ב"ה, אדר ב' תשמ"ט

סברה אין שתי אותיות משמשות צליל אחד, ולכן אין היום עדה המבטאת נכון כפי שדברו ישראל בשעת מתן תורה כי כולן אינן מבדילות בין סמ"ך לשי"ן שמאלית. שי"ן שמאלית היתה קרובה לשי"ן ימנית ולכן נקראו אות אחת ולא שתים ונכללו ביחד בתהלים פרק קי"ט ואיכה פרק ג', אבל כבר בימי הגמרא לא הבחינו בין שי"ן שמאלית לסמ"ך כמו שאמרו במסכת ערובין דף נ"ד עמוד ב' אל תקרי שימה אלא סימנה עכ"ל ובקדושין דף ל' עמוד ב' ושמתם סם תם עכ"ל ושאר דרשות ואף על פי שדרשות שאני כמו שפרש"י במסכת מגילה דף כ"ד עמוד ב' בד"ה מפני שקורין. ובתורה כתוב ואת כי שטית וגו' עכ"ל בשי"ן שמאלית ואילו במשנה שנו מסכת סוטה בסמ"ך, והרבה יש להאריך בחילופי האותיות גם בימי המקרא ועיין בספר מקור ברוך. ונראה שכבר מימי שיבת ציון לא בטאו לשון הקודש נכון, וזהו שנאמר בנחמיה פרק י"ג ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם עכ"ל פי' שלא הכירו המבטא הנכון כיון שדברו חצי לועזית.

ומוכח משבט אפרים בספר שופטים פרק י"ב ששנוי בצליל אינו מעכב שהרי בטאו שמע ישראל כמו סמע ישראל ואטו לא יצאו ידי חובת קריאת שמע. ואין לאמר שכיון שקריאת שמע נאמרת בכל לשון כדעת חכמים במסכת ברכות דף י"ג עמוד א' לכן לא גרע סמע ישראל מלשון אחר, זה אינו, חדא כי שאני שבוש לשון מלשון נפרד ועוד הא תינח קריאת שמע אבל מקרא בכורים ופרשת עגלה ערופה מאי איכא למימר שיש בהם כמה פעמים שי"ן ימנית ואינם נאמרים אלא בלשון הקודש עיין במסכת סוטה פרק ז' ואטו בני שבט אפרים לא יצאו בהם כיון שלא יכלו לבטא השי"ן אפילו בטורח. אלא בודאי כל שהחזיקו רבים בשנוי המבטא שפיר דמי ועיין בשו"ת הרדב"ז סימן שצ"ד ובט"ז אורח חיים סימן קכ"ח סעיף קטן ל'.

ועדיין לא למדנו היתר אלא לשבט שלם אבל לא לעיר או משפחה אחת. והנה במסכת מגילה דף כ"ד עמוד ב' אמר רב אסי חיפני ובישני^*(הג"ה) במסכת פסחים דף נ' עמוד ב' אמרו בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא עכ"ל, וקשה מה ענין בית שאן שבפנים הארץ לצור וצידון הרחוקות ממנה צפונה ועל שפת הים. וי"ל שאינה בית שאן המקראית אלא עיירה אחרת באותו שם ששכנה על הים, והיתה סמוכה לחיפה וזהו חיפני ובישני וכו' עכ"ל שכיון שהיו קרובים זה לזה דברו באותו מבטא. ואולם לא נזכר בשום מקום שהיתה בית שאן אחרת, ועוד יש לדקדק למה הזכירו הליכה מצור לצידון ולא מבית שאן לצידון ובשבת היכן הוו קיימי והיאך יכלו ללכת ולחזור לפני כניסת השבת. לכן לע"ד מצור לצידון הוא לאו דוקא אלא היו מכנים כן כל כברת ארץ השווה למרחק בין שתי ערים אלה [הערות ותיקונים: נ.ב., דומה לזה במס' סנהדרין דף ס"ג עמ' ב' כמגדיון לשילה. ומיהו בכת"י נורנברג ובירושלמי לא גרסו בני ביישן], וקבלו עליהם שלא לנסוע מרחק כזה בערב שבת ושפיר מיירי בבית שאן המקראית. לא ישא את כפיו, תניא נמי הכי אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, אמר ליה רבי חייא לרבי שמעון בר רבי אלמלי אתה לוי פסול אתה מן הדוכן משום דעבי קלך, אתא אמר ליה לאבוה אמר ליה זיל אימא ליה כשאתה מגיע אצל (ישעיהו ח׳:י״ז) וחכיתי לה' לא נמצאת מחרף ומגדף עכ"ל ופרש"י שהיה קורא לחיתי"ן היהי"ן נראה כאומר והכיתי עכ"ל.

והרבה יש לבאר בסוגיא זו ותחילה בסיפא, למה הרחיק רבי להביא מפסוק מישעיה שאינו בתפלות כלל ומי יערב שרבי חייא יגיע לאותו פסוק או שיאמר כן בקול. ולע"ד היא נוסחא משובשת וצ"ל נפשנו חכתה לה' עכ"ל מתהלים פרק ל"ג שהוא בפסוקי דזמרא של שבת ויום טוב, וכן הוא בספר חסידים סימן י"ח, ואתי שפיר שרב אסי פתח בברכת כהנים ותני נמי הכי בשליח צבור וכדוגמת זה רבי חייא פתח בברכת כהנים ורבי התקיף אותו משליח צבור [הערות ותיקונים: נ.ב., לאו דוקא שליח צבור לפסוקי חמרא אלא אומר לאחרים ע' מדרש תהלים קי"ג. וע' מס' שבת דף קי"ח עמ' ב' שנקטו אותו לשון של רבי כאן מחרף ומגדף]. ועדיין יש לדקדק כי היה לרבי להשיב שכל הפוסל במומו פוסל ושרבי חייא עצמו היה נפסל מלעלות לדוכן אילו היה כהן שהרי אומר ויהנך במקום ויחנך. אלא מכאן פרש"י שחיפני ובישני לא ישאו את כפיהם מפני שהיו אומרים יאר יער ה' פניו ולשון קללה הוא וכו' עכ"ל, כי דייק שרבי חייא לא היה נפסל בשנוי בין ויחנך לויהנך בלבד ושלא כשו"ת הרדב"ז שם ומהרימ"ט חלק אבן העזר סימן ט"ז, והטעם נראה שכיון שהכהן נצטוה מן התורה לישא כפיו לא אסרוהו חז"ל אף על פי שבודאי פוגם ברכתו כל שאין בה קללה מה שאין כן בשליח צבור מדרבנן וכמו שסיים רש"י שמעי"ן עושין אלפי"ן ופוגמים תפילתן עכ"ל. וזו כוונת ספר טורי אבן שם שכתב שברכת כהנים דומה למוציא את עצמו עיי"ש כלומר שעליו רמיא חובה לישא כפיו ואילו בשליח צבור אין חובה פרטית לירד לפני התבה, ונשמע שמן התורה אפילו שנוי מבטא כמו מויחנך לויהנך אינו פוסל.

ועוד יש לדקדק ברישא כי בברייתא אמרו שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין עכ"ל וממה נפשך מי שמבטא אל"ף כעי"ן אינו מבטא עי"ן כאל"ף אטו בשוטאי עסקינן שיכולים לבטא שניהן כראוי ומבטאים בהפוך. ואם כמנהג אכשנזים היום שהכל נשמע אצלם כאל"ף אם כן היה צריך לאמר שקורין לעיני"ן אלפי"ן ותו לא וכגרסת הירושלמי במסכת ברכות פרק ב' הלכה ד' אבל לפי הגמרא שלנו קשה, וגם בירושלמי יש נוסחאות עיין בר"ש סיריליאו.

אבל הנה בברייתא הזכירו בית שאן וחיפה וטבעון לגבי שליח צבור ואילו רב אסי הזכיר רק חיפני ובישני לגבי ברכת כהנים ולא הזכיר טבעוני, וגם לא הזכיר כיצד דברו אנשי חיפה ואנשי בית שאן ורק בברייתא אמרו שבג' הערים קראו לאלפי"ן עיני"ן ולעיני"ן אלפי"ן. ולכן לע"ד לצדדים קאמר בברייתא שיש שקראו כך ויש שקראו כך ולא שטעו לבטא עיני"ן כאלפי"ן וגם אלפי"ן כעיני"ן, אלא בבית שאן ובחיפה קראו לאלפי"ן עיני"ן ולכן נפסלו לברכת כהנים ואילו הטבעונין טעו להפך שקראו לעיני"ן אלפי"ן ונפסלו רק מלהיות שליחי צבור כיון שפגמו תפלתן, אבל לא לברכת כהנים כיון שאין אות עי"ן בברכת כהנים ולכן רב אסי שמיירי רק בברכת כהנים לא הזכיר טבעונין ואתי הכל שפיר, ועיין בבאור המהרש"ל לסמ"ג מצות עשה כ' ובהערה שם.

וכן כתב ברבנו ירוחם נתיב ג' חלק ו' שאם קורא לאלפין עיינין או לעיינין אלפין לא ישא כפיו עכ"ל הרי או או קאמר, וזוהי כוונת הרמב"ם בהלכות תפלה פרק ט"ו הלכה א' שכתב העלגין שאין מוציאין את האותיות כתקונן כגון שקורין לאלפי"ן עיני"ן ולעיני"ן אלפי"ן או לשבלת סבלת וכיוצא בהן אין נושאים את כפיהם עכ"ל, פי' או או קאמר וכמו שכתב בפרק ח' הלכה י"ב לגבי שליח צבור מי שקורא לאל"ף עי"ן או לעי"ן אל"ף וכו' עכ"ל. והנה לדעת הרמב"ם ורבנו ירוחם הפסול בברכת כהנים אינו בקוראין לאלפי"ן עיני"ן בלבד אלא גם בקורא לעיני"ן אלפי"ן וקשה קושית העולם הלא אין אות עי"ן בברכת כהנים, ובבאור המהרש"ל לסמ"ג שם תרץ דבעינן שתהא הברכה מבוררת לכל שלא יהא בה חירוף ולכן גם מי שקורא לעיני"ן אלפי"ן לא ישא את כפיו כיון שאינו ניכר האם בא לאמר יאר או יער והובא בקצור במגן אברהם סימן קכ"ח סעיף קטן מ"ז, ובבאר היטב שם לא ראה דברי מהרש"ל במקור ולכן הקשה עליו ועיין בפרי מגדים. אבל אינו נראה לע"ד כי אטו הכהן חשוד לקלל, וכיון שמבטא שפיר באל"ף מהיכי תיתי להחזיק ריעותא.

ולע"ד אין טעם הרמב"ם תלוי באם נשמע כלשון קללה או לא כי זהו לפרש"י אבל הרמב"ם לא הזכיר כלום מזה, אלא כיון שהוא עלג וכל מצות ברכת כהנים היא בפה לכן הבריות תמהות וכי היאך יברכנו זה והלא אינו יודע לדבר כראוי ואינו תלוי באם משבש מלות ברכת כהנים דוקא. וכן משמע ברמב"ם שכתב העלגין וכו' כגון שקוראין לאלפי"ן עיני"ן וכו' וכיוצא בהם עכ"ל הרי שתלה הפסול בהיותם עלגין ורק הביא דוגמאות מהו עלג וסיים וכיוצא בהן עכ"ל, כי הפסול תלוי במה שאינו מבטא המלים כתקונן ולא בשבוש מסוים. ומתורץ למה דש בעירו אינו מועיל אלא בבעלי מומים כמשמעות כל הפוסקים אבל לא בעלגין וכמו שהזכיר הרמב"ם דש בעירו רק בהלכה ב', כי פסול העלגות קשור לעצם המברך ואדרבה כל שיותר מכירים בשבוש לשונו תמהים יותר היאך הוא ראוי לברכם, ורק כשרוב אנשי המקום מדברים כן שוב אינו נחשב להם כעלגות וחזרנו לדברי הט"ז בסימן קכ"ח סעיף קטן ל' ועיין בכף החיים שם אות קצ"ב.

והנה כמעט כל האחרונים הסכימו להיתר כשרובם או כולם של אנשי עירו מדברים באותו פגם בין בשליח צבור בין בנשיאת כפים, בשו"ת הרדב"ז ומהרימ"ט הנ"ל וט"ז הנ"ל ושלחן ערוך הגרש"ז שם אות מ"ח ומשנה ברורה וערוך השלחן ועוד. אבל בשו"ת בית אפרים חלק אורח חיים סוף סימן ס"ה כתב שלדעת רש"י שחש לקללה אזי אסור לו לברך ברכת כהנים אפילו אם כל העיר מדברים כן, ודייק כן ממה שאמר רב אסי חיפני ובישני לא ישא את כפיו עכ"ל שמשמע שהאיסור על עצמו רמיא שלא כלשון הברייתא לגבי שליח צבור אין מורידין לפני התיבה וכו' עכ"ל עיי"ש. ואף ששאר אחרונים חולקים עליו, מה אעשה כי ברבנו אברהם מן ההר למסכת מגילה שם מפורש כדברי שו"ת בית אפרים, וז"ל כהן שהוא מאנשי בית חיפה או מאנשי בית שאן שהם מגמגמים בלשונם וכל הני אפילו במקום שמכירים לשונם פסולים. ואע"ג דאמרינן בגמרא דבני מערבא פרק היה קורא תני אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טבענין מפני שהם עושין חייתין היהין ואלפין עיינין ואם היה רוב לשונם מותר, לאו הלכתא היא דאנן אגמרא דילן סמכינן דקתני לא ישא את כפיו ואפילו בעירו קאמר וכן תבין דעת הר"ם פרק ט"ו עכ"ל. הרי שגרס בירושלמי שאם היה רוב לשונם מותר עכ"ל בלשון רבים פי' שרוב אותה העיר מדברים כן, ודחה שלגבי ברכת כהנים אין הלכה כירושלמי אלא כסתמא דרב אסי שחיפני ובישני לא ישאו כפיהם ואפילו בחיפה ובית שאן, וכתב שבזה תבין דעת הרמב"ם ונראה שדייק כן ממה שלא חילק הרמב"ם בין עירו לבין עיר אחרת.

ומעתה קשה לדעת האחרונים שהתירו לעלגין לעלות לדוכן אם רוב שפת אותו מקום הוא כן וכגון האומרים סבלת במקום שבלת, והלא הרמב"ם הזכיר פסול זה בפרוש ושוב אין מקום לחילוק הט"ז. ולדברי שו"ת בית אפרים מי שקורא לשבלת סבלת לא ישא כפיו בין לדעת הרמב"ם בין לדעת רש"י כיון שבמקום וישמרך אומר ויסמרך שהוא לשון קללה כמו בתהלים פרק קי"ט סמר מפחדך בשרי עכ"ל ואיוב פרק ד' תסמר שערות בשרי עכ"ל, ואפילו תאמר שמה שחש רש"י ללשון קללה הוא לאו דוקא כמו שפרש בפתח הדביר עדיין נשאר ספק בדעת רש"י וודאי בדעת רבנו אברהם מן ההר ושכן פרש ברמב"ם והלכה כודאי. ודברי התוספות אינם ענין לנשיאת כפים אלא לשליח צבור.

אבל הנה יש מחלוקת הראשונים האם אנשי בית שאן וכו' טעו רק טעות אחת במבטאם כמו שכתבתי למעלה או שתים, כי בספר האשכול הלכות ברכת כהנים פרק ט"ו גרס בדברי רב אסי ובסמ"ג מצות עשה כ' הנוסח הוא רב אשי ובסמ"ק מצוה קי"ג ר' יוסי, וז"ל בני חיפה ובני בית שאן לא ישאו כפיהם מפני שקוראין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין עכ"ל ואלמא לא לצדדים קאמר ושלא כרמב"ם ורבנו ירוחם, וכן משמע במסכת ברכות דף ל"ב עמוד א' אמרו דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין עכ"ל ומן הסתם כל בית ראב"י דברו בשווה ומשם נשמע לגמרא במסכת מגילה. והדרא קושיא לדוכתא היאך טעו בשתי הטעויות כאחת, ולכן לע"ד פרושם בגמרא היא אחרת ולא שבני חיפה ובית שאן בטאו כל עי"ן כאל"ף וכל אל"ף כעי"ן שזה בודאי אינו מסתבר אלא שלא הקפידו בלשונם ולפעמים קראו האותיות כתקונן ולפעמים החליפו אותן, והוא הדמיון לדבי רבי אליעזר בן יעקב שהיו עושים כן בדרשה כפרש"י כי דרך המדרש לפעמים לקרוא האותיות כתקונן ולפעמים לשנות מאל"ף לעי"ן כמו במסכת ברכות שם אל תקרי אל ה' אלא על ה' עכ"ל, ולפעמים מעי"ן לאל"ף כמו בבראשית רבה פרשה ב' אל תקרי העיר אלא האיר עכ"ל, וכן בשאר אותיות המתחלפות כמו שאמרו בירושלמי מסכת פאה פרק ז' הלכה ב' ובכמה מקומות לא מתמנעי רבנן בין הא לחית עכ"ל שמיירי בדרשה, ובדרשה שפיר דמי מה שאין כן בברכה ותפילה הוי גמגום גמור ולכן נפסלו אנשי חיפה ובית שאן כיון שלא שמרו על מבטא קבוע.

וזוהי כוונת הירושלמי במסכת ברכות שם אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טבעונין מפני שהם עושים היהין חתין ועיינין אאין ואם היה לשונו ערוך מותר עכ"ל, כלומר שלפעמים קוראים לה"א חי"ת ולעיי"ן אל"ף אבל אינם עושים כן באופן קבוע, ולשונו ערוך עכ"ל פי' קבוע ומסודר כי אילו מבטא תמיד באותו ענין אינו נפסל אף על פי שמשנה באותיות, ושלא כר"ש סיריליאו ובעל ספר חרדים שפרשו בירושלמי שאם היה לשונו ערוך כלומר שמדבר כשאר בני אדם אזי מותר לישא כפיו למרות שהוא ממוצא חיפני או בישני עיי"ש כי זהו פשיטא. וראיה מספר חסידים סימן י"ח בכהן שהיה מבטא רי"ש כדל"ת ומברך וישמדך במקום וישמרך שאמרו עליו בחלום שימשיך לישא כפיו וקשה בין לרש"י דהוי לשון קללה ובין לרמב"ם לא ישא כפיו עיין בהלכות תפלה פרק ט"ו הלכה א', אלא מקורו של ספר חסידים הוא מהירושלמי שכיון שלשונו קבוע כך מותר, ועיין בספר הבתים הלכות תפלה שער ט' הלכה כ"ב שהביא שלשונו ערוך לכל היינו שהוא דש בעירו לכן מותר, אבל לפי דברינו אם מבטאו קבוע מותר לישא כפיו בכל ענין.

וניחא מה שהתקיף רבי לרבי חייא כשאתה מגיע אצל והכיתי לה' לא נמצאת מחרף ומגדף עכ"ל, ולמעלה כתבתי שצריך לגרוס נפשנו חכתה לה' ומיירי בשליח צבור, ולא התקיף בגדולה מזו שרבי חייא נפסל מלהיות שליח צבור לגמרי ולעומת התקפת רבי חייא לרבי שמעון אלמלי לוי אתה פסול אתה מן הדוכן, אלא משמע שרבי חייא שפיר נעשה שליח צבור וכמו שאמרו במסכת בבא מציעא דף פ"ה עמוד ב' אחתינהו לרבי חייא ובניו וכו' עכ"ל. ובתוספות במסכת מגילה שם תרצו שרבי חייא ירד לפני התיבה מפני שהיה יכול לבטא כהוגן על ידי טורח אבל קשה לע"ד שאם כן ליכא גנאי ולמה התקיף לו רבי וכעין קושית הפרי חדש באורח חיים סימן נ"ג סעיף י"ב, ובמסכת בבא מציעא שם בד"ה ואחרינהו ונדפס בדף פ"ו תרצו שהורידו את רבי חייא לפני התיבה בתעניות כיון שהיה אי אפשר באחר, וניחא בזה למה נעשה אז שליח צבור אבל אינו מתורץ למה לא התקיף לו רבי שהיה נפסל מלהיות שליח צבור בשאר ימים. אבל לפי דברינו מבואר כי שפיר נעשה רבי חייא שליח צבור בין בתעניות בין בשאר ימים כיון שהיה מבטא כן בקביעות וכמו שפרשנו בירושלמי, ולכן אמר לו רבי שמכל מקום הוי גנאי שנשמע כאילו מחרף ומגדף.

ועל ירושלמי זו סומכים העולם שנושאים כפיהם גם עלגין המבטאים סמ"ך במקום שי"ן ימנית באופן קבוע ושלא כשו"ת בית אפרים, ועוד שפסול עלגין הוא רק מדרבנן כמו שמוכח משבט אפרים לענין שאר הגדות מדאורייתא וספקו לקולא ופוק חזי מאי עמא דבר. ולשאר אשכנזים הקוראים רק לעיני"ן אלפי"ן אבל מבטאים שי"ן ימנית כתקונה קיל טפי כיון שאין אות עי"ן בברכת כהנים ומותר גם לפרש"י, וכן שאר ענינים כמו שליח צבור וקריאת התורה ואפילו פרשת זכור קיל לרש"י ותוספות וגם רבנו אברהם מן ההר לא אסר אלא בנשיאת כפים וכמו שציין לדברי הרמב"ם בפרק ט"ו ולא בפרק ח'. ובאמת ממה שנאמר בכתוב כה תברכו עכ"ל משמע שיש להקפיד יותר במבטא ברכת כהנים, ועיין מסכת סוטה דף ל"ח עמוד א' שחכמים למדו שנשיאת כפים היא בלשון הקודש מגזרה שוה ואם כן המלה כה פנויה לקפידא יתירתא וכמו שסמכו עליה בירושלמי מסכת מגילה פרק ג' הלכה י"א שברכת כהנים לברכה ניתנה ולא לתרגום.

ונבואה להלכה בענין שנוי ממבטא אשכנזי לספרדי. כתב הגמו"ז זצלה"ה בספר עדות בישראל אות ס' שבתנועות שידוע שההברה האשכנזית לקויה אזי הודאי של הספרדים צריך להכריע והביאוהו בשו"ת שרידי אש חלק ב' סימן ה' ויביע אומר חלק ו' סימן י"א אות ב' ועוד אחרונים. ובעדות לישראל שם תאר את הצלילים, שעי"ן מתבטאת כאל"ף הנדחק אל החיך וקרוב לחי"ת ולקו"ף מעט, ותי"ו דגושה מתבטאת כשמגיעים קצה הלשון בין השנים והוא כעין אות טה h באנגלית, וחצי וי"ו הוא כעין אות w באנגלית וכן הלאה, ומיירי בהברה הספרדית המדוקדקת מארצות אסיא ולא בהברה היומיומית בא"י שהיא האיספניולית וכן כתב בתשובות איברא סימן ט' אות ב'.

ובעדות לישראל מיירי בהוראת עברית כי נקל לחנך לנער על פי דרכו, מה שאין כן במבוגרים אם יבואו לשנות מבטאם קרוב שיערבבו הברות ומבטאים שאז אפשר שאינם יוצאים בתפלה אפילו בדיעבד כמו שכתב שם באות ס"ה. ולכן אין לשנות תפלתו ממבטא אשכנזי ואפילו למבטא ספרדי מדוקדק אלא מי שבטוח בעצמו שיכול לבטאו כראוי, וידוע שרבו של החתם סופר שכר לעצמו רב ספרדי כדי ללמוד המבטא.

ולשנות למבטא הספרדי היומיומי אחרי שהתרגל בו ברחוב שאז אינו מגמגם, גם זה אינו למעליותא אם לא יבדיל בין עי"ן לאל"ף כי אטו עדיף לבטא תי"ו רפויה כתי"ו דגושה ולא כסמ"ך והלא סוף סוף אינו מבדיל בין האותיות וכן אם קורא קמ"ץ כפת"ח. ומה שבשו"ת יביע אומר שם סוף אות ד' הביא מהתוספות במסכת ברכות דף ט"ו עמוד ב' בד"ה בין הדבקים שכתבו לגבי וחרה אף שאם לא יתן רווח ביניהם אז נראה כאומר וחרף עכ"ל והוכיח מזה שהקמ"ץ דומה קצת לפת"ח שאם היא קרוב לחול"ם כמבטא האשכנזים לא יגיע למצב שיהא נשמע כאומר וחרף עכ"ל, אין זה ראיה שהרי אמרו בגמרא שם שיש להקפיד להפריד בין עשב לבין בשדה ובין הכנף לבין פתיל אף על פי שהבי"ת והפ"א הראשונה רפויה ואילו השניה דגושה, ועל כרחך מפני שמכל מקום על ידי מהירות הקריאה אפשר שיבליע אחת בשניה וכמו שהוא עצמו כתב שם באות ג' וכל שכן יכול להבליע קמ"ץ הקרובה לחול"ם בפת"ח. ומה שהביא משו"ת הר צבי חלק אורח חיים סימן ד' שהביא מרבנו בחיי בהתחלת פרשת וירא שצריך להפריד בין קמ"ץ לפת"ח עיי"ש והשיג עליו בשו"ת יביע אומר שאין מדברי רבנו בחיי ראיה לבטא הקמ"ץ קרוב לחול"ם, בודאי כן הוא ואף על פי כן שפיר הוכיח משם בשו"ת הר צבי שצריך להיות הפרש כלשהו בין פת"ח לקמ"ץ וממילא עדיף לבטא קמ"ץ קרוב לחול"ם כמבטא אשכנזי מאשר לבטא אותה שווה לפת"ח כהברה האיספניולית היומיומית, ואמנם לא בא להוציא מידי מבטא ספרדי מדוקדק.

ומכל מקום צריך לתקן שבושים ברורים בין במבטא אשכנזי בין בכל מבטא, ולכן צריך להבחין בין מלעיל למלרע ונקל לעשות כן שיש סדורים המסמנים את הדגש הנכון ובחומשים מסומן על ידי טעמי המקרא. וכן חול"ם בהוספת יו"ד שאומרים אוי במקום או הוי טעות דמוכח שמוסיפים אות על הכתוב, וידוע שמבטא היהודים הושפע ממבטא הגויים בארצות גלותם וכן כתב הגמו"ז.

סוף דבר אין לשנות ממבטא לקוי אחד למבטא לקוי אחר, ורק אם השואל התרגל למבטא הספרדי היומיומי או שמסבה אחרת מצטער להתפלל במבטא אבותיו אזי מותר לשנות דהוי כדיעבד ובדיעבד אין המבטא מעכב אפילו לדעת שו"ת אורח משפט סימן י"ן וי"ח ועיי"ש בהערות בסוף הספר, וכל שכן לדעת שו"ת משפטי עוזיאל סימן א' שמותר לשנות אפילו לכתחילה והאחרונים האריכו בזה ואכ"מ. ויזהר לבטא שם ה' בקמ"ץ ואם אינו יכול אינו מעכב. וכן יכול לשנות ממבטא אשכנזי לספרדי או להפך אם קבע מקומו בבית כנסת שכולם שם מתפללים במבטא אחר וכל שכן אם הוא בית הכנסת היחיד במקומו שאז נחשב כבא למקום חדש ואין דעתו לחזור, וגם לא תהיה תקומה למבטאו הישן לאורך זמן ובניו לא יבטאו כמוהו והוי כבמקום מחלוקת שאין להעמיד המנהג.

והנה דאיתי בבית כנסת אחד^*(הג"ה) ועוד שם פתח אחד ופרוזדור צר מבפנים, וכשהתחילו תפלת הלחש של מנחה היה נכנס אחד או שנים ומתפלל בפרוזדור והיה אי אפשר לבאים אחריו לעבור ונמצא תוכו של בית הכנסת חצי ריק ומבחוץ מתפללים רבים שלא יכלו להכנס. ולע"ד תפלתם של העומדים בפרוזדור היא מצוה הבאה בעברה, ועיין בדעת תורה למהרש"ם סימן ק"ב סעיף ד' שנתסתפק האם מותר לעבור לפני מתפלל כזה דדמי למזיק את הרבים.
ועוד שם מבחוץ מבוי מפולש שהוא דרך הרבים ואינו שייך לבית הכנסת ומקצת התפללו שם תפלת מנחה או ערבית במנין נוסף. וג' רעות עשו, א' כי מצוה להתפלל בבית הכנסת ולא בחוץ ועיין באורח חיים סימן צ', ומה שאבל או מי שיש לו יארצייט ארגן מנין בחוץ כדי להיות שליח צבור אדרבה אין זה זכות לנפטר. וב' כי אין שם סדורים ולא הכל מכירים התפלות על בורין ונמצאו מגמגמים בתפלתם. וג' כי אסור להתפלל במקום מעבר לרבים כי אי אפשר להתכוון שם כראוי וכתרוץ השני בתוספות במסכת ברכות דף ל"ד עמוד ב' בד"ה חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, ובמגן אברהם סימן צ' סעיף קטן ו' דחה קושית הבית יוסף על דברי התוספות עיי"ש, ומוכח כדברי התוספות בסדר אליהו רבא פרק ח' וילקוט שמעוני פרשת כי תצא רמז תתקל"ד שלא יעמוד ברשות הרבים ויתפלל מפני דעת הבריות עכ"ל. שכל התפלה מתנהלת בו בהברה הספרדית, שהנהיגו שמיד אחרי הקריאה בפרשת זכור חוזרים וקוראים אותה במבטא אשכנזי למי שרגיל להתפלל במבטא זה ואמרו שכן נוהגים בכמה ישיבות. ולע"ד אין מקום לזה, עיין במסכת מגילה דף י"ח עמוד א' אמר רבא אתי זכירה זכירה כתיב הכא וכו' וכתיב התם כתב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר, וממאי דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיון בעלמא, לא סלקא דעתך דתניא זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה עכ"ל שהוא המקור לקריאת פרשת זכור. הרי שעיקר החיוב הוא זכרון בפה אלא שצריך להיות על ידי קריאה בספר, ולכן אפילו תאמר שספרדי אינו יוצא בקריאה אשכנזית כיון שאינו מדבר במבטא אשכנזי כלל ושעל כן אין שמיעת הקריאה נחשבת לו כאילו בעצמו הוציא בפיו וגם זה אינו נראה, אבל אשכנזי ששפיר מדבר ברחוב בהברה ספרדית ורק אינו מתפלל בה מהיכי תיתי ששמיעת הקריאה בהברה ספרדית תיחשב לו כאילו לא הוציא בפיו.

ואפילו תאמר שקריאת פרשת זכור צריכה להיות במבטא שרגיל בה בשאר קריאות ותפילות אין זה אלא לכתחילה. ובהרבה ראשונים משמע שזכירת עמלק אינה על ידי ספר תורה ופרשת זכור דוקא, עיין בספר המצות עשה קפ"ט והלכות מלכים פרק ה' הלכה ה' ורמב"ן על התורה בפרשת כי תצא שם וסמ"ג מצות עשה קי"ו וספר החינוך מצוה תר"ג וכן כתב במנחת חינוך שם זה ודאי ברור שהמצוה ביחיד ג"כ מקיים רק פר' זכור בעשרה ובס"ת הוא מדרבנן וכו' עכ"ל ועיין בשו"ת תורת חסד חלק אורח חיים סימן ל"ז. ויש להביא ראיה ממסכת סוטה פרק ז' משנה ב' ואלה נאמרים בלשון הקודש וכו' עכ"ל ולא הזכירו פרשת זכור. ועיין בתוספות יום טוב במשנה ז' וח' שפרש שברכות כהן גדול היינו קריאת כהן גדול בתורה ושהיא מדרבנן ולפי זה אם קריאת פרשת זכור היא מדאורייתא כל שכן שהיה למשנה למנותה, ומיהו עיין ברש"י במסכת יומא ריש פרק ז' ובמאירי ובמראה הפנים ואכ"מ.

ויש שכתבו בלשון אפשר שפרשת זכור היא מן התורה ושיכול להיות שהיא כן עיין תוספות רבנו יהודה החסיד למסכת ברכות דף י"ג עמוד א' ותוספות הרא"ש וחדושי הרשב"א שם וחדושי הרשב"א מכת"י למסכת מגילה דף י"ז עמוד ב'. ולכן אף שהלכה רווחת שקריאת פרשת זכור מספר תורה היא מדאורייתא כדעת התוספות בב' המקומות וספר האשכול הלכות חנוכה ופורים פרק י' ופסקי הרא"ש במסכת ברכות פרק ז' סימן כ' והריטב"א במסכת מגילה שם ותרומת הדשן חלק התשובות סימן ק"ח בשם כמה ראשונים עיי"ש וכן נפסק באורח חיים סימן קמ"ו סעיף ב', מכל מקום מנין להחמיר לקרוא אותה בכמה מבטאים מה שלא שערו הראשונים. ואינו דומה למנהגנו לקרוא זכר בציר"ה ולחזור לקרוא זכר בסגו"ל כי כיון שהקורא מתכוון לקרוא בציר"ה אם באמת צריך להיות בסגו"ל גרע טפי, וגם מנהג זה אינו אלא לכתחילה ולא נתפשט בכל המקומות.

והמקור שקריאת פרשת זכור צריכה להיות בעשרה מדאורייתא הוא בפסקי הרא"ש במס' ברכות שם שכתב דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור עכ"ל והעתיקו בתרומת הדשן, אבל בתוספות הרא"ש בדף י"ז שם הנוסח הוא בעשה דאורייתא וכו' עכ"ל וכן מסתבר כי היכן יש גלוי בתורה שצריך מנין דוקא וכמו שכתב בספר בני ציון חלק ב' סימן נ"ה סוף אות ב' ועיי"ש שהביא כן גם מתוספות רבנו יהודה החסיד שהוא המקור להרבה דברים ברא"ש. ונמצא שאף אם קריאת פרשת זכור היא מדאורייתא, אבל לקרוא אותה במנין ובברכות וטעמים לכולי עלמא אינו אלא מדרבנן והוא הדין למבטא המיוחד לתפלה.

ובכל הדורות נקלעו אורחים אשכנזים לקהילות ספרדיות וכן להפך ולא היה אישתמיט מכל הפוסקים להזכיר שיש לקרוא להם פרשת זכור במבטא שלהם, וגם מאי איריא אשכנזים וספרדים נצטרך לקרוא לליטאים לחוד ולפולנים לחוד ואין לדבר סוף אלא בודאי כל זה ליתא. וצריך לבטל המנהג, וגם הוא טירחא דצבורא ומוציא לעז על קריאתם הרגילה בתורה, והממציא חומרות כאלה בעו"ה גורם לזלזל במי שאינו נוהג כן ועיין מה שכתבתי בבני בנים [חלק א'] סימן ל"ז מספר 12 בד"ה אבל למעשה. אבל יכולים להוציא ספר תורה אחרי גמר התפלה ולקרוא פרשת זכור ככל שירצו וכמו שיש נוהגים כן בתקיעות של ראש השנה.

יהודה הרצל הנקין