Teshuva MeAhava Part I
Teshuva 26כ״ו
1 א

ב"ה יום א' י"ב אב תקסו"ל פראג

With God’s help. Sunday, the 12th of Av 5566, Prague.

2 ב

כו עתרת שלום טובה וברכה וחיים עד אחרית הימים לידיד נפשי החכם השלם במעלות ומדות עשר ידות ונבון דעת המעתיק הגדול נודע בשערים אוהב אמת אוהב מישרים האדון והשר ק א ר ל פישר קייסרל' קעניגל' צענזאר וכו' יחי' חיים ארוכים וברוכים.

Greetings of peace, goodness, blessing, and life until the end of days to my close friend, the wise man of extraordinarily wholesome character and virtue, the understanding and knowing, the great scribe, known in the gates, lover of truth and lover of integrity, the master, the minister Karl Fischer, the Kaiser’s Royal Censor. May he live a long and blessed life.

3 ג

מכתבו הנחמד ונעים קבלתי, ובו שאלת חכם המסתעפ' על שתי סעיפים, א' אם יש לחלק עפ"י דת תורה בין ישראל הנשבע לישראל חברו, לישראל הנשבע לאחד משאר האומות, ב' את"ל שיש לחלק אם יש לשבוע אותו ישראל שנשבע לאחד מיתר העמים, עפ"י הנהגה הזאת להיות שוכב בארון של מתים וללבוש אותו בגד של מתים שקוראין שטער"ב קיטו"ל, או כדעת איש אחד אשר דעתו נוטה לשבוע אותו כשהספר הזוהר בידו, אשר לדעת חסידי ישראל הזוהר קדוש ונורא הוא, וכל הנוגע בו לשוא או לשקר ימות תוך ימים אחדים ע"כ דבריו הנעימים בקצרה.

I received your nice and sweet letter that contains the question of a wise man, and which branches into two questions: A) According to Torah law, should any distinction be made between a Jew taking an oath to a fellow Jew and a Jew who takes an oath to a member of another nation? B) If one concludes that such a distinction is made, should a Jew who swears to a member of another nation be ministered an oath according to the practice that he lies in a coffin and wears the robe of the dead, burial shrouds? Or in accordance with the opinion of one man who is inclined to think that one should be ministered an oath while he holds the book of Zohar, since according to pious Jews (“Hasidei Yisrael”) the Zohar is holy and terrible, and one who touches it in vain or in falsehood will die within a few days? This is your question, in brief.

4 ד

ולעשות רצונו האהוב וחביב עלי עד מאד חפצתי, ופניתי אני מכל עמלי, לחפוש עד מקום שידי מגעת, ולהשיב דבר אמת בדרך קצרה, ישמע החכם ויוסיף לקח.

I wanted to do your bidding, which I love and favor, and so I cleared all of my work so I can inquire as much as possible and respond truthfully and briefly. The wise man will hear and add to his learning.

5 ה

א הנה בכל המקומות שהזהירה התורה על שבועת שוא ושבועת שקר, לא נמצא שחלקה בין נשבע ליהודי, או לאינו יהודי, כמו שמצינו בתורה בכמה דברים שהבדילה התורה, בין איש הישראלי לאחד משאר האומות, כמו אם כסף תלוה את עמ"י, לנכרי תשיך לאחי"ך לא תשיך, וחי אחי"ך עמך כיוצא בהם הרבה, כי העיקר הוא שהקפידה התורה שלא לישבע בשמו ית', לא לשוא ולא לשקר ומה לנו אם השבועה לעומת העברי, או ליתר האומות:

1) Everywhere that the Torah cautions against swearing falsely or in vain, we find no distinction between one who swears to a Jew or to a non-Jew, though we find in the Torah that it often distinguishes between Jews and gentiles, such as loaning at interest and many other things. This is because the principle is that the Torah was concerned that we not swear in the Almighty’s name in vain or falsely. Why should it matter whether the oath is to a Jew or someone else?

6 ו

ב הא לא תשא את שמו לשוא, היא אזהרה אחת מעשרת הדברים, כמו אזהרת לא תנאף, וכי נאמר שאזהרת לא תנאף היא בבא על אשת ישראל נאמרה, ולא בבא על אחת מבנות שאר העמים, הא קיימ"ל הבא על אחת מבנות שארי האומות, אם קנאים פגעו בו והרגוהו הרי הם משובחים וזריזי', וראיה לזה מהמעשה פנחס בזמרי, ודבר זה חמור משאר מיתות ב"ד, דבכלן בעינן התראת עדים וב"ד, אבל בעון החמור הזה, לא בעינן לא התראה ולא בד, לדעת הרמב"ם פרק י"ב מה"ל אסורי ביאה הל' ד', ואפי' לדעת הראב"ד שם אם התרו בו והרגוהו אז המה משובחי', אבל אם לא התרו בו אינם משובחי', אבל כלם שפה אחת ודברים אחדים, שאם הרגוהו שפטורן ודבר זה הלכה למשה מסיני כמבואר במס' סנהדרין דף פ"ב ע"א, והנביא הוכיח להם לישראל (יחזקאל ט"ז) ותזני אל בני מצרים שכניך, גדלי בשר, ותרבי את תזנתך להכעיסני, ותזני אל בני אשור, מבלתי שבעתך, ותרבי את תזנותיך אל ארץ כנען כשדימה וכיוצא בהן הרבה.

2) “Do not take His name in vain” is one of the prohibitions of the Ten Commandments, as is “Do not commit adultery.” Would we argue that “do not commit adultery” was said only about one who has sex with the wife of a Jew, but not with a gentile woman? We maintain that if zealots harmed and killed someone who has sex with a non-Jewish woman, they are praiseworthy and conscientious. The proof is the story of Phineas and Zimri. This is more severe than court-imposed capital punishment, for those cases require the warning of the witnesses as well as a court. For this severe transgression, however, we require neither warning nor court according to Maimonides in the Laws of Forbidden Sexual Relations 12:4. And even according to Raavad ad loc., if they warned him and then killed him, they are praiseworthy, but if they did not warn him they are not praiseworthy. However, they speak one language and make one statement that if they killed him, they are exempt. This is a matter of law transmitted to Moses at Sinai, as explained in Sanhedrin 82a. The prophet remonstrated Israel: ”You played the whore with your neighbors, the lustful Egyptians—you multiplied your harlotries to anger Me… In your insatiable lust you also played the whore with the Assyrians; you played the whore with them, but were still unsated. You multiplied your harlotries with Chaldea” (Ezekiel 16:26, 28-9). There are many similar statements.

7 ז

דרך כלל קיום השבועה הוא קיום העולם, ולולא נאמנת השבועה איש לאיש, אי אפשר להתקיים מצבת התבל, ועד שלא נתנה התורה האמינו זה את זה בשבועה, כמו שמצינו באברהם ואבימלך בבאר שבע, אשר שם נשבעו שניהם, אף שנפרדו באמונת האלהות, שאברהם העברי האמין בה' אחד, ואבימלך הי' מעובדי אלילים. יעקב האמין לעשו על השבועה, ולבן האמין את יעקב על השבועה בפחד אביו אף שלבן הי' עובד את התרפים. וכהנה שבועות קודם מ"ת, והשבועה היתה בכלל דיני' למען אשר לא יעשקו איש את רעהו, כי מי יוכל לעמוד על דברים אשר בין אדם לאדם אם עדים וראי' אין, זולת אם השבועה תהיינה בין שניהם. והנשבעים לשקר, לא חוקות ה' לבדנה ברגלים תרמסנה, אלא אף שתות משפטי המדינות יהרסון, ומה מתקו דברי חכמנו ז"ל במס' שבועות דף ל"ח סוף ע"ב, אומרים לו הוי יודע שכל העולם כלו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, אבל ראוי לשית לב שהמאמר הזה הוא נגד השכל הפשוט שינועו אמות העולם? ועוד במה חמורה שבועת שוא מחייבי כריתות ומיתות ב"ד, אשר עליהם לא נזדעזע העולם כדפריך התלמודא שם דף ל"ט ע"א, ואף דמסיק שם דבכל העבירות מנקה לשבים ושבועת שוא אינו מנקה אף לשבים, עדיין הדבר צריך ביאור, למה עון שבועת שוא ושקר חמור מכל עבירות החמורות שבתורה, שהתשובה לא תעלה ארוכה? ועוד מאי האי שדייקו בלשונם כל העולם כלו די אומר העולם נזדעזע? יען זה הדבר אשר דברתי, בשבועת שקרי מהרס משחית כל הנהגות המדיניי, ומקרקר כל יסודי משפטי ישוב הארץ ומלואה, לא משפחות בית ישראל לבדנה, היא מתנועעות אלא כל העולם כלו מזדעזע, כי שבועת שוא תתוץ כל משפטי משפחות האדמה, והתרועעה ארץ ויושביה, ולכך שבועות שקרי חמורה משאר העבירות והנשבע לשקר אין לו כפרת עולמית. וז"ל רב אחאי גאון משבחא פ' יתרו, דאסר להון לדבית ישראל לאישתבועי בשקרי בשמא דקב"ה, וכל מאן דמישתבע בשקרי, בשמא דקב"ה לית לי' מחילה לעולם דכתיב לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא וכו', ולא מיבעי אישתבועי בשקרי, אלא אפי' אפוקי שם שמים לבטלה אסור, מדאפקי' קרא לא תשא, ולא כתיב ולא תשבע כו' עכ"ל ולא שם לחלק, בין אם נשבע לישראל, או לעם אחר.

More generally, upholding an oath means upholding the world. If one man would not be believed by another man under oath, the world could not be sustained. Before the Torah was given, people believed one another with an oath, as we find with Abraham and Abimelech, who both swore at Beersheba even though they were divided in their belief in divinity, as Abraham the Hebrew was a monotheist, whereas Abimelech was an idolater; Jacob believed Esau’s oath, and Laban believed Jacob’s oath upon his father’s reverence, even though Laban worshipped the teraphim. There are many other examples of oaths prior to the giving of the Torah. Oaths were in the category of law, so that one would not oppress his fellow. For who can decide a matter between man and another man in the absence of witnesses and evidence unless an oath is taken by them? Those who commit perjury are not only trampling God’s laws underfoot; they are demolishing the foundations of state law. How sweet are the words of our Sages in Shevu’ot 38b: “They say to [one who is being administered an oath]: Know that the entire world shook when God said at Sinai, ‘Do not take the name of the Lord your God in vain.’” Note that this statement contravenes common sense in saying that the nations of the world shook. Moreover, why is the sin of a vain oath more severe than other crimes punishable by death or extirpation, but over which the world did not shake? The Talmud itself asks this question (ibid. 39a). Even though it answers that God clears the sins of penitents but does not clear the vain oaths of penitents, this begs the question: why is the sin of taking an oath falsely or in vain more severe than all of the severe sins in the Torah, to the point that repentance is ineffective? Moreover, why were they so specific in saying “the entire world” (“kol ha-olam kulo”) shook? Why not simply “the world” (“ha-olam”)? Indeed, it is as I said. False oaths demolish and destroy the administration of all states and undermine the basis of the law of all civilization. It does not only cause the Israelites to tremble, but the entire world shakes, for vain oaths smashes the laws of every clan on earth and destabilizes the earth and all its inhabitants. Thus, perjury is more severe than other transgressions, and one who swears falsely has no atonement, forever. This statement is from [She’iltot by] R. Aha of Shabha, on the weekly portion of Yitro: “It is forbidden for the Jewish people to swear falsely in God’s name. Anyone who swears falsely in God’s name is not forgiven ever, as it is written: ‘Do not take…’ It is not only swearing falsely; even needlessly invoking God’s name is forbidden, as the verse says ‘do not take’ (‘lo tisa’), not ‘to not swear’ (‘lo tishba’).” He does not distinguish between one who swears to a Jew or to a member of another nation.

8 ח

ויותר נראה לבאר עפ"י דת ודין תורתנו הקדושה, שגדלה כחה של שבועה ואין לחלק בה בין נשבע לישראל, או לאחד מאומה אחרת, כי הנה מצות השם יתברך היתה על שבעה גוים (הדברים ז' ב') החרם תחרים אותם לא תכרת להם ברית ולא תחנם ונאמר (שם ך' ט"ז) רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לא תחי' כל נשמה כי החרם תחרימם החתי והאמורי והכנעני והפרזי החוי והיבוסי כאשר צוך ה' אלהיך, עם כל זה כאשר נשבעו שני מרגלים להחיות רחב ואת בית אביה ואת כל אשר לה, כן קימו וקבלו היהודים ויחרימו את כל אשר בעיר יריחו מאדם ועד בהמה לפי חרב רק רחב ואת כל משפחותיה, וצוה יהושע להציל ממות נפשך ולהחיותם בקרב ישראל כמבואר בס' יהושע קאפיטל ב' וקאפיטל ו'.

It seems even more preferable to explain, based on the law of the holy Torah, that the power of an oath is great, and no distinction should be made between swearing to a Jews and swearing to a gentile. To wit, God commanded us regarding the seven nations: “you must doom them to destruction: make no treaty with them and give them no quarter” (Devarim 7:2). It is further stated: “In the towns of these peoples, however, which the Lord your God is giving you as a heritage, you shall not let a soul remain alive. You must doom to destruction the Hittites and the Amorites, the Canaanites and the Perizzites, the Hivites and the Jebusites—as the Lord your God has commanded you” (ibid. 20:17). Nevertheless, when the two spies swore to spare Rahab and her family and all her possessions, the Jews indeed upheld and carried out that oath. They utterly destroyed everything in the city of Jericho, from man to animal, by sword, but Joshua commanded to spare Rahab and her entire family from death and to keep them alive among the Israelites, as described in Ch. 2 and Ch. 6 of the Book of Joshua.

9 ט

אסורה נא ואראה, כמה התנצלות היו להם לישראל על השבועה הזאת לבטלה, ראשון הגם ששני מרגלים השביעו לה, וכי כל עדת ישראל מחויבי' לאשר ולקיי' שבועתם? שנית המרגלי' בעצמם אנוסים היו באותה שעה, אנוסים מחמת נפשות אם לא ישמעו אליה, ולא יאבו לשבוע, ותלך ותגלה הדבר כי מרגלים באו הנה, ויצא דינם להריגה. שלישית שבועתם לא חלה לעומת אשר נשבעו לשמור פי מלך על דברת שבועת האלהים, לא תחי' כל נשמה החרם תחרימם. רביעית היא ובית אביה וכל הנלוים אליה עובדי כוכבים היו. חמישית שבעה העמים היו רעים וחטאים לה' ועשו כל התועבות אשר שנא ה'.

Let us now see how many excuses Israel had to cancel this oath: a) The two spies swore. Is the entire people of Israel obligated to confirm and uphold the oath? b) The spies themselves were coerced at the time. Their lives were in danger if they did not heed her. Had they not wanted to swear, she would have gone and disclosed that spies were afoot, and they would have been sentenced to death. c) Their oath does not take effect for those who are oath-bound to safeguard the word of the King on the matter of the oath to God: “you shall not let a soul remain alive. You must doom them to destruction.” d) She, her family, and all those who accompanied her were idolaters. e) The seven nations were wicked and sinful against God, and they perpetrated all manner of abomination that God hates.

10 י

אלא ש"מ חמש, ש"מ דחמורה השבועה מאד אפילו לעומת עובדי אלילים, ש"מ אפילו לעומת הרשעים העושים כל התועבות, וש"מ אפילו בטלה מצות לא תחי' כל נשמה, וש"מ אין טענת אונס ומודעה נגד השבועה, וש"מ החיוב על כל אחד מישראל להשתדל בכל כחו, שלא יעבור חברו ואיש בריתו על שבועת שוא ושקר.

We may therefore reach five conclusions: a) An oath is very severe, even if sworn to a gentile, b) Even to wicked people who perpetrate abominations. c) Even if it cancels the mitzva “you shall not let a soul remain alive.” d) There is no claim of coercion or disclaimer against an oath. e) There is a duty for every Jew to try his best to make sure that his comrade and ally does not transgress with a vain or false oath.

11 יא

ואל יתעקש אדם לומר שאני מעשה רחב, שהיא גמלה רב טוב לבית ישראל סד ואמת עם שני מלאכים מרגלים, ועי"ז נתגלו כל נתיבות משפט עיר יריחו, ואם לא קיימו השבועה, היו שולמי רעה תחת טובה, ואין לך מדה רעה מכפוי טובה, אף אתה אמור לו הגבעונים יוכיחו, שהמה במרמה באו אל נשיאי העדה, וישבעו להם ויכרתו להם ברית, ואחרי שנתגלה לעיני כל העם כי הגבעונים במרמה עשו, עם כל זה לא הרגום בני ישראל, כי נשבעו להם נשיאי העדה, ומקרא מלא דבר הכתוב זאת נעשה והחי' אותם ולא יהי' עלינו קצף על השבועה אשר נשבענו להם כמבואר שם קאפיטל טי"ת, וזו היא אחת מן הראיות שאין עליהן תשובה, שאין לאיש הישראלי לישבע על שקר לשום אדם באדמה, מכל אום ולשון בארץ, עפ"י שום התר שבעולם, אף שבתחבולה ועקב הביאו לידי שבועה, דרך כלל אין שום התנצלות שבעולם על שבועת שקר.

One should not insist that the story of Rahab is different because she benefitted Israel greatly with her kindness toward the two angelic spies, through which all the pathways of the fate of the city of Jericho were revealed; and had they not upheld the oath, they would have replaced good with evil, and there is no worse trait than ingratitude. For the Gibeonites are a counterexample. They deceitfully have to the leaders of the people, swore to them, and made a treaty with them. Then it became clear to all that the Gibeonites acted with deceit. Yet the Israelites did not kill them, for the leaders of the people had sworn to them. Scripture states explicitly on this: “This is what we will do to them: We will spare their lives, so that there may be no wrath against us because of the oath that we swore to them” (Joshua 9:20). This is irrefutable proof that a Jewish man may not swear falsely to any man on this earth, regardless of nation or language. There is no dispensation for this whatsoever. Even if he was tricked and duped into swearing, there is no excuse in the world for swearing falsely.

12 יב

ואין חילוק בין הנשבע מפי עצמו, או שאחרים משביע אותו. ואפילו אותן אחרים עובדי כוכבים, אפי' קטנים, והוא עונה אמן, ה"ז כאלו נשבע בעצמו, ואם לא קיימה דינו כעובר על השבועה, וז"ל הרמב"ם פ"ב מה"ל שבועות הל' א' אחד הנשבע אחת מארבע שבועות אלו (ר"ל 1. שבועת ביטוי 2. שבועת שוא 3. שבועת הפקדון 4. שבועת העדות המבואר שם פרק א') מפי עצמו, ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן, אפי' השביעו עובד כוכבים ומזלות או קטן וענה אמן, חייב שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו. ואחד העונה אמן, או האומר דבר שענינו כענין אמן, כגון שאמר הן או מחויב אני בשבועה זו, קבלתי עלי שבועה זו, וכל כיוצא בזה בכל לשון, ה"ז כנשבע לכל דבר בין לחייב מלקות בין לחייבו קרבן עכ"ל וזהו שהעונה אמן כמוציא שבועה מפיו הוא בין בפני ב"ד, בין שלא בפני ב"ד כמבואר במסכת שבועות דף כ"ט ע"ב, בין לר"מ ובין לרבנן כמבואר שם.

There is no difference between one who swears himself and one who affirms an oath administered by others—even if those others are idolaters or minors. This [latter] is the same as swearing autonomously, and if he does not uphold it, he has the status of one who violated an oath. This is the language of Maimonides in the Laws of Oaths 2:1: "Whether one swore one of these four oaths [listed in ch. 1 of this code] by himself or affirmed the oath administered by others, even if an idolater or minor administered it, and he responded: “Amen,” “yes,” “I am obligated to this oath,” “I accept this oath upon myself,” or anything similar, in any language, is considered as someone who swore in every respect—whether to incur the penalty of lashes or to become obligated to bring an offering." That is, one who responds in affirmation is like one who articulates the oath with his own mouth, whether before a rabbinical court or not, as explained in Shevu’ot 29b, according to both R. Meir and the Sages.

13 יג

הנה עד כה דברתי והוכחתי בראיות העצומות שאין חילוק על פי דת ישראל, בין ישראל הנשבע לישראל, או שנשבע לאחד האדם. כצדיק כרשע, אפילו אם נשבע לאחד אשר על פי התורה דינו להחרימו ולהשמידו, ואפילו אם איש את אחיהו הטעהו בתרמית עד שהביאהו לידי שבועה ואפילו הכי צריך לקיים השבועה.

Thus far I have spoken and demonstrated with powerful proofs that Jewish law does not distinguish between a Jew who swears to a Jew and a Jew who swears to a gentile, whether good or evil, even if he swears to someone who the according to the Torah must be destroyed, and even if the other person deceived him into taking the oath. Even so, one must uphold the oath.

14 יד

ויסוד השבועה הוא האומר הריני נשבע, או שמשביעו אחר והוא עונה אמן, אבל מה שמניח ידו על התורה, או על התפילין, או שאר חפץ אינו אלא לקיום בעלמא, להמון עם לא בינות, ודבר זה מבואר בארוכה בדברים של טעם ודעת תורה נביאים וכתובים רמב"ם וש"ע בספר נודע ביהודה חלק י"ד סימן ע"א אשר חברו מורינו ורבינו הגדול נ"ע, ולא הניח דבר קטן וגדול שם הוא, ועליו אין להוסיף וקשה עלי להעתיקו כי הוא בתכלית האריכות, ובקשת משם ומצאת.

The essence of an oath is saying “I swear” or who answers “Amen” when another articulates the oath on his behalf. Placing one’s hand on the Torah or on tefilin or another object is only for the purpose of intimidating the masses who do not understand. This has been explained at length, with cogent words, and based on the opinion of the Torah, Prophets, Writings, Maimonides, and Shulhan Arukh in Noda Bi-Yehuda, Yoreh De’ah 71, which was composed by our great master and teacher, may he rest in peace. He left nothing, great or small, there, and there is nothing to add to it. It is difficult for me to copy it, because it is exceedingly long. Seek it there, and you will find it.

15 טו

ודי באיומים הנזכרים בגמרא וש"ע על שבועת הדיינין שהיא על ידי טענה ודאית בין שהיתה מן התורה בין מדבריה' וזה לשון הש"ע ח"מ סימן פ"ז סעיף כ' משביעין אותו בכל לשון שהוא מבין, ויאיימו עליו קודם שישביעוהו, ואומרים לו הוי יודע שכל העולם נזדזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא, וכל עבירות שבתורה נאמר ונקה וכאן נאמר לא ינקה, וכל עבירות שבתורה נפרעים ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו, ועוד שגורם ליפרע מכל ישראל, שכל ישראל ערבים זה לזה, כל עבירות שבתורה תולים לו שנים ושלשה דורות אם יש לו זכות, וכאן נפרעים מיד, דברים שאין אש ומים מכלים, שבועת שוא מכלה אותם, אמר איני נשבע פוטרין אותו, ונותן מה שטענו חבירו ואם אמר הריני נשבע, אומרים זה לזה, סורו נא מעל אהלי הרשעים האלה, ואומרים לא על דעתך אנו משביעים אותך, אלא על דעתנו ועל דעת הב"ד, ואם יש צד רמאות, יש לדיין לומר לו לפרש בשבועתו כל צד רמאות שיש לחשוב בלבו.

The intimidations mentioned in the Talmud and Shulhan Arukh regarding an oath administered by judges, that is, on a claim of certainty, whether of Torah or rabbinic origin, are sufficient. This is the formulation of Shulhan Arukh, Hoshen Mishpat 87:20: They administer him the oath in any language he understands. They intimidate him before administering the oath, saying to him: “Know that the whole world shook when God said, ‘Do not take….’ About all the transgressions in the Torah, it is said, ‘and it will be cleansed,’ but here it is said, ‘it will not be cleansed.’ [Punishments for] all the transgressions in the Torah are suspended for two or three generations is he has merit, but here the punishment is exacted immediately. Things that cannot be destroyed by fire or water are destroyed by an oath in vain.” If he says he will not swear, he is exempted, and he pays the claim to his fellow. If he says he will swear, they say to each other: “Back away from the tent of this wicked man.” And they say: “It is not on your decision that we administer this oath to you, but on our decision and the decision of the rabbinical court.” If there is an element of deceit, the judge should make explicit in the oath every aspect of deceit that he can imagine.

16 טז

ואחרי שבארנו שאין בזה דין חלוקה, בין הנשבע לישראל להנשבע לשאר העמים, דעת לנבון נקל, אם יראו המון עם, אשר טחו עיניהם מראות שעושין שום השתנות איומים בין השבוע' אשר מעברי לעברי, לשבועה אשר מעברי לנוצרי יחשוב בלבו ויוכיח לעצמו, שע"כ השבועה מישראל לעם אחר איננה חמורה כישראל לישראל חבירו, באשר שמאיימין עליו ביותר, ויש לחוש שעל ידי איום הזה שמחמירין עליו בתחלתו סופו להקל בשבועה עצמה חלילה, לכן כל משכיל ישפוט בצדק לעשות משפט אחד לכלם, כאשר המנהג מישראל לישראל, כן מישראל לאינו ישראל, בלי תוספת וגרעון.

Now that we have explained that this law has no difference between one who swears to a Jew and one who swears to a gentile, it is easy to understand that if the masses, whose eyes are dim, see that there is any variation in the intimidations between an oath from Jew to Jew and an oath from Jew to Christian, he will think to himself and convince himself that an oath from a Jew to a gentile is not as severe as that of a Jew to a fellow Jew, as he is intimidated more strongly. There is cause for concern that by means of this intimidation, which is more severe at the outset, will ultimately cause one to take oaths lightly, God forbid. Therefore, every intelligent person will judge justly and make a single law for all: whatever the practice is between Jew and Jew, so too between Jew and non-Jew, with nothing added or subtracted.

17 יז

ועתה אין מן הצורך להשיב את האיש, אשר רצה להמצי' דבר חדש, להשביע את האיש הישראלי בספר הזוהר, כי לפי מה שבארנו בהשתנות הסדר, יש לחוש לקלקול גוף השבועה ודרך כלל האיש ההוא לצחוק וללעג באזני כל שומעיו, מי פתי הישראל חסר לב אשר בתורת משה עבד ה' ישבע לשקר ובתורת ספר הזוהר הבנויה על שכל האנושי לבאר ולפרש תורת ה' היש תמנעהו משבועת שקרי.

Now it is unnecessary to respond to the person who wanted to invent something new, to administer oaths to Jews on the Book of Zohar, for according to what we have explained, there is concern that changing the procedure will harm the oath itself. In general that man will be a laughingstock and an object of derision in the ears of everyone who hears this: who is this foolish, silly Jew, who would swear falsely on the Torah of Moses, the servant of God, but on the Torah of the Book of Zohar, which was constructed by human intelligence to explain and interpret God’s Torah, he will be deterred from swearing falsely?

18 יח

את זה כתבתי לדעת האיש ההוא, שהספר הזוהר כלו קדוש, אבל אני אומר הריני נשבע בתורת ה', שבספר הזוהר נמצאו כמה זיופים וקלקולים אשר הוסיפו, ועלה אחת מתלמוד בבלי הויות דאביי ורבא, קדוש יותר מכל ספר הזוהר, הנה אם אמרו חכמי התלמוד על ברייתא דלא מתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא, מאן יימר דמתרצתא היא, דלמא משבשתא היא, וספר הזה ודאי לאו בר"ח ורב אושיעא אתמר, כי כל הדורות מראש, לא זכרו מספר הזוהר מאומה, לא בהקיץ ולא בחלום כי הנה אם אמת הדבר שהחבור הזה הוא מהתנא ר' שמעון בר יוחאי, אשר ר' יהודה הנשיא קבל גם ממנו, כמבואר בהקדמ' הרמב"ם לספרו יד החזק', איך לא זכר את הספר הזה בבורו ש"ס משניות או בשום מקום, ואף ר' יוחנן שחיבר תלמוד ירושלמית אינו מזכירו בשום מקום, ורבינא ורב אשי שחברו תלמוד בבלי מאה שנים אחר חבור תלמוד ירושלמי, והיו סוף אמוראים ולא שמו רמז בכל התלמוד מספר הזוהר, ורבה בר נחמני שחיבר רבות ושוחר טוב וכיוצא בהם הרבה לא זכרו מחבור רשב"י גם רבנן סבוראי והגאונים והרי"ף והרמב"ם ורש"י ותוס' והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והטור, והילקוט שמעוני אשר אסף ולקט כל המדרשים והמכילתות והברייתות, כלם לא ידעו ולא ראו ממנו דבר, עד שזה קרו' לשלש מאות שנים ענו ואמרו שמצאוהו ואיזהי כנסיה אשר קבלוהו בכנופיה, כמו תלמוד בבלי וירושל' וז"ל הרמ"בם בהקדמתו לספר יד החזקה אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם, וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדיה, לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא, ולגזור גזירותם, וללכת בתקנותם הואיל וכל אותם דברים שבגמרא, הסכימו עלהם כל ישראל עכ"ל ויעיין עוד שם, ואין אני חלילה מטיל דופי ופגם בכבוד התנא אלדי ר' שמעון בר יוחאי, כי הוא היה מחסידי עליון, אלא אני אומר לאו גושפנקא דרשב"י ועזקתיה חתום עליה, ומי שיש לו חצי דעת יגיד כן, שהרי נזכרו בספר הזוהר כמה תנאים ואמוראי' שהיו אחר רשב"י שנים רבות במספר והארכתי בזה במקום אחר מפי סופרים ומפי ספרים כמבואר בס' מטפחת להגאון מוה' יעב"ץ זצלל"ה שגזר אומר שחלו בו ידים מזייפים וחשד את החכם ר' משה דיליון יעיי"ש.

I have written this in accordance with the opinion of that man, namely, that the Zohar is entirely holy. But I say that I hereby swear by God’s Torah that there are mistakes and forgeries that have been added to the Zohar, and that one page of the Talmud Bavli, the debates of Abaye and Rava, is holier than the entire Zohar. Behold, if the talmudic sages say of a beraita that it was not taught by R. Hiya and R. Oshaya, we do not know whether it is correct or corrupted. Yet this book [the Zohar] was certainly not taught by R. Hiya and R. Oshaya, because every generation, from the beginning, made no mentioned of the Zohar at all, neither awake nor in a dream. If it is true that this work is by the tanna R. Shimon b. Yohai, from whom R. Yehuda the Nasi received [the Torah], among others, as explained in Maimonides’s introduction to Mishneh Torah, how could he not mention this book in his work, the six orders of the Mishna, or anywhere else? So too, R. Yohanan, who composed the Talmud Yerushalmi, does not mention it anywhere. Ravina and R. Ashi, who composed the Talmud Bavli a century after the Talmud Yerushalmi was composed, and who were the end of the Amoraic period, make no allusion to the Zohar anywhere in the Talmud. Rabban bar Nahmani, who composed Midrash Rabbah, Midrash Shoher Tov, and many similar works, did not mention the work by R. Shimon b. Yohai. The Savoraic rabbis, the Geonim, Rif, Maimonides, Rashi, the Tosafists, Nachmanides, Rashba, Rosh, Tur, and Yalkut Shimoni—which compiled and gathered all of the midrashim, halakhic midrashim, and beraitot—did not know or see anything of it. Until some three hundred years when they said they discovered it. Yet at what gathering was it accepted collectively, as were the Bavli and Yerushalmi? Thus states Maimonides in his introduction to Mishneh Torah: "But whatever is in the Talmud Bavli is binding on all of the people of Israel; and every city and town must practice all the practices instituted by the talmudic sages and follow their enactments, for everything in the Talmud received the assent of all of Israel…" I do not, God forbid, cast aspersions upon or tarnish the honor of the godly tanna R. Shimon b. Yohai, for he was one of the most sublime of the pious sages. Rather, I say that [the Zohar] is not sealed with the imprimatur of R. Shimon b. Yohai. Anyone with half a brain can say that, because the book of Zohar mentions several tanna’im and amora’im who lived many years after R. Shimon b. Yohai. I have written on this at length elsewhere, based on sages and their books, as explained in our master R. Yaakov Emden’s Sefer Mitpahat, in which he decreed that the hands of forgers have been applied to it, and he suspected the sage R. Moshe de Leon.

19 יט

והנה מיום שנתחדש ספר הזוהר, הרבה נכשלו ע"י כי כמה דברים סתומים וחתומים, אשר המציאו האחרונים, להתעות בני אדם יושבי חשך השכל, צאו וראו כמה קלקולים רבים קלקלו מאמיני הכלב רע שבתי צבי שבור, ואחוזת מרעהו ברכ' מסאלניקא, ויעקב פראנק שם רשעים ירקב, ותלו דבריהם בספר הזוהר אשר בודאי לא יאונה לצדיק ר' שמעון בר יוחאי כל און.

Behold, from the day that the Zohar was renewed, it has caused many to stumble, for many of its words are opaque and impenetrable, and of late they have invented [interpretations] to lead astray people whose sit in intellectual darkness. Go and look at the great damage done by believers in the wicked dog Shabbetai Tzvi and the stronghold of his friends, Berakhya of Salonika, and Jacob Frank, may the name of the wicked rot; they supported their words with the Zohar. This evil certainly cannot be attributed to the righteous R. Shimon b. Yohai.

20 כ

מה טוב ומה נעים, אשר כתבתי בחבורי קטן אשר קראתיו בשם קונטרס אהבת דוד, שנדפס בק"ק פראג תק"ס וזה לשוני שם באו ונחזיק טובה וחינות לשני מלכים גדולי אדירי' אדוננו המשובח המנוח הקיסר יאזעף השני, ואדוננו המהולל הקיסר פראנץ השני אשר צפו והביטו בחכמתם הנפלאה, רבות רעות ושבושי דעות תסתעפנה, מחלומות והבלים המקובלים, והמה לנזקי בני האדם, נזקי הגופות ונזקי הנפשות, ופקדו באזהרה גדולה, שלא להביא ספרי קבלה בכל מדינות מלכותם הפקודה הראשונה העכסט האף דעקרעט פאם ב' נאוועמבר 785 למספרם והשני פאם זי"ן יוני 794 למספרם והארכתי שמה בדברים נכונים וכעת לקצר אני צריך כי טרדותי רבו למעלה ראש, וכל מה שכתבתי הוא לפי דעתי העני' על דרך אמת לכל ההולך ישר, והליכתי למרחץ טיפליץ בעבור חסרון בריאתי, זה הדבר אשר עכבני והתמהמהתי ואחר עד עתה להשיב.

How good and sweet are the words I wrote in my small work, which I called Ahavat David, which was printed in Prague in 5560:"Let us give gratitude and congratulations to two great and mighty kings: Our praiseworthy lord, the late Kaiser Jozef II, and our adulated lord, Kaiser Franz II, who saw and discerned, in their wondrous wisdom, the many evils and corrupt thinking that result from the dreams and nonsense of the kabbalists. They damage people physically and spiritually. They decreed with a great warning against bringing kabbalistic works into any province of their kingdom. The first ordinance was from November 2, 1785, and the second from June 7, 1794, according to their count." There I wrote accurate things at length, but now I must be brief, for my preoccupations have overwhelmed me. All that I have written is in my impoverished opinion and accords with the true path for all who walk straight. I have gone to the baths at Teplitz because of ill health. This is what delayed me and prevented my response until not.

21 כא

הכ"ד ידידו החפץ בכבודו ומשתחוה ארצה ה"ק אלעזר פלעקלס

The words of your friend who desires your honor and bows to the ground, the small Elazar Fleckeles.