Choshen Mishpat, Siman 359 חושן משפט, שנ״ט
1 א

הלכות גזילה
אסור לגזול אפי' כל שהוא לא שנא מישראל ול"ש מעכו"ם שגזל העכו"ם אסור:

2 ב

וכל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה כאילו נוטל נפשו:

3 ג

ואסור לגזול אפילו ע"מ לשלם וכתב א"א ז"ל דווקא שאין התשלומין בעין כההיא דמייתי עלה שרצו אנשי דוד ליקח גדיש של שעורים ולתת במקומו של עדשים ועדיין לא היו בידם העדשים אלא רצו ליקח גדיש של שעורים של ישראל ולכשיזדמן להם גדישי עדשים של פלשתים יתנו לישראל במקום גדיש השעורים אבל אם היו מזומנים העדשים אפילו אין בעלי גדיש שעורים לפנינו מותר לזכות להם גדישי עדשים [ע"י אחר] דעדיפי מהשעורים וזכין לאדם שלא בפניו ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר אבל מחפצי ביתו לא:

4 ד

ואפילו אם הוא בסכנת מות ובא לגזול את חבירו ולהציל את נפשו אסור לו לגזול אם לא על דעת לשלם דודאי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש לכך הוא רשאי ליטלו ולהציל נפשו אבל לא יקחנו אלא על דעת לשלם:

5 ה

ואפילו הלוקח מחבירו בתורת שאלה אם אינה מדעת הבעלים נקרא גזלן:

6 ו

וכתב הרמב"ם אפילו החוטף משכון מיד חבירו למשכנו שלא ברשות ב"ד נקרא גזלן ואצ"ל אם נכנס לביתו למשכנו והראב"ד השיג עליו וכתב שאינו נקרא גזלן בכך:

7 ז

וכשם שאסור לגזול כך אסור לעשוק:

8 ח

ואיזהו גזל ואיזהו עושק גזל זה הלוקח של חבירו בחזקה כגון שחוטף מה שבידו או נכנס לביתו שלא ברשותו ונוטל משלו או תוקף בעבדיו ומשתמש בהם או נכנס לתוך שדהו ואוכל פירותיו ועושק זה שבא ממון חבירו לידו ברצון חבירו כגון בהלואה או בפקדון או שכירות וכשבא לתבעו אינו מחזירו ומחזיק בו בחזקה:

9 ט

ואפילו אם כופהו שמוכר לו משלו ומקבל דמיו אם הוא שלא מרצונו אסור אבל אין לו דין גזלן ליפסל מדאורייתא אלא מדרבנן כתב הרמב"ם ז"ל כל החומד עבדו או ביתו של חבירו או כל דבר שאפשר שיקחנה ממנו והרבה עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ה"ז עובר בלא תחמוד ואינו עובר בלאו עד שיקנה החפץ שחומד:

10 י

כל המתאוה ביתו או את אשתו או כליו או שדהו של חבירו וכיוצא בהם משאר דברים שאי אפשר לו לקנותו ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה עובר בלא תתאוה שאין תאוה אלא בלב בלבד התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל שאם לא ירצה הבעל למכרו לו בדמים יבוא לידי גזל והגזל מביא לידי שפיכת דמים כי כשהבעל ירצה להציל ממונו מן הגזלן יבוא לידי שפיכת דמים צא ולמד ממעשה דאחאב ונבות הא למדת שהמתאוה עובר בלאו א' והקונה דבר שמתאוה בו בהפצר שמפציר בבעלים או בבקשה מהם עובר בשני לאוין לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה ואם גזל עובר בשלשה לאוין: