Volume III, Orach Chayim, Siman 30 חלק ג, אורח חיים, ל׳
1 א

שאלה. פה עירינו בגד'אד יע"א, יש כמה אנשים בעלי בתים שאין אוכלים אורז בפסח, והם מועטים, דרוב אנשי העיר אוכלים אורז בפסח ואותם שאינם אוכלים אורז אין משתמשים בכלים של אוכלי אורז ואין שותים מן המים שלהם כשהולכים לביתם דחושבין האורז לאיסור אצלם. והנה לשאל הגיעו אם איש או אשה שהוא מהנוהגים איסור באורז יכולים לבשל אורז ביו"ט לאותם שאוכלין אותו, או"ד כיון דלדידהו לא חזי דנהגו בו איסור, אז אסור לבשלו לאחרים ביו"ט. יורינו ושכמ"ה:

2 ב

תשובה. הנה בעיקר הדין של האורז פסק מרן ז"ל בש"ע סי' תנ"ג כסברת האומרים אין האורז מין דגן, ומותר לעשות ממנו תבשיל בפסח, אך מור"ם ז"ל בהגה"ה פסק כהטור והגמ"יי והמרדכי שאוסרים, ועיין מ"ש בברכ"י בשם מהר"י זיין ז"ל, ובספרו שיורי ברכה כתב אמנם באורז נהגו בעה"ק ירושלים תוב"ב מרבית הת"ח ויראי השם שלא לאכלו בפסח דהוה עובדא שביררו האורז כמה פעמים, ושוב אחר שבשלוהו נמצאת חטה, ולכן נמנעו מלאכלו, אבל אין מוחין ביד האוכלים, ובפרט כי בעה"ק הוא מזון העניים והתנוקות, וכן ראיתי להרב פר"ח וכ"כ הרב מהר"י זיין והבאותיו בברכ"י ואני הצעיר כתבתי שם, וכן נהגו שלמים וכן רבים, כונתי דיראי השם נהגו כן במקומינו, אבל לא ידענו באנשי ספרד מאן נינהו קהילות שאסרוהו לכל הקהל כמ"ש מהר"י זיין שפשט איסורו בכמה קהילות דלא מבעיא לנו בני ספרד שאין נוהגין במניעת הקטניות, הנה בודאי דמה שלא אוכלים האורז הוא חומרא, אלא אפילו לבני אשכנז ופולין מניעת הקטניות הוא חומרא דהלכה רווחת להיתר עכ"ל:

3 ג

והנה פה עירנו בג'דאד יע"א ג"כ הדבר ידוע וברור דמה שנהגו איזה בעלי בתים שלא לאכול האורז בפסח הוא מפני דחוששים שמא ימצא בו חטה בפסח ונאסר המאכל והכלים דהא מנהג פשוט וידוע פה בג'דאד שאוכלים כל ימי הפסח פולין שקורין בערבי באק'ילי שהם מיני קטניות, למקטון ועד גדול אין בית בעיר שאין אוכלים זה בפסח, וזה עדות ברורה דמה שאין אוכלים אורז הוא רק מכח דחוששין שמא לא יהיה נבדק יפה וימצא בתבשיל חיטה אחת בחוך הפסח ונאסרים התבשיל והכלים, ולכן רוב אנשי עירינו עד עתה אוכלים אורז בפסח, דסומכין על בדיקת הנשים שבודקים אותו קודם בישול שלש וארבע פעמים, וגם עט"ר הרב מור זקיני רבינו משה חיים זלה"ה היה מנהגו לאכול אורז בפסח כמנהג כל אנשי העיר, אך בסוף ימיו נמנע מלאכול אורז בפסח משום מעשה שהיה, והוא שהנשיא עשה סעודה ביום ז' של פסח לכל היחידים והחכמים, שכך היה מנהגו בכל שנה והזמין גם את עט"ר הרב מו"ז זלה"ה, וכשבאו לאכול וסדרו לפניהם שלחנות ועליהם כלים מלאים מיני תבשילים, ובכלל הביאו ג"כ כלים מלאים תבשיל של אורז וקודם שפשטו ידיהם לאכול ראו כל המסובין בכלי אחד שמלא אורז ומונח על השלחן חיטה אחת מבושלת רובצת למעלה למעלה בראש הגודש של תבשיל האורז שבכלי ונראית לכל המסובין קודם שפשטו ידיהם לאכול ותכף סילקו התבשיל כולו ושפכו אותו כי מחמת הכף שהגיסו בו כל התבשילין נאסר הכל, ומאותה מעשה נמנע עט"ר הרב מו"ז זלה"ה מלאכול אורז בפסח, וכן נהגו הרבה בעלי בתים בדבר זה, אך רוב אנשי העיר לא נמנעו ואוכלים אורז. אמנם מי שנהג איסור באכילת האורז ומחמת סיבה רוצה לאכלו הן מחמת שאינו בקו הבריאות הן מחמת סיבה אחרת, המנהג פשוט פה עירינו לעשות התרה ע"י חרטה ולאכול כי עושין לו פתח מתוך חרטה, וכן ראיתי להרב הגדול מהר"ח פלאג'י ז"ל בלב חיים ח"ב סי' צ"ד שהביא דברי רבינו חיד"א ז"ל בשיו"ב הנז"ל, וכתב וז"ל, אנחנו בעירנו אזמיר וכל סביבותיה נהגו איסור שלא לאכול אורז כלל, והו"ל ממש דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, דאין אדם רשאי להתיר להם כמבואר ביו"ד סי' רי"ד, אלא דכיון דהוי הענין שנהגו איסור משום גדר וסייג משום חומרא בעלמא בודאי ע"י התרה שרי עכ"ל ע"ש, ולכן גם פה עירינו נוהגין שאותם שנהגו בו איסור והם מתחרטים בעבור סיבה דאוכלין ע"י התרה:

4 ד

ודע דאופנין שקורין בערבי חימ"ץ, אע"ג דשאלו עליהם להגאון מהר"י מברינא ז"ל והשיב להם חימ"ץ חמץ היינו לדידהו האשכנזים דאסור להם לאכול כל מיני קטניות, ואלו הם מיני קטניות, אבל לדידן דאוכלים מיני קטניות הם מותרים ואע"ג דפה עירינו אין מנהגם לאכול זה האופנים שקורין חימ"ץ בפסח היינו משום דאלו באים ממקומות של אשור וערי כורד בתוך שקים שדרכן להניח בהם חיטים או קמח לסחורה ממקום למקום, ולפעמים ימצא בשקים בצק מחמת שהשק ידבק בו קמח ויתלחלח ויהיה בצק שהוא חמץ בעין וידבק ממשות הבצק באופנים אלו, ולכן אין אוכלים אותם כי מי יוכל לדעת אם אלו האופנים לא הושמו בשקין כאלו, ואע"פ דפה עירינו רוב אנשי העיר מקדשים בפסח על צמוקין ששורין אותם במים, וגם באלו הצמוקין יש חששות אלו של השקין שמביאים אותם מן המקומות ההם, הנה זה הכרח שאין להם יין לקדוש כי אם מאלו וסומכין על החנווני שהוא בודק השק שהונחו בו הצמוקין שיהיה נקי, אך האופנים אין להם הכרח באכילתם בפסח, לכך נתרחקו מהם, ואה"ן אם יזדמן לאדם אופנים נקיים וכשרים שאין בהם חששות אלו של השקין מותר לאכלם כמו שאר קטניות:

5 ה

ונשובה לענין האורז דאותם הנוהגים בו איסור פה עירינו משום חששה של החיטה הנז"ל, כיון דלא חזי להו למיכל דנהגו בו איסור, ואין יכולים לאכלו בלא התרה, על כן נראה דאסורים הם לבשלו ביו"ט לצורך אותם הנוהגים בו היתר, כיון דלא חזי לדידהו, וראיה לזה ממ"ש מור"ם ז"ל בהגה"ה בש"ע סי' תקכ"ז סעיף ך' מי שמתענה ביו"ט אסור לבשל לאחרים, אפילו לצורך בו ביום, דהוי כמי שלא הניח עירוב שאינו מבשל לאחרים ע"ש, ועיין במג"א ז"ל שם שהביא מקור הדברים הנז' מן מהרי"ו ז"ל שכתב דאין להתיר מטעם הואיל ויכול לשאל על נדרו, דלא אשכחן דמותר לבשל מטעם הואיל אלא היכא דמותר לבשל לעצמו בלא הואיל כגון לאפות חלה היכא דאיכא כהן קטן, וכן האופה מיו"ט לחול וכו' ע"ש:

6 ו

אך הרב מג"א ז"ל הוסיף עוד טעם אחר בזה והוא דאין מתירין לכתחלה משום הואיל, דהא כתב וז"ל ולפי מ"ש בסוף סי' תק"ב לא שרינן לכתחלה משום הואיל ובמחצית השקל ביאר כונתו לומר דלפ"ז אין צורך לחילוקו של מהרי"ו בין הואיל דהכא ובין הואיל דחלה, והאופה מיו"ט לחול, כיון דאין לסמוך לכתחלה על הואיל כיון דמ"מ איסורא דרבנן איכא ע"ש, וכן הגאון בעל מרכבת המשנה בספרו שלחן עצי שיטים סי' ג' בדין האופה סעיף ג' הביא בדין המתענה דאסור לבשל הך טעמא דמהרי"ו והביא ג"כ טעם המג"א הנז' שכתב שם ותו דקי"ל דאין מתירין לכתחלה משום הואיל ע"ש:

7 ז

נמצא לפ"ז בנ"ד אע"ג דלפי טעם של מהרי"ו יש להתיר משום שהוא מותר בשאר מיני תבשיל ולא דמי למתענה דאינו יכול לבשל כלל, אלא דמי להך דחלה, מ"מ לפי טעם המג"א שכתב שאין להתיר לכתחילה משום הואיל, ונראה דטעם זה מוסכם לכ"ע, דכן כתב הרב שלחן עצי שיטים דהכי קי"ל דאין מתירין לכתחלה משום הואיל, הנה לפ"ז בנ"ד אע"ג די"ל הואיל ובעי מתשל לא שרינן לכתחלה משום הואיל ואסורים אלו הנוהגין איסור באורז לבשל לאחרים, וראיתי להרב ערך השלחן בספרו חוקת הפסח סי' תנ"ג סעיף א' שהביא דין זה דנ"ד והוכיח מדברי מהרי"ו הנז' דמותר ע"ש, ותמהני איך לא זכר טעם של המג"א הנז' דהוא מוסכם דיש לאסור לבטל לכתחילה משום הואיל:

8 ח

וראיתי להרב ברכי יוסף ז"ל סי' תס"ז אות ה' שהביא מתשובת הרב הכנה"ג ז"ל, דאסר לנוהג לאכול אורז וגבינה ביו"ט אחרון היכא דאירע יו"ט אחרון בשבת שלא לבשל בערב שבת, אך אם אשתו אוכלת אותם הדברים בפסח יכולה לבשל כיון שהיא מבשלת ואוכלת בו ביום ע"ש, ובספרו מחב"ר שם אות וא"ו הביא עוד הפעם תשובת הכנה"ג הנז' והביא בשמו עוד שכתב דהרב מהרי"א מתיר, אך הוא אוסר ממ"ש מהרי"ו בדין המתענה ביו"ט דאסור לבשל לצורך אחרים, והרב חיד"א ז"ל שם כתב דיש לדחות הראיה הנז' של הכנה"ג דמדמי לה לדין מהרי"ו גבי תענית, משום דהתם אינו יכול לבשל כלל לעצמו, אבל הכא הוא מותר לבשל ולאכול מין אחר ע"ש, והאמת אתו בזה לפי הך טעמא דמהרי"ו וכנז"ל, ועיין ערך השלחן סי' תנ"ג אות ד' שהביא דברי מחב"ר הנז' ומ"ש הוא בזה ע"ש, מיהו אנא עבדא כבר כתבתי דבנ"ד הגם דאין לאסור מטעם של מהרי"ו יש לאסור מטעם שכתב מג"א ז"ל דהוא מוסכם:

9 ט

ובהיותי עסוק בענין זה צופה הייתי להרב חיד"א ז"ל במחב"ר תקי"א אות ב' שכתב הנזהר שלא לשאוב מעלה עשן הטבאק"ו ביו"ט יש להסתפק אם יכול לטלטל הקנה ששואפין הטבאק"ו ממנו ביו"ט, מי נימא כיון דלדידיה אזהר רחמנא משום הבערה שלא לצורך הו"ל כלי שמלאכתו לאיסור ואסור משום מוקצה, או"ד כיון דלאחריני משרא שרי אין כאן מוקצה, וכתב דעל ספק זה עמד הרב מהר"י ן' נעים ז"ל והביא ראיות להתיר ואחריו בא הרב שער המלך בה' לולב פ"ז דין כ"ה דף צ"א שהביא דבריו ופלפל בהם, וגם הוא הביא ראיות להתיר ע"ש, ואחר שהביא הרב חיד"א ז"ל את דבריהם כתב אעיקרא דדינא נראה דיש לדחות ראיות הרבנים הנז' דאינם ענין לנ"ד. דהתם לולב חזי לאנשים וחיובא רמיא עלייהו לעשות מצותן, וכן תרומה חזיא לכהן ומצוה לאכלה, וכן דמאי היתר גמור לעניים, וכן דורון היתר גמור לאחרים, אמנם בנ"ד שזה אינו שותה ומעלה עשן ביו"ט הוא משום איסור א"כ לא חזי לשום בר ישראל ואותם השואפים אותו ביו"ט לדידיה לאו שפיר עבדי ולא חזי לכ"ע, אבל אם זה שנמנע לשתות הוא משום חומרא דידע דאותם השותים יש להם על מה שיסמוכו והתירא הוא, ועכ"ז הוא רוצה להחמיר על עצמו, נראה דיש להקל בטלטול, וה"ז דומה לדורון הבא מחוץ לתחום דהוא אסור למי שהובא בשבילו באכילה ומותר בטלטול ואין בו דין מוקצה כמ"ש הרא"ש והטור בסי' תקט"ו, והכא נמי כיון שאחרים שותים, וגם הוא יודע דשירותא הוא מותר לו לטלטלו אע"פ שמחמיר על עצמו לשתותו עכ"ל ע"ש:

10 י

ואחר הס"ר נראה לי שיש לטעון על דברי רבינו חיד"א ז"ל דמדמי הא לדורון הבא מחוץ לתחום דמותר לאחרים דלא דמי כלל דהתם על אחרים לא גזרו רבנן כלל, ואין שום טעם לעשות חומרא לעצמן לבלתי יאכלו אותו, ואם יעשו חומרא הרי הם בכלל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, אבל כאן גבי שאיפת הטוטו"ן שזה מחמיר על עצמו ואינו שותה, הנה לפי סברתו גם האחרים ראוים להחמיר על עצמן יען כי מחמיר על עצמו משום ספק דאולי דבר זה אסור מן הדין בין לו בין לאחרים משום דלא חשיב א"נ, וכיון דהוא מחמיר משום חשש איסור לדידיה גם האחרים ראוי להחמיר על עצמן, ומאי שנא איהו מאחריני דהא הוא אע"ג דידע שיש היתר בזה עכ"ז אין לו היתר ברור בזה דהא באמת הוא אינו מחמיר על עצמו בדברים אחרים שהיתר שלהם ברור ושניא טובא מדין הדורון, שזה יודע שאותו הדורון מותר לאחרים היתר גמור שאין ראוי להחמיר על עצמן בו, כיון דלא אסרו אותו חכמים עליהם ורק לו הוא אסור:

11 יא

ומ"מ נדון נידן גבי אורז שאני שזה שאינו אוכל אורז הוא יודע דגוף האורז אינו אסור לכ"ע, והוא היתר גמור, ואותם האוכלים האורז הם אוכלים דבר המותר, וגם הוא אם יאכל ממנו הוא אוכל דבר המותר ורק הוא נמנע מלאכלו מפני שאינו סומך על הבדיקה שלו, וחושש פן מעורב בו חיטה ולא נבדקה ותתבשל עמו ותאסור אותו, ואותם האחרים שאוכלין האורז הם סומכין על הבדיקה, דלדעתם זה נבדק היטב ואין בו תערובת חיטים:

12 יב

העולה מכל הנז"ל דמי שנוהג איסור באורז, כיון דלא חזי ליה בלא התרה אסור לבשלו לאחרים ביו"ט לכתחילה וכאמור, מיהו כל זה הוא בבישול, אבל אם עדיין לא נתבשל האורז מותר לטלטלו ולא חשיב לגבי דידיה מוקצה, יען כי עתה ראוי הוא גם לזה דאע"ג דנהג איסור בבישול עכ"ז יכול הוא לקלותו באש על האסכלה בלי מים דאין כאן חמוץ, וכן ראיתי להרב מהר"ח פלאג"י ז"ל בלב חיים ח"ב סי' צ"ד הנז"ל שכתב בסוף תשובתו יש נוהגים לקלות את האורז באש שיהיה קלוי באש ואח"כ מבשלים אותו, ובמקום רחיצה במים עושין אותו קלוי באש בלתי מים כלל ואח"כ נותנין אותו בתוך הקדרה שהיא במים רותחין, ובזה אין פקפוק כלל דהוא היתר גמור עכ"ל ע"ש, ועל כן האורז הזה קודם שנתבשל ראוי בטלטול גם לאותם שאין אוכלין אורז מבושל כיון דחזי להו בקליה, ולפ"ז אפשר גם האשכנזים יכולים לטלטל אורז ביו"ט דחזי להו בקליה, כי כיון שקלו אותו יכולים לבשלו, מיהו עדיין אני מסתפק בדבר זה לאשכנזים דאפשר אינו מותר להם לקלות האורז ולבשלו משום מראית העין דהרואהו אחר בישול אינו יודע שקלו אותו קודם, אלא חושב שעבר על דברי חכמים שאסרו להם הבישול באורז, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר: