2:4ב׳:ד׳
1 א

אלה תולדות: אלה האמורים למעלה (רש"י), זה האמור עד כאן הוא סיפור תחילת הויית השמים והארץ, ותחילת ההוייה תיקרא תולדת, כמו בטרם הרים יולדו (תהלים צ' ב'). ורבים בין האחרונים (ולפניהם בעל מעשי ה') אומרים כי אלה תולדות חוזר למטה, ושבוש הוא, כי למטה לא דיבר דבר לענין השמים, ואיך יאמר אלה תולדות השמים? והנה הפסוק הזה קושר הפרשה הזאת עם הקודמת, והוא עדות ברורה, כי מי שכתב מכאן ולמטה כתב ג"כ מכאן ולמעלה, ולא כדברי האומרים, כי מגילות מגילות הן שליקט משה והעתיק בספרו.

2 ב

ביום עשות: הוא פירוש בהבראם, וביום ענינו זמן (ע' למטה פסוק י"ז) כלומר כשעשה ה' אלהים וגו'

3 ג

ה' אלהים: ענינו כמו שפירשתי (א' א') בעל הכחות כולם, והונח מתחילתו על רבוי אלוהות שהיו הגוים עובדים, ולכך נמצא פעמים רבות שהוא חול, אבל שם בן ארבע אותיות לא מצאנוהו אלא שם פרטי לאל יחיד שישראל עובדים, ועל גזרת השם הזה אמרו שהוא משורש היה שאומרים בארמית ולפעמים בלה"ק הוה. ודעת רשב"ם (שמות ג' ט"ו) שענינו יהיה, כלומר הנמצא לעולם, כי הוא קורא לעצמו אהיה (שמות ג' י"ד ט"ו), ואנחנו אומרים עליו יהיה או יהוה; וזו בעצמה דעת ראב"ע שכתב (שמות ט"ו ב'), ובעבור שמלת אהיה ידועה בלשון, הוצרך להחליף היו"ד בוי"ו בשם הנכבד, כלומר שאם היה האל נקרא בשם יהיה ע"ד שם אהיה, היתה המילה מתחלפת עם מילת יהיה השגורה הרבה בדיבור בני אדם, וע"כ החליפו בשם הקדוש היו"ד בוי"ו. ואחרים אומרים, שהוא מורכב מן היה הוה ויהיה. אמנם אם הוראת השם הזה היא הנצחיות, לא יובן למה לא יפול גם על אלהים אחרים שהיו נצחיים לפי מחשבת עובדיהם, וכן למה לא נזכר בפרשת הבריאה. ול"נ כי האל נקרא אלהים בבחינת יכולתו, והיותו אדון הטבע ובעל הכוחות כולם, והוא נקרא בשם בן ארבע אותיות בבחינת היותו נעבד והיות בני אדם עובדים אותו, ומפני זה לא היה מקום להזכיר שם זה קודם בריאת האדם. ואמנם למה לא נקראו גם אלהים אחרים בשם זה? נ"ל כי עיקר הוראת השם הזה הוא פועל הטובות והרעות, כלומר שהכול בא מידו. גם הטוב גם הרע, וזה כולל ענין היחוד, שאין זולתו לא סיבת הטוב ולא סיבת הרע; ולפי זה לא יפול השם הזה על שום אלוה אשר איננו יחידי. ואמנם מנין לשם הזה ההוראה הזאת? נ"ל שהוא מורכב משני שמות, יה שענינו פועל הטובות, כי לא מצאנוהו בשום מקום לענין הרעות, ומה שכתוב יסור יסרני יה (תהלים קי"ח י"ח) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה (שם צ"ד י"ב) גם שם הכוונה שהיסורין לטובת האדם, לא לרעתו; ולדעתי מלת יה או יהו מתחילת המילת הקריאה לשמחה והשתוממות על טובה גדולה, ומילת וה או הווה בהפך, קריאה וצעקה לצרה ושוד ושבר (כמו ווי vae), ושם בן ארבע המורכב משתי המלות האלה מורה פועל הטובות והרעות. וע' מה שכתבתי בשמות ו' ב' ג'. ולענין קריאת השם הזה אין ספק כי כל ימי בית ראשון וגם בתחילת בית שני היו קוראים אותו ככתבו, כי עינינו הרואות כמה שמות בני אדם מורכבים ממנו, יהונתן, יהוידע, יהושפט, יהורם, יהואחז, אחזיהו, חזקיהו, ישעיהו, ירמיהו, ועוד אם לא היו קוראים אותו למה יכתבוהו? ונראה כי בימי בית שני התקינו חכמים שלא לקרוא אותו ככתבו, ועשו זה אולי מפני שראו שהיו העם עוברים על לא תשא, שהיו מזכירים אותו לשוא, והתקינו שיהיו קוראים תחתיו שם אדנות, ואנו רואים כי כן גם בתרגום המיוחס לשבעים זקנים הוא מתורגם בכל מקום קוריאוס, וכן בתרגום רומי דומינוס, וכן במה שנשאר בידנו ממלאכת אוריגינס הנקראת היכסאפלא שכתב בצד התרגום היוני הפסוק בלה"ק באותיות יוניות אנחנו רואים כתוב בכל מקום אדוני. וכן בעלי הניקוד היו קוראים אותו באדנות, כי ראינו א') שהדגישו את בג"ד כפ"ת שאחריו, כגון בה' בגדו (הושע ה' ז') ובה' בטחתי (תהלים כ"ו א'), ואני אל-ה' בטחתי (שם ל"א ז'); ב') שניקדו אותיות וכל"ב המשמשות בראשו בפתח ולא בחירק; ג') שניקדו אות מ"ם המשמשת בראשו בצר"י ולא בחיר"ק; ד') שלא ניקדו אותו על דרך אחת בכל מקום, אלא לפעמים ניקדוהו בניקוד אלהים, וזה כשלפניו או לאחריו שם אדנות (אדני ה' או ה' אדני), והיה טעמם כדי שלא לכפול שם אחד בעצמו שתי פעמים רצופות בקריאה במקום שלא נכפל בכתוב; ואם היה בדעתם שייקרא ככתבו, אין כאן שום טעם שיחליפו ניקודו. והנה רבים חקרו איך היתה קריאת השם הזה ככתבו, ומה הן הנקודות העצמיות אליו, ולפי מה שכתבתי על גזרתו והרכבתו נ"ל כי הניקוד אשר הוא נקוד בו ברוב המקומות הוא הוא ניקודו העצמי, כי קמץ של יה בהתרבות המלה ישתנה לשוא, והעד יהונתן, וחבריו. ונ"ל כי זו היתה ג"כ כוונת בעלי הניקוד במה שניקדו היו"ד שוא, שאם לא נתכוונו אלא לניקוד שם אדנות למה לא ניקדו הי"וד הטף פתח כדרך שניקדו חטף סגול כשקריאתו אלהים? לפיכך אומר אני כי אמת שהיתה כוונתם שייקרא בלשון אדנות, אבל שמרו עם זה קריאתו העצמית שהיתה ידועה להם בקבלה.