Yoreh Deah, Siman 184 יורה דעה, קפ״ד
1 א

רוב הנשים יש להן וסתות לראות בזמן ידוע כל אחת לפי זמנה וסתם וסת משלשים יום לל' יום וכל מי שיש לה וסת קבוע בא עליה שלא בשעת וסתה כמו שירצה ואינה צריכה בדיקה ואדרבה אין לה לבדוק לפני תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש אבל כל המרבה לבדוק שלא בשעת תשמיש הרי זו משובחת ובשעת וסתה צריך לפרוש ממנה עונה אחת אם הוא ביום פורש ממנה אותה היום כולו אפילו אם הוסת בסופו ומותר מיד בלילה שלאחריו וכן אם הוא בתחלתו פורש כל היום ומותר כל הלילה שלפניו וכן הדין אם הוא בלילה פורש כל הלילה ומותר ביום שלפניו ולאחריו בין שקבעה וסת בשלש פעמים או בפעם אחת וכתב הרשב"א בד"א בגדולה אבל בקטנה שלא הגיעה לימי הנעורים ולא הביאה סימנים אין צריך לפרוש סמוך לוסתה כל זמן שלא קבעתו בג' פעמים כתב הראב"ד ואם רגילה לראות בהנץ החמה ולא קים לה שפיר אי קודם הנץ החמה או אחר הנץ החמה יש מחמירים לאוסרה כל היום וכל הלילה ויש מקילין שאינה אסורה אלא ביום והכריע הוא כדברי המקילין ואם רגילה לראות ראיה מרובה מקודם הנץ החמה עד אחר הנץ החמה איכא מ"ד שאסורה כל היום וכל הלילה דההיא שעתא כולה שעת וסת היא ואיכא מאן דאמר דבתר תחילת הוסת אזלינן ולא מיתסרא אלא בלילה והראב"ד כתב שאינה אסורה אלא בלילה וביום כשיעור הנמשך בו ואם וסתה נמשך שני ימים או שלשה ימים ששופעת או מזלפת שני ימים או שלשה ימים כתב הראב"ד שכולן חשובין כעונה אחת ואע"פ שהגיע תחלת הוסת ולא ראתה צריכה לפרוש כל ימי משך הוסת וכ"כ הרמב"ן שחוששת לכל ימי משך הוסת שבכל יום ויום וסת בפני עצמו הוא ואפי' נעקר יום הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם והר"ז הלוי כתב שאינה צריכה לפרוש אלא עונה ראשונה של הוסת וכיון שעברה העונה ולא ראתה מותרת ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל. ואם הגיע וסתה בימי עיבורה משהוכר עוברה או בימי מניקתה שהן כ"ד חדשים משנולד הולד אפי מת הולד אין צריך לפרוש סמוך לוסתה וכן לאחר הוסת מותרת אע"פ שלא בדקה. האשה שהיתה נחבית במחבא מפני פחד והגיע וסתה חוששת לו אפי' לא היה לה וסת קבוע עבר היום ולא בדקה מותרת שחרדה מסלקת הדמים ודווקא הני אבל כל אשה דעלמא שהגיע וסתה אסורה עד שתבדוק ומיהו אם בדקה אח"כ ומצאה טהורה טהורה אע"ג דחזקה אורח בא בזמנו לא מחזקינן לה ודאי טמאה הלכך אם בדקה ומצאה טהורה טהורה: ופרישה שפורש סמוך לוסתה אינו אלא לתשמיש אבל מותר בשאר כל קריבות דבר: היוצא לדרך צריך לפקוד אשתו אפי' סמוך לוסתה וי"א דאפי' בתשמיש חייב לפוקדה ורבינו תם פירש שאסור לפוקדה בתשמיש אלא בדברי ריצוי ולא חיישינן שמא יבא עליה: הבא מן הדרך וכן השוהה עם אשתו בעיר והגיע עת וסתה אסור לבא עליה עד שישאלנה ואם שהה ל' יום חשיב כהגיע עת וסתה דסתם עונה שלשים יום ואסור לסוף שלשים יום עד שתבדוק בד"א שלא שהה אחר הוסת שיעור כדי שתוכל לטבול אבל אם שהה אחר הוסת שיעור שתוכל לטבול בא עליה ואין צריך לשאול בין אם היא ערה או ישינה בין קטנה בין גדולה ואפי' בלא שהה שצריך לשאול כתב הרשב"א דוקא שיש לה וסת לימים לחוד אבל אם יש לה וסת לימים ולקפיצות כיון שהוסתות תלוי במעשה אימור לא קפצה ולא ראתה: וכתב עוד יש לה וסת שלא קבעתו עדיין שלשה פעמים והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ"ה וכיוצא בזה אע"פ שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם טהורה בלא בדיקה: