דחיית פריה ורביה בתחילת הנישואין

ב"ה, מוצ"ש פרשת קרח תשס"ג

לרב אחד

קבלתי בתודה את המאמר ועברתי עליו בשבת, ויישר כוחו. ואולם מה שכבודו בקש להוכיח משו"ת מהרי"ט חלק ב' סימן מ"ז ששיהוי מצוה אינו כביטולה ושעל כן מותר להשהות פריה ורביה אחרי הנישואין, במח"כ לא דק וגם העתיק מן התשובה רק באופן חלקי. בשו"ת מהרי"ט דן שם במי שנשבע שלא לשאת אשה על ארוסתו הקטנה עד שתגדל, וז"ל בהשמטת מה שאינו נוגע לעניננו ובתוספת פיסוק:

וודאי ביטול מצוה איכא משעברו עליו עשרים שנה כדאמרי' בפ"ק דקדושין עד עשרים שנה הקב"ה יושב ומצפה וכו'. וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות אישות, כיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה. ויש לפקפק שמא לא אמרו שאין שבועה חלה על ביטול מצוה אלא כשהמצוה מתבטלת לגמרי, כאותה ששנינו באלו מותרין, סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל וכו', בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות, אבל זה הואיל ולבסוף הוא נושא ומקיים מצות פריה ורביה לא מיקרי ביטול וכו'. מצות פו"ר אחת היא כל ימי חייו ומשקיימי' נפטר הימנה, הלכך משנתעצל בה שיהוי מצוה היא ולא ביטול, שהרי אם עשתה לבסוף קיים את המצוה. ומיהו מאחר והוא מצווה עתה מבטל הוא קיום של מצוה, כמו שהוכיח מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, עכ"ל שו"ת המהרי"ט.

ורצונו לאמר שבודאי מי שמשהה את קיום המצוה עובר ולהכי הביא את דברי הרמב"ם, ומכל מקום שמא הנשבע להשהות את המצוה אינו כנשבע לעבור על המצוה שאז שבועתו בטלה, כי פו"ר היא מצוה נמשכת ואם לא יקיים אותה לזמן מסוים יקיימה לאחר מכן, ונמצא שהשבועה אינה מבטלת לגמרי את המצוה ולכן היא חלה. וכל התשובה מיירי בצדדים לכאן ולכאן שמא השבועה חלה או שמא היא אינה חלה, עד שסיים כללן של דברים שאין בנו כח לעקור שבועה זו שלא תחול עליו מן הטעמי' שביאר' עכ"ל ולכן שב ואל תעשה עדיף ואין לו לשאת אשה על ארוסתו. אבל בהעדר שבועה שכופתו, לעולם אסור בין לבטל מצות פו"ר ובין להשהותה.

ושפיר כתב הר"א אלינסון ז"ל במאמר בשנתון נועם כרך י"ט (תשל"ז) עמ' רנ"ח, וז"ל מצות פרו ורבו אינה ניתנת לדחיה וכו', אם מצינו שהתירו חכמים לאדם לדחות את נישואיו עד לגיל מסוים ועד שימצא את בת הזוג המתאימה, אין ללמוד מזה היתר לדחות קיום המצווה אחרי שכבר נשא, ומוטל עליו לקיים את חובתו ללא דחייה נוספת עכ"ל, וציין לשו"ת מהרי"ט הנ"ל.

אך ראה זה פלא, באותה שנה תשל"ז פרסם חוברת בשם תכנון המשפחה ומניעת הריון וכתב בה ההפך מדבריו אלה והביאה כבודו, ובמאמר לא הזכיר את החוברת ובחוברת לא הזכיר את המאמר. כתבתי לו אז לשאול כיצד כתב דבר והיפוכו, וענה בקצרה שחזר בו ממה שכתב בשנתון אבל לא נימק. אך איך שיהיה לא מפיו אנו חיים, ואם הוא חזר בו וכי הרמב"ם ומהרי"ט חזרו בהם?

ועוד פלא כי הרב אלינסון כתב בשולי מאמרו שלדעת שו"ת מהרי"ט מי שנשבע שלא לשאת אשה על ארוסתו הקטנה שבועתו בטלה מפני שנחשבת כשבועה לבטל את המצוה עכ"ל, הפך ממה שבארתי. אמנם בזה י"ל שראה כן באוצר הפוסקים סימן א' סעיף קטן י"ז עיי"ש אבל נפלאתי מהם יותר, כי לכאורה שגו ברואה וכתבו ההפך מכוונת שו"ת מהרי"ט. ועוד עיין בשו"ת חכם צבי סימן מ"א ואצלי הוא בצד 52 בטור השני שהביא דברי שו"ת מהרי"ט אלה והבין בהם כמו שכתבתי שביקש מהרי"ט לאמר שהנשבע שלא לשאת אשה עד שארוסתו תגדל אינו כנשבע לבטל את המצוה. אך בשו"ת חכם צבי שם חלק עליו והיאך באוצר הפסוקים הביאו אותו בלשון "וכ"כ החכ"צ" כאילו הם מסכימים, אתמהה.

ומכל מקום, אם לפי הבנתם במהרי"ט שהנשבע לדחות את המצוה הוי כנשבע לבטל את המצוה מה שאינו נכון במהרי"ט לע"ד, כל שכן אין לחלק בין שיהוי לביטול בקיום המצוה עצמה. ובאוצר הפוסקים שם הביאו חבל אחרונים שכתבו שהמשהה קיום מצות עשה של פו"ר הוי כמבטלה, ומה שבשו"ת הרשב"א חלק ד' סימן צ"א חולק עיי"ש היינו רק לענין השבועה לבטל את המצוה וכדעת שו"ת מהרי"ט כפי שפרשתי, מה שאין כן בקיום המצוה עצמה הכל מודים שאסור להשהותה.

איברא דחיית גיל הנישואין היום יוצרת מכשולים עצומים כמו שהאריך כבודו בטוב טעם, ומצוה עלינו לאדחוקי נפשן כדי לזרז ולהקדים את הנישואין ככל שאפשר, וקרוב לי לאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך שיישאו גם אם ידחו פו"ר לזמן שלא כדין, ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות וכו'. על כן אני נוהג להתיר לזוג למנוע הריון עד לששה חדשים אחרי הנישואין שכן רשאי החתן לבחור להיות מלח שעונתו פעם בששה חדשים עיין באבן העזר סימן ע"ו בסעיף א' וסעיף ו' ובבית שמואל סעיף קטן ב' וממילא לא יקיים פו"ר באותו פרק זמן, ואף על פי שיש לחלק כמובן. ודי בשיעור של ששה חדשים לענות על רוב ההיסוסים והפחדים לקראת הנישואין ובפרט מצד הכלה, שחוששת שמא לא יעלו הנישואין יפה.

והנה אינו מבואר מהו הטעם לגיל עשרים שנקטו בברייתא בקדושין, ונראה שהוא לפי מה שאמרו במסכת שבת דף פ"ט עמוד ב' דל עשרים שנה דלא ענש עליהם עכ"ל וכן נמצא במדרשים שאין בית דין של מעלה עונשין אלא מעשרים שנה ומעלה ועיין בבני בנים חלק ב' עמ' רי"ט בהג"ה. והוא הדין קודם שהגיעו לגיל העשרים אינם נענשים על ביטול פריה ורביה וכן כתבו בשו"ת חקרי לב חלק אבן העזר סוף סימן א' ובערוך השלחן. ברם גם רווק שעבר את גיל העשרים וקאי בתיפח עצמותיו, מכל מקום אם לבסוף נשא אשה עוונותיו מתפקקין כמו שאמרו במסכת יבמות דף ס"ג עמוד ב' וכאילו מתחיל מחדש.

ובירושלמי מסכת ביכורים פרק ג' הלכה ג' אמרו, חכם חתן נשיא גדולה מכפרת וכו' חתן (בראשית כ״ח:ט׳) וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל, וכי מחלת שמה הלא בשמת שמה, אלא שנמחלו לו כל עוונותיו עכ"ל. וממה שדרשו מעשו קצת משמע שהעוונות נמחלים אפילו ללא תשובה וחזרה מן החטא אבל צ"ע איזו סברה יש לאמר כן. ולע"ד לאו דווקא כל העוונות מתפקקין אלא אותם עוונות שהנישואין מונעים אותם בדרך הטבע והם ביטול פו"ר והרהורי עבירה והוצאת ז"ל. וזהו שאמרו שעוונותיו מתפקקין ושנמחלים לו עוונותיו עכ"ל בלשון זכר וקאי על החתן, כי עוונות אלה אינם שייכים לכלה, וניחא מה שנראה במקצת ראשונים שרק החתן מתענה ולא הכלה ועיין בספר עלי תמר על הירושלמי שם.

והנה לפי הברייתא בקדושין הקב"ה מצפה לאדם עד גיל עשרים לפני שמקללו בתיפח עצמותיו. ומצינו דומה לזה במסכת ראש השנה דף ל"א עמוד א', אמר ר' יוחנן ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל שמא יחזרו בתשובה, כיון שלא חזרו אמר תיפח עצמן וכו' עכ"ל והיינו הך תיפח עצמותיו. ובודאי יש איזה מקור לשיעור של ו' חדשים אף על פי שאינו ידוע לנו, ועיין בערוך לנר מה שהשיג על המהרש"א שם.

שני המאמרים מדברים בארך אפיים של הקב"ה לפני שמכריז תיפח וכו' על העבריינים, וכמדומה שהם המקומות היחידים בש"ס או במדרשים שהקב"ה נוקט בלשון זה. וע"כ יש להשוות ביניהם וללמוד מן האחד על השני, ויוצא מזה שהקב"ה ממתין עד גיל העשרים לפני שאומר על האדם תיפח עצמותיו, ואם הוא למעלה מגיל העשרים ומתחתן ונמחלו עוונותיו אזי ממתין הקב"ה עוד חצי שנה לראות האם יתעסק בפו"ר לפני שאומר עליו כן, והוא סמך כלשהו להתיר לדחות פו"ר עד ששה חדשים לאחר הנישואין.

אבל לדחות פריה ורביה לכמה שנים אחרי הנישואין איני יודע יסוד לזה, ורק אין למחות בחזקה כי לא איכשר דרי. ואם החתן הוא פחות מגיל כ"ב או כ"ד שנה בהתאם לדעות במסכת קדושין שם דף ל' עמוד א', יש הרוצים להקל לפי משמעות פרש"י ששיעורים אלה נאמרו גם לענין להשיאו אשה אבל הדבר לא הובא בפוסקים.

יהודה הרצל הנקין