Mitzvah 122 קכ״ב
1 א

מצות עדות - להגיד העדות בפני (בר''ד לפני) הדינים. בכל מה שנדעהו, בין שיתחיב בעדות מיתה או ממון המועד עליו או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר (ויקרא ה א) והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו. בכל ענין, חובה (רמב''ם פ''א עדות ה''א) עלינו להגיד העדות לפני הבית דין (ב''ק נה ב).

The commandment of testimony: To say the testimony in front of the judges, in all that we know of it - whether with the testimony, [the accused] will become liable for death or money that is earmarked for him, or whether it will be his salvation for his money or for his life - as it is stated (Leviticus 5:1), "and he is a witness or saw or knew, if he does not say, he will carry his iniquity." In every matter, it is an obligation (Mishneh Torah, Laws of Testimony 1:1) upon us to say the testimony in front of the court (Bava Kamma 55b).

2 ב

ואולם חלוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר אסורין שבתורה, שבדיני ממונות אין אדם חיב להעיד עליהם מעצמו אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין, ובדיני נפשות ושאר אסורין שבתורה, כגון שראה אחד שעבר על אסור, וכן בעדות נפשות, שראה מי שהרג חברו, או בעדות מכות, שהכה האחד את חברו, בכל זה חיב האדם לבא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש האדם מאסור.

However there is a difference between monetary laws, and capital and other laws in the Torah. As with monetary laws, a man is not obligated to testify about them on his own, unless a party in the case or the court solicits him. But with capital laws and other prohibitions in the Torah - for example, he saw someone that transgressed a prohibition; and so [too,] with capital testimony, that he saw someone kill his fellow; or in the testimony of blows, that one hit his fellow - with all of this, a man is obligated to come on his own and say the testimony in front of a court, so as to destroy the evil and to separate a man from a prohibition.

3 ג

משרשי המצוה. לפי שיש במצוה זו תועלת גדולה לבני אדם, אין צריך להאריך בהם, כי ידועים הדברים לכל רואי השמש.

It is from the roots of the commandment [that it is] because there is great benefit to people with this commandment. It is not necessary to write at length about it, as the things are known to all who see the sun.

4 ד

דיני המצוה. כגון החלוקין שגלו לנו חכמים זכרונם לברכה שהם במצוה זו בין איש לאיש שלא כל האדם חיב לבא לפני בית דין להעיד להם, שאם היה העד חכם גדול והבית דין פחות ממנו שיש לו להמנע אם ירצה מלהעיד לפניהם, שעשה של כבוד תורה דוחה עשה דעדות, (כמבואר בשבועות לו ב). (רמב״ם שם ה״ג) וכהן גדול גם כן אינו חיב להעיד אלא עדות שהיא למלך בלבד, ומלכי ישראל לא מעידין על אחרים ולא אחרים עליהם משום מעשה שהיה, כמו שבא בסנהדרין פרק כהן גדול (סנהדרין יט א). אבל מלכי בית דוד מעידין ומעידין עליהם, ודנין אותם. ואין (שם כז ב) נמנעין מלקבל עדות בשביל אהבה ושנאה, כי שארית ישראל לא יעשו עולה בעדותם. אבל לענין הדין אינו כן, שאין דנין האוהב והשונא, מפני שהשונא אינו רואה זכות, ולא האוהב חובה.

The laws of the commandment: For example, the differences that the Sages, may their memory be blessed, revealed to us that there are in this commandment between one man and another, such that not every man is obligated to come in front of the court to testify to them: As if the witness was a great sage and the court less than he, he may - if he wants - withhold from testifying in front of them; as the positive commandment of honor of the Torah pushes off the positive commandment of testimony (as is elucidated in Shevuot 36b). And a high priest is also not obligated to testify except only for testimony [that pertains] to a king (Mishneh Torah, Laws of Testimony 1:3). And kings of Israel do not testify about others, and others [do not testify] about them, because of a case that happened, as it appears in Sanhedrin 19a in the chapter [entitled] Kohen Gadol. But kings of the House of David testify and [others] testify about them and judge them. And we do not withhold from accepting the testimony on account of love or hate, as 'the remnant of Israel will not do injustice' in their testimony (Sanhedrin 27b). But regarding judgement, it is not so; as a friend and an enemy may not judge, because the enemy cannot see a merit and the friend cannot see a liability.

5 ה

וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (שם פ''ג ה''ד) שעקר עדות של תורה הוא מפי העדים ולא מפי כתבם, שנאמר (דברים יז ו) על פי וגו'. אלא שחכמים מפני תקון העולם שימצאו בני אדם ללות תקנו שנחתוך הדין בממון על פי עדים שבשטר כמו מפיהם. והרמב''ן זכרונו לברכה (בסהמ''צ בסוף השורש השני) הקשה עליו בספר המצות הרבה על זה ויארך הענין אם באתי לכתב כלו. וכלל הדבר, כי הרמב''ן זכרונו לברכה סובר שעדות שטר דאוריתא הוא, דכתיב (ירמיהו לב מד) וכתוב בספר וחתום.

And Rambam, may his memory be blessed, wrote (Mishneh Torah, Laws of Testimony 3:4) that the main testimony of the Torah is from the mouth of witnesses and not from the mouth of their writing, as it is stated (Deuteronomy 17:6), "By the mouth, etc."; except that because of the betterment of the world, such that people would find [those from whom] to borrow, the Sages ordained that we establish law with regard to money according to witnesses in a deed, the same as from their mouth. But Ramban, may his memory be blessed, (in the Sefer HaMitzvot at the end of the second root) challenged him greatly about this in the Sefer HaMitzvot. And if I would come to write the whole matter, it would be lengthy. But the essence of the thing is that Ramban, may his memory be blessed, holds that the testimony of a deed is from Torah writ, as it is written (Jeremiah 32:44), "write in the book, and seal."

6 ו

ומדיני המצוה. גם כן מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות יח ב) כל אדם שהגיד (שהעיד) עדותו בפני בית דין וחקרוהו כרצונם אין יכול לחזר ולסתר דבר מכל מה שהגיד בפניהם ולומר שמטעה או שוגג היה או שנזכר אחר כך שאין הדבר כמו שהעיד. ואפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו. וכל עדות שבשטר הרי הוא כעדות שחקרוהו בית דין כרצונם ושוב אין העדים יכולים לחזר בהם בשום דבר שבשטר. ודנין על פי החתומין בכל דבר הכתוב בשטר, והוא שנהיה בריאים שאותם החתומים הם שחתמוהו אותו שטר לא זיפם מזיף. וזאת החקירה יש לנו לעשותה על פי אנשים שהכירו אותן חתימות שהן כתיבת אותם האנשים החתומים, וצריכין אנו שני עדים שיכירו שתי החתימות, כל אחת מהן יכירו שני העדים. וכן (שם כא ב) אם שנים מן הדינים בעצמן מכירין אותם די לנו בכך, או (שם כ ב) אם החתומים בעצמם לפנינו ויעיד כל אחד על חתימתו די בכך, אבל האחד אינו יכול להעיד על כתיבתו ועל כתיבת חברו. וכן אם כתב ידם יוצא ממקום אחר לפנינו מקימין ממנו. ומפרש בגמרא (שם כ א) שאין מקימין שטר אלא משני שטרות של שתי שדות שאכלום בעליהן שלש שנים אכילה גליה בלא שום יראה ופחד מן תביעת בעלים, או משני שטרות של כתבות, והוא שיצאו מתחת ידי אחר לא מתחת ידי זה הרוצה בקיום, דחישינן שמא הכל זיף. וכן משטר אחר שקרא עליו ערער והחזק בבית דין.

And from the laws of the commandment is also that which they, may their memory be blessed, said (Ketuvot 18b) that any man who said (testified) his testimony in front of a court and they investigated him according to their will, may not go back and contradict anything from all that he said in front of them, and say that he erred or was inadvertent or that he remembered afterwards that the matter was not like he testified. And even if he gave a reason for his words, we do not listen to him. And also testimony in a deed is like testimony that the court investigated according to their will, and [so] the witnesses may not recant on anything in the deed. And we judge [the case] according to the signatories about everything written in the deed - and that is when we are sure that those signatories are are the ones that signed the deed, not that a forger forged them. And this investigation we should do by way of men that recognized those signatures - that they are the writing of those people that are signed. And we need two witnesses that recognize the two signatures - each one of them that recognizes both of the witnesses. And so [too,] if two of the judges, themselves, recognize them, it is enough for us with that (Ketuvot 21b); or if the signatories, themselves, are in front of us and each one testifies about his signature, it is enough with that. But one cannot testify about his writing and the writing of his fellow (Ketuvot 20b). And so [too,] if the writing of their hand is [validated] from another place that is in front of us, we certify them from it. And it is explained in the Gemara (Ketuvot 20a) that we only certify a deed from two [other] deeds of two fields [through which] their owners ate [from] them openly without fear or trepidation about a claim from the [previous] owners; or from two marriage deeds (ketuvot) - and that is when they come from under the hand of another, not from under the hand of this one that wants validation [of the document], as we are concerned lest it is all a forgery. And so [too, we validate] from another deed that was challenged and [then] ratified by the court.

7 ז

ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן (כתובות כח א) שבעדות של חתימה נאמן קרוב להעיד על כתיבת קרובו שהוא מכירה, ומצטרף עם אחר לקים השטר, ושבעדות זה נאמן אדם בגדלו להעיד ולומר כשהייתי קטן ראיתי כתב אבי או אחי, ומכירה אני עכשו שהיא אותה שראיתי. ומה שאמרו שעשרה בריות פסולות לעדות מן התורה, וכמו שכתבנו למעלה במצות (מצוה עה) אל תשת רשע עד. וכן (וכמו) (קידושין מ ב) מי שאינו במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ שהוא פסול מדבריהם, שחזקה עליו שהוא רשע, והרי כתיב (שמות כג א) אל תשת רשע עד. אבל אם יש בו דרך ארץ ועוסק בקצת מצות מקבלין עדותו אף על פי שהוא עם הארץ. נמצאת אומר, כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל, ועם הארץ בחזקת פסול עד שיחזק עמנו לטוב. וכן האנשים הבזוים ביותר פסולין מדבריהם, כגון האוכלין בשוק בפני הכל, וההולכים ערומים בשוק. ומכלל הבזוים (סנהדרין כו ב) האוכלים צדקה של גוים בפרהסיא. ויתר פרטיה, מבארים בסנהדרין ושבועות [הלכות עדות פ''א]

And that which they, may their memory be blessed, also said (Ketuvot 28a) that with testimony about a signature, a relative is trusted to testify about the writing of his relative, that he recognizes it - and he combines with another to validate the deed. And with this testimony a man is trusted when he is an adult to testify and say, "When I was small, I saw the writing of my father - or my brother - and I recognize it now, that it is the one that I saw." And that which they said that ten creatures are disqualified for testimony from Torah writ, and like I wrote above in the commandment of "do not place your hand with an evildoer to be a witness" (Sefer HaChinukh 75). And so [too,] one who is not [involved] in Scripture, nor in Mishnah, nor in the way of the world (productive work) is disqualified by the words of [the Rabbis], as there is an assumption about him that he is an evildoer - and behold, it is written (Exodus 23:1), "do not place [...] an evildoer to be a witness." But if he has [involvement] in the way of the world and is involved in some commandments, we accept his testimony, even though he is an ignoramus. You will be found to say that any Torah scholar is assumed to be fit until he is disqualified and [any] ignoramus is assumed to be disqualified until his status is established with us for the good. And so [too,] the most debased men are disqualified [rabbinically], such as those that eat in the marketplace in front of everyone. And included in the debased (Sanhedrin 26b) are those that consume the charity of gentiles publicly. And the rest of its details are elucidated in Sanhedrin and in Shevuot (see Mishneh Torah, Laws of Testimony 1).

8 ח

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנשים, שאין הנשים בתורת עדות לקלות דעתן. והעובר עליה ולא העיד בדיני ממונות כשתבעוהו לעדות בעל דבר או בית דין, או בדיני נפשות ומכות או ובאסורין של תורה מעצמו, בטל עשה וענשו גדול מאד, כי בכח העדות יתקימו הישובים, על כן נכתב בו (ויקרא ה א) אם לא יגיד ונשא עונו. ואם תהיה העדות אשר כבש עדות ממון וכחש בה העד ונשבע עליה, כלומר שנשבע שאינו יודע לו עדות, חיב להביא קרבן עולה ויורד, ובתנאים הידועים בענין, כמו שמפרש במקומו בשבועות. (ל א) והוא אחד משלשה קרבנות הבאין בין על שוגג בין על מזיד. (כריתות ט א).

And [it] is practiced in every place and at all times by males, but not by women - as women are not in the category of testimony due to the weakness of their minds. And one who transgresses it and does not testify - in monetary laws when he is solicited by a party in the case or [by] the court; and with capital laws, or blows or Torah prohibitions, on his own - has violated a positive commandment. And his punishment is very great, as civilizations are preserved with the power of testimony. Therefore, it it written about it (Leviticus 5:1), "if he does not say, he will carry his iniquity." And if the testimony that he suppressed was monetary testimony and the witness denied it and swore about it - meaning to say, he swore that he does not know testimony for him - he is obligated to bring a sacrifice that varies up and down; and under the conditions that are known about the matter, as it is explained in its place in Shevuot 30a. And it is one of three sacrifices that come whether [it is] inadvertent or whether [it is] volitional.