Yoreh Deah, Siman 252 יורה דעה, רנ״ב
1 א

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים הילכך לכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו יכולין לשנותן לפדיון שבויים ואפי' אם גבו לצורך בנין בית הכנסת ואפי' אם קנו העצים והאבנים והקצום לצורך הבנין שאסור למוכרו בשביל מצוה אחרת מותר למוכרם לצורך פדיון שבויים אבל אם בנאוה כבר לא ימכרו אותם אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם שלא יהו האויבים מוסרין עצמם עליהם לשבותם ואפילו אם קרובים רוצים לפדותו ביותר מכדי דמיו אין מניחין אותן אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה וכן לאשתו שהיא כגופו ובן לת"ח או אפי' אין ת"ח ורואין אותו מצליח שאפשר שיהיה ת"ח יכולין לפדותו בכל מה שיכלו: אין מבריחין השבויים (בלא עולה) כדי שלא יהיו האויבים מכבידים עולם עליהם ויוסיפו שמירה על שמירתם: מי שמכר עצמו לנכרים או שלוה מהם ושבו אותו בהלואתו פעם ראשונה ושנייה פודין אותו שלישית אין פודין אותו אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהם ואם בקשו להורגו פודין אותו מיד אפי' אחר כמה פעמים עבד שנשבה הואיל וטבל לשם עבדות וקבל עליו מצות פודין אותו כישראל שנשבה שבוי שהמיר אפי' למצוה אחת כגון שאוכל נבילות להכעיס וכיוצא בו אסור לפדותו פודין האשה קודם לאיש ואם נתבעו שניהם לדבר עבירה מקדימין האיש לפי שאין דרכו לכך: