ואינה יודעת מה הפילה, מה היה מראה חתיכה זו, וכגון שאבדה אותה חתיכה שהפילה, שבמקרה זה ר' יהודה סבר [סבור] שכך יש לנהוג בדין זה: זיל בתר [לך אחר] המראה של רוב החתיכות שאשה מפילה, וכיון שהמראה של רוב חתיכות אלו — מראה של ארבע מיני דמים הויין [הינן], הריהי אם כן טמאה. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] שאין מראה רוב החתיכות שהאשה מפלת כשל מראה דמים טמאים, ולכן זיל בתר [לך אחר] רוב חתיכות — לא אמרינן [אין אנו אומרים], ואם כן יש לומר כי המנין של שלושה מקרים שמנה ר' יוחנן, בא למעט הלכה זו של ר' יהודה שפסק טומאה ודאית על פי רוב.
א משנה חמשה מראות דמים טמאים יש באשה, הנבדלים בצבעיהם, שאם ראתה אחד מסוגי דמים אלו, הריהי טמאה. ואלו הם: האדום, והשחור, וכקרן (כצבע בוהק של) צמח הכרכום, וצבעם של כמימי (המים שמציפים בהם) אדמה אדומה, וכצבעו של היין האדום המזוג במים. בית שמאי אומרים: אף הדם שמראהו כמימי (המים בו שורים) את צמח התלתן, והדם שמראהו כמימי (המיצים הנוטפים) מבשר הצלי הם ממראות הדמים הטמאים, ולא רק אותם חמישה. ואילו בית הלל מטהרים בשני מראות אלה. ובדינו של הדם שמראהו ירוק (צהוב) נחלקו חכמים, שכן עקביא בן מהללאל מטמא, שלדעתו אף הוא דם נדות, ואילו חכמים מטהרין, שלדעתם אין זה דם נדה כלל.
אמר ר' מאיר: אם אינו מטמא משום כתם, וכדם הנדה — מכל מקום הריהו דם וככזה הריהו מטמא (מכשיר את הזרעים לקבל טומאה, אם נשפך עליהם) משום היותו משקה, כאחד משבעת המשקים שבנפילתם על הזרעים הם מכשירים אותם לקבל טומאה. ר' יוסי אומר: לא כך, כשיטת עקביא בן מהללאל המטמא את הדם שמראהו ירוק בטומאת הנדה, ולא כך, כשיטת ר' מאיר המחשיב אותו כמכשיר את הזרעים לקבל טומאה, אלא הריהו טהור לגמרי.
ומעתה מבררים: איזהו הצבע האדום המטמא — כמראה הדם היוצא מן המכה. ואיזהו השחור המטמא — כצבע החרת (דיו). ואם מראה הדם עמוק (כהה) יותר מכן, ששחור הוא יותר מחרת — טמא, ואם מראה הדם דיהה (בהיר) יותר מכן, ששחור פחות מן החרת — טהור. והדם שצבעו קרן כרכום שמטמא — הרי זה דווקא כמראה של העלה הברור (הזוהר ביותר) שבו.
וזה שצבעו כמימי אדמה שהריהו מטמא — הרי זה דווקא אדמה מבקעת בית כרם, ודווקא כשהוא מיצף (מציף) אותה במים עד שהמים צפים עליה. והדם שמראהו כמראה היין המזוג המטמא — הרי זה דווקא כאשר מזיגה זו מורכבת משני חלקים מים וחלק אחד יין, ודווקא מן היין השרוני (מאיזור השרון שבארץ ישראל).
ב גמרא שנינו במשנתנו אלו הם מראות הדמים המטמאים, ומכאן שדם שמראהו אינו כן, אינו מטמא. ושואלים: מנלן דאיכא [מנין לנו שיש] בכלל דם טהור באשה? דלמא [שמא] כל דם דאתי מינה [שבא ממנה] הריהו טמא!
אמר ר' חמא בר יוסף, אמר ר' אושעיא, אמר קרא [הכתוב] בבאים לפני בית הדין: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו" (דברים יז, ח), וכוונת הכתוב "בין דם לדם" — בין דם טהור לדם טמא, והרי שיש באשה גם דם טהור.
ודוחים ראיה זו: לפי הבנה זו שהכתוב עניינו בהבחנה שבין דם טמא לדם טהור, אלא מעתה אף האמור בהמשך הכתוב "בין נגע לנגע", הכי נמי [כך גם כן] תאמר שכוונתו בין נגע טמא לנגע טהור? וכי תימא [ואם תאמר] כי הכי נמי [אכן כך גם כן] שבא הכתוב לחלק בין נגעים שונים — נגע טהור מי איכא [האם יש]? וכי תימא [ואם תאמר] שיש נגע שהוא טהור, והרי זה כאמור בפרשת הנגעים: "וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע "כולו הפך לבן טהור הוא" (ויקרא יג, יג) — הנגע ההוא [אותו] לא "נגע" הוא נקרא, אלא "בוהק" מקרי [נקרא], שאין דבר הנקרא נגע אם תפרש שאיננו טמא.
אלא אם תסביר את האמור "ובין נגע לנגע", לענין שבין נגעי אדם לנגעי בתים ולנגעי בגדים, ואף שחלוקים הם בכמה דברים מכל מקום כולן טמאין, אם כן הכא נמי [כאן בכתוב "בין דם לדם" גם כן] תאמר כי הכוונה היא לענין שבין דם נדה לדם זיבה, וכולן טמאין, ואין איפוא להביא ראיה מכתוב זה שיש דם היוצא מן האשה שהוא טהור! ושואלים על דחיה זו: הרי בפרשה זו למדנו דינו של זקן ממרא, הוא החכם החולק על פסק דינם של הסנהדרין, כאמור: "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע..." (שם, יב).
ומעתה, יש לשאול האי מאי [זו ההשוואה בין הלשונות שבפסוק מה טיבה]? בשלמא התם [נניח שם] בלשון "ובין נגע לנגע", אף שכל הנגעים טמאים הם, איכא לאפלוגי [יש מקום לחלק] בדינם של נגעי אדם, ואפשר שנחלק הזקן הממרא עם חכמי הסנהדרין בפלוגתא [במחלוקת] ר' יהושע ורבנן [וחכמים],
דתנן [שכן שנינו במסכת נגעים]: אם בהרת ששיעורה כגריס היתה באדם קודם לשער (שתי שערות) בצבע לבן — הריהו טמא, שהשער הלבן הריהו סימן טומאה. ואולם אם השער הלבן קודם לבהרת — טהור. ואם ספק הוא אם הבהרת קדמה לשער הלבן או להיפך — טמא. זו דעת חכמים, ואילו ר' יהושע אומר שלא כחכמים, אלא כהה (פקפק) בדבר. ואמר רבה בדברי ר' יהושע שכך כוונתו שהוא כהה על חכמים ולדעתו טהור הנגע.
וכמו כן אפשר לומר שנחלק הזקן ממרא על הסנהדרין בדין נגעי בתים, כי הא פלוגתא [כמו מחלוקת זו] שנחלקו בה ר' אלעזר בר' שמעון ורבנן [וחכמים], דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת נגעים]: ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לעולם אין נגע הבית טמא עד שיראה כשני גריסין על שני אבנים הסמוכות זו לזו כשהן נתונות בשני כותלים של הבית בקרן זוית. ושיעורו של נגע הבית הזה ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס.
ומסבירים, מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר בר' שמעון? — כתיב [נאמר] בכתוב אחד בפרשת נגעי בתים: "ומראיהן שפל מן הקיר" (ויקרא יד, לז), וכתיב [ונאמר] בתחילת אותו פסוק: "והנה הנגע בקירות בית", ומעתה איזהו קיר שהוא כשני קירות — הוי אומר: זה קרן זוית. ולדעת החולק על ר' אלעזר בר' שמעון אין צורך שיראה הנגע בשני כתלים בקרן זוית, על מנת שיטמא הבית.
וכמו כן אף בנגעי בגדים יש מקום לומר כי נחלק הזקן ממרא עם חברי הסנהדרין בפלוגתא [במחלוקת] זו שנחלקו בה ר' יונתן בן אבטולמוס ורבנן [וחכמים], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יונתן בן אבטולמוס אומר: מנין לפריחת בגדים, שאם פרחה הצרעת בכל הבגד כולו, שהיא טהורה?
— נאמר "קרחת" ו"גבחת" בבגדים (ויקרא יג, נה), ונאמר "קרחת" ו"גבחת" באדם (שם מב),
מה להלן באדם, הדין הוא שאם פרח בכולו הריהו טהור (שם יב) — אף כאן בבגדים נמי [גם כן] אם פרח בכולו הריהו טהור. ואילו לשיטת חכמים בגד זה טמא.
אלא הכא [כאן בלשון "בין דם לדם"], אי [אם] דם טהור ליכא [אין] כלל, נמצא איפוא שבמאי פליגי [במה חולקים] הזקן ממרא וחברי הסנהדרין?! הרי שראיה היא זו מכתוב זה שיש דם טהור.
ג ולאחר שלמדנו כי יש דמים טהורים ודמים טמאים, יש לשאול: וממאי דהני [וממה, מנין שאלו] הדמים שאינם אמורים במשנה הם הטהורין והני [ואלו] האמורים במשנה הם הדמים הטמאין? אמר ר' אבהו: שכן אמר קרא [הכתוב]: "ויראו מואב מנגד את המים אדמים כדם" (מלכים ב ג, כב). ללמדנו שצבע הדם הוא אדום. ושואלים: למימרא [האם לומר] מתוך הכתוב הזה שצבע הדם אדום הוא, אם כן אימא [אמור] שרק הצבע שהוא אדום כדם המכה יהיה נחשב כמראה הדם המטמא, ותו [ועוד], שאר המראות — לא ייחשבו?
אמר ר' אבהו: אמר קרא [הכתוב] בדין הנדה: "וטהרה ממקור דמיה" (ויקרא יב, ז), ולשון "דמיה" בצורת רבים בא להורות על שני דמים. ונאמר עוד בדין הנדה: "ואיש אשר ישכב את אשה דוה... והיא גלתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם" (שם כ, יח), שאף כאן נאמר לשון זה בצורת רבים — הרי כאן מקור שישנם ארבעה דמים טמאים.
ושואלים על כך: והא אנן [והרי אנו] במשנתנו "חמשה דמים טמאים באשה" תנן [שנינו]! אמר ר' חנינא: מראה שחור — מראה אדום הוא, אלא שלקה (שהתקלקל) צבעו, ונראה עתה שחור. והרי איפוא, אף שהמשנה מנתה חמישה מראות דמים, אינם אלא ארבעה.
תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] שאין הצבע השחור אלא צבע אדום שלקה: הדם השחור המטמא — כחרת, ואם עמוק (כהה) מכן — טמא, ואם דיהה (בהיר) הוא מכצבע החרת, ואפילו הוא ככחול — הרי זה טהור. וצבע שחור זה של הדם, לא מתחלתו בהיותו בגוף הוא משחיר, אלא רק כשנעקר מן הגוף הוא משחיר. משל (בדומה) לדם מכה (פצע) שמתחילתו הריהו אדום, ואולם לכשנעקר מן הגוף הוא משחיר.
ד שנינו במשנתנו כי בית שמאי אומרים שאף הדם שמראהו כמימי תלתן וכמימי בשר צלי הריהו בכלל הדמים הטמאים. ושואלים על כך: ולית להו [וכי אין להם, לא מקובלת] לבית שמאי דרשה זו של ר' אבהו על המלים "דמיה" "דמיה" שלמדנו ממנה שהרי כאן (במשמעות המילים הללו) רמוזים ארבעה מיני דמים טמאים ולא יותר?!
ומתרצים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: אכן לית להו [אין להם] דרשה זו של ר' אבהו, וסבורים הם שיש יותר מארבעה מיני דמים טמאים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אית להו [יש להם] לבית שמאי כדרשה זו של ר' אבהו, ואולם מי [האם] לא אמר ר' חנינא בעניינו של הצבע השחור, שאין הוא צבע נוסף על הארבעה המנויים במשנה, כיון שהשחור — אדום הוא, אלא שלקה, אם כן, הכי נמי [כך גם כן] ביחס למראה כמימי התלתן וכמימי בשר צלי, אפשר לומר שאין אלו מראות נוספים על הארבעה המנויים במשנה, אלא הם כשלעצמם אדומים, אלא שמלקא [ליקוי] הוא דלקי [שלקה] הדם ונשתנה צבעו לשני אלה.
ה ועוד שנינו במשנתנו כי בית הלל חולקים על שיטת בית שמאי זו, ומטהרין דם שמראהו כמימי תלתן וכמימי בשר צלי. ושואלים: אם כן שיטת בית הלל זו היינו [זוהי] שיטת תנא קמא [הראשון] שבמשנתנו!
ומתרצים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה