Mitzvah 385 שפ״ה
1 א

מצות חלה - להפריש חלה מכל עריסה ולתן אותה לכהן, שנאמר (במדבר טו כ) ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה. ודרשו זכרונם לברכה (ערובין פג, א) ראשית ערסתכם כדי עסתכם, ועסת המדבר היתה עמר, והעמר עשרית האפה הוא, והאפה שלש סאין, והסאה ששה קבין, וקב ארבעה לגין, ולג שש ביצים. נמצאת האפה ארבע מאות ושלשים ושתים ביצים ועשיריתה ארבעים ושלש ביצים וחמש ביצה, וזהו שעור עסה המחיבת בחלה.

The commandment of challah (dough-offering): To separate some of our kneading and to give it to the priest, as it is written (Numbers 15:20), "The first of your kneading, set aside challah as a gift." And they, may their memory be blessed, expounded (Eruvin, 93a) [that] "The first of your kneading (arissa)" [means] enough for your measure (issa), and the [dough] measure of the wilderness was an omer, which was one-tenth of an eifah, which is three saah, which is six kav, which is four log, which is six eggs' worth. It turns out that an eifah is four hundred and thirty-two eggs, one-tenth of which is forty-three and 1/5 eggs, and that is the measurement of dough that obligates [the separation] of challah.

2 ב

משרשי המצוה. לפי שחיותו של אדם במזונות ורב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה ונקבל בה זכות בנפשנו, ונמצאת העסה מזון לגוף ומזון לנפש, וגם למען יחיו בו משרתי השם, העוסקים תמיד בעבודתו והם הכהנים מבלי יגיעה כלל, שאלו בתרומת הגרן יש להם עמל להעביר התבואה בכברה ולטחן אותה, אבל כאן יבוא חקם להם מבלי צער של כלום.

It is from the roots of the commandment [that it is that] since the sustenance of a person is through food and most of the world will be sustained with bread, the Omnipresent desired to give us merit with a constant commandment in our bread, so that blessing should rest upon it through the commandment; and through it, we will receive merit for our souls. And [hence] it turns out that the dough is food for our body and food for our soul. Additionally, [it is] in order that the servants of God, those that are constantly involved in His service - and these are the priests - should be sustained without any toil at all. Whereas with the tithe of the threshing floor there is labor for them, to pass the grain through the sieve and to grind it; here, their ration will come to them without any pain whatsoever.

3 ג

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (חלה ג, א) שאין חיוב העסה משנתן הקמח בעריסה, אלא החיוב הוא משעת גלגול, כלומר, משיערב הקמח והמים מיד חיוב החלה חל. וחמשת המינין הם שחיבים בחלה החטים ושעורים, וכסמין, ושבלת שועל, ושיפון, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ וגו'. ואין קרוי לחם אלא פת הנעשית מאלו, וכלן מצטרפין לשעור חלה. ומי שלא הפריש חלה בעיסה מפריש אותה מן הלחם, שנאמר באכלכם מלחם מלמד שהחיוב גם בלחם. ואפילו הלש פחות מכשעור שהוא פטור מחלה, אם אחר כך לש פעם אחרת והשלים השעור ונתערב כל הפת בכלי אחד שיש לו תוך הכלי מצרפן לחלה. ושמעתי מפי מורי, ישמרו אל, דדוקא בשנתן הפת מן התנור לכלי שיש לו בית קבול דוקא, אבל הניח אותו כשהוציאו מן התנור על גבי לוח או על הקרקע ובכל דבר שאין לו תוך, אף על פי שנתנו אחר כן בסל כבר נפטר מחלה, וזהו שאמרו הרודה ונותן לסל, דדוקא לסל בשעת רדיה מן התנור, ואין צריך לומר שהתנור אינו עושה צרוף לחלה (רמב''ם ביכורים ו טז). הסבין שבקמח, קדם שרקדו משלים לשעור, אבל אחר שרקדו, אם חזרו ועירבו אינו משלים לשעור (חלה פ''ב מ''ו).

From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Mishnah Challah 3:1) that the obligation begins not from the time that the dough is placed into the trough, but from the time of rolling; that is to say that the obligation begins from the time that the water and flour are mixed. And the five types of grain that are obligated in challah are wheat, barley, spelt, oats, and rye; as it is stated (Numbers 15:19), "And it shall be when you eat from the bread of the land" - and only loaves made from these are called bread. And they all combine to [constitute] the measurement [of what requires the separation] of challah. And if one did not separate challah from the dough, he may separate it from the bread; as it says, "when you eat from the bread," which teaches that bread is also obligated. Even if one first kneaded a quantity that was insufficient [to be obligated] in challah, if he then kneaded another batch and mixed the whole loaf into one vessel that has an interior, such that the two combine to the requisite measurement, the vessel combines them [to be obligated in] challah. I heard from my teacher, may God protect him, that this is only if the bread was taken from the oven and put into a vessel that has an interior, but if it was placed on a board or on the floor, or anything else that has no interior, even though they were subsequently placed into a basket, they are already exempt from challah. This is what they meant when they said, "one who removes it into a basket;" it is only if it went from the oven to the basket at the time of [their] removal. And there is no need to say that the oven does not serve to combine [to obligate in] challah (Mishneh Torah, Laws of First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary 6:16). The bran that is in the dough is counted toward the requisite measurement before it is sifted; but if it is mixed back in after it is sifted, it does not count towards the requisite measurement (see Mishnah Challah 4:6).

4 ד

החלה אין לה שעור ידוע מן התורה, אפילו לא הפריש אלא כשעורה מן העסה פטר כל העסה שבעריסה מדין חלה, שלא נאמר בתורה אלא ראשית ערסתכם חלה תרימו. וכל שהוא מרים ממנה פטור הוא בכך. אבל חכמים חיבונו (שם מ''ז) להפריש מן העסה חלק אחד מעשרים וארבעה, וסמכו הדבר במה שאמר הכתוב במצוה זו תתנו ליי. כלומר, תן לכהן מתנה ראויה, ושערו הם שהיא כן. והנחתום שהוא עושה עסתו למכר בשוק והיא מרבה, וגם צריך להרויח, לא חיבוהו לתת אלא אחד מארבעים ושמנה, ובין שהרבה בעל הבית בעסה ובין שמעט נחתום דינם כמו שאמרנו למעלה.

The measurement [to be given] for challah is not [specified in] the Torah - and even if one separated only a barley grain from the kneading, he would exempt the whole kneading in the trough from the law of challah; as the Torah only says, "The first of your kneading, set aside challah." [Thus] anything that he sets aside [suffices] to exempt him. The Sages however obligated us (Mishnah Challah 2:7) to separate 1/24th, which they based upon what the verse stated about this commandment, "give to the Lord," meaning that the gift should be dignified, and this was [the amount] that they estimated. A baker who prepares his [dough] for sale in the market - and [the dough] is large, and he also needs to make a profit - was only obligated to give 1/48th. And whether it should happen that the professional prepares a small [amount] or the homeowner prepares a large [amount], their [laws] are [still] as we said above.

5 ה

עסה שנלושה בשתי קצות העריסה ואין באחד מן החלקים שעור חלה אינה מתחיבת בחלה, אלא אם כן נשכו זה את זה והן מאיש אחד.

Dough that was kneaded from two ends of the trough and neither suffices to the measurement [of what is required for] challah is not obligated in challah, unless they touch each other and are from the same person.

6 ו

עסה שנלושה בין במים בין בכל שאר משקים ובין שאפאה בתנור או בקרקע או במחבת ומרחשת, ובין שהדביק הפת תחלה בהן ולבסוף הרתיח, כלומר שהדליק האש תחתיה, או הרתיח ולבסוף הדביק, בכל ענינים יש חיוב חלה שבכל ענינים אלו לחם נקרא, שאין הלכה כמאן (פסחים לז א) דאמר אין לחם אלא אפוי בתנור בלבד, אבל העושה עסה ליבשה בחמה או לבשלה בקדרה אין בה חיוב חלה.

Dough, whether it was kneaded with water or another liquid; whether it was baked in an oven or on the ground, in a [standard] pan, or in a deep-frying pan; and whether he first stuck the loaf [to the oven walls] and then heated - meaning that he lit the fire underneath it - or if he heated it and stuck it afterwards, in all instances there is an obligation of challah. As in all these cases it is called bread, since the law is not like the view (Pesachim 37a) that bread is only what is baked in an oven alone. But if one prepares dough that will be dried in the sun or boiled in a pot, it is not obligated in challah.

7 ז

ועסת ארנונא, כלומר משתפת בין ישראל וגוי חיבת בחלה אם יש בחלק הישראל שעור חלה. עסה (חלה א, ח) הנעשית בשביל בהמות פטורה מן החלה, ואם בשביל בהמות ואדם חיבת בחלה. עסה מתקנת כלומר, שהורמה ממנה חלה ונתערבה בה עסה אחרת שלא הורמה ממנה חלה כיצד עושה? מביא עסה אחרת וסומכה עליה ונוטל חלה על הכל, ואם אין לו עסה אחרת נוטל ממנה חלה בלא ברכה לפי הדומה, לפי שנעשית כלה טבל, ואפילו מעט ממנה טובלת כמה עסת מתקנות, שהטבל אוסר בכל שהוא, כמו שכתבתי בסדר אמר אל הכהנים (מצוה רפד). ויתר פרטיה, מבארים במסכת חלה וכן במסכת ערלה [ה' ביכורים פ''ה].

Dough of the arnona (tax) - meaning to say that is shared by a Israelite and a gentile - is obligated in challah, if the Israelite's portion constitutes the measurement of [what is required for] challah. Dough that is made for animals is exempted from challah, but if it is for both animals and humans, it is obligated in challah (Mishnah Challah 1:8). If prepared dough - meaning to say, that from which challah had been separated - was mixed with other dough from which challah was not separated, what does he do? A new dough is brought and placed on [the mixture], and he takes challah for all of it. But if he has no other dough, he should take challah from [the mixture]; apparently without a blessing, for all of it has been rendered 'unseparated' (tevel). And even a small amount can render several prepared doughs, 'unseparated'; for 'unseparated' material creates a prohibition with the smallest amount, as I have written in the Order of Emor el HaKohanim (Sefer HaChinukh 284). And the rest of its details are elucidated in Tractate Challah and so [too,] in Tractate Orlah (see Mishneh Torah, Laws of First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary 5).

8 ח

ונוהגת בזכרים ונקבות, בארץ ישראל בלבד מדאוריתא. שנאמר באכלכם מלחם הארץ. ודוקא בזמן שכל ישראל שם, כלומר רבם, שנאמר בבואכם ובא הפרוש על זה (כתובות כ, א) בביאת כלכם ולא בביאת מקצתכם. ומדברי סופרים (רמב''ם ביכורים ה ז) להפריש חלה בחוצה לארץ, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, ומפני שאין החיוב בה אלא שלא תשתכח מישראל, נהגו להקל בה (עי' הל, הרמב''ן פ''ד דבכורות) בענין שאין מפרישין מעסה גדולה אלא כזית, ומשליכין אותה באש, ואינה נאכלת לשום כהן קטן או גדול. ושמעתי שיש מקומות שנהגו להפריש חלה גדולה כשעור שנתנו לנו חכמים בה, ונותנין אותה לכהן קטן שאין טמאה יוצאה עליו מגופו או לכהנת קטנה שעדין לא ראתה [נדה], ואפילו לכהן גדול שטבל לקריו או לזיבתו נותנין אותה, ואף על פי שהוא טמא מת, נהגו להאכילה לו באותן מקומות. ועוד נראה שיש להקל בה עוד בחלת חוצה לארץ שאדם יכול לבטלה לכתחלה ברב, כמו שבא במסכת יבמות (צ''ל בכורות כז א) ובמקומות אחרים מהגמרא, ואין בכל האסורין שבתורה כן לפי ידיעתי, זולתי בעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב לתוך התנור שמבטלין אותן גם כן לכתחלה, וכדאמרינן ביום טוב (ביצה ד, ב) אדם מרבה עליהם עצים ומתרין, ואמרו בטעם הדבר משום דמקלא קלי אסוריהו, כלומר, שהוא דבר שכלה באש, ולכן הקלו בדבר.

The commandment is practiced by males and females in the Land of Israel by Torah writ, as it is stated, "when you eat from the bread of the land," but specifically at the time that all of [the people of] Israel are there, meaning to say their majority. [This is], as it is stated, "when you come" - and the explanation came upon this (Ketubot 20a) [to mean] all of you, and not when some of you come. On a rabbinic level [we are obligated] to separate challah [even] outside of Israel, so that the concept of challah not be forgotten by Israel (Mishneh Torah, Laws of First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary 5:7). And because the obligation is so that it not be forgotten by Israel, we are accustomed to be lenient with it, such that we only separate a kazayit from a large dough, and throw it into the fire. And it is not given to any priest - child or adult. And I have heard that in some places they are accustomed to separate large challah according to the measurement that the Sages gave us for it, and they give it to a minor priest boy, that impurity does not come to him out of his body or to a minor priest girl who has not yet menstruated. And they even give it to an adult priest who has immersed [to purify himself from genital flows]. And even though he is impure due to contact with the dead, they give him to eat it in these places. It also seems that another leniency outside of Israel is that one may deliberately cancel it out by a majority [of permissible matter], as it [is found] in Tractate Yevamot (it should read, Bekhorot 27a) and in other places in the Gemara. And as far as I know, the same does not apply to any other prohibition in the Torah, with the exception of [branches] that fell into the oven on a festival which can have other [prepared] wood added to it to cancel those, as they said (Beitzah 4b), "a person may add wood to them and permit them." And they said that the reason of the thing is because the prohibited matter burns constantly, meaning to say it is something consumed by the fire, and we can therefore be lenient.

9 ט

והרמב''ם זכרונו לברכה כתב בספר זרעים הלכות תרומה ובכורים פרק חמישי (הל' ט יא) ובזמן הזה שאין שם עסה טהורה מפני טמאת המת מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל אחד מארבעים ושמנה, ושורף אותה מפני שהיא טמאה, ויש לה שם עקר מן התורה, ומכזיב עד אמנה מפרישין חלה שניה לכהן לאכילה, ואין לה שעור כמו שהיה הדבר מקדם.

And Rambam, may his memory be blessed, wrote in the Book of Seeds in the Laws of Tithes and First-fruits in the fifth chapter (Mishneh Torah, Laws of First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary 5:9-11), "At this time, when there is no pure dough because of impurity from contact with the dead, challah - [which is] 1/48th - is separated once in all Israel,and it is burned because it is impure. And this has a foundation from the Torah. But from Keziv to Amanah, a second challah is separated and given to the priest, but this has no required amount - as was the matter in the past.

10 י

חלת חוצה לארץ, אף על פי שהיא טמאה, הואיל ועקר חיובה מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא על כהן שטמאה יוצאה עליו מגופו, כגון בעלי קרין וזבין, וזבות ונדות ויולדות ומצרעין, אבל שאר הטמאין במגע הטמאות, אפילו טמא מת מתר לאכלה. לפיכך אם היה שם כהן קטן בחוצה לארץ, בין בסוריא בין בשאר ארצות, רצה להפריש חלה אחת מפריש אחד מארבעים ושמנה, והיא נאכלת לקטן שעדין לא ראה קרי, ולקטנה שעדין לא ראתה נדה, ואין צריך להפריש שניה לאש, וכן אם היה שם כהן גדול שטבל משכבת זרע או מזיבתו, אף על פי שלא העריב שמשו, ואף על פי שהוא טמא מת הרי זה מתר לאכל החלה הראשונה, ואינו צריך להפריש שניה בחוצה לארץ, עד כאן.

Since its main obligation is only rabbinic, challah outside of [Israel] - even though it is impure - is not prohibited to be consumed by a priest unless he has impurity that emits from his body, such as those who have had seminal emissions or irregular genital flows, mestruant women, those who have recently birthed and lepers. Therefore, if there was a minor priest boy outside of Israel - whether in Syria or other lands - if they want to, they may separate one challah as 1/48th and it may be given to eat to a minor priest boy who has not yet seen a seminal emission or to a minor priest girl who has not yet menstruated, and there is no need to do a second separation to burn it. Also, if there is a an adult priest there who has immersed [to purify himself from genital flows] - even if the sun has not yet set for him [on the day of his immersion], and even though he is impure from contact with the dead - he may eat this first challah, and there is no need to do a second separation outside of Israel." To here [are the words of Rambam].