Yoreh De'ah, Teshuva 134 יורה דעה, קל״ד
1 א

שלומכם יענה יושב בסתר עליון מופלגי תורה זכי הרעיון אשר בהם ירוחם יתום עני ואביון אבוהן דיתמי כשמעי' ואבטליון ה"ה התורנים המופלאים בפז מסולאים מותב בי דינא רבא דק"ק מיקלאש יע"א. וגובה להם ה"ה רב"ד המופלא ומופלג צדיק ונשגב כבוד מהו' סיני נ"י. וצירופי' ה"ה החרוץ ומופלג מהו' נפתלי נ"י. ותלמידי הותיק מלא עתיק מהו' עקיבא נ"י:

2 ב

יקרת מכתבם הגיעני על נכון אודות הני זוזי דכמה וכמה יתמי בקהלתם אשר נתנו ביד המקבלים להשביח לטובת היתומי' ורוצים המקבלים שהיתומים יפסידו מחצה בהפסד שינוי המטבע באנקאנא"טא עפ"י פקידת אדונינו קיר"ה ומעלתם הרמה אבוהון דיתמי טוענין עבורם היות כי הא' האפטרופסי' לא התנו כלום עם המלוי' בשעת מסירת המעות לידם א"כ נימא מסתמא ע"ד ב"ד ניתנו וכהסכמת הש"ע י"ד סי' ק"ס דמעות היתומים מותר להלות קרוב לשכר ורחוק להפסד והיינו שלא יפסידו היתומים כלום כמבואר בטור שם וא"כ יהיה כל ההפסד על המקבלים:

3 ג

וזאת שנית הפליא לעשות הרב מהו' נפתלי נ"י משמיה דנפשי' במעות המיוחדים לת"ת והלוום הממונה לצורך הספקת לומדי תורה הא איכא רשב"א בתשובה שמתיר להלוות בריבית קצוצה ומביאו בס' דגול מרבבה בגליון ש"ע סי' ק"ס הנ"ל א"כ פשיטא דלא יפסידו לומדי תורה ע"י שינוי מטבע הנ"ל:

4 ד

ושלישי הכי עביד מאי עדיפי הני באנקינא"טא או שיי"ן של עכשיו משארי שטרות ואין דין ריבית נוהג בהן וא"כ אפילו כל אינשי יכולי' להלוות אותם אפילו בריבית חצוצה מן התורה ואם יאסר מדרבנן א"כ ביתמי לא גזרו כך צריך לפרש כוונתו שלא ביאר יפה:

5 ה

ורביעי בקודש עפ"י מ"ש תוס' ב"ק צ"ז ריש ע"ב דלמ"ד נפסל הוי כנסדק צריך לשלם מטבע היוצא א"כ כל המקבלים ישלמו מטבע היוצאות עכשיו:

6 ו

אלו דבריהם בחכמה דעה ובינה ומאלקי קדם מעונה אשאלה מענה להשיב תשובה נכונה על סדר דבריהם על ראשון ראשון מ"ש שמסתמא היה ההלואה קרוב לשכר ורחוק להפסד בוודאי הדין דין אמת נכון הדבר וכל דמוקי אפטרופי' לוקמא כי האי דידע למיפך בזכותא דיתמי אבל מ"מ לעניננו לא יועיל כלום דעיקר זה הדין בפרק הריבי' דף ע' ע"א והריטב"א וכמה ראשונים הסכימו דוקא דקיבלו עליהם יתמי יוקרא וזולא עכ"פ דאל"ה לא הוי רחוק מהפסד כ"א כל ההפסד על המקבל וריבי' קצוצה נמי הוי וכ"כ הג"א שם ומעד"מ רוצה לפרש כן דברי רא"ש שם אך לא נ"ל דהרי הטור סי' ק"ס לא פסק כן ואמנם דעת רמב"ן בשיטה מקובצת על פי' הירושלמי דכל ההפסד על המקבל וכן דעת הרשב"א שבב"י והטור סימן ק"ס וכתב רמב"ן ורשב"א דעכ"פ בעי' שיעמוד המעות בעיסקא לצורך היתומים ולא יוציאם בהוצאה דמחויב להעמידם בעיסקא בעיניה השייכת ליתומים ושוב כת' רמב"ן דאפשר דהוי רק פלגא פקדון ואידך פלגא מלוה ויכול להוציאה לכל צרכיו ורק בתנאי שקיבל עליו המקבל כל אונסא דמתיליד מהפקדון דהרי מתנה ש"ח להיות כש"ש וכשואל:

7 ז

והנה מבואר דעכ"פ לרמב"ן ורשב"א וטור מידי שומר לא נפקא אלא דבתחלה ס"ל לרמב"ן דהוי שומר אכולי' ונעשה שליח היתומים להרוויח ונותנים לו שכרו חצי הריוח ולמסקנא מסיק דהוי רק שומר אפלגא דיתמי ושלוחא דידהו בהאי פלגא בין כך ובין כך ה"ל כהתנה לקבל עליו כל אונסא דמיתילד ונראה דזה תליא בפלוגתת שמואל ור' יוחנן ס"פ הפועלים דלשמואל לא מצי ש"ח להתנו' אלא בשקנו מידו להיות מתחייב באונסין וא"כ ש"ס דילן מילתא דפסיקא נקט מעות יתומים מותר להלוות קרוב לשכר ורחוק מהפסד אבל כולי הפסד לא אא"כ בשקנו מידו לשמואל ומזה לא מיירי דהא מיירי מסתם איך יהיה מותר להלוותם והירושלמי ס"ל כרבי יוחנן דלא בעי קנו מידו דבההי' הנאה דנפיק עלי' קלא דגברא מהימנא הוא נעשה כשואל בדיבורא בעלמא והכא אפילו דיבורא לא בעי גבי יתמי דע"ד ב"ד הוא וכיון דקיי"ל הלכה כר' יוחנן התם הה"נ דהלכה כירושל':

8 ח

וי"ל עוד לפי מה דפליגי בנוסחא ס"פ הפועלים בש"ס דילן איתא מתנה שומר שכר להיות כשואל והרא"ש וכן הרשב"א בשיטה מקובצת גורסי' מתנה ש"ח להיות כשואל א"כ להגורסי' מתנה ש"ש להיות כשואל ס"ל דוקא ש"ש הוא דמתנה להיות כשואל אבל ש"ח לא מצי להתנות תרי דרגא להתחייב באונסי' משום ההיא הנאה פורתא עיין שיטה מקובצת אם כן הכא לא שייך שיתחייב המקבל בכל הפסד דהרי אינו יכול להתנות כיון שמעיקר הדין אינו אלא ש"ח על הפלגא כיון שאינו מקבל שכר עמלו מיתמי כמבואר בהשגת הראב"ד פ"ו משלוחי' ושותפים הל' ב' וש"ח אינו יכול להתנו' ומשו"ה הקשה הריטב"א על רמב"ן דזה הוי ריבית קצוצה אמנם אנן קיי"ל בטוש"ע סימן רצ"א סעיף כ"ז דגם ש"ח יכול להתנות א"כ הלכה כרמב"ן וכרשב"א וטור דכל ההפסד על המקבל:

9 ט

אמנם בכל זה הרווחנו דלא הוה אלא שומר שהתנה וקיבל עליו כל אונסא דמתילד והנה פשוט יותר מביעא בכותח' דשומר שהתנה כה"ג ונפסלה המטבע שהופקדה בידו דאומר הרי שלך לפניך ואפילו גזלן שחייב בכל אונסי' פטר נפשי' בהרי שלך לפניך ועמג"א סי' תמ"ג ס"ק ה' והיינו אם הפקדון בעין כמו שהופקד אצלו והכא כיון שעשינו המקבל שליח להרוויח בעד היתומים בפלגא מיהת אם כן כשמוציא המעות בשליחותם ולוקח סחורה הרי ידו כידם ונעשה שלוחם לזכות בסחורה עבור' הרי הסחורה שלהם בכל מקום שהיא והוי הפקדון בעין כמו שהופקד בידו חזר ומכרה ועשה ממנו מעות הרי ידו כידם לזכות עבורם בזוזי והוי שלהם בעין בכל מקום שהם ונהי כל הפסד שיארע בהם וחלופיהם וחליפי חלופיהם עד עולם הכל הוא באחריותו של המקבל מ"מ פטר נפשיה בהרי שלך לפניך לעולם דהרי הכל הוא שלהם כאלו הוא בעינא כמו שהפקיד בידו דלעולם ידו כידם והדרא לשמירתי' יעוי' ב"ק ק"ח ע"ב רבה זוטי בעי לה הכי כו':

10 י

וכיון שזכינו לדין י"ל בפשיטות לשון ש"ס דילן דמותר להלוות ברחוק מהפסד דמשמע הפסדא קצת מיהא מקבל והיינו כנ"ל דנהי דכל הפסדא מקבל אפי' יוקרא וזולא מטעם שכתבתי דהוי קצת כעין פשיעה דה"ל לקנות סחורה אחרת או למכור מהר משא"כ פסידא כפסול מטבע וזולא דסחורה היה על ידי שינוי מטבע ודכ"ע נמי פסיד וכל היכי שהיה המעות או הסחורה אירע הך פסידא אין נקי אומר הרי שלך לפניך בפשיטות והוה עכ"פ קצת פסידא איתמי:

11 יא

נמצינו למידין ביום שהדת ניתן לפחות הבאנקא"צעטעל והוזלו כל הסחורו' ממילא א"כ למאי דקיי"ל כהרמב"ן והרשב"א וטור וש"ע דכל הפסידות על המקבלים א"כ ממילא אי הוה לכל הפחות רק פלגא פקדון הפסד פלגא על היתומים ומי שהיה לו אלף זהו' זוזי דיתמי נעשי' היום שש מאות דה' מאות פקדון נעשי' מאה וה' מאות מלוה נשארו ה' מאות [אם היה כן חשבון השקאל"א] והיה ראוי שמאותו יום ואילך לא יטלו היתומים רק ריוח ממאה פקדון לבד דמחמש מאות מלוה אסור ליקח ריבי' קצוצה אך אנן אבוהון דיתמי וכאלו התנה ב"ד באותו יום תנאי מחדש עם המקבלי' שיהיה אותן הששה מאות פלגא פקדון ושיהיה ג' מאות פקדון ויקבלו ריוח מכאן ואילך משלש מאות:

12 יב

ולכאורה היה קצת מקום לפקפק ולומר אם אח"כ במשך השני' נתייקרה הסחורה וחזרו והרוויחו עד שלא בא לחשבון א"כ נימא שכבר נתמלאו חסרונם דהכי קיי"ל בב"מ ק"ה ע"א אבל בקצת עיון יבואר שזה ליתא דהתם טעמא מאי משום דניחא לי' דלא ליקרי פסיד עיסקא אבל הכא מאן פסיד הא כ"ע פסדי וגזירת המלך הוא וגם ידוע שזה לא היה ולא יהיה שלא הרוויחו הסוחרים כפי הפסידם:

13 יג

וא"כ לא מיבעיא הני זוזי דיתמי שביד מקבלים דינא כנ"ל שיפסידו היתומים פלגא אלא אפילו הני זוזי שביד הקהל כנהוג בכל הקהלות דינא הכי שגם הקהל אינם נותנים ריבית קצוצה חלילה ועיין תשו' מהרי"ל סימן ל"ו אבל הכל פלגא מלוה ופלגא פקדון ע"ד הנ"ל ואע"ג שאין להקהל שום עיסקא מ"מ הדבר ידוע אלו לא באו הני זוזי לידם היו צריכים להוציא כסך ההוא מבעלי בתים להוצאת וצורכי הקהלה ועכשיו שבאו לידם הני זוזי דיתמי וכדומה משלמים הרווחים ג"כ מהכנסת בעלי בתים כל א' לפי עשרו וסכומו ונעשה כאלו מעיקרא חלקו המעות של יתומים בין כל אנשי הקהלה והגיע לפלוני סך כך ולפלוני סך כך בתורת הלואה בהיתר עיסקא או כשאר זוזי דיתמי ע"ד הנ"ל וחזרו וגבו מהם מכל אחד ואחד אותו הסך לצורכי הקהלה וא"כ צריך כל אחד לשלם הרווחים ליתמי או לבעל המעות לכן עכשיו נמי שהק"ק מוציאים מיד הסך לצרכם ומשלמים רווחים מכיס הקהל שהוא מקובץ מבעלי בתים והפוכי מטרתי למה לי אף ע"ג שאין אדם מתנה ע"ד שיהיה כן ואין אומר ואין דברים מ"מ כל צרכי ציבור נעשים ע"ד ב"ד ואף ע"ג דאינהו לא חזו אדיריה' וגדולי קדמונים חזו והנח להם לישראל אם אינם נביאים כו' נמצא לפ"ז הדר ה"ל זוזי דיתמי אצל הקהל כמו אצל יחידים ואין שום חילוק ביניהם:

14 יד

ועל השני' מעות של ת"ת אי שייך בהו ריבית אין זה נצרך לעניננו כלל דאפילו להמתירי' להלוות בריבית קצוצה היינו מכאן ואילך יהיה מותר לומר להלווי' מעות ת"ת אני מלוה אתכם בריבית קצוצה אבל מה שהלוה עד עכשיו סתם הכל הוא בחזקת רווחים ולא ריביתא וחלילה לא עלה על דעת ישראל מעולם ללוות על ריבית אלא מרגלא בפומי' רווחי' והיינו כשירוויח ונהי דמ"מ אבק ריבית מיהא הוי שאינם מתני' שום תנאי עיסקא ואינם מקבלים שכר עמלו ומזונו מ"מ ריביתי' ליכא וא"כ מי שלו' מעות ת"ת סתם על שם ריוח לוה ונהי דהותר ביה אפי' ריבית דאורייתא למאן דס"ל הכי מ"מ העבר אין ודין זה כדין זוזי דיתמי הנ"ל לכל מילי בלי ספק:

15 טו

ולהתיר מכאן ואילך להלוות על ריבית קצוצה חלילה לא ירד בני עמכם דהרשב"א שכ' כן בתשובה כבר העיד בתשוב' הר"ן שלהלכה אמר כן ולא למעשה ומביא בכנ"הג לי"ד סי' ק"ס בהגה' ב"י אות ע"ד לשון זה לא מצאתי בתשו' ר"ן שלפנינו אבל מצאתיו בריב"ש סי' תס"ה ובאמת בתשו' מיימוני לספר משפטים סי' י"ד מייתי פלוגתת ראבי' והר"מ ומשמע דלהלכה ולמעשה מ"מ כבר מייתי ב"ח בשם אגודה שלא מלאו לבו לעשות כן אלא הלוה לגוי ע"ש ואנן ניקום וניעבד עובדא בהא חלילה והרשב"א בתשו' סימן תרס"ט כ' בעצמו שאין ראוי לעשות כן פן יפרצו גדר ומצוה לעיין ביש"ש ס"פ החובל שהרעיש עולם על הגזברים בזה:

16 טז

והרב מהו' נפתלי כ' שראי' מוכרחת דבהקדש עניי' הותר אפי' ריבית קצוצה דמיושב בזה קו' תוס' ס"פ החובל דפריך ש"ס ורמינהו לשמור ולא לאבד והקשו התוס' דילמא לא פטרינן אלא מפשיעה ולא המאבד בידים ולשיטה הנ"ל לק"מ דהמשנה למלך הקשה אי ס"ד הקדש עניים לא מקרי רעהו למה לי לשמור ולא לחלק תיפוק ליה דלא הוי רעהו ותי' דלשמור אתי' לפטור אפי' מאבד בידים וא"כ מיושב קושי' תוספ' דמדמעטי' מלשמור לאבד ולחלק וכי היכי דלחלק מותר אפילו מזיק בידים הה"נ לאבד ומוכח כשיטה הנ"ל אלו דבריו ומאוד אני תמה כי די לן שהתוס' חולקים ולעולם הלכה כרי"ף אם לא במקום שהתוספ' חולקים כידוע ותו הרי קמן דבעלי דעה זאת בעצמם לא ס"ל כמשנה למלך כאשר יראה בתשו' מיימוני לס' משפטים סי' י"ד הנ"ל ועוד המשנה למלך נמי לא קאמר אלא למסקנא דתוספות בתירוצם דע"כ משמעות דיוקא דלשמור משמע אפי' מזיק בידי' פטור אבל לפי קושי' תוס' שהקשו דילמא לשמור אינו פוטר אלא מפשיעה איך נימא כי היכי דלענין לחלק אתי' קרא לפטור אפי' מזיק כו' הא מנ"ל דמזיק פטור דאין לומר מדאיצטרך קרא לפטור מחלק לעניי' דמרעהו נפקא ז"א דהא אצטריך קרא לפטור ע"מ לקרוע ולאבד וזה פשוט:

17 יז

ולדידי צל"ע שיטה זו דהם פטרו הקדש עניים כהקדש בדק הבית ובש"ס פ' הזהב (בבא מציעא נ"ז ע"ב) ריבית ואונאה להדיוט ואין ריבית ואונאה להקדש ופריך הש"ס ריבית דהקדש היכי משכחת לה הא מעל ויצא לחולין ומאי קושי' דע"כ הך הקדש הוא לאו דוקא הקדש גבוה אלא ה"ה הקדש עניי' להנ"ל ובהא מעילה ליכא וריבית נמי ליכא ולא אונאה דלאו רעהו ואחיך הוא ויש לדחוק בזה ואלו הווינא התם ה"א דודאי הקדש עניים מיקרי רעהו ומ"מ מותר להלות בריבית קצוצה מטעם אחר דלא אסרה תורה ריבית אלא היכי דאיכא מ"ע אם כסף תלוה או וחי אחיך וכל שישנו באם כסף תלוה ישנו בלא תקח מאתו ומעות שהוקדשו לעני' ולת"ת אסור להלוותן לאחרי' כלל כדאיתא פ"ק דעירכי' רק אם יש לעניי' צורך בהלוואה זו כדמייתי התם מרבי ינאי ע"ש וי"ו ע"ב וכיון דליכא אם כסף תלוה וחי אחיך ליכא לא תקח ואין רחוק שזאת היתה כוונת הג"ה שני' דמרדכי דב"מ סי' תנ"ג נשאלתי אם מותר להלוות מעות של הקדש או של מאור או של קברות בריבית לישראל ונראה דאין להתיר מדאמרי' האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ופי' הקונטרס משום דהקדש הו"מ מזבין ליה לגוי ואע"ג דחמץ אסור בהנאה הקדש לאו בר מיעבד מצוה הוא עכ"ל וכ' משנה למלך דהסיגנון הוא כך שאין להתיר ולהבי' ראיה להיתר מההי' דחמץ כו' שיש לחלק ביניהם ואותו החילוק חסר מהמרדכי ומ"מ איך מייתי מהתם להכא ומה ענין שמטה אצל הר סיני גם מ"ש בשם הקונטרס אינו ברש"י שלפנינו והוא תמוה מאוד וכי גזבר שנטע אילן אין פירות ערלה אסורים בהנאה וב"בח של הקדש יהיה מותר בהנאה ומה שייך באיסורים לאו בר מיעבד מצוה אבל נ"ל דשאני חמץ דתלוי בכל שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ וכיון דהקדש לאו בר מיעבד מצות אכילת מצה ממילא אין חמצו נאסר בהנאה וע"ז הדין יש ללמוד היתר ריבית אפילו להקדש עניים דכל שאינו באם כסף תלוה ליתנהו באל תקח מאתו נשך ותרבית:

18 יח

והנה בפ' הריבית ע"א ע"א מייתי קרא כספו לא נתן בנשך ויש לדקדק בהאי קרא מאי כספו דקאמר ולא ה"ל למימר אלא כסף לא נתן בנשך דפשיטא דשלו הוא אלא דמאן אבל הנלע"ד דקרא לא משתבח במי שלא טעם טעם ריבית מעולם ולא נתן כספו בנשך שזה אינו חידוש כ"כ והרי הרשעים אומרים אילו היה משה רבינו יודע מה ריוח יש בדבר לא היה אוסרו ע"ש סוף פירקין ולא משתבח קרא אלא במי שטעם טעמא ויודע ריוח הדבר כגון הממונה על הקדש עניים ות"ת והלוה בריבית קצוצה לפי הנ"ל דע"כ קרא אריבית קצוצה קאי ואפ"ה כספו הוא דלא נתן בנשך אבל כסף אחר נתן עושה אלה לא ימוט לעולם:

19 יט

ומזה יש ללמוד סנגוריא על מ"ש המהרי"ל וקרא תגר על המלוי' מעות יתומים בריבית קצוצה דהש"ס לא התיר אלא קרוב לשכר כו' ויש לומר דלפי הנ"ל אפשר גם יתמי לאו בני מיעבד מצות אם תלוה נינהו ולא נאסר מעותם בריבית כלל ואפילו כקטן אוכל נבילות לא הוי ונהי בחמץ וכה"ג אסור ליתן לו משום דאתי למיסרך משא"כ הכא שאין הקטן יודע כלום והאפטרופס הוא דעביד לא שייך אתי למיסרך אלא דבכל זאת אסיר ליה הש"ס לאפטרופס משום אפטרופס גופיה דאתי למיפרץ בשלו כמ"ש רשב"א בתשו' הנ"ל שאין להתיר מטעם זה והכתוב משבח מי שכבר עמד בנסיון וכספו לא נתן כו' כנ"ל אבל מאן ספן מאן רקיע למעבד הכי משו"ה אמר רב ששת דוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל בקציצה לא אך הא זה אי גזרינן דילמא אתי למיסרך תליא בפלוגתא ב"מ ע"א ע"א ר"ס ברי' דר"ה ס"ל אסרו ריבית גוי משום אתי למיסרך גם בשלו ומשו"ה אסיר אפי' לת"ח להלוות לגוי בריבית ורבינא לא חייש להכי רק משום ילמוד ממעשיו ומותר בת"ח ע"ש בפירש"י וכיון דקיי"ל כרבינא ולא חיישי' בריבית גוי משום אתי למיסרך ה"ה בשל יתומים ועניים דמותר כ"ז כתבתי לפלפולא בעלמא וחלילה לסמוך על זה אפי' לסניף בעלמא:

20 כ

ונבוא אל השלישי מ"ש דבאנקאנא"טא שטרות נינהו ולית בהו משום ריבית במה שכתבתי לעיל בסמוך גבי מעות ת"ת דאפילו אי מותר להלוותם מכאן ולהבא בריבית קצוצה מ"מ השתא עדיין לא הלוום אלא ברווחים ולא בריבית וזה שייך נמי הכא:

21 כא

ותו כבר העלה ט"ז סי' קס"א סס"ק א' דבשטרות איכא ריבית דאורייתא לכ"ע והנה אמת נכון הדבר כמבואר לכל מעיין שם ולא הייתי צריך להאריך בפרט הזה לעניננו אלא שפר"מ קרא תגר על גאוני זמנינו שמשביעי' על טענת באנקאלא"טא ונותנים להם דיני שומרים והרי שטר מימעט מכל הנ"ל וחזר וירד להציל הואיל ולא כ' שם מלוה וכל המוציא גובה בו משו"ה עדיף משטר והאריך בזה והנה הציל גאוני זמן משגיאה והכניס הגאונים ואבות בתי דינים אשר מעולם לשגגה גדולה שהרי דבר ידוע שרוב שטרות שבזמנינו הם כך שכל המוציא אותם גובה בו כמה פעמים מניח חלק שם המוציא ולפעמים כתב להדיא לכל המוציאו ואפ"ה כל הדיינים אשר מעולם אנשי שם נתן להם כל דיני שטר ולא רפרף אדם מעולם ואם מסברא באנו לדון ונוכל להוסיף עוד הפרש אחר שכל השטרות בעולם עיקר השיעבוד הוא גופו של לוה ונכסיו אחראי' וערבאי' ומשו"ה משמת בטיל ליה שיעבודא דגופיה ואין על היתומים שום שיעבוד רק מצוה בעלמא לפרוע חוב אביהם כמבואר פ' הכותב ויתומים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו פטורים באמת עד שיגדלו ויהיו בני מצוה נמצא שטר זה אין. גופו ממון משא"כ הני אין גופו של מלך משועבד ולכשיקום מלך חדש חייב לשלם כמו המלך זה אין הפרש ביניהם משו"ה הוי טפי גופו ממון כן היה אפשר לומר אלא לפ"ז גם בשטרות הנקראים באמאטק"א וקופ"ר אמבו"ט היה דינם כמטבע וליתא והכלל אין לדון על סברת הכרס:

22 כב

והאמת יורה דרכו דהלא גם במטבע יקשה לנו כן דהרי ז"ל רש"י שבועות ל"ז ע"ב מיעט שטרות שאין גופן ממון שאינן אלא לראיי' שבהן עכ"ל וקשה מאי פסקת שאינו שוה כלו' ואולי הנייר שוה פרוטה עוד הכותב על טסשל זהב מאכ"ל כבגיטין וכבר ראיתי כמה פעמים אבליגאצ"יאהן על טסי נחושת והרי גופן ממון אבל כוונת רש"י דעכ"פ כיון שעשוי לראיה שבו ששוה הרבה מאוד יותר מגוף השטר אפילו יהיה מוזהב מ"מ הראיי' שוה יותר הרבה בלי ספק ממילא אינו עומד להתיך הזהב ולהפסיד הראיה ומכ"ש לצור נייר עפ"י צלוחת' נמצא מה שגופו ממון ושוה זה אינו נחשב מפני שאינו עומד לכך והראיה לא מיחשב גופו ממון משו"ה אימעט שטרות זו היא כוונת רש"י בלי ספק וכן הוא בר"ן פ' הכותב להדיא גבי מלוגא דשטרא כו' ד"ה ומסתברא לן כו' ע"ש ואם כן תיקשי לן גם אמטבע טבוע דידוע דרובם בזמנינו אינם שוים כ"כ כמו שיוצאי' ומסגי בעלמא ולפעמים בשעת מלחמה שהמלכיות פוחתי' וגורעי' אין שוה אפילו השליש ומטבע זיבענע"ר שהיה בזמנינו לא היה שוה ג' צ"ל כסף ורוב מטבע נחושת כן ולא אאריך במובן ואיננו הולך ומסגי אלא מפני הצורה שבו והיינו אין גופו ממון ואינו עומד אלא לראי' שבו אעפ"י ששוה משהו ואיך מצאנו ידינו ורגלינו:

23 כג

אבל גדר מטבע הוא שגזר המלך עליו שתצא ומי שממאן מלמכר וליקח באותו המטבע יחייב ראשו למלכות ודינא דמלכותא דין אמת ומשפט צדק הוא בזה ולא מלכותא דארעא לחוד גזר עליו אלא גם מלכותא דרקיעא ית"ש כמבואר פ' מקום שנהגו (פסחים נ"ד ע"ב) והיינו מטבע שגופו ממון ואין חילוק אם יהי' זהב או כסף או נייר דאין לומר בזה שאינו עומד אלא לראי' שבו דהרי קמן שכמה פעמים העם מסופקי' בגירעון כסף וטוב היה להם שלא למכור אותם ועל כרחם צריכים למכור מפני אימת המלכות כי כן יסד נמצא הראיה שלו אינו שוה להם רק הגזירה היא המקיימת טבען בעולם משא"כ שטר אפי' על עשיר היותר גדול ואפי' על המלך בימי עשרו אשר בודאי יהיה עובר לסוחר לכל אדם מ"מ אינו אלא מפני הראיה שבו שיודעים שזה הוא אדם בטוח אבל אין גופו ממון שאם ירצה שלא ליקחו מי יכוף על זה וכן כל (הבאמאטק"א וקופ"פר אמב"יט שיי"ן) אין אדם מוכרח ליקח אותם בתשלומין מש"ה אינם אלא שטר בעלמא:

24 כד

והנה הרמב"ם פסק דקרקע ניקני' במלוה וס"ל אשה אינה מתקדשת במלוה וקשי' עליו מש"ס קידושין מ"ז ע"א ותיסברא אימא סיפא ושוין במכר שזה קונה ואם אי' מאי קושי' ממכר לקידושין ועי' ש"ך ח"מ ריש סימן קצ"א ובחידושי אמרתי דהתוס' הקשו בקידושין כ"ו מ"ט יליף קנין קרקע בכסף משדות בכסף יקנו ולא יליף משדה עפרון וי"ל לפי מ"ש רש"י וי"ו ע"ב המקדש במלוה אינה מקודשת דקיחה משדה עפרון גמרי' דיהיב מידי בשעת קידושין ומלוה להוצאה ניתנה וכבר הן שלה ומעות אחרים חייבת לו עכ"ל משמע מלשונו אי לאו דילפינן משדה עפרון הוי מלוה נמי איקרי כסף אך כיון דגמרי' גז"ש בעינן ממש כי התם דיהיב כסף ממש לעפרון בשעת מעשה אבל אי הוי מפיק מויצאה חנם הוה מתקדשת במלוה דנמי מקרי כסף ואם כן הרווחנו קושי' תוספות דלהכי יליף קנין קרקע משדות בכסף יקנו דאי משדה עפרון לא הו"מ למיקני במלוה דבעי דומיא דהתם מה שאין כן כדמפיק משדות בכסף יקנו קונין אפילו במלוה וא"ש:

25 כה

והנה בקידושין ג' ע"ב מפיק ר' יהודא אמר רב קידושי כסף מויצאה חנם ובדף ד' ע"ב אמר ותנא מייתי לה מהכא מגז"ש דעפרון ומסיק ש"ס דאיצטריך תרווייהו ומבואר במפרשי' ובפרטות בפני יהושע דודאי ר' יהודא אמר רב ותנא דמייתי לה מהכא פליגא דאיהו ל"ל דרשא דידיה וכן בהיפוך ואנן אית לן תרווייהו דרשות כדמסיק ואיצטרך כו' נמצא לפ"ז לדינא אע"ג דמקדש במלוה אינה מקודשת משום דבעינן דומיא דשדה עפרון מ"מ קוני' קרקע במלוה משדות בכסף יקנו דמלוה נמי מיקרי כסף ובקידושין מ"ז קאי ארב דאמר התם המקדש במלוה אינה מקודשת ואיהו מפיק קידושי' מאין כסף ולא משדה עפרון ש"מ ס"ל מסברת חוץ מלוה לא איקרי כסף א"כ ה"ה בקרקע נמי לא איקרי כסף ופריך שפיר מושוין במכר שזה קנה וא"ש ע"כ בחידושי:

26 כו

והנה לפ"ז אין ספק אצלי דהני באנק"א המה כסף גמור אפי' לקדש אשה והוי שפיר דומיא דעפרון וא"כ ממילא דהוי כסף לפדות הקדשות ומעשר שני דאלת"ה בקידושין ה' ע"א דבעי למילף שטר בק"ו מה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא אינו דין שמכניס ופריך מה לכסף שכן פודין הקדשות ומע"ש תאמר בשטר שאין פודין בו ה"ה שאין מקדשין בו ואם איתא לימא שטרא דמלכותא יוכיח כעין באנ"קא שמקדשין בו ואין פודין אף אני אביא שטר קידושין שיקדשו בו אעפ"י שאין פודין אע"כ פודין בו ועדיף מאסימון אף עפ"י שהוא כסף גמור מ"מ וצרת כתיב והא באנקא עדיפי דמקיים ביה וצרת וכסף דקרא הוא לאו דוקא שהרי פודין על נחושת רק תליא אי חריפי ומסגי בעלמא כמבואר ר"פ הזהב ע"ש וכדמות ראיה מש"ס ב"מ נ"ד ע"א וצרת הכסף לרבות כל דבר שיש עליו צורה ע"ש ומלשון לרבות כל דבר לומר אפי' אינו כסף רק שיש עליו צורה פודין בו [עכשיו הראוני שכבר קדמני בזה באבני מילואים סימן כ"ח ססקט"ז]:

27 כז

וא"כ יש לעיין לענין פדיון בכור בהני באנק"א כיון שפודין בו הקדשות ומע"ש נ"ל לדין לחלק דבודאי בכל דבר שהוא בין אדם לחבירו אפי' פדיון הקדש שאינו אלא קונה מגזבר ההקדש וממלא חסרונם של גזבר בדבר אחר וכן פדיון מע"ש לאוכלו בירושלים י"ל כל טיבעא דסגי בעלמא עפ"י גזירת המלך על הקוני' והמוכרים פודי' בו ונקרא מטבע לענין שבועה ושומרי' משא"כ פדיון שפודין מהקב"ה כי ליכל בכור אלא שהקב"ה נתן פדיונו לכהן אבל עיקר הפדיון הוא מהקב"ה והקב"ה קצב פדיונו ה' סלעים שיש בהם ה' לוט וקווינט כסף מזוקק ואפילו נותן לו לכהן מטבע כסף השווה כך ע"י הצורה אינו יוצא י"ח עד שיהיה בהמטבע כסף מזוקק כשיעור הנ"ל מלבד הנחוש' שבתוכו והיינו מטעם הנ"ל דלגבי מעלה אין הצורה נחשבת לכלום והה"נ באנקא"נאטא אפילו יתן מלא ביתו כיון שבשוויים אין בהם כלום רק מפקידת המלכות וזה לא שייך כלפי מעלה ואע"ג דרב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן ואמר לדידי שוה היינו משום שאם הי' לו ה' סלעים היה נותנם בעד הסודר משא"כ אלו הצורות אינם שוין גם לכהן כלום רק מאימתא דמלכותא אפשר אין פודין ועדיין צ"ע [ויש לעיין היטב במ"ש אבני מילואים שם בסוף דבריו ע"ש]:

28 כח

ועל הרביעית מ"ש תוס' בבא קמא צ"ז ע"ב דלמ"ד לפסל' כנסדקה תמה על גאוני הזמן דא"כ צריכים לשלם מטבע היוצא ואני אומר יותר ה"ל לתמוה דאפילו לאידך מ"ד שמשלם לו מטבע שנפסלה היינו כי מסגי קצת בעלמא במישן או בשום מקום אבל כי לא מסגי בעלמא כלל אין שוב שם מטבע עליה וצריך לשלם מטבע היוצא לכ"ע והרי הנך באנ"קא הישנים כבר נשכח זכרם מכל איש ואם כן לכ"ע צריך ליתן מטבע היוצא אבל מה אעשה והלכה פסוקה בזה דינא דמלכותא דינא וכיון שהוא תיקון לשלם החובות על אופן כך וכך וכתובת אשה כך וכך הרי דינו דין יעוי' ח"מ סוף סימן ע"ד וזה פשוט ואין להאריך יותר. וז"ל מהריעב"ץ ח"א ס"סי פ"ה שם מדבר מי שפשע בלאטריע לא"ס כ' וכ"ש הני דעדיפי משאר שטרות שאינן שוין להמכר לכל אדם משא"כ באלו הפתקאות שדמיהן קצובים ויש להם שער בשוק וחריפי זבינא כו' עכ"ל. ואחתום בכל חותמי ברכות: