that in a dangerous situation, one is permitted to ride on a Torah scroll as well.", "Raḥava said that Rav Yehuda said: One who sees the deceased taken to burial and does not escort him has committed a transgression due to the verse: “He who mocks the poor blasphemes his Creator.” (Proverbs 17:5) And if he does escort him, what is his reward? Rav Asi said: The verse says about him: “He who gives to the poor gives a loan to the Lord, and the Lord will repay him” (Proverbs 19:17), and: “He who oppresses the poor blasphemes his Creator, but he who is gracious to the poor honors Him” (Proverbs 14:31).", "The Gemara relates that Rabbi Ḥiyya and Rabbi Yonatan were walking in a cemetery and the sky-blue string of Rabbi Yonatan’s ritual fringes was cast to the ground and dragging across the graves. Rabbi Ḥiyya said to him: Lift it, so the dead will not say: Tomorrow, when their day comes, they will come to be buried with us, and now they are insulting us.", "Rabbi Yonatan said to him: Do the dead know so much? Isn’t it stated: “And the dead know nothing” (Ecclesiastes 9:5)? Rabbi Ḥiyya said to him: If you read the verse, you did not read it a second time, and if you read it a second time, you did not read it a third time, and if you read it a third time, they did not explain it to you properly. The meaning of the verse: “For the living know that they will die, and the dead know nothing and have no more reward, for their memory has been forgotten” (Ecclesiastes 9:5): For the living know that they will die, these are the righteous, who even in their death are called living. An allusion to this is as it is stated: “And Benayahu, son of Yehoyada, son of a valiant man of Kabze’el, who had done mighty deeds, he smote the two altar-hearths of Moab; he went down also and slew a lion in the midst of a pit in time of snow” (II Samuel 23:20).", "He was referred to in the verse as son of a living man. The Gemara wonders: Is that to say, the fact that the Bible referred to him with that appellation, that all others are children of the dead? Rather, the verse should be explained as follows: The son of a living man who lives forever, who even in death is referred to as living. Man of Kabze’el who had done mighty deeds, as he accumulated and gathered many workers for the sake of the Torah. Who killed the two lion-hearted men [Ariel] of Moab, as after his death he left no one his equal, in either the First Temple or the Second Temple periods, as the Temple is called Ariel (see Isaiah 29:1), and the two Ariel refers to the two Temples.", "The Sages disagreed over the interpretation of the rest of the verse: “And who descended and slew the lion in the pit on the snowy day.” Some say that this means that he broke blocks of hail and descended and immersed himself in the water to purify himself. Others say that he learned all of the Sifra, the halakhic midrash on the book of Leviticus of the school of Rav, on a winter’s day.", "In contrast to the righteous, who are referred to as living even after their death, the verse states explicitly: “The dead know nothing.” These are the wicked, who even during their lives are called dead, as the prophet Ezekiel said in reference to a king of Israel who was alive: “And you are a slain, wicked prince of Israel” (Ezekiel 21:30). And if you wish, say instead that the proof is from here: “At the mouth of two witnesses or three witnesses the dead shall be put to death” (Deuteronomy 17:6). This is puzzling. As long as the accused has not been sentenced to death, he is alive. Rather, this person who is wicked is considered dead from the outset.", "The Gemara relates a story on this topic: The sons of Rabbi Ḥiyya went out to the villages to oversee the laborers. They forgot what they had learned and were struggling to recall it. One of them said to the other: Does our deceased father know of our anguish? The other said to him: From where would he know? Isn’t it written: “His sons are honored yet he shall not know it, they come to sorrow and he shall not understand them” (Job 14:21)? The dead do not know.", "The other said back to him: And do the dead truly not know? Isn’t it written: “Only in his flesh does he feel pain, in his soul does he mourn” (Job 14:22)? Based on this verse Rabbi Yitzḥak said: Gnawing maggots are as excruciating to the dead as the stab of a needle to the flesh of the living. The dead must have the capacity to feel and know.", "In order to reconcile this contradiction they said: They know of their own pain but do not know of the pain of others.", "The Gemara challenges this: And is it so that the dead do not know of the pain of others? Wasn’t it taught in a baraita: There was an incident involving a pious man who gave a poor man a dinar on the eve of Rosh HaShana during drought years, and his wife mocked him for giving so large a sum at so difficult a time? And in order to escape her incessant mockery, he went and slept in the cemetery. That night in his dream (Ritva, HaKotev, Maharsha), he heard two spirits conversing with each other. One said to the other: My friend, let us roam the world and hear from behind the heavenly curtain [pargod], which separates the Divine Presence from the world, what calamity will befall the world. The other spirit said to her: I cannot go with you, as I am buried in a mat of reeds, but you go, and tell me what you hear. She went, and roamed, and came back. The other spirit said: My friend, what did you hear from behind the heavenly curtain? She replied: I heard that anyone who sows during the first rainy season of this year, hail will fall and strike his crops. Hearing this, the pious man went and sowed his seeds during the second rainy season. Ultimately, the crops of the entire world were stricken by hail and his crops were not stricken.", "The following year, on the eve of Rosh HaShana, the same pious man went and slept in the cemetery at his own initiative, and again he heard the two spirits conversing with each other. One said to the other: Let us roam the world and hear from behind the heavenly curtain what calamity will befall the world. She said to her: My friend, have I not already told you that I cannot, as I am buried in a mat of reeds? Rather, you go, and tell me what you hear. She went, and roamed, and returned. The other spirit said to her: My friend, what did you hear from behind the curtain? She said to her: I heard that those who sow during the second rainy season blight will strike his crops. That pious man went and sowed during the first rainy season. Since everyone else sowed during the second rainy season, ultimately, the crops of the entire world were blighted and his crops were not blighted.", "The pious man’s wife said to him: Why is it that last year, the crops of the entire world were stricken and yours were not stricken, and now this year, the crops of the entire world were blighted and yours were not blighted? He related to her the entire story. They said: It was not even a few days later that a quarrel fell between the pious man’s wife and the mother of the young woman who was buried there. The pious man’s wife said to her scornfully: Go and I will show you your daughter, and you will see that she is buried in a mat of reeds.", "The following year, he again went and slept in the cemetery, and heard the same spirits conversing with each other. One said to the other: My friend, let us roam the world and hear from behind the heavenly curtain what calamity will befall the world. She said to her: My friend, leave me alone, as words that we have privately exchanged between us have already been heard among the living. Apparently, the dead know what transpires in this world.", "The Gemara responds: This is no proof; perhaps another person, who heard about the conversation of the spirits secondhand, died and he went and told them that they had been overheard.", "With regard to the deceased’s knowledge of what transpires, come and hear a proof, as it is told: Ze’iri would deposit his dinars with his innkeeper. While he was going and coming to and from the school of Rav, she died, and he did not know where she had put the money. So he went after her to her grave in the cemetery and said to her: Where are the dinars? She replied: Go and get them from beneath the hinge of the door in such and such a place, and tell my mother that she should send me my comb and a tube of eyeshadow with such and such a woman who will die and come here tomorrow. Apparently, the dead know what transpires in this world.", "The Gemara rejects this proof: Perhaps the angel Duma, who oversees the dead, comes beforehand and announces to them that a particular individual will arrive the next day, but they themselves do not know.", "The Gemara cites another proof: Come and hear, as it is told: They would deposit the money of orphans with Shmuel’s father for safekeeping. When Shmuel’s father died, Shmuel was not with him, and did not learn from him the location of the money. Since he did not return it, Shmuel was called: Son of him who consumes the money of orphans. Shmuel went after his father to the cemetery and said to the dead: I want Abba. The dead said to him: There are many Abbas here. He told them: I want Abba bar Abba. They said to him: There are also many people named Abba bar Abba here. He told them: I want Abba bar Abba, the father of Shmuel. Where is he? They replied: Ascend to the yeshiva on high. Meanwhile, he saw his friend Levi sitting outside the yeshiva, away from the rest of the deceased. He asked him: Why do you sit outside? Why did you not ascend to the yeshiva? He replied: Because they tell me that for all those years that you didn’t enter the yeshiva of Rabbi Afes, and thereby upset him, we will not grant you entry to the yeshiva on high.", "Meanwhile, Shmuel’s father came and Shmuel saw that he was crying and laughing. Shmuel said to his father: Why are you crying? His father replied: Because you will come here soon. Shmuel continued and asked: Why are you laughing? His father replied: Because you are extremely important in this world. Shmuel said to him: If I am important, then let them grant Levi entry to the yeshiva. And so it was that they granted Levi entry to the yeshiva.", "Shmuel said to his father: Where is the orphans’ money? He said to him: Go and retrieve it from the millhouse, where you will find the uppermost and the lowermost money is ours, and the money in the middle belongs to the orphans. Shmuel said to him: Why did you do that? He replied: If thieves stole, they would steal from our money on top, which the thief would see first. If the earth swallowed up any of it, it would swallow from our money, on the bottom. Apparently, the dead, in this case Shmuel’s father, know when others will die. Since Shmuel did not die the next day, clearly the angel Duma could not have informed them (Tosafot). The Gemara responds: Perhaps Shmuel is different, and because he is so important they announce beforehand: Clear place for his arrival.", "In any case, with regard to the crux of the issue, Rabbi Yonatan also reconsidered his opinion, as Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: From where is it derived that the dead converse with each other? As it is stated: “And the Lord said to him, this is the land that I swore to Abraham, Isaac and Jacob, saying: I will give it to your offspring” (Deuteronomy 34:4). What is the meaning of “saying”? It means that God told Moses: Go and tell Abraham, Isaac, and Jacob, that the oath that I swore to you I have already fulfilled for your descendants.", "And if it should enter your mind that the dead do not know, then what of it if he tells them? The Gemara rejects this: Rather what will you say, that they know? Then why does he need to tell them? The Gemara replies: This is not difficult, as he is telling them so that they will give credit to Moses.", "On this subject, Rabbi Yitzḥak said: Anyone who speaks negatively after the deceased it is as if he speaks after the stone. The Gemara offers two interpretations of this: Some say this is because the dead do not know, and some say that they know, but they do not care that they are spoken of in such a manner.", "The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rav Pappa say: There was once someone who spoke disparagingly after the death of Mar Shmuel and a reed fell from the ceiling, fracturing his skull? Obviously, the dead care when people speak ill of them.", "The Gemara rejects this: This is no proof that the dead care. Rather, a Torah scholar is different, as God Himself demands that his honor be upheld.", "Rabbi Yehoshua ben Levi said similarly: One who speaks disparagingly after the biers of Torah scholars and maligns them after their death will fall in Gehenna, as it is stated: “But those who turn aside unto their crooked ways, the Lord will lead them away with the workers of iniquity; peace be upon Israel” (Psalms 125:5). Even if he speaks ill of them when there is peace upon Israel, after death, when they are no longer able to fight those denouncing them (Tosafot); nevertheless the Lord will lead them away with the workers of iniquity, to Gehenna.", "On a similar note, it was taught in the school of Rabbi Yishmael: If you saw a Torah scholar transgress a prohibition at night, do not think badly of him during the day; perhaps he has repented in the meantime. The Gemara challenges this: Does it enter your mind that only perhaps he has repented? Shouldn’t he be given the benefit of the doubt? Rather, he has certainly repented. The Gemara notes: The idea that one must always give a Torah scholar the benefit of the doubt and assume that he has repented refers specifically to matters affecting himself, but, if one witnesses a Torah scholar committing a transgression involving the property of another, one is not required to give him the benefit of the doubt. Rather, he should not assume that he has repented until he sees him return the money to its owner.", "Since matters relating to the respect due Torah scholars were raised, the Gemara continues, citing Rabbi Yehoshua ben Levi, who said: There are twenty-four places in which the court ostracizes over matters of respect due the rabbi, and we learned them all in our Mishna. Rabbi Elazar said to him: Where are those cases to be found? Rabbi Yehoshua ben Levi said to him: When you look, you will find them.", "He went out, analyzed, and found three examples: One who demeans the ritual of washing of the hands, one who speaks disparagingly after the bier of Torah scholars, and one who is arrogant vis-à-vis Heaven. The Gemara cites sources for each of these cases.", "What is the source for one who speaks disparagingly after the biers of Torah scholars? As we learned in the mishna: Akavya ben Mahalalel would say: In the case of a woman whose husband suspects her of adultery, who was warned by her husband not to seclude herself with another man and she did not listen (see Numbers 5), the court does not administer the bitter water potion of a sota to a convert or an emancipated maidservant. And the Rabbis say: The court administers the bitter water potion to them. And the Rabbis said to him as proof: There is the story of Kharkemit, an emancipated maidservant in Jerusalem, and Shemaya and Avtalyon administered her the bitter waters. Akavya ben Mahalalel said to the Sages: That is no proof. Shemaya and Avtalyon, who were also from families of converts, required the maidservant to drink the potion because she was like them [dugma]. And since Akavya ben Mahalalel cast aspersion on the deceased Torah scholars, he was ostracized and died while he was still under the ban of ostracism. And in accordance with the halakha with regard to one who dies while under a ban of ostracism, the court stoned his coffin. Apparently, one who deprecates a deceased Torah scholar is sentenced to ostracism.", "And what is the source for one who demeans the ritual of washing of the hands? We learned later in the same mishna: Rabbi Yehuda said: That story related with regard to the ostracism of Akavya ben Mahalalel is completely untrue; God forbid that Akavya ben Mahalalel was ostracized, as the Temple courtyard is not closed on any Jew, meaning that even when all of Israel made the pilgrimage to Jerusalem, when each of the three groups that gathered to offer the Paschal lamb filled the courtyard, leading the Temple administration to close the courtyard, there was no one there as perfect in wisdom, purity and fear of sin as Akavya ben Mahalalel. Rather, whom did they excommunicate? Elazar ben Ḥanokh, because he doubted and demeaned the rabbinic ordinance of washing of the hands. And when he died, the court sent instructions and they placed a large rock upon his coffin in order to teach you that one who is ostracized and dies in a state of ostracism, the court stones his coffin, as if symbolically stoning him. Apparently, one who makes light of the ritual of washing of the hands is sentenced to ostracism.", "What is the source for the third case, one who is arrogant vis-à-vis Heaven? The mishna relates that Ḥoni HaMe’aggel, the circle-drawer, drew a circle and stood inside it, and said that he would not leave the circle until it rained, and he went so far as to make demands in terms of the manner in which he wanted the rain to fall. After it rained, Shimon ben Shataḥ, the Nasi of the Sanhedrin, relayed to Ḥoni HaMe’aggel: Actually, you should be ostracized for what you said, and if you were not Ḥoni, I would have decreed ostracism upon you, but what can I do? You nag God and He does your bidding, like a son who nags his father and his father does his bidding without reprimand. After all, the rain fell as you requested. About you, the verse states: “Your father and mother will be glad and she who bore you will rejoice” (Proverbs 23:25). Apparently, one who is arrogant vis-à-vis Heaven would ordinarily merit excommunication.", "The Gemara challenges this: And are there no more cases of excommunication or threats of excommunication? Surely there are additional cases like the one in the baraita taught by Rav Yosef: It is told that Theodosius of Rome, leader of the Jewish community there, instituted the custom for the Roman Jews to eat whole kids, young goats roasted with their entrails over their heads, as was the custom when roasting the Paschal lamb, on the eve of Passover, as they did in the Temple. Shimon ben Shataḥ sent a message to him: If you were not Theodosius, an important person, I would have decreed ostracism upon you, as it appears as if you are feeding Israel consecrated food, which may only be eaten in and around the Temple itself, outside the Temple.", "The Gemara responds: This case should not be included, as Rabbi Yehoshua ben Levi said that there were twenty-four cases in our Mishna, and this is merely a baraita.", "The Gemara asks: And are there none in the Mishna? Isn’t there that which we learned in the mishna: One who cut an earthenware oven horizontally into ring-shaped pieces and put sand between the pieces, Rabbi Eliezer deems the oven ritually pure, i.e., it is no longer susceptible to ritual impurity. He holds that, although the fragments of the oven were pieced together, it is not considered an intact vessel but, rather, as a collection of fragments, and a broken earthenware vessel cannot become ritually impure. And the Rabbis deem it ritually impure. Since the oven continues to serve its original function, it is still considered a single entity and a whole vessel despite the sand put between the pieces. And this is called the oven of akhnai, snake.", "The Gemara asks: What is the meaning of oven of the snake? Rav Yehuda said that Shmuel said: It is called snake to teach that the Rabbis surrounded Rabbi Eliezer with halakhot and proofs like a snake surrounds its prey, and declared the oven and its contents ritually impure.", "And it was taught in a baraita: On that day, they gathered all of the ritually pure food items that had come into contact with the oven that Rabbi Eliezer had declared ritually pure, and burned them before him, and because he did not accept the decision of the majority, in the end they “blessed,” a euphemism for ostracized, him. This is another case that ended in ostracism.", "The Gemara answers: Even so, we did not learn the ruling with regard to his ostracism in the mishna. The Gemara asks: Then where do you find the twenty-four places mentioned in Rabbi Yehoshua ben Levi’s statement? The Gemara responds: Rabbi Yehoshua ben Levi likens one matter to another similar matter. Whenever he would encounter a case in a mishna where one of the Sages expressed himself inappropriately in reference to other Sages, he concluded that they should have been excommunicated. Rabbi Elazar does not liken one matter to another similar matter, and therefore located only three explicit cases of ostracism.", "We learned in the mishna that the pallbearers and their replacements are exempt from the recitation of Shema. On this subject, the Gemara cites that which the Sages taught in a baraita: The deceased may not be taken out to be buried adjacent to the time for the recitation of Shema, but should be buried later. And if they already started to take him out, they need not stop in order to recite Shema. The Gemara challenges: Is that so? Didn’t they take Rav Yosef out to be buried adjacent to the time for the recitation of Shema? The Gemara resolves this contradiction: The case of an important person is different, and they are more lenient in order to honor him at his burial.", "In the mishna, we learned the halakha with regard to the pallbearers and their obligation to recite Shema, and a distinction was made between those who are before the bier and those after the bier. Our Rabbis taught in a baraita: Those involved in eulogy must slip away from the eulogy one by one while the deceased is laid out before them and recite Shema elsewhere. And if the deceased is not laid out before them, the eulogizers must sit and recite Shema while the bereaved sits silently. They stand and pray and he stands and justifies God’s judgment, saying: Master of the Universe, I have sinned greatly against You, and You have not collected even one one-thousandth of my debt. May it be Your will, Lord our God, to mercifully repair the breaches in our fence and the breaches of Your nation, the House of Israel.", "Abaye said: A person should not say that, as Rabbi Shimon ben Lakish said, and it was also taught in the name of Rabbi Yosei: One must never open his mouth to the Satan, i.e., one must not leave room for or raise the possibility of disaster or evil. This formula, which states that the entire debt owed due to his transgressions has not been collected, raises the possibility that further payment will be exacted from him.", "And Rav Yosef said: What is the verse from which it is derived? As it is stated: “We should have almost been as Sodom, we should have been like unto Gomorrah” (Isaiah 1:9), after which what did the prophet reply to them? “Hear the word of the Lord, rulers of Sodom; give ear unto the law of our God, people of Gomorrah” (Isaiah 1:10).", "We learned in the mishna that, in a case when they buried the deceased and returned, if they have sufficient time to begin to recite Shema and conclude before they arrive at the row formed by those who came to console the bereaved, they should begin. Here, the Gemara clarifies: This is the case only if they can begin and complete recitation of Shema in its entirety. However, if they can only complete one chapter or one verse, they should not stop to do so. The Gemara raises a contradiction from that which we learned in the baraita: After they buried the deceased and returned, if they can begin the recitation of Shema and finish even a single chapter or verse, they should begin.", "The Gemara responds: That is also what the tanna of the mishna said and this is the conclusion drawn from his statement: If one can begin and conclude even one chapter or one verse before they arrive at the row of consolers, they should begin. And if not, they should not begin.", "We learned in the mishna that those standing in the row, those in the interior row, are exempt from reciting Shema and the others are obligated. The Sages taught this more expansively in the Tosefta: The consolers standing in a row from which one sees inside the area where the mourners are passing are exempt, and those standing in a row from which one does not see inside are obligated. And Rabbi Yehuda elaborates and says: The consolers standing in the row who come on account of the bereaved are exempt, while those who come on account of their own curiosity are obligated to recite Shema.", "We learned that some who come to console the bereaved are exempt from Shema as a means of honoring the deceased. The Gemara expands the discussion to raise the general question: To what degree does preserving human dignity take precedence over mitzvot enumerated in the Torah? Rav Yehuda said that Rav said: One who discovers diverse kinds [kilayim], i.e., a prohibited mixture of wool and linen, in his garment, must remove them even in the public marketplace. He may not wait until he reaches home. What is the reason for this? As it is stated: “There is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord” (Proverbs 21:30). From here, the general principle: Anywhere that there is desecration of the Lord’s name, one does not show respect to the teacher, is derived.", "The Gemara cites several sources to challenge this principle. The Gemara raised an objection from a baraita: After they buried the deceased and returned, and on their way there are two paths before them, one ritually pure and one ritually impure, e.g., it passes through a cemetery, if the mourner comes on the pure path, they come with him on the pure path; if he comes on the impure path, all of the funeral participants accompany him on the impure path in order to show him respect. Why would they do this? Let us say here too that, “There is neither wisdom, nor understanding…against the Lord!”", "Rabbi Abba explained that the baraita is referring to a path that passes through an area where there is uncertainty with regard to the location of a grave or a corpse [beit haperas]. For example, with regard to a field in which there is a grave that was plowed and no longer intact, the entire field is deemed impure due to concern that the plow scattered bones throughout the field. The field is impure only by rabbinic law but not according to Torah law. Since it is only prohibited by rabbinic law, one is permitted to walk through the field to show the mourner respect.", "The Gemara cites proof that the legal status of a beit haperas is unlike the legal status of impurity by Torah law: Rav Yehuda said that Shmuel said: One who passes through a beit haperas may blow on the dust before taking each step, so that if there is a bone beneath the dust, he will expose it, avoid it, and walk. One may not rely on that method of examination with regard to impurity by Torah law. And Rav Yehuda bar Ashi said in the name of Rav: A beit haperas that has been trodden underfoot, creating a path, is pure, and one no longer need be concerned about bones. Clearly, the entire prohibition is a stringency decreed by the Sages.", "The Gemara cites additional proof with regard to the extent to which human dignity overrides mitzvot in the Torah. Come and hear, as Rabbi Elazar bar Tzadok the priest said: I and my fellow priests would jump over coffins of the deceased in order to hurry towards kings of Israel to greet them. And they did not say this only towards kings of Israel, but they said this even towards kings of the nations of the world, so that if one will be privileged to witness the redemption of Israel, he will distinguish between kings of Israel and kings of the nations of the world. The priest violated the Torah prohibition to become ritually impure through contact with the dead, in order to show respect for a king. And why is this? Let us say here too: “There is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord.”", "The Gemara responds to this challenge by saying that it must be understood in accordance with the opinion of Rava, as Rava said: By Torah law, a tent over a corpse, as long as there is a handbreadth of space between the corpse and the tent over it, constitutes a barrier before the spread of impurity and nothing above the tent can become ritually impure due to impurity imparted by the corpse. And when there is not a handbreadth of space between the corpse and the tent over it, the tent does not constitute a barrier before the spread of impurity and the “pressed” ritual impurity, can reach the heavens.", "Most coffins have a handbreadth of space. Consequently, their impurity does not spread above the coffin. However, the Sages issued a decree regarding coffins in which there is a handbreadth of space because of those coffins in which there is not. Nevertheless, due to respect for kings, the Sages did not issue a decree in a case involving them and the priests were permitted to jump over the coffins, as it is permitted by Torah law. Therefore, there is no proof from here regarding the question of whether or not human dignity overrides Torah law.", "The Gemara cites an additional proof from a baraita: Come and hear: Great is human dignity, as it overrides a prohibition in the Torah.", "The Gemara asks: Why? Let us also say here: “There is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord.” Rav bar Shaba interpreted this prohibition, which is overridden by human dignity, before Rav Kahana as referring to the prohibition of: “According to the Torah taught to you and the ruling handed down to you, you shall do, you shall not deviate to the left or the right from that which they tell you” (Deuteronomy 17:11). The Yeshiva students laughed at him, as the prohibition of “you shall not deviate” is by Torah law, like all other Torah prohibitions. Why should human dignity override it any more than any other Torah prohibition?", "Rav Kahana replied to them: A great man has spoken, do not laugh at him. The Sages based all rabbinic law on the prohibition of “you shall not deviate”; however, due to concern for human dignity, the Sages permitted suspension of rabbinic law in cases where the two collide. All rabbinic decrees are predicated on the mitzva in the Torah to heed the judges in each generation and to never stray from their words. Therefore, when the Sages suspend a decree in the interest of preserving human dignity, human dignity is overriding a Torah prohibition. In any case, it only overrides rabbinic decrees.", "The Gemara cites an additional proof from a baraita: Come and hear: With regard to the laws of returning a lost object, it is stated: “You shall not see the ox of your brother or his sheep go astray and ignore them; return them to your brother” (Deuteronomy 22:1). The baraita explains that the seemingly extraneous expression and disregard them must be understood to give license that at times you disregard lost objects and at times you do not disregard them.", "How so? If he was a priest and the lost object was in the cemetery, or if he was an elder and it is beneath his dignity to tend to a lost object of that kind, or if he had more work to do than another person and he does not want to set it all aside when another person is available to tend to the lost object. Therefore, with regard to those cases it is stated: And disregard them to permit one to refrain from returning the object. Why? Let us say here, too: Although handling the lost object would be beneath his dignity, “there is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord.”", "The Gemara answers: There it is different, as it is written: “And disregard them,” indicating that under certain circumstances one is permitted to disregard a lost object. In that case, there is a biblical directive that creates an exception to the prohibition: “You may not disregard” (Deuteronomy 22:3). We found a case in which human dignity overrides a Torah prohibition. The Gemara suggests: Let us derive a general principle that human dignity takes precedence over all mitzvot in the Torah from this case. This possibility is rejected: We do not derive halakhot pertaining to prohibitions from monetary laws, and the case of the lost object merely entails a monetary loss, unlike other prohibitions.", "The Gemara cites an additional proof from a baraita. Come and hear what was said in the Torah with regard to the Nazirite: “He shall not become impure for his father or his mother or his brother or his sister in their death, for the crown of his God is on his head” (Numbers 6:7). Since it was already written with regard to the Nazirite: “He shall not come upon a dead body” (Numbers 6:6), why is it necessary to elaborate and specify his parents and siblings?", "The Sages derived through halakhic midrash that each of these relationships come to teach a specific nuance of the law. They learned: To what purpose did the verse state: And his sister? To teach that one who was going to slaughter his Paschal lamb and to circumcise his son, both of which are positive mitzvot that if he fails to fulfill them, he is punished with karet, and he heard that a relative of his died, I might have thought that he should return and become ritually impure with the impurity imparted by a corpse. You said: “He shall not become impure”; the death of his relative will not override so significant a mitzva from the Torah.", "I might have thought: Just as he does not become impure for his relatives, so he does not become impure for a corpse with no one to bury it [met mitzva]. The verse states: “And his sister”; he may not become impure for his sister, as someone else can attend to her burial,", "but he does become impure for a met mitzva. Here too, the question is asked: Let us say that the obligation to bury a met mitzva, which is predicated on the preservation of human dignity, should not override mitzvot explicitly written in the Torah, as it is stated: “There is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord.”", "The Gemara answers: There it is different, as it is explicitly written: “And his sister,” from which we derive that although he may not become ritually impure to bury his sister, he must do so for a met mitzva.", "The Gemara suggests: Let us derive a general principle that human dignity takes precedence over all mitzvot in the Torah from this case. This possibility is rejected: This is a special case, because a case of “sit and refrain from action” [shev ve’al ta’aseh] is different. Engaging in the burial of a met mitzva is not actually in contravention of a mitzva. Rather, by doing so he becomes ritually impure and is then rendered incapable of fulfilling that mitzva. We cannot derive a general principle from here that human dignity would also override a Torah prohibition in a case where that prohibition is directly contravened.", "The Gemara responds: In the context of the discussion whether or not human dignity overrides honoring God in the sense of fulfilling his mitzvot, Rav Pappa said to Abaye: What is different about the earlier generations, for whom miracles occurred and what is different about us, for whom miracles do not occur? If it is because of Torah study; in the years of Rav Yehuda all of their learning was confined to the order of Nezikin, while we learn all six orders! Moreover, when Rav Yehuda would reach in tractate Okatzin, which discusses the extent to which the stems of various fruits and vegetables are considered an integral part of the produce in terms of becoming ritually impure, the halakha that a woman who pickles a vegetable in a pot, and some say when he would reach the halakha that olives pickled with their leaves are pure, because after pickling, it is no longer possible to lift the fruit by its leaves, they are no longer considered part of the fruit; he would find it difficult to understand. He would say: Those are the disputes between Rav and Shmuel that we see here. And we, in contrast, learn thirteen versions of Okatzin. While, with regard to miracles, after declaring a fast to pray for a drought to end, when Rav Yehuda would remove one of his shoes the rain would immediately fall, whereas we torment ourselves and cry out and no one notices us.", "Abaye said to Rav Pappa: The previous generations were wholly dedicated to the sanctification of God’s name, while we are not as dedicated to the sanctification of God’s name. Typical of the earlier generations’ commitment, the Gemara relates: Like this incident involving Rav Adda bar Ahava who saw a non-Jewish woman who was wearing a garment made of a forbidden mixture of wool and linen [karbalta] in the marketplace. Since he thought that she was Jewish, he stood and ripped it from her. It was then divulged that she was a non-Jew and he was taken to court due to the shame that he caused her, and they assessed the payment for the shame that he caused her at four hundred zuz. Ultimately, Rav Adda said to her: What is your name? She replied: Matun. In a play on words, he said to her: Matun, her name, plus matun, the Aramaic word for two hundred, is worth four hundred zuz.", "It was also related about the earlier generations, that they would degrade themselves in the desire to glorify God. Rav Giddel was accustomed to go and sit at the gates of the women’s immersion sites. He said to them: Immerse yourselves in this way, and immerse yourselves in that way. The Sages said to him: Master, do you not fear the evil inclination? He said to them: In my eyes, they are comparable to white geese.", "Similarly, the Gemara relates that Rabbi Yoḥanan was accustomed to go and sit at the gates of the women’s immersion sites. Rabbi Yoḥanan, who was known for his extraordinary good looks, explained this and said: When the daughters of Israel emerge from their immersion, they will look at me, and will have children as beautiful as I. The Sages asked him: Master, do you not fear the evil eye? He said to them: I descend from the seed of Joseph over whom the evil eye has no dominion, as it is written: “Joseph is a bountiful vine, a bountiful vine on a spring [alei ayin]” (Genesis 49:22). “Ayin” can mean both “spring” and “eye.” And Rabbi Abbahu said a homiletic interpretation: Do not read it alei ayin, rather olei ayin, above the eye; they transcend the influence of the evil eye.", "Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, cited a different proof, from Jacob’s blessing of Joseph’s sons, Ephraim and Menashe: “The angel who redeems me from all evil shall bless the young and in them may my name be recalled, and the name of my fathers, Abraham and Isaac, and may they multiply [veyidgu] in the midst of the earth” (Genesis 48:16). Veyidgu is related etymologically to the word fish [dag]. Just as the fish in the sea, water covers them and the evil eye has no dominion over them, so too the seed of Joseph, the evil eye has no dominion over them.", "And if you wish, say instead: Joseph’s eye, which did not seek to feast on that which was not his, Potiphar’s wife, the evil eye has no dominion over him.", "MISHNA Women, slaves, and minors, who have parallel obligations in various mitzvot, are exempt from the recitation of Shema", "and from phylacteries, but they are obligated in the mitzvot of prayer, mezuza, and Grace after Meals. The Gemara explains the rationale for these exemptions and obligations.", "GEMARA With regard to the mishna’s statement that women are exempt from the recitation of Shema, the Gemara asks: That is obvious, as Shema is a time-bound, positive mitzva, and the halakhic principle is: Women are exempt from any time-bound, positive mitzva, i.e., any mitzva whose performance is only in effect at a particular time. Shema falls into that category as its recitation is restricted to the morning and the evening. Why then did the mishna need to mention it specifically?", "The Gemara replies: Lest you say: Since Shema includes the acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven, perhaps women are obligated in its recitation despite the fact that it is a time-bound, positive mitzva. Therefore, the mishna teaches us that, nevertheless, women are exempt.", "We also learned in the mishna that women are exempt from phylacteries. The Gemara asks: That is obvious as well. The donning of phylacteries is only in effect at particular times; during the day but not at night, on weekdays but not on Shabbat or Festivals. The Gemara replies: Lest you say: Since the mitzva of phylacteries is juxtaposed in the Torah to the mitzva of mezuza, as it is written: “And you shall bind them as a sign upon your hands and they shall be frontlets between your eyes” (Deuteronomy 6:8), followed by: “And you shall write them upon the door posts of your house and on your gates” (Deuteronomy 6:9), just as women are obligated in the mitzva of mezuza, so too they are obligated in the mitzva of phylacteries. Therefore, the mishna teaches us that nevertheless, women are exempt.", "We also learned in the mishna that women, slaves, and children are obligated in prayer. The Gemara explains that, although the mitzva of prayer is only in effect at particular times, which would lead to the conclusion that women are exempt, nevertheless, since prayer is supplication for mercy and women also require divine mercy, they are obligated. However, lest you say: Since regarding prayer it is written: “Evening and morning and afternoon I pray and cry aloud and He hears my voice” (Psalms 55:18), perhaps prayer should be considered a time-bound, positive mitzva and women would be exempt, the mishna teaches us that, fundamentally, the mitzva of prayer is not time-bound and, therefore, everyone is obligated.", "We also learned in the mishna that women are obligated in the mitzva of mezuza. The Gemara asks: That too is obvious. Why would they be exempt from fulfilling this obligation, it is a positive mitzva that is not time-bound? The Gemara replies: Lest you say: Since the mitzva of mezuza is juxtaposed in the Torah to the mitzva of Torah study (Deuteronomy 11:19–20), just as women are exempt from Torah study, so too they are exempt from the mitzva of mezuza. Therefore, the mishna explicitly teaches us that they are obligated.", "We also learned in the mishna that women are obligated to recite the Grace after Meals. The Gemara asks: That too is obvious. The Gemara replies: Lest you say: Since it is written: “When the Lord shall give you meat to eat in the evening and bread in the morning to the full” (Exodus 16:8), one might conclude that the Torah established fixed times for the meals and, consequently, for the mitzva of Grace after Meals and, therefore, it is considered a time-bound, positive mitzva, exempting women from its recitation. Therefore, the mishna teaches us that women are obligated.", "Rav Adda bar Ahava said: Women are obligated to recite the sanctification of the Shabbat day [kiddush]by Torah law. The Gemara asks: Why? Kiddush is a time-bound, positive mitzva, and women are exempt from all time-bound, positive mitzvot. Abaye said: Indeed, women are obligated to recite kiddush by rabbinic, but not by Torah law.", "Rava said to Abaye: There are two refutations to your explanation. First, Rav Adda bar Ahava said that women are obligated to recite kiddush by Torah law, and, furthermore, the very explanation is difficult to understand. If the Sages do indeed institute ordinances in these circumstances, let us obligate them to fulfill all time-bound, positive mitzvot by rabbinic law, even though they are exempt by Torah law.", "Rather, Rava said: This has a unique explanation. In the Ten Commandments in the book of Exodus, the verse said: “Remember Shabbat and sanctify it” (Exodus 20:8), while in the book of Deuteronomy it is said: “Observe Shabbat and sanctify it” (Deuteronomy 5:12). From these two variants we can deduce that anyone included in the obligation to observe Shabbat by avoiding its desecration, is also included in the mitzva to remember Shabbat by reciting kiddush. Since these women are included in the mitzva to observe Shabbat, as there is no distinction between men and women in the obligation to observe prohibitions in general and to refrain from the desecration of Shabbat in particular, so too are they included in the mitzva of remembering Shabbat.", "Ravina said to Rava: We learned in the mishna that women are obligated in the mitzva of Grace after Meals. However, are they obligated by Torah law or merely by rabbinic law? What difference does it make whether it is by Torah or rabbinic law? The difference is regarding her ability to fulfill the obligation of others when reciting the blessing on their behalf. Granted, if you say that their obligation is by Torah law, one whose obligation is by Torah law can come and fulfill the obligation of others who are obligated by Torah law. However, if you say that their obligation is by rabbinic law, then from the perspective of Torah law, women are considered to be one who is not obligated, and the general principle is that one who is not obligated to fulfill a particular mitzva cannot fulfill the obligations of the many in that mitzva. Therefore, it is important to know what is the resolution of this dilemma.", "Come and hear from what was taught in a baraita: Actually they said that a son may recite a blessing on behalf of his father, and a slave may recite a blessing on behalf of his master, and a woman may recite a blessing on behalf of her husband, but the Sages said: May a curse come to a man who, due to his ignorance, requires his wife and children to recite a blessing on his behalf.", "From here we may infer: Granted, if you say that their obligation is by Torah law, one whose obligation is by Torah law can come and fulfill the obligation of others who are obligated by Torah law. However, if you say that their obligation is by rabbinic law, can one who is obligated by rabbinic law, come and fulfill the obligation of one whose obligation is by Torah law?", "The Gemara challenges this proof: And according to your reasoning, is a minor obligated by Torah law to perform mitzvot? Everyone agrees that a minor is exempt by Torah law, yet here the baraita said that he may recite a blessing on behalf of his father. There must be another way to explain the baraita. With what we are dealing here? With a case where his father ate a quantity of food that did not satisfy his hunger, a measure for which one is only obligated by rabbinic law to recite Grace after Meals. In that case, one whose obligation is by rabbinic law can come and fulfill the obligation of another whose obligation is by rabbinic law.", "After citing the halakha that one who eats a quantity of food that does not satisfy his hunger is obligated by rabbinic law to recite Grace after Meals, the Gemara cites a related homiletic interpretation. Rav Avira taught, sometimes he said it in the name of Rabbi Ami, and sometimes he said it in the name of Rabbi Asi: The ministering angels said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, in Your Torah it is written: “The great, mighty and awesome God who favors no one and takes no bribe” (Deuteronomy 10:17), yet You, nevertheless, show favor to Israel, as it is written: “The Lord shall show favor to you and give you peace” (Numbers 6:26). He replied to them: And how can I not show favor to Israel, as I wrote for them in the Torah: “And you shall eat and be satisfied, and bless the Lord your God” (Deuteronomy 8:10), meaning that there is no obligation to bless the Lord until one is satiated; yet they are exacting with themselves to recite Grace after Meals even if they have eaten as much as an olive-bulk or an egg-bulk. Since they go beyond the requirements of the law, they are worthy of favor.", "MISHNA: Ezra the Scribe decreed that one who is ritually impure because of a seminal emission may not engage in matters of Torah until he has immersed in a ritual bath and purified himself. This halakha was accepted over the course of many generations; however, many disputes arose with regard to the Torah matters to which it applies. Regarding this, the mishna says: If the time for the recitation of Shema arrived and one is impure due to a seminal emission, he may contemplate Shema in his heart, but neither recites the blessings preceding Shema, nor the blessings following it. Over food which, after partaking, one is obligated by Torah law to recite a blessing, one recites a blessing afterward, but one does not recite a blessing beforehand, because the blessing recited prior to eating is a requirement by rabbinic law. And in all of these instances Rabbi Yehuda says: He recites a blessing beforehand and thereafter in both the case of Shema and in the case of food.", "GEMARA: Ravina said: That is to say, from the mishna that contemplation is tantamount to speech. As if it would enter your mind that it is not tantamount to speech, then why does one who is impure because of a seminal emission contemplate? It must be that it is tantamount to speech.", "The Gemara rejects this: But what are you saying, that contemplation is tantamount to speech? Then, if one who is impure because of a seminal emission is permitted to contemplate, why does he not utter the words with his lips?", "The Gemara answers: As we found at Mount Sinai. There one who had sexual relations with a woman was required to immerse himself before receiving the Torah, which was spoken and not merely contemplated. Here, too, it was decreed that one who was impure due to a seminal emission may not recite matters of Torah out loud until he immerses himself.", "And Rav Ḥisda said that the opposite conclusion should be drawn from the mishna: Contemplation is not tantamount to speech, as if it would enter your mind that contemplation is tantamount to speech, then one who is impure because of a seminal emission should ab initio, utter Shema with his lips.", "The Gemara challenges this argument: But what are you saying, that contemplation is not tantamount to speech? If so, why does he contemplate? Rabbi Elazar said: So that a situation will not arise where everyone is engaged in reciting Shema and he sits idly by.", "The Gemara asks: If that is the only purpose, let him study another chapter and not specifically Shema or one of the blessings. Rav Adda bar Ahava said: It is fitting that one engage in a matter in which the community is engaged.", "The Gemara challenges: And prayer, which is also a matter in which the community is engaged, and we learned in the mishna: One who was standing in prayer and remembered that he is one who experienced a seminal emission and did not yet immerse himself should not interrupt his prayer, rather he should abridge it. The Gemara infers: The reason is because he already began to pray; however, if he did not yet begin, then he should not begin, even by means of contemplation.", "The Gemara responds: Prayer is different in that it does not contain the acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven. The Gemara rejects this: And Grace after Meals does not contain the acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven, and yet we learned in the mishna: Over food, one recites a blessing afterward, but does not recite a blessing beforehand. Rather, the differences must be explained otherwise: The recitation of Shema and Grace after Meals are both mitzvot by Torah law, while prayer is only by rabbinic law. Therefore, one who is impure need not pray.", "Rav Yehuda said: From where is the mitzva by Torah law to recite Grace after Meals, derived? As it is stated: “And you shall eat and be satisfied and bless the Lord your God” (Deuteronomy 8:10).", "And from where is the mitzva by Torah law to recite the blessing over the Torah before it is read, derived? As it is stated: “When I proclaim the Lord’s name, give glory to our God” (Deuteronomy 32:3), meaning that before one proclaims the Lord’s name by reading the Torah, he must give glory to God.", "Rabbi Yoḥanan said: We derived that one must recite the blessing over the Torah after it is read from Grace after Meals by means of an a fortiori inference. And we derive the obligation to recite a blessing before partaking of food from the blessing over the Torah by means of an a fortiori inference. The blessing over the Torah after it is read from Grace after Meals by means of an a fortiori inference: Food, which does not require a blessing beforehand by Torah law, requires a blessing afterward; Torah, which requires a blessing beforehand, is it not right that it requires a blessing afterward? And similarly: The blessing before partaking of food from the blessing over the Torah by means of an a fortiori inference: Torah, which requires no blessing afterward by Torah law, requires a blessing beforehand; food, which requires a blessing afterward, is it not right that it requires a blessing beforehand?", "The Gemara notes: The logic of this a fortiori inference can be refuted: What is true with regard to food, where one derives pleasure from eating, is not true with regard to matters which offer no bodily pleasure. Therefore, the blessing over the Torah cannot be derived from the blessing over food. And similarly: What is true with regard to Torah, that provides eternal life to those who engage in its study, is not true with regard to matters that do not provide eternal life. Therefore, the blessing before partaking of food cannot be derived from the blessing over the Torah. Furthermore, we learned in the mishna: Over food, one who is impure due to a seminal emission recites a blessing afterward, but does not recite a blessing beforehand. The mishna does not derive the blessing recited before a meal from the blessing recited over Torah. Consequently, this is a conclusive refutation of Rabbi Yoḥanan’s statement.", "Rav Yehuda said: One who is uncertain whether he recited Shema or whether he did not recite it does not recite it again. However, one who is uncertain whether he recited: True and Firm [emet veyatziv], the blessing that follows Shema in the morning, must recite emet veyatziv again. What is the reason for this? In his opinion, the obligation to recite Shema is only by rabbinic law. His ruling follows the principle that in cases of uncertainty involving rabbinic law, the ruling is lenient and he need not repeat it. However, since emet veyatziv is primarily a commemoration of the exodus from Egypt, it is a mitzva by Torah law, and, in cases of uncertainty involving Torah law, the ruling is stringent and he must repeat it.", "Rav Yosef raises an objection: How can you say that the obligation to recite Shema is only by rabbinic law when it is explicitly written: “And you shall recite them to your children and speak of them when you sit in your home and when you walk by the way, when you lie down and when you rise” (Deuteronomy 6:7)? Abaye said to him: That verse was written with regard to matters of Torah. One need not interpret the verse in the conventional manner, as obligating the recitation of Shema, but rather as referring to the general obligation to study Torah.", "From here, the Gemara attempts to resolve this issue by citing proof from the mishna. We learned in the mishna: One who experienced a seminal emission may contemplate Shema in his heart, but neither recites the blessings preceding Shema, nor the blessings thereafter. Over food which, after partaking, one is obligated by Torah law to recite a blessing, one recites a blessing thereafter, but not beforehand.", "And if it would enter your mind that the obligation to recite emet veyatziv is by Torah law, let him recite the blessing after Shema. Since he does not recite the blessing, apparently, he is exempt.", "The Gemara refutes this: What is the reason that he recites emet veyatziv? If it is because it deals primarily with the exodus from Egypt, wasn’t it already mentioned in the recitation of Shema, in the portion of the ritual fringes?", "The Gemara challenges: And let him say this, emet veyatziv, and he will not need to recite that, Shema. The Gemara responds: While one may commemorate the exodus from Egypt in either Shema or emet veyatziv, Shema is preferable as it contains two elements, both a commemoration of the exodus and an acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven.", "And Rabbi Elazar said a different opinion: One who is uncertain whether he recited Shema or whether he did not recite Shema, must recite Shema again. According to his opinion, there is a mitzva by Torah law to recite Shema. However, if one is uncertain whether he prayed or whether he did not pray, he does not pray again, as the obligation to pray is by rabbinic law. And Rabbi Yoḥanan said: He must pray again; if only a person would pray throughout the entire day.", "And Rav Yehuda said that Shmuel said: One who was standing in prayer and remembered that he already prayed must interrupt his prayer, even in the middle of a blessing. The Gemara challenges this: Is that so? Didn’t Rav Naḥman say: When we were in the school of Rabba bar Avuh we raised a dilemma before him: Those students in the school of Rav who mistakenly recited a blessing from the weekday Amida on Shabbat, what is the ruling with regards to completing the weekday prayer? And Rabba bar Avuh said to us: The ruling is that one must complete that entire blessing. How then did Rav Yehuda say that one must interrupt his prayer even in the middle of a blessing?", "The Gemara rejects this: How can you compare the two cases? There, on Shabbat, the individual is one who is obligated and should actually recite all eighteen blessings, and it is the Sages who did not impose upon him in deference to Shabbat and instituted an abridged formula. But here, didn’t he already pray? Therefore he can stop, even in the middle of a blessing.", "And Rav Yehuda said that Shmuel said: One who already prayed, and then enters a synagogue to find a congregation standing and praying, if he is able to introduce a new element, an expression or request, into his prayer, he may pray again, and if not, he may not pray again.", "The Gemara notes: This concept is identical to Shmuel’s previous statement regarding one who already prayed that he need not pray again. Nevertheless, both statements are necessary. If he had taught us the first halakha, we would have said that applies only to a case involving an individual who prayed and an individual who began to repeat the prayer,", "or a case where he prayed as part of a congregation and began to repeat it as part of a congregation; however, in a case where he initially prayed by himself and subsequently joined the congregation at the venue where it was praying, we might have said that an individual vis-à-vis the congregation is considered as one who has not prayed. Therefore, he taught us that in this case, too, one may not repeat the prayer. And, on the other hand, if he had taught us here only with regard to one who entered a synagogue, we would have thought that the reason he may not pray again is because he did not yet begin to recite the prayer, but there, in the case where he already began to recite the prayer, say that this is not the case and he may continue to repeat the prayer. Therefore, both statements are necessary.", "Rav Huna said: One who did not yet pray and enters a synagogue and found that the congregation is in the midst of reciting the Amida prayer, if he is able to begin and complete his own prayer before the prayer leader reaches the blessing of thanksgiving [modim], he should begin to pray, and, if not, he should not begin to pray. Rabbi Yehoshua ben Levi said: If he is able to begin and complete his prayer before the prayer leader reaches sanctification [kedusha], then he should begin to pray. If not, then he should not begin to pray.", "The Gemara clarifies: With regard to what do they disagree? The basis for their dispute is that one Sage, Rav Huna, holds: An individual is permitted to recite kedusha on his own, so he need not insist on reciting it along with the prayer leader; and the other Sage, Rabbi Yehoshua ben Levi, holds that an individual may not recite kedusha alone, and, therefore he is required to complete his prayer before the communal prayer leader reaches kedusha.", "Similarly, Rav Adda bar Ahava stated, in accordance with the second opinion: From where is it derived that an individual may not recite kedusha alone? As it is stated: “And I shall be hallowed among the children of Israel” (Leviticus 22:32), any expression of sanctity may not be recited in a quorum of fewer than ten men.", "The Gemara asks: How is this inferred from that verse? The Gemara responds: This must be understood in light of a baraita, which was taught by Rabbenai, the brother of Rabbi Ḥiyya bar Abba: It is inferred by means of a verbal analogy [gezera shava] between the words among, among. Here it is written: “And I shall be hallowed among the children of Israel,” and there, regarding Korah’s congregation, it is written “Separate yourselves from among this congregation” (Numbers 16:21). Just as there among connotes ten, so too here, among connotes ten. The connotation of ten associated with the word among written in the portion of Korah is, in turn, derived by means of another verbal analogy between the word congregation written there and the word congregation written in reference to the ten spies who slandered Eretz Yisrael: “How long shall I bear with this evil congregation?” (Numbers 14:27). Consequently, among the congregation there must be at least ten.", "And, in any case, everyone agrees that one may not interrupt his prayer in order to respond to kedusha.", "However, a dilemma was raised before the Sages of the yeshiva: What is the ruling? Is one permitted to interrupt his prayer in order to recite: “May His great name be blessed” in kaddish? When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, disciples of Rabbi Yoḥanan, said: One may not interrupt his prayer for anything, except for: “May His great name be blessed,” as even if one was engaged in the exalted study of the Act of the Divine Chariot [Ma’aseh Merkava] (see Ezekiel 1) he stops to recite it. However, the Gemara concludes: The halakha is not in accordance with his opinion.", "We learned in the mishna that Rabbi Yehuda says with regard to one who experiences a seminal emission; he recites a blessing beforehand and afterward in both the case of Shema and in the case of food. The Gemara asks: Is that to say that Rabbi Yehuda holds that one who experienced a seminal emission is permitted to engage in matters of Torah? Didn’t Rabbi Yehoshua ben Levi say: From where in the Torah is it derived that one who experiences a seminal emission is prohibited from engaging in matters of Torah? As it is stated: “Just take heed and guard your soul diligently lest you forget the things your eyes have seen, and lest they depart from your heart, for all the days of your life, and you shall impart them to your children and your children’s children” (Deuteronomy 4:9), from which we derive, among other things, the obligation to study Torah. And, juxtaposed to it, is the verse: “The day that you stood before the Lord your God at Horeb” (Deuteronomy 4:10). This juxtaposition teaches us that just as below, at the revelation at Mount Sinai, those who experienced a seminal emission were prohibited and were commanded to refrain from relations with their wives and immerse themselves, so too here, throughout the generations, those who experience a seminal emission are prohibited from engaging in Torah study.", "And if you say that Rabbi Yehuda does not derive homiletic interpretations from juxtaposed verses, didn’t Rav Yosef already say: Even one who does not derive homiletic interpretations from juxtaposed verses throughout the entire Torah, nevertheless, derives them in Deuteronomy [Mishne Torah], as Rabbi Yehuda does not derive homiletic interpretations from juxtaposed verses throughout the entire Torah and he does derive them in Mishne Torah.", "And from where do we derive that Rabbi Yehuda does not derive homiletic interpretations from juxtaposed verses throughout the entire Torah? As it was taught in a baraita with regard to the punishment of a sorceress, ben Azzai says: It is stated: “You shall not allow a sorceress to live” (Exodus 22:17), although the manner of her execution is not specified, and it is stated: “Whoever lies with a beast shall surely be put to death” (Exodus 22:18). The fact that the Torah juxtaposed this matter to that was to say: Just as one who lies with a beast is executed by stoning (see Leviticus 20), so too a sorceress is executed by stoning.", "With regard to this proof Rabbi Yehuda said to him: And does the fact that the Torah juxtaposed this matter to that warrant taking this person out to be stoned? Should he be sentenced to the most severe of the death penalties on that basis Rather, the source is: Mediums and wizards were included among all sorcerers. And why were they singled out from the rest, in the verse: “And a man or a woman who is a medium or a wizard shall surely be put to death; they shall stone them with stones, their blood is upon them” (Leviticus 20:27)? In order to draw an analogy to them and say to you: Just as a medium and a wizard are executed by stoning, so too is a sorceress executed by stoning.", "And from where do we derive that Rabbi Yehuda derives homiletic interpretations from juxtaposed verses in Mishne Torah? As it was taught in another baraita: Rabbi Eliezer said that a man may wed a woman raped by his father and one seduced by his father; a woman raped by his son and one seduced by his son. Though one is prohibited by Torah law from marrying the wife of his father or the wife of his son, this prohibition does not apply to a woman raped or seduced by them.", "And Rabbi Yehuda prohibits him from marrying a woman raped by his father and a woman seduced by his father. And Rav Giddel said that Rav said: What is the reason for Rabbi Yehuda’s opinion? As it is written: “A man shall not take his father’s wife, and shall not uncover his father’s skirt” (Deuteronomy 23:1). The last expression, “and shall not uncover his father’s skirt,” implies that: A skirt that has been seen by his father, i.e., any woman who has had sexual relations with his father, may not be uncovered by his son, i.e., his son may not marry her.", "And from where do we know that the verse is written with regard to a woman raped by his father? As the previous section, juxtaposed to it, deals with the laws of rape: “And the man who lay with her must give her father fifty shekels…because he has violated her” (Deuteronomy 22:29).", "At any rate, we see that in Deuteronomy, Rabbi Yehuda derives homiletic interpretations from juxtaposed verses. Why does he fail to derive that one who experiences a seminal emission is prohibited from engaging in matters of Torah from the juxtaposition of the verses? They replied: Indeed, in Mishne Torah Rabbi Yehuda does derive homiletic interpretations from the juxtaposition of verses, but he requires these juxtaposed verses in order to derive another statement of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: One who teaches his son Torah, the verse ascribes to him credit as if he received the Torah from Mount Horeb. As it is stated: “And you shall impart them to your children and your children’s children” (Deuteronomy 4:9) after which it is written: “The day that you stood before the Lord your God at Horeb.” Therefore, Rabbi Yehuda cannot derive from that same juxtaposition a prohibition banning one who experienced a seminal emission from engaging in matters of Torah.", "We learned in a mishna that a zav who experienced a seminal emission, and a menstruating woman who discharged semen, and a woman who engaged in intercourse with her husband and she saw menstrual blood, all of whom are ritually impure for at least seven days due to the severity of their impurity, nevertheless require ritual immersion in order to purify themselves from the impurity of the seminal emission before they may engage in matters of Torah. And Rabbi Yehuda exempts them from immersion.", "However, Rabbi Yehuda only exempted from immersion in the case of a zav who experienced a seminal emission, who was unfit to immerse himself from the outset, as even after immersion he would remain impure with the seven-day impurity of the zav. But, in the case of one who experienced a seminal emission alone, with no concurrent impurity, even Rabbi Yehuda requires immersion before he may engage in Torah matters.", "And if you say: The same is true even in the case of one who experienced a seminal emission alone, that Rabbi Yehuda also exempts him from immersion, and the fact that they disagree in the case of a zav who experienced a seminal emission and not in the case of a person who experienced a seminal emission alone is in order to convey the far-reaching nature of the opinion of the Rabbis, who require immersion even in this case. If so, say the last case of that same mishna: A woman who was engaged in intercourse and she saw menstrual blood requires immersion.", "The Gemara seeks to clarify: In accordance with whose opinion was this case in the mishna taught? If you say that it is in accordance with the opinion of the Rabbis, that is obvious; if in the case of a zav who experienced a seminal emission who was unfit to immerse himself from the outset, when he experienced the seminal emission, the Rabbis nevertheless require immersion, all the more so wouldn’t they require immersion for a woman who engaged in intercourse and only then saw blood, who was fit to immerse herself from the outset, when she came into contact with the seminal emission of her husband? Rather, isn’t this Rabbi Yehuda’s opinion, and this case was taught specifically in order to teach", "that a woman who engaged in intercourse and saw menstrual blood is not required to immerse herself, but one who experienced a seminal emission alone, with no concurrent impurity, is required to do so? If so, we must interpret Rabbi Yehuda’s statement in the mishna that one recites a blessing both beforehand and thereafter as follows: Do not say that one recites a blessing orally, but rather he means that one contemplates those blessings in his heart.", "The Gemara challenges this explanation: And does Rabbi Yehuda maintain that there is validity to contemplating in his heart? Wasn’t it taught in a baraita: One who experienced a seminal emission and who has no water to immerse and purify himself recites Shema and neither recites the blessings of Shema beforehand nor thereafter? And when he eats his bread, he recites the blessing thereafter, Grace after Meals, but does not recite the blessing: Who brings forth bread from the earth, beforehand. However, in the instances where he may not recite the blessing, he contemplates it in his heart rather than utter it with his lips, this is the statement of Rabbi Meir. However Rabbi Yehuda says: In either case, he utters all of the blessings with his lips. Rabbi Yehuda does not consider contemplating the blessings in his heart a solution and permits them to be recited.", "Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Rabbi Yehuda’s statement in the mishna should be interpreted in another way. Rabbi Yehuda rendered the blessings like Hilkhot Derekh Eretz, which according to some Sages were not considered to be in the same category as all other matters of Torah and therefore, one is permitted to engage in their study even after having experienced a seminal emission.", "As it was taught in a baraita: It is written: “And you shall impart them to your children and your children’s children” (Deuteronomy 4:9), and it is written thereafter: “The day that you stood before the Lord your God at Horeb” (Deuteronomy 4:10). Just as below, the Revelation at Sinai was in reverence, fear, quaking, and trembling, so too here, in every generation, Torah must be studied with a sense of reverence, fear, quaking, and trembling.", "From here the Sages stated: Zavim, lepers, and those who engaged in intercourse with menstruating women, despite their severe impurity, are permitted to read the Torah, Prophets, and Writings, and to study Mishna and Gemara and halakhot and aggada. However, those who experienced a seminal emission are prohibited from doing so. The reason for this distinction is that the cases of severe impurity are caused by ailment or other circumstances beyond his control and, as a result, they do not necessarily preclude a sense of reverence and awe as he studies Torah. This, however, is not the case with regard to impurity resulting from a seminal emission, which usually comes about due to frivolity and a lack of reverence and awe. Therefore, it is inappropriate for one who experiences a seminal emission to engage in matters of in Torah.", "However, there are many opinions concerning the precise parameters of the Torah matters prohibited by this decree. Rabbi Yosei says: One who experiences a seminal emission studies mishnayot that he is accustomed to study, as long as he does not expound upon a new mishna to study it in depth. Rabbi Yonatan ben Yosef says: He expounds upon the mishna but he does not expound upon the Gemara, which is the in-depth analysis of the Torah. Rabbi Natan ben Avishalom says: He may even expound upon the Gemara, as long as he does not utter the mentions of God’s name therein. Rabbi Yoḥanan the Cobbler, Rabbi Akiva’s student, says in the name of Rabbi Akiva: One who experiences a seminal emission may not enter into homiletic interpretation [midrash] of verses at all. Some say that he says: He may not enter the study hall [beit hamidrash] at all. Rabbi Yehuda says: He may study only Hilkhot Derekh Eretz. In terms of the problem raised above, apparently Rabbi Yehuda considers the legal status of the blessings to be parallel to the legal status of Hilkhot Derekh Eretz, and therefore one may utter them orally.", "The Gemara relates an incident involving Rabbi Yehuda himself, who experienced a seminal emission and was walking along the riverbank with his disciples. His disciples said to him: Rabbi, teach us a chapter from Hilkhot Derekh Eretz, as he maintained that even in a state of impurity, it is permitted. He descended and immersed himself in the river and taught them Hilkhot Derekh Eretz. They said to him: Did you not teach us, our teacher, that he may study Hilkhot Derekh Eretz? He said to them: Although I am lenient with others, and allow them to study it without immersion, I am stringent with myself.", "Further elaborating on the issue of Torah study while in a state of impurity, it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda ben Beteira would say: Matters of Torah do not become ritually impure and therefore one who is impure is permitted to engage in Torah study. He implemented this halakha in practice. The Gemara relates an incident involving a student who was reciting mishnayot and baraitot hesitantly before the study hall of Rabbi Yehuda ben Beteira. The student experienced a seminal emission, and when he was asked to recite he did so in a rushed, uneven manner, as he did not want to utter the words of Torah explicitly. Rabbi Yehuda said to him: My son, open your mouth and let your words illuminate, as matters of Torah do not become ritually impure, as it is stated: “Is not my word like fire, says the Lord” (Jeremiah 23:29). Just as fire does not become ritually impure, so too matters of Torah do not become ritually impure.", "In this baraita the Master said that one who is impure because of a seminal emission expounds upon the mishna but does not expound upon the Gemara. The Gemara notes: This statement supports the opinion of Rabbi El’ai, as Rabbi El’ai said that Rabbi Aḥa bar Ya’akov said in the name of Rabbeinu, Rav: The halakha is that one who experienced a seminal emission may expound upon the mishna but may not expound upon the Gemara. This dispute is parallel a tannaitic dispute, as it was taught: One who experienced a seminal emission expounds upon the mishna but does not expound upon the Gemara; that is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda ben Gamliel says in the name of Rabbi Ḥanina ben Gamliel: Both this and that are prohibited. And some say that he said: Both this and that are permitted.", "Comparing these opinions: The one who said that both this and that are prohibited holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan the Cobbler; the one who said that both this and that are permitted holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira.", "Summarizing the halakha, Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The universally accepted practice is in accordance with the opinions of these three elders: In accordance with the opinion of Rabbi El’ai with regard to the halakhot of the first shearing, in accordance with the opinion of Rabbi Yoshiya with regard to the laws of prohibited diverse kinds, and in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira with regard to matters of Torah.", "The Gemara elaborates: In accordance with the opinion of Rabbi El’ai with regard to the first shearing, as it was taught in a baraita that Rabbi El’ai says: The obligation to set aside the first shearing from the sheep for the priest is only practiced in Eretz Yisrael and not in the Diaspora, and that is the accepted practice.", "In accordance with the opinion of Rabbi Yoshiya with regard to diverse kinds, as it is written: “You shall not sow your vineyard with diverse kinds” (Deuteronomy 22:9). Rabbi Yoshiya says: This means that one who sows diverse kinds is not liable by Torah law until he sows wheat and barley and a grape pit with a single hand motion, meaning that while sowing in the vineyard he violates the prohibition of diverse kinds that applies to seeds and to the vineyard simultaneously.", "In accordance with Rabbi Yehuda ben Beteira with regard to one who experiences a seminal emission is permitted to engage in matters of Torah, as it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda ben Beteira says: Matters of Torah do not become ritually impure.", "And the Gemara relates: When Ze’iri came from Eretz Yisrael to Babylonia, he succinctly capsulated this halakha and said: They abolished ritual immersion, and some say that he said: They abolished ritual washing of the hands. The Gemara explains: The one who says that they abolished immersion holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira that one who experienced a seminal emission is not required to immerse. And the one who says that they abolished washing of the hands holds in accordance with that which Rav Ḥisda cursed one who goes out of his way to seek water at the time of prayer.", "The Sages taught in a baraita: One who experienced a seminal emission who had nine kav of drawn water poured over him, that is sufficient to render him ritually pure and he need not immerse himself in a ritual bath. The Gemara relates: Naḥum of Gam Zo whispered this halakha to Rabbi Akiva, and Rabbi Akiva whispered it to his student ben Azzai, and ben Azzai went out and taught it to his students publicly in the marketplace. Two amora’im in Eretz Yisrael, Rabbi Yosei bar Avin and Rabbi Yosei bar Zevida, disagreed as to the correct version of the conclusion of the incident. One taught: Ben Azzai taught it to his students in the market. And the other taught: Ben Azzai also whispered it to his students.", "The Gemara explains the rationale behind the two versions of this incident. The Sage who taught that ben Azzai taught the law openly in the market held that the leniency was due to concern that the halakhot requiring ritual immersion would promote dereliction in the study of Torah. The ruling of Rabbi Yehuda ben Beteira eases the way for an individual who experienced a seminal emission to study Torah. This was also due to concern that the halakhot requiring ritual immersion would promote the suspension of procreation, as one might abstain from marital relations to avoid the immersion required thereafter. And the Sage, who taught that ben Azzai only whispered this halakha to his students, held that he did so in order that Torah scholars would not be with their wives like roosters. If the purification process was that simple, Torah scholars would engage in sexual activity constantly, which would distract them from their studies.", "With regard to this ritual immersion, Rabbi Yannai said: I heard that there are those who are lenient with regard to it and I have heard that there are those who are stringent with regard to it. The halakha in this matter was never conclusively established and anyone who accepts upon himself to be stringent with regard to it, they prolong for him his days and years.", "The Gemara relates that Rabbi Yehoshua ben Levi said: What is the essence of those who immerse themselves in the morning? The Gemara retorts: How can one ask what is their essence? Isn’t he the one who said that one who experiences a seminal emission is prohibited from engaging in matters of Torah and is required to immerse himself in the morning? Rather, this is what he meant to say: What is the essence of immersion in a ritual bath of forty se’a of water when it is possible to purify oneself with nine kav? Furthermore, what is the essence of immersion when it is also possible to purify oneself by pouring water?", "Regarding this, Rabbi Ḥanina said: They established a massive fence protecting one from sinning with their decree that one must immerse himself in forty se’a of water. As it was taught in a baraita: There was an incident involving one who solicited a woman to commit a sinful act. She said to him: Good-for-nothing. Do you have forty se’a in which to immerse and purify yourself afterwards? He immediately desisted. The obligation to immerse oneself caused individuals to refrain from transgression.", "Rav Huna said to the Sages: Gentlemen, why do you disdain this immersion? If it is because it is difficult for you to immerse in the cold waters of the ritual bath, it is possible to purify oneself by immersing oneself in the heated bathhouses, which are unfit for immersion for other forms of ritual impurity but are fit for immersion in this case.", "Rabbi Ḥisda said to him: Is there ritual immersion in hot water? Rav Huna said to him: Indeed, doubts with regard to the fitness of baths have been raised, and Rav Adda bar Ahava holds in accordance with your opinion. Nevertheless, I remain convinced that it is permitted.", "The Gemara relates: Rabbi Zeira was sitting in a tub of water in the bathhouse. He said to his attendant: Go and get nine kav of water and pour it over me so that I may purify myself from the impurity caused by a seminal emission. Rabbi Ḥiyya bar Abba said to him: Why does my master require all of this? Aren’t you seated in at least nine kav of water in the tub. He said to him: The law of nine kav parallels the law of forty se’a, in that their halakhot are exclusive. Just as forty se’a can only purify an individual through immersion and not through pouring, so too nine kav can only purify one who experienced a seminal emission through pouring and not through immersion.", "The Gemara relates that Rav Naḥman prepared a jug with a capacity of nine kav so that his students could pour water over themselves and become pure. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: Rabbi Akiva and Rabbi Yehuda Gelostera said: The halakha that one who experienced a seminal emission can be purified by pouring nine kav was only taught for a sick person who experienced the emission involuntarily. However, a sick person who experienced a normal seminal emission in the course of marital relations, is required to immerse himself in forty se’a.", "Rav Yosef said: In that case, Rav Naḥman’s jug is broken, meaning it is no longer of any use, as few people fall into the category of sick people who experienced seminal emissions. Nevertheless, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: In Usha there was an incident"], "versionTitle": "William Davidson Edition - English", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": "מהדורת וויליאם דייוידסון - אנגלית"}, {"_id": "69613ce1ea0a6e9680c0d7b0", "index_title": "Berakhot", "category": "Talmud", "type": "", "ref": "Berakhot 11", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Berakhot 11", "sourceHeRef": "ברכות י״א", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [450, 550], "commentaryNum": 21.0, "collectiveTitle": {"en": "Berakhot", "he": "ברכות"}, "heTitle": "ברכות", "he": ["גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא בֵּית הִלֵּל — קָא מְפָרְשִׁי טַעְמַיְיהוּ וְטַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי, אֶלָּא בֵּית שַׁמַּאי — מַאי טַעְמָא לָא אָמְרִי כְּבֵית הִלֵּל?", "אָמְרִי לָךְ בֵּית שַׁמַּאי: אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא ״בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב״, מַאי ״בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״? בִּשְׁעַת שְׁכִיבָה — שְׁכִיבָה מַמָּשׁ, וּבִשְׁעַת קִימָה — קִימָה מַמָּשׁ.", "וּבֵית שַׁמַּאי: הַאי ״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״, מַאי עֲבִיד לְהוּ?", "הָהוּא מִבְּעֵי לְהוּ, לְכִדְתַנְיָא: ״בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ״ — פְּרָט לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה, ״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״ — פְּרָט לְחָתָן. מִכָּאן, אָמְרוּ: הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה — פָּטוּר, וְאֶת הָאַלְמָנָה — חַיָּיב.", "מַאי מַשְׁמַע?", "אָמַר רַב פָּפָּא: כִּי דֶרֶךְ. מָה דֶּרֶךְ רְשׁוּת, אַף כֹּל רְשׁוּת.", "מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא אָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה, וַאֲפִילּוּ הָכִי אָמַר רַחֲמָנָא: לִקְרֵי. אִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״בְּשֶׁבֶת וּבְלֶכֶת״ מַאי ״בְּשִׁבְתְּךָ וּבְלֶכְתְּךָ״? — בְּשֶׁבֶת דִּידָךְ וּבְלֶכֶת דִּידָךְ הוּא דְּמִחַיְּיבַתְּ, הָא דְּמִצְוָה פְּטִירַתְּ.", "אִי הָכִי אֲפִילּוּ כּוֹנֵס אֶת הָאַלְמָנָה נָמֵי?", "הַאי טְרִיד, וְהַאי לָא טְרִיד.", "אִי מִשּׁוּם טִרְדָּא, אֲפִילּוּ טָבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם נָמֵי! וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי, אַלְּמָה אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב: אָבֵל חַיָּיב בְּכָל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, חוּץ מִן הַתְּפִילִּין, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶם ״פְּאֵר״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ״?!", "הָתָם טְרִיד טִרְדָּא דְמִצְוָה, הָכָא טְרִיד טִרְדָּא דִרְשׁוּת.", "וּבֵית שַׁמַּאי?", "הָהוּא מִבְּעֵי לְהוּ — פְּרָט לִשְׁלוּחֵי מִצְוָה.", "וּבֵית הִלֵּל אָמְרִי: מִמֵּילָא שְׁמַע מִינַּהּ דַּאֲפִילּוּ בַדֶּרֶךְ נָמֵי קָרֵי.", "תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: עוֹמְדִין וְקוֹרִין, יוֹשְׁבִין וְקוֹרִין, וּמַטִּין וְקוֹרִין, הוֹלְכִין בַּדֶּרֶךְ וְקוֹרִין, עוֹשִׂין בִּמְלַאכְתָּן וְקוֹרִין. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין בְּמָקוֹם אֶחָד, וְהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מוּטֶּה, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה זָקוּף. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע, הִטָּה רַבִּי אֶלְעָזָר וְזָקַף רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: יִשְׁמָעֵאל אָחִי, אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁאוֹמְרִים לוֹ זְקָנְךָ מְגוּדָּל! אָמַר לָהֶם: יִהְיֶה כְּנֶגֶד הַמַּשְׁחִיתִים. אַף כָּךְ אַתָּה, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי זָקוּף — אַתָּה מוּטֶּה, עַכְשָׁיו כְּשֶׁאֲנִי הִטֵּתִי אַתָּה זָקַפְתָּ.", "אָמַר לוֹ: אֲנִי עָשִׂיתִי כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל, וְאַתָּה עָשִׂיתָ כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמָּא יִרְאוּ הַתַּלְמִידִים וְיִקְבְּעוּ הֲלָכָה לְדוֹרוֹת.", "מַאי ״וְלֹא עוֹד״?", "וְכִי תֵּימָא: בֵּית הִלֵּל נָמֵי אִית לְהוּ מַטִּין, הָנֵי מִילֵּי דְּמַטֵּה וַאֲתָא מֵעִיקָּרָא. אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דְּעַד הַשְׁתָּא הֲוֵית זָקוּף וְהַשְׁתָּא מוּטֶּה, אָמְרִי: שְׁמַע מִינַּהּ כְּבֵית שַׁמַּאי סְבִירָא לְהוּ, שֶׁמָּא יִרְאוּ הַתַּלְמִידִים וְיִקְבְּעוּ הֲלָכָה לְדוֹרוֹת.", "תָּנֵי רַב יְחֶזְקֵאל: עָשָׂה כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי — עָשָׂה, כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל — עָשָׂה. ", "רַב יוֹסֵף אָמַר: עָשָׂה כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי — לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. דִּתְנַן: מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין.", "אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: מַעֲשֶׂה שֶׁהָלְכוּ זִקְנֵי בֵּית שַׁמַּאי וְזִקְנֵי בֵּית הִלֵּל לְבַקֵּר אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן הַחוֹרָנִית, מְצָאוּהוּ שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְלֹא אָמְרוּ לוֹ כְּלוּם.", "אָמְרוּ לָהֶם: וּמִשָּׁם רְאָיָה?! אַף הֵם אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן הָיִיתָ נוֹהֵג לֹא קִייַּמְתָּ מִצְוַת סוּכָּה מִיָּמֶיךָ. ", "רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: עָשָׂה כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי — חַיָּיב מִיתָה. דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: אֲנִי הָיִיתִי בָּא בַּדֶּרֶךְ וְהִטֵּתִי לִקְרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי וְסִכַּנְתִּי בְּעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים, אָמְרוּ לוֹ: כְּדַאי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.", "מַתְנִי׳ בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ. וּבָעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. אַחַת אֲרוּכָּה וְאַחַת קְצָרָה.", "מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר, לְקַצֵּר — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ. לַחְתּוֹם — אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתּוֹם, שֶׁלֹּא לַחְתּוֹם — אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתּוֹם.", "גְּמָ׳ מַאי מְבָרֵךְ?", "אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא:", "״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ״.", "לֵימָא: ״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא נוֹגַהּ״!", "כְּדִכְתִיב קָאָמְרִינַן.", "אֶלָּא מֵעַתָּה ״עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע״, מִי קָא אָמְרִינַן כְּדִכְתִיב?! אֶלָּא כְּתִיב ״רַע״ וְקָרֵינַן ״הַכֹּל״ לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא, הָכָא נָמֵי לֵימָא ״נוֹגַהּ״, לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא!", "אֶלָּא אָמַר רָבָא: כְּדֵי לְהַזְכִּיר מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה וּמִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם.", "בִּשְׁלָמָא מִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם כִּדְאָמְרִינַן: ״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ״, אֶלָּא מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?", "אָמַר אַבָּיֵי: ״גּוֹלֵל אוֹר מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ וְחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר״.", "וְאִידָּךְ מַאי הִיא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: ״אַהֲבָה רַבָּה״. וְכֵן אוֹרִי לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי פְּדָת בְּרֵיהּ, ״אַהֲבָה רַבָּה״.", "תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵין אוֹמְרִים ״אַהֲבַת עוֹלָם״, אֶלָּא ״אַהֲבָה רַבָּה״. וְרַבָּנַן אָמְרִי אַהֲבַת עוֹלָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד״.", "אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הִשְׁכִּים לִשְׁנוֹת, עַד שֶׁלֹּא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע — צָרִיךְ לְבָרֵךְ. מִשֶּׁקָּרָא קְרִיאַת שְׁמַע — אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, שֶׁכְּבָר נִפְטַר בְּ״אַהֲבָה רַבָּה״.", "אָמַר רַב הוּנָא: לַמִּקְרָא צָרִיךְ לְבָרֵךְ, וְלַמִּדְרָשׁ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ.", "וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: לַמִּקְרָא וְלַמִּדְרָשׁ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, לַמִּשְׁנָה — אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ.", "וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף לַמִּשְׁנָה נָמֵי צָרִיךְ לְבָרֵךְ [אֲבָל לַתַּלְמוּד, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ].", "וְרָבָא אָמַר: אַף לַתַּלְמוּד צָרִיךְ (לַחֲזוֹר וּלְבָרֵךְ) [לְבָרֵךְ].", "דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב לְתַנּוֹיֵי פִּרְקִין בְּ״סִפְרָא דְבֵי רַב״, הֲוָה מַקְדֵּים וְקָא מָשֵׁי יְדֵיהּ, וּבָרֵיךְ, וּמַתְנֵי לַן פִּרְקִין.", "מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה״.", "וְרַבִּי יוֹחָנָן מְסַיֵּים בַּהּ הָכִי ״הַעֲרֵב נָא ה׳ אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְעוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״.", "וְרַב הַמְנוּנָא אָמַר: ״אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכׇּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ נוֹתֵן הַתּוֹרָה״. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: זוֹ הִיא מְעוּלָּה שֶׁבַּבְּרָכוֹת.", "הִלְכָּךְ לֵימְרִינְהוּ לְכוּלְּהוּ.", "תְּנַן הָתָם: אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה: ״בָּרְכוּ בְּרָכָה אַחַת!״. וְהֵם בֵּרְכוּ. וְקָרְאוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, ״שְׁמַע״, ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, ״וַיֹּאמֶר״. וּבֵרְכוּ אֶת הָעָם שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, ״אֱמֶת וְיַצִּיב״, וַעֲבוֹדָה, וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים. וּבְשַׁבָּת מוֹסִיפִין בְּרָכָה אַחַת לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא.", "מַאי ״בְּרָכָה אַחַת״? כִּי הָא דְּרַבִּי אַבָּא וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר אַבָּא אִקְּלַעוּ לְהָהוּא אַתְרָא, בְּעוֹ מִנַּיְיהוּ: מַאי ״בְּרָכָה אַחַת״? לָא הֲוָה בִּידַיְיהוּ. וַאֲתוֹ שַׁיְילוּהוּ לְרַב מַתְנָה לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אֲתוֹ שַׁיְילוּהוּ לְרַב יְהוּדָה. אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל, ״אַהֲבָה רַבָּה״.", "וְאָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״יוֹצֵר אוֹר״. כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר, הָא דְּרַבִּי זְרִיקָא לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר אֶלָּא מִכְּלָלָא אִתְּמַר. דְּאָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: זֹאת אוֹמֶרֶת בְּרָכוֹת אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ.", "אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״יוֹצֵר אוֹר״ הֲווֹ אָמְרִי, הַיְינוּ דִּבְרָכוֹת אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, דְּלָא קָא אָמְרִי ״אַהֲבָה רַבָּה״."], "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Vocalized Aramaic", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד", "text": ["GEMARA: The Gemara begins by clarifying the rationale for Beit Shammai’s opinion. Granted, Beit Hillel explain the rationale for their opinion and the rationale for Beit Shammai’s opinion. Beit Hillel explain both the verse that ostensibly supports Beit Shammai’s opinion: When you lie down, at the time when people lie down, etc., and the verse that proves that their own explanation is more reasonable: “And when you walk along the way.” However, what is the reason that Beit Shammai do not state their opinion in accordance with the opinion of Beit Hillel?", "The Gemara answers, Beit Shammai could have said to you: If so that the verse means only to denote the time for the recitation of Shema, as claimed by Beit Hillel, then let the verse say: “In the morning and in the evening.” What is the meaning of the ambiguous formulation: “When you lie down, and when you rise”? It must mean that at the time of lying down one must recite Shema while actually lying down, and at the time of arising one must recite Shema while actually risen.", "The Gemara continues, asking: And what do Beit Shammai do with this verse: “And when you walk along the way,” which Beit Hillel use to prove that every person recites Shema as he is?", "The Gemara answers: Beit Shammai need this verse in order to derive other halakhot, as it was taught in a baraita which interpreted this verse that the obligation to recite Shema applies when you sit in your home, to the exclusion of one who is engaged in performance of a mitzva, who is exempt from the recitation of Shema; and when you walk along the way, to the exclusion of a groom, who is also exempt from the recitation of Shema. The baraita adds that from here, from this interpretation of the verses, they said: One who marries a virgin is exempt from the recitation of Shema on his wedding night, but one who marries a widow is obligated.", "The Gemara clarifies the meaning of this baraita, and asks: From where may it be inferred that the verse, when you walk along the way, exempts a groom from the obligation to recite Shema?", "Rav Pappa said that we learn: Like the way; just as the journey along a specific way described in the verse is voluntary and involves no mitzva, so too all of those who are obligated to recite Shema are engaged in voluntary activities. However, one engaged in the performance of a mitzva, like a groom, is exempt from the obligation to recite Shema.", "The Gemara asks: Are we not dealing with a case where one walks along the way to perform a mitzva? The Torah did not designate the objective of his walk and, nevertheless, the Torah said to recite Shema, indicating that one is obligated even if he set out to perform a mitzva. Rather, the proof is from the formulation of the verse. If so, that the intention was to obligate in all cases, let the Torah write: When sitting and when walking. What is the meaning of: When you sit and when you walk? Certainly these additions come to emphasize in your sitting down and in your walking, meaning that when one does this for his own purposes and of his own volition, he is obligated to recite Shema, but when he does with the objective of performing a mitzva, he is exempt from reciting Shema, as in that case he is sitting or walking at God’s behest.", "The conclusion is that anyone engaged in the performance of a mitzva is exempt from the recitation of Shema. If so, even one who marries a widow should be exempt, for he, too, is engaged in performance of a mitzva. That, however, contradicts the baraita.", "The Gemara responds that there is nevertheless a distinction between one marrying a virgin and one marrying a widow. One who marries a virgin is preoccupied by his concern lest he discover that his bride is not a virgin, while one who marries a widow is not preoccupied. The conclusion is that the groom is exempt from reciting Shema because he is preoccupied.", "The Gemara asks: If the exemption is due to preoccupation, then even one who is preoccupied because his ship sank at sea should also be exempt. The Gemara reinforces its question: And if you say that in this case as well, when one’s ship sank at sea, one is exempt, why then did Rabbi Abba bar Zavda say that Rav said: A mourner is obligated in all the mitzvot mentioned in the Torah except for the mitzva to don phylacteries, from which a mourner is exempt, as the term splendor is stated with regard to phylacteries, as it is stated: “Make no mourning for the dead, bind your splendor upon yourself” (Ezekiel 24:17). It is inappropriate for a mourner to wrap himself in phylacteries, with regard to which, the term splendor was employed (Tosafot). If a mourner, who is clearly pained and preoccupied, is obligated to recite Shema, then certainly all others who are preoccupied, even one whose ship sank at sea, whose loss was merely monetary (Birkat Hashem), should be obligated. Why, then, is a groom exempted because of his preoccupation and one who lost his property is not?", "The Gemara answers: Nevertheless, there is a distinction between the cases. For there, in the case of a groom, he is preoccupied with the preoccupation of a mitzva that he must perform; here, in the case of a ship lost at sea, he is preoccupied with the preoccupation of a voluntary act that he chooses to perform.", "Here, the Gemara returns to its initial question: And how do Beit Shammai explain the passage: “When you walk along the way” (Rashash)?", "The Gemara answers: Beit Shammai need this passage in order to exclude one who is on the path to perform a mitzva from the obligation to recite Shema.", "Beit Hillel also agree that one engaged in the performance of a mitzva is exempt from reciting Shema? If so, the halakha that they derived from: When you walk along the way lacks a source and is therefore unfounded. And Beit Hillel say: Derive from this halakha itself that one who is not an agent in the performance of a mitzva recites Shema even along the way.", "The Sages taught in a baraita that Beit Hillel say: One may recite Shema in any situation: Standing and reciting, sitting and reciting, reclining and reciting, walking and reciting and even working and reciting. And in the Tosefta an incident is related where two tanna’im, Rabbi Yishmael and Rabbi Elazar ben Azarya, who were both disciples of Beit Hillel, were reclining at a meal in one place together with their students, and Rabbi Yishmael was reclined as was the customary dining position, and Rabbi Elazar ben Azarya was upright. When the time to recite the evening Shema arrived, Rabbi Elazar reclined to recite Shema in accordance with the opinion of Beit Shammai, while Rabbi Yishmael sat upright to recite Shema. Rabbi Elazar ben Azarya appeared to take offense, and said to Rabbi Yishmael: Yishmael, my brother, I will tell you a parable to which this is similar. It is comparable to a situation where one to whom people say as a compliment: Your beard is full and suits you. That man says to them: May it be against those who shave and destroy their beards, i.e., the only reason I grow my beard is to irritate those who cut their own (Rashba). You are the same. As long as I am upright, you are reclined, and now when I reclined lauding your conduct and emulating you, you sat upright as if to demonstrate that whatever I do, you do the opposite.", "Rabbi Yishmael said to him: I acted in accordance with the opinion of Beit Hillel, according to whom one may recite Shema in any position, while you acted in accordance with the opinion of Beit Shammai. I am the one who acted in accordance with the halakha. And furthermore, I was concerned lest the students see your conduct and establish the halakha for generations accordingly. It was therefore necessary for me to demonstrate that there is no obligation to do so.", "The Gemara asks: What is the meaning of: And furthermore? Why was it necessary for Rabbi Yishmael to add additional justification for his actions when the reason that he acted in accordance with the opinion of Beit Hillel was sufficient?", "The Gemara answers: It was necessary for him to add this reason, as if you say: Beit Hillel also hold that one is permitted to recite Shema while reclining and Rabbi Yishmael could have remained reclining even in accordance with the opinion of Beit Hillel, but this only applies when one had already been reclining originally, in which case it is like any other position. However, here, since until now he had been upright, and now he is reclined, the students will say: Conclude from this, that they hold in accordance with the opinion of Beit Shammai. Due to the concern that the students might see and establish the halakha for generations in accordance with the opinion of Beit Shammai, it was necessary for Rabbi Yishmael to sit upright.", "Rav Yeḥezkel taught: One who acted in accordance with the opinion of Beit Shammai has acted appropriately and is not in violation of the halakha. One who acted in accordance with the opinion of Beit Hillel acted appropriately as well. According to this opinion, Beit Hillel and Beit Shammai agree that one who acted in accordance with the opinion of the other fulfilled his obligation. Although the halakha was ruled in accordance with the opinion of Beit Hillel, Beit Hillel would agree that one who acted in accordance with the opinion of Beit Shammai fulfilled his obligation.", "However, Rav Yosef said: One who acts in accordance with the opinion of Beit Shammai has done nothing and must repeat Shema in accordance with the opinion of Beit Hillel, as we learned in the mishna with regard to the halakhot of a sukka: One who had his head and most of his body in the sukka, and his table upon which he was eating inside the house, Beit Shammai invalidate his action, as he is liable to be drawn after the table and end up eating outside the sukka. And Beit Hillel validate his action, since his head and most of his body remain inside the sukka.", "Beit Hillel said to Beit Shammai as a proof: There was an incident where the elders of Beit Shammai and the elders of Beit Hillel went on Sukkot to visit Rabbi Yoḥanan ben HaḤoranit. They found him with his head and most of his body in the sukka and his table inside the house and they said nothing to him. In other words, even Beit Shammai did not object.", "Beit Shammai said to them: And is there proof from there? That is not what happened, rather they said to him explicitly: If you have been accustomed to act in this manner, you have never in your life fulfilled the mitzva of sukka. We see that Beit Shammai held that anyone who did not act in accordance with their opinion, did not fulfill his obligation at all. Similarly, since Beit Hillel’s opinion was accepted as halakha, anyone who acts in accordance with the opinion of Beit Shammai fails to fulfill his obligation.", "Rav Naḥman bar Yitzḥak stated an even more extreme opinion: One who acted in accordance with the opinion of Beit Shammai has acted so egregiously that he is liable to receive the death penalty, as we learned in our mishna that Rabbi Tarfon said to his colleagues: Once, I was coming on the road when I stopped and reclined to recite Shema in accordance with the statement of Beit Shammai. Yet in so doing, I endangered myself due to the highwaymen who accost travelers. The Sages said to him: You deserved to be in a position where you were liable to pay with your life, as you transgressed the statement of Beit Hillel.", "MISHNA: From the laws of the recitation of Shema itself, the mishna proceeds to discuss the blessings recited in conjunction with Shema. Here, the order is established: In the morning when reciting Shema, one recites two blessings beforehand, the first on the radiant lights and the second the blessing on the love of Torah, and one thereafter, which begins with: True and Firm [emet veyatziv]. And in the evening one recites two blessings beforehand, on the radiant lights and on the love of God, and two thereafter, the blessing of redemption: True and Faithful [emet ve’emuna], and the blessing: Help us lie down. With regard to the blessing: True and Faithful, whether one recites it in its long formula and whether one recites it in its short formula, he fulfills his obligation (Tosafot).", "However, the general principle is: Where the Sages said to recite a long blessing, one may not shorten it, and so too, wherever they said to recite a short blessing, one may not lengthen it. Where the Sages said that a blessing must conclude with a second blessing at the end, he may not fail to conclude with that blessing. Similarly, if the Sages said that a blessing must not conclude with a second blessing, one may not conclude with a blessing.", "GEMARA: The Gemara begins by determining the formula of the two blessings preceding the morning Shema. The Gemara asks: What blessing does one recite?", "Rabbi Ya’akov said in the name of Rabbi Oshaya: The blessing focuses on the verse:", "“Who forms light and creates darkness, Who makes peace and creates evil, I am the Lord Who does all these things” (Isaiah 45:7).", "With regard to this formula of the blessing, the Gemara asks: Let him say the following formula instead: Who forms light and creates brightness, so as not to mention darkness, which has negative connotations.", "The Gemara answers: We say the blessing as the verse is written in the Bible and do not alter the formula that appears in the verse.", "The Gemara strongly objects: But if so, what about the continuation of the verse: “Who makes peace and creates evil”? Do we say this blessing as it is written in the Bible? Rather, it is written evil and we euphemistically recite the blessing all things to avoid mention of evil. Here, too, let us euphemistically say brightness instead of darkness.", "Rather, Rava said: The reason we recite: “Who creates darkness” is in order to mention the attribute of day at night and the attribute of night during the day, and thereby unify day and night as different parts of a single entity.", "The Gemara continues and asks: Granted, the attribute of night is mentioned during the day, as we say: Who forms light and creates darkness, but where do you find the attribute of day mentioned at night? In the blessing over the radiant lights recited at night there is no mention of “Who forms light.”", "Abaye said: Nevertheless, the attribute of day is mentioned at night in the words: Rolling away light before the darkness and darkness before the light.", "The Gemara asks: And what is the formula of the other blessing recited before Shema? Rav Yehuda said in the name of Shmuel: An abounding love [ahava rabba]. And Rabbi Elazar instructed his son, Rabbi Pedat, to also say: An abounding love.", "That was also taught in a baraita: One does not recite: An eternal love [ahavat olam]; rather, one recites: An abounding love. And the Rabbis say that one recites: An eternal love, and so it says: “And an eternal love I have loved you, therefore I have drawn you with kindness” (Jeremiah 31:3).", "The blessing: An abounding love, is about God’s love for us and includes praise for His giving us the Torah. Therefore, Rav Yehuda said that Shmuel said: One who arose to study, until he recites Shema he must recite a special blessing over the Torah. If he already recited Shema he need not recite that blessing, as he has exempted himself by reciting the blessing of: An abounding love, which includes the components of the blessing over the Torah.", "Having mentioned the blessing recited over Torah, the Gemara focuses on a dispute over what constitutes Torah in terms of requiring a blessing. Rav Huna said: For the study of Bible, one must recite a blessing, as it is the word of God, and for halakhic midrash, the derivation of halakhot from verses, one need not recite a blessing.", "And Rabbi Elazar said: For Bible and midrash, which includes halakhot derived from verses themselves, one must recite a blessing; for Mishna, which is only comprised of halakhic rulings issued by the Sages, one need not recite a blessing.", "And Rabbi Yoḥanan said: Even for Mishna, which includes final, binding halakhic rulings, one must recite a blessing as well, but for Talmud, which comprises a study of the Mishna and the rationales for its rulings, one need not recite a blessing.", "And Rava said: Even for Talmud, which is the means to analyze the significance of the halakhot, and is the only form of Torah study that leads one to its true meaning, one must recite a blessing.", "This statement is supported by the practical halakha derived from observation of Rav’s practice. His student, Rav Ḥiyya bar Ashi, said: Many times I stood before Rav to study our chapter in the Sifra, also known as Torat Kohanim, the halakhic midrash on Leviticus, of the school of Rav, and I saw that Rav would first wash his hands, then recite a blessing, and only then he would teach us our chapter. This demonstrates that even before their study of Torat Kohanim, which, due to Rav’s explanation of the reasons behind the halakhot, was the equivalent of studying Talmud, one must recite a blessing.", "The Gemara clarifies: What formula of blessings does he recite? There is a dispute over the formula of the blessings as well. Rav Yehuda said that Shmuel said: The formula of this blessing is like the standard formula for blessings recited over other mitzvot: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who sanctified us with his mitzvot and commanded us to engage in matters of Torah.", "And Rabbi Yoḥanan concludes the blessing by adding the following: Lord our God, make the words of Your Torah sweet in our mouths and in the mouths of Your people, the house of Israel, so that we and our descendants and the descendants of Your people, the house of Israel, may be those who know Your name and engage in Your Torah. Blessed are You, Lord, Who teaches Torah to His people Israel.", "And Rav Hamnuna said an additional formula: Who has chosen us from all the peoples and given us His Torah. Blessed are You, Lord, Giver of the Torah. With regard to this formula, Rav Hamnuna said: This concise blessing is the most outstanding of all the blessings over the Torah, as it combines thanks to God for giving us the Torah as well as acclaim for the Torah and for Israel.", "Since several formulas for the blessing over Torah were suggested, each with its own distinct advantage, the Gemara concludes: Therefore, let us recite them all as blessings over the Torah.", "The Gemara returns to dealing with the blessings that accompany Shema, and describes the practice in the Temple. We learned there, in a mishna in tractate Tamid: In the morning the deputy High Priest appointed to oversee activity in the Temple, said to the priests who were members of the priestly watch [mishmar] on duty that week: Recite a single blessing. The members of the priestly watch recited a blessing, and read the Ten Commandments, Shema, VeHaya im Shamoa and VaYomer, the standard recitation of Shema. Additionally, they blessed the people with three blessings. These blessings were: True and Firm, the blessing of redemption recited after Shema; Avoda, service, the special blessing recited over God’s acceptance of the sacrifices with favor, similar to the blessing of Temple Service recited in the Amida prayer; and the priestly benediction, recited in the form of a prayer without the outstretched hands that usually accompany that blessing (Tosafot). And on Shabbat one blessing is added to bless the outgoing priestly watch, as the watch serving in the Temple was replaced on Shabbat.", "Certain details in this mishna are not sufficiently clear. First, what is the single blessing that the deputy High Priest instructed the guards to recite? The Gemara relates: It is like the incident where Rabbi Abba and Rabbi Yosei bar Abba happened to visit a certain unnamed place, and the people there asked them: What is the single blessing mentioned in the mishna? They did not have an answer readily available. So they came and asked Rav Mattana, and he too did not have an answer readily available. They came and asked Rav Yehuda, and he told them: Shmuel said as follows: An abounding love is the single blessing recited by the priestly watch.", "Rabbi Zerika said that Rabbi Ami said that Rabbi Shimon ben Lakish said a different answer: This single blessing is: Who creates light. That was how Rabbi Shimon ben Lakish’s statement was received in Babylonia, yet when Rav Yitzḥak bar Yosef came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that this halakha was not a direct quote of a statement by Rabbi Shimon ben Lakish. That which Rabbi Zerika said was not stated explicitly by Rabbi Shimon ben Lakish, but rather it was inferred from another statement. As Rabbi Zerika said that Rabbi Ami said that Rabbi Shimon ben Lakish said: From the expression: Recite a single blessing, in the mishna in tractate Tamid, it follows that failure to recite one of the blessings recited before Shema does not prevent one from reciting the other. This means that if only one of the blessings was recited, the obligation to recite that blessing was fulfilled, as the two blessings are not mutually dependent.", "The conclusion was drawn from Rabbi Shimon ben Lakish’s statement that he held that the single blessing recited was: Who creates light. The considerations that led the Sages to that conclusion were: Granted, if you say that they would recite: Who creates light, then the conclusion of Reish Lakish, that failure to recite one of the blessings recited before Shema does not prevent one from reciting the other, is understandable, as they recited: Who creates light, and did not recite: An abounding love, and they nonetheless fulfilled their obligation."], "versionTitle": "William Davidson Edition - English", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": "מהדורת וויליאם דייוידסון - אנגלית"}, {"_id": "69fa2eba494788a54598693a", "index_title": "Berakhot", "category": "Talmud", "type": "", "ref": "Berakhot 13a:15", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Berakhot 13a:15", "sourceHeRef": "ברכות י״ג א:ט״ו", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": true, "compDate": [450, 550], "commentaryNum": 25.0015, "collectiveTitle": {"en": "Berakhot", "he": "ברכות"}, "heTitle": "ברכות", "he": "
הדרן עלך מאימתי", "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Vocalized Aramaic", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד", "text": "May we return to thee : From what time. ", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921"}, {"_id": "69fa53c1c7517eb5ad205c42", "index_title": "Be'er HaGolah on Shulchan Arukh, Orach Chayim", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Be'er HaGolah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 235:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:1", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:1"], "sourceRef": "Be'er HaGolah on Shulchan Arukh, Orach Chayim 235:1", "sourceHeRef": "באר הגולה על שולחן ערוך אורח חיים רל״ה:א׳", "anchorVerse": 1, "sourceHasEn": false, "compDate": [1662, 1666], "commentaryNum": 235.0001, "collectiveTitle": {"en": "Be'er HaGolah on Shulchan Arukh, Orach Chayim", "he": "באר הגולה על שולחן ערוך אורח חיים"}, "heTitle": "באר הגולה על שולחן ערוך אורח חיים", "he": "ברכות ב'", "heVersionTitle": "Maginei Eretz: Shulchan Aruch Orach Chaim, Lemberg, 1893", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "ספר מגיני ארץ: שלחן ערוך. למברג, תרנ\"ג", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "562a492cfbfba2138feb265c", "index_title": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:11", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:11", "sourceHeRef": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות ב׳ א:י״א", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 1921], "commentaryNum": 3.0011, "collectiveTitle": {"en": "Abraham Cohen", "he": "אברהם כהן"}, "heTitle": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": "See below, p. 70. ", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921"}, {"_id": "5b2265c5c1b907001a75878b", "index_title": "Berakhot", "category": "Talmud", "type": "mesorat hashas", "ref": "Berakhot 11a:24", "anchorRef": "Berakhot 2a:10", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:10"], "sourceRef": "Berakhot 11a:24", "sourceHeRef": "ברכות י״א א:כ״ד", "anchorVerse": 10, "sourceHasEn": true, "compDate": [450, 550], "commentaryNum": 21.0024, "collectiveTitle": {"en": "Berakhot", "he": "ברכות"}, "heTitle": "ברכות", "he": "מַתְנִי׳ בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ. וּבָעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. אַחַת אֲרוּכָּה וְאַחַת קְצָרָה.", "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Vocalized Aramaic", "heLicense": "CC-BY-NC", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד", "text": "MISHNA: From the laws of the recitation of Shema itself, the mishna proceeds to discuss the blessings recited in conjunction with Shema. Here, the order is established: In the morning when reciting Shema, one recites two blessings beforehand, the first on the radiant lights and the second the blessing on the love of Torah, and one thereafter, which begins with: True and Firm [emet veyatziv]. And in the evening one recites two blessings beforehand, on the radiant lights and on the love of God, and two thereafter, the blessing of redemption: True and Faithful [emet ve’emuna], and the blessing: Help us lie down. With regard to the blessing: True and Faithful, whether one recites it in its long formula and whether one recites it in its short formula, he fulfills his obligation (Tosafot).", "versionTitle": "William Davidson Edition - English", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": "מהדורת וויליאם דייוידסון - אנגלית"}, {"_id": "562a492dfbfba2138feb2661", "index_title": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:12", "anchorRef": "Berakhot 2a:11", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:11"], "sourceRef": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:12", "sourceHeRef": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות ב׳ א:י״ב", "anchorVerse": 11, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 1921], "commentaryNum": 3.0012, "collectiveTitle": {"en": "Abraham Cohen", "he": "אברהם כהן"}, "heTitle": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": "In Mishnah II of this chapter, p. 55. ", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921"}, {"_id": "5ced0f3b812227001766f8df", "index_title": "Ben Yehoyada on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Ben Yehoyada on Berakhot 2a:4", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Ben Yehoyada on Berakhot 2a:4", "sourceHeRef": "בן יהוידע על ברכות ב׳ א:ד׳", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": false, "compDate": [1860, 1900], "commentaryNum": 3.0004, "collectiveTitle": {"en": "Ben Yehoyada", "he": "בן יהוידע"}, "he": "לֵיתְנִי מִשְּׁעַת צֵאת הַכּוֹכָבִים? נראה לי בס\"ד טעם להא דתלה זמן קריאת שמע באכילת תרומה, מלבד טעם הש\"ס, והוא, דאיכא בזוהר הקדוש דקודשא בריך הוא אמר וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה ליחדא ליה תרין זמנין ביומא במ\"ט אתוון דשחרית, ומ\"ט אתוון דערבית, חסרין תרין ממאה, וכו' עיין שם. נמצא קריאת שמע נקראת תרומה, וכתבו המפרשים ז\"ל כיון דקריאת שמע היא תרומה, לכך המטמא פיו מטמא התרומה, והשתא בזה מובן הטעם מה דנקיט התנא זמן קריאת שמע על זמן אכילת תרומה, להורות לנו דקריאת שמע יש לה דין תרומה, וצריך לקרותה בטהרת הפה.", "heVersionTitle": "Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897", "heLicense": "CC0", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת סנלייק", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695f42d0581cd44746cadca5", "index_title": "Beit Yosef", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Beit Yosef, Orach Chayim 235:6:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Beit Yosef, Orach Chayim 235:6:1", "sourceHeRef": "בית יוסף, אורח חיים רל״ה:ו׳:א׳", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": false, "compDate": [1522, 1542], "commentaryNum": 6.0001, "collectiveTitle": {"en": "Beit Yosef", "he": "בית יוסף"}, "heTitle": "אורח חיים", "he": "ומאימתי זמן ק\"ש של ערבית כדתנן בשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן והיינו צאת הכוכבים בריש ברכות (ב.) וכתב שם הר\"י הא דאמרינן דמצאת הכוכבים ואילך הוא לילה דוקא ג' כוכבים בינונים וכדאמרינן בס\"פ במה מדליקין (שבת לה:) וכיון שאין הכל בקיאים בין בינונים לגדולים צריך ליזהר עד שיראו הקטנים ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו ובא\"מ כתוב לענין ק\"ש משעה שנראים שני כוכבים נקרא לילה ואיני יודע מנין לו זה: ", "heVersionTitle": "Tur Orach Chaim, Vilna, 1923", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "טור אורח חיים, וילנא 1923", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a152484dce898c91b15bdc5", "index_title": "Be'er Sheva on Tamid", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Be'er Sheva on Tamid 27a:4", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Be'er Sheva on Tamid 27a:4", "sourceHeRef": "באר שבע על תמיד כ״ז א:ד׳", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 53.0004, "collectiveTitle": {"en": "Be'er Sheva on Tamid", "he": "באר שבע על תמיד"}, "heTitle": "באר שבע על תמיד", "he": "אמר מר חמשה על חמשה שערי עזרה כו'. אין לתמוה דקאמר אמר מר על משנה דכן אשכחן בריש ברכות ובנזיר ובסוף פרק המוכר פירות ובשאר דוכתי אבל הא יש לתמוה למה לא קאמר נמי לעיל מזה אמר מר גבי הא דפריך חמשה על חמשה שערי עזרה כו' מאי שנא הר הבית כו':", "heVersionTitle": "Warsaw, 1890", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a1b245ddda723ff47c8d7b9", "index_title": "Bach", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Bach, Orach Chayim 672:1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:12", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:12"], "sourceRef": "Bach, Orach Chayim 672:1:1", "sourceHeRef": "ב\"ח, אורח חיים תער״ב:א׳:א׳", "anchorVerse": 12, "sourceHasEn": false, "compDate": [1585, 1635], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Bach", "he": "ב\"ח"}, "heTitle": "אורח חיים", "he": "מצותה מסוף שקיעת החמה וכו' משנה בפרק ב\"מ מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ופי' רבינו דמסוף שקיעה קאמר וכ\"כ במרדכי הארוך פי' סוף שקיעה היינו צאת הכוכבים דשרגא בטיהרא מאי אהני וכן הא דקאמר כל תענית שלא שקעה עליו החמה לא שמיה תענית היינו צאת הכוכבים ומתחלת שקיעה עד צ\"ה ד' מילין כך פר\"י וכ\"כ בהגהת מרדכי שלנו ונראה דפירוש זה הוא לשיטת ר\"ת דשקיעת החמה היא קודמת למשתשקע כמ\"ש לעיל סי' רס\"א אבל להרא\"ם דמשתשקע משמע לשון הקדמה קודם שתשקע ה\"נ לגבי נר חנוכה וכ\"כ בספר יראים סוף ה' שבת וז\"ל והא דתניא בנר חנוכה מצותה משתשקע החמה בעוד יום קצת קאמר וכו' ומיהו לעיל בסי' רס\"א התבאר דרוב הגדולים תופסים דברי ר\"ת וכ\"כ מהרא\"י בת\"ה סימן ק\"ב וכ\"כ בספר צידה לדרך והכי משמע מל' הרא\"ש שכתב הלכך אעפ\"י שמתרץ תירוץ אחר ראוי להחמיר ולהדליק נ\"ח בתחלת הלילה וכו' מדנקט תחלת הלילה דהיינו צאת כוכבים כדאיתא ריש ברכות אלמא דאין להדליק קודם צ\"ה מיהו דוקא לכתחלה אבל אם הדליק מפלג המנחה האחרון ואילך יצא בדיעבד וכ\"כ בא\"ח הביאו ב\"י וכן הש\"ץ מדליק בבהכ\"נ בעוד היום גדול דכיון דא\"א כדיעבד דמי וכן בע\"ש לכל אדם וכדאי הוא הר\"א ממי\"ץ לסמוך עליו בשעת הדחק: ", "heVersionTitle": "Tur Orach Chaim, Vilna, 1923", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "טור אורח חיים, וילנא 1923", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "562a492dfbfba2138feb2666", "index_title": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:13", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:13", "sourceHeRef": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות ב׳ א:י״ג", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 1921], "commentaryNum": 3.0013, "collectiveTitle": {"en": "Abraham Cohen", "he": "אברהם כהן"}, "heTitle": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": "By defining the time for reading the evening Shema' as the time when the priests partake of their Terumah, the Mishnah wishes it to be understood that the priests who have been unclean regain their privilege at sunset (when the Shema' is read) whether they bring their sin-offering or not. ", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921"}, {"_id": "562a492dfbfba2138feb266b", "index_title": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:14", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:14", "sourceHeRef": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות ב׳ א:י״ד", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 1921], "commentaryNum": 3.0014, "collectiveTitle": {"en": "Abraham Cohen", "he": "אברהם כהן"}, "heTitle": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": "The Gemara requires the translation \"it (the day) is clean,\" i.e. ended, and not \"he (the man) shall be clean\" from his impurity. ", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921"}, {"_id": "562a492dfbfba2138feb2670", "index_title": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:15", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:15", "sourceHeRef": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות ב׳ א:ט״ו", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 1921], "commentaryNum": 3.0015, "collectiveTitle": {"en": "Abraham Cohen", "he": "אברהם כהן"}, "heTitle": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": "Meaning, the fact that the sun had not set. ", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921"}, {"_id": "67f55269fae926f3920a5f15", "index_title": "A Dictionary of the Talmud", "category": "Reference", "type": "quotation", "ref": "A Dictionary of the Talmud, אַגַּב אוֹרְחָא 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "A Dictionary of the Talmud, אַגַּב אוֹרְחָא 1", "sourceHeRef": "מילון שימושי לתלמוד, אַגַּב אוֹרְחָא א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "A Dictionary of the Talmud", "he": "מילון שימושי לתלמוד"}, "heTitle": "אַגַּב אוֹרְחָא", "he": ["אַגַּב אוֹרְחָא דרך אגב by the way | beiläufig ברכ׳ ב׳ ע״א: מלתא אגב אורחיה קמ״ל."], "heVersionTitle": "A dictionary of the Talmud, London, 1927", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "67f552a4fae926f3920a6ee9", "index_title": "A Dictionary of the Talmud", "category": "Reference", "type": "quotation", "ref": "A Dictionary of the Talmud, בִּיאָה 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "A Dictionary of the Talmud, בִּיאָה 1", "sourceHeRef": "מילון שימושי לתלמוד, בִּיאָה א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "A Dictionary of the Talmud", "he": "מילון שימושי לתלמוד"}, "heTitle": "בִּיאָה", "he": ["בִּיאָה נ׳
1) כניסה entering | Eingang נז׳ פ״ז מ״ד: חייבין עליה על ביאת מקדש.
2) שקיעה sunset | ( Sonnen- ) Untergang בר׳ ב׳ ע״א: ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה.
3) בעילה coition | Koitus קיד׳ פ״א מ״א: בכסף בשטר ובביאה."], "heVersionTitle": "A dictionary of the Talmud, London, 1927", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "67f5546ffae926f3920ae781", "index_title": "A Dictionary of the Talmud", "category": "Reference", "type": "quotation", "ref": "A Dictionary of the Talmud, תַּנְיָא 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:13", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:13"], "sourceRef": "A Dictionary of the Talmud, תַּנְיָא 1", "sourceHeRef": "מילון שימושי לתלמוד, תַּנְיָא א׳", "anchorVerse": 13, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "A Dictionary of the Talmud", "he": "מילון שימושי לתלמוד"}, "heTitle": "תַּנְיָא", "he": ["תַּנְיָא נאמר בברייתא it is stated in a Boraitha | es steht in einer Boraita geschrieben בר׳ ב׳ ע״א: כדתניא וכו׳."], "heVersionTitle": "A dictionary of the Talmud, London, 1927", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "562a492efbfba2138feb2675", "index_title": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:16", "anchorRef": "Berakhot 2a:14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:16", "sourceHeRef": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות ב׳ א:ט״ז", "anchorVerse": 14, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 1921], "commentaryNum": 3.0016, "collectiveTitle": {"en": "Abraham Cohen", "he": "אברהם כהן"}, "heTitle": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": "I.e. the appearance of the stars. ", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921"}, {"_id": "67f55310fae926f3920a7c73", "index_title": "A Dictionary of the Talmud", "category": "Reference", "type": "quotation", "ref": "A Dictionary of the Talmud, ד־ 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "A Dictionary of the Talmud, ד־ 1", "sourceHeRef": "מילון שימושי לתלמוד, ד־ א׳", "anchorVerse": 14, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "A Dictionary of the Talmud", "he": "מילון שימושי לתלמוד"}, "heTitle": "ד־", "he": ["ד־ מה״ג מה״י
1) אשר, ש־ who, which | welcher, welche, welches חול׳ ק״ה ע״א: מאן דסייר נכסיה כל יומא וכו׳.
2) של of | des, von תרג׳ בר׳ ל״ב ד׳ (שם המקום): שמיה דאתרא.
3) כי that | dass בר׳ ב׳ ע״א: וממאי דהאי וכו׳."], "heVersionTitle": "A dictionary of the Talmud, London, 1927", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "67f553b0fae926f3920aacd7", "index_title": "A Dictionary of the Talmud", "category": "Reference", "type": "quotation", "ref": "A Dictionary of the Talmud, מִמַּאי 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "A Dictionary of the Talmud, מִמַּאי 1", "sourceHeRef": "מילון שימושי לתלמוד, מִמַּאי א׳", "anchorVerse": 14, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "A Dictionary of the Talmud", "he": "מילון שימושי לתלמוד"}, "heTitle": "מִמַּאי", "he": ["מִמַּאי מה״ש מהיכן? whence? | woher ? בר׳ ב׳ ע״א: וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש וכו׳."], "heVersionTitle": "A dictionary of the Talmud, London, 1927", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69602effe2d3ed5993bd629c", "index_title": "Ba'al Shem Tov", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Ba'al Shem Tov, Ki Teitzei 11:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Ba'al Shem Tov, Ki Teitzei 11:1", "sourceHeRef": "בעל שם טוב על התורה, כי תצא י״א:א׳", "anchorVerse": 14, "sourceHasEn": true, "compDate": [1700, 1760], "commentaryNum": 11.0001, "collectiveTitle": {"en": "Ba'al Shem Tov", "he": "בעל שם טוב על התורה"}, "heTitle": "כי תצא", "he": "וכי יהיה באיש חטא משפט מות וגו'. ראיתי בכתבי הרב החסיד מו\"ה יעקב יוסף הכהן בשם אדוני אבי זקיני על פסוק וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא, והקשה הא חטא הוא שוגג, ואיך הוא משפט מות שזה שייך למזיד, וביאר ז\"ל כי בחטא של הוצאת ז\"ל, אף על פי שהוא שוגג, הוא משפט מות, כי בפעם ראשון מסלק הסטרא אחרא ר\"ל ממנו הנפש שלו, ופעם ב' הרוח, ובפעם ג' הנשמה, שמסבב אותו לקליפות שלא יקבל מוסר, הגורם למיתה ר\"ל, וזהו שאמר הכתוב וכי יהיה באיש חטא, היינו שוגג כזה שיהיה משפט מות אף שהוא שוגג, והיינו טומאת קרי ר\"ל, ותלית אותו על עץ, היינו אף אם תתלה אותו על עץ חיים, לומר לו תוכחת מוסר לא יקבל שום מוסר, לכן לא תלין נבלו על העץ כי אם קבור תקברנו ביום ההוא, כשיזדמן שיהיה בבחינת יום, היינו טהור יומא (ברכות ד\"ב ע\"א) לזכך את נפשו אז תקברנו, להפריד הפסולת מעליו ודפח\"ח וכו', וביאור הפסוק כי יהיה וכו', שמעתי בעצמי מפי אדוני אבי זקיני זללה\"ה:
(דמ\"א פ' עקב ד\"ה עוד ירמוז והיה עקב)", "heVersionTitle": "Sefer Baal Shem Tov. Lodz, 1938", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "ספר בעל שם טוב, לודז, תרצ\"ח", "text": "If a man has committed a sin (chet) worthy of death, and is executed, and you hang him on a tree, you must not allow his body to remain on the tree overnight, but you must bury it on the same day. (ibid. 21:22)
There is a problem with this verse. A chet is an unintentional sin. Why should he receive the death penalty, which applies only to intentional sins?
The answer is that the sin of spilling seed is a capital offense, even when it happens unintentionally. Because the first time it happens, the Sitra Achara removes the person’s nefesh, the second time, his ruach, and the third time, his neshama. It leads him into the kelipot so that he rejects all rebuke, and the result is death, G‑d forbid.
This is the meaning of: “If a man has committed a chet.” That is, the type of unintentional sin that nonetheless carries the death penalty; i.e. spilling seed. “And you hang him on a tree” – that is, even if you hang him on the Tree of Life and admonish him, he won’t accept it. Therefore, “you must not allow his body to remain on the tree overnight, but you must bury it on the same day.” That is, the moment he enters the aspect of “day” – “his day is pure” – in order to purify his soul, then “you must bury it” – i.e. separate the dross from him.
Degel Machane Ephraim, parashas Ekev", "versionTitle": "Baal Shem Tov; mystical teachings on the weekly Torah portion; by Rabbi Eliezer Shore. 2012", "license": "CC-BY-NC", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "6a1b1b60c0737b82edd2ca18", "index_title": "Bach", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Bach, Orach Chayim 249:5:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:14", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:14"], "sourceRef": "Bach, Orach Chayim 249:5:1", "sourceHeRef": "ב\"ח, אורח חיים רמ״ט:ה׳:א׳", "anchorVerse": 14, "sourceHasEn": false, "compDate": [1585, 1635], "commentaryNum": 5.0001, "collectiveTitle": {"en": "Bach", "he": "ב\"ח"}, "heTitle": "אורח חיים", "he": "וכיון שיכול להשלים וכו' כ\"כ הרא\"ש בספ\"ב דתענית ומשמע דלשון שקעה החמה היינו צאת הכוכבים דר\"ל סוף שקיעה וכ\"כ המרדכי ע\"ש ראבי\"ה לשם ופי' שקעה עליו חמה ר\"ל שקעה לגמרי כדאמר בריש ברכו' וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים ומהתחלת שקיעה עד הלילה ה' מילין ע\"ש אלא דבהגהות סמ\"ק סי' צ\"ו כתב צ\"ע בסוף פרק ב\"מ דמשמע בגמר שקיעה אז מתחיל ב\"ה דהיינו קודם צ\"ה ושמא לפי שאין העולם בקיאין בגמר שקיע' להכי נהגו להמתין עד צאת הכוכבים וגם פי' ר\"א פוק חזי מה עמא דבר ואין לסור מן המנהג דסברא הוא דאין לעמוד על בירור סוף השקיעה כ\"א בצ\"ה דהא לר' נחמיה ליכא כי אם חצי מיל מגמר שקיעה עד צ\"ה ומסתמא אין אדם יכול לעמוד בזה עכ\"ל: ", "heVersionTitle": "Tur Orach Chaim, Vilna, 1923", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "טור אורח חיים, וילנא 1923", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "562a492afbfba2138feb2639", "index_title": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:4", "anchorRef": "Berakhot 2a:2", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:2"], "sourceRef": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:4", "sourceHeRef": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות ב׳ א:ד׳", "anchorVerse": 2, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 1921], "commentaryNum": 3.0004, "collectiveTitle": {"en": "Abraham Cohen", "he": "אברהם כהן"}, "heTitle": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": "The majority of the Rabbis. ", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921"}, {"_id": "562a492afbfba2138feb263e", "index_title": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:5", "anchorRef": "Berakhot 2a:3", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:3"], "sourceRef": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:5", "sourceHeRef": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות ב׳ א:ה׳", "anchorVerse": 3, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 1921], "commentaryNum": 3.0005, "collectiveTitle": {"en": "Abraham Cohen", "he": "אברהם כהן"}, "heTitle": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": "According to Maimonides, in his Commentary on the Mishnah, this refers to the first light which becomes visible in the East, about 1 1/5 hours before actual sunrise. Cf. Pesah. 93 b. ", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921"}, {"_id": "5c17b9f1b071e100bf4efa8c", "index_title": "A New Israeli Commentary on Pirkei Avot", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "A New Israeli Commentary on Pirkei Avot 1:8:8", "anchorRef": "Berakhot 2a:3", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:3"], "sourceRef": "A New Israeli Commentary on Pirkei Avot 1:8:8", "sourceHeRef": "פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות א׳:ח׳:ח׳", "anchorVerse": 3, "sourceHasEn": true, "compDate": [2001, 2009], "commentaryNum": 8.0008, "collectiveTitle": {"en": "A New Israeli Commentary on Pirkei Avot", "he": "פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות"}, "he": "אחד מבני הזוג השלישי, שרק מעט ידוע על תולדות חייו. הוא פעל במחצית הראשונה של המאה הראשונה לפני הספירה יחד עם שמעון בן שטח (הנזכר במשנה הבאה), אך ישנן מסורות שונות בשאלה מי משניהם היה נשיא הסנהדרין ומי כיהן כאב בית הדין. מסופר עליו שכאשר רצו למנות אותו לנשיא ברח לאלכסנדריה שבמצרים, וחזר רק לאחר דברי שידול של אנשי ירושלים (ירושלמי, חגיגה ב, ב). עוד מסופר כי פעם אחת הוכיח אותו שמעון בן שטח על כך שדן אדם למיתה והוציאו להורג שלא בצדק, וכי \"באותה שעה קיבל עליו יהודה בן טבאי שלא יהא מורה הלכה אלא על פי שמעון בן שטח\" (תוספתא, סנהדרין ו, ו). השם \"טבאי\" נגזר כנראה מן השם \"טוביה\", אך זו צורה נדירה של השם, ונפוץ הרבה יותר השם \"טבי\" (המוכר גם כשמו של עבדו הנאמן של רבן גמליאל [משנה, ברכות ב, ז]).", "heVersionTitle": "Pirke Avot, a New Israeli Commentary, by Avigdor Shinan; Jerusalem, 2009", "heLicense": "CC-BY", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "Um dos membros do terceiro par de transmissores, pouco se sabe sobre os detalhes de sua vida. Ele atuou na primeira metade do século I a.E.C., junto com Shimon ben Shatach (mencionado na próxima Mishná), mas existem tradições variadas sobre quem deles foi o Nassi do Sanhedrin e quem serviu como Av Beit Din. Conta-se que, quando quiseram nomeá-lo como Nassi, ele fugiu para Alexandria no Egito, retornando apenas após apelos dos habitantes de Yerushalayim (Yerushalmi, Chagigá 2:2). Também se narra que uma vez Shimon ben Shatach o repreendeu por condenar alguém à morte e executá-lo injustamente, e que \"naquela hora Yehudá ben Tabai aceitou sobre si mesmo que não emitiria decisões haláchicas exceto conforme Shimon ben Shatach\" (Tosefta, Sanhedrin 6:6). O nome \"Tabai\" deriva provavelmente do nome \"Tovia\", mas esta é uma forma rara do nome, sendo muito mais comum o nome \"Tavi\" (conhecido também como o nome do fiel servo de Raban Gamliel [Mishná, Berachot 2:7]).", "versionTitle": "Publicado em 5784, Saymon Pires da Silva [pt]", "license": "unknown", "versionTitleInHebrew": ""}, {"_id": "6a056c12ce808558b2a7970c", "index_title": "Beit Yosef", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Beit Yosef, Orach Chayim 99:1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:3", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:3"], "sourceRef": "Beit Yosef, Orach Chayim 99:1:1", "sourceHeRef": "בית יוסף, אורח חיים צ״ט:א׳:א׳", "anchorVerse": 3, "sourceHasEn": false, "compDate": [1522, 1542], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Beit Yosef", "he": "בית יוסף"}, "heTitle": "אורח חיים", "he": "שכור אל יתפלל וכו' עד כל שיכול לדבר לפני המלך פשוט בעירובין פרק הדר (עירובין סד.) זולת מ\"ש ואפילו אם עבר זמן התפלה דחשיב כשוגג שהם דברי עצמו והטעם לומר שאם היה חשיב כמזיד אין לו תשלומין כמו שיתבאר בסימן ק\"ח וכן משמע מדברי סמ\"ק סימן י\"א דשכור חשוב טועה ואם הפסיד תפלה אחת מפני שכרותו יש לה תשלומין ונראה שיש ללמוד דשכור חשוב כשוגג ולא כמזיד מדאמרינן בפ\"ק דברכות (ט.) ההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דבריה דריב\"ל אתו לקמיה דריב\"ל אמר כדאי הוא רשב\"י לסמוך עליו בשעת הדחק כלומר דאמר רשב\"י שאחר שעלה עמוד השחר יוצא ידי חובת ק\"ש של ערבית והיכא דהזיד ולא קרא כתבו הפוסקים שאינו יוצא ידי חובתו אחר שיעלה עמוד השחר וכדתנן (שם ב.) ר\"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר אלמא שכור כאונס חשיב ולא כמזיד ויש להקשות על זה מדתנן שם בפ\"ק דברכות מעשה ובאו בניו של ר\"ג מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות אלמא דאילו עלה עמוד השחר לא היו חייבים לקרות כלומר ואם קראו לא יצאו ידי חובתם כאילו הזידו ולא קראו וי\"ל שהרא\"ש כתב ובניו של ר\"ג לא היו אנוסים אלא נמשך לבם אחר המשתה וכ\"כ ג\"כ הרשב\"א ונראה שהם סוברים לחלק בין שכרות דבני ר\"ג לשכרות הנהו זוגא דרבנן שאלו לא היו אנוסים ואלו היו אנוסים ומשמע שהטעם לפי ששכרותן של בני ר\"ג היה במשתה הרשות ושכרות הנהו זוגא דרבנן היה במשתה של מצוה כדקאמר דאשתכור בהלולא דבריה דריב\"ל אלא דאכתי קשה דא\"כ ה\"ל לרבינו לחלק כאן בין נשתכר במשתה הרשות לנשתכר במשתה של מצוה ונ\"ל שרבינו סובר שהחילוק שבין בני ר\"ג להנהו זוגא דרבנן הוא שבני ר\"ג היו משתכרים והולכים כל הלילה וכדמשמע מדקתני ובאו בניו מבית המשתה דמשמע שתיכף שגמרו המשתה באו ומש\"ה א\"ל ר\"ג אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות אבל אם עלה עמוד השחר לא דכיון שהייתם נעורים היה לכם להפסיק המשתה ולקרות ק\"ש קודם שיעלה ע\"ה דאע\"ג דשכורים נינהו יכולים הם לקרות ק\"ש דלא נאסר השכור אלא בתפלה בלבד ואע\"ג דבירושלמי פ\"ק דתרומות אמרינן דחד חסיד שאל לאליהו מהו שיקרא את שמע א\"ל ולא יראה ערות דיבור ומשמע דאשכור קאי אכתי איכא למימר שבעוד שהיו שתויים שהיו עדיין ראויים לדבר לפני המלך היה להם להפסיק ולקרות ק\"ש ועוד דבההוא ירושלמי יש נסחאות שכתוב בהם ערום מהו שיקרא את שמע וא\"כ אין משם הוכחה לשכור אבל הנהו זוגא דרבנן מתוך המשתה ישנו ונרדמו וכן פירש\"י וכיון שחטפתם שינה ה\"ל אנוסים ומש\"ה א\"ל ריב\"ל שיצאו י\"ח בקריאה אחר שעלה עמוד השחר כרשב\"י אבל בתפלה בין ישנו מתוך המשתה בין היו נעורים ה\"ל אנוסים שהרי ליכא למימר בהו כשהיו נעורים יפסיקו המשתה ויתפללו דשכור אל יתפלל ומ\"מ קשה שהרי בתפלה יש לחלק בין התחיל קודם שהגיע זמן תפלה להתחיל אחר שהגיע דכל שהתחיל במשתה אחר שהגיע זמן התפלה יש לדונו כמזיד מפני שהיה לו להתפלל תחלה ואפשר שמאחר שהיה סבור שיש שהות להתפלל אח\"כ לא מיקרי מזיד וכן מוכיחין דברי נימוקי יוסף שאכתוב בסי' ק\"ח בס\"ד : ", "heVersionTitle": "Tur Orach Chaim, Vilna, 1923", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "טור אורח חיים, וילנא 1923", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a1b2171dda723ff47c8d76e", "index_title": "Bach", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Bach, Orach Chayim 431:1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:3", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:3"], "sourceRef": "Bach, Orach Chayim 431:1:1", "sourceHeRef": "ב\"ח, אורח חיים תל״א:א׳:א׳", "anchorVerse": 3, "sourceHasEn": false, "compDate": [1585, 1635], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Bach", "he": "ב\"ח"}, "heTitle": "אורח חיים", "he": "כתיב שבעת ימים וכו' הכי יליף לה אביי בפ\"ק דפסחים ורש\"י ותוס' נחלקו בפירושה ע\"ש ולד\"ה ילפותא גמורה היא שאז הוא אסור מן התורה ואיננה אסמכתא ובגמרא איתא דרבא יליף לה מדכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי וכ\"כ הרמב\"ם והרא\"ש והשמיטו הך דאביי אבל הרי\"ף הביא הך דאביי וכדכתב רבינו וצ\"ע במה נחלקו ונראה לפע\"ד דהרמב\"ם נמשך לטעמו דפסק כרבי יהודא דיש לאו באכילת חמץ מתחלת שעה ז' ולא פסיק רבא הלכה כר\"ש אלא בלאחר זמנו אבל בלפני זמנו ס\"ל כר' יודא דלהכי קאמר רבא גופיה דטעמא דחמץ אסור בלפני זמנו מדכתיב לא תשחט על חמץ דאזהר רחמנא לבערו משעה שהגיע זמן שחיטת הפסח דאסור בהנאה וכך הוכיח ה\"ה דרבא גופיה דפסק כר\"ש בלאחר מודה בלפני דהלכה כר' יודא ע\"ש בפ\"א מהלכות חמץ הלכה ה' וכך היא דעת הרא\"ש שתופס סברת הרמב\"ם דיש לאו באכילת חמץ משעה ו' ולמעלה כדכתב להדיא בפ' כל שעה ומש\"ה אסור בהנאה. אבל האלפסי ס\"ל דרבא פסק הלכה כר\"ש אף בלפני דאין עובר עליו ואין בו אלא איסור עשה דתשביתו אבל מלקות ואיסור הנאה מן התורה ליכא ולפיכך לא הביא אלא דברי אביי דפשטן לא משמע כ\"א מצות השבתה בעלמא ואעפ\"י דגם דברי רבא צריך לפרש לפי זה דמאי דאפקיה מלא תשחט אינו כ\"א אזהרה לשחיטת הפסח אבל גבי איסור חמץ אינו כ\"א מצות השבתה בעלמא דאל\"כ קשיין דברי רבא אהדדי מ\"מ כיון דדברי רבא כפשטן משמען דאיכא לאו בחמץ גופיה השמיט דבריו והביא דברי אביי שמבוארין להדיא שאין בו כ\"א מצות השבתה והכי מוכח להדיא מדעת האלפסי בפרק כ\"ש שכתב וז\"ל האי דקתני חמץ של עכו\"ם וכו' עד אבל על ידי תערובת לא עכ\"ל מסדור לשונו מבואר להדיא דפסק לגמרי כר\"ש ומ\"ש בעל המאור בפ\"ק דפסחים דנראה דעת האלפסי דפוסק כר' יודא מדהביא ההיא דרב גידל אמר רב המקדש מז' שעות ולמעלה אפילו בחיטי קרדנייתא אין חוששין לקידושיו ורב לטעמיה דס\"ל כר' יודא ואל זה הסכים ה\"ר ירוחם בנ\"ה ח\"ה כבר השיב הרמב\"ן דאין זה סתירה כלל דאף לרבי שמעון דבלפני זמנו ולא כלום מודה הוא בכל ו' שעות דאסור בהנאה מדבריהם והמקדש בו אין חוששין לקידושיו והאריך בזה ובספר מנין המצות להרמב\"ם סימן קצ\"ט השיג הרמב\"ן גם על הרמב\"ם וכתב נמי דהלכה כר\"ש אף בלפני וראיה דבפירוש אמרו דכ\"ע חמץ מו' שעות ולמעלה דאורייתא מנ\"ל אמר אביי תרי קראי כתיבי וכו' הנה זה מבואר שמ\"ש בחמץ מו' שעות ולמעלה דאורייתא שאינו אלא במצות השבתה זו שהוציאו ממדרש פסוק זה דאך ביום הראשון והלכה כן עכ\"ל הנה מבואר כדפי' דלאביי לא משתמעי כ\"א מצות השבתה בעלמא דלא כרבא דאפשר לפרשו דאית ביה לאו וזו היא דעת האלפסי שלא הביא אלא דברי אביי והרמב\"ן גם הוא תפס שיטתו וכך היא דעת רבינו אלא דקשה דבסימן תמ\"ג משמע דפוסק כרבי יודא כהרא\"ש וא\"כ סותרין דבריו אדבריו וצ\"ע. כתב ב\"י דלדעת הרמב\"ם אוכלין עד שליש היום בין שהיום קצר או ארוך ושכן היא דעת בעל ת\"ה עכ\"ל ואין נראה כן בת\"ה אלא מתיר לעולם עד ב' שעות קודם חצות וזהו יותר משליש היום ומבואר בתשובתו בסימן קכ\"א דאין ר\"ל ב' שעות זמניות קודם חצות דהיינו שליש היום וע\"ש וכך הוא מבואר בהגהת ש\"ע שכתב בזה ב' סברות וכך פירט מורי מהר\"ר הירש שור ז\"ל ואנן נקטינן לחומרא שלא להתיר יותר משליש היום וכך פסק במהרי\"ל ע\"ש מהר\"ש ואלו השעות התחלתן מעמוד השחר והכי מבואר בתוספות ריש פ\"ק דפסחים דף ב' בד\"ה והא קי\"ל וכ\"כ בדף י\"א בד\"ה אחד אומר שהתחלת מנין השעות מהיום מעמוד השחר הוא ועלה מייתי תלמודא פלוגתא דר\"א ור' יודא בדין חמץ וע\"ש והכי משמע פשטא דקרא דכתיב ואנחנו עושים במלאכה חצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה וכדמוכחא הסוגיא בריש ברכות: ", "heVersionTitle": "Tur Orach Chaim, Vilna, 1923", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "טור אורח חיים, וילנא 1923", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695f4289d16011a766da1149", "index_title": "Beit Yosef", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Beit Yosef, Orach Chayim 99:1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:4", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:4"], "sourceRef": "Beit Yosef, Orach Chayim 99:1:1", "sourceHeRef": "בית יוסף, אורח חיים צ״ט:א׳:א׳", "anchorVerse": 4, "sourceHasEn": false, "compDate": [1522, 1542], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Beit Yosef", "he": "בית יוסף"}, "heTitle": "אורח חיים", "he": "שכור אל יתפלל וכו' עד כל שיכול לדבר לפני המלך פשוט בעירובין פרק הדר (עירובין סד.) זולת מ\"ש ואפילו אם עבר זמן התפלה דחשיב כשוגג שהם דברי עצמו והטעם לומר שאם היה חשיב כמזיד אין לו תשלומין כמו שיתבאר בסימן ק\"ח וכן משמע מדברי סמ\"ק סימן י\"א דשכור חשוב טועה ואם הפסיד תפלה אחת מפני שכרותו יש לה תשלומין ונראה שיש ללמוד דשכור חשוב כשוגג ולא כמזיד מדאמרינן בפ\"ק דברכות (ט.) ההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דבריה דריב\"ל אתו לקמיה דריב\"ל אמר כדאי הוא רשב\"י לסמוך עליו בשעת הדחק כלומר דאמר רשב\"י שאחר שעלה עמוד השחר יוצא ידי חובת ק\"ש של ערבית והיכא דהזיד ולא קרא כתבו הפוסקים שאינו יוצא ידי חובתו אחר שיעלה עמוד השחר וכדתנן (שם ב.) ר\"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר אלמא שכור כאונס חשיב ולא כמזיד ויש להקשות על זה מדתנן שם בפ\"ק דברכות מעשה ובאו בניו של ר\"ג מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות אלמא דאילו עלה עמוד השחר לא היו חייבים לקרות כלומר ואם קראו לא יצאו ידי חובתם כאילו הזידו ולא קראו וי\"ל שהרא\"ש כתב ובניו של ר\"ג לא היו אנוסים אלא נמשך לבם אחר המשתה וכ\"כ ג\"כ הרשב\"א ונראה שהם סוברים לחלק בין שכרות דבני ר\"ג לשכרות הנהו זוגא דרבנן שאלו לא היו אנוסים ואלו היו אנוסים ומשמע שהטעם לפי ששכרותן של בני ר\"ג היה במשתה הרשות ושכרות הנהו זוגא דרבנן היה במשתה של מצוה כדקאמר דאשתכור בהלולא דבריה דריב\"ל אלא דאכתי קשה דא\"כ ה\"ל לרבינו לחלק כאן בין נשתכר במשתה הרשות לנשתכר במשתה של מצוה ונ\"ל שרבינו סובר שהחילוק שבין בני ר\"ג להנהו זוגא דרבנן הוא שבני ר\"ג היו משתכרים והולכים כל הלילה וכדמשמע מדקתני ובאו בניו מבית המשתה דמשמע שתיכף שגמרו המשתה באו ומש\"ה א\"ל ר\"ג אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות אבל אם עלה עמוד השחר לא דכיון שהייתם נעורים היה לכם להפסיק המשתה ולקרות ק\"ש קודם שיעלה ע\"ה דאע\"ג דשכורים נינהו יכולים הם לקרות ק\"ש דלא נאסר השכור אלא בתפלה בלבד ואע\"ג דבירושלמי פ\"ק דתרומות אמרינן דחד חסיד שאל לאליהו מהו שיקרא את שמע א\"ל ולא יראה ערות דיבור ומשמע דאשכור קאי אכתי איכא למימר שבעוד שהיו שתויים שהיו עדיין ראויים לדבר לפני המלך היה להם להפסיק ולקרות ק\"ש ועוד דבההוא ירושלמי יש נסחאות שכתוב בהם ערום מהו שיקרא את שמע וא\"כ אין משם הוכחה לשכור אבל הנהו זוגא דרבנן מתוך המשתה ישנו ונרדמו וכן פירש\"י וכיון שחטפתם שינה ה\"ל אנוסים ומש\"ה א\"ל ריב\"ל שיצאו י\"ח בקריאה אחר שעלה עמוד השחר כרשב\"י אבל בתפלה בין ישנו מתוך המשתה בין היו נעורים ה\"ל אנוסים שהרי ליכא למימר בהו כשהיו נעורים יפסיקו המשתה ויתפללו דשכור אל יתפלל ומ\"מ קשה שהרי בתפלה יש לחלק בין התחיל קודם שהגיע זמן תפלה להתחיל אחר שהגיע דכל שהתחיל במשתה אחר שהגיע זמן התפלה יש לדונו כמזיד מפני שהיה לו להתפלל תחלה ואפשר שמאחר שהיה סבור שיש שהות להתפלל אח\"כ לא מיקרי מזיד וכן מוכיחין דברי נימוקי יוסף שאכתוב בסי' ק\"ח בס\"ד : ", "heVersionTitle": "Tur Orach Chaim, Vilna, 1923", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "טור אורח חיים, וילנא 1923", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "695f47dfa41f33b539dbe744", "index_title": "Bach", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Bach, Orach Chayim 99:2:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:4", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:4"], "sourceRef": "Bach, Orach Chayim 99:2:1", "sourceHeRef": "ב\"ח, אורח חיים צ״ט:ב׳:א׳", "anchorVerse": 4, "sourceHasEn": false, "compDate": [1585, 1635], "commentaryNum": 2.0001, "collectiveTitle": {"en": "Bach", "he": "ב\"ח"}, "heTitle": "אורח חיים", "he": "ומ\"ש ואפילו עבר זמן התפלה דחשיב כשוגג כתב ב\"י שיש ללמוד כך מדאיתא פרק קמא דברכות (תחלת דף ט) ההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דבריה דריב\"ל אמר כדי הוא רשב\"י לסמוך עליו בשעת הדחק כלומר דאמר רשב\"י שאחר שעלה עמוד השחר יוצא י\"ח קריאת שמע של ערבית והיכא דהזיד ולא קרא כתבו הפוסקים שאינו יוצא י\"ח אחר שעלה עמוד השחר וכדתנן רג\"א עד שיעלה ע\"ה אלמא שכור חשיב כאונס ולא כמזיד. ויש להקשות על זה מדתנן ריש פרק קמא דברכות מעשה ובאו בניו של ר\"ג מבית המשתה א\"ל לא קרינו את שמע א\"ל אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות אלמא דאילו עלה עמוד השחר לא היו חייבים לקרות כלומר ואם קראו לא יצא י\"ח כאילו הזידו ולא קראו עכ\"ל ב\"י ומה שכתב לתרץ על זה איננו מתקבל לע\"ד עיין עליו ונראה דאין כאן קושיא דמי הגיד שבניו של ר\"ג היו שכורים הלא לא תנן אלא שבאו מבית המשתה ולעולם לא נשתכרו וז\"ש הרא\"ש דר\"ג דמתניתין דק\"ש של ערבית דוקא עד שיעלה עמוד השחר היכא דלא אנוס אבל אם אנוס יכול לקרות עד הנץ החמה ובניו של ר\"ג לא היו אנוסין אלא נמשך לבם אחר המשתה עכ\"ל דבריו מבוארין שלא היו אנוסים כלומר שלא היו שכורים אלא שנשתהו בבית המשתה כל הלילה דנמשך לבם אחר המשתה כלומר אחר המסיבה נמשכו אע\"פ שלא שתו ומש\"ה דוקא עד שעלה ע\"ה יכולים לקרות אבל אחר עמוד השחר לא היו רשאין לקרות דחשובים כמזידים כיון שלא היו שכורים ובההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא וכו' היו חשובין כאנוסין לפי שהיו שכורים. הב\"י העתיק לשון המרדכי שבדפוס פרק הדר בטעות שכתוב שם וז\"ל אל יתפלל וכו' אע\"ג שאין אנו נזהרין עתה משום דבלאו הכי אין אנו מכוונים כל כך בתפלה בזמן הזה עכ\"ל משמע דאשכור קאמר אין אנו נזהרין ואפשר דע\"פ זה נתפשט בין השכורים דאין מקפידין ומתפללים בשכרותם כסבורין דבזמן הזה יצאו י\"ח ואפילו לכתחלה א\"צ להזהר וחלילה וחס דכיון דקאמר תלמודא תפלתו תועבה לא יצא וצריך לחזור ולהתפלל וכן גבי צואה דמסיק בפרק מי שמתו סוף (ברכות דף כ\"ב) הואיל וחטא אע\"פ שהתפלל תפלתו תועבה וכתבו בתוס' לשם דהוה מעוות לא יוכל לתקון ור\"י פי' דיחזור ויתפלל עכ\"ל וכ\"כ התוס' והרא\"ש בפרק הדר דשכור וצואה שוין דכיון דתפלתו תועבה צריך לחזור ולהתפלל וה\"א הגירסא בספרים שבידינו בפרק מי שמתו גבי צואה תפלתו תועבה מאי תקנתיה ליהדר ולצלי וכ\"כ במרדכי הארוך וז\"ל אע\"ג שאין אנו נזהרין עתה בכל הני דשמעתין כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי וכו' משום דבלאו הכי אין אנו מכוונין כל כך בתפלה בזמן הזה אכן שכור דאם התפלל תפלתו תועבה יש ליזהר כיון שאינו יודע לדבר לפני המלך וצריך לחזור ולהתפלל וכן גבי צואה וכולי וצ\"ע אם יש להשוות ברכות לתפלה לגבי צואה ושכור וכו' הכל כמ\"ש התוס' בפרק הדר בד\"ה שכור ועוד האריך במרדכי לבאר דבירושלמי איכא פלוגתא אם שכור יכול לברך אלא דאיכא לפרש דלא פליג אלא בברכות של ק\"ש דכיון דשכור אסור לקרות ק\"ש אסור ג\"כ לברך לפניה ולאחריה אבל שאר ברכות יברך אע\"פ שהוא שכור והניח בצ\"ע עוד כתבו התוס' והמרדכי אפילו את\"ל דמשווינן ברכות לתפלה בצואה תניא ומיהו מי רגלים לא חמירי כמו צואה וכו' ומביאו ב\"י לעיל סוף סימן ע\"ו והלשון במרדכי שבדפוס הוא טעות וצריך להגיהו כמו שכתוב בהגהת אשיר\"י פ' הדר בשם המרדכי וכן הוא בהגהת מיימוני פ\"ד דה\"ת ומביאו ב\"י ומשמע דלענין הלכה משוינן ברכות לתפלה וק\"ש בצואה כאת\"ל דתוס' ומרדכי אבל בשכור אין להחמיר ויכול לברך אע\"פ שהוא שכור ואסור בק\"ש ותפלה וכן פסק בהגהת ש\"ע: ", "heVersionTitle": "Tur Orach Chaim, Vilna, 1923", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "טור אורח חיים, וילנא 1923", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "562a492bfbfba2138feb2643", "index_title": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:6", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:6", "sourceHeRef": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות ב׳ א:ו׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 1921], "commentaryNum": 3.0006, "collectiveTitle": {"en": "Abraham Cohen", "he": "אברהם כהן"}, "heTitle": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": "Cf. Leviticus vi. and vii. ", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921"}, {"_id": "562a492bfbfba2138feb2648", "index_title": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:7", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:7", "sourceHeRef": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות ב׳ א:ז׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 1921], "commentaryNum": 3.0007, "collectiveTitle": {"en": "Abraham Cohen", "he": "אברהם כהן"}, "heTitle": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": "Cf. ibid. vii. 15 ff. ", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921"}, {"_id": "5c17b878b071e100bf4e0522", "index_title": "Be'er Mayim Chaim", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Be'er Mayim Chaim, Leviticus 6:1:14", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Be'er Mayim Chaim, Leviticus 6:1:14", "sourceHeRef": "באר מים חיים, ויקרא ו׳:א׳:י״ד", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1775, 1815], "commentaryNum": 1.0014, "collectiveTitle": {"en": "Be'er Mayim Chaim", "he": "באר מים חיים"}, "heTitle": "ויקרא", "he": "עוד יתבאר הכתוב, כי הנה מודעת זאת לכל משכיל שאין אחדות כי אם בדכר ונוקבא וכמו שאיתא בזוה\"ק (בשלח מ\"ו.) שאין יום בלא לילה ושניהם כאחד נקראים יום אחד כמו שאמר הכתוב (בראשית א', ה') ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. והטעם לזה נודע כי אין מצוה חשובה לפני המקום ברוך הוא כי אם כשנעשה היחוד והזווג בין המדות עליונות בכדי שתוכל הברכה לשרות עליהם כי אין הברכה שורה כי אם על דבר שלם והקב\"ה וברוך שמו החפץ חסד והטוב והמיטיב, רצונו מאוד להיטיב לעולמו ואך אין הברכה שורה כי אם בהיות היחוד שאז דבר שלם הוא באחד, דבר ולא חצי דבר, ועל כן היחוד הזה הוא לרצון ולנחת רוח לפניו במאוד מאוד שיוכל להיטיב על ידי זה לעולמו שברא. ובזה אפשר ליתן טעם במה ששנו רבותינו במשנה (ברכות ב'.) הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה וכל הנאכלין ליום אחד מצותן כל הלילה וכו', ולכאורה ח\"ו שינוי במעשה בראשית שבכל מקום היום הולך אחר הלילה ובקדשים יהיה הלילה הולך אחר היום להיות דין הלילה כדין היום שלפניה, ואמנם סוד הקרבנות נודע שהוא בבחינת היחוד מתתא לעילא מתחיל בנפש בהמה ורזא דקורבנא עד אין סוף כמו שאיתא בזוה\"ק (פקודי ר\"ס.) ובזה נעשה היחוד השלם ואז הדרגא התחתונה שכינת עוזינו מתמלאת בכל מיני ברכות והשפעות שפע החיים והטוב בנעימות רב ומתיקות מופלג ואז כאשר ממרחק תביא לחמה היא נותנת טרף לביתה וחוק לנערותיה שמחלק שלל מטובה וברכתה לבניה עמה ישראל ואנשי היכלה ועל כן הנה בעת הקרבת הקרבן וזריקת דם הנעשה ביום היא עולה ומתיחדת ומקבלת הברכות והשפעות ואחר זה בלילה שאחריו (ונודע שהלילה היא בחינתה) היא מחלקת מטובה לכל העולמות התחתונים ועל כן גם אז הקטר חלבים ואברים שעל ידי זה נהנים כל התחתונים כמו שאיתא בזוה\"ק ועל כן נאכלין ליום ולילה אחד כי הלילה הולכת אחר היום בקדשים לעשות כמעשה היום שכשם שביום יורד השפעה הנעימה והברכה לכנסת ישראל כך בלילה היא מחלקת ההשפעה לכל העולמות התחתונים והנהנה מזיו שכינתיה אז נגמר יום ולילה להיות אחד ביחוד, ולזה יאמר צו את אהרן וגו' זרזו בזה ואמור לו הלא זאת תורת העולה שהיא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה שכל הלילה שלאחריו היא על מוקד המזבח להקטיר אברים ופדרים שלה מה שאין כן בכל התורה שיהיה הלילה הולכת אחר היום אם לא מפני מעלתה שתיכף נעשה היחוד על ידה וכנסת ישראל מתמלאת שפע אור הברכה ומחלקת לעולמות התחתונים בלילה שלאחריה וכולם נהנים ממנה וקרבנה מכונה על שם יום ולילה אחד לרמז היחוד הגדול הזה ובזה תזרזם שתחשק ותתאוה נפשם ליחד ביחודים האלה יחודי האמת ולעשות רצון קונם בזה לרצון ולנחת רוח. ", "heVersionTitle": "Be'er Mayim Chaim, Jerusalem 1991.", "heLicense": "unknown", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "67f5532cfae926f3920a84d3", "index_title": "A Dictionary of the Talmud", "category": "Reference", "type": "quotation", "ref": "A Dictionary of the Talmud, הֶקְטֵר 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "A Dictionary of the Talmud, הֶקְטֵר 1", "sourceHeRef": "מילון שימושי לתלמוד, הֶקְטֵר א׳", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "A Dictionary of the Talmud", "he": "מילון שימושי לתלמוד"}, "heTitle": "הֶקְטֵר", "he": ["הֶקְטֵר ז׳, הַקְטָרָה נ׳ שריפה ע״ג מזבח burning on the altar | das Verbrennen auf dem Altar בר׳ ב׳ ע״א: הקטר חלבים ואימורים; זב׳ י״ג ע״א: והקטרת אימורין."], "heVersionTitle": "A dictionary of the Talmud, London, 1927", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a0a6edd03a90b6a2d6571a1", "index_title": "Arukh HaShulchan", "category": "Halakhah", "type": "", "ref": "Arukh HaShulchan, Orach Chaim 108:14", "anchorRef": "Berakhot 2a:5", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:5"], "sourceRef": "Arukh HaShulchan, Orach Chaim 108:14", "sourceHeRef": "ערוך השולחן, אורח חיים ק״ח:י״ד", "anchorVerse": 5, "sourceHasEn": false, "compDate": [1865, 1905], "commentaryNum": 108.0014, "collectiveTitle": {"en": "Arukh HaShulchan", "he": "ערוך השולחן"}, "heTitle": "אורח חיים", "he": "ונראה דאם נזכר אחר תפילת חובתו ששכח התפילה הקודמת – יכול להתפלל תפילה שניה לתשלומין. ולפי זה יש להסתפק כשהתפלל שחרית, ואחרי שליש היום נזכר שלא התפלל ערבית, אם יכול להתפללה שהרי אינה זמן תפילה של שחרית? ואם נאמר כן, נוכל לישב דברי רבינו הבית יוסף בפשיטות, דזהו כוונתו במה שכתב \"דווקא בזמן תפילה…\", כלומר: דלא מהני תשלומין לערבית רק עד שליש היום. אבל לא משמע כן מכל הפוסקים. ולהדיא נראה דלענין זה נחשב עד חצות זמן תפילת שחרית. ולמעשה צריך עיון בדין זה. וראיתי לגדולים דפשיטא להו דאחר שליש היום אין השלמה לתפילת ערבית (פרי מגדים ודה\"ח). ויש מי שרוצה לומר דגם השלמת תפילת המנחה אינה אלא עד חצות הלילה. וכל אלה דברים תמוהים הם בעיני, שהרי כבר נתבאר בריש סימן פ\"ט דאף על גב דקיימא לן כרבי יהודה דזמן תפילה עד ארבע שעות, מכל מקום כיון דלרבנן עד חצות לכתחילה, ולכן אפילו לרבי יהודה אף אם במזיד לא התפלל עד ארבע שעות מכל מקום יתפלל עד חצות. ובארנו זה שם בסעיף י\"ג, עיין שם. ואם כן לתפילת השלמה דמהני עד חצות. וכל שכן בתפילת ערבית דעיקר זמנה כל הלילה, אלא שכדי להרחיק מן העבירה הוה לכתחילה עד חצות הלילה, כדתנן ריש ברכות ויתבאר בסימן רל\"ה. וקל וחומר להשלמה. (ודברי הגר\"ז בשולחן ערוך שלו סעיף ז' יותר תמוה, שתפס בדברי הבית יוסף דאם לא התפלל מיד אחר תפילת חובה – אסור לו להתפלל התשלומין, עיין שם. ומנא לן הא? והרי מקור הדין הוא מהרשב\"א, והוא כתב זה לענין להתפלל החובה מקודם כמו שכתבתי. והעטרת זקנים תפס דכוונתו לענין החצי שעה שאחר חצות, עיין שם. וגם זה תמוה כמו שכתבתי. ולעניות דעתי נראה ברור לדינא כמו שכתבתי. ודייק ותמצא קל.)", "heVersionTitle": "Arukh HaShulchan, Orach Chayim -- Wikisource", "heLicense": "CC-BY-SA", "heVersionTitleInHebrew": "ערוך השלחן, אורח חיים, ויקיטקסט", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "562a492bfbfba2138feb264d", "index_title": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:8", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:8", "sourceHeRef": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות ב׳ א:ח׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 1921], "commentaryNum": 3.0008, "collectiveTitle": {"en": "Abraham Cohen", "he": "אברהם כהן"}, "heTitle": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": "Lit. Where does the Tanna stand that he teaches, From what time ? ", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921"}, {"_id": "67f55327fae926f3920a831f", "index_title": "A Dictionary of the Talmud", "category": "Reference", "type": "quotation", "ref": "A Dictionary of the Talmud, הֵיכָא 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "A Dictionary of the Talmud, הֵיכָא 1", "sourceHeRef": "מילון שימושי לתלמוד, הֵיכָא א׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "A Dictionary of the Talmud", "he": "מילון שימושי לתלמוד"}, "heTitle": "הֵיכָא", "he": ["הֵיכָא
1) מה״ש where? | wo? בר׳ ב׳ ע״א: תנא היכא קאי.
2) מח״י, במקום שם where | wo יומא ב׳ ע״ב: היכא דליכא."], "heVersionTitle": "A dictionary of the Talmud, London, 1927", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "67f55423fae926f3920ad093", "index_title": "A Dictionary of the Talmud", "category": "Reference", "type": "quotation", "ref": "A Dictionary of the Talmud, קָאֵי 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "A Dictionary of the Talmud, קָאֵי 1", "sourceHeRef": "מילון שימושי לתלמוד, קָאֵי א׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "A Dictionary of the Talmud", "he": "מילון שימושי לתלמוד"}, "heTitle": "קָאֵי", "he": ["קָאֵי, קָאֵים עי׳ קוּם. בר׳ ב׳ ע״א: תנא היכא קאי דקתני מאימתי; עיר׳ ע״ט ע״א: דקאים לה באפה."], "heVersionTitle": "A dictionary of the Talmud, London, 1927", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69b156704044f36046328133", "index_title": "Ben Yehoyada on Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Ben Yehoyada on Berakhot 2a:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:6", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:6"], "sourceRef": "Ben Yehoyada on Berakhot 2a:1", "sourceHeRef": "בן יהוידע על ברכות ב׳ א:א׳", "anchorVerse": 6, "sourceHasEn": false, "compDate": [1860, 1900], "commentaryNum": 3.0001, "collectiveTitle": {"en": "Ben Yehoyada", "he": "בן יהוידע"}, "he": "ידרשו החכמים וישאלו הנבונים טעם לקריאת מסכתא הראשונה בשם 'ברכות'? ונראה לי בסייעתא דשמיא טעם בזה כי ברכות אותיות בו כתר לרמוז כי הש\"ס הוא ביאור לכל תרי\"ג מצות דאורייתא ושבע מצות דרבנן שעולים כת\"ר, גם ברכות [628] עולה מספר בחכמה [75] ובינה [73] ודעת [480] שצריך לתורה שבעל פה שפע חכמה בינה דעת להבין דבריה, גם ברכות מספר שֵׁם הַזִּכָּרוֹן שצריכין להשפעת שם הזכרון שלא תשתכח התורה ותרוממך, והוא מספר 'ברכות', גם ברכות רוכב ת' כי העוסקים בתורה זוכין אל ת' עלמין כידוע. והנה רבינו הקדוש התחיל מאימתי, ומקשים, הוה ליה למימר אימתי, ואמרתי כי רמז בראשי תיבות אני יהודה מחבר משנה תורת יה, גם ראש המשנה מ' פתוחה וסופה מ\"ם סתומה עולה מספרם תמר, על דרך (תהלים צב, יג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח ואמרו רבותינו ז\"ל כל מעוכות של בית רבי תמר שמם וסודם ביארנו במקום אחר, גם הוסיף אות מ' כדי שיהיה בראש תורה שבעל פה אותיות אמי כי תורה שבעל פה נקראת אם ושבכתב אב.", "heVersionTitle": "Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897", "heLicense": "CC0", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת סנלייק", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "562a492cfbfba2138feb2652", "index_title": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:9", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:9", "sourceHeRef": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות ב׳ א:ט׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 1921], "commentaryNum": 3.0009, "collectiveTitle": {"en": "Abraham Cohen", "he": "אברהם כהן"}, "heTitle": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": "Two deductions are drawn from the verse : (1) The law of reading the Shema' since the Israelite is commanded \"to talk of them\" (viz. \"these words which I command thee this day\") on lying down and rising up ; (2) The right order is \"lying down\" and \"rising up,\" i.e. evening and morning. ", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921"}, {"_id": "5c17ba26b071e100bf4f1c0d", "index_title": "B'Mareh HaBazak Volume V", "category": "Responsa", "type": "", "ref": "B'Mareh HaBazak Volume V 1:6", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "B'Mareh HaBazak Volume V 1:6", "sourceHeRef": "שו\"ת במראה הבזק חלק חמישי א׳:ו׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": false, "compDate": [2005, 2015], "commentaryNum": 1.0006, "collectiveTitle": {"en": "B'Mareh HaBazak Volume V", "he": "שו\"ת במראה הבזק חלק חמישי"}, "heTitle": "שו\"ת במראה הבזק חלק חמישי", "he": "נראה לע\"ד שיש לנהוג להלכה באופן הבא:", "heVersionTitle": "B'Mareh HaBazak Machon Eretz Hemdah -- Vol. 5", "heLicense": "CC-BY", "heVersionTitleInHebrew": "במראה הבזק, מכון ארץ חמדה, חלק ה'", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "67f5543bfae926f3920ad7e3", "index_title": "A Dictionary of the Talmud", "category": "Reference", "type": "quotation", "ref": "A Dictionary of the Talmud, קְרָא 1", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "A Dictionary of the Talmud, קְרָא 1", "sourceHeRef": "מילון שימושי לתלמוד, קְרָא א׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": false, "commentaryNum": 1, "collectiveTitle": {"en": "A Dictionary of the Talmud", "he": "מילון שימושי לתלמוד"}, "heTitle": "קְרָא", "he": ["קְרָא, קְרָאָה ז׳ מקרא, כתוב, פסוק בתנ״ך Biblical verse | Bibelvers בר׳ ב׳ ע״א; תנא אקרא קאי: שם נ״א ע״א: מאי קראה."], "heVersionTitle": "A dictionary of the Talmud, London, 1927", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "69fa517c338c75c50decd7dd", "index_title": "Bach", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Bach, Orach Chayim 67:1:1", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Bach, Orach Chayim 67:1:1", "sourceHeRef": "ב\"ח, אורח חיים ס״ז:א׳:א׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": false, "compDate": [1585, 1635], "commentaryNum": 1.0001, "collectiveTitle": {"en": "Bach", "he": "ב\"ח"}, "heTitle": "אורח חיים", "he": "ספק אם קרא שמע וכו' בפ' מי שמתו (ברכות דף כ\"א) אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק\"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מ\"ט ק\"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא ומפרש בגמ' דשמואל קמפרש בשכבך ובקומך ההוא בד\"ת כתיב והא דאמר ריש פ\"ק בערב קורא משום דכתיב בשכבך אסמכתא בעלמא הוא ופי' רש\"י אמת ויציב דאורייתא היא שמזכיר בה יציאת מצרים דחיובא דאוריית' דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים עכ\"ל ור\"א אמר ספק קרא ק\"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ק\"ש ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל וכתבו הרי\"ף והרא\"ש דלית הלכתא כשמואל דאמר ק\"ש דרבנן דקי\"ל ק\"ש דאורייתא וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ב ספק קרא ק\"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה אבל אם יודע שקרא ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או לא בירך אינו חוזר ומברך עכ\"ל וכן כתב רבינו וכתב ה\"ר יונה שם שהטעם שכל ספק שהוא של תורה מברכין עליו אבל בספק אם בירך כיון שהברכות דרבנן ה\"ל ספק בדרבנן ואינו חוזר ומברך ואיכא לתמוה דהא ר\"א לא פליג עליה דשמואל אלא בספק אם קרא ק\"ש אבל בספק אם אמר אמת ויציב מודה לשמואל דחוזר ואומר אמת ויציב דיציאת מצרים דאורייתא היא אליבא דכ\"ע וא\"כ למה פסקו הרמב\"ם ורבינו דבספק אם בירך לאחריה דהיינו ספק אמר אמת ויציב אינו חוזר ומברך ומנ\"ל הדין פסקא ונראה ליישב קושיא זו במ\"ש התוס' אהך דשמואל דאמר ספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר אמת ויציב תימה הא בע\"כ צ\"ל שהוא מסופק גם מק\"ש שאם היה לו ברור מק\"ש וספק מאמת ויציב לא יהיה מן התורה כיון שהזכיר יציאת מצרים בק\"ש וא\"כ הואיל ומסופק משניהם יחזור לק\"ש דאית בה תרתי מלכות שמים ויציאת מצרים דהכי עדיף מלומר אמת ויציב דליכא אלא חדא כדאמר בסמוך. ותירץ ר\"י דהיכא דידענו שלא אמר לא ק\"ש ולא אמת ויציב טוב יותר שיאמר ק\"ש דאיכא תרתי אבל היכא דאיכא ספק משניהם ואפשר נמי דקרא ק\"ש ולא אמר אמת ויציב אבל איפכא ליכא ספק דאמר אמת ויציב ולא קרא שמע טוב הוא יותר שיאמר אמת ויציב לבדו ולא שיקרא ק\"ש ולא יאמר אמת ויציב ונתן טעם לדבר וכ\"כ ה\"ר יונה דספק אמר אמת ויציב דחוזר ואומר אמת ויציב מיירי דאיכא ספק בשניהם אבל אם ברי לו שקרא ק\"ש אינו חוזר ואומר אמת ויציב אף לשמואל עוד פירשו התוס' דספק אמר אמת ויציב היינו שברי לו שקרא ק\"ש אלא דספק לו אם אמר פ' ציצית עם אמת ויציב לא אמר לא פרשת ציצית ולא אמת ויציב ואם כן לא הזכיר. כלל יציאת מצרים וכולה מילתא דיציאת מצרים קרי לה אמת ויציב ופרשת ציצית בכלל אמת ויציב היא עכ\"ל שמעינן מדברי התוס' בין לפי' קמא בין לפי' בתרא דלא אמרו ספק אמר אמת ויציב דחוזר ואומר אמת ויציב אלא דוקא דאיכא נמי ספק אם אמר פ' ציצית ובהא ודאי גם ר' אלעזר מודה דחוזר ואומר אמת ויציב ודברי הרמב\"ם ורבינו הם בדליכא ספק בק\"ש דהיינו דקרא כל ג' פרשיותיה עם פ' ציצית דהשתא אין כאן ספק דאורייתא דאם לא אמר אמת ויציב אלא ספק בדרבנן דברכות מדרבנן הם לפיכך אינו חוזר ומברך אבל ספק אם קרא ק\"ש דהוי ספק בדאורייתא דשמע ופ' ציצית תרוייהו דאורייתא נינהו אעפ\"י שחוזר וקורא ק\"ש בכל ג' פרשיותיה אפ\"ה צריך לברך גם הברכות דכיון שהוא מסופק בדבר של תורה מחוייב הוא לומר הדבר כתקנו עם הברכות כאילו לא קרא כלל כמ\"ש ה\"ר יונה והביא ראייה לדבר כללא דמלתא דאף למאי דקי\"ל ק\"ש דאורייתא מ\"מ אמת ויציב כ\"ש שהיא דאורייתא לד\"ה ולפיכך אם ספק לו אם קרא ק\"ש בכל ג' פרשיותיה או לא קרא שום פרשה וספק לו ג\"כ אם אמר אמת ויציב או לא אמרו חוזר וקורא כל ג' פרשיותיה וגם מברך לפניה ולאחריה ואם ברי לו שקרא ב' פרשיות הראשונות וספק לו בפ' ציצית ואמת ויציב אם אמרן או לא אמרן צריך לחזור ולומר פ' ציצית וברכת אמת ויציב אבל ברי לו שאמר כל הג' הפרשיות וספק לו בברכות שלפניה ובברכת אמת ויציב א\"צ לחזור ולברך וכן צריך לפרש הא דכתב בא\"ח ע\"ש הרשב\"א שאם נסתפק לו אם אמר אמת ויציב אפי' יודע שקרא ק\"ש חוזר וקורא אמת ויציב לפי שהיא מן התורה עכ\"ל דרצונו לומר דנסתפק לו אם אמר פ' ציצית עם אמת ויציב דכולה מילתא דיציאת מצרים אע\"פ שיודע שקרא ק\"ש הב' הפרשיות הראשונות חוזר וקורא אמת ויציב פי' חוזר וקורא פ' ציצית עם אמת ויציב והכי משמע לישנא שכתב חוזר וקורא דלשון קריאה אינו צודק אלא בפרשיות ואם היתה דעתו על ברכת אמת ויציב לחודה היה כותב חוזר ואומר אמת ויציב אבל חוזר וקורא משמע דקורא פ' ציצית עם ברכת אמת ויציב אבל הב\"י הבין דהרשב\"א מפרש דשמואל סובר ק\"ש דרבנן ואמת ויציב דאורייתא ור\"א חולק ואומר ק\"ש דאורייתא ואמת ויציב דרבנן ופוסק כשמואל ולכן כתב עליו וכבר נתבאר בסמוך שאין כן דעת הפוסקים עכ\"ל כלומר שכולם פוסקים כר\"א ולא כשמואל ושרא ליה מאריה משמעות הסוגיא דבאמת ויציב ליכא פלוגתא דפשיטא דדאורייתא היא אלא דאינו כפשטה של שמועה אלא כמו שפי' התוספות והכי נקטינן כמ\"ש א\"ח ע\"ש הרשב\"א וכדפי'. ועיין בתשובת הרשב\"א סימן ש\"כ שהקשה על הא דכתב הרמב\"ם בספק קרא ק\"ש דחוזר וקורא ק\"ש ומברך לפניה ולאחריה ויישבה בטוב טעם ובספר כסף משנה הביאו: ", "heVersionTitle": "Tur Orach Chaim, Vilna, 1923", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "טור אורח חיים, וילנא 1923", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a0677d7e4513a5580fa396b", "index_title": "Beit Aharon", "category": "Chasidut", "type": "", "ref": "Beit Aharon, Teachings on Torah and Holidays, R' Aharon (the Second) of Karlin, Numbers, Sh'lach 41", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Beit Aharon, Teachings on Torah and Holidays, R' Aharon (the Second) of Karlin, Numbers, Sh'lach 41", "sourceHeRef": "בית אהרן, דרושים על התורה ומועדים, מר' אהרן מקארלין, ספר במדבר, שלח מ״א", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": false, "compDate": [1830, 1870], "commentaryNum": 41, "collectiveTitle": {"en": "Beit Aharon", "he": "בית אהרן"}, "heTitle": "שלח", "he": "פתח ואמר. האיך שייך ימין לתפילין הלא תפילין נקשר על יד שמאל. ותירץ מפני שביד ימין קושרין התפילין על יד שמאל ובכל דבר צריכים לאכללא שמאלא בימינא ומן השמאל בא אח\"כ לימין. כדאיתא במסכת ברכות דמתרץ שם תנא אקרא קאי דכתיב ובשכבך ובקומך. ותירוץ השני דיליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. הרי שבכל דור מתחיל מבערב ומסיים בבוקר שאח\"כ בא אל הבוקר וכן כתיב אני אל אלקים אקרא וי\"י יושיעני. וכתיב ג\"כ אח\"כ ערב ובוקר וצהרים אשיחה וכו' מקודם ערב ואח\"כ בוקר. כי בערב יש ג' פירושים האחד ל' תערובות והשני ל' מתיקות ועוד יש פירוש אחר לערב. ובכל דבר מתחיל מקודם מן הערב מדבר שאינו טוב כל כך. והתחלת הכל הוא היראה. גם בלידת האדם הוא כך מקודם בא אליו היצה\"ר מנערותו ואח\"כ בא אל הבוקר בשנת י\"ג והבן. וזהו שאמר. שמאלו תחת לראשי זו ציצית. כי בציצית יש תכלת ותכלת הוא דבר שאינו טוב כל כך. כמו הלבן שאין בו שום גוון כלל וכולו טוב. ובתפילין ג\"כ מקודם קושרין על יד שמאל ואח\"כ בא לתפילין של ראש שנקרא ימין. וצריך להיות בתחילה בבחינת יראה ולבסוף בבחינת אהבה לכלול זה בזה. הגם שבדברי העולם אי אפשר שיהיה שני הדברים ביחד כי למי שהוא ירא אי אפשר לאהוב. ולמי שאוהב אינו מתיירא ממנו אבל בדברים השייכים לרצונו יתברך הם מתאחדים: ", "heVersionTitle": "Beit Aharon, Brody, 1875.", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "", "text": "", "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "6a18329c40557120ea883147", "index_title": "Benei Binyamin on Mishneh Torah, Reading the Shema", "category": "Quoting Commentary", "type": "", "ref": "Benei Binyamin on Mishneh Torah, Reading the Shema 1:1:2", "anchorRef": "Berakhot 2a:8", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:8"], "sourceRef": "Benei Binyamin on Mishneh Torah, Reading the Shema 1:1:2", "sourceHeRef": "בני בנימין על משנה תורה, הלכות קריאת שמע א׳:א׳:ב׳", "anchorVerse": 8, "sourceHasEn": false, "compDate": [1845, 1905], "commentaryNum": 1.0002, "collectiveTitle": {"en": "Benei Binyamin on Mishneh Torah, Reading the Shema", "he": "בני בנימין על משנה תורה, הלכות קריאת שמע"}, "heTitle": "בני בנימין על משנה תורה, הלכות קריאת שמע", "he": "מש\"כ הכ\"מ וטעמא דקרא משום דמתחלת כו'. ע' ריש ברכות בתרי לישני דשם:", "heVersionTitle": "Friedberg Edition", "heLicense": "Public Domain", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", "text": [], "versionTitle": null, "license": null, "versionTitleInHebrew": null}, {"_id": "562a492cfbfba2138feb2657", "index_title": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot", "category": "Commentary", "type": "commentary", "ref": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:10", "anchorRef": "Berakhot 2a:9", "anchorRefExpanded": ["Berakhot 2a:9"], "sourceRef": "Abraham Cohen Footnotes to the English Translation of Masechet Berakhot 2a:10", "sourceHeRef": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות ב׳ א:י׳", "anchorVerse": 9, "sourceHasEn": true, "compDate": [1909, 1921], "commentaryNum": 3.001, "collectiveTitle": {"en": "Abraham Cohen", "he": "אברהם כהן"}, "heTitle": "הערות באנגלית של אברהם כהן על מסכת ברכות", "he": [], "heVersionTitle": null, "heLicense": null, "heVersionTitleInHebrew": null, "text": "Hence the Jews reckon the day as commencing with the evening that precedes. See T. A. II. p. 418. ", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "license": "Public Domain", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921"}], "versions": [{"status": "locked", "priority": 3.0, "license": "CC-BY-NC", "versionNotes": "Aramaic from The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz\nNikud (vocalization) by Dicta - the Israel Center for Text Analysis", "formatAsPoetry": "", "digitizedBySefaria": "", "method": "", "heversionSource": "", "versionUrl": "", "versionTitleInHebrew": "מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד", "versionNotesInHebrew": "הטקסט הארמי של מהדורת וויליאם דייוידסון הדיגיטלית מתוך תלמוד קורן מהדורת נאה, עם באור מאת הרב אבן־ישראל (שטיינזלץ)\nמנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים", "shortVersionTitle": "", "shortVersionTitleInHebrew": "קורן - שטיינזלץ", "extendedNotes": "", "extendedNotesHebrew": "", "purchaseInformationImage": "", "purchaseInformationURL": "", "hasManuallyWrappedRefs": "", "language": "he", "title": "Berakhot", "versionSource": "http://sefaria.org", "versionTitle": "William Davidson Edition - Vocalized Aramaic", "actualLanguage": "he", "languageFamilyName": "hebrew", "isSource": true, "isPrimary": true, "direction": "rtl"}, {"status": "locked", "priority": 2.0, "license": "CC-BY-NC", "versionNotes": "English from The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz", "formatAsPoetry": "", "digitizedBySefaria": "", "method": "", "heversionSource": "", "versionUrl": "", "versionTitleInHebrew": "מהדורת וויליאם דייוידסון - אנגלית", "versionNotesInHebrew": "תרגום אנגלי של תלמוד מהדורת ויליאם דיוידסון מתוך מהדורת Noé עם פירוש הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, בהוצאת קורן ירושלים", "shortVersionTitle": "Koren - Steinsaltz", "shortVersionTitleInHebrew": "קורן - שטיינזלץ", "extendedNotes": "", "extendedNotesHebrew": "", "purchaseInformationImage": "https://storage.googleapis.com/sefaria-physical-editions/4fc4b6d5b144eb3915d250d743eaf2e8.png", "purchaseInformationURL": "https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1/products/copy-of-vol-1-berakhot-1", "hasManuallyWrappedRefs": "", "language": "en", "title": "Berakhot", "versionSource": "https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1", "versionTitle": "William Davidson Edition - English", "actualLanguage": "en", "languageFamilyName": "english", "isSource": false, "isPrimary": false, "direction": "ltr"}, {"status": "locked", "priority": 2.0, "license": "CC-BY-NC", "versionNotes": "Aramaic from The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz", "formatAsPoetry": "", "digitizedBySefaria": "", "method": "", "heversionSource": "", "versionUrl": "", "versionTitleInHebrew": "מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית", "versionNotesInHebrew": "הטקסט הארמי של מהדורת וויליאם דייוידסון הדיגיטלית מתוך תלמוד קורן מהדורת נאה, עם באור מאת הרב אבן־ישראל (שטיינזלץ)", "shortVersionTitle": "", "shortVersionTitleInHebrew": "קורן - שטיינזלץ", "extendedNotes": "", "extendedNotesHebrew": "", "purchaseInformationImage": "https://storage.googleapis.com/sefaria-physical-editions/9f9559db817640b3015bc1a65d3ac331.png", "purchaseInformationURL": "https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1/products/copy-of-vol-1-berakhot-1", "hasManuallyWrappedRefs": "", "language": "he", "title": "Berakhot", "versionSource": "https://www.korenpub.com/koren_en_usd/koren/talmud/koren-talmud-bavli-no/mskt-brkvt.html", "versionTitle": "William Davidson Edition - Aramaic", "actualLanguage": "he", "languageFamilyName": "hebrew", "isSource": true, "isPrimary": true, "direction": "rtl"}, {"status": "locked", "priority": 1.0, "license": "Public Domain", "versionNotes": "", "formatAsPoetry": "", "digitizedBySefaria": true, "method": "", "heversionSource": "", "versionUrl": "", "versionTitleInHebrew": "מסכת ברכות/א. כהן, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג׳, 1921", "versionNotesInHebrew": "", "shortVersionTitle": "A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "shortVersionTitleInHebrew": "", "extendedNotes": "", "extendedNotesHebrew": "", "purchaseInformationImage": "", "purchaseInformationURL": "", "hasManuallyWrappedRefs": "", "language": "en", "title": "Berakhot", "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002182132", "versionTitle": "Tractate Berakot by A. Cohen, Cambridge University Press, 1921", "actualLanguage": "en", "languageFamilyName": "english", "isSource": false, "isPrimary": false, "direction": "ltr"}, {"status": "locked", "priority": "", "license": "CC-BY-SA", "versionNotes": "", "formatAsPoetry": "", "digitizedBySefaria": "", "method": "", "heversionSource": "", "versionUrl": "", "versionTitleInHebrew": "תלמוד בבלי (ויקיטקסט)", "versionNotesInHebrew": "", "shortVersionTitle": "", "shortVersionTitleInHebrew": "", "extendedNotes": "", "extendedNotesHebrew": "", "purchaseInformationImage": "", "purchaseInformationURL": "", "hasManuallyWrappedRefs": "", "language": "he", "title": "Berakhot", "versionSource": "http://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99", "versionTitle": "Wikisource Talmud Bavli", "actualLanguage": "he", "languageFamilyName": "hebrew", "isSource": true, "isPrimary": true, "direction": "rtl"}, {"status": "", "priority": "", "license": "CC0", "versionNotes": "", "formatAsPoetry": "", "digitizedBySefaria": "", "method": "", "heversionSource": "", "versionUrl": "", "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא", "versionNotesInHebrew": "", "shortVersionTitle": "", "shortVersionTitleInHebrew": "", "extendedNotes": "", "extendedNotesHebrew": "", "purchaseInformationImage": "", "purchaseInformationURL": "", "hasManuallyWrappedRefs": "", "language": "en", "title": "Berakhot", "versionSource": "https://www.sefaria.org", "versionTitle": "Sefaria Community Translation", "actualLanguage": "en", "languageFamilyName": "english", "isSource": false, "isPrimary": false, "direction": "ltr"}, {"status": "", "priority": "", "license": "unknown", "versionNotes": "", "formatAsPoetry": "", "digitizedBySefaria": "", "method": "", "heversionSource": "", "versionUrl": "", "versionTitleInHebrew": "", "versionNotesInHebrew": "", "shortVersionTitle": "Lazarus Goldschmidt, 1929", "shortVersionTitleInHebrew": "", "extendedNotes": "", "extendedNotesHebrew": "", "purchaseInformationImage": "", "purchaseInformationURL": "", "hasManuallyWrappedRefs": "", "language": "en", "title": "Berakhot", "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001042448/NLI", "versionTitle": "Talmud Bavli. German trans. by Lazarus Goldschmidt, 1929 [de]", "actualLanguage": "de", "languageFamilyName": "german", "isSource": false, "isPrimary": false, "direction": "ltr"}, {"status": "", "priority": "", "license": "unknown", "versionNotes": "", "formatAsPoetry": "", "digitizedBySefaria": "", "method": "", "heversionSource": "", "versionUrl": "", "versionTitleInHebrew": "", "versionNotesInHebrew": "", "shortVersionTitle": "", "shortVersionTitleInHebrew": "", "extendedNotes": "", "extendedNotesHebrew": "", "purchaseInformationImage": "", "purchaseInformationURL": "", "hasManuallyWrappedRefs": "", "language": "en", "title": "Berakhot", "versionSource": "Original translation", "versionTitle": "Berakhot:Translation to Russian [ru]", "actualLanguage": "ru", "languageFamilyName": "russian", "isSource": false, "isPrimary": false, "direction": "ltr"}, {"status": "", "priority": "", "license": "unknown", "versionNotes": "", "formatAsPoetry": "", "digitizedBySefaria": "", "method": "", "heversionSource": "", "versionUrl": "", "versionTitleInHebrew": "", "versionNotesInHebrew": "", "shortVersionTitle": "", "shortVersionTitleInHebrew": "", "extendedNotes": "", "extendedNotesHebrew": "", "purchaseInformationImage": "", "purchaseInformationURL": "", "hasManuallyWrappedRefs": "", "language": "en", "title": "Berakhot", "versionSource": "Chavruta Chats Traduções", "versionTitle": "Publicado em 5784, Saymon Pires da Silva [pt]", "actualLanguage": "pt", "languageFamilyName": "portuguese", "isSource": false, "isPrimary": false, "direction": "ltr"}], "textDepth": 2, "sectionNames": ["Daf", "Line"], "addressTypes": ["Talmud", "Integer"], "lengths": [127, 2749], "length": 127, "heTitle": "ברכות ב׳ א", "titleVariants": ["Berachoth", "Berachot", "Berakhoth", "Brachot", "Tractate Berakhot", "Berachos", "Masekhet Berakhot", "Talmud Berakhot", "Berakot", "Ber.", "B’rakhoth", "T.B. Berakhoth", "BT Berakhot", "Berakhot"], "heTitleVariants": ["בְּרָכוֹת", "ברכו'", "ברכות"], "type": "Talmud", "primary_category": "Talmud", "book": "Berakhot", "categories": ["Talmud", "Bavli", "Seder Zeraim"], "order": [1, 1], "sections": ["2a"], "toSections": ["2a"], "isDependant": false, "indexTitle": "Berakhot", "heIndexTitle": "ברכות", "sectionRef": "Berakhot 2a", "firstAvailableSectionRef": "Berakhot 2a", "heSectionRef": "ברכות ב׳ א", "isSpanning": false, "versionTitle": "William Davidson Edition - English", "versionTitleInHebrew": "מהדורת וויליאם דייוידסון - אנגלית", "shortVersionTitle": "Koren - Steinsaltz", "shortVersionTitleInHebrew": "קורן - שטיינזלץ", "versionSource": "https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1", "versionStatus": "locked", "versionNotes": "English from The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz", "extendedNotes": "", "extendedNotesHebrew": "", "versionNotesInHebrew": "תרגום אנגלי של תלמוד מהדורת ויליאם דיוידסון מתוך מהדורת Noé עם פירוש הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, בהוצאת קורן ירושלים", "digitizedBySefaria": false, "license": "CC-BY-NC", "formatEnAsPoetry": false, "heVersionTitle": "William Davidson Edition - Vocalized Aramaic", "heVersionTitleInHebrew": "מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד", "heShortVersionTitle": "", "heShortVersionTitleInHebrew": "קורן - שטיינזלץ", "heVersionSource": "http://sefaria.org", "heVersionStatus": "locked", "heVersionNotes": "Aramaic from The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz\nNikud (vocalization) by Dicta - the Israel Center for Text Analysis", "heExtendedNotes": "", "heExtendedNotesHebrew": "", "heVersionNotesInHebrew": "הטקסט הארמי של מהדורת וויליאם דייוידסון הדיגיטלית מתוך תלמוד קורן מהדורת נאה, עם באור מאת הרב אבן־ישראל (שטיינזלץ)\nמנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים", "heDigitizedBySefaria": false, "heLicense": "CC-BY-NC", "formatHeAsPoetry": false, "title": "Berakhot 2a", "heBook": "ברכות", "alts": [{"en": ["Chapter 1; MeEimatai"], "he": ["מאימתי"], "whole": true}], "index_offsets_by_depth": {}, "next": "Berakhot 2b", "prev": null, "sheets": [], "layer": []}