Sichat Malachei HaSharet
Chapter 1 א׳
1 א

בס"ד

2 ב

קונטריס קראתיו שיחת מלאכי השרת והוא ידבר על אודות מציאות מלאכי מעלה וענייניהם כפי מה שנמצא אודותם בדברי רז"ל בשני התלמודים והמדרשות שבידינו ובזוהר הקדוש ובדברי שאר חכמי קדם חכמי אמת אשר דבריהם מקובלים אצל כל ישראל המאמינים בד' ובתורתו. וביאור הדברים באורך למען יובנו לכל אוזן שומעת:

3 ג

מלאך. הוראת השם הזה בלשון הקודש על השליח הנשתלח לעשות שליחות המשלח כמו שנאמר (מלכים א י״ט:ב׳) ותשלח איזבל מלאך (מלכים ב א׳:ה׳) וישלח מלאכים וגו' מלאכי מלך שומרון וגו' וישובו המלאכים וגו' (שם ה') וישלח אליו אלישע מלאך. והנה כפי מה שאיתא (בר"ר פ' ויגש) על ידי הכל עושה הקב"ה שליחותו הי' ראוי שיקראו כולם מלאכים. אמנם לא יקרא השליח מלאך אלא בעת שליחותו ואחר הסתלקות השליחות שוב אינו קרוי מלאך, וכל הברואים הם לצורך האדם ולתשמישו של אדם נבראו כמו שנאמר (בראשית א׳:כ״ח) ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו וגו' ובברכות (ו' ב') כל העולם כולו לא נברא אלא לצות לזה ושם (נ"ח א') ברוך שברא כל אלה לשמשני. והאדם הלא הבחירה בידו ברצותו נוטה מענין שליחותו. ואמנם האדם השלם אשר יודע שכל תכליתו מה שנברא בעוה"ז לעשות רצון ד' ואל זה נשתלח הנה עליו יוכל ליפול שם התואר מלאך באמת בתמידות בהיות תמידות מגמת לבבו ופניו מועדות רק למלאכות ד' ועשיית שליחותו ורצונו ית'. כמו שיקרא אדם חייט או רופא וכיוצא על שם אומנתו אשר בה כל עסקיו כך יקרא זה בשם התואר מלאך. וכן מצינו (מלאכי ב׳:ז׳) שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא:

4 ד

ביאור זה כמו שאיתא (נדרים ל"ה ב') הני כהני שלוחי דרחמנא לעבוד עבודתו ית"ש. ולכך נקרא מלאך ד' צבאות שהמה הובדלו ומיוחדים לכך וכמו שנאמר (דברים י"ז ט) ובאת אל הכהנים הלוים (ד"ה ב' ט"ו) ללא כהן מורה ושם י"ז בהעמדת יהושפט השופטים ובשאר מקומות כי הם נתייחדו רק ללמד תורת ד' וכמו שכתב הרמב"ם (פי"ג מהל' שמיטה הל' י"ב) יעי' שם שהם הובדלו לכך להיות עבדי ד' ומשרתיו. ובספרי קרח (פסקא קי"ט) והנה מלאכי אלקים אלו כהנים המשרתים כו' חביבין כהנים [כן הוגה בדפוס חדש מן הילקוט] כשהוא מכנן אין מכנן אלא במלאכי השרת שנאמר שפתי וגו' ובזמן שהתורה יוצאה מפיו הרי הם כמלאכי השרת ואם לאו הרי הם כחי' וכבהמה שאינה מכרת את קונה ע"כ, יאמר זה שאל תחשוב שהבדלת שבט הלוי הוא חוקה שהם נבראו כך כמלאכים שאין בידם שלא להיות מלאכים שא"כ תסלק הבחירה מהם. רק כאשר התורה יוצאה מפיו. ואמר יוצאה כאלו יוצאה מעצמה שכל כך נעשה פיו נרתק לדברי תורה עד שדברי תורה יוצאת מעצמה מפיו כי אין שפתותיו דובבות אלא דברי תורה וגם שלא במתכוין. ועל דרך שאיתא (סוכה כ"א ב') ועליהו לא יבול אפי' שיחת חולין כו' כי אין שפתותיהם רוחשות כלל דברים שאי ן דברי תורה אז הוא כמלאכי השרת שמתייחד בשליחות השי"ת שכל מחשבות לבבו בעוה"ז רק לזה ואם לאו כו':

5 ה

ולפיכך אמרו (נדרים כ' ב') מאן מלאכי השרת רבנן. וכמו שכתב הרמב"ם שם (הלכה י"ג) ולא שבט לוי בלבד כו' יעו"ש נועם לשונו. וקאמר שם ואמאי קרי להו מלאכי השרת דמציינו כמלאכי השרת. ביאור דמציינו כמו שאיתא בברכות (ח' א') שערים המצויינים בהלכה. וכן התלמיד חכם כל דרכיו וענייניו מצויינים ומסומנים על פי ההלכה עד כי גם עלהו לא יבול שלא יעשה שום מעשה כ"ש מענייני עוה"ז ולא ירפרף בעניניו אם לא על פי התורה ורצון השי"ת. ואך אל המטרה הזאת יכונו כל זיקי מחשבתו דבורו ומעשיו הנה זה ממש דוגמת מלאכי השרת כאמור. ועי' שם בהרא"ש והר"ן מה שפירשו שבכל דבריהם דבריי. ורש"י ז"ל פירש שעטופי בציצית [ואולי היתה בגרסתו דמצייצי] ונראה שנתכוין ז"ל לגמרא דשבת (כ' ב') בר"י בר אילעי הי' מתעטף בסדיני המצוייצין ודומה למלאך ד' צבאות. ושם ראיתי כן לו בקדושין (ע"ב ב') על מי שאיתא שם הראיני תלמידי חכמים שבבבל אמר לי' דומים למלאכי השרת פירש שם לבושים לבנים ועטופים כמלאכי השרת דכתיב והאיש לבוש הבדים והכי נמי אמר בפרק במה מדליקין על ר' יהודה כו' ובנדרים נמי כו' דמצויינין כמלאכי השרת במלבושים נאים ע"כ. ונראה שלמד לפרש שם מדיוק הלשון שבבבל ולא שבארץ ישראל והוא על פי הגמרא (שבת קמ"ה ב') מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין מפני שאינן בני מקומן כדאמרי אינשי במתאי שמאי בלא מתאי תותבאי:

6 ו

וביאור זה כי האדם מחובר בגוף ונפש הגוף לבוש לנפש כמו שנאמר (איוב י׳:י״א) עור ובשר תלבישני. כמו שהאדם המלובש אין עצם האדם נגלה רק במלבושו שהמלבוש נגלה ואנו מבינים שמלובש בו אדם וכן הנפש אינה נראית כמו שאיתא (ברכות י' א') רק המלבוש מעיד שיש בו דבר נלבש. וזה ענין לשון מצויין אמלבוש שציון הוא להיכר כמו שאיתא מציינין על הקברות (ריש מו"ק). וזהו במלבוש שניכר בו לזולתו בו שייך הציון. והנה כל חסרונות האדם הוא ע"י הלבשת הגוף החומריי לנפש כמו שאיתא בסנהדרין (ק' ב') וביותר ביאור בויק"ר (פרשה ד') במשל דחגר וסומא. ולכך מלאכי מעלה שאינם בעל גוף חומרי נקראו על דרך משל לבוש הבדים. ר"ל בגד פשתן לבן ונקי שזה היה כסות יקר וחשוב אצלם כמו שאיתא בפסחים (ק"ט א') יעו"ש בתוס' שלכן נצטוו הכהנים וכהן גדול במקדש בבגדי בד שהם בגדים החשובים שם. ועוד יש רמז בדבר ואין כאן מקומו ועי' בדברי הבונה זבחים (י"ח ב'). ועכ"פ בגד בד מורה על זכות וחשיבות הלבוש שהוא אצלם. וכן אצל הכהנים שקרויים מלאכים כמו שנתבאר שהיו בעלי עבודה ועבודה הוא תיקון הלבוש שהוא הגוף על ידי העבודה באיברי הגוף, ולפיכך צ"ל ג"כ שתורה יבקשו מפיהו בעל תורה. כמו שנתבאר מהגמרא דברכות שבית המדרש של הלכה ודברי תורה נקרא שערי ציון שערים המצויינים בהלכה. כמו שאיתא בקידושין (ל' ב') אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש כו' ובב"ב (ט"ז א') ברא הקב"ה יצה"ר ברא תורה תבלין. וענין יצה"ר הוא הפחיתות הנמשך לאדם מצד הגוף כמו שאיתא בסנהדרין (ק' ב') יעו"ש דשאל אשעת יצירה ולא אשעת פקידה אעפ"י שכבר ישנה לנפש כל זמן שאינה מלובשת בגוף אין מקום ליצר. והתורה היא התבלין ללבוש זה לעשות לבוש בד דוגמת מלאכי השרת והיינו ע"י שיהי' מצויין בהלכה שההלכה היא המציינת ומסמנת לו הדרך והוא מצויין בלבוש נאה. וזהו דמצייני. וזהו ג"כ ענין הציצית כי גם הם ציון והיכר לומר זה הדרך לכו בה כמו שנאמר וראיתם אותם וזכרתם וגו'. ולכך הוא על כנפי בגדיהם מלמעלה ששם הוא ניכר שהלבוש הוא הנגלה כאמור ולכך לבישת בגדים המצוייצים רומז שהלבוש מצויין כראוי ורק התלמידי חכמים היו לובשים אותן שרק התורה היא המציינת לאדם:

7 ז

והנה תבלין של התורה ליצה"ר מבואר בדברי הרמב"ם (ס"פ כ"ב מהלכות איסורי ביאה) שהיא מסיעה את הלב מהרהורי עוה"ז ותענוגיו וחמדותיו עי' שם. וכך שנינו באבות שיגיעת שניהם משכחת עון. וכן הכהנים תורה עם מלאכת העבודה יגיעת שניהם משכחה לגמרי מהם כל טינופות הלבוש והוא זך ונקי כשל מלאכי השרת אשר אין אצלם כלל אותם טינופות שהרי גם אצלו נשכחים כאלו אינם. אמנם יש דרך אחר ישר לפני איש מה שאיתא בתמיד (ל"ב א') ובאבות (פרק ד') אי דין מתקרי גבור הכובש את יצרו. וכבישה הוא על ידי יגיעה ומלחמה כדרך הגבורים המנצחים ולא על ידי ההסעה מן הלב שאין זה ניצוח שהרי זה אינו כלל לפניו להלחם עמו. וזהו אינו דוגמת מלאכי השרת שהם אין להם כלל יצה"ר לנצחו ולבושם כתלג חוור. וכן למי שיגיעת שניהם משכחת עון והיינו שכוחה היינו אבודה שאינם אצלו כלל, מה שאין כן זה המנצח במלחמה כבר ישנו אצלו ר"ל שהלבוש אינו נקי כי הלבוש הוא היצר כמו שנתבאר שהחומר הוא בעצמו היצר שלכן המלאכים אין להם יצר מפני שאינם בעלי חומר וכן מי ששוקד בתורה ועבודה הרע וחומרו נשכח וכאלו אינו חומר מתאווה. אבל הנלחם הוא שחומרו הוא רע רק שהוא מגביה הנפש על המלבישה שאינה מנחת עצמה להתלבש בו ונמצא שאינה מצויינת בלבוש זך דוגמת מלאכי השרת. וענין מלחמה זו היא על ידי תוקף היראה כמו שאיתא (ברכות כ"ח ב') שעל ידי מורא שמים כמורא בשר ודם מניח מלעשות עבירה. והוא על ידי הבושה מפני השי"ת. שזהו תוקף היראה וכמו"ש בנדרים (כ' א') למען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה. ומפורש בריש או"ח בהג"ה (ר"ס א') שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול כו'. וזה ביאור מה שאיתא קידושין (ל' ב') אלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו. עזר השי"ת הוא ר"ל על ידי ההכרה שהשי"ת נוכח עיניו וכאשר השי"ת מאיר עיניו בזה ואז ממילא הוא עזר לו לנצחו שלא יוכל למשול מפני הבושה מפחד ד' והדר גאונו. וזה ענין ב' מדרגות הנזכרים (שבת ל"א ב') תורה ויראת חטא שנחלקו איזה מהם עדיפא עי' שם ואין כאן מקומו להאריך בזה:

8 ח

וזה הי' החילוק בין בני בבל לבני ארץ ישראל כאשר כתבתי במקום אחר כי בני בבל היו שקדנים ביותר בדברי תורה כמו שיראה בכתובות (ק"י א') דאמרי במערבא קמו לי' ממתיבתא דרב הונא בבלאה. ונראה שלא היו בארץ ישראל שוקדים כל כך בבתי מדרשות כמו בבבל ומעט שהיו עוסקים בשביל כך בהשגת היראה כמו שיראה ממאמר רבא לרבנן (יומא ע"ב ב'). משא"כ בני ארץ ישראל וכידוע דכל ספרי דאגדתא המצויינים בידינו הם מבני ארץ ישראל ואמרו באבות דר"נ (ס"פ כ"ט) כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם יראת חטא. כי ההגדות הם המביאים יראה אל לב האדם כמו שאיתא (ספרי פ' עקב) שמתוכם אתה מכיר את מי שאמר והי' העולם שהוא ההכרה וההשוי' השי"ת נגד עיניו והם נתעסקו בכך יותר מן העסק בהלכות:

9 ט

וזהו שאלת מפני מה תלמידי חכמים מצויינין. והטעם כמו שאיתא (כתובות ק"י ב') שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה והדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים. והלשון דומה ר"ל שבדמיון הוא כן כי באמת ח"ו הלא מלא כל הארץ כבודו רק שהדמיון מטעה לאדם ואינו משיג זה שהשי"ת עומד נכחו בכל מקום שהוא. ובארץ ישראל גם הדמיון הוא נקי וכמו שאיתא (ב"ב ע"ה א') אוירא דארץ ישראל מחכים ונאמר (איוב כ״ח:כ״ח) הן יראת ד' היא חכמה. דהחכמה היא רק הדעת וההכרה [כתרגום חכים לשון הכרה] אותו ית"ש שזהו יראת ד' כאמור. וזהו גורם אוירא דארץ ישראל כמו שאיתא (בר"ר פ' ב') ברית חלוק לאוירות. שיש לכל אויר ענין מסוגל בפני עצמו מה שבטבע אותו אויר להכניס בטבע מי שנולד ונתגדל באותו אויר. ומסגולת אוירא דארץ ישראל להכניס בלבבנו הכרה שיש לו אלוקה. והוא ג"כ על ידי רוב הברכה שבארצה כמו שאיתא בשילהי כתובות שזה פלא תמידי מעיד על עושה הפלא וכיוצא [וזהו ג"כ ענין רבוי הע"ז שהיו עושים אז בארץ ישראל וכמו שכתבתי במקום אחר]. ולכך נקרא השי"ת רק אלקי הארץ וכמו שכתב הרמב"ן (פ' וילך) ושאר מקומות הרבה. והיינו ששם הוא הכרת אלקותו ביחוד. וזה שאמר לפי שאינן בני מקומן. כי מקום ישראל הוא בארץ שלכן נקרא ארץ ישראל שהוא הארץ ומקום המגביל ומכיל לישראל בתוכה וזהו מקומם שלכן נקרא ד' אלקי ישראל שהם המכירים אלקותו ואלקי הארץ שזהו מקומם להכרה זו. וזה שאמר במתאי שמאי. שם מורה על הנפש כמו שנאמר (בראשית ג') כל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו. שהשם רומז על כח הנפש ההוא וכמו שנאמר (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו. שם רומז לטוהר הנפש דוגמת יום המות שהנפש נפרדת מן הגוף ואינה צריכה למעשה המצות שהם הנרמזים בשמן הטוב כמו שאיתא בויק"ר (ס"פ ג') והם מתייחסים לאיברי הגוף שזהו יום הולדו התלבשות הנפש באיברי הגוף וטוב הוא השם שהוא התגברות הנפש על הלבוש. וזהו רק במתאי כי במקומו של אדם יש לו שם המספיק לתת לו כבוד בעבור שמו. וכן שם של הנפש שיהי' מפורסם ונודע להשיג כבוד על ידו שהוא למנוע מקלון חמדות הגוף הוא רק במקומו המיוחד לו לנפש בהכרת האלקות שהוא בארץ ישראל. אבל בלא מתאי אין לנו לנצח הלבוש ולהתגבר עליו על ידי השם שיחפה על גנות הלבוש רק צריך לציין הלבוש שיהי' נאה ומהודר דוגמת מלאכי השרת. והדברים ארוכים ועמוקים ולפי שאין כאן מקומם להאריך קצרנו. רק המובן כי כאשר החכמים מצויינים במעשיהם וכל ענייניהם שהם רק שלוחי ד' לעשות רצונו ולא שום רצון אחר כלל אז הם נקראים מלאכי שרת:

10 י

ובחגיגה (ט"ו ב') מאי דכתיב שפתי כו' אם דומה הרב למלאך ד' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו. אמר זה על בקשת ולימוד התורה מפיו כמו שנאמר (דברים ל״ג:י׳) יורו משפטיך ליעקב. וביומא (כ"ו א') לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא מלוי או מיששכר. והיינו כי בכל הוראת משפט יש ספיקות וצדדים שווים לכאן ולכאן וכבר אמרו בעירובין (י"ג ב') וחגיגה (ג' ב') שאעפ"י שהללו אוסרין והללו מתירין אלו ואלו דברי אלקים חיים וכולם מרועה אחד ניתנו. וביאור זה כי הדבר ידוע שיש חלוקים בנפשות וכמו שאיתא (ברכות נ"ח א') ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומין כו'. ובמשנה (סנהדרין ל"ז א') שאין בני אדם דומין זה לזה ושם מייתי עלה בגמרא (ל"ח א') ברייתא דבג' דברים משתנין בקול ומראה ודעת. רומזים לג' כחות האדם מחשבה הוא הדעת ודבור בקול ומעשה במראה. ותכונת עשיית הפרצוף וחיתוך איברי הגוף וכלי המעשה שבשלשתן אין אחד דומה לחבירו כלל. ולפיכך רובה של תורה בעל פה כמו שאיתא (גיטין ס' ב') כי מה שבכתב הוא כולל כל ישראל וכל הנפשות שוות בה. וזהו הכללים אבל בפרטים מתחלקים כמו פרטי הנפשות. וכמו שיש ברפואת הגוף חילוקים בין טבעי גופים ובין השתנות הדורות שלא מה שיועיל לגוף זה ודור זה יועיל לאחר כן ברפואות הנפש. ומזה נצמחו כל המחלוקת בתורה שבעל פה שכל אחד אמר כפי מדרגת נפשו מה שראו לתיקונה ולרפואתה. ולפיכך אלו ואלו דברי אלקים חיים ששניהם ניתנו מרועה אחד כפי חלוקת הנפשות כך הם חלוקת המשפטים ובמקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין בשבת במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב (שבת ק"ל א'). ולא היו חוטאים ח"ו וכדמסיים שם במעשה דעיר אחת שאדרבה כפי מדריגת אותם הנפשות דבר גדול עשו בזה וקבלו שכרן משלם על חיבוב המצוה כ"כ. ואעפ"י שאחרים אלו עשו כן היו נענשים ומחוייבים מיתה למקום על חילול שבת:

11 יא

ובזה נתפארו בני יששכר (ד"ה א' י"ב) יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. שהם יודעים בכל עת כפי הראוי לאותו עת והרפואה המועלת לטבעי הדור ההוא ולפיכך הם הראוים להיות מורים מה יעשו ישראל. וכן שבט לוי הם מסוגלים ונבחרים לזה לדעת המעשה הראוי' לכל נפש ולכל דור ביחוד. כי דבר זה הוא על ידי הדביקות הגמור בהשי"ת כמו שאיתא סנהדרין (צ"ג ב') וד' עמו שהלכה כמותו בכל מקום. דהיינו אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא שאמרו ביומא שם הוא על ידי מה שד' עמו תמיד כמו שנאמר שויתי ד' לנגדי תמיד וכל מגמת לבו רק היות שלוחי דרחמנא לעבודתו ולא נמשכים אחר שום ענין מענייני העולם. על זה נאמר ורגלי חסידיו ישמור. חסיד נקרא מי שהוא פרוש מכל מיני חמדות העולם כמו שפירשו ז"ל בברכות (ד' א') שזהו שם הפרישות מן ג' ראשי תשוקות העלמיות שהם הקנאה והתאוה והכבוד כאשר יראה המבין שם. ולכן אמרו בזוה"ק דחסיד איקרי מלאך ד' ומפיהו יבקשו תורה שהוא הנשמר מן המכשול למעשה ומכוין אל האמת. ונראה שלכך נקרא מלאך ד' צבאות ולא מלאך ד' לבד. כי השם צבאות מורה על חלוקות צבאות שונות וכמו שאיתא בברכות (ל"א ב'). והוא מלאכו ויש לו דביקות ושייכות עמו כמו שיש שייכות והצטרפות לשליח עם משלחו בענין זה שהוא שלוחו ולכך ג"כ תורה יבקשו מפיהו לצבאות שונים. ונקרא עוד מלאך אלקים כמו שנאמר (ד"ה ב' ל"ו) ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים. ור"ל תלמידי חכמים וכמו שאיתא בשבת (קי"ט ב') [שהרי הנביאים זכר אח"כ ומתעתעים בנביאיו]. ומייחסם לשם אלקים לשון דיין ושופט וכן הם מלאכיו בענין זה מה שיורו משפטיך ליעקב:

12 יב

וגם הנביאים מצינו שנקראו מלאכים (חגי א׳:י״ג) ויאמר חגי מלאך ד' במלאכות ד'. ולא זכר כאן צבאות ולא אלקים רק שם הוי' שמורה הי' הוה ויהי' כמו שכתבו בטור או"ח (סי' ה'). ובענין זה הם נביאות הנביאים בענין מה שהי' ומה שיהי' ותוכחות ההוה ולא הוראות ומשפטים בענין פרטי מעשים הראויים לנפשות מבית ישראל. ומה שלא מצינו תואר זה על הנביא רק במקום זה. אולי כי היות הנביא מלאך ושליח ד' הדבר מבואר שהרי זה עניינו וכמו שנאמר (ישעיהו ו׳:ח׳) את הי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני. רק בעבור ששם היתה דבר נבואתו לכל ישראל אני אתכם אמר ד' וכפי מה שכתבתי כאשר ד' עמו בכל פרטי מעשיו אז תורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא. אבל באמת הרבה פרטות מדרגות יש בזה ולכך נתייחד בכאן חגי בשם מלאך ד' לומר שמ"מ אין כולם עדיין שוין לו:

13 יג

ובמסכת דרך ארץ זוטא (סוף פרק השלום) אמר ר"י הנביא נקרא מלאך והחכם נקרא מלאך הנביא נקרא מלאך שנאמר ויאמר חגי מלאך ד' והחכם נקרא מלאך שנאמר מלאך ד' צבאות הוא יכול יהא כהן עם הארץ תלמיד לומר ותורה יבקשו מפיהו ע"כ. והקדים נביא לחכם אעפ"י שמצד קדימות המעלה החכם קודם כמו שאיתא בהוריות (י"ג א'). רק בענין מלאכות ד' הנביא קודם כי יש ב' מיני מלאכות. מי שהוא שליח בפרט שנשלח להגיד לפלוני איזה דבר או לעשות לו. ומי שהוא פועל העוסק בעבודתו. וזהו החילוק על דרך הפשט בפסוק (תהילים ק״ג:כ״א) ברכו ד' מלאכיו ברכו ד' כל צבאיו. שצבא הם העוסקים בעבודת ושם מלאך ביחוד הוא על השליח. ואולי ע"כ לא אמר אצל מלאכיו כל כי על ידי הכל הקב"ה עושה שליחותו ובשעת השליחות הם נקראים מלאכים וכמו שנתבאר למעלה. משא"כ צבאיו העוסקים בעבודתו וזהו מדריגת מלאכות החכם ולכך נאמר אצל החכם מלאך ד' צבאות ולא מלאך ד' שהוא מצבאיו ולכך דייק ג"כ בלישנא דספרי וגמרא נדרים וקידושין שם מלאכי השרת שעוסקים בשירות. אבל הנביא הוא מלאך ד' ועליו יצדק שם מלאך ביחוד יותר:

14 יד

ובויקרא רבה (ריש פ"א) ברכו ד' מלאכיו במה הכתוב מדבר כו' בתחתונים עליונים על ידי שהן יכולים לעמוד בתפקידיו של הקב"ה נאמר כל צבאיו אבל תחתונים שאין יכולים לעמוד בתפקידיו של הקב"ה לכן נאמר מלאכיו ולא כל מלאכיו. דבר אחר נקראים הנביאים מלאכים הה"ד וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים וכי מלאך הי' והלא משה הי' ולמה קורא אותו מלאך אלא מכאן שהנביאים נקראים מלאכים ודכותי' ויעל מלאך ד' מן הגלגל אל הבוכים וכי מלאך הי' והלא פנחס הי' ולמה קורא אותו מלאך אלא אמר ר"ס פנחס בשעה שהי' רוח הקודש שורה עליו הי' פניו בוערות כלפידים ורבנן אמרי אשתו של מנוח מה היתה אומרת הנה איש אלקים בא ומראהו כמראה מלאך האלקים כסבורה בו שהוא נביא ואינו אלא מלאך. אמר ר"י מבית אבל שהן נקראים הנביאים מלאכים הה"ד ויאמר חגי מלאך וגו' הא ע"כ אתה למד שמבית אב שלהן נקראים הנביאים מלאכים ע"כ.

15 טו

הנה לפי פירוש הראשון יאמר מלאכיו על כל הנפשות כולם. והיינו כי כולם שלוחים הם לעולם לעשות רצון קונם. והשליח אעפ"י שלא עשה דעת משלחו מ"מ כיון שהלך בשליחות כלפי המשלח נקרא שלוחו שהוא שלחו רק שלגבי השליח נתבטל השם שליחות מאחר שאין רוצה להיות שליח. ולכך בתאור מלאכיו של השי"ת שפיר כל ברואי מטה הם מלאכיו רק אותם שאין עושים תפקידו אין השבת וההודי' יוצא מהם אל השי"ת. וזה ההבדל בין מלאכיו לצבאיו כי צבאיו יאמר על העסק בענין העבודה השייך אל הצבא. משא"כ תואר מלאכיו הוא אל הענין השליחות עצמה לא על עשיית העסק הנרצה בשליחות.

16 טז

ויתכן עוד שהם נקראים מלאכיו על אותה שעה שהוא עושה השליחות. והנה כבר אמרו שילהי חגיגה (כ"ז א') שאפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרימון ובשעת עשיית המצוה הוא מלאך ד'. רק שמ"מ הברכה לד' אינו עולה ממנו על דרך שאיתא (הוריות י"ג ב') מי ימלל גבורות ד' מי שיכול להשמיע כל תהלתו שיהי' בקי בכולי ש"ס אחת לא נעדר עי' שם. והיינו כי הברכה והתהלה להשי"ת נמשכת מן הנפש העושת רצונו שניכר שהוא אדון ומושל בכל כאשר אמר ונעשית רצונו. ומן ההיפך נמשך ההיפך כמו שאיתא (סנהדרין מ"ו א') שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי פירוש נגד שני אלה הנזכרים בכתוב שזכרנו גבורות ד' ותהלתו. הגבורה היא אל הזרוע והתהלה היא אל החכמה כי התהלה היא הכבוד להתהלל ונאמר כבוד חכמים ינחלו והחכמה היא מן הראש במוח. כי בעושי רצונו יש גבורת ד' שהגבורה היא כבישת היצר ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו ונמצא היא גבורת ד'. והתהלה כמו שנאמר ישראל אשר בך אתפאר וישראל עלו במחשבה שהיא חכמתו יתברך ולכך מתפאר בהם כאשר עושים רצונו. וזהו ימלל אצל הגבורות שהגבורה ניכרת אצל המדבר שאצלו היא הגבורה של ד' שהוא הגבור וכובש את יצרו. וההשמעה לזולת היא בתהלה שהיא הנשמעת לזולת. וכל תהלתו הוא כאשר בכל פרטי מעשיו הוא בלתי לד' לבדו אז הוא נקרא השמעת כל תהלתו. ר"ל כל מה שירצה השי"ת בבריאת העולם כדי לספר תהלתו. הנה כל התהלה שאפשר שתגיע על ידי אדם הגשמי לו ית' כבר מגעת על ידי זה שהוא בשלימות הראוי אל התכלית שנברא לו והוא ימלל בפיו גבורות ד'. כמו שנאמר (תהילים ע״א:ח׳) ימלא פיו תהלתך ולמדו מזה בברכות (נ"א א') שלא יהי' שום דבר בפיו. ר"ל שלא יהא דבר אחר בפיו המעכב את הברכה שבאותו צד מקום אין הפה מדבר הברכה רק צריך שיהי' כל הפה כולו מדבר הברכה. וזהו רק ממי שיכול להשמיע כל תהלתו ולכך לא נאמר ברכו ד' כל מלאכיו רק מלאכיו. ואיזה הם גבורי כח עושי דברו שיכולים להשמיע כל תהלתו וכדמפרש שם בויק"ר הפסוק גבורי וגו' בשומרי שביעית שהוא כל השנה כולה:

17 יז

וכאשר ביארתי הטעם שאמרו (ס"פ ב' דעדיות) משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש. כי ניצוח היצר הוא בי"ב חודש כי היצר הוא הטבע שבו נולד כמו שנאמר (בראשית) כי יצר האדם רע מנעוריו. וכפי התחלפות העתים בעולם קור וחום קיץ וחורף כך הוא התחלפות הטבע באדם כידוע לחכמי הטבע כי כל שינוי אויר בעולם מוליד שינוי טבע באדם הניזון מן האויר החום יוליד חמימות [אשר היא תולדות הרבה מידות רעות בטבע כידוע] והקור קרירות וכן כל שינוי אויר. ובשנה תמימה אז עובר עליו כל מיני השינויים שהם במציאות וכאשר המה לא ישיגוהו ממצבו אז הוא הניצוח. וכמו שאמרו הקדמונים בטעם טריפה אינה חי' י"ב חודש (חולין מ"ב א') לפי שבי"ב חודש יעבר כל מיני עניינים שונים באויריהם וטבעיהם ואם בכל זה תתקיים הוא לאות כי בריאה היא ולא הוליד החסרון שיש בה המשכת חסרון בכל גופה וכח חיותה. וכן הנפש מתבררת כאשר חי' י"ב חודש אז הוא סימן על בריאותה שכבר נצח כח חיותו את כח המחסיר החיות שאין לו מקום להתפשט להעדיר החיים. ולכך בכל ראש השנה הוא יום הדין לבאי עולם כי כל שנה הוא היקף שלם מזמן הראוי לנצוח היצר וכל באי עולם עוברים כבני מרון לראות אם השלימו חוקם בהיקף הזה. ולכך שומרי שביעית שהם גבורי כח לכבוש היצר כל השנה כולה זה תשלום הניצוח והם משמיעים כל תהלתו. וזהו שדרש שם עושי דברי על שביעית שנאמר וזה דבר השמיטה. כי דבר ד' מוליד עשייה כמו שנאמר (תילים ל"ג ו') בדבר ד' שמים נעשו ועשייה הוא גמר התיקון כמו שכתב הרד"ק במכלול שורש ברא. וכן שמירת שביעית הוא גמר תיקון האדם כאשר אמרנו. ויש עוד דברים בגו ואין כאן מקומו להאריך:

18 יח

ולפי הדבר אחר דמפרש רק אנביאים צריך טעם למה לא אמר כל מלאכיו. ונראה שהוא על דרך אותה פלוגתא (סנהדרין ע"ח א') אי כל נפש או כל דהוא נפש ויש כזה בהרבה מקומות בש"ס ועי' בכורות (ג' א') ומנחות (י"א ב') ובתוס' שם עי' שם. וכן כאן לפי הדבר אחר כל משמע כל דהוא שאפי' רק כל דהוא מצבאיו שלא נשתמשו בו אלא בפעם אחד ההודי' נמשכת ממנו להשי"ת. משא"כ אצל מלאכיו בעינן מלאכים שלימים שהם הנביאים ולא כל דהוא ממלאכיו שאז גם הפושעים ישראל שמלאים מצות שאז לפי השעה ההוא הוא מלאכו של ד' הם היו ג"כ בכלל. וצבא הוא המיוחד לשירות המלך משא"כ מלאך הוא רק שלוחו ולא המיוחד לשמשו. וכך ההבדל שבין עליונים לתחתונים כמו שנאמר (תילים קט"ו ט"ז) השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם שכחות העליונים הם נעלנמים מעין האדם וא"כ אין בריאותם אלא לצורך תשמיש ד' בלבד שגם הוא נעלם מעיני בשר. משא"כ הארץ שהיא המגושמת ונראת לעין ולא בדוגמת של השי"ת שאינו נראה ולכך עיקר שימושה לבני אדם ולא משמשת לד' רק שהוא עשיית רצונו שכך רצה ד' שתהי' ארץ מוגלמת נתונה לבני אדם. ונמצא אין ניכר בתחתונים שימוש פרטי לד' רק בכלל עושה שליחותו שנשתלח לכך שיהי' על תבנית כך עושה רצון ד' אבל לא בשירות מיוחד לד' הניכר לעין זהו רק בעליונים שגם על הגוון הם רק משרתי ד' לא זולת. ולכך נקראים צבאיו מיוחדים לצבוא צבא ולעבוד עבודה בהיכלי מלך:

19 יט

והביאו ראי' ממשה ופנחס. והשאלה וכי מלאך הי' אצל משה. הוא ממה שדרשו בסדר ההגדה של פסח אני ד' ולא מלאך ולא שרף ולא השליח. ועיין באבודרהם בפירושו לסדר ההגדה שהקשה מוישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. ותירץ דזה משה שהי' שלוחן של ישראל לפרעה ע"כ. ומלבד שהוא דחוק דהרי מעולם לא שלחו ישראל את משה ולא הי' שלוחן רק שליח ד' לא פרעה. עוד מהמדרש דכאן שפירש מלאכיו כו' מבואר דמלאך ר"ל מלאכו של ד'. וגם התכת לשון הכתוב אינו נכון כדבריו עי' שם. ועי' בספר תניא רבתי (סי' ס"ח) שהביא בשם רבינו ישעי' לתרץ דמשה הי' שליח רק לדבר אל פרעה. וזה פלא דהרי תשובתו בצידו ויוציאנו ממצרים [וראיתי להמחבר אח"כ שהרגיש ודחק לפרשו יעו"ש]. ובשם אחיו ר' בנימין הביא ב' תירוצים ועל הראשון כתשובה הקודמת שהרי כאן אומר ויוציאנו ממצרים ושם במקרא דאתי עלה בעל ההגדה נאמר ויוציאנו ד' ממצרים לשון אחד ומאין הרגלים לחלק. ותירוץ השני מה שאמרו מצינו הנביאים שנקראו מלאכים. לא ידעתי במאי תירץ קושייתו שענין הנביא נקרא מלאך שגם הוא שליח ד' ועכ"פ הרי אומר שאותו המלאך הוציא. ואין בידי לכוין דבריהם אלא כאשר יהי' סכינא חריפא מפסקא קראי ולומר שויוציאנו חוזר אל השם ואינו במשמע בפשטות הלשון:

20 כ

אבל אמיתות הדברים כי המלאך הוא כח כל דבר שכח המכה הוא המלאך הממונה אל ההכאה וכח המציל הוא המלאך הממונה על ההצלה. כל כח רוחני אשר הוא נברא בעת בריאת העולם להיות אותו כח משמש בעולם הוא הנקרא מלאך ר"ל כח שלוח מד' כי כל הכחות הנגלים והם התחתונים כל ברואי דצח"מ הם מתייחדים לעניינים אחרים ועיקרן לתשמיש האדם השלם כמו שנתבאר למעלה. ונפש האדם אינה כח תשמיש מה שהרי הוא גוש עפר מן האדמה רק שנפח באפיו נשמת חיים ואמרו בזוהר מאן דנפח מתוכו נפח ומפנימיותו וכמו שנאמר (דברים ל"ג) חלק ד' עמו. וזהו ענין (בראשית ב׳:ז׳) בצלמינו כדמותינו וגו' בצלם אלקים עשה את האדם. שכל כח האדם הוא מכח ד' אשר בו ולכך הוא כולל כל הכחות כולם. ודברים אלו עמוקים ויתבארו עוד להלן ביאור ארוך אי"ה. ולכך יציאת מצרים שהוא לקיחת נפשות ישראל והתייחדותם לו לעם שהם נתייחדו להיות לעם בלתי לד' לבדו. ולא לעבוד לכל צבא השמים שהם כל מיני כחות הנעלמים מעיני האדם ככל העמים אשר סביבותיהם שכל אחת היתה עובדת כח מיוחד שבאותו כח נתייחדה אותה אומה. משא"כ ישראל הם כוללים כל הכחות כולם דוגמת השי"ת אשר הוא צילם לבד. ולכך ההתייחדות הזה לו ומאסו בכל כחות אחרים לא היתה על ידי כחות אחרים מאחר שמאסו בהם רק הי' על ידי השי"ת בעצמו כמו שהיתה תחלת הבריאה על ידי השי"ת בעצמו שהוא בעל הכחות כולם בוראם ויוצרם. וכן ההצלה ממצרים לא הי' על ידי שום כח כמו שתאמר מיתת הבכורות על ידי כח הממית המכונה מלאך המות וכן שאר כל הפעולות שנעשו אז לא נעשו כי אם על ידי הכחות שכבר היו מסודרים בסדר הבריאה [כי מצד אותם הכחות לא היו ראויים באמת לפעול כמו שאמרנו רז"ל הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז] רק מעצמות השי"ת לפי שהם באו להיות עם מיוחד לעצם השי"ת ועושים רצונו ולא רצון כח פרטי לכך עצמותו ירד להצילם. ואין טענה מוישלח מלאך שהוא משרע"ה. כי הוצאת משרע"ה הוא עצמו הוצאת עצמות השי"ת כי משה אינו שום כח מכחות הפועלים דברים רק כח נפשו שהוא חלק אלקי ממעל וכל אשר הוא עושה הכל מצד כח עצמות השי"ת אשר בו אשר הוא מתייחד אליו ולא לשום כח אחר ורק כח ד' הוא הי' עושה. כי עצם משה לבדו הלא אין לו שום כח כמו המלאכים שכל אחד הוא כח נברא. משא"כ האדם אינו כח נברא כלל שאין לו שום כח פרטי על שום דבר כלל. אבל הוא בעל הכחות כולם על ידי כח השי"ת השופע בו על ידי נפשו שנעשה בצלם אלקים. ונמצא הוצאת משה הוא עצמו הוצאת ד' אותם ואין כאן סתירה ולכך הוכיחו דוישלח מלאך זה משה:

21 כא

והשאלה וכי מלאך הי' אצל פנחס. נראה שהוא מן המקובל בידם שהי' פנחס וכמו שכתב רש"י שם (בשופטים ב') בשם הסדר עולם. והרלב"ג שם כתב כי לא יתכן שידבר מלאך ד' אל כל העם ביחד באופן ההוא. וגם זה נכון כי התגלות המלאך לאדם הוא חלק מחלקי הנבואה [ובמעילה (י"ז א') התאונן ר"ש בן יוחאי על שלא זכה להתגלות מלאכים וכי נגרע ערכו משפחה של בית אבא. שראיית השפחה המלאכים הוא בזכותו של אבא כי צריך לזה שיהי' בעל מעלה] וכמו שיתבאר בדברינו אודות הנבואה ואינו נראה שיהי' לכל העם ביחד וכמו שיתבאר במקומו.

22 כב

ואמנם השאלה ולמה קורא אותו מלאך. הוא בלתי מובן שהוא כלפי מה שדן ומביא ראי' שהוא רוצה להוכיח שהנביאים נקראו מלאכים ושואל עליו ביחוד למה נקרא מלאך. ואולי השאלה בעבור שנקרא סתם ומבלי שנדע ג"כ ממה שנתפרש במקום אחר כי הוא הנביא מבני אדם נראה כי הי' לו התדמות גמור למלאכי מעלה. או בעבור שקראו מלאך ד' וידוע דברי הפשטנים כי בכל מקום אשר יסמיך דבר אל השם יורה על תוקפו כמו עצי ד' הררי אל ארזי אל ודומיהם [וחגי הוא בעבור הסיום במלאכות ד']. ולכן פירש שהי' באמת מתבטל חומרו ממנו לגמרי בעת הנבואה עד שהי' נדמה ממש למלאך ד'. וזה על דרך הדמיון פניו בוערות כלפיד אש כי המלאכים נמשלו לאש (תהילים ק״ד:ד׳) משרתיו אש לוהט וכן השי"ת עצמו (דברים ד' כ"ד) ד' אלקים אש אוכלה. כי האש הוא העליון שביסודות הנרגשים לעין האדם וגם טבעו לעלות למעלה ופעולתו רוחנית שהוא מכלה הגשמיים ומסיר הגשמיי מהיות נמצא בגשם כלל. וזה ענין הרוחני שהוא ההיפך והכליון לגשמי. וכך פנחס הי' פניו שהוא הכרת האדם הוא הפנים וכן כל דבר ההכרה הוא בפנים כמו (בראשית מ״א:נ״ו) והרעב הי' על כל פני הארץ. ונתבטלה ממנה בעת הנבואה ההכרה הגשמיות שלא הי' ניכר כלל שהוא גשמיי ובזה העולם רק כאחד מצבא המרום במרום עומד ומשמש. וזהו הנקרא בוערות כלפידים שהם המכלים לכל גשם מגשמי העוה"ז:

23 כג

וזהו כדעת האומר (ב"מ קי"ד ב' עי' שם ברש"י ועי' שם בתוס' ובתוס' ב"ב קכ"ג ב') פנחס זה אלי' שנזדכך אח"כ חומרו מכל וכל שנכלה ונתבטל הגשמי ממנו ונעשה כולו רוחני. ומזה למדו בעת ששרתה עליו רוח הקודש הגיע למדריגה זו כי לולי כן לא זכה לכך כי דבר זה שהוא כליון החומר לגמרי הוא מרצון ד' בלבד ולא ע"י יגיעו וסגול מעשיו וכמו שנאמר (מלכים ב' ג') היום ד' לוקח את אדוניך וכן אלי' אומר (שם) בטרם אלקח מעמך. לשון אלקח מורה שלא היתה על ידי טוב בחירתו רק בחסד ד'. וזכה לכך על ידי יגיעתו בכליון החומר בקנאו את קנאתו שבזה הושוו פנחס ואלי' (עי' שם ברש"י ב"מ). ונאמר (במשלי) ורקב עצמות קנאה שהקנאה היא כליון הגוף כי כל הגוף מכונה עצם שהוא תוקפו של גוף כמו (בתילים) כל עצמותי תאמרנה כי הקנאה שהוא הכעס משול לאש בכמה מקומות כמו שנאמר (בתילים) ותבער כאש חמתו וכיוצא הרבה. שהוא מרתיחת חלק האשיי שבאדם וכאשר מתגבר האשיי הנה הוא כליון הגוף החומריי מעצם עד בשר יכלנה.

24 כד

אמנם יש ב' מיני אש. כי גם היצה"ר משול לאש כמו שאיתא (קידושין פ"א א') וכן הגיהנם כתיב באש ד' נשפט ובפסחים (נ"ד א') עי' שם מענין אש של גיהנם ונאמר (ישעיהו ס״ו:כ״ד) ואשם לא תכבה. ויש אש של מעלה הטובה כמו שכתבתי לעיל וכן התורה (ירמיהו כ״ג:כ״ט) הלא כה דברי כאש. ור"ל שיש ב' מיני כליונות לגוף חומריי. האחת כאשר יהי' לחרפות ולדראון עולם. והב' כאשר ישוב כולו צורה. וזה הם ב' מיני הקנאות קנאה הרעה שהיא מכלה הגוף בקבר כמו שאיתא (שבת קנ"ב ב') ומרקבת העצמות שם על ידי תולעתם אשר לא תמות ואשם לא תכבה. וקנאה הטובה שהיא של פנחס ואלי' שהבעירו האש בגופם לשם ד' לקנאות בעושי רשע ועוברי רצונו גם הם כלה חומרם אבל שב להיות כולו צורה. ולפי שבהגיע הנבואה לאדם היא משולה ג"כ לאש כמו שנאמר (בירמי') כאש עצור בעצמותי. והיינו שהנבואה הוא דבקות נפשו אל בוראה ובהתגבר כח הנפש יכלה כח הגוף שהוא הפכו ולכך אז הי' להיות פרי יגיעתו שכר שיתבטל ויכלה הכרת הכחות הגופניים מכל וכל עד שהי' פניו בוערות כלפידים:

25 כה

והנה יש לשאול לפי זה איך מביא מפנחס ראי' על שכל הנביאים נקראו מלאכים והוא נשתנה מכולם במעלתו והגם שזה לטעם על שנקרא סתם מלאך או מלאך ד' כמו שנתבאר. מ"מ אין לנו מעתה ראי' גם על ההקרא בשם מלאך כל עיקר. ואולי כי ודאי הלא הנביא הוא מלאך ד' ושלוחו רק שהיינו סבורים כי עיקר שם מלאך הסתמיי הוא על הכחות הרוחניים שברא השי"ת וא"כ אין נפש האדם דוגמתם כי אינה שום כח פרטיי בפני עצמה כלל וכמו שנתבאר למעלה. ואחר שהביא מפנחס שאם היותו נפש אדם נקרא מלאך עם כי לא הי' בעל כח פרטי נלמד ג"כ לכל הנביאים השלוחים מד' שעל צד שליחותם הרי מבואר שהם מלאכי ד':

26 כו

וענין ראיית רבנן מאשת מנוח. כי לא הונח להם בראיות הראשונות שלא נתפרש שם הטעם שלא הי' מלאך ממש ולכך הביאו מאשת מנוח. כי ראיית המלאכים הנה הוא בעין השכל כי לא גשם המה להראות בעין הגשמי. והנה היא אמרה ומראהו כמראה מלאך האלקים נראה שהרגישה מראהו רק בעין השכלי וכמראה מלאך שלא נראה גשמי ממש ועם כל זה היתה סבורה שהוא נביא. והיינו מפני שאז לא ידעו מנביא זולת פנחס כי עד שמואל לא הי' חזון נפרץ כלל. והוא בעת ששרתה עליו הנבואה הי' באמת נדמה למלאך. ולכך עד שלא ראתה שגם אחר שריית הנבואה ורוח הקודש עלה בלהב השמימה שהוא העדר החומר לגמרי ולא בעת הנבואה לבד היתה סבורה שהוא איש אלקים לבדו. ולמדו מכאן על פנחס והנביאים המוחזקים אצל בני ישראל הי' תוארם כתואר מלאך האלקים עד שהיו יכולים לטעות ביניהם ולפיכך בדין הוא שיקראו הנביאים מלאכים. אלא שלפי זה אין ראי' לכל הנביאים. ונראה שרבנן באו להוכיח כדברי ר' סימון שהי' פניו בוערות כלפידים דוגמת מלאך ולא על הקודם וענין הנרצה בענין הקרא הנביאים מלאכים באו. ומה שאמר ר"י מבית אב כו'. ר"ל מעיקר עניינם של הנביאים הם בדין שיקראו מלאכים. שעיקר עניינם הוא מלאכות ד' להגיד לעם דברי השליחות וא"כ עיקר עניינם הוא המלאכות ונקראות מלאכים. וזה שהביא קרא דחגי דשם פירש אותו הטעם. שקרא לחגי מלאך ד' מפני שבא במלאכות לד' [ופירוש במתנות כהונה כהונה בזה אין לו שחר. וחכם אחד הגיה בית אב כו' ור"ל מקור מלימוד שהם כו' הוא מקרא דחגי. וג"כ דחוק]:

27 כז

ובתנחומא (ר"פ שלח) ובבמדבר (ר"פ ט"ז) ג"כ בקצור. אמר לה פנחס אני כהן והכהנים נמשלו למלאכים שנאמר שפתי וגו' והמלאך רוצה נראה רוצה אינו נראה וכן הנביאים נמשלו למלאכים שכן הוא אומר כו' [הביא כל אותם הראיות שבויקרא רבה כסדרן בשינוי קצת בלשון וגם מימרת ר' סימון על פנחס ביחוד נשמטה שם עי' שם] וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים [נראה דמפרש מקרא זה אנביא ולא אתלמידי חכמים כדברי רז"ל] ולפיכך אמר לה פנחס אני כהן ונביא [כצ"ל] כשאני רוצה נראה וכשאני רוצה איני נראה עכ"ל. ביאור נראה אצל המלאך. ר"ל נרגש אל לב האדם כאלו קול מדבר עמו ומעוררו וכשרוצה אינו נראה. וכן כהן ונביא שנקרא מלאך ד' על היותו דבוק בתמידות רק לעשות רצון השי"ת ושליחותו וכפי גודל הדבקות בעשיית רצון השי"ת כן תגדל השגחת השי"ת עליו להצילו בכל דרכיו וכמו שכתוב במורה הנבוכים (חלק ג' פרק נ"א). ולכך כשרוצה אינו נראה. ר"ל אינו נרגש כלל אל הרואים היותו מרגל הארץ כי ברצון השי"ת והשגחתו החופפת מן התדבקותו בו עד שקנה שם פרטי מלאך ד' ברצותו ישים לעין הרודפים מסוה שלא ירגישו כלל בו. משא"כ מי שלא הגיע עדיין למדרגת ההתדבקות הגמורה להיות כל מחשבות לבו רק לד' כל היום גם ההשגחה איננה דבקה עמו וכמו שכתוב במורה הנבוכים שם ואיננו בטוח מן השמירה בכל עת שירצה שיהי' אינו נראה לרודפיו ולכך הוצרכה להטמינו לשני. והנה למדנו מדברינו כי ביד האדם כאשר ירצה להיות דומה לאחד מצבא המרום במרום ובשם מלאך ד' צבאות יקרא והוא נמשל נדמה בכל ענייני המלאך כאשר למדו שאם רוצה אינו נראה. והיקש אל כל הדומה מכחות המופלאות שיש למלאך הרוחניי יכול להגיע אליהם גם הוא: