Steinsaltz on Moed Katan 25b:14ביאור שטיינזלץ על מועד קטן כ״ה ב:יד
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Steinsaltz on Moed Katan 25b:14"
Toggle Reader Menu Display Settings
25bכ״ה ב

כי מטו אגישרא [כאשר הגיעו לגשר] שבו היו יכולים לעבור רק בזה אחר זה, קמו גמלי [עמדו הגמלים] ולא עברו. אמר להו [להם] ההוא טייעא [ערבי אחד] שהיה שם: מאי האי [מהו זה] שאין הגמלים זזים? אמרו ליה [לו]: רבנן דקא עבדי יקרא אהדדי [חכמים, המתים, הם שעושים כבוד זה לזה], מר [חכם זה] אמר: מר ניעול ברישא [אדוני יכנס, יעבור בראש], ומר [וחכם זה] אמר: מר ניעול ברישא [אדוני יכנס, יעבור בראש]. אמר הערבי: דינא [בדין] הוא שרבה בר הונא ליעול ברישא [יכנס בראש], שכן הוא בנו של אדם גדול. ואכן חליף גמליה [חלף תחילה גמלו] של רבה בר הונא, אולם נתור ככיה ושניה דההוא טייעא [נפלו חניכיו ושיניו של אותו ערבי] משום שגרם ביזיון לרב המנונא.

כאשר הגיעו לטבריה פתח עליה [עליו] ההוא ינוקא [צעיר אחד] בדברי הספד אלה: גזע ישישים עלה מבבל הוא רבה בר רב הונא שהוא בן גדולים, ועמו ספר מלחמות (רב המנונא, הגדול בתורה, הקרויה במליצה "ספר מלחמות ה' "), קאת וקפוד שהם כאות וסמל לחורבן (ראה ישעיהו לד, יא) הוכפלו, לראות בשוד ושבר הבא משנער (מבבל). קצף ה' על עולמו וחמס ממנו נפשות, והוא שמח בהם כאשר הם מגיעים אליו ככלה חדשה. רוכב ערבות (= ה') שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק.

א ועוד מספרים על הספדים מפורסמים. כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] רבינא, פתח עליה [עליו] ההוא ספדנא [ספדן אחד] את הספדו בדברים הללו: תמרים הניעו ראש בעצב על צדיק כתמר, נשים לילות כימים בבכי, על אדם שהיה משים לילות כימים בלימוד התורה.

אמר ליה [לו] רב אשי לבר קיפוק שהיה ספדן מפורסם: ההוא יומא מאי אמרת [באותו יום שמת רבינא מה תאמר]? אמר ליה [לו]: אמינא [אומר] ואפתח אם בארזים נפלה שלהבת — מה יעשו איזובי קיר? לויתן בחכה הועלה — מה יעשו דגי רקק? בנחל שוטף נפלה חכה — מה יעשו מי גבים (שלוליות)?

אמר ליה [לו] בר אבין שהיה גם הוא ספדן: חס ושלום, שלשון חכה ושלהבת בצדיקי אמינא [בצדיקים אומר], שאינם לשון כבוד להם. שאל אותו רב אשי: ומאי אמרת [ומה תאמר אתה]? ענה לו: אמינא [אומר] בכו לאבלים ולא לאבידה, שהיא, האבידה, הנשמה, הלכה למנוחה ואנו האבלים לאנחה.

חלש דעתיה עלייהו [נחלשה דעתו, נעלב רב אשי עליהם, בגללם] משום שמלשונות הספד אלה נראו לו שכאילו ממעטים בכבודו שלו שמדמים את שאר החכמים לאיזובי קיר לעומת רבינא המוזכר כארז, וגרמה הקפדתו שאירע להם ואתהפוך כרעייהו [שנהפכו והתעקמו רגליהם]. ההוא יומא [באותו יום] שמת רבינא לא אתו [באו] שניהם לאספודיה [להספידו]. והיינו [והוא] שאמר רב אשי עליהם לענין הלכה אחרת: לא בר קיפוק חליץ [יכול לחלוץ] ולא בר אבין חליץ [יכול לחלוץ], משום שרגליהם עקומות באופן שאי אפשר שיחלצו מעליהם את הנעלים כדין.

רבא כי הוה אתא לדגלת [כאשר היה מגיע לנהר חידקל], כשחששו מפני השיטפון אמר ליה [לו] לבר אבין: קום אימא מילתא [עמוד ואמור דבר] של תפילה, קאי [עמד] ואמר: באו רוב שלישית במים, ו"שלישית" הוא כינוי מליצי לעם ישראל (ראה ישעיהו יט, כד) ורבא שקול כנגד רוב ישראל והוא חושש מפני השיטפון, לכן זכור ורחם עלינו, אף כי תעינו מאחריך כאשה מבעלה, אל תזניחנו ותענישנו כאות מי מרה כמים המרים שאשה סוטה נבדקת בהם, ואל תענישנו במים.

ובענין הספדם של צדיקים הבאים: חנין, יוחנן, זירא, אבא, יעקב, יוסי, שמואל, חייא ומנחם הם הסימן לסיפורים שיפורטו.

מסופר: ר' חנין, חתניה דבי נשיאה הוה [חתנו של בית הנשיא היה], לא קא הוו ליה בני [לא היו לו בנים, ילדים], בעא רחמי והוו ליה [ביקש רחמים, והיו לו]. ההוא יומא דהוה ליה, נח נפשיה [אותו יום שנולד לו בן, נחה נפשו, נפטר], פתח עליה [עליו] ההוא ספדנא [ספדן אחד] במילים אלה: שמחה לתוגה נהפכה, ששון ויגון נדבקו, בעת שמחתו נאנח, בעת חנינתו בבנים אבד חנינו. אסיקו ליה [וקראו לו] לילד חנן על שמיה [שמו] של האב.

כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' יוחנן, פתח עליה [עליו] ר' יצחק בן אלעזר את הספדו במילים: קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים, דכתיב [שנאמר]: "והיה ביום ההוא נאום ה' אלהים והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור. והפכתי חגיכם לאבל וכל שיריכם לקינה והעליתי על כל מתנים שק ועל כל ראש קרחה ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר" (עמוס ח, ט-י) ואמר ר' יוחנן: זה יומו של יאשיהו (היום שבו נהרג) הרי שצדיק הדור קרוי "שמש".

מסופר: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' יוחנן, יתיב [ישב] ר' אמי עליו באבל כמו על קרוב משפחה שבעה ושלשים. אמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא: ר' אמי מה דעבד [שעשה] — לגרמיה [לעצמו] הוא דעבד [שעשה], שאין זו הלכה שיש לנהוג כמותה, דהכי [שכך] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אם מת אפילו רבו שלימדו חכמה — אינו יושב עליו אלא יום אחד ולא יותר.

ועוד לענין הספד, מסופר: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' זירא, פתח עליה [עליו] ההוא ספדנא [ספדן אחד]: ארץ שנער (בבל) הרה וילדה אותו, שכן היה בבלי במקורו, ארץ צבי (ארץ ישראל) גידלה שעשועיה של בבל, שאחר כך עלה לארץ ישראל וגדל בה, אוי נא לה אמרה רקת (היא טבריה) כי אבדה כלי חמדתה.

ומסופר עוד על פטירתם של צדיקים: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' אבהו אחיתו עמודי דקסרי מיא [הורידו עמודי עירו קיסרי מים] כאילו היו בוכים עליו. כשנפטר ר' יוסי שפעו מרזבי ציפורי עירו דמא [דם]. כשנפטר ר' יעקב אתחמיאו כוכבי ביממא [נראו כוכבים ביום]. כשנפטר ר' אסי איעקרו [נעקרו] כל אילניא [האילנות] בסערה. כשנפטר ר' חייא נחיתו כיפי דנורא מרקיעא [ירדו סלעים של אש מן השמים]. כשנפטר ר' מנחם בר' יוסי אישתעו צלמנייא והוו למחלצייא [הוחלקו פרצופי הצלמים ונעשו חלקים כאילו נמעכו במחלציים].

בפטירתו של ר' תנחום בר חייא איתקצצו כל אנדרטיא [נתקצצו כל האנדרטות של המלך]. בפטירתו של ר' אלישיב איחתרו שבעין מחתרתא [נחתרו שבעים מחתרות של גנבים] בנהרדעא, משום שכל עוד חי גרמה זכותו שלא היו גנבים, בפטירתו של רב המנונא נחיתו כיפי דברדא מרקיעא [ירדו אבני ברד מן השמים]. בפטירתם של רבה ורב יוסף נשוק כיפי [נשקו, נשברו ונגעו, ראשי הגשרים] של הפרת אהדדי [זה בזה]. בפטירתם של אביי ורבא נשוק כיפי דדגלת אהדדי [נשקו, נגעו, ראשי גשרי החידקל זה בזה]. כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' משרשיא טעון דיקלי שיצי [טענו הדקלים קוצים].

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: