Choshen Mishpat, Siman 250 חושן משפט, ר״נ
1 א

הלכות מתנת שכיב מרע
במה דברים אמורים שמתנה צריכה קנין או אחד מדרכי ההקנאות במתנת בריא אבל במתנת שכיב מרע אינה צריכה כלום שהחכמים תקנו שדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו בין אם כתב או אמר נכסי לפלוני קונה לכשימות למפרע משעת נתינה אפילו בלא קנין:

2 ב

ואם יעמוד חוזר אפי' אם היתה בקנין ואין צריך לחזור בפירוש כשיעמוד ולומר חוזרני בי אלא מיד כשיעמוד תתבטל המתנה אפילו אינו אומר כלום וה"מ כשנתרפא לגמרי אבל אם לא נתרפא לגמרי אלא ניתק מחולי זה לחולי אחר אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה וכתב רב אלפס הא דמתנתו מתנה ואין צריך אומד היינו כשלא עמד ולא הלך על משענתו בשוק אבל אם עמד בין חולי לחולי והלך על משענתו בשוק אומדין אותו ע"פ רופאין אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אינה מתנה ואם הלך בשוק בלא משענתו אין צריך אומד ובטלה מתנתו וכן כתב הרמב"ם:

3 ג

במה דברים אמורים בנותן מתנה אבל (&ד) אם הודה על נכסיו שהם של פלוני לא הוי כנותן וקנאה זה שהודה שהם שלו ואפי' אם יעמוד אינו חוזר:

4 ד

ואם הקדיש נכסיו או הפקירן או נתנן לעניים מיבעיא אי הוי דינו כמו נותן וחוזר בו אם יעמוד או לא ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם והרמ"ה ז"ל כיון דלא איפשיטא חוזר בו דנכסי בחזקת נותן קיימי וא"א הרא"ש ז"ל כתב כיון דלא אפשיטא אין מבטלין ההקדש וההפקר והחילוק שחילק לעניים שהרי אנו באין לבטל מעשיו מכח אומדנא ואין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן האומדנא:

5 ה

ואם מכר כל נכסיו ועמד ורצה לחזור אם המעות בעין יכול לחזור בו שיש הוכחה שעל דעת כן מכרם ועל כן הצניע המעות ואם הוציאם אינו יכול לחזור בו:

6 ו

בד"א בנותן כל נכסיו אבל אם שייר כלום שלא נתן אז דינו כמתנת בריא ואינה נקנית אלא בקנין אפי' אם מת צריך קנין לפיכך אם עמד אינו חוזר בו וכמה הוא השיור שנעשה אותו כמתנת בריא כתב רב אלפס אפילו כל שהוא בין בקרקע בין במטלטלי וכן כתב הרמב"ם ז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב כל זמן שלא שייר כדי פרנסתו יש לו דין מתנת שכיב מרע דטעמא דמתנת שכיב מרע בכולה שחוזר בו אם יעמוד משום דאמדינן דעתיה ודאי מחמת דאגת מיתה הוא נותן דלא יהיב איניש כל מאי דאית ליה ומיית הוא ברעב וכיון שהוא נותן משום דאגת מיתה תקנו חכמים שאין צריך קנין כדי שלא תטרף דעתו אם יראה שאין מקיימין דבריו ומטעם זה אם עמד חוזר שלא היה דעתו אלא אם ימות אבל כשמשייר ליתא האי טעמא הלכך כל זמן שלא שייר כדי פרנסתו איתא להאי טעמא ויש לה דין מתנת שכיב מרע וכתב א"א הרא"ש ז"ל ויראה שיעור פרנסתו אם הוא עובד אדמה שישייר קרקע כדי פרנסתו ובני ביתו ואם הוא מתעסק בסחורה או ברבית שישייר כדי שיוכל להתפרנס מן הריוח עד כאן וכן דעת בעל העיטור דבעינן כדי פרנסתו אלא שנסתפק בשיעורו וכתכ דאיכא למימר כדי פרנסתו לשנים עשר חדשים כדאמרינן גבי נכסים מרובים:

7 ז

וכל ג' ימים הראשונים יש לו דין מתנת שכיב מרע מכאן ואילך יש לו דין מצוה מחמת מיתה בד"א שלא קפץ עליו החולי אבל אם קפץ עליו החולי אפי' תוך שלשה ימים כל צואתו סתמא מחמת מיתה היא:

8 ח

לשון הרמב"ם ז"ל הסומא או הפיסח או הגידם או החושש בראשו הרי הוא כבריא לכל דבר במקחו ובממכרו ובמתנתו אבל החולה שתש כחו וכשל מחמת חולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המטה נקרא שכיב מרע וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:

9 ט

ואם נשתתק ואינו יכול לדבר ורמז ליתן מתנה בודקין אותו כדרך שבודקין אותו לגיטין כמו שפירשתי בספר אבן העזר ואם הוא בדעתו מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה:

10 י

וגוסס כתב ר"ח דאין מתנתו מתנה אפילו שמדבר וכן פי' רש"י אבל רשב"ם ורבינו יצחק פירשו שמתנתו מתנה וכן היא מסקנת א"א ז"ל:

11 יא

בד"א שמתנת שכיב מרע שיש בה שיור אינה נקנית אלא בקנין ואם עמד אינו חוזר כשנתן סתם ולא פירש מחמת מיתה אבל אם פירש מחמת מיתה או אפילו לא פירש אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה אפילו אם יש בה שיור נקנית באמירה בלא קנין לכשימות ואם יעמוד חוזר אפילו אם יש בה קנין:

12 יב

ור"ש בן חפני פירש מי שמזכיר מיתה הוא הנקרא מצוה מחמת מיתה הא לא"ה לא ובעל העיטור כתב מסוכן שחוליו קשה וניכר שצואתו מחמת מיתה אע"פ שלא הזכיר מיתה דינו כמצוה מחמת מיתה וג' ימים הראשונים נקרא שכיב מרע ואם הוא מזכיר מיתה אפילו בג' ימים הראשונים נקרא מצוה מחמת מיתה וזהו כדעת א"א הרא"ש ז"ל:

13 יג

כתב רב אלפס היוצא בקולר ומסוכן ומפרש ויוצא בשיירא דינם בצואתם כמצוה מחמת מיתה וא"א הרא"ש ז"ל כתב מסתבר טעמיה ביוצא בקולר ומסוכן אבל לא במפרש ויוצא בשיירא:

14 יד

כתב הרמב"ם ז"ל הא דמתנת ש"מ כמקצת בעיא קנין ובנותן הכל א"צ קנין היינו בסתם אבל אם נתן מקצת נכסיו בפירוש במתנת ש"מ שאינו קונה אלא לאחר מיתה א"צ קנין ואם עמד חוזר ואם לא עמד קונה זה המקצת ואף אם יש בה קנין אינה קונה אלא במיפה את כחו:

15 טו

וכן אם כתב כל נכסיו ומפרש שנותן הכל מעכשיו ומקנה לו מחיים הוא כשאר מתנת בריא שאם הגיע השטר ליד מקבל או שקנה מיד הנותן קנה הכל ואין יכול לחזור בו עד כאן:

16 טז

אע"פ שנתן ש"מ כל נכסיו הידועים לנו חשבינן ליה כמתנת בריא וצריכה קנין ולפיכך אינו חוזר אם יעמוד משום דחיישינן שמא יש לו עוד נכסים שאין ידועים לנו ולא חשבינן ליה מתנת ש"מ בכולה אא"כ מוחזק לנו שאין לו עוד נכסים אחרים ופירש רשב"ם שמוחזק בעדות גמורה שאין לו יותר ור"י פירש שאין צריך עדות אלא בחזקה בעלמא סגי א"נ באומר כל נכסי ופירש רשב"ם שאומר אני נותן כל נכסי לפלוני דהשתא ליכא למיחש למידי שהרי נותן לו כל נכסיו בכל מקום שהם ור"ח פירש שאין צריך לפרש שיתן לו כל נכסיו אלא אומר כל נכסי אלו הן ואנו מאמינים לו שאין לו יותר וכן פירש ר"י:

17 יז

אין חילוק במתנת ש"מ בכולה בין אם נתן לאחד בין אם נתן לשנים כאחד לפיכך ש"מ שחילק כל נכסיו לשנים או לשלשה אם לא הפסיק בין אחד לחבירו אלא חלק זה לפלוני וזה לפלוני ומת קנו כולם אפילו בלא קנין עמד חוזר בכולם אפילו בקנין דכולה חדא מתנה היא בלא שיור ואם הפסיק בין אחד לחבירו דהשתא הויא כל חדא מתנה בפני עצמה כל הראשונים חוץ מהאחרון יש לה דין מתנת ש"מ במקצת שצריכין קנין אפילו אם מת ולפיכך אם עמד אינו חוזר ואם אין בהם קנין לא יקנו אפילו אם ימות והאחרון הוה מתנת שכיב מרע בכולה וקונה אם מת אפילו בלא קנין ולפיכך אם יעמוד חוזר:

18 יח

שכיב מרע שנתן כל נכסיו וחזר במקצתן מסתמא חזר בכל:

19 יט

לפיכך אם נתן כל נכסיו לאחד וחזר ונתן מקצתו לשני הראשון לא קנה אפילו אם ימות שהרי חזר בו והשני יש לו דין מתנת שכיב מרע במקצת שהרי שייר לו מה שחזר בו מן הראשון המותר שלא נתן לשני לפיכך אם יש בה קנין קונה אפילו אם לא מת ואם אין בה קנין אפילו אם מת אינו קונה:

20 כ

נתן מקצתו לראשון בקנין והמותר לשני ראשון קונה אפילו לא מת והשני הוא מתנת שכיב מרע בכולה ואם מת קונה אפילו בלא קנין עמד לא קנה אפילו הוא בקנין:

21 כא

שכיב מרע שנתן כל נכסיו דקיימא לן שחוזר אפילו שכתב לו שטר ומסרו לידו יכול לחזור בו אבל אם מסרו לידו ולקח עוד בקנין פירש רשב"ם שאינו יכול לחזור בו ור"י כתב אפילו כתב לו שטר ומסרו לידו וגם לקח לו בקנין אפילו הכי יכול לחזור בו:

22 כב

וכן נמי אם כתב לו שטר ומסרו לידו וזיכה לו המתנה ע"י אחר כגון [אם הם] מטלטלין ונתנן ליד אחר שיזכה בהן למקבל ואם הוא קרקע ואמר לאחר לך חזק וקני לפלוני אפילו הכי יכול לחזור בו אם אין בו קנין כל זמן שלא הגיעה המתנה ליד המקבל וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל לפיכך אם שנים הוציאו כל אחד שטרו אפילו אם כתב השטר ומסרו וזיכה לזה על יד אחר וכתב ומסר וזיכה לזה השני קונה שהרי חזר בו מהראשון ודוקא במיפה כחו דשני כדלקמן דאי לאו הכי לא קנה דאין שטר לאחר מיתה:

23 כג

וכתב הרמב"ם ז"ל דה"ה במתנת שכיב מרע במקצת ולא נהירא דמתנת שכיב מרע במקצת דינו כמתנת בריא לכל דבר ואינו יכול לחזור בו:

24 כד

אבל אם כתב לו שטר ומסרו לידו וגם זיכה לו המתנה ע"י אחר ולקח בקנין ודאי קנה ואינו יכול לחזור בו בין לעצמו בין לאחר בין בכולה בין במקצתה. וכתב הרמ"ה דמצוה מחמת מיתה נמי יש לו דין כותב כל נכסיו שאם זיכה לו וגם קנו מידו אינו יכול לחזור בו אם עמד:

25 כה

ומיהו הני מילי בסתם מצוה מחמת מיתה כגון דאמר ווי דקא מיית אבל אם פירש בהדיא דמחמת מיתה הוא נותן אפילו הקנה בכל מיני הקנאות חוזר בו:

26 כו

שכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד לפי שיצא עליו קול שהוא בן חורין:

27 כז

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ואשתו שהתנו ביניהם שאם ימות בחייה שיירשו אחיו שני שלישי הממון והיא תטול שליש הממון ונכתב ונחתם והגיע השטר ליד האחין וחלה ראובן וצוה ליתן משני שלישי הממון גם לאחרים ומת ובאין אחיו לבטל הצוואה ואומרים שזכו הם בשני שלישי הממון בקנין שהקנה להם ובא השטר לידם בחייו ולא היה לו כח למעט חלקם וליתן לאחרים שכבר קדמו הם לזכות בשני שלישי הממון אחר מותו. תשובה לא זכו האחין בחייו של ראובן כלום כי לא זיכה להם בחייו כלום אלא התנאי היה עם האשה שלא תטול כתובתה אלא שליש נכסיו ושני שלישים ישארו ליורשיו ומה שצוה ליתן לאחרים קיים:

28 כח

מתנת שכ"מ בכולה לא בעיא קנין כדפרישית ואם היה בה קנין ל"ש אם כתב לו שטר ופירש בו הקנין לא שנא נתן לו על פה גרע ולא קנה אפילו אם מת ואפילו אם מסר לו השטר מחיים לא קנה דשמא לא גמר להקנות לו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה:

29 כט

וכתב הראב"ד דה"ה נמי מצוה מחמת מיתה בקנין הוי דינא הכי שהקנין מגרע כחו ואם פירש שלא הקנה אלא כדי ליפות כחו כגון שכתב וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא קנה:

30 ל

ומיהו הא דאמרי' אפי' הגיע השטר ליד המקבל אינו קונה אלא כמיפה את כחו היינו שאין השטר כתוב בלשון צוואה אלא בלשון מתנה שכתוב בו שדי נתונה לך ומסר השטר לידו דאז הוי מסירת השטר כמו קנין דקרקע נקנית בשטר והוי כמו מתנת שכיב מרע שיש בה קנין שצריכה יפוי כח אבל אם השטר כתוב בלשון צוואה כדרך שמצוה אל ביתו שאז אינו עומד אלא לראיה אם הגיע ליד המקבל מחיים קנה

31 לא

דאיכא למימר שהיה בדעתו שתתקיים צואתו במסירת השטר ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר רק כשלא מסר השטר לידו מחיים:

32 לב

גם בכאן כתב הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל דמתנת שכיב מרע במקצת שיש בה קנין אינו קונה אלא במיפה את כחו ולא נהירא דבמקצת הויא כמתנת בריא לכל דבר:

33 לג

ואם כתב לאחד והקנה לו וחזר וכתב גם לשני והקנה לו כתב הר"ם מרוטנבורק שהשני קונה אף בלא יפוי כח ואפילו אם לא הגיע השטר לידו מחיים דלא תלינן למימר דהאי קנין דשני לגרועי אתא אלא תלינן למימר כיון שכתב והקנה לראשון היה סבור שאם יפחות לשני ממה שעשה לראשון שלא יקנה ולהכי הקנה לו ולא לאחר הקנין עד לאחר מיתה:

34 לד

ולפי זה אם כתב ומסר וזיכה לזה וכתב ומסר וזיכה גם לשני שני קונה אף בלא יפוי כח דקנין דשני לאו לגרועי אתא דקסבר שלא יקנה אם פיחת לו מן הראשון:

35 לה

וכן אם צוה שכ"מ שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה אין כותבין ונותנין ופר"ש בין אם אמר כתבו ותנו לו או תנו וכתבו לו ומת קודם שנכתב השטר לא יכתבו ויתנו דשמא לא גמר להקנות לו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלא אם כן יפה כחו בכתיבה כגון שאמר תנו ואף כתבו לו וכתב הראב"ד אם לא יפה את כחו אפילו אם נכתב השטר מחיים אין נותנין לו ע"כ:

36 לו

ודוקא דאמר כתבו ותנו או כיוצא בזה דאיכא למיחש שמא לא גמר להקנות לו אלא בשטר אבל שכיב מרע שמסדר עניינו וגומר צוואתו ומצוה לכתבה ודאי אינו מצוה לכתבה אלא לזכרון בעלמא וגמר להקנות לו מיד ואין צריך יפוי כח:

37 לז

אבל ה"ר יונה כתב דוקא דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני הוא דבעינן יפוי כח דמשמע כתבו מנה לפלוני ותנו לו את השטר ולכך חיישינן שמא לא גמר להקנות לו אלא בשטר אבל כשאומר תנו מנה לפלוני וכתבו לו את השטר כיון שאינו מזכיר שיתנו לו את השטר לא נתכוין בצוואת כתיבת השטר אלא לזכרון דברים ולא להקנות לו בשטר:

38 לח

וכן שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ולאחר כדי דיבור אמר כתבו ותנו לו את השטר מסתמא לא לחזור בו ממתנה ראשונה נתכוין אלא ליפות כחו שיהא לו לראיה והעדים כותבין מה שצוה בפניהם ואין כותבין ואמר לנו כתבו ותנו לפי שנמצאו מבטלין בכך המתנה דמשמע בשעה שאמר להם תנו מנה לפלוני אמר להם כתבו ותנו ע"כ:

39 לט

ובריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין נותנין אפילו במיפה את כחו וכתב ר"י אבל אם אמר להם תנו ולא אמר כתבו נותנין אע"ג דליכא אלא דיבור בעלמא משום מצוה לקיים דברי המת דשייך אף בבריא:

40 מ

והרמ"ה כתב דבבריא ובמתנת שכיב מרע במקצת שאינו מצוה מחמת מיתה לא שנא אם אמר כתבו ותנו ל"ש אם אמר תנו לו לחודיה אין כותבין ונותנין לו לא שנא מחיים לא שנא לאחר מיתה ולא קנה אלא במשיכה א"נ אגב ארעא:

41 מא

והא דאמרינן בריא שאמר כתבו ותנו ומת אין כותבין ונותנין לאו למימרא דמחיים כותבין ונותנין דהא בריא הוא ולא קנה באמירה ולא בכתיבה כה"ג אלא רבותא קמ"ל דאפילו אם מת דסד"א בהך דאמר כתבו גלי דעתיה דבדעת שלמה מפקד ומצוה לקיים דברי המת אפילו הכי אין כותבין דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאתפסיה ביד שליש:

42 מב

וה"מ דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני אבל היכא דאמר כתבו ותנו שדה לפלוני אפילו בריא נמי איכא לפלוגי אי מחיים כותבין ונותנין אי לא הדר ביה קמי דמטא שטר לידיה דמקבל לאחר מיתה אין כותבין ונותנין ואי קנו מיניה ואמר להו כתבו ותנו בכל ענין כותבין ונותנין אף לאחר מיתה ע"כ:

43 מג

מי שמת ונמצא קשורה בו צוואת שכ"מ שאינה חלה עד לאחר מיתה או שמפורש בו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה שגם בזה לא נגמר הקנין עד לאחר מיתה שהרי כל ימיו יכול לחזור בו לא יתנוהו לזה שכתובה על שמו דכל זמן שלא הגיע ליד המקבל בחיי הנותן לא קנה זיכה בו לאחר בחייו בין מן היורשין בין שלא מן היורשין דבריו קיימים:

44 מד

פי' רשב"ם אם זיכה בו לאחר ואמר ליה זכה במה שכתוב בזה השטר אע"פ שאינו כתוב על שמו שכתוב על שם ראובן ואמר לשמעון זכה במה שכתוב בה קונה דלא גרע משאר צוואתו שהיא ככתובה וכמסורה והראב"ד פירש זיכה בה לאחר שאמר לראובן זכה בשטר זה לצורך שמעון קנה אפילו אם ראובן הזוכה בשביל שמעון הוא יורש ולא אמרי' כיון שהוא יורשו כאילו לא יצא מתחת ידו ודוקא בחולק מקרקעי אבל מטלטלי לא שאין שטר למטלטלי ע"כ:

45 מה

כתב הרמב"ם וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו בשם אחר או בשם אחד מבניו ונתן אותו ביד שליש ואמר לו יהא זה אצלך ולא פירש כלום או אמר לו הנח עד שאומר לך מה תעשה בו ומת הרי זה אינו כלום וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה על דבריו דהיינו דוקא בשטר חוב לפי שכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ושמא כתב ללוות ולא לוה:

46 מו

אבל במתנת בריא בקנין כשהקנה קנה המקבל: