שו"ת בני בנים, חלק רביעי י״ד:ד

בהצעה לפטור מדם בתולים

ב"ה, י' אלול תשס"ג

לחוקר אחד

והנה מה שטוען בספר שאין לאסור בבתולה יותר מאשר באשה דעלמא והיא הנחת היסוד להצעתו, הוא עצמו בעמוד שכ"ט הביא משו"ת הרשב"א חלק ז' סימן קס"א בתירוץ השני שכתב שראוי להחמיר בבתולה יותר לפי שמכתה אינה אלא לשעה אחת ופעם אחת עכ"ל ובתורת הבית בית ז' שער ד' דף כ"ג עמוד א' הוא התירוץ היחיד. ובסדרי טהרה סימן קפ"ז אות י"ב הקשה שגם ברואה מחמת תשמיש תולים במכה עוברת למרות שאינה אלא לשעה, ותרץ לדעת הרשב"א שאעפ"כ החמירו בדם בתולים יותר כי תמיד מכתה עוברת מה שאין כן בשאר מכות לפעמים המכה עוברת ולפעמים לא, וכיון שבמכה שאינה עוברת מוכרחים לתלות הדם במכה כדי שלא לאסור את האשה על בעלה עולמית הוא הדין תולים גם במכה עוברת דלא פלוג עיי"ש ובסימן קצ"ג אות א'.

ומה שבשו"ת אגרות משה חלק יורה דעה חלק א' סימן פ"ז כתב שהתירוץ השני ברשב"א אינו לפי ההלכה ושאפילו לדעת הרשב"א אין תירוץ זה עיקר אלא הוא טעם נוסף למה שחוששים בבתולה לדם חימוד, הנה לא באר מנין לו כל זה כי הרשב"א שם לא הזכיר חימוד כלל וכן רוב שאר ראשונים לא קשרו בין חימוד לדם בתולים, וגם הספר בעמוד של"ב העיר בזה וע"ע בשו"ת מנחת יצחק חלק ד' סימן נ"ח אות ה'. ומה שכתב הראב"ן בסימן שי"ט דאגב חימוד אתיא דם נידה הכי נמי אגב דם בתולים אתיא דם נידה עכ"ל, היינו שגם חימוד וגם דם בתולים גורמים לדם נדה לבוא כל אחד בדרכו שלו אבל לא שחימוד גורם לדם בתולים לבוא. ובספר האשכול (הוצ' אויערבך) שהוא מן הראשונים הבודדים שתלו דם בתולים בחימוד, הוא עצמו כתב בהלכות נדה פרק מ"ז דאחמרו רבנן בדבר שאין איסורו אלא פעם א' וכו' עכ"ל והוא התרוץ השני ברשב"א וכן כתב בספר האשכול בפרק מ"ח דשאני בתולה דעשויה להתרפאות עכ"ל.

ועוד יש להעיר, לדעת הרבה ראשונים או רובם הבתולים של בוגרת אינם כלים מאליהם ולכן יש לבעל טענת דמים להפסידה כתובתה, עיין באבן העזר סימן ס"ח סעיף ג' בבית יוסף. ולפי שיטת הספר גם מי שלא נבדקה, מכל מקום נחזיק אותה מכוח רוב כמי שאמורה לראות דם ונמצא שבטל דין דם בתולים מעיקרא. ובאופן דומה הקשה הגרש"ז אויערבאך ז"ל במכתב המובא בספר בסימן ל"ד, וז"ל איני יכול לקבל את מסקנתו כי לפי דבריו למה רק על ידי בדיקת רופא לקבוע שיש לנערה בתולים, גם כל נערה או בוגרת תהא נאמנת לומר שיש לה בתולים כי היא יודעת ומרגישה בזה עכ"ל. ויש להבין מה בכך אם הבתולות תפטורנה את עצמן מדם בתולים, הלא אין אחריות הלכה זו עליהן בדומה למסכת זבים פרק ב' משנה ב'. אלא כוונת הגרשז"א לע"ד היא שאם היה דין כזה אזי הרבה כלות היו פוטרות את עצמן מחומרת דם בתולים ואילו עינינו רואות שאינן עושות כן. גם לא יתכן ששום אחד מן הפוסקים לא היה מזכיר דבר זה.

ובספר דחה דברי הגרשז"א בקש וכתב שלפי ניסיונו בשאלות נשים באמריקה אין אפילו אחת מהבוגרות והכלות שיודעת בין ימינה לשמאלה בענין זה עכ"ל. אך אין זו מן המדה לשקול את דברי חז"ל על פי תעתועי הדור שלנו, וגם אדרבה היא הנותנת כי כיון שאין תועלת בבדיקה לכן די לבתולות בחזקת בתולים בלי בדיקה ותשבנה ז' נקיים על דם בתולים, מה שאין כן אילו בדיקה היתה מועילה לפטור אותן מחומרת דם בתולים מזמן היו לומדות כיצד לבדוק.

והנה בדיקת הבתולים הוא לאו דווקא על ידי רופא אלא הוא הדין על ידי נשים בקיאות והגונות וכן כתב בספר בעמוד של"א, ועיין באבן העזר סימן ס"ח סעיף ד' ובאוצר הפוסקים מחלוקת הפוסקים בזה ויש שם טעות בציון וצ"ל שו"ת הרא"ש כלל ל"ג סימן ב'. ונהגו להקל בבדיקות נשים עכ"פ כשאין מוציאים ממון על פיהן. ועיין בספר עזרת נשים מרבי יעקב מבוניולש בן דורו של הריב"ש בשער השני שהעתיק טופס שטר עדות על מוכת עץ כפי שהיה נהוג אצלם, וז"ל השטר ואתו נשיא בקיאתא דחזיין למסמך עלייהו בהדין מילתא ואמרו קדמנא דאתבררא להון דנפל בתולתא דברתיה וכו' עכ"ל והיו חותמים עליו בית דין של ג'. הרי שנהגו כן הלכה למעשה שנשים בקיאות בדקו האם נשרו הבתולים של מוכת עץ ונתקבלה עדותן בבית דין, ושלא כדעת שו"ת מהר"ם אלשקר סימן צ"ב שדחה עדות נשים חכמניות מכל וכל. וביורה דעה סימן קפ"ז סעיף ג' נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום וכתבו אחרונים שנאמנת אף על זולתה והוא הדין נאמנת לאמר שיש לזולתה בתולים כי מאי שנא, כן נראה לי. וכל זה היה אפילו בדורות הראשונים למרות שלא היו להם מכשירי ראייה של ימינו. ולכן גם אם אין הבתולות יודעות לבדוק בעצמן עדיין למה לא נהגו להיבדק על ידי נשים בקיאות, אלא בוודאי משום שאין הבדיקה פוטרתן ועדיין הן נאסרות משום דם בתולים.

לגופו של ענין הצעת הספר נשענת על הרא"ש במסכת נדה פרק י' סימן א' שפרש שחז"ל גזרו לאסור דם בתולים כדי שלא יבואו אנשים לטעות בינו לבין דם הבא מן המקור, ובספר בעמוד שכ"ז דייק כן גם מדברי הרא"ה בבדק הבית דף כ"ב עמוד ב'. אמנם קדם להם הרא"ם בספר יראים השלם מצוה כ"ו בצד 44 ובקצר מצוה קצ"ב, וז"ל דם בתולים אף על פי שמן הצדדים בא וטהור אסרוהו חכמים בבעילה שניה כדי שלא תטעה בדם מקור עכ"ל.

ואולם הרבה גאונים וראשונים פרשו הטעם משום שמא נתערב בו דם טמא מן המקור, ולפי טעם זה אין מקום להצעת הספר כמובן. מקור שיטה זו הוא בירושלמי ברכות פרק ב' הלכה ו' וז"ל, כלה אסורה לביתה כל שבעה ואסור ליטול ממנה כוס של ברכה דברי רבי אליעזר, מאי טעמא דרבי אליעזר, אי איפשר שלא יצא דם נידה עם דם בתולים עכ"ל. הנה מהלשון דברי רבי אליעזר עכ"ל ולא אמר רבי אליעזר, משמע שיש מי שחולק ועיין במסכת כלה פרק ב' שאכן נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בשאלה האם אשה צריכה לשבת ז' נקיים על דם בתולים, ובעלמא במחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר הלכה כרבי יהושע ומה עוד שרבי אליעזר שמותי הוא, ומכל מקום ממה שבירושלמי הביאו רק את דברי רבי אליעזר שמע מינה שכן הלכה. ועיין בראבי"ה סימן קפ"ג שיש לו דרך אחרת בזה וצ"ע בכוונתו.

מה שאמרו בירושלמי אי איפשר שלא יצא דם נדה וכו' עכ"ל הוא לאו דווקא אלא כלו' שמא יצא דם נדה, ולע"ד אף זה אינו ספק ממש אלא חשש רחוק בלבד. כי הנה אפילו טיפה של דם נידה אוסרת כמו שכתב בשו"ת הרשב"ש סימן תל"ז, וז"ל אפשר שעם דם בתולים מחמת צערא בא דם מן המקור ונתערב עמו וכל שבא דם מן המקור אפילו כטיפת חרדל היא נדה מן התורה ובועלה בכרת עכ"ל וממילא גם אם ספק מהיכן בא הדם ספק נדה אסורה מן התורה ובועלה בספק כרת ואי אפשר להקל בקולות של דם בתולים כלל. ועכצ"ל שמה שכתב הרשב"ש ושאר ראשונים אפשר שעם דם בתולים בא דם מן המקור אין הכוונה לספק שקול ושלא כשו"ת מכתם לדוד חלק יורה דעה סימן כ"ה, ואפילו לא לספק כלל אלא לחשש רחוק בלבד וכולו מדרבנן וכן כתב בשו"ת יביע אומר חלק ד' חלק יורה דעה סימן י' אות א'.

וכיון שיש בזה הרבה לשונות בראשונים אאריך קצת. בתשובות הגאונים שערי תשובה סימן קס"ה הובא בשם רב נטרונאי גאון וז"ל תינוקת חשו לה חכמים שמא עם טורח דם בתולים אי אפשר לבוא דם בתולים ללא צחצוחי זיבה עכ"ל ודייק לכתוב שמא אי אפשר ולא שודאי אי אפשר. אמנם שם בסימן קס"ח בתשובה מרב האי גאון אינו נראה כן, וז"ל בועל בעילה ראשונה שהיא מצוה ופורש ממנה, ואסור לבעול בעילה שניה עד שתספור שבעה נקיים ותטבול במים חיים מפני שדם בתולים גורם לדם נדה שיצא עמו, וכשהיא נבעלת בעילה ראשונה אוחזת אותה רעדה וחלחלה ובזמן שאשה מתחלחלת היא פורשת נדה וכענין מה שכתבו באסתר ותחלחל המלכה מאד וכו' עכ"ל ולא כתב בלשון אפשר ומשמע שמיירי בדם נדה ממש. וכלשונו בחלחלה נמצא גם בספר האשכול (הוצ' אלבק) בהלכות ברכת חתנים, וז"ל והא קי"ל דכל תינוקת שנשאת בועל בעילת מצוה ופורש מפני שדם בתולי' מרגילי' לדם הנדה, שמפני שנרעדת מן הבעילה תחילה היא פורסת נדה דכתיב ותתחלחל המלכה וגו' עכ"ל ולא שהוא ספק.

ברם בתשובות אחרות בשם רב האי גאון מבואר שצחצוחי דם נדה וכו' אינם אלא ספק. כן הוא בתשובה של רב האי גאון בתשובות הגאונים הוצאת הרכבי סימן ס"ז שהביא תחילה את דברי רב נטרונאי גאון והוסיף, וז"ל שאין מטמאין אנו משכב שתחתיה בשעת בעילה משום דלא נידה וודאי היא וכו' אקילו רבנן בההיא ביאה ראשונה דהיא בעילת מצוה שריוהי לגמור ביאתו, וחיבוהי בתר כן לפרוש ויתבא לאי גיסא כשאר נידות כדי שלא יהא הרגל עכ"ל. וכן הראב"ד בספר בעלי הנפש סוף שער הפרישה הביא תשובת רב האי גאון שאין אנו מטמאין משכב ומושב שתחתיה בשעת בעילה דלאו נדה ודאי היא אלא ספק וכו' עכ"ל וכן העתיק הרא"ש במסכת נדה שם סימן ב'. וע"כ מה שכתב שם בשערי תשובה מפני שדם בתולים גורם לדם נדה שיצא עמו עכ"ל היינו שחוששים לכך אבל איננו ודאי, ומה שכתב שבועל בעילה ראשונה שהיא מצוה וכו' עכ"ל כלומר שמשום מצוה התירו ואילו ללא מצוה היה ראוי להחמיר אפילו בחשש רחוק משום חומרת איסור נידות.

ולפי זה נבין דברי הראשונים, עיין במחזור ויטרי סימן תס"ו שכתב, וז"ל בועל בעילת מצוה וכו' ופורש, לא להרחיק ממנה כאשה נדה אלא פורש מתשמיש הוא בכסותו והיא בכסותה דאינה טמאה אלא דרבנן שהרי דם בתולים טהור, ומשמרת ז' נקיים וכו' דהאי דם בתולים כדם נידות חשבינן ליה מפני שאי אפשר למכה בלא צחצוחי זיבה עכ"ל. ואם כלשונו שאי אפשר בלא דם נדה הרי היא נדה דאורייתא והיאך כתב שאינה טמאה אלא דרבנן וגם למה הקיל בהרחקות להתיר הוא בבגדו והיא בבגדה לפי שיטה זו, אלא בוודאי הוא לאו דוקא, וכן הוא דיוק הלשון כדם נידות חשבינן ליה עכ"ל בכ"ף הדמיון כי נחשב כדם נידות אבל אינו כן.

ובספר הפרדס מהדורת עהרנרייך עמוד י"ד כתב, דם בתולים דם טהור אלא שחכמים גזרו והחמירו לפי שאי אפשר ללא דם טמא עמו, ואפילו אפשר מוסר ה' בני אל תמאס וגו' דדם נדות כרת ואל תקרב אל פתח ביתה עכ"ל ודבריו השניים עיקר כי שפיר אפשר ללא דם טמא עמו ורק חכמים גזרו והחמירו. וכן הוא בשאר ספרים מבית מדרשו של רש"י, בספר האורה צד 177 וספר הפרדס הנ"ל וספר פרדס הגדול סימן רע"ה ותשובות חכמי צרפת ולותיר סימן נ"ב ובשינוי קצת בתשובות רש"י סימן ע"ח, שכולם כתבו שטומאת דם בתולים היא מדרבנן ושחכמים הקילו בה ולשיטתם התירו ההרחקות כמו שכתב במחזור ויטרי שישנים יחד הוא בבגדו והיא בבגדה, וסיימו שאי אפשר למכה ללא צחצוחי נדה או זיבה עיי"ש ואם כן היא טמאה מדאורייתא והיאך הקילו וגם נמצא כל הראשונים האלה סותרים את עצמם מיניה וביה, אלא על כרחך אי אפשר ללא צחצוחי זיבה וכו' הוא לאו דוקא ואינו אלא חשש ומדרבנן.

גם ראבי"ה בחלק התשובות וביאורי סוגיות סימן תתקצ"ד כתב הטעם של צחצוחי דם טמא וכן הרוקח בהלכות נדה עיי"ש. והראב"ד בספר בעלי הנפש כתב בשם איכא מאן דאמר, וז"ל האי בועל בעילת מצוה ופורש לא שנא היכא דבעל ומצא דם לא שנא היכא דבעל ולא מצא דם דחיישינן שמא מצער הבתולים אתא דם החדר שהוא טמא עכ"ל בהוצאה החדשה על פי כת"י וחסר בדפוסים הישנים. וקצת משמע שגם הרשב"א חשש לתערובת דם טמא ממה שכתב בתורת הבית בית ז' שער ב' בדף ה' עמוד א', וז"ל אלא מעתה בעל נפש לא יגמור ביאתו כלומר אחר ואתה חושש לכל תינוקת משום נדה עכ"ל.

ואפילו הרא"ש במסכת כתובות פרק א' סימן ט' הביא הטעם של תערובת דם נדה, וז"ל החמירו חכמים האחרונים חומרא יתירה לטמא דם בתולים משום שמא נתערבו בו דם נדות עכ"ל. ומיהו במסכת נדה דחה הרא"ש טעם זה בשתי ידיים, ובסדרי טהרה סימן קצ"ג אות ג' תרץ שנזקק הרא"ש לשני הטעמים. ולע"ד יותר נראה שהרא"ש חזר בו במסכת נדה ממה שכתב בכתובות, והרבה נמצא כזה ובפרט בתוספות הרא"ש שמעתיק בסתם דעות של אחרים ובמקום אחר מגלה את דעתו שלו, והעד כי בכתובות הזכיר דם בתולים רק דרך אגב ועיקר מקומו הוא במסכת נדה ושם כתב הרא"ש בלשון נראה לי.

היוצא לנו שחבל גאונים וראשונים, רב נטרונאי ורב האי וספר האשכול והפרדס והאורה ומחזור ויטרי ושאר חיבורים מבית מדרשו של רש"י וראב"ן וראבי"ה ורוקח וראב"ד ורשב"ש כולם חששו לתערובת דם נדה כדעת הירושלמי, ולכל הראשונים האלה^*(הג"ה) והאם לשיטתם יש לחשוש לתערובת דם טמא גם בביאה שניה לאחר שספרה ז' נקיים וטבלה וכן בביאה שלישית וכן הלאה כל שלא נתרפאה מכת הבתולים, נראה שיש מחלוקת, כי לדברי רב האי גאון בתשובות הגאונים שערי צדק וספר האשכול (אלבק) שכאשר אשה נבעלת בעילה ראשונה אוחזת אותה רעידה וחלחלה וכו' עכ"ל דוקא בבעילה ראשונה ולא בשנייה ושלישית, וכן נראה בספר האשכול (אוירבאך) שכתב שמחמת חמוד תשמיש ראשון נפתח המקור ויבא טיפת דם חמוד עכ"ל ואלמא בתשמיש שני לא. וכן הוא לדעת ספר האגודה במסכת נדה פרק י' שאפילו אלמנה צריכה לפרוש אחרי ביאה ראשונה ופרשו האחרונים שהחשש הוא שתצא דם משום חימוד תשמיש ראשון אצל כל בעל מחדש, וראיתי מציינים כן לספר ארחות חיים חלק ב' בהלכות נדה וכעת לא מצאתי מקומו. ולפי זה בביאה שניה כשספרה ז' נקיים אחרי הביאה הראשונה, אם ראתה דם בשעת תשמיש מתוך כאב באופן שידים מוכיחות שהוא המשך ממכת הבתולים שוב אין לחוש למידי, ודינה כבעלת מכה בעלמא באותו מקום המוציאה דם שטהורה לגמרי. וזוהי כדעת השואל בשו"ת פנים מאירות חלק ג' סימן כ"א עיי"ש.
ואילו לרב נטרונאי גאון וראב"ד בשם מאן דאמר ושו"ת רשב"ש שכתבו שעקב טורח דם בתולים או עקב צער בתולים שמא יצא גם דם טמא עמו, והרי גם בביאה שניה ושלישת יש טורח וצער כל שלא נתרפאה והאשה כואבת ולכן אם תראה דם שוב יש לטמאה משום דם בתולים. וכן לדעת ספר יראים והרא"ש שטעם איסור דם בתולים הוא משום גזרה שמא יטעו להתיר דם נדה ממש ולא מחשש תערובת דם טמא, אם חששו לטעות בדם מביאה ראשונה בליל החופה שהכל יודעים שרגילה לראות אז דם בתולים, כל שכן יש לחוש בדם מביאה שניה ושלישית כשלא חייתה המכה. וזוהי דעת שו"ת פנים מאירות שסמך על הרא"ש שהאשה טמאה כבפעם הראשונה וכן עיקר.
ואולם דיו לבוא מן הדין להיות כנדון ואם גם בביאה שניה הדם שותת יש להתיר לבעל לגמור ביאתו ולפרוש באבר חי, ושוב תחכה אשתו ד' ימים ותספור ז' נקיים וחוזר חלילה עד שתחיה המכה, כי מניין להחמיר בביאה שניה ושלישית יותר מדם בתולים מעיקרה. ומה שכתבו ראשונים שלא הקילו בדם בתולים אלא משום שהיא בעילת מצוה בא למעט ביאות חוזרות באותה לילה או למחרת, מה שאין כן לאחר שספרה וטבלה אף היא תיחשב ביאת מצות עונה. ומה שבגמרא חששו שאם לא נתיר לו לגמור ביאתו שמא יפרוש לגמרי שייך גם בביאה שניה לאחר שטבלה. אין מקום להצעתו של הספר. ואפילו אם יש קושי בלשונם אין דוחים דברי הראשונים מפני קושיא וכל שכן כשיש לתרץ בדרך שכתבתי או באופן אחר. ועוד אפילו נודה למחבר הספר שהעיקר כדעת הרא"ש עדיין לא הוכיח שדעת הרא"ש כדעתו שיש לטהר דם בתולים כדם מכה אלא רק שניתן אולי לפרש כן, ולכן אין לו אלא טענת שמא בדברי הרא"ש ומקצת ראשונים ואילו רבים החולקים הם ברי לאסור ואין לנו לתפוש השמא במקום הברי, מלבד מה שהצעתו היא ההפך ממה שנהגו בכל הדורות ואינו משמע כלל וכנ"ל ועליו הראיה.

ובפרט מה שהביא לשונות הגאונים שדם בתולים גורם לדם נדה לבוא ושאוחזת אותה רעדה וחלחלה וכו' והעמיס בכוונתם שלא כתבו כן אלא ליישב שלא יתמהו הרבים היאך אנו מחמירים בדם בתולים כל כך אפילו בתינוקת, ושלכך הזכירו ששייך לראות דם אפילו באופנים כאלה לאמר שאין לתמוה שחכמים החמירו אבל לא שהוא באמת הטעם לאסור דם בתולים ועיי"ש בעמוד של"א שביקש על ידי כן להעמיד דעת הרא"ש כעיקר, במח"כ אינו משמע כן כלל בדברי הראשונים ודבריו הם דברי נביאות בכוונתם וגם מה יענה לירושלמי.

ומכל מקום לנוכח המכשולים שהזכיר בתחילה ראוי להקל בדם בתולים במידת האפשר. ורשמתי בקיצור כמה הוראות לפע"ד:

א. מותר לבתולה לפנות אל רופא או אחות וכו' להסיר בתוליה לפני שנשאת, ואם אז לא תראה דם בבעילת מצוה אינה צריכה לפרוש מבעלה. דבר זה נלמד ממסכת יבמות דף ל"ד עמוד ב' דאמר רבי יצחק כל מועכות של בית רבי וכו' ופרש"י המשירות בתולותיהן באצבעותיהן עכ"ל ומן הסתם עשו כן בהיתר. וזהו שכתב הראב"ד בבעלי הנפש בהוצאה החדשה בסוף שער הפרישה, וז"ל ודומה לי כי מפני החומר הזה נהגו מעוכות של בית רבי שלא יבואו לידי הספק הזה בבעילת מצוה עכ"ל, ועיין בערוך לנר במסכת נדה תחילת פרק י' שכיוון מדעתו לדעת הראב"ד.

ב. משודכת או מאורסת תבקש רשות מן החתן, ובכל מקרה יש להודיעו קודם לחופה.

ג. לכתחילה יש להקדים את הסרת הבתולים כדי שתפסיק בטהרה לקראת ספירת ז' הימים של דם חימוד ותעלה הספירה גם לדם בתולים. ובדיעבד יש לסמוך על המתירים ללא ז' נקיים.

ד. מוכת עץ שנשרו בתוליה אינה צריכה ז' נקיים אחרי בעילת מצוה אם לא ראתה דם והרי היא כאשה רגילה. ונראה להקל גם בספק כאשר יש קצת רגליים לדבר, ומעשה בבתולה שלא הרגישה כאב ולא ראתה דם בבעילת מצוה, ונזכרה בתאונה שאירעה לה לפני מספר שנים כשרכבה על אופניים ושראתה אז דם באותו מקום, והתרנו על פיה שלא תספור ז' נקיים. ויש לה לבדוק את עצמה בחורים ובסדקים מיד לאחר בעילת מצוה כדי לצרף את דעות המתירים בכל אופן אם לא ראתה דם, ואם לא בדקה מיד תבדוק אחרי כן.

ה. אם אין לה במה לתלות שנשרו הבתולים, צריכה לשבת ארבעה ימים וז' נקיים אחרי בעילת מצוה גם אם לא ראתה דם. אפילו אם נבדקה קודם לכן ולא נמצא לה קרום בתולים (וכל שכן אם נמצא), כיון ששם בתולה עליה לא פלוג רבנן. וידוע על הרבה בתולות בכל הזמנים שבתוליהן כלו מאליהן ומעולם לא שמענו שלא ישבו ז' נקיים אחרי ביאה ראשונה. מה שאין כן אם נשרו הבתולים על ידי מכה וכו' או ביאה שאז יצאה משם בתולה ונכנסה תחת שם אחר של מוכת עץ או בעולה וכתובתה מנה, באופן זה לא אמרו לא פלוג.

ו. אם באה להסיר בתוליה לאחר שנשאית, לכתחילה תעשה כן באופן שתוכל לספור ז' נקיים עם ווסתה כרגיל, ובדיעבד יש לסמוך על המתירים מכת עץ ללא ז' נקיים.

ז. אין כל זה אמור אלא במקום שלא יצא ממנו חורבא להחליש את ערך שמירת הבתולים כתריס בפני הזנות^*(הג"ה) וכתב לי רב אחד להזהיר על כך:
לבי נוקפי על הצעתו שהכלות תלכנה לרופא להסיר בתוליהם בטרם תהיינה לאיש. ואם כי משורת הדין אין לי טעם מוחלט לאסור, מ"מ הלא לכאורה מבואר מדברי חז"ל דממעלות בת ישראל היא שתהי' מעיינה חתומה עד בעילת מצוה, [וגם מוכת עץ כתובתה מנה], ומה נעשה ביום שידובר בו מה שאחז"ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי [שמשמעו בכל מקום כפשוטו ממש], ואיך נפרנס את הברכה המיוחדת ("אשר צג אגוז כו'") שתקנו לבועל בעילת מצוה ומוצא דם בתולים, ואף שכבר נהוג עלמא שלא לומר ברכה זו, מ"מ יש לשמוע מתקנתם שפתיחת הגן הנעול צ"ל לכתחילה ע"י החתן ולא ע"י עצים ואבנים מעשה ידי אומן!
ועוד אני ירא שההצעה תביא לידי תקלה, כי. הלא כל בת ישראל כשרה יודעת, גם כאשר יצרה מתגבר עלי', שבאם אין לה בתולים מחמת שהפקירה את עצמה לזנות כשהיתה פנוי', הרי זה נחשב לפגם וחסרון. ידיעה זו מסייעת לה לעמוד על משמרתה גם במצבים שאילולי ידיעה זו היינו אומרים "מה תעשה הבת שלא תחטא", [כי המפורסמות אי"צ ראי' שבחוגים מסויימים גם בחורות דתיות לפי"ע מתקשרות בחבלי עבותות אהבה עם המתבוננים על בתולות וכו' ואין אפוטרופוס לעריות]. אבל אם תתקבל ותתפשט ההנהגה שהציע כת"ר, א"כ שוב ישנה אמתלא לכל חולת אהבה הרוצה להבעל כשהיא פנוי', שתחשוב שבאם תתחתן לבחור יר"ש ולא ימצא לא דם ולא דוחק וכיו"ב הרי תשובתה מוכנת לה - שהלכה לרופא והוא הסיר בתולי' בכלי מיוחד כדי לחבבה על בעלה ביום שתכנס לחופה.
ואם כי לא נעלמו ממני הטעמים שמחמתם יצא כת"ר לייעץ כדבריו, ויתכן שסבר שהוצאת הבתולים ע"י רופא הוא בגדר בחירת הרע במיעוטו [ומניעת דבר זה הר"ז בכלל חומרא דאתי לידי קולא], מ"מ כיון שהמדובר בדבר חדש ושינוי מנהגו של עולם שומרי תומ"צ מקדמת דנא, ראיתי לנכון להעירו בזה. והבוחר יבחר, עכ"ל.
ומנגד כתב מחבר הספר בנחיצות הצעתו.
...ברוב הפעמים אחר ביאה הראשונה בליל הכלולות שנאסרת עליו צריכים החתן והכלה לחכות לפחות אחד עשר יום עד שתטבול, ואז כבר מקבלת הכלה את וסתה הרגיל, ועד שהיא יכולה להטהר לוקח עוד כשנים עשר יום אם לא יותר. וכל הזמן הארוך הזה הם נמצאים ביחד לבד. ואם לא יכלו לשמור עצמם מנגיעה ויתר מזה לפני החתונה - בעוונות הרבים בדור הפרוץ הזה. איך ישמרו עצמם בזמן הארוך הזה, שהם ביחד כל היום וכל הלילה וישנים בחדר אחד.
וודאי שיש יחידים שיראת ה' על פניהם ואינם נכשלים חס ושלום בשום דבר. מכל מקום מידי הרהור לא יצאו (שבת דף ס"ד סע"א). ובכל אופן דברינו על הרוב אמורים שלא יצאו מהני אביזרייהו דעריות ה' יצילנו.
והנה חז"ל אמרו (קדושין דף כ' ע"א) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - נעשית לו כהיתר, ואם חס ושלום יכשלו כבר מיד לאחר החתונה ויקלו באיסורים, מי ישמור עליהם לאחר מכאן... והרבה פעמים קורה שדם בתולים אינו יוצא כולו בביאה ראשונה, וכשטובלת נאסרת שוב ואח"כ בא וסתה, ושוב נאסרת לעשרים יום ויותר כנ"ל. והיו מקרים שהיה כן שלושה וארבעה ויותר - וכידוע למורי ההוראה בשטח זה, וא"כ גדל הנסיון מאוד.
וגם אלו שאינם נכשלים בנגיעה, מ"מ נכשלים בהוצאת זרע לבטלה ביודעין ובלא יודעין. וכל זה נגרם להם מפני אריכות זמן האיסור. וודאי שכל ימיו בהרהור קאי... עד מתי נהיה כמחרישים, ונתעלם מהאמת הידועה - והגם שכואבת היא - אמת היא, ולא נחפש ארוכה ומרפא לעם בני ישראל אלה. ועד מתי נכבוש ראשונה ונטמינהו...
...וכל זאת דברתי על בני תורה האברכים, אולם כמה כתות בעם ישראל, והרבה חתנים שאינם כל כך בני תורה, ולאחר החתונה ולפעמים מיד אחר החתונה נוסעים ביחד למה שקורין ירח דבש כביכול, ואז מי הוא השומר עליהם באותם הימים ואותם המקומות. וודאי כל ישראל ערבים זה לזה, וחובה קדושה על כל רב וצורבא מרבנין להורות להם הדרך שיחיו בהיתר ולא באיסור בזמנים ההם, ושכרו כפול ומכופל מהשמים, וזכות גדול להצילם מן האיסור, דהכל הולך אחר הראשית, ואם יתחילו באיסור יהיו כל חייהם באיסור הגם שלא היו רוצים בכך, עכ"ל.. ולכן אין להתיר לפנויה לעשות כן אלא מי שהיא משודכת ונקבע תאריך לחתונה.

יהודה הרצל הנקין