Siman 167קס״ז
1 א

מקום וזמן הבציעה ומי הוא הבוצע. ובו כ"ס:
בוצע בפת במקום שנאפה היטב (ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעט מצד העליון והתחתון) (הגהות מיימוני פ"ז מהלכות ברכות) ויחתוך פרוסת הבציעה וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר הככר עמו שאם לא כן חשוב כפרוסה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצ' מפני שנרא' כרעבתן: הגה ובשבת לא יחתוך בככר עד אחר הברכה כדי שיהיו הככרות שלימות (תוס' ומרדכי פ' כיצד מברכין) ומ"מ אם שכח וחתך כמו בחול אינו מזיק (מרדכי) ונראה הא דלא יבצע יותר מכביצה היינו דוקא בחול ואוכל לבדו אבל בשבת או שאוכל עם הרבה בני אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו וע"ל סי' רע"ד:

......

2 ב

יברך המוציא לחם מן הארץ (ואם רבים מסובים יכוונו לבם לשמוע ברכה ויענו אמן והמברך יכוין לאמן שאומרים) (א"ז) יתן ריוח בין לחם ובין מן:

Bless "Hamotzi lechem min ha'aretz" [Who takes out bread from the ground] - (And if many people are eating together, the people dining should direct their heart (intention) to the person saying the beracha, and answer amen, and the person saying the beracha should give intention to the amen - Or Zarua). And one pauses slightly between the word "lechem" [bread] and the word "min" [from].

3 ג

אין לברך קודם שיתפוס הלחם:

Do not bless "Hamotzi" before grasping the bread.

4 ד

יתן שתי ידיו על הפת בשעת ברכה שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת ולכך יש י' תיבות בברכת המוציא וי' תיבות בפסוק מצמיח חציר לבהמה וי' תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו וי' תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה וי' תיבות בפסוק ויתן לך:

Put both hands on the bread when you are about to bless "Hamotzi"; for the 10 fingers are reflective of the 10 mitzvot that are dependent on bread. Additionally, there are 10 words in the blessing of "Hamotzi" and 10 words in the following verses: Psalms 104:14, "He causes the grass to grow for the cattle, and grass for the service of man: that he may bring forth bread out of the land." Psalms 145:15, "The eyes of all look to you expectantly, and you give them their food at the proper time." Deuteronomy 8:8, "A land of wheat and barley, of vines, figs, and pomegranates, a land of olive trees and honey." Bresheit 27:28, "May G!d give you from the dew of heaven and fat of the earth, and an abundance of grain and wine."

5 ה

לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פירש"י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה ואם היא נקייה או שהיא מתובל בתבלין או במלח כעין שלנו או שנתכוין לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין: הגה ומ"מ מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצוע כי השלחן דומה למזבח והאכיל' לקרבן ונא' על כל קרבנך תקריב מלח (ב"י בשם שבולי הלקט) והוא מגין מן הפורענות (תו' והגהת אשיר"י פ' כיצד מברכין וע"ל ס"ס ק"ע):

6 ו

יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שח צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך: הגה ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל (כל בו) והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק אף על פי שעדיין לא אכלו אחרים המסובים כבר יצאו כולם באכילת הבוצע כי אין צריכין כולם לאכול מן פרוסת הבוצע רק שעושין כן לחבוב מצוה: (רוקח ואור זרוע):

7 ז

ראובן שהיה נוטל ידיו לאכילה ויעקב היה מברך המוציא ונתכוין להוציא השומעים ואח"כ ניגב ראובן ידיו ובירך על נט"י לא הוי הפסק ויוצא בברכת יעקב ואינו צריך לחזור ולברך ברכת המוציא:

8 ח

שכח ואכל ולא בירך המוציא אם נזכר בתוך הסעוד' מברך ואם לא נזכר עד שגמר סעודתו אינו מברך:

9 ט

אם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לאו אינו חוזר ומברך:

10 י

אם במקום ברכת המוציא בירך שהכל נהיה בדברו או שאומר בריך רחמנא מלכא מארי דהאי פיתא יצא:

11 יא

אם היו שנים או רבים א' מברך לכלם ודוקא הסיבו שהוא דרך קבע (או בעל הבית עם בני ביתו דהוי כהסיבו) (טור) אבל אם היו יושבים בלא הסיבה כיון שאינם נקבעים יחד כל א' מברך לעצמו ואם אמרו נאכל כאן או במקום פלוני כיון שהכינו מקום לאכילתן הוי קבע ואפי' בלא הסיבה והאידנא שאין אנו רגילים בהסיבה ישיבה דידן בשלחן א' או בלא שלחן במפה אחת הוי קביעות ואפי' לבני חבורה כהסיבה דידהו דמי ולדידן אפי' קבעו מקום לאכילתן או בעל הבית עם בני ביתו לא מהני אא"כ ישבו בשלחן א' או במפה אחת:

12 יב

אם היו רוכבים ואמרו נאכל אע"פ שכל א' אוכל מככרו שלא ירדו מהבהמות מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד אבל אם היו אוכלים והולכים לא ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים אע"פ שאוכלים כלם בשעה אחד ומככר אחד כיון שלא קבעו מקום ואוכלין מפוזרים אינם מצטרפין:

13 יג

היכא דלא קבעו מקום דאמרינן שכל אחד מברך לעצמו אם כיון המברך להוציאם והם נתכוונו לצאת יצאו:

14 יד

אם המסובין רבים גדול שבכלם בוצע הגה אם הם שוים וא' מהם כהן מצוה להקדימו ואם הכהן עם הארץ ת"ח קודם לו ואם הכהן ג"כ ת"ח אלא שהוא פחות מן השני טוב להקדימו אבל אין חיוב בדבר (וע"ל סי' ר"א ומרדכי פ' בני העיר ב"י סי' קל"ה בשם רשב"א) ואם יש עמהם בע"ה הוא בוצע ואפי' אם האורח גדול [והמברך יאמר תחלה ברשות מורי ורבותי]: (א"ז ובית יוסף בשם שיבולי לקט):

15 טו

אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע אבל מותר לתת לכל אחד חלקו קודם שיאכל הוא [תוס' ומרדכי פרק ג' שאכלו] ואם כל אחד אוכל מככרו ואין כלם זקוקי' לככר שביד הבוצע רשאים לטעום קוד' ואם הוא שבת צריך שיהא לפני המסובים לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע ואז יהיו רשאים לטעום קודם הבוצע:

16 טז

אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים:

17 יז

הבוצע פושט ידו תחלה לקערה לאכול ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו רשאי:

18 יח

הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד והאחד נוטל פרוסה בידו ואין הבוצע נותן ביד האוכל אלא א"כ היה אבל: [ופרשה ציון בידיה רמז לפרוסת המוציא שנותנין בידו בשעת אבלות] [ב"י ואבודרהם בשם רמב"ם פ"ז מהל' ברכו' ותשו' הרשב"א]:

19 יט

מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים אבל לקטנים יכול לברך אע"פ שאינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצות:

20 כ

אפי' בשבת שהוא חייב לאכול פת לא יברך לו חבירו ברכת המוציא אם אינו אוכל ולא שרי לברך לאחרים אע"פ שאינו טועם אלא ברכת המוציא דמצה בליל ראשון של פסח וברכת היין דקידוש בין של לילה בין של יום: הגה ויש לאכול הפרוסה שבצע עליה קודם שיאכל פת אחר שתהא נאכלת לתאבון והוא משום חבוב מצוה: (אגור ונ"י בשם שבולי לקט):

167קס״ז
1 א

(א) בוצע בפת במקום וכו' - היינו לאחר שנטל ידיו לאכילה ורוצה לברך על הלחם ולאכול הוא בוצע לכבוד הברכה במקום שנאפה היטב דהיינו במקום הקשה ולא במקום הרך באמצעיתו:

2 ב

(ב) ובפת דידן - עיין בביאור הגר"א שמפקפק על לשון דידן דה"ה בתנורים שלהן שמדבקין הפת בצדי התנור ג"כ דינא הכי ועיין בבה"ל:

3 ג

(ג) בצד הפת - דבגמרא איתא [לחד גירסא] שבוצע ממקום שמתחיל הפת לקרום ולהתבשל ויש מפוסקים שס"ל דהוא צד העליון מהפת שהוא נגד אויר התנור וי"א שצד התחתון מתבשל תחלה שמונח על קרקעית התנור לכן צריך לחתוך מן הצד מהעליון והתחתון ויצא ידי שניהם. י"א שטוב שיחתוך בצד שהוא כנגד צד המתבקע כי בזה הצד התחיל לאפות ונדחקה העיסה עד שנתבקע הצד שכנגדו. בפרוסה יכול לבצוע במקום שנפרס וא"צ לבצוע במקום השלם רק שצריך לחתוך מצד העליון והתחתון [פמ"ג]. היכא שנשרף הככר במקום אחד או שנדבק בעפר אין לחתוך במקום ההוא לברכת המוציא:

4 ד

(ד) ויחתוך וכו' וצריך וכו' - האי וצריך הוא פירוש למה שכתב בתחלה ויחתוך וביאור הענין הוא דמדינא מברך ואח"כ פורס הככר כדי שתהיה כל הברכה אפת שלמה שהוא דרך כבוד לברכה אך כדי שלא יהיה שיהוי רב בין הברכה לאכילה ויראה כהפסקה כתבו הפוסקים דטוב לכתחלה שיחתוך מעט בככר קודם שמתחיל הברכה [ושיעור החיתוך יהיה מעט כדלקמיה] ויברך ואח"כ גומר להפריד הפרוסה מן הפת:

5 ה

(ה) מעט - ואפילו בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שיהיה נראה יותר גדולה:

6 ו

(ו) שאם לא כן וכו' - ר"ל שאם יחתוך כ"כ בהככר עד כדי שיעור שאם יאחז בפרוסה לא יעלה הככר עמו וישבר לחצאין נחשב כפרוס ומובדל מהככר ואע"ג שאם יאחז בהככר יעלה ממילא הפרוסה עמו לא מקרי שלם עי"ז:

7 ז

(ז) ויניחנה וכו' - הוא חוזר למה שכתב מתחלה ויחתוך פרוסת הבציעה:

8 ח

(ח) קטנה - היינו קטנה מכזית [לבוש] ועיין בביאור הגר"א ובא"ר:

9 ט

(ט) יותר מכביצה - היינו אם פורסה כדי לאכול תיכף ממנה גופא אבל אין בכלל זה מה שפורסין חתיכה גדולה מהככר ואח"כ חותך מן אותה פרוסה גופא חתיכה להמוציא דבזה לא מיחזי כרעבתנותא וכמבואר לקמן בסוף סימן זה בט"ז עי"ש:

10 י

(י) ובשבת - וה"ה ביו"ט מפני שצריך לברך על לחם משנה חיישינן שמא תשבר כולה קודם הברכה או עכ"פ שמא יחתוך כ"כ בעומק שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הככר עמו והוי כפרוס לגמרי ואנן לחם משנה בעינן וע"כ טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף דעי"ז יצטרך ע"י החתיכה לשהות קצת בין הברכה לאכילה לא חשיבא הפסק כיון דהוא צורך אכילה אלא דבחול מחמרינן לעשות ע"צ היותר טוב:

11 יא

(יא) אינו מזיק - ר"ל שלא הפסיד עי"ז הלחם משנה שכל שאוחז בפרוסה ושאר הככר עולה עמו הוי כשלם:

12 יב

(יב) אבל בשבת וכו' - פי' דבשבת לא מחזי כרעבתנותא דמשום חבוב סעודת שבת הוא עושה להרבות בסעודה:

13 יג

(יג) או שאוכל וכו' - ר"ל אפילו בחול:

14 יד

(יד) מן הפרוסה - פי' שעיקר המצוה לכתחלה כשמוציא אחרים ידי חובתן לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד מהם ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה [אם אחד מוציא את כולם בברכתו] שיחתוך בציעת המוציא כ"כ גדולה שיפסיק לחלק ממנה המוציא לכל המסובין:

15 טו

(טו) לכל אחד כזית - כדי שלא יהיה נראה כצר עין וכנ"ל בסוף הסעיף [ובד"מ איתא כזית או פחות מעט] וי"א עוד דבלאו האי טעמא ג"כ טוב הוא לכתחלה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא:

16 טז

(טז) המוציא - בה"א קודם המ"ם ואם בירך מוציא יצא:

17 יז

(יז) ואם רבים מסובים - ר"ל אם המסובים רוצים לצאת בברכתו:

18 יח

(יח) יכוונו לבם - משום דכיון דרוצה לצאת בברכת חבירו צריך ליתן דעתו לשמוע ואז הו"ל כל תיבה ששומע מפי המברך כאלו אמר בעצמו:

19 יט

(יט) ויענו אמן - דע"י העניה שמאמת הדבר אז נחשב כאלו הוא מברך בעצמו ומ"מ בדיעבד אינו מעכב כדלקמן בסימן רי"ג ס"ב ע"ש:

20 כ

(כ) והמברך יכוין וכו' - דענית אמן ג"כ מכלל הברכה היא ואע"ג דהוא בירך כבר בעצמו מ"מ ע"י שעונים אמן עליה הברכה חשובה יותר ולכך נכון לכתחלה לכוין לצאת בענית אמן שעונה העונה ועיין בה"ל:

21 כא

(כא) יתן ריוח - היינו שיפסיק מעט כדי שלא יבלע תחת לשונו אחת מהממין וכן בין שאר שתי אותיות ששוות בהברכות:

22 כב

(כב) קודם שיתפוס - שאין מברכין על המצות אלא סמוך לעשייתן כשהמצוה בידו לעשותה ולא קודם לכן ובדיעבד אם בירך ואח"כ נטלו בידו ג"כ אין צריך לחזור ולברך וכדלקמן בסימן ר"ו ס"ה ע"ש ובמ"ב:

23 כג

(כג) יתן שתי ידיו - היינו דטוב לעשות כן. ואם הוא לבוש בבתי ידים נכון שיסירם בשעת הברכה. כתבו האחרונים כשיאמר השם יגביה הככר ובשבת שמברכין על שתים יגביה שתיהם:

24 כד

(כד) התלויות בפת - כי עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסת פת [ירושלמי ספ"ק דחלה] בשעת החרישה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו בשעת הזריעה שדך לא תזרע כלאים בשעת דישה לא תחסום שור בדישו. לקט שכחה ופיאה תרומה ומעשר ראשון ושני וחלה:

25 כה

(כה) לא יבצע וכו' - וממילא צריך ליזהר מלהתחיל לברך הברכה ואם בירך צריך להמתין קצת מלאכול עד שיביאו המלח:

26 כו

(כו) לפניו - ואם רבים המסובים צריך להמתין מלברך עד שיביאו לפני כל אחד ואחד לפי שהוא מוציא אותם בברכתו וצריכין לטעום מיד אחר הברכה:

27 כז

(כז) מלח או לפתן - כדי שתהא נאכלת בטעם משום כבוד הברכה ועוד כדי שלא יצטרך אח"כ להפסיק בין ברכה לאכילה לבקש מלח ותבלין דאסור לכתחלה ואפילו אם יתאחר קצת עד שיביאו ג"כ נכון להמתין מלברך. ומש"כ נקיה כגון פת חטים וכה"ג:

28 כח

(כח) פת חריבה וכו' - דאין בזה משום כבוד ברכה הואיל דאין דעתו לאכול כלל בסעודה זו מלח ותבלין וגם לטעם השני משום הפסק ג"כ לא שייך בזה דהא אין דעתו כלל לבקש אח"כ מלח ותבלין:

29 כט

(כט) א"צ להמתין - ומ"מ אם רוצה להמתין קודם הברכה עד שיביאו לפניו מלח ותבלין הרשות בידו ואין לחוש להפסק בין נטילה להמוציא כיון שהוא צורך סעודה [מ"א וש"א]:

30 ל

(ל) דומה למזבח - כמו שאחז"ל [ברכות נ"ה] בזמן שבהמ"ק קיים המזבח מכפר על האדם עכשיו שלחנו של אדם [שנותן מלחמו לדל] מכפר עליו דכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':

31 לא

(לא) והאכילה - שאדם אוכל לחזק כחותיו ועי"ז יהיה בריא וחזק לעבודת ה':

32 לב

(לב) והוא מגין - דאיתא במדרש כשישראל יושבין וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם:

33 לג

(לג) וע"ל סוף סי' ק"ע - פי' אע"ג דמבואר שם דלדידן דפת שלנו הוא במלח אין אנו נוהגין באכילת מלח אחר הסעודה מ"מ מצוה להניחו על השלחן וכתבו המקובלים לטבול פרוסת המוציא במלח ג"פ:

34 לד

(לד) יאכל מיד - דלכתחלה אסור להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור כדלקמן בסי' ר"ו ס"ג עי"ש:

35 לה

(לה) ולא ישיח - עד שיכלה ללעוס קצת מהפרוסה ויבלענו כיון דפסק השו"ע לקמן בסוף סימן ר"י דבטועם לבד אם לא בלע א"צ ברכה א"כ עיקר הברכה על הבליעה [וכן אם רבים המסובין וכל אחד יש לו ככר ומברך לעצמו לא יענה אמן על ברכתו של חבירו קודם שיטעום הוא על ברכתו] ומ"מ אם עבר ושח בעודו לועס קודם שבלע הפרוסה בדברים שאינו מצרכי סעודה צ"ע אם צריך לחזור ולברך [ובח"א כלל מ"ט מצדד דאפילו לא בלע רק הטעם שמצץ בפיו מן הלעיסה א"צ לחזור ולברך] אמנם א"צ שיאכל דוקא שיעור כזית קודם שידבר דאפילו אם אכל רק פחות מכזית אחר הברכה חשיבא אכילה לענין זה דמותר לדבר אח"כ אם הוא צריך לכך ושלא במקום הדחק טוב שיאכל מתחלה שיעור כזית:

36 לו

(לו) ואם שח - אפילו תיבה אחת:

37 לז

(לז) מענין דברים - ואפילו הפסיק בדברים שאינו לצורך פרוסת המוציא רק מעניני צרכי סעודה ואפילו דיבר להביא הכלים שהן לצורך הסעודה לא הוי הפסק:

38 לח

(לח) שבירך על הפת וכו' - ואפילו פת שלנו דנקיה ומתובל בתבלין דפסק השו"ע לעיל דא"צ להמתין עד שיביאו מלח ולפתן מ"מ כיון שהוא חפץ לאכול הפת ע"י טיבול במלח ולפת ה"ז מעניני סעודה:

39 לט

(לט) תנו לפלוני לאכול - בין עני ובין עשיר ואפילו לא אמר שיתנו לו מפרוסת המוציא אלא אמר לב"ב שיתנו לו ככר שיברך בעצמו מ"מ מעניני סעודה הוא:

40 מ

(מ) מאכל לבהמה - ג"כ מעניני סעודה הוא דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו. כתב המ"א בשם ס"ח דלשתות אדם קודם לבהמה כדכתיב ברבקה שאמרה להעבד שתה וגם גמליך אשקה:

41 מא

(מא) לא יפסיק כלל - בכל אלו הדברים ואפילו אם היה פת שאינו נקי דצריך להמלח ג"כ אסור להפסיק קודם שיבלע מעט:

42 מב

(מב) ששח - הבוצע קודם שאכל כצ"ל:

43 מג

(מג) אבל אח"כ וכו' - פי' אפילו השיחו אח"כ השומעים ויוצאים בברכתו קודם שטעמו ג"כ אין קפידא בדיעבד הואיל וכבר חלה ברכת המברך מיהו לכתחלה בודאי אסור לכל אחד מהשומעים להפסיק קודם שיטעום. והנה זהו רק דעת הרמ"א אבל כמעט כל האחרונים חולקים עליו וס"ל דלא עדיף השומע מהמברך עצמו כששח קודם טעימתו שחוזר ומברך וה"נ השומעים אם הפסיקו בדברים קודם טעימתן שחוזרין ומברכין. ודע עוד דאם המברך שח קודם שטעם אף שהשומעים לא שחו כלל משמע מהפוסקים לכאורה דשוב אינם יוצאים בהברכה כמו שכתבתי בבה"ל וצ"ע לדינא:

44 מד

(מד) להוציא השומעים - וגם השומעים כוונו לצאת בברכתו:

45 מה

(מה) ואח"כ ניגב וכו' - ה"ה כשכל הנטילה וברכת ענט"י היה אח"כ ג"כ יוצא בדיעבד דכל זה לא הוי הפסק דהוי צורך סעודה וכנ"ל ולא נקט לשון זה אלא להורות לנו דאם ברכת ענט"י היה בשעה שיעקב בירך המוציא דלא יצא דהרי צריך להבין ולשמוע מה שאומר המברך ולא להפסיק בדברים אחרים ואז שומע כעונה [עיין לקמן סימן קפ"ג סוף ס"ו] ובעו"ה הרבה נכשלין בזה בליל ש"ק כשהבעה"ב מוציא בני ביתו בקידוש:

46 מו

(מו) ובירך ענט"י וכו' - ואע"ג דקי"ל שומע כעונה וכבר פסק המ"א לעיל בסימן קנ"ח סי"א דאם קודם שבירך ענט"י בירך המוציא לא יוכל לברך עוד ענט"י שאני הכא דלא ניגב ידיו קודם ברכת המוציא ולא נגמר המצוה עדיין אבל אם כבר נגב ג"כ לא יכול לברך עוד ענט"י כיון דכבר יצא בברכת המוציא:

47 מז

(מז) מברך - על מה שיאכל אח"כ דכי בשביל שאכל עד עתה בלי ברכה יחזור ויאכל בלי ברכה [גמרא]:

48 מח

(מח) אינו מברך - שברכת הנהנין הוא כשאר ברכת המצות שאין מברכין עליהם אלא עובר לעשייתן ולא אח"כ אא"כ היא מצוה שא"א לברך עליה עובר לעשייתן כמ"ש בסימן קנ"ח סי"א ע"ש ומיהו אם אפשר לו לאכול עוד מעט טוב שיברך המוציא ויאכל:

49 מט

(מט) אינו חוזר ומברך - כשיאכל עוד דברכת המוציא אינו אלא מדרבנן וספיקא לקולא ומטעם זה אפילו אם ירצה להחמיר ולברך ג"כ אינו רשאי משום ברכה שאינה צריכה מיהו אם נזדמן לפניו במסיבתו אחד שרוצה לאכול פת נכון שיוציאנו בברכת המוציא:

50 נ

(נ) במקום ברכת המוציא וכו' - היינו אף דפת הוא דבר חשוב אפ"ה מהני בדיעבד אם בירך שהכל וכ"ש על כל דבר כדאיתא לקמן בסימן ר"ו ס"א:

51 נא

(נא) בירך שהנ"ב - היינו שאמר ברוך אתה ה' אמ"ה שהנ"ב או אף שלא הזכיר תחלה כלל רק אמר בריך רחמנא וכו' לחוד יצא כיון שיש שם ומלכות דמלת רחמנא קאי במקום השם (שכן היו קורין אותו בבבל) ומלת מלכא הוא מלכות:

52 נב

(נב) דהאי פיתא - ואם אמר מלכא מאריה דהאי ולא הזכיר שם הפת כלל אפשר דיצא כיון שהפת מונחת לפניו ועיין בה"ל:

53 נג

(נג) יצא - בדיעבד אבל לכתחלה אסור בשתיהן דאף דברכות נאמרין בכל לשון היינו היכא דלא שינה כלל מנוסח הברכה אבל הכא הא שינה מנוסח שקבעו חז"ל בלשה"ק ואפ"ה יצא בדיעבד כיון שעכ"פ הזכיר שם ומלכות וענין הברכה. ולפי מה שפסק המחבר לקמן בסימן רי"ד מיירי כאן דאמר מלכא דעלמא מריה וכו' ועיין במה שנכתוב שם בבה"ל ומשמע בש"ס דה"ה אם אמר ברוך המקום מלך העולם שברא פת זה דיצא:

54 נד

(נד) שנים או רבים - נקט לשון זה משום דבבהמ"ז דינא הוא דדוקא בשלשה מזמנין יחד ומוציאין כל אחד את חבירו ובשנים אין מוציאין אחד את חבירו לכתחלה אבל בברכת המוציא אפילו לכתחלה יכול להוציא בשנים אחד את חבירו והטעם מבואר לקמן ריש סימן קצ"ג במ"ב:

55 נה

(נה) הסיבו - כן היה דרכן באכילתן דרך קבע להיות מטין על צדיהן השמאלית על המטה [רש"י]:

56 נו

(נו) עם בני ביתו - משום דנגררין אחריו שהוא מיסב לכך מצטרפים עמו אפי' בישיבה גרידא [ב"י]:

57 נז

(נז) הוי קבע - וע"כ אפילו כל אחד אוכל מככרו מצטרפין [גמרא]:

58 נח

(נח) ואפילו לבני חבורה - ר"ל שאינו בעה"ב עם בני ביתו דלדידהו אפילו בזמן הגמרא הוי כהסיבה וכנ"ל:

59 נט

(נט) ולדידן אפילו וכו' - צ"ל ואפילו לדידן ור"ל דלא תימא כיון שהישיבה דידן הוי כהסיבה דידהו א"כ במקום דלא בעי הסיבה לדידהו כגון שקבעו מקום לאכילתן דהיינו שאמרו נאכל כאן או במקום פלוני וכן בעה"ב עם בני ביתו דלדידהו לא צריך הסיבה הו"א דלדידן לא צריך אפילו ישיבה קמ"ל דבלא ישיבה לא מקרי קבע:

60 ס

(ס) בשלחן אחד וכו' - עיין בביאור הלכה מש"כ בשם הגר"א:

61 סא

(סא) כיון שעמדו וכו' - ר"ל דזה נחשב כמו ישיבה ומהני כיון שאמרו נאכל והכינו בזה מקום לאכילתן וכנ"ל בסי"א:

62 סב

(סב) והולכים לא - פירוש לא מהני אמירה שאמרו מתחלה נאכל דהליכה מבטל הקביעות. ואם יושבים בעגלה אחת ואמרו נאכל כאן ואוכלין יחד מסתפק המ"א דאפשר דמצטרפי דאע"ג דבעלמא נוסע בעגלה כמהלך דמי מ"מ כיון שעכ"פ כולם יושבים באגודה אחת י"ל דמצטרפין וכן נוטה דעת הא"ר להקל ובספינה פשוט אף להמ"א להקל דמצטרפי דקביעות גמור הוא. כתבו האחרונים דשמש המשמש בסעודה יוצא בברכת המוציא אם שומע ומתכוין לצאת אע"פ שהולך ובא תדיר ואינו קבוע אצל השלחן מפני שדרך אכילתו בכך:

63 סג

(סג) ואם היו אוכלים וכו' - צ"ל וכן אם וכו' ואדלעיל קאי שאמרו נאכל כאן וישבו לאכול אפ"ה לא מהני כיון שהיו מפוזרים דבעינן שיהיו במקום אחד [מאמר מרדכי]:

64 סד

(סד) שלא קבעו מקום ואוכלים וכו' - חד ענינא הוא ור"ל שלא קבעו מקום בשעת אכילתן אלא שאכלו מפוזרים זה לכאן וזה לכאן לכך לא מהני אף שאמרו מתחלה נאכל כאן:

65 סה

(סה) אם כוון וכו' - פי' בדיעבד יצא שלא הצריכו לברך כל אחד אלא לכתחלה ועיין במ"א שהניח דין השו"ע בצ"ע כי יש מהראשונים דסברי דבלא קבעי אין אחד יכול להוציא חבירו אף בדיעבד אמנם בביאור הגר"א הכריע לדינא דדברי השו"ע עיקר. ודע דדין זה שייך גם בבהמ"ז היכא דלא קבעו יחד בין בשנים ובין בשלשה אם כוון אחד להוציא את חבירו בבהמ"ז יצא בדיעבד:

66 סו

(סו) רבים - וה"ה שנים ומיירי כשאין עמהם הבעל סעודה או שכולם בעלי סעודה ואוכלין יחד:

67 סז

(סז) גדול שבכולם - בחכמה מפני כבודו:

68 סח

(סח) בוצע - ומוציא האחרים בברכתו ואפילו במקום דהמנהג דכל אחד מברך לעצמו על ככרו מ"מ המנהג דגדול בוצע תחלה [פמ"ג] והחתן ביום חתונתו בוצע אע"פ שיש בהמסובין גדול ממנו:

69 סט

(סט) להקדימו - דכתיב וקדשתו ואחז"ל לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון:

70 ע

(ע) ת"ח קודם לו - ואסור להת"ח להקדימו לפניו ומבזה בזה את התורה ואיתא לקמן בסימן ר"א דדוקא אם מקדימו לפניו דרך חוק ומשפט כהונה דהיינו מפני שהוא כהן אבל אם נותן לו רשות לברך שלא מחמת כהונה רשאי:

71 עא

(עא) טוב להקדימו - ואיתא בגמרא שמי שנזהר בזה מאריך ימים בכך:

72 עב

(עב) עמהם בעה"ב - ר"ל בעל הסעודה שאוכל עמהם:

73 עג

(עג) הוא בוצע - והוא קודם אפילו לכהן ות"ח כדי שיבצע בעין יפה:

74 עד

(עד) ואפילו אם האורח גדול - הנה הלחם חמודות כתב שכהיום נהגו לחלוק כבוד לגדול והמ"א הסכים עמו אך כמה אחרונים מפקפקין בזה אך בסעודה שכל המסובין אוכל כאו"א מככרו ומברכין לעצמן בודאי הנכון שבעה"ב יכבד להגדול שיבצע תחלה כיון שאין כאן טעם משום עין יפה:

75 עה

(עה) יאמר תחלה וכו' - היינו אפי' הגדול הוא הבוצע או בעה"ב משום מדת ענוה צריך ליטול רשות כאלו הם גדולים ממנו ולהם נאה לברך. כשיש שם כהן שמצוה להקדימו וכנ"ל אם רוצה אחר לבצוע וה"ה לבהמ"ז צריך ליטול ממנו רשות [ולא מהני מה שיאמר ברשות הכהן אם לא נתן לו הכהן רשות]:

76 עו

(עו) אין המסובין וכו' - כשיצאו בברכת הבוצע ועיין בפמ"ג שמצדד דאפילו אם לא נתכוין לצאת בברכתו וכל אחד מברך לעצמו כיון שכולם זקוקים לככרו של הבוצע אין מדרך הכבוד לטעום קודם שיטעום הוא:

77 עז

(עז) רשאים לטעום - דהיינו שירצו לחתוך מן הככר של הבוצע ולטעום קודם לו:

78 עח

(עח) אבל מותר וכו' - ואין בזה הפסקה דכ"ז צורך סעודה הוא:

79 עט

(עט) לכל אחד חלקו וכו' והם ימתינו - מלאכול עד שיטעום הוא תחלה. ואפילו נתן להם בפירוש רשות לזה י"א ג"כ דלא מהני. ודעת הט"ז בענין זה דאין כדאי להבוצע שיחלק לכל אחד חלקו אחרי שאינם רשאים לטעום מהם עד שיטעום הוא תחלה א"כ נחשב לו הדבר להפסק בין הברכה לאכילה וזה אסור לכתחלה אלא יראה לטעום קודם ואח"כ יחלק לכל אחד מהם וכ"כ ש"א:

80 פ

(פ) אוכל מככרו - ויש לכל אחד מהם ככר שלם בפ"ע:

81 פא

(פא) רשאים לטעום קודם - אע"פ שהם יוצאים כולם בברכת המברך:

82 פב

(פב) ואם הוא שבת - וה"ה יו"ט:

83 פג

(פג) צריך שיהא וכו' - דאם אין לפני כ"א מהמסובין לחם משנה הרי הם צריכים לסמוך על הבוצע שיש לפניו לחם משנה ולטעום מאותו לחם ואינם רשאים לטעום קודם לו:

84 פד

(פד) אין הבוצע וכו' - היינו אם הוא מוציאם ידי חובתם בברכה:

85 פה

(פה) אמן מפי רוב וכו' - שגם עניית אמן מכלל ברכה היא אבל המיעוט המאריכין יותר מדאי א"צ להמתין עליהם שכל המאריך באמן יותר מדאי אינו אלא טועה:

86 פו

(פו) הבוצע - שהוא הבעה"ב או מי שנתנו לו רשות לבצוע תחלה:

87 פז

(פז) פושט וכו' - דכיון שחלקו לו כבוד לברך תחלה ולבצוע להוציא המסובין ראוי לכבדו שיפשוט ידו לקערה תחלה:

88 פח

(פח) הבוצע נותן - אבל לא יזרוק חתיכת המוציא על השלחן לפני האורחים אפילו אם לא נמאס המאכל ע"י הזריקה כמו שיתבאר בסימן קע"א ועוד כיון שהיא פרוסת המוציא הוי בזיון מצוה:

89 פט

(פט) היה אבל - ובשבת פורס האבל כדרכו דלא יהיה כאבילות דפרהסיא אם יתן לו בידו:

90 צ

(צ) רמז לפרוסת המוציא - משמע דאין ראוי לעשות כן כשאינו אבל דלא ליתרע מזליה:

91 צא

(צא) אינו יכול לברך - אפילו אין השומע יכול לברך בעצמו:

92 צב

(צב) ברכת המוציא - וה"ה בכל ברכת הנהנין דדוקא ברכת המצוה שכל ישראל ערבים זה בזה וכאשר חבירו לא יצא ידי המצוה הוי כאלו הוא לא יצא משו"ה יכול להוציא אפילו הוא כבר יצא ידי המצוה משא"כ בברכות הנהנין שאע"פ שהן חובה על הנהנה לברך דאסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה מ"מ בידו שלא ליהנות ולא לברך לפיכך אותו שאינו נהנה אין נקרא מחויב בברכה זו ועיין לקמן סי' קצ"ז ס"ד במ"ב לענין בהמ"ז:

93 צג

(צג) אבל לקטנים וכו' - ואפילו קטנים דעלמא שאין חנוכם מוטל עליו מדינא ג"כ מותר לברך עמהם כשרוצים ליהנות ואין יודעים לברך בעצמן וכ"ש כשהם מבני ביתו ולגדולים אפילו לבני ביתו נמי לא:

94 צד

(צד) אפילו בשבת שהוא חייב וכו' - היינו של כל השלש סעודות דאף שהם חוב אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין להמצוה עצמה חוב דהא אם נהנה ממה שמתענה א"צ לאכול כדאיתא בסימן רפ"ח ע"כ הם בכלל שאר ברכות הנהנין:

95 צה

(צה) אע"פ שאינו טועם - וה"ה כשכבר קיים מצות אכילת מצה וכבר קידש על היין והטעם בכל זה דברכת קידוש ואכילת כזית מצה היא מחובת המצות שהיא חוב על האדם וממילא הכל נכנסים בזה בכלל ערבות וכנ"ל וה"ה בליל א' וב' דסוכות שהוא חייב לאכול כזית פת בסוכה יכול ג"כ להוציא אע"פ שאינו טועם בעצמו:

96 צו

(צו) בין של יום - דעיקרו נתקן רק למצוה ולא בשביל הנאה וע"כ ברכה זו היא בכלל שאר ברכת המצות דקי"ל אע"פ שיצא מוציא:

97 צז

(צז) קודם וכו' - כתב של"ה שגם ישייר מן פרוסת המוציא מעט שיאכל אחר אכילתו כדי שישאר טעם המוציא בפיו. אין להאכיל לבהמה ועוף או לכותי מפרוסת המוציא או מהחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא היינו דמאותה פרוסה שחתך מקודם מהלחם השלם חותך אח"כ מן אותה פרוסה חתיכה קטנה להמוציא וגם אותה הפרוסה לא יאכילם שאין כבוד בזה להמצוה: