Yein Levanon on Avot
1:1א׳:א׳
1 א

טעם לשון "מסירה"
"משה קבל תורה מסיני". גבי משה תני "קבל" ולא תני המקום ב"ה "מסר תורה למשה". ובאינך תני לשון "מסירה", "ומסרה ליהושע ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". ומאנטיגנוס ואילך הדר ותני לשון קבלה, "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק". "יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם", וכן בכלהו ולא תני עוד לשון "מסירה". משום דאיכא טובא בין קבלה למסירה. "מסירה" מקרי דבר הנמסר מיד ליד, כמו (במדבר לא, ה) "וימסרו מאלפי ישראל", שנמסרו לרשותו של פינחס ושרי הצבא. והמוסר מכוין לאדם ידוע למסור לו אותו הדבר. ובגמרא (ב"מ ז') אמרו אידי אסברא לי, מאי לשון מסירה? כאדם המוסר דבר לחבירו. אבל מקבל אפשר שיקבל הדבר, והנותן לא נתכוין לתתו לו בייחוד, וכגון הזורק דבר לרה"ר ולא נתכוין לאדם ידוע, ובא אחד וקבלו, שנקרא מקבל אע"פ שלא נמסר לו הדבר. וכן לענין השתלשלות התורה מדור לדור, אם יודע הרב שיש לו תלמיד מוכן לקבל כל דברי התורה, איש מלא רוח חכמה ורוחב לב, יוכל למסור לו בייחוד התורה לפי שיש בו לב לקבל הכל, ואז נקרא "מוסר", לפי שמסר התורה ביד תלמידו. ואם אין בתלמידי הרב איש מסויים שיודע בו שיש בו כח לקבל הכל, אז לא יוכל למסור לאחד מהם התורה, אלא ילמדנה לתלמידים רבים, והתלמיד המצליח שביניהם ולומדה נקרא "מקבל", כי הוא קבלה ולא האחרים. ומשום הכי גבי יהושע תני לשון "מסירה", כי ידע משה שיש ביהושע לב רחב לקבל, וכמו שנאמר (במדבר כז, יח) "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו", ונאמר (דברים לד, ט) "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו", פירוש מנעוריו היה יהושע בן נון מלא רוח חכמה, וראיה [לכך] כי סמך משה את ידיו עליו ושמהו לנגיד במצות השם ב"ה, לפי שלא היה כמותו בכל אנשי דורו, וכמו שפירשנו בבית שני מספר "גן נעול" (חדר ז', חלון ה'). וכן מיהושע ואילך עד סוף ימי אנשי כנסת הגדולה היו בכל דור ודור נביאים ואנשי רוח הקדש בישראל, והיו מוסרים התורה בכלליה ובפרטיה לחכמי לב, משום הכי תני בכלהו לשון "מסירה". מה שאין כן מאנשי כנסת הגדולה ואילך שמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי ודניאל וחבריהם, ופסקה הנבואה מישראל כמו שניבא דניאל (דניאל ט, כד) "ולחתום חזון ונביא", והדורות שבאו אחריהם לא היו עוד ביניהם אנשי מופת שיכולים לבטוח עליהם שיקבלו הכל מפי המוסר. מה עשו? קבעו מדרש ולמדו התורה ברבים. ועדיין לא ידעו מי מן התלמידים יצליח לקבל הכל ולהיות נשיא הדור, ואותו שהצליח נקרא מקבל. ולהכי משמעון הצדיק ואילך תני בכולהו לשון "קבלה", לפי שלא "מסרו" עוד התורה לתלמידיהם, אלא לימדו לכל איש, ואחד או שנים בכל דור הצליחו לקבל כל התורה כולה. מיהו [ואמנם] משה רבינו שהיה אב בנבואה וחכם מכל אדם, וידע הקב"ה שיש בו רוחב לב לקבל הכל, ואפילו הכי תני משה קבל, ולא תני הקב"ה מסר תורה למשה, היינו טעמא דלא דמי הך למסירה שמסרו דור דור לתלמידיהם, שכל אחד מסר התורה לתלמיד היותר הגון שבדורו ושמהו לנגיד במצות השם ב"ה, כמו שעשה משה ליהושע שלא היה בדורו גדול ממנו. וכן יהושע לזקנים ידע שהם גדולים מכל ישראל, וזקנים לנביאים, כמו עלי בדורו, שמואל בדורו, דוד ושלמה בדורותם, וכיוצא בזה. אבל כשבא הקב"ה על הר סיני רצה ללמד התורה לכל ישראל, והיה טוב בעיני ה' אם היו כולם מוכנים לקבלה מפיו, כי אין צרות עין למעלה, וכמו שנאמר (דברים ד, י) "באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי". אלא שישראל לא יכלו לסבול ונמנעו מלקבל, שכן אמרו (דברים ה, כב) "אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' ומתנו", ובקשו ממשה שיהיה הוא לבדו המקבל, כמו שאמרו (דברים ה, כד) "קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו" וגו'. ודמיא ממש למנהג שנהגו החכמים שקמו אחרי דור אנשי כנסת הגדולה שלמדו התורה לכל בני אדם, ואחד או מעטים בכל דור הצליחו לקבל. וכן הקב"ה רצה ללמד לכל ישראל ומשה לבדו קבל. ולפי שלא כיון למשה בייחוד שפיר תני "משה קבל". ואע"פ שהיה גלוי לפניו ית' שמשה לבדו יכול לקבל מפיו ולא ישראל, מכל מקום נהג עמהם כדרכי טובו והראה להם שאינו חפץ למנוע טובו משום בריה, ושרצונו לגדל את כולם, אלא שזכות המקבלים גורם. והן הן דרכי המקום ב"ה, כמו שמצינו ששולח נביאיו לבני אדם להזהירם שישובו בתשובה וינצלו מן הפורענות, אע"פ שגלוי לפניו שלא יתנו לב לשוב מאיולתם, כי צדיק ה' בכל דרכיו ועושה את שלו, וכמו שבארנו בס' רוח חן, וכדאפרש עוד במשנתנו.

2 ב

טעם שהוזכר כאן "סיני"
"מסיני". בתורת כהנים (פרשה ב') אמרינן "ר' יוסי הגלילי אומר: בשלשה מקומות נאמרה תורה למשה, בארץ מצרים ובהר סיני ובאוהל מועד". ולא תני תנא דידן נמי ארץ מצרים ואהל מועד. וליכא למימר שכל התורה נאמרה למשה מסיני ונשנית באהל מועד, שהרי פרשת פסח שני נאמרה אחר שהוקם המשכן, וקאמר (במדבר ט, ח) "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", מכלל שלא נאמרה לו עדיין. והרי פרשת נחלות שנאמר בה (במדבר כז, ה) "ויקרב משה את משפטן לפני ה'", מכלל שלא נאמרה לו עדיין, והיה בסוף ארבעים שנה. ותו אמאי תני "מסיני" ולא תני "קבל תורה מהקב"ה"! משום דתנא דידן לא נחית להשמיענו באיזו מקומות נתנה תורה לישראל, דזיל קרי בי רב הוא שנתנה בשלשה מקומות, ונשנית בערבות מואב. ובתורת כהנים לא מייתי לה אלא לאשמועינן שבכל המקומות לא דבר רק במשה לבדו, ומיעט את אהרן וכל ישראל מן הדברות, וכדבעינן למימר. אבל משנתנו שנויה ללמדנו שלשלת הקבלה מדור לדור, ושנשתלשלה באמונה, ושהיה משה רבינו ע"ה ראש המקבלים שקבל תורה מפי הגבורה, ומשום הכי תני "מסיני". כי ממעמד הר סיני נודע לכל ישראל שמשה אמת ותורתו אמת, וכמו שכתוב (שמות יט, ט) "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". כלומר על ידי כן יאמינו גם בך הדור הזה וכל הדורות עד עולם, שאתה לבדך נביא אמת מקבל תורה ומצוה מן השמים, ואין דומה לך בדבר הזה. כי ע"י המעמד הזה נתבררו לישראל עיקרים גדולים. ואילו לא נגלה המקום ב"ה על הר סיני ללמד תורה לכל ישראל, והיה מוסר תורה למשה בחשאי, כמו בדברות מצרים ודברות אהל מועד, אפשר שהיו מטילים ספק בנבואה ובתורה, כי הנבואה ענין קשה על האדם אם לא תתברר במופת גדול. ולכן נגלה השם ב"ה לעיני כל העם, ושמעו קול אלהים חיים מדבר מתוך האש, וכמו שאמרו (דברים ה, כא) "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי". מכלל שהיה קשה עליהם ענין הנבואה. וכן נתברר להם למה בחר השם ב"ה במשה מכל ישראל, כי ראו שאין בכח שום נביא וחכם לסבול קבלת התורה בנבואה רק משה לבדו, שהרי היו באותו המעמד כל נפשות בית ישראל ולא יכלו לסבול, והודו למשה ואמרו (דברים ה, כד) "קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו", וכדפרישית לעיל, ולא יתרעמו ויאמרו: "למה בחר במשה, וכל העדה כולם קדושים?!". ויוצא מזה עיקר גדול שנתברר להם, כי לבד משה אמת ותורתו אמת, ואם יעמוד נביא ויגיד תורה חדשה שקבל מן השמים, בזדון דיבר. אין צריך לומר אם יחדש מצות סותרות לתורת משה רבינו, שלא נשמע לו, שהרי אנחנו עדי ראיה ועדי שמיעה שדבר ה' עם משה, ו"לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם". וכמו שאמר רמב"ם ז"ל בהלכות יסודי תורה (פרק ח). אלא גם אם יחדש מצוה או אזהרה שאינה סותרת תורתו, מצוה נוהגת לדורות, נדע ג"כ כי שקר דיבר בשם ה', שהרי נודע לנו מאותו המעמד שאין בכח שום בריה בעולם לקבל חקי תורה בנבואה זולתי משה רבינו ע"ה, וכדבעינן למימר לקמן. ושמא יאמרו עוד מי יעיד אם את כל הדברים אשר צונו בשם ה' קבלם מפי הגבורה? שהרי לא שמענו כי אם עשרת הדברים שדבר בפומבי, ושאר המצות נודעו למשה בחשאי בסיני ובאהל מועד. לדעתי גם על זה בא המופת לעיניהם, כי טרם דיבר ה' עשרת הדברים על הר סיני, הודיע תחלה מן השמים כי משה אמת ותורתו אמת, ושיהיה ציר נאמן לשולחו. ומנין לי זה? מן התורה, שנאמר (שמות יט, יט) "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, משה ידבר והאלהים יעננו בקול". והיה זה ביום השלישי. והמקרא סתום מאד, כי אחריו נאמר (יט, כ) "וירד ה' על הר סיני וכו' ויקרא ה' למשה" וכו'. ואם כן קודם לכן מה דיבר משה ומה ענהו אלהים, ועדיין לא עלה אל ההר? ועוד שהכתוב אומר "ידבר", משמע לעתיד, ולא אמר משה דבר. וכן "ענהו" לא נאמר אלא "יעננו". ומהו "בקול"? ויראה לי שכך פירושו, שביום השלישי קודם שנקרא משה לעלות אל ההר, היו קולות וברקים וענן כבד וקול שופר חזק מאד. וספר הכתוב "ויהי קול השופר הולך וחזק", משמיע דברים בכל המחנה שעמדו בתחתית ההר. ומה הן הדברים ששמעו? ואמר: "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", כלומר משה ידבר אליכם חקותי ותורותי, כי בו בחרתי, ואם יקשה עלינו דבר או יעלם ממנו דבר, כמו שקרה במצות פסח שני ובמעשה מקושש ובדיני נחלות וכיוצא, "יעננו אלהים" תמיד מענה על שאלתו, ותהיה המענה "בקול" כלומר בנבואה, כדרך (במדבר ז, פט) "וישמע את הקול מדבר אליו". ואין מופת גדול מזה ועדות יותר נאמנה על דברי משה ותורותיו, מעדות ה' ב"ה מן השמים אומר באזני כל ישראל, שבחר במשה ושיהיה עומד בין ה' וביניהם להגיד להם דבר ה' שיקבל בנבואה. והיינו דתני "משה קבל תורה מסיני", כלומר מפורסם לכל ישראל שמשה קבל תורה מפי הגבורה, והפרסום הוא מסיני, כי מעמד הר סיני יוכיח.

3 ג

[אמר המגיה: בפירושו של רש"ר הירש לפרקי אבות, במשנה ראשונה לפרק א', הביא פירושו זה של רנה"ו ואף ייחס הדבר לאומרו. אבל הזכרה זו היא רק במקורו הגרמני, ובתרגומו האנגלי ("סידור רש"ר הירש", מהד' פלדהיים). אבל בתרגומו העברי הנקרא "עטרת צבי", דף ט"ו, השמיטו את שם האומרו וכתבו סתם "אחד מהפרשים". וכן לא ייעשה, וחושבים המתרגמים שהם חכמים ונבונים יותר מאשר רש"ר הירש.]

4 ד

יהושע ומעלתו
"ומסרה ליהושע". אע"פ שמשה למד תורה לכל ישראל, וכדאמרינן בתלמוד (עירובין נד:) "כיצד סדר משנה" וכו', לא מסר התורה בייחוד אלא ליהושע. ואע"ג שבכניסתן לארץ חיו אלעזר הכהן ופינחס בנו, יהושע היה לראש סנהדרין ולנשיא אחריו במצות ה' ב"ה, שנאמר (במדבר כז, יח-יט) "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וגו' וסמכת את ידך עליו" וגו', ומסתמא לא היה כמותו בישראל, כי ה' ב"ה לבדו מבין מצפוני הלב. וכעדות הכתוב (דברים לד, יט) "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו" וגו', כלומר אלולא שהיה מלא רוח אלהים בחכמה יותר מכל ישראל, לא היה ה' ב"ה מצוה למשה שיסמוך את ידיו עליו לשומו לנגיד תחתיו, וכדפרישית לעיל.

5 ה

"ויהושע לזקנים". הם חכמי דורו הסנהדראות הגדולות. ונפקא ליה מקרא שנאמר (יהושע כד, לד) "ויעבוד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע" וגו', מכלל שמהם יצאה תורה לישראל אחרי מות יהושע. ואין ספק שהיו כולם אנשי הרוח וחכמי לב, והיו ביניהם נביאים, כי מיום שנגלה הנבואה על מרע"ה עד יום גלות הארץ ועד מות הנביאים האחרונים לא נסתלקה נבואה מישראל. וכך נאמר (דברים יח, טו) "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך" וגו', ומיד אחרי יהושע והזקנים נאמר (שופטים ב, א) "ויעל מלאך ה' מן הגלגל" וגו', ותרגום יונתן: וסליק נביאה דה', ורז"ל אמרו שהיה פינחס.

6 ו

נבואה איננה מועילה למען ידיעת התורה
"וזקנים לנביאים". כבר פרישית דמימות משה ואילך לא פסקה נבואה מישראל, ואפילו הכי תני "ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים", ולא תני "ויהושע לנביאים". היינו לאשמועינן אגב אורחא שאין הנבואה מועלת לקבלת התורה, וצריכים נביאים לקבל מזקנים התורות והחקים והמשפטים, לפי שקבלום מרבם ורבם מרבם עד הלכה למשה מסיני. ואם אינן מקבלים מפי השמועה, לא ישיגו אותם בנבואה, כי משה רבינו לבדו היה נביא תורה, כלומר נביא מופלא בכחו מכל הנביאים ויכול לקבל תורות וחקים בנבואה. ושאר הנביאים נבואתם דברי תוכחות לעם שילכו בדרך הטובה, ומנבאים על פורעניות המוכנות לעוזבים ארחות יושר, והטובות שיגיעו לצדיקים, ומנבאים על הגזרות היורדות על עם ועם טרם תבואנה, וגוזרים אם יצאו למלחמה או לא, וכל כיוצא בזה. אבל לקבל תורות והלכות בנבואה אי אפשר, וכדאמרינן (תמורה טז.) גבי הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, שהחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו. ולולא שהחזירום בפלפולו לא היה דרך אחר לדעתם, ואע"פ שהיו נביאים ביניהם. וזהו ההבדל הגמור שבין נבואת משה לנבואת שאר כל הנביאים. ולדעתי על זה אמרה תורה (דברים לד, י) "ולא קם עוד נביא בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים", כי ידיעת פנים אל פנים היא שפע אור החכמה, והן הן חקי התורה ומשפטיה שנודעו לו בנבואה.

7 ז

משה ושאר הנביאים, ההבדל שביניהם
ויש אתי דברים על הוראת מלת "פנים" שבלשון הקדש יורו כולם על היסוד הזה, אלא שלא אאריך בפירוש דברים שאינן נוגעים למשנתנו. ובפרק הרואה (ברכות סג:) אמרינן "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים, א"ל הקב"ה למשה, משה, אני ואתה נסביר פנים בהלכה". והיינו כדברינו דפנים אל פנים היינו אור החכמה וחוקי התורה והלכותיה שקבל בנבואה, וזהו "נסביר פנים בהלכה, ואני ואתה" דייקא. כלומר לא עם זולתך. ולכן אחד מעיקרי תורתנו להאמין שלא קם נביא בישראל כמשה, כי קיום התורה תלוי בעיקר זה, שלא יוכל אדם לעמוד ולחדש דבר מפי ה', אפילו אם אינו סותר תורת משה, ואפילו לפרש מצוה ממצותיה של תורה, לומר כי פירוש זה קבלתי בנבואה ושכך ההלכה, אין אנו שומעים לו וכמו שכתוב "לא בשמים היא". וכדאמרינן (מגילה ג.) "אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה". לא אמרו "שאין חכם רשאי לחדש", כי כמה דברים חדשו חכמים וגזרו גזרות, אלא שחדשו בארח חכמתם, ונתנה תורה רשות לחכמים לעשות כן, וכדאפרש (אבות, א) בבבא "ועשו סייג לתורה". אבל אין רשות לנביא לחדש בנבואה דבר תורה, והיינו דאמרינן בגמרא (ב"ב עה.) "ונתת מהודך עליו" מהודך ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה. אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה". פירוש: אע"פ שיהושע בן נון היה מלא רוח חכמה, וגדול מכל ישראל, לא היה עליו כל הודו של משה, אלא מקצתו לענין הנהגת ישראל והממשלה, וכענין (דהי"א כט, כז) "ויתן עליו הוד מלכות". ובספרנו "מגדל הלבנון" שבו בארנו הוראת לשונות של "יופי, תפארת, הוד והדר" פירשנו כל זה ברחבה. לא [שרתה על יהושע] הוד נבואתו, כי לא קם נביא בישראל כמשה, ולכן זקנים שבאותו הדור שעמדו רגליהם על הר סיני וראו הבדל נבואת משה מכל ישראל, שכלם לא יכלו לסבול הדבור חוץ ממשה וכדפירישת לעיל, המשילו אורו של משה לפני חמה ואור של יהושע לפני לבנה, כי כמו שהחמה לבדה קבלה אור מיוצר בראשית ב"ה, ולא כן הלבנה שלא קבלה אורה מיוצר המאורות אבל נגהה מן החמה; כך משה רבינו לבדו קבל מן ה' אור התורה והחכמה בנבואה, ושאר הנביאים אינן מקבלים אור זה מיד עליון, אלא מתורת משה רבינו הם צריכים לקבל, וכדתני משנתנו "וזקנים לנביאים". ולהורות על ההבדל הזה אמרו: "פני משה, פני יהושע", ולא אמרו סתם "משה כחמה ויהושע כלבנה", לאורויי לן שמדברים על חקי התורה והחכמה, וכמו שפירשנו על "פנים אל פנים". וכמו הלבנה כשהיא מקבלת אור החמה, תאיר לארץ ולדרים עליה, כן המקבלים אור מתורת משה רבינו, זוכים להיות חכמים ונביאים ויאירו לבני אדם בחכמתם ובנבואתם. וכשראו זקנים שלא יקום עוד נביא כמשה, ושבחטאת ישראל נגזרה עליו מיתה, כמו שכתוב (דברים יא, לז) "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה", נפלו בבושת פנים ואמרו "אוי לנו לאותה בושה, אוי לנו לאותה כלימה, שגרמנו שיסתלק המאור הגדול הזה מן העולם, שאין לנו תמורתו ואין לנו כיוצא בו". וזה הפירוש נראה נכון, לא כמו שפירשו שהמשילו משה לחמה ויהושע ללבנה, לפי שיהושע הוא תלמיד משה וקבל ממנו תורה, כמו שהלבנה מקבלת מהחמה, והזקנים לא קבלו כמוהו, ולכן אמרו אוי לאותה בושה שלא היינו משרתים את משה לקבל ממנו כיהושע. ואין צורך להשיב על פירוש זה, כי חלילה להם שיקנאו ביהושע אשר בחר בו ה' עד שיאמרו אוי לאותה בושה. וגם הזקנים היו נביאים ובעלי הרוח כמפורש בתורה, וכדתנן "ויהושע לזקנים". ובתורת כהנים דקתני בג' מקומות נתנה תורה, וממעטינן אהרן וכל ישראל שלא היו בדיבור, והכי נמי י"ג דברות שבתורה שנאמר בהן למשה ולאהרן, וכנגדן י"ג מיעוטין ללמדנו שנאמרו למשה ולא לאהרן. כל זה להוציא מלבנו שהיה נביא בישראל זולת משה שקבל חקים ותורות בנבואה. אלא הכלל קיים שלא קם נביא בישראל כמשה. וכבר אמרנו שהמקבלים מתורת משה זוכים להיות חכמים ונביאים, וכדאמרינן (שבת צב.) "אין (הנבואה) [השכינה] שורה אלא על חכם גיבור ועשיר" וכו'. ולכן דור לדור מסרו התורה לנביאים, כי היו חכמים ובעלי השמועות, ונוסף על זה נחה עליהם רוח ה' והיו מלאים שכל ובינה ודעת קדושים, והיו ראויים ביותר שתמסר להם התורה. וכתבתי כל זה בקצרה, לפי שהוא מפרש עיקר אחד מעיקרי תורתנו באמת.

8 ח

"ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". שהיו בגלות בבל שהיו חכמים גדולים וביניהם נביאים אחרונים וברוך, זרובבל, נחמיה, שריה, רעליה ומרדכי וחבריהם רבים, שהיו כולם ראויים למסור להם התורה כלה, ונקראו "כנסיה הגדולה" לפי שהיו הכנסיה הקדושה שהחזירו העטרה ליושנה, ותקנו לכל ישראל תפלות קבועות להתפלל בהן אחרי שנתמעטו הלבבות בגלות ונשכח לשון הקדש מפיהם. גם למדום התורה ותקנו תקנות טובות. ואולי שלא היו כולם בדור אחד, אלא מימי עזרא ואילך עד שמעון הצדיק היתה תמיד כנסיה גדולה [של] חכמים גדולים קרובים לנביאים. ולפי שאנשי כנסת הגדולה מסרו התורה דור אחר דור זה לזה, וכבר נסתלקה הנבואה משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי שהיו בסוף גלות בבל, הוצרך לאשמועינן שמסרוה לאנשי כנסת הגדולה עד אנטיגנוס, ללמדנו שעד אנטיגנוס עדיין היו גדולים חקרי לב ראויים למסירת התורה. ומשם ואילך לא היו עוד אנשי חיל כאלה, וקבלו זה מזה.

9 ט

"הם אמרו שלשה דברים". כשראו אנשי כנסת הגדולה בחכמתם שמזמנה ואילך נחתם חזון, אין עוד נביא, ויתמעטו הלבבות, צוו שלשה דברים לנשיאי הדורות שיבואו אחריהם, חד בתורה, חד בעבודה, וחד בגמילות חסדים.

10 י

ההבדל בין העיון בדינים לבין העיון בדברי המסורת והקבלה
"הוו מתונים בדין". כלומר עד הזמן הזה היה נפתח מקור הנבואה, ואבות התעודה שבישראל מלאים רוח אלהים בתבונה ובדעת, היו יכולים לדון ולשפוט צדק ומישרים בין איש לרעהו, כי כמעט ידעו תעלומות לב בני האדם, ולבם לב מבין להבחין בין אמת לשקר, וכל רז לא אנס להו, ועי"כ הוציאו לאור משפט. אבל מכאן ואילך שמסתתמים מעיינות החכמה, כי אין חזון נפרץ, ולא אנשים מלאים רוח אלהים בתבונה ובשכל, קשה הדבר לשפוט משפט צדק, וצריך מתינות רב והתבוננות לדון דין אמת לאמתו. ואין זה דומה לשאר מצות התורה ומשפטיה, שבהיות איש חכם שקבל השמועות מפי רבו יודע להורות בין דם לדם ובין נגע לנגע וכן בכל הלכות התורה, לאפוקי "דין" [עניני ממונות] שמלבד שצריך לדעת דיני התורה ומשפטיה, עוד צריך שכל ובינה גדולה להבין מרמות ותחבולות בני אדם, ולחקור הענינים על בוריין, כדי לדון דין צדק, וכמו ששנה ר"מ בסוף משנתו (אבות, ו') "ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין", אלמא שהן ענינים נפלאים, וכדאפרש התם. וראיה גדולה מצאנו אצל שלמה כשאמר לו הקב"ה שאל מה אתן לך, בקש לב מבין לעשות משפט, כמו שאמר (מל"א ג, ז-ט) "אתה המלכת וגו' ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה". הא למדת כמה קשה לעמוד על עומק הדין אם אין בקרב השופט רוח אלהים בשכל ובבינה. ולכן הזהירו לשופטי ישראל ולנשיאיהם שיהיו מתונים בדין, מיהו לא היו צריכים להזהירם על שאר מצות התורה והלכותיה שיהיו מתונים להורות כהוגן וכהלכה, כי ידעו שלא תשתכח תורה מישראל, כמו שכתוב (דברים לא, כא) "כי לא תשכח מפי זרעו", ותהיה הקבלה הולכת ומשתלשלת מדור לדור באמונה, וכדתנן אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק וכן בכלהו. ולפי שהכל בקבלה איש מפי איש תהיה תורת האחרונים שוה לתורת הראשונים, כמו שאמר קהלת (יב, א) "דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד", פירשו החכמים הם אנשי הקבלה. ואין דבריהם דומים לדברי הנשענים על בינתם וחוקרים מדעתם, כי דעות בני אדם שונות, זה אומר כה וזה אומר כה, ולכן כל היום יגורו מלחמות, ורוב דרכיהם עקלקלות. אבל דברי חכמים כולם פה אחד להם, ולכן דבריהם מישרים, ודומים לדרבונות, "מה הדרבן הזה מכוון את הפרה לתלמיה, כך דבריהם מכוונין את האדם לדרך החיים" (חגיגה ג:), וזאת שנית, דברי החוקרים אינן קיימים, שכן דרכו של אדם מה שיכשיר היום יפסול למחר, כי האדם משתנה במחשבותיו. אבל דברי חכמים קיימים לעד וחזקים כמו מסמרות של ברזל הנטועים בעץ שלא ימוטו, וזהו שאמר "וכמשמרות נטועים". וכל כך למה? לפי שהם לא הוציאו דבריהם מדעתם, אלא אספו דבריהם מרבם ורבם מרבם, ניתנו מרועה אחד עד הלכה למשה מפי הגבורה, וזהו שאמר "בעלי אסופות נתנו מרועה אחד". ולכן תמצא שלא היתה מחלוקת בישראל בדיני התורה גם אחרי דורות אנשי כנסת הגדולה, עד שיצא שגעון לעולם בימי מלכות הורדוס, ורבו הקטטות והמלחמות, והיה זה בזמן הלל ושמאי, ולא שמשו תלמידיהם כל צרכן, ואז נעשה התורה כשתי תורות, ונשתכחו רבות מן ההלכות הברורות. ואעפ"כ "אלו ואלו דברי אלהים חיים", כי דעות החולקים כולם יש להם דרך ויסוד בתורה, ובסוד החכמה העליונה שנעלמו נתיבותיה מבני האדם, וכההיא ששנינו (אבות, ה') "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים", והתם פרישית לה. מה שאין כן לענין הדין, שמלבד הקבלה הנאמנה צריך עוד להיות בקרב השופט לב מבין, הוצרכו להזהיר שיהיו מתונים בדין, והיינו חד לענין גמילות חסדים שבין איש לרעהו, וכדתנן לקמן "על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום", שנשנית ג"כ לענין גמילת חסדים, וכדאפרש בעז"ה.

11 יא

תועלת שיש בריבוי תלמידים
"והעמידו תלמידים הרבה". כלומר עד עתה היתה הנבואה בישראל, והיו נביאים ואנשי רוח הקודש בכל דור ודור ראויים למסור להם התורה, ושתשתלשל על ידיהן באמונה, כי ברוחב לבבם יקבלו הכל, והיו בטוחים שלא תשתכח תורה מישראל. אבל מדור הזה ואילך שאין עוד נביאים ולא אנשי הרוח כראשונים לבטוח עליהן שיקבלו הכל, הזהירו לנשיאי ישראל שיעמידו תלמידים הרבה, והוא שיקרבו לתורה תלמידים רבים וישגיחו עליהם שיקבלו ההלכות הרבות ושלא ימנעו עצמן מבית המדרש רגע, עד שיעלו בחכמתם מעלה מעלה ויהיו ראויים להיות נשיאים ושופטים בישראל. כי בהיותם רבים קרוב הדבר שימצא ביניהם אחד או שנים המצליחים בתלמודם, ויהיה להם רוחב לב לקבל הכל. ועכ"פ גם אם לא יהיה גם אחד שאסף הכל בהיותם רבים מה שנעלם מן האחד יגלה השני בקבלתו, וכמו ששנינו בעדיות (פ"א ג') שקבלו שני גרדיים מפי שמעיה ואבטליון, מה שהיה נעלם מאבות העולם הלל ושמאי. ועי"כ תתקיים התורה בישראל כמו שאמרה תורה "כי לא תשכח מפי זרעו". ומשום הכי לא תני "ולמדו לתלמידים הרבה", כי בדורות הראשונים ממשה ואילך היו מלמדים ג"כ לכל ישראל, כל הבא לקרב אל אהל ה', אלא ש"השומע ישמע והחדל יחדל". ומאנשי כנסת הגדולה ואילך הוזהרו הגדולים שיעמידו תלמידים ויתנו לב לקרב אותם במתק לשונם וללמדם הרבה, ומטעמא דפרישית, והיינו נמי דמשמעון ואילך נקט לשון "קבלה" ולא לשון "מסירה" וכדאמרן, וזהו חד לענין התורה.

12 יב

סייגים שנתרבו בעולם אחרי פרוץ המינות
"ועשו סייג לתורה". האי נמי אזהרה לנשיאי ישראל הבאים אחריהם שיעשו סייג לתורה ויגזרו גזרות לקיים הדת על תילה. ומקמי אנשי כנסת הגדולה תקנו ג"כ סייגים וגדרים, וכדאמרינן (סנהדרין כא.) "דוד ובית דינו עמדו וגזרו על ייחוד פנוייה", (שבת יד:) "שלמה ובית דינו גזרו על עירובין ונטילת ידים לתרומה ועל שניות לעריות". וכדכתיב (ויקרא, יח, ל) "ושמרתם את משמרתי", (יבמות כ.) "עשו משמרת למשמרתי". אבל לא דמיא הנך סייגים לסייג דמשנתנו. דהנהו קמאי לא גזרו אלא בדברים שהמכשולות קרובים, כי הבינו יצר לב האדם ועלילותיו, וכל דבר שראו שנוח להכשל בו ולעבור על גופי תורה מתוקף היצר, עמדו ועשו סייג לדברי תורה, וכדאמרינן (ע"ז יז.) "לך לך אמרין נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב". וכן קרבו העם אל התורה בנועם דבריהם ובמתק משליהם, לפי שלב האדם בטבעו אינו מוכן ונוח לקבל חקי התורה והלכותיה, לפי שאין שכל האדם ובינתו משיגם. וזהו שנכתב על שלמה (קהלת, יב, ט) "ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם, ואיזן וחקר תקן משלים הרבה". פירוש מלבד שהיה חכם מכל אדם ונהג תמיד בחכמה, עוד היתה בו סגולה אחרת שהיה רוצה להחכים את כל בני אדם, ולמד דעת את העם איך יתקרבו אל התורה, ואיך יחכמו במעשה. ומה עשה? "איזן וחקר", שהבין וחקר יצר לב האדם ובמה נוח לו להכשל, ועמד ועשה סייגים לדברים הללו, כמו שניות לעריות, נטילת ידים לתרומה וכיוצא בזה. וכן תקן משלים הרבה להכניס על ידיהם דברי התורה בלב העם, וכמו שבארנו בבית שני מספר "גן נעול". ועל סייגים כאלו לא הוצרכו אנשי כנסת הגדולה להזהיר לנשיאים שבכל דור ודור, שכן היו נוהגים מימות משה עד זמנם, ופשיטא שכן ינהגו לדורות, בראותם דבר שהעם רגילים להכשל בו שיעשו סייג ומשמרת לאותו הדבר. אלא אנשי כנסת הגדולה ראו בחכמתם שבזמנם התחילה מלכות יון להתפשט בעולם, וביניהם פשטה צרעת המינות, כמו רבים מגדוליהם ומחכמיהם שכתבו ספרים מלאים דעות זרות ונפסדות, כמו אפיקורוס וסיעתו, וחבריו כיוצא בו. ולא היו עוד נביאים ואנשי מופת בישראל שיכולים להוכיח האמתיות ע"י עשית אותות ומופתים, כמו אליהו בהר הכרמל ואלישע לנעמן וכיוצא. ומלבד זה היו ישראל נכנעים להם כל ימי ממשלתם, והוצרכו להתחבר עמהם וללכת לארצם לפקח על עסקי המדינה והמלכות, והסתכנו ללמוד מדרכיהם הרעים, שכל אחת מהן תוכל להפיל חומות התורה הבצורות. וכמו שקרה באמת, שברוב הימים למדו דרכיהם המקולקלים, עד שהביא עליהם ה' ב"ה את אנטיוכוס הצר הצורר ונפרע מהם על עונותיהם, כמבואר בספר יוסף בן גוריון ובספרי המכבי. וכדי לעשות בעתים כאלו סייג לתורה שלא תפרוץ הרשע והזדון, הוצרכו לדון הוראת שעה והיו מכין ועונשין שלא כדין תורה, לא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, וכדאמרינן בגמרא (סנהדרין מ"ו) מעשה באחד שרכב על סוס בשבת והביאוהו לבית דין וסקלוהו. ומעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה והביאו לבית דין והלקוהו. וזה היה בימי אנטיוכס שיצאו רבים מכלל הדת, וראו בית דין שבאותו הדור שהם עוברים על המצות מתוך אפיקורסות, ועמדו וגזרו ודנו כפי היכולת הנמסר בידם לגדור בעד הזדון. ולא נמסרו משפטים כאלה אלא למלכים ולבית דין הגדול, והיא דרך ה', שעל כיוצא בזה נאמר (במדבר, טו, ל) "והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה". ויתבאר במשנת ר' אליעזר המודעי (אבות, ג') בהנהו דאין להם חלק לעוה"ב. מה שאין כן בדורות שלפניהם אע"פ שהיו חטאים ופושעים ועברו על כל התורה, לא פרחה המינות בישראל, ולא היו צריכים לסייגים כאלו בשביל הכלל. ואם לפרקים נמצא אחד שהיה עובר מצד אפיקורסות היה נענש ביד המלך בדין חמור כמו שעשה דוד לרכב ולבענה (שמו"ב ד, ט-יא) וכיוצא בזה. וזה חד בעבודה.

13 יג

והנך תלתא מילי: חד לנשיאים עצמן, והיינו הוו מתונים בדין; וחד לישראל שבדורם, והיינו ועשו סייג לתורה; וחד לדורות הבאים, והיינו והעמידו תלמידים הרבה, להועיל לדור אחר שלא תשתכח תורה מישראל. ומדברינו נגלה למה ציוו על ג' דברים אלו בייחוד, ושטעם כולם לפי שהיו הם אנשי כנסת הגדולה, שבימיהם פסקה הנבואה ורוה"ק מישראל, וכמו שבארנו בכל בבא ובבא, כן נראה בעיני פירוש משנתנו.