Remez 763תשס״ג
1 א

וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על פני המת. בחלל זה אבר הנדלדל מן החי ויש לו להעלות ארוכה. חרב הרי הוא כחלל. או במת זה אבר הנדלדל מן המת. או בעצם אדם זה רובע עצמות. או בקבר זה קבר סתום, דאמר מר טומאה בוקעת ועולה טומאה בוקעת ויורדת ואלו גבי נגיעה תניא וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה. או בחלל זה אבר הנדלדל מן החי ואין בו להעלות ארוכה. או במת זה אבר הנדלדל מן המת, או בקבר זה קבר שלפני הדבור. האי אבר מן המת היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה היינו הנוגע בעצם, אלא לאו דלית ביה עצם כשעורה ואפילו הכי [רחמנא] רבייה, ורבי יוחנן אם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו. תניא וכל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר שבמעי אמו דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר לרבות גולל ודופק, ורבי ישמעאל גולל ודופק הילכתא גמירי לה. ורבי עקיבא עובר במעי אמו וכו' (כתוב לעיל). בחלל חרב בא הכתוב ולמד על החרב שמטמאה טומאת שבעה והנוגע בה טמא טומאת שבעה. הא למדנו לכלים ולאדם, כלים ואדם וכלים מנין, תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם הא למדנו לכלים ואדם וכלים. בחלל חרב או במת אף המת בכלל חלל והרי הכתוב מוציאו מכללו לעשות את הפורש הימנו כמותו דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר אין המת בכלל חלל. לפי שמצינו שלמד על המת בפני עצמו ועל דחלל בפני עצמו מנין לעשות את הפורש כמוהו, אמרת ק"ו ומה נבלה קלה עשה את הפורש ממנה כמוהו, מת החמור דין הוא שנעשה את הפורש ממנו כמוהו. לא אם אמרת בנבלה שמטמא טומאת ערב מרובה, תאמר במת שמטמא טומאת שבעה מעוטה, אמרת וכי היכן ריבה והלא במת ריבה שהמת מטמא טומאת שבעה ונבלה מטמאה טומאת ערב מנין שמטמא בהיסט, אמרת ק"ו ומה נבלה קלה הרי היא מטמאה בהיסט, מת החמור דין הוא שיטמא בהיסט. אי מה להלן טומאת ערב אף כאן טומאת ערב, אמרת מקום שמגעו טומאת שבעה היסטו טומאת שבעה מקום שמגעו טומאת ערב היסטו טומאת ערב. ר' מאיר אומר בהרגו בדבר שמקבל טומאה הכתוב מדבר שמטמא בהיסט, או אפילו זרק בו את החץ והרגו, תלמוד לומר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו מקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חבורו אף הורג ע"י חבורו. או בעצם אדם זה אבר מן החי. או אינו אלא עצם כשעורה, כשהוא אומר וכל הנוגע בעצם הרי עצם כשעורה אמור, הא מה ת"ל או בעצם אדם זה אבר מן החי. ד"א מה המת בשר גידים ועצמות אף אבר מן החי בשם גידים ועצמות כברייתו. או בקבר זה קבר סתום, או אינו אלא קבר פתוח, אמרת קל וחומר ומה אהל שהוא מקבל טומאה אינו מטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח, קבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח, אי מה להלן טמא טומאת ערב אף כאן טמא טומאת ערב, אמרת וכי אהל מאין למד לא מן הדין ודבר הלמד ממקום אחר אתה בא ללמד ממנו הלמד מן הלמד אין במשמע אלא אדם מאהיל על מת טמא, ומנין (אם מאהיל) שהאהיל עליו המת, ת"ל יטמא שבעת ימים. פני זה פתח של קבר. אשר יגע לרבות דופק אחר דופק. בחלל חרב בחלל שדרכו ליהרג. בחרב פרט לאשה שהמת בתוך מעיה. ומנין אף חכמה שהושיטה ידה לתוך מעיה של אשה תהא טמאה, אמר קרא אשר יגע פרט לזה. [אשר יגע] משום מגע מטמא ואינו מטמא משום משא דברי רבי (אליעזר) [יהושע]. רבי (יהושע) [אליעזר] אומר הגולל מטמא משום משא מק"ו [מנבלה, א"ל] לא אם אמרת בנבלה שהיא מטמאה במשא לאחר פרישה תאמר בגולל שאינו מטמא במשא לאחר פרישה. א"ל רבי יהושע והלא אם סוכה היתה על פתחו של קבר מהו, א"ל הגד לי סוכתך מה היא אם יש לה פתח הרי זו טהורה ואם לאו הרי זו טמאה. נסתלק ר' יהושע וקפץ ר' עקיבא א"ל אתה אומר את מי רבתה תורה טומאת מגע [או] טומאת משא [בוא וראה] שיש דבר מטמא במגע ואין מטמא במשא ואם מטמא הגלל במגע מרובה יטמא במשא ממועט, א"ל את מי רבתה תורה טומאת משא או אהל אומר אני שרבתה תורה טומאת משא מטומאת אהל שהרבה מטמא במשא ואין מטמא באהל אם מטמא הגולל באהל המועט לא יטמא במשא מרובה. [א"ל] (לא) השבת על ידך הושב ע"י (אם) [א"ל] אני משיב ובלבד שלא תכפור בי. הבית שהמת בתוכו מהו, א"ל טמא, המוסיף ידו על המשקוף מהו, א"ל טמא (על) [שלח] הקנה והסיט. וכפרו זה בזה, א"ל אתה כופר שלא יטמא במשא ואני כופר שלא יטמא במגע כל עיקר, ומה אם הזב יצא מתחתיו משכב לטמא אדם לטמא בגדים לא יצא ממנו מגע כלים לטמא אוכלין ומשקין [המת] שלא יצא מתחתיו משכב לטמא אדם וכלים (ולא) [אינו דין שלא יצא] ממנו מגע לטמא כלים לטמא אוכלין ומשקין טומאת מת וכו' לא כ"ש, אמר ר' שמעון לא היה לנו להזדקק לכך אלא הואיל ואיש הנוגע במת טמא המאהיל טמא והמסיט טמא והכלים הנוגעין במת טמאים ומאהילין טמאין ומסיטין (טמאין) [טהורין], מוטב להקיש מגע לאהל שכן הוא שוה כלים כאדם ולא להקישו במשא שאינו שוה כלים כאדם. רבי אליעזר אומר הגולל מטמא משום משא. רבי יהושע אומר אינו מטמא, אמר ר' שמעון אחי עזריה למה אתם דנין ואני שמעתי שעושה טומאה. א"ל רבי יהושע שמעון אחי איני יכול להכחישך מפני ששמעת סתם ואני שמעתי בפירוש וכו', בזמן שחרש כל המענה כאחת הרי זה עושה חרש חצי מענה וחזר חרש ממנה ולחוץ אינו עושה. כיצד בית הפרס שאבד קבר בתוכה חרשה צפון ודרום וחזר וחרשה מזרח ומערב זהו בית הפרס שעושה בית הפרס. כיצד בית הפרס שאינו עושה בית הפרס שדה שאבד בה קבר, חרשה בשחר וחזר וחרשה בין הערבים אינו עושה בית הפרס. עושה בית הפרס אפילו בבקעה גדולה דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים (אפילו) [עד] מאה אמה. רבי אליעזר אומר הגולל מטמא, אין לי אלא הגולל, מנין לרבות דופק אחר דופק שאם ימשך האחרון שבנו השני נופל, אלא שהיה רשב"ג אומר הגולל והדופק טמא אבל דופקי דופקין טהורה. ולחו לטמא מעפר שרפת החטאת מצינו אפר שנקרא עפר (כתוב בפסוק וכסהו בעפר). הקדים עפר למים פסול ר"ש מכשיר. מ"ט דר"ש דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים וכתיב מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי הא כיצד רצה עפר למטה רצה עפר למעלה. ותנא קמא מאי טעמא אמר לך סיפקא דקרא דוקא ונתן עליו לערבן הוא דאתא. מאי חזית דאמרת סיפא דקרא דוקא אימא רישא דקרא דוקא, לא מצית אמרת דתניא אמר רבי שמעון וכי עפר הוא והלא אפר הוא, אלא שינה הכתוב במשמעו לדון ממנו גזרה שוה נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר למעלה אף כאן עפר למעלה ומה כאן הקדים עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר. מאי טעמא דר' שמעון דכתיב וכו' (כדלעיל). ממאי כדקאמרי רבנן דילמא כדקאמר רבי שמעון, מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה. תנן התם הכל כשרין לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ובאנדורינוס. מאי טעמא דרבנן דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת הנך דפסילי באסיפה פסילי בקידוש, הנך דאכשרי לך באסיפה אכשרי לך בקידוש. ורבי יהודה, אם כן לימא קרא ולקח מאי ולקחו אפילו קטן דפסיל התם כשר הכא. אשה מנא ליה ונתן ולא ונתנה. ורבנן, אי כתב ולקח הוה אמינא עד דשקיל חיד ויהיב חד כתב רחמנא ולקחו, ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו הוה אמינא עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרי ויהיב חד. ולקח אזוב וטבל במים איש טהור לרבנן איש ולא אשה. טהור להכשיר את הקטן, לרבי יהודה איש ולא קטן, טהור להכשיר את האשה. והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא למד על טבול יום שכשר בפרה. נפל משפופרת לשוקת פסול הא הפילו כשר אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא, אלא שמע מינה (נתינה) [לקיחה] על ידי

2 ב

דבר אחר שמה (נתינה) [לקיחה]:

3 ג

ולקחו לטמא מעפר. וכי עפר הוא [והלא אפר הוא], אלא מלמד שאם נשתנו מראיו כשר. ונתן עליו מים חיים במי מעין הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא במים שהן חיים לעולם, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויחפרו עבדי יצחק בנחל וגו' (הא מה ת"ל ונתן עליו מים חיים במי מעין הכתוב מדבר). אל כלי מגיד שעשה בה כל הלים ככלי חרס. שהיה בדין הואיל ומים ועפר מקדשין בסוטה ומים ועפר מקדשין בפרה אם למדת בסוטה שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרס. שהיה בדין הואיל ומים ועפר מקדשין בפרה אם למדת בסוטה שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרס אף פרה לא נעשה בה כל הכלים ככלי חרס, ת"ל אל כלי מגיד שעשה כל הכלים ככלי חרס. ולקח ולקחו אחד האיש ואחד האשה לקדש. עפר פרט לסיד. מעפר פרט לחרס, שרפת ולא בזמן שנשבר הקלל ולא בזמן שפרחתו הרוח ולא בזמן שהגיפו ולא מרחו, ומנין אתה מרבה פחם שיש עליו מקצת עפר שיכתשנו ויזה ממנו, ת"ל מעפר שרפת החטאת. מים חיים פרט למימי תערובות ולמימי משואות ולמבוע הפוסק. מים חיים פרט לכנוף ולמבוע החולט. אלא כלי בכלי מקדשין ואין מקדשין בקרקע, מכאן אמרו מכתשת שמחוברת לקרקע ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה ואינה מכשרת את הזרעים ובזמן שהיא תלושה מן הקרקע ממלאין ממנה וכו' עד מכשרת את הזרעים:

4 ד

ולקח אזוב. נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה מה לקיחה האמור להלן שלשה אף לקיחה האמור כאן שלשה. אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלית ולא אזוב רומית ולא אזוב מדברית ולא אזוב שיש לו שם לווי. וטבל במים שיהו במים כדי טבילה. איש להוציא את הקטן. משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה, ת"ל טהור להביא את האשה דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר טהור למה נאמר, עד שלא יאמר יש לי בדין אם האוסף טהור המזה לא יהא טהור, הא מה ת"ל טהור, טהור מכל טומאה ואיזה זה טבול יום. רבי אומר נאמר כאן טהור ונאמר להלן טהור מה טהור האמור (להלן) [כאן] טמא לתרומה טהור (למעשר) [לחטאת] [אף טהור האמור להלן טמא לתרומה וטהור לחטאת]. ולקח אזוב באזוב ולא בקיסם הקשור בו. וטבל ולא המספג במים ולא המערה, אמרו מספגין לטבילה ואין מספגין להזאה, ויש אומרים אין מספגין לא לטבילה ולא להזאה. איש טהור איש פרט לאשה, או איש פרט לקטן, אמרת טהור לרבות את הקטן, אמרו מסעדת האשה את הקטן והוא מזה אבל לא תטבול את האזוב ותתן לו, אם טבלה ונתנה לו הזאתו פסולה. והזהב על האהל בא הכתוב ולמד על האהל שהוא מקבל טומאה. והזה על האהל ועל כל הכלים בשעת קבול טומאה. ועל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה. או אינו אלא אבר מן החי, כשהוא אומר או בעצם אדם הרי אבר מן החי אמור, הא מה ת"ל ועל הנוגע בעצמם זה עצם כשעורה, מגיד הכתוב שכשם שהביא כולם לענין טומאה כך הביא כולם לענין הזאה. ועל כל הכלים ריבה אדם נוגע בכלים נוגעים במת שיגעו בכלים אחרים. היה רבי עקיבא אומר חמשה מטמאין במת ארבעה טמאין טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב, כיצד שנים אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה. אדם נוגע בו טמא טומאת ערב, אדם בין הכלים גוררים ארבעה לטומאה וכלים באדם גוררים שלשה לטומאה ואדם באדם גוררים שנים לטומאה, חומר באדם מבכלים וכלים מבאדם שהכלים שלשה ואדם שנים, חומר באדם שכל זמן שהוא באמצע הם ארבע, אינו באמצע הם שלשה, רבי יוסי אומר כל המטמא בזב טומאת ערב טהור בזב חוץ מכלים:

5 ה

והזה הטהור על הטמא, על הטמא טהור ועל הטהור טמא דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים אין דברים האלו אמורים אלא בדברים המקבלין טומאה כדתנן נתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה, נתכוון על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה. מאי טעמא דרבי עקיבא נכתוב רחמנא והזה הטהור [עליו] מאי על הטמא ש"מ על הטמא טהור ועל הטהור טמא. ורבנן, ההוא לדברים המקבלין טומאה הוא דאתא אבל הכא קל וחומר הוא על הטמא טהור על הטהור לא כל שכן. ור' עקיבא היינו דקאמר שלמה בחכמתו אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ורבנן, ההוא למזה ולמזין עליו טהור נוגע בהן טמא. ומזה טהור והכתיב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו, מאי מזה נוגע. והכתיב נוגע, ועוד מזה בעי כבוס בגדים נוגע לא בעי כבוס בגדים, אלא מאי מזה נושא, ונכתוב רחמנא נושא ומ"ט כתיב מזה, הא קמ"ל דבעינן שעור הזאה. הניחא למ"ד הזאה צריכה שעור, אלא למ"ד אינה צריכה שעור מאי איכא למימר, אפילו למ"ד הזאה אינה צריכה שעור ה"מ אגבא דגברא אבל במנא צריכה שעור, דתנן כמה יהא ויהא בהן כדי הזאה כדי שיטבול ראשי הגבעולין ויזה. תניא שרפה אונן מחוסר כפורים כשרה, יוסף הבבלי אומר אונן כשרה מחוסר כפורים פסולה, ובהאי קרא קמיפלגי והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא מר סבר מכלל שהוא טמא טומאה דכל התורה כולה ומר סבר טומאה דהא פרשתא. והזה הטהור על הטמא נתכוון להזות לפניו והזה לאחריו לאחריו והזה לפניו הזאתו פסולה, לפניו והזה על הצדדין הזאת כשרה. אמר עולא הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא אצל השרץ מ"ט אשר יגע בו אמר רחמנא והאי נמי כנגיעה הוא. לענין טבילה כטמון דמי מ"ט ורחץ את בשרו במים אמר רחמנא מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי, לא נחלקו אלא לענין הזאה, הרי שהיה מזה ונתזה הזאה על לשונו, רבי מדמי לה לטומאה ורבנן מדמו לה לטבילה. ותרוייהו בהאי קרא קמיפלגי והזה הטהור על הטמא רבי סבר והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו. ורבנן סברי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר. ורבנן נמי נדמייה לטומאה, טהרה מטהרה הוה ליה למילף. (ורבנן) [ורבי] נדמייה לטבילה, וכבס בגדיו הפסיק הענין. וסבר רבי לענין טבילה כטמון דמי והא מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת, נהי דביאר מים לא בעינן מקום הראוי לביאת מים בעינן כדרבי זירא דאמר ר"ז כל הראוי לבילה וכו'. אין מזין ואין טובלין אלא ביום שנאמר והזה הטהור על הטמא ביום וגו' ואיתקש טבילה להזאה. ביום השלישי וביום השביעי בא הכתוב ולמד על טמא מת שטעון הזאת שלישי ושביעי, אתה אומר לכך בא או אינו אלא אם הזה בשלישי יטהר בשביעי לא הזה בשלישי לא יטהר בשביעי, ת"ל וחטאו ביום השביעי שנה עליו הכתוב לפסול. אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מנין, תלמוד לומר וחטאו מכל מקום. והזה הטהור על הטמא כל המטמאין אין מקבלין הזאה זבין וזבות נדות ויולדות. והזה הטהור על הטמא ולא בזמן שלא נתכוון להזאות על הטמא. ורחץ במים וטהר בערב מה ערב שהוא בא כולו אף מים כשיבא כולו במים וטהר:

6 ו

וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב מה ת"ל. מפי שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא תלמוד לומר וחטאו ביום השביעי ואחר כך וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב. ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל מי שיש לו קהל יצא נכרי שאין לו קהל ולית ליה טומאה, ואימא כרת הוא דלא מיחייב אבל איטמויי איטמי, אמר קרא והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה. ודילמא טהרה הוא דלא הויא ליה הא טומאה הויא ליה, אמר קרא ואיש אשר יטמא איתקש טומאה לטהרה כל שיש לטהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה. הכל מטמאין טומאת מת. הכל לאתויי מאי, לאתויי קטן, סד"א איש אשר יטמא ולא יתחטא כתיב איש אין קטן לא קמ"ל ועל הנפשות אשר היו שם, אלא איש למה לי למעוט קטן מכרת:

7 ז

ואיש אשר יטמא ולא יתחטא. אי בעי מיטמא ואי בעי לא מיטמא, מת מצוה דלא סגי דלא מיטמא הכי נמי דפטור, שאני התם דכתיב טמא יהיה מ"מ. ההוא מיבעי ליה לכדתניא טמא יהיה לרבות טבול יום, טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים, א"ל אנא מעוד קאמינא. הנכנס למקדש בטומאה לקוה כתיב עונש וכתיב אזהרה, עונש דכתיב את מקדש ה' טמא, אזהרה דכתיב וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם. ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה על טומאת מקדש ענש הכתוב כרת. או לא ענש אלא על ההזאה, תלמוד לומר ואם לא יתחטא וגו' עונשו לא יטהר ואין עונשו כרת. והיתה לכם לחקת עולם שינהוג הדבר לדורות. ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא הכתוב חלק בין מים שיש בהן כדי הזאה ובין מים שאין בהן כדי הזאה שהמים שיש בהן כדי הזאה מטמא אדם לטמא בגדים ומים שאין בהן כדי הזאה מטמא אדם לטמא אוכלין ומשקין. אתה אומר לכך בא או לא בא אלא לחלק בין נוגע למזה שהמזה שאין נוגע מטמא בגדים ומזה נוגע אין מטמא בגדים. אמרת ק"ו אם המזה שאין נוגע מטמא מזה שנוגע בו דין הוא שיטמא בגדים. אין לי אלא טהורין טמאין מנין, אמרת ק"ו אם טהורין מטמאין ק"ו לטמאין. אין לי אלא כשרין פסולין מנין, אמרת ק"ו אם כשרין מטמאין ק"ו לפסולין. וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר, לפי שהוא אומר בחלל חרב בא הכתוב ולמד על החרב שהיא טמאה טומאת שבעה והנוגע בה טמא טומאת שבעה. הא למדנו לכלים ואדם, כלים ואדם וכלים מנין, תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם. הא למדנו לכלים ואדם וכלים, כלים וכלים מנין, אמרת ק"ו ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים הנוגעין במת הרי הן טמאין, כלים הנוגעין בכלים הנוגעין במת אינו דין הוא שיהו טמאין. כלים באדם מנין, אמרת קל וחומר ומה כלים הנוגעין באדם הנוגע בכלים הנוגעין במת הרי הן טמאין, כלים הנוגעין באדם הנוגע במת אינו דין שיהו טמאין. או יהא אדם מקבל טומאה מן המת לטמא את חברו טומאת שבעה, [אמרת] ק"ו ומה כלים שאין מטמאין על גבי משכב ומושב הרי הן מקבלין טומאה מן המת לטמא אדם טומאת שבעה, אדם שמטמא על גבי משכב ומושב אינו דין שיקבל טומאה מן המת לטמא את חברו טומאת שבעה, ת"ל והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב מטמא ואין מקבל טומאה מן המת לטמא את חברו טומאת שבעה. או שיטמא בהיסט, אמרת ק"ו ומה נבלה קלה הרי היא מטמאה בהיסט מת חמור אינו דין שיטמא בהיסט, תלמוד לומר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא במגע הוא מטמא ואין מטמא בהיסט:

8 ח

ומזה מי הנדה. מין שהן ראויין לנדה לטמא אדם לטמא בגדים ולא מים שאין בהן כדי הזאה. ומה אני מקיים הנוגע במי הנדה ריבה מי חטאת שיש בהן כדי הזאה (שאין) [שהן] מטמאין במגע ובמשא, הנוגע והנוגע ריבה מי חטאת שאין בהן כדי הזאה (שאין) [שהן] מטמאין במגע אבל לא במשא. העיד רבי חנינא משום ה' זקנים שבאו מיהודה ואמרו מי חטאת שעשו מצותן ונטמאו באב הטומאה מטמאין את הכהן ואת תרומתו ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש מי חטאת שלא עשו מצותן ונטמאו באב הטומאה מטמא את (הכהן) [המזה] בידו אבל לא ברגלו ואינו מטמא את הכהן לא בידו ולא ברגלו, בזמן שנפסלים ממימי הטללים ממימי השלגים מטמא הכהן (ברגלו) [בידו] אבל לא (בידו) [ברגלו], ואינו מטמא את המזה [לא] בידו ולא ברגלו (קו), אר"ש לפני ר"ע ק"ו ומה במקום שאין הכהן מטמא בידו הרי המזה מטמא בידו וברגלו מקום שהכהן מטמא בידו [אבל לא] ברגלו אינו דין שיהא המזה מטמא בידו וברגלו. מה לכהן מיטמא לטמאים ומיטמא לטהורים, מה למזה שאינו מיטמא לטמאים ואינו מיטמא לטהורים. אפר כשר שנתערב במים פסולין מטמא את הכהן ואת התרומה. רבי יעקב אומר מטמאים הם משום משקה, אפר פסול שנתערב במים כשרים רבי שמעון אומר מטמאים הן משום משקה, רבי אליעזר בן יעקב אומר כשרין הן ללוש בהן את העיסה:

9 ט

וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. מגיד שמטמא בגדים. יכול בגדים שנטמאו מתחת המת ומנין אף בגדים שנטמאו מתחת הזב, תלמוד לומר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, ומנין כלים באדם, ת"ל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, מנין אדם בכלים, אמרת וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, ר' יוסי אומר היה מטמא בכולן טומאת שבעה. ויבאו בני ישראל מה כתיב למעלה מן הענין פרשת פרה אדומה (כתוב ברמז תקכ"ה):

10 י

ותמת שם מרים. שנו רבותינו אין מניחים את המטה ברחוב מפני שמרגיל את ההספד ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. אמרי בנהרדעי לא שנו אלא חיה אבל שאר נשים מניחין. רבי אלעזר אומר אפילו שאר כל הנשים שנאמר ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה. אמר רבי אלעזר אף מרים בנשיקה מתה אתיא שם שם מפני מה לא נאמר בה על פי ה' מפני שגנאי הדבר לומר, אמר רבי ינאי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. ולא היה מים לעדה שלשה פרנסים טובים היו להם לישראל משה ואהרן ומרים וכו':

11 יא

וירב העם עם משה. מדת הדין כשאדם כועס על שנים נותן פניו בקטן ואלו נתנו פניהם בגדול. ועוד שהיה אהרן חביב עליהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום זה שאמר הכתוב שפתי כסיל יבאו בריב. היו תובעין מיתה מי יתן מותנו ביד ה' ולו גוענו בגוע אחינו, מהו לפני ה' משל לבן מלכים שיצא לתרבות רעה והיה עולה לכתלים ולאילנות כנגד אביו הולך למקום החיות כדי שיהא אביו מצטער, כך היו אלו אומרים אנו מתים ויהא מצטער עלינו ולא עוד שנשבע לאבותינו לתת לנו את הארץ:

12 יב

קח את המטה. זה שאמר הכתוב מטה עוזך ישלח ה' מציון זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו שנאמר כי במקלי עברתי. והוא המטה שהיה ביד יהודה שנאמר חותמך ופתילך ומטך אשר בידך. והוא היה ביד משה שנאמר ואת המטה הזה תקח בידך. הוא היה ביד אהרן שנאמר וישלך אהרן את מטהו. והוא היה ביד דוד שנאמר ויקח מקלו בידו. והוא היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש. וכן עתיד אותו המטה לימסר למלך המשיח, וכן עתיד לרדות בו את אומות העולם לכך נאמר מטה עוזך ישלח ה' מציון.

“Take the staff…” (Bamidbar 20:8) This is what the scripture says “The staff of your might the Lord will send from Zion…” (Psalms 110:2) This is the staff which was in the hand of our father Yaakov, as it says “…for with my staff I crossed…” (Genesis 32:11) And it is the staff which was in the hand of Yehudah, as it says “Your signet, your cloak, and the staff that is in your hand.” (Genesis 38:18) And it was in the hand of Moshe, as it says “And you shall take this staff in your hand…” (Exodus 4:17) And it was in the hand of Aharon, as it says “Aaron cast his staff…” (Exodus 7:10) And it was in the hand of David, as it says “And he took his staff in his hand…” (Samuel I 17:40) And it was in the hand of every king until the Holy Temple was destroyed, and so in the future that very staff will be given to the King Messiah and with it he will rule over the nations of the world in the future. Therefore it says “The staff of your might the Lord will send from Zion…” (Psalms 110:2)…

13 יג

דבר אחר קח את המטה זה שאמר הכתוב אולת קשורה בלב נער אלו ישראל שנאמר כי נער ישראל ואוהבהו שהיו מכעסין בכל שעה לפני הקב"ה, ומי מרחיק אותה מהם שבט מוסר ירחיקנה ממנו, לפיכך אמר הקב"ה למשה מרדות הן צריכין כשם שהנער הזה סורח והסופר הזה מכה אותו ומביאו לידי חיים לכך נאמר קח את המטה. הבאר היה עולה בזכות מרים שנאמר ותמת שם מרים ומיד ולא היה מים לעדה, וכיון שנסתלק הבאר התחילו מתכנסין על משה ועל אהרן שנאמר ויקהלו על משה ועל אהרן והיו משה ואהרן יושבין ומתאבלין על מרים, אמר להם הקב"ה בשביל שאתם אבלים ימותו בצמא עמוד וקח מטך והשקית את העדה ואת בעירם.

14 יד

דבר אחר למה נסתלק הבאר במיתת מרים כדי שידעו הכל כמה היתה צדקת ויצטערו עליה רבים ויגמלו אתה חסד, כך כיון שמתה מרים ומשה ואהרן עסוקין בה וישראל מבקשים מים ואין מוצאין מיד נתכנסו עליהם, כיון שראו אותם באין אמר משה לאהרן תאמר מהו כינוס זה, א"ל אהרן לא בני אברהם יצחק ויעקב הן גומלי חסדים בני גומלי חסדים, א"ל משה אי אתה יודע להפריש בין כינוס לכינוס אין זה כינוס של תקנה אלא של קלקלה, שאלו היה כינוס של תקנה היו צריכים להיות בראשם שרי אלפים ושרי מאות וגו', ואתה אומר לגמול חסד הן באין, מיד הטיחו דברים כנגדו שנאמר וירב העם עם משה, כיון שראה משה ואהרן פניהם זעומות ברחו להם לאהל מועד, משל למה הדבר דומה לגדול המדינה שנזדעזעו בני במדינה וברח לפלטין של מלך:

15 טו

וירא כבוד ה'. אמר להן הקב"ה למשרתי צבור צאו מכאן במהרה בני מתים בצמא ואתם יושבין ומתאבלין על הזקנה.

16 טז

דבר אחר ויבואו בני ישראל כל העדה את מוצא בשעה שהצדיקים מתךים הן עושין רושם. כשמת רבי אליעזר נתעקרו כל האילנות שהיו באותו מקום. כשמת רבי יהושע נפלה איסטווא של טבריא. וכן את מוצא כשמתה מרים נסתלק הבאר. ויבואו באו מקדקדו של מדבר. כל העדה צדיקים וכשרים. מדבר צין מדבר צינים שהוציאו מפיהם ונפשנו קצה בלחם הקלקל. וישב העם כל מקום שנאמר וישב משם שב מקטרג. וישב אברהם בבאר שבע ותמת שרה. וישב יעקב נגנב יוסף. וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות. וירב העם אמרו להם בתחלה אמרת לנו מפני פושעים וחטאים שיש בכם אין המקום מצוי לכם, עכשיו שנעשינו כולנו קהל ה' מפני מה מתים בצמא, ולמה הבאתם את קהל ה' וגו', אנחנו ובעירנו אשריהן הצדיקים שחביבה עליהן בהמתן כגופן, וכן מצינו ביעקב שאמר לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן לקיים מה שנאמר יודע צדיק נפש בהמתו:

17 יז

קח את המטה והקהל את העדה. מכאן שהקב"ה חס על ממונם של ישראל, ויקהילו משה ואהרן מלמד שכל אחד ואחד רואה את עצמו יושב על פני הסלע, וכן הוא אומר ואת כל העדה הקהל, וכן כשעברו ישראל את הירדן נכנסו כל ישראל בין בדי הארון שנאמר ויאמר יהושע אל בני ישראל גושו הנה ושמעו את דברי ה' אלקיכם, (וכן) [אף כאן] כל ישראל עומדין ורואים נסים שבסלע. התחילו לומר יודע משה חק הסלע אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזו ונמצא משה עומד בספק אם שומע להם מבטל דברי המקום, והקב"ה לוכד חכמים בערמה לפי שהיה משה משמר עצמו כל אותן ארבעים שנה שלא להקפיד כנגדן שהיה מתירא מן השבועה שנשבע הקב"ה אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה, אמרו לו והרי סלע כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר תוציא מזו, צווח עליהם שמעו נא המורים, [המורים] סרבנים, ויש אומרים שוטים שכן בכרכי הים קורין לשוטה מורה [ויש אומרים המורים] מלמדים את מלמדיהם, המורים חצים שנאמר וימצאוהו המורים אנשים בקשת. וירם משה את ידו ויך את הסלע הכה פעם אחת התחיל הסלע נוטף מים מועטים שנאמר הן הכה צור ויזובו מים כזב שהוא נוטף טיפין, א"ל בן עמרם המים הללו ליונקי שדים או לגמולי חלב, מיד הקפיד כנגדן והכהו פעמים שנאמר ויך את הסלע במטהו פעמים ושטפו כל מה שהיה (מרננין) [נתון] כנגדן שנאמר ונחלים ישטופו. ואף על פי כן לא עשה משה אלא מסלע שא"ל הקב"ה, ומנין (שאמר) [שאף] אותו סלע שאמרו ישראל עליו וכל סלע וצרור שהיה באותו מקום היו מוצאים מים שנאמר יבקע צורים במדבר. וכבר היה בידם שלש ששתקו ולא אמרו שירה. למה נתפש אהרן שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי משל לבעל חוב שבא ליטול גרנו של לוה. ונטל שלו ושל שכנו, אמר ליה הלוה אני חייב שכני עני מה חטא, אף כאן אמר משה רבש"ע אני הקפדתי אהרן מה חטא, לפיכך הכתוב מקלסו שנאמר וללוי אמר תמיך ואוריך וגו'. יען לא האמנתם בי וכי לא אמר משה דבר קשה מזה שאמר הצאן ובקר ישחט וגו' והיא גדולה מזו מפני מה לא גזר עליו שם מיתה, משל למלך שהיה לו אוהב והיה מגיס בינו לבין המלך בדברים קשים ולא הקפיד עליו, לימים עמד האוהב והגיס לפני הלגיונות גזר עליו מיתה, אף כאן אמר הקב"ה למשה מה שעשית ביני לבינך מחול לך עכשיו כנגד הרבים אי אפשר שנאמר להקדישני לעיני בני ישראל. אמרו לו למשה לא אמרת שיש לנו אלוה בכל מקום שנאמר הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים, אמרו יודעין אנו שהיית רועה במדבר ארבעים שנה ואתה מכיר מקום המים ונדחקת להכות את הסלע, א"ל הקב"ה הקפדת כנגדן ואמרת שמעו נא המורים ויצאו מים בזעף שנאמר ויצאו מים רבים מיד נשטפו קהל רב שהיו מרננים לפני הקב"ה שנאמר יבקע צורים במדבר וכתיב ביום הזה נבקעו וגו' מה זכר האמור בדור המבול נשטפו אף כאן. אי אתה וכו' מה עשה הסלע לבני שנאמר ויניקהו דבש מסלע ואחר טובתו הכית אותו אין את כשר לעמוד על בני כבר מניתי אחר תחתיך קל לך את יהושע בן נון. אמר רבי סימון ונתן מימיו מפני שדרכו של סלע להוציא אש שנאמר ותעל האש מן הצור, ודרכו להוציא דבש שנאמר ויניקהו דבש מסלע, ודרכו להוציא שמן שנאמר ושמן מחלמיש צור, ואין דרכו להוציא מים, אלא תן דעתך עכשיו שלא תוציא אלא מים שנאמר ונתן מימיו אם יהיה ביד אדם אינו יכול לערב משקים אלו באלו למה שהן מבאישין, ואפילו יכול לערב שמא מערב מים באש בכלי אחד לא המים מכבין האש ראה נסים שעשה הקב"ה כנס לתוך הסלע שמן ודבש ומים ואש, ואם תמה אתה על הדבר הרי הוא אומר ויהי ברד ואש מתלקחת ומדה טובה מרובה ממדת פורענות:

18 יח

ודברתם אל הסלע. והכיתם לא נאמר, א"ל כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו ביון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע. והוצאת להם מים מן הסלע יש כח וזכות לאותן שישנים במערת המכפלה שהוציא להם מים ואין סלע אלא זכות אבות שנאמר ירונו יושבי סלע. ויקהילו משה ואהרן את הקהל, למעלה כתיב ויקהלו על משה ועל אהרן ולמה כנסום, אלא משה ואהרן מהלכין וכל ישראל אחריהן והיו רואין אבן והיו עומדין ומקיפין אותה ואין דור שאין בו ליצנין והיו הנקרבין אומרים אין אתם יודעין שבן עמרם רועה של יתרו היה ורועים פקחים במים ומבקשים למשכנו להיכן שיש בו מים ולומר לנו הרי הוצאתי לכם מים ולטעות אותנו אלו כן יוציא לנו מן האבן הזו או מזו לזו והקב"ה כך צוהו מכל סלע שרוצים הוצא להם מים, ומשה הפך פניו סבור שישראל אחריו והיו אותם עשויין כתות על האבנים אמר להם בואו עמי שאוציא לכם מים אמרו ליה מזה אנו מבקשין אם מן הסלע הזה אי אתה מוציא אף מן אחרת אין אנו מבקשים ונתכרכמו פניו כנגדן ונשבע שאינו מוציא להם מים אלא מאותה שהוא מבקש. אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי משה הכה את הסלע וכל הצורים שבמדבר נבקעו והיו מוציאין מים שנאמר יבקע צורים במדבר לאגרדמים שיצא לשער את המדות מצא את החיצונים נועלים נטל את הראשון והכהו ושמעו כולן ופתחו מאליהן. אל פני הסלע מכאן שמועט מחזיק את המרובה:

19 יט

יען לא האמנתם בי. ר' שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן (בהכרת) [בחטאם] מתו שנאמר יען לא האמנתם בי, שאלולא כן לא הגיע זמנכם ליפטר, משה אמר והן לא יאמינו לי (כתוב ברמז קע"ב). אשריהם משה ואהרן שלא נשאו להם פנים בעולם הזה שנאמר יען לא האמנתם בי אלו האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר. אשריהם לצדיקים לא דיין שזוכין לעצמן אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות, הרבה בנים היו לו לאהרן שראויין לישרף בנדב ואביהוא שנאמר הנותרים, אלא שזכות אביהן גרמת להם. אוי להם לרשעים [לא דיין] שמחייבים לעצמן [אלא שמחייבין לבניהם] ולבני בניהן עד סוף כל הדורות, הרבה בנים היו לו לכנען שראויין ליסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל אלא שחובת אביהן גרמה להם: