Rosh on Rosh Hashanah 4:14:2 פסקי הראש על ראש השנה ד׳:י״ד:ב
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save 'Rosh on Rosh Hashanah 4:14:2'
Toggle Reader Menu Display Settings
4:14ד׳:י״ד

ת"ר תקיעות אין מעכבות זו את זו ברכות אין מעכבות זו את זו. תקיעות וברכות של ר"ה ויה"כ מעכבות זו את זו. פי' רש"י תקיעות וברכות דעלמא כגון דתעניות אין מעכבות זו את זו אם בירך ולא תקע או תקע ולא בירך. ומשמע מתוך פירושו אבל דר"ה ויום הכפורים מעכבות זו את זו. אם בירך ולא תקע או תקע ולא בירך וא"א לומר כן דהא תנן שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולך למקום שתוקעין ואינו הולך למקום שמברכין. ותנן נמי מי שבירך ואח"כ נזדמן לו שופר משמע דבלא שופר יכול לברך. אלא ה"פ תקיעות או ברכות מעכבות זו את זו דומיא דרישא דקתני ברכות אין מעכבות זו את זו. פירוש שש ברכות שמוסיפין בתענית צבור אם אינו יודע כולן יאמר מקצתן דאינן מעכבות זו את זו וכן תקיעות שמפורש התם דאחר כל ברכה וברכה תוקעין ומריעין ותוקעין ואם יודע לתקוע ולא להריע או יודע להריע ולא לתקוע יעשה מה שיודע. אבל דר"ה ויום הכפורים מעכבות זו את זו וצריך לברך מלכיות וזכרונות ושופרות או לא יברך כלל וכן תקיעה שברים ותרועה אם הוא יודע שלשתן יתקע ואם לאו לא יתקע. ומאי שנא של ר"ה ויום הכפורים. כדרבא דאמר רבא אמר הקב"ה לישראל אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר: מי שבירך ואח"כ נזדמן לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים: טעמא דבירך ואח"כ נזדמן לו שופר אבל אי אית ליה שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע. אמר רבא לא אמרן אלא בחבר עיר. תניא נמי הכי כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות בד"א בצבור אבל יחיד שומען על הסדר ולא על סדר ברכות. יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו. יחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו. מצוה בתוקעין יותר מבמברכין. כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ולא הולכין למקום שמברכין אע"ג דהאי ודאי והאי ספק: כשם ששליח ציבור חייב כל כך יחיד ויחיד חייב. ר"ג אומר שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. תניא אמרו לו לר"ג למה צבור מתפללין. אמר להן כדי שיסדיר שליח צבור את תפלתו. אמר להן ולדבריכם למה שליח צבור יורד לפני התיבה אמרו לו להוציא את מי שאינו בקי אמר להן כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי מכאן פסקו בהלכות גדולות דיחיד שלא הזכיר של ראש חודש או כל דבר שצריך לחזור ולהתפלל יכוין דעתו וישמע מפי שליח ציבור כל שמונה עשרה הברכות מראש ועד סוף ויוצא ידי חובתו. ואע"ג דאמר לקמן (ראש השנה דף לה) דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי שטרודין במלאכתן שאינן יכולין לבוא. אבל הנך דבעיר לא היינו היכא שלא התפלל כלל אבל אם כבר התפלל ושכח ולא הזכיר מוציא אף את הבקי. וכן כתב בשאלתות דרב אחאי פרשת ויצא. וכן משמע בפרק תפלת השחר (ברכות דף כט.) דאמר רב אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו ושאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה. ופריך עלה מדתניא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו. ומשני הא ביחיד והא בציבור. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מודים חכמים לרבן גמליאל בברכות של ר"ה ויה"כ. ורב אמר עדיין היא מחלוקת. ומי א"ר יוחנן הכי והא א"ר יוחנן הלכה כרבן גמליאל בברכות של ר"ה ויום הכפורים הלכה מכלל דפליגי אמר רבה מאן מודים רבי מאיר. והלכה מכלל דפליגי רבנן. דתניא ברכות של ר"ה ויום הכפורים שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. ושמעינן מינה דהלכתא כרבן גמליאל בברכות של ר "ה ויום הכפורים בלבד אבל בשאר ימות השנה לא אלא כשם ששליח ציבור חייב כך כל בקי ובקי חייב וכן הלכתא. ועם שבשדות דאניסי ולא מצו למיתי לבי כנישתא בר"ה ויום הכפורים שליח ציבור מוציאן ידי חובתן אבל דעיר אין ש"צ מוציאן ידי חובתן אלא עד דאתו לבי כנישתא ושמעו מש"צ מתחלה ועד סוף. ירושל' הל' יא רבן גמליאל וכו' רב הונא צפוראה בשם ר' יוחנן הלכה כר"ג באילין תקיעתא והוא שישנו שם מראש התפלה. ומ"ש ר"ה ויוה"כ ששליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן מה שאין כן בשאר ימות השנה

דף לח אילימא משום דנפישי בהו קראי והא אמר רב הונא אמר רב נחמן כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב א"צ. פי' רש"י שוב א"צ לומר קרבנות המוספין ובשם רבותיו פי' מלכיות זכרונות ושופרות. והקשה הא דלא כרבנן ודלא כרבי יוחנן בן נורי דתנן אין פוחתין מי' מלכיות רבי יוחנן בן נורי אמר שלש. ור"ת מפרש דאמלכיות זכרונות ושופרות קאי. והיכא דאתחיל פליגי דלא יפחות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל אם אינו רוצה לומר כלל יפטור את עצמו. על ידי ככתוב בתורתך שאז הוא כולל כולם יחד דנביאים וכתובים כולהו איקרו תורה. אבל כשאמר פסוק אחד גילה בדעתו שאינו רוצה לכלול כולם בכלל ובתורתך כתוב לאמר וא"כ לא יפחות מן המנין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אבל מקראות של מוסף שהן במקום הקרבנות כדכתיב ונשלמה פרים שפתינו ובזמן שהראה הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים כשיתבטלו הקרבנות שיהיו ישראל יוצאין בהזכרתן תענית דף כז: אין לבטלן וצריך להזכירם לעולם. אבל מוסף של ר"ח בר"ה אין צריך להזכיר אלא די בזה שהוא אומר מלבד עולת החודש ומנחתה שבזה נכלל כל מוספי ר"ח ויאמר נמי ושני שעירים לכפר. והרבה נחלקו על ר"ת בזה כי עשה את הטפל עיקר ואת העיקר טפל כי פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות נשנו במשניות ופסוקי קרבנות לא הוזכרו לא במשנה ולא בגמרא אלא שנהגו לאומרם במקום הקרבנות ואם על מלכיות זכרונות ושופרות אמר רב כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר כאילו הזכירן כ"ש בקרבנות מוספין דהוי כאילו הזכירם וקיים ונשלמה פרים שפתינו. ונהגו בספרד שאין מזכירין פסוקי מוספין אלא בשבת ור"ח דרגילי ולא אתי למיטעי בהן אבל בכל המועדות אין מזכירין דאתי למיטעי בהו. אלא משום דאוושי בברכות דכל שבתות וי"ט מתפללין שבע ברכות ובהני תשע. אמר רבי אלעזר לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל. אמר רבא מסתברא מילתיה דרבי אלעזר בברכות של ר"ה ויה"כ ובפרקים אבל של שאר ימות השנה לא צריך וכמה הוא של פרקים משלשים יום ולהלן. גרסינן בעירובין דף מ. אמר רבא כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן מהו להזכיר של ר"ח בר"ה כיון דחלוקין הן במוספין אמרינן או דלמא זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ומסיק דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן כשאומר את יום הזכרון הזה עולה גם לר"ח דכתיב ובראשי חדשיכם ונזכרתם לפני ה' אלהיכם וקרבנות מוסף ר"ח אין צריך להזכיר כדאיתא בירושלמי שהבאתי למעלה סי' ג'. ור"ת היה אומר מלבד עולת החודש ומנחתה ובזה נכלל כל המוספין שהן כולן עולות והיה אומר ושני שעירים לכפר. והכי איתא בירושלמי רב מפקד לתלמידיו לאדכורי מוספין ועולת החודש ומנחתה ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתן ואמר רבא שם: כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן מהו להזכיר זמן בר"ה ויום הכפורים כיון דמזמן לזמן אתו אמרינן או דלמא כיון דלא אקרו רגלים לא אמרינן לא הוה בידיה כי אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה אנא אקרא חדתא נמי אמר זמן א"ל רשות נמי לא איבעיא לן כי קמיבעיא לן חובה. ומסיק והלכתא אמר זמן בר"ה ויה"כ. ולענין זמן בליל שני כתב רש"י בתשובה רבותינו אמרו שאין אומרים אלא ביום ראשון לפי שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא דמי מה שאין כן בשני ימים טובים של גליות שהן משום ספק ושתי קדושות הם ואומר זמן בשניהם. אבל אני אומר שצ"ל בו זמן וכן נוהגין במקומינו ובכל המקומות שעברתי ואין חילוק בין י"ט של ר"ה לשאר ימים טובים של גליות אלא לענין ביצה ומחובר כאסור את של זה בזה וטעמא משום דאף בזמן ב"ד פעמים שהיו עושין שניהם יום טוב אע"פ שלא היה שם ספק דיום שני היה עיקר יום טוב והיו גומרים יום ראשון בקדושה כדי שלא יזלזלו לשנה הבאה אבל לענין זמן ממה נפשך אי ספיקא הוא אומר ואי אמנהגא דב"ד סמכינן שהיום נוהגים קודש ולמחר קודש אומר זמן דהא מיום שני היו מונין תיקון המועדות והוא עיקר ר"ה וצ"ל בו זמן וכן הלכה ע"כ. וכן כתב רשב"ם בשם רש"י זקנו וכן מסתבר טעמא הלכך י"ל זמן גם ביום שני. והגאונים כתבו שאין לומר זמן בשני לא בקדוש ולא בשופר. וכן כתב רבינו יצחק בר יהודה. ובעל העיטור כתב כרש"י. וכן השיב רבינו משולם בר קלונימוס ז"ל. וטוב שיקח אדם פרי חדש ויניחנו לפניו ויברך שהחיינו ויהיה דעתו על הפרי ויצא ידי ספק וכן היה אומר רבינו מאיר ז"ל. רבינו יצחק בר יהודה הנהיג במגנצא לומר והשיאנו בר"ה ויה"כ בשם רבינו אלעזר הגדול וכן רבינו משולם שאל את פי ראש ישיבה שבירושלים והשיבו שאומרים והשיאנו בר"ה ויה"כ. והביאו ראיה מירושלמי דפרק הרואה. אבל גאון רבינו יצחק הלוי ז"ל הנהיג בגרמיי"ש שלא לומר לפי שברכת מועדים לא שייך אלא בשלש רגלים דכתיב ג"פ בשנה יראה וסמיך ליה איש כמתנת ידו כברכת ה' וגו'. וכן כתב רבינו שלתיאל דברכת מועדיך זהו קרבן חגיגה דכתיב ביה כברכת ה' אלהיך וזה אינו כ"א שלש פעמים בשנה ומטעם זה אין לומר ואין אנו יכולין לעלות ולהראות לפניך אלא יש לומר אין אנו יכולין לעשות חובותינו לפניך. כתב ראבי"ה שאלתי את רבותי ר"ה שחל להיות בשבת אם אומרים למוצאי שבת ותודיענו מפני שאומרים בו וחגיגת הרגל ור"ה לא חג ולא רגל. והשיבוני דאע"פ כן מתפללין ותודיענו כי היכי דאמרינן חולין דף כו: במוצאי יו"ט בהבדלה בין יום השביעי לששת ימי המעשה דאמרינן סדר הבדלות הוא מונה הכא נמי סידור תיקון הוא מונה. אבל בתשובת מר שר שלום כתוב בר"ה היו אומרים בשתי ישיבות בין בתפלה בין בקידושא מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה שהרי כתוב אלה מועדי ה' בריש ענינא ובסוף מנינא וידבר משה את מועדי ה' וקאי אכל ענינא פסח ועצרת וראש השנה ויום הכפורים וסוכות ושמיני עצרת וכולהו איתקוש להדדי לקרותם מועדי ה' מקראי קדש וכתיב זכרון תרועה מקרא קדש. ושנינו במשנה לעיל (ראש השנה יח.) על ששה חדשים שלוחים יוצאים כו' באלול מפני תקנת המועדות מקיש ר"ה לסוכות ומנין שנקרא חג שנאמר בכסה ליום חגינו. ומנין שנקרא שמחה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ואמר מר סוכה נה. חדשיכם כיצד זה ר"ה. וגם בספר עזרא מצינו שהיו בוכים בשובם מן הגולה ואמר להם עזרא כי קדוש היום לאדוננו ואמר אכלו מעדנים ושתו ממתקים כדי שתהא השנה שמינה ומתוקה עליכם ושלחו מנות לאין נכון לו ודרשו רבותינו ז"ל ביצה טו. למי שלא הניח עירובי תבשילין. ופשטו של מקרא למי שהיה בדעתו להתענות מאתמול ולא הכין לו מאכל. מכאן שאין מתענין בראש השנה והכי איתא בריש פרק שלישי דתעניות בירושלמי הלכה ג ר"ע אומר מתריעין ולא מתענין שכן מתריעין בראש השנה ולא מתענין. ובפרק שני דמס' ערכין דף י: אמרינן דראש השנה ויום הכפורים איקרו מועד ובסוטה דף מא. גבי פרשת המלך קאמר אי כתב רחמנא במועד הוה אמינא ר"ה דאקרי מועד. וגם רבינו שמואל בר רבי חפני כתב שמנהג בשתי ישיבות שאם חל ראש השנה בשבת אומרים מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה זכרון תרועה מקרא קודש. ואם חל להיות בחול אומרים יום תרועה מקרא קודש. וכן כתב רב פלטוי גאון ותתן לנו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון. ורב האי כתב אין מנהג לומר חגים וזמנים לששון וכן המנהג פשוט בזמן הזה בכל המקומות. ובאשכנז ובצרפת נוהגין שלא לומר והשיאנו בר"ה ויה"כ ובשאר מקומות אומרים אותו. וכן כתב רי"ץ גיאות ז"ל שנהגו בשתי ישיבות ובכולהו בבל שמתפללין הצבור רק שבע ברכות וש"צ יורד ואומר תשע. והביא תשובות הרבה לראשונים לרב עמרם ולרב נטרונאי שאמרו מעולם לא התפללו צבור בר"ה אלא שבע. ורב שרירא גאון בנו כך אמרו והזכיר עוד גאונים אחרים וכולם כך אמרו וכן העידו. אבל הוא כתב ואנו קבלנו מחכמים גדולים ובעלי הוראה ואנשי מעשה שקבלו הם מחכמים שלפניהם כגון רב שמואל הלוי שקבל ומן רב חנוך וזקנים שבדור הלכה למעשה שאין מתפללין ז' אלא ט' וכן מורין ועושין ומתניתין מסייע להו דמקשי רבנן לר"ג לדבריך למה צבור מתפללין והוא אומר להם למה ש"צ יורד אלמא מה שהצבור מתפללים ש"צ יורד ואומר. לרבנן צבור עיקר ולר"ג ש"צ עיקר. וכתב הרמב"ן ז"ל באמת שטענותיו של הרב גדולות הם אבל כיון שהגאונים מעידים ואומרים שמעולם לא נעשה כן בישיבה שהיחידים אומרים שבע ושליח צבור יורד ואומר תשע וכך מנהגם מעולם ע"כ יש לנו לקבל עדותם שהגאונים קבלו מרבנן סבוראי ורבנן סבוראי מרבנן אמוראי ובישיבתן על כסא של רב אשי הן יושבים ובבהכ"נ שלו היו מתפללין. ועוד שהיה מנהגם פשוט ברוב ישראל עד שבאו דברי הרי"ץ גאות ז"ל וחזר מקצת המערב למנהג שלנו ולמנהג זה נתתי לבי בדבר ונתקיים בי מה שאמרו רבותינו כל דבר שבית דין נותנין לבם עליו לסוף עולה בידם כמו שנאמר למשה מסיני וכן היא הצעה של הלכה זו דודאי ר"ג ורבנן בכל השנה כולה פליגי מדאמר רבי יוחנן הלכה כרבן גמליאל בר"ה ויום הכפורים בלבד מכלל דפליגי אפילו בשאר ימות השנה ונפסקה הלכה כרבן גמליאל בר"ה וביה"כ בלבד ונמצאו פטורין בתשע בלבד משום דאוושי וחייבין בשבע כשאר ימים טובים שהרי חובת היום הן וחייבין בה כשאר ימים טובים כמו שהן חייבין בשבע ביוצר ובמנחה אבל התקיעות דאינון מלכיות זכרונות ושופרות שתוקעין בהן הן הן ששליח צבור פוטר וכן נכון. ולא הבנתי הדברים הללו שנאמרו למשה מסיני דכיון שתקנו תשע ברכות לאומרן במוסף של ר"ה היאך יהו הקהל חייבין לומר שבע מהם השתים שתשע של מוסף ראש השנה הן כמו שבע של שבתות וימים טובים וכמו שאי אפשר לדלג מאותן שבע כך אי אפשר לדלג מן התשע דברכות מעכבות זו את זו ושליח צבור פוטר את הצבור מכולן משום דאוושי אלא שהצבור מתפללין כדי שיסדיר שליח צבור את תפלתו וצריכים להתפלל כולן דאם התפללו שבע יהו כולן לבטלה כיון שמחסר מן הברכה ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות: תנא בפרקי דרבי אליעזר פרק מ"ו רבי יהושע בן קרחה אומר ארבעים יום עמד משה בהר קורא מקרא ביום ושונה משנה בלילה לאחר ארבעים יום ירד ושבר את הלוחות בשבעה עשר בתמוז ועשה ארבעים יום במחנה והרגו הלוים את ישראל ושרף את העגל והכרית ע"ז מישראל והתקין כל שבט שבט במקומן בראש חדש אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד בע"ז והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרועה וגו'. ולכך התקינו חכמים שיהו תוקעין שופר בראש חדש אלול בכל שנה ושנה כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה שנאמר אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב את השטן שלא להשטין על ישראל ע"כ וכן נהגו באשכנז לתקוע כל חדש אלול בקר וערב אחר התפלה. ונראה לי דטעות סופר בפרקי דרבי אליעזר מה שכתב ועשה ארבעים יום במחנה שהרי בהר היה שלשה פעמים ארבעים יום ובשבעה עשר בתמוז שבר את הלוחות ודן את ישראל ובשמונה עשר עלה וירד בתשעה ועשרים באב ובר"ח אלול עלה. אמר לי רב כהן צדק מנהג בשתי ישיבות לומר תחנונים בהני עשרה יומי שבין ר"ה ליום הכפורים וכן אומר רב עמרם ורב האי מנהג לומר תחנונים בהני עשרה ימים בלחוד ושמעינן דמקצת אתרוותא קיימי מראש חודש אלול ואמרי דביה סליק משה להר פעם שלישית ונחת בלוחות שניות ביום הכפורים וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו. להרי"ץ הגיאות ז"ל ואנן מנהגינו מהנך דקיימי מר"ח אלול. ולהתענות בשני ימים טובים של ר"ה ובשבת שבין ר"ה ליום הכפורים הכי אמר מר רב נטרונאי גאון ביו"ט ראשון של ראש השנה אי אפשר לישב בו בתענית משום דמדאורייתא הוא אבל ביו"ט שני ובשבת לית בהו קושיא משום דעשרה יומי אינון משונין מכל ימות השנה. לפיכך נוהגין רבותינו לישב בהן בתעניות בין בחול בין בשבת. ע"כ. ודבריו תמוהין שאסר להתענות ביו"ט ראשון של ר"ה והתיר להתענות בשבת. ונראה דברי רב האי שכתב ולהתענות בשני ימים טובים של ר"ה אנו רואין שיפה הוא שלא להתענות שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל בר"ה אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי קדוש היום. וכן בשבת שובה אין אנו רואין שיתענה אדם שהרי תשעה באב שהוא תענית חמור לא רצו לקבוע אותו בשבת אלא דחו אותו ואפי' להשלים בתענית שהתחיל בערב שבת נסתפקו בכמה דורות עד שנחתכה הלכה עירובין מא. מתענה ומשלים ואם להשלים בשבת כך היאך נאמר שבתענית נדבה שפיר דמי הילכך לא תעשו כן ע"כ. וכן דעת הרי"ז גיאות ז"ל וכתב דעשרת ימי תשובה מיקרי יום צום לא מיקרי. וכן כתבתי למעלה בשם מר שר שלום גאון. ועוד הביא ראבי"ה ראיה מהירושלמי בפ"ק דר"ה הלכה ג אמר רבי סימון כתיב כי מי גוי גדול רבי חנניא ורבי יהושע חד אמר איזו אומה כאומה זאת שיודעת אופיה של אלהיה בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתכסה שחורים ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך דינו יוצא אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחים זקנם וחותכים צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה לפי שיודעין שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים ומטה את דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם. והכי איתא נמי בויקרא רבה. ובתשובת רב נחשון גאון אוסר נמי להתענות בר"ה. ירושלמי בפ"ק דשבת הלכה א ר' חייא רבה מפקיד לרב אי את יכול למיכל כולה שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שבעה ימים בשתא וכתב ראב"י העירי ז"ל קבלתי שאלו שבעה ימים הן שבין ראש השנה ליום הכפורים על כן נהגו באשכנז אף אותן שאין נזהרין מפת של נכרים כל השנה בעשרת ימי התשובה נזהרין: הדרן עלך יום טוב וסליקא לה מסכת ראש השנה