Yad Avraham on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah
1א׳
1 א

(סימן א' בט"ז בפתיחה) וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה כו'. הרמב"ם בס' היד ריש הלכות שחיטה מנה שחיטה למצות עשה. וכ"ה בתוס' ביצה (דף כה) ובחולין (דף לז) דוזבחת הוא עשה. והראב"ד בהשגותיו כתב שאין לו טעם והכ"מ ביאר טעמו של הראב"ד משום שאין זה מצוה מחוייבת שאם ירצה שלא לאכול בשר או שלא לשחוט בעצמו רשאי אלא הוא לאו הבא מכלל עשה שתאכל שחוטה ולא אבר מ"ה ונבילה. ולדעת הרמב"ם תירץ הכ"מ דמ"מ הוא עשה למי שירצה לאכול בשר שישחוט או בעצמו או שאחר ישחוט לו. ותמוה שסותר הכ"מ דברי עצמו שכ' פי"א מהל' ברכו' דנטילת ידים ושחיטה הוו דבר הרשות דאפשר לו שלא לאכול. ולי נראה דטעמו של הרמב"ם והתוס' דחשבו שחיטה למ"ע. הוא מטעם שכ' הרא"ש בריש כתובות דמש"ה מברך על השחיטה וצונו אף שאינו מחוייב לשחוט ולאכול. דהא אפקי' קרא בלשון צווי דכתיב וזבחת ואכלת. וכן משמע דקדוק ל' הרמב"ם שם הלכה ד'. ועל כל הדברים האלה צוונו בתורה ואמר וזבחת כאשר צויתיך. משמע דמשום שאמר בלשון צווי קאמר דהוי מ"ע. וכ"ה גם לפ"ד התוס' שם.
ועיין בפמ"ג בפתיחה דעשה שאינו זבוח הוי בכל שהוא. ולא משמע הכי בתוס' חולין (דף לג).

2 ב

(סעיף ה) ושוטה דהיינו שהוא יוצא יחידי בלילה כו'. לדוגמא נקטינהו וה"ה אם עושה שאר דברים דרך שטות וכ"כ בס' בה"י. וכ"כ הב"ש בא"ע ס"ס קכ"א וכ"מ ביש"ש פ"ק דחולין. ועיין בשו"ת זכרון יוסף חלק א"ע סימן יו"ד:

3 ג

(בש"ך ס"ק כ"ז) דקטן מצוה על השחיטה כו'. פי' ומקרי בר זביחה והרי אסור להאכילו בידים ומצווים אנחנו שלא ניתן לו נבילות. וכמ"ש הפמ"ג וכ"כ בתשובת מהרי"ל והיינו אי אמרינן דאסור לספות לו בידים מה"ת דמשום דרבנן לא מקרי בר זביח' כמו דלא מקרי בר קשיר' גבי תפילין משום חנוך דרבנן. ויש להביא ראיה ממ"ש תוס' בע"ז (דף כח) דאקרי בר ברית והיינו משום שמצוין למולו דאל"כ תקשי דילמא קטן איכא בינייהו כעין שכתבו תוס' גבי מומר לערלות. וכן י"ל דחרש ושוטה ב"ב הן דאל"כ לימא הא איכא בינייהו. ומ"ש הפמ"ג כאן דחו"ש מוזהרים הם ובני מצות נינהו הוא נגד הסוגיא דר"פ מי שהחשיך. ורמב"ם פ"ט דעדות וספי"ד דיבמות דאין ב"ד מצווין להפרישן. וכ"כ המ"א סימן תקפ"ט ומשמע שם דגריעו מקטנים בני דעה:
ודע דמדברי התוס' דעבודת כוכבים מוכח דאף מומר להכעיס הוי ב"ב וכ"כ בס' אה"ע בא"ח סי' קפ"ט ודלא כהמ"א שם. וכ"ה מסוגיא דרפ"ב דקידושין וכ"כ בשו"ת ג"ש סימן כ"ג. ומזה ראיה למ"ש הט"ז בר"ס ב' דהוי בר זביחה כיון שהוא מצווה אעפ"י שאינו עושה. ומה שהוכיח המ"א ממ"ש התוס' בסנהדרין י"ל דהתם בלשון ב"א קאמר. ועיין בב"ש סימן קכ"ג שכתב דמומר שייך בתורת גיטין. ובסימן קמ"א ס"ק מ"ז לא כ"כ:

4 ד

(בש"ך ס"ק כ"ט) דאין הברכה מעכבת בדיעבד כו'. ובאשר"י ריש חולין משמע טעם אחר דבכל הברכות יוצא בדיעבד אם לא השמיע לאזנו אלא שבירך בלבו וה"ה כאן יצא אף שאינו שומע ע"ש. ונ"ל דנ"מ בין ב' הטעמים לדעת הגאונים וראבי"ה שכתב המרדכי פכ"ה דאם הזיד ולא בירך יש לקנסו. וא"כ לפ"ז אם שחט חרש המדבר ואינו שומע בכוונה אסור לדידי'. ואלו לטעם הרא"ש כשר אף לדידי'. וכ"נ דעת הט"ו שכתבו ואם שחט שחיטתו כשירה. ולשון זה היינו לכולי עלמא. וכדאמרינן בש"ס פ"ק דחולין (דף טו) גבי השוחט בשבת וביוה"כ ודו"ק:
ועיין בש"א סי' ו' שהוכיח מדברי הטור גבי נשתתק דאף היכא שאין ראוי לברך אפילו בהרהור מהני לשמוע מאחר ואמרינן בי' שומע כעונה. וכן גבי ערום אסור דשומע כעונה. וצ"ע דא"כ אלם יחלוץ וישמע קריאה מאחר דהוי כעונה ומדבר:

5 ה

(בש"ך ס"ק ל"ז) ועוד כיון שהוא ערום אינו רשאי לכוין בברכת חבירו. ול"ל שומע כעונה עכ"ל. ומ"מ לענין זה הוי כעונה דאסור לשמוע אע"ג דהרהור מותר נגד ערוה כדאיתא בשבת (דף ק"ן) שמיעה אסור כדבור. וכה"ג כתבו התוס' בברכות (סוף דף כ') גבי בעל קרי. ובזה נסתלק מ"ש בס' א"ז באו"ח סי' ע"ה: