שנת תרע"א
במד"ר רב אהבה בר כהנא פתח חכמות נשים בנתה ביתה חצבה עמודי' שבעה שלחה נערותי' תקרא רב ירמי' בר אלעי פתר קריא בברייתו של עולם חצבה עמודי' שבעה אלו ז' ימי בראשית וכו' ר"א ב"כ פתר קריא באוה"מ וכו' חצבה עמודי' שבעה אלו ז' ימי המלואים וכו' שלחה נערותי' תקרא זה משה הה"ד ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו וגו':
נראה דהנה יש להבין הלא בכל מקום השמיני נכבד מהשבעה כידוע דכל שבעה הוא בטבע ושמיני הוא למעלה מהטבע, וכאן נראה לכאורה להיפוך שכל ז' ימי המלואים ישבו פתח אוה"מ ונתקיים בהם הביאני המלך חדריו ולא הסיחו דעתם מדביקות השי"ת, והשלמים שהקריבו היו קדשי קדשים ונאכלין רק בחצר אוה"מ, וביום השמיני לא היו צריכין לישב תמיד פתח אוה"מ, והשלמים היו רק קדשים קלים ונאכלין במקום טהור כמו לעולם:
אך יובן עפ"י דברי זוה"ק דהואיל שמצה יותר טוב לנפש מדוע אין אנו אוכלין תמיד רק מצה, ותירץ עפ"י משל לחולה שקם מחליו שתחילתו הוא צריך שמירה רבה במאכליו שלא יזיק לו, ואח"כ כשנתחזק כחו א"צ שמירה ויכול לאכול מה שרוצה, וזה י"ל ג"כ במלואים שבתחילת ענינם היו צריכין שמירה מאד כי כל שבעה הוא בטבע, ועולם הטבע הוא בגשמיות ואדמו"ר זצללה"ה הכהן הגדול מאלכסנדר אמר כי לשון טבע הוא מלשון טובע בנהר, שאדם צריך שמירה שלא יטבע בגשמיות, והגשמיות הוא היפוך מדתם שנא' ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים, ע"כ היו צריכים שמירה יתירה, וזה שביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו, היינו שמשה משכם והגביהם למדריגתם כי זה הוא הלשון קרא שקראהו שיביא אצלו הלום כמו שכתבנו מזה בפ' ויקרא, וידוע מדריגת משה שהי' תמיד מוכן לנבואה בלי שום הכנה ולא הי' בבחי' רצוא ושוב רק הי' דבוק וקשור תמיד בדרגין קדישין דילי', ולזה כשהגיע יום השמיני אחרי שנקשר אהרן בשבעה ימים והגיע יום השמיני שהוא על הטבע הגביהו למעלה על הטבע למען ישאר תמיד בקדושתו בלי שינוי עד שאין הטבע יכולה עוד להורידו מקדושתו, וכמו שבכל ימות השנה א"צ למצה כנ"ל, וע"כ איתא בש"ס כ"ג שסרח מלקין אוחו ומחזירין אותו לגדולתו שנא' אני ה' כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו:
והנה מעין זה הוא בשבת בראשית שכוונת הבריאה היתה שתהי' שבת אחר שבעת ימי בראשית, היינו שמלאכת יום השביעי נכפלה ונעשה בששי, וע"כ כשהגיע יום השבת כבר נגמרה מלאכת כל שבעה ימים, והיתה הכוונה שאח"כ יבוא יום השבת ותתקדש כל הבריאה עד שלא יהי' עוד אפשר להתקלקל, וע"כ אמרו ז"ל שאם המתין אדה"ר עד יום השבת הי' נגמר כל התיקון, והטעם כנ"ל שהי' בא והאיר אור גדול למעלה מהטבע על כל שבעת ימי בראשית, וכענין הנ"ל יום השמיני שאחר ז' ימי המלואים, וז"ש חצבה עמודי' שבעה והבנין הוא למעלה על העמודים וכה היתה הכוונה בעת בריאת עולם, אך אדה"ר נקרא פתי חסר לב שהניח דעתו של הקב"ה והלך אחר דעתו של נחש אבל בשמיני למלואים שהיו שבעת ימי המלואים ז' עמודים והשמיני על גביהן ואהרן ובניו שמרו משמרתם הי' תיקון בצד מה לחטא אדה"ר בזה:
וכפר בעדך ובעד העם, ובקרבנות העם הי' כפרה רק להעם לבדם, ולא לאהרן, וכבר עמדו בזה הכלי יקר ואוה"ח, ונראה דהנה קרבן הוא כשמו שמקרב הנשמה ומקשרה בשורשה, ומזה באה הכפרה ששואב חיים ממקור החיים או כמו מים שנטמאו שנטהרו בהשקה, ולפי"ז באשר שישראל היו דבוקים באהרן ואהרן בקרבנו קשר את נשמתו בשורשה ונדבקה במקור החיים ממילא כל ישראל שהיו דבקים בו נתקשרו במקור החיים באמצעות אהרן, אבל בקרבן העם ששורש נשמתם נמוך משורש נשמתו לא הי' ביכולת קרבן זה לקשר את אהרן בשורשו והבן:
וירא כל העם וירונו וגו' יש להבין מהו חידוש דברים שהי' בירידת האש עד שנתפעלו כ"כ וירונו וגו' הלא עמוד ענן ועמוד האש היו עומדים על מחנה ישראל כל ימי היותם במדבר, ובמדרש שאמרו אומ"ה אלוהית הם אלו שאין משתמשין אלא באש, ומה הוא הרבותא והחידוש בירידת האש, וי"ל שהם חשבו עצמם מרוחקים ונזופים מחמת חטא העגל, וכל עננים שהי' עליהם הי' רק בזכות משה, וכן בענן על המשכן לא הי' חידוש בעיניהם שהמשכן הי' הקמתו ע"י משה, אבל בקרבנות שע"י מרע"ה לא ירד האש רק ע"י עבודת אהרן, ואהרן הי' עליו קצף מחמת חטא העגל, וע"כ שכבר נרצה עוונם, וזה הי' ההתפעלות להדבק בהש"י באהבה אחרי ראותם חיבתם לפניו יתברך:
ויקחו שני בני אהרן וגו' אש זרה אשר לא צוה אותם, ויש להתבונן איך קדושי עליון אלו שאמר עליהם משה לאהרן עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך איך טעו בזה:
ונראה עפ"י מה שכתב הרב בכוונת המקוה דשמחה היא כוללת הפכים, והראי' שאדם בעת שמחתו הוא יכול לסבול אפי' שונאו ומתנגדו, ונראה דכן תהי' גאולה העתידה בב"א, ואף שלא זכו, עכ"פ בעתה תהי' הגאולה, והיינו שאז ישמח ה' במעשיו, ומחמת שמחה הגדולה יתקרבו כולם אפי' אלו שהיו ח"ו בתכלית הריחוק, ואחר שיתקרבו ויטעמו מתיקות ההתקרבות ישליכו איש אלילי כספו וזהבו וישובו בתשובה שלימה עד שיהיו נרצים מצד עצמם:
וי"ל שזה היתה כוונת נדב ואביהוא עפ"י מאמרם ז"ל שאותו יום הי' שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, וחשבו הם שהגיע זמן תיקון הכללי כמו לעתיד שהכל יתקבל ויתוקן ולא יהי' עוד שום זרות, וע"כ אז לא יהי' נצרך לאש קודש דווקא, אך הלא אחז"ל שלא הי' שמחה שלימה מחמת שמתו נדב ואביהוא, וא"כ הם שלא שיערו מראש שימותו הבינו שיהי' שמחה בשלימות, אבל באמת לא הי' השמחה בשלימות שבשמים עבר ועתיד והוה הכל צפוי מראש, אבל הם לא הי' ביכולתם לידע זה ושפטו רק משמחת הקמת המשכן שהבינו שמזה צריך להיות שמחה למעלה כיום שנבראו בו שמים וארץ, ע"כ טעו והקריבו אש זרה:
במדרש חטא בני אהרן שהורו הלכה בפני רבם, וי"ל דהנה בכתבי האריז"ל שהם היו תרי פלגי גופא מקלקול קין, וכבר אמרנו במק"א שענין קין הוא מלשון קנין כאומרה קניתי איש את ה', והוא הי' קנין ויש בעיני עצמו, ע"כ יצא לצד כפירה ושניות, אבל חלק הטוב שבו הי' להיות תקיף בעבודת ה' כענין ויגבה לבו בדרכי ה' ולא ישוב מפני כל, וע"כ הם שחשבו לתקן חטא קין אחזו במדה זו ויגבה לבם להקטיר קטורת לפי השערתם שמעשה זו נרצה בעיני ה' ולא המתינו על הוראת משה והכל הוא מפאת גודל חיזוק הנפש, אך החטיאו המטרה ולא עלתה להם התיקון כהוגן, ומ"מ מחשבה טובה אינה נאבדת, וידוע בספר הזוה"ק שבפינחס נתעברו בו תרין נשמתין אלין, וזשאה"כ זכור נא מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו, כי ענין פנחס הי' כגון זה שהוגבה לבו בדרכי השי"ת ולא שאל עצה ממרע"ה כי הבא למלוך אין מורין לו כן, וזה הי' תיקון שלהם והבן:
במדרש א"ר יודן בר' שמעון כל בהמות ולויתן הם קיניגון של צדיקים לעת"ל וכל מי שלא ראה קניגון של או"ה בעוה"ז זוכה לראותה לעוה"ב כיצד הם נשחטין בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקרעו ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו, יש לפרש דלויתן הוא אהבה ודביקות מלשון ילוה אישי אלי, ושור הוא יראה ועול מלכות שמים שנא' פני השור משמאל וכשור לעול, ולעתיד יהיו שניהם יחד כאמרם ז"ל אטייל עמכם בג"ע יכול לא תהיו מזדעזעים ממני כו', ולכאורה הוא שני הפכים, אך אז יאיר אור גדול למעלה מכל ההפכים, וזה הוא הקניגון וכל מי שאינו נמשך אחר אהבת חיצוניות ורצון של עוה"ז ונקרא שלא ראה קניגון של או"ה בעוה"ז זוכה לראותה שאז יהי' התכללות כל המדות יחד וכל ישראל אף שכל אחד יש לו מדה מיוחדת לפי ערך שורש נשמתו, מ"מ יהיו כולם לגוי אחד בארץ מחמת אור הגדול שלמעלה מכל הפכים, כענין שכבר זכו לזה בצד מה בעת מ"ת שהיו כולם כאיש אחד בלב אחד, וזה שנקרא הזמן שבועות, ולכאורה הלוא הוא יום חמשים אחר שבעה שבועות, אך הענין משום שהכל נמשך מפאת התכללות ישראל יחד, וע"י כן אז האיר עליהם אור גדול כנ"ל, וזה בשבועותיכם מחמת שבועות שלכם, וכאשר ישים האדם אל לבו איך שזה יתד שהכל תלוי בו, נקל יהי' לו לכוף את יצרו להתאחד עם זולתו, כי לעומת ההתאחדות והתכללות זוכין להארת זמן מ"ת וזוכין לעתיד לקניגון של צדיקים, וכעין זה שבת אחר ששת ימי המעשה, שששת ימי המעשה הם נגד שש מדות שבכל יום מאיר מדה אחת, יום א' חסד כו', ובשבת נעשה מכולם כלל אחד ומאיר אור גדול שהוא כולל את כולם והולך ואור עד סעודה שלישית שהיא רעוא דרעוין שכלל כל הרצונות למעלה מהמדות והוא כעין קניגון כנ"ל: