שמוש במוך ודיאפרא"ם ומניעת הריון אחרי הלידה

ב"ה, ח' טבת תשל"ח

לרב אחד

כששבחתי את ספרו על מניעת הריון וכתבתי לו כמה פסקים של הגמו"ז זצלה"ה עדיין לא כתבתי לו טעמם ופרטיהם, ולאחרונה נשאלתי מהו הטעם שהתיר הגמו"ז זצלה"ה לנשים למנוע הריון לתקופה אחרי הלידה ואכתוב הדברים בסוף אי"ה. אולם מתוך עיון בספרו ראיתי שכתב שממסכת נדה דף ג' עמוד א' מוכח שהמוך שבתלמוד הוא בשעת תשמיש ושכן פרש"י, ובשלשה מקומות סמך מאד על דברי שו"ת אגרות משה חלק אבן העזר חלק ראשון סימן ס"ג שכתב שתוספות הרא"ש בנדה שם הם דברי תלמיד טועה ואינם מן הרא"ש, ומתוך כך יצא להצדיק את דברי הים של שלמה ביבמות סימן ה' שמוך מותר אפילו בשעת תשמיש. לע"ד אין הדברים כן ואדרבה רש"י פרש שהמוך הוא אחר תשמיש וכן מתפרשת הסוגיא בנדה, ודברי תוספות הרא"ש הם הם דעת הרא"ש, ולדעת רש"י ורבנו תם והרא"ש אין להתיר מוך בשעת תשמיש אפילו במקום סכנה. ואולם להלכה היום בענין הקרומית הנקראת דיאפרא"ם אין מכאן נפקא מינה מפני שדיאפרא"ם אינו דומה למוך וכן דעת הגמו"ז זצלה"ה, ואכתוב בקצור כי אין לנו אלא דברי הראשונים שכל הדיון נסוב על דבריהם, ודברי האחרונים רבו מלהכילם וכבודו הביא אותם בספרו.

רש"י לא כתב בשום מקום לשון בשעת תשמיש או לפני תשמיש ולא הביאו הראשונים כן בשמו, אלא במסכת יבמות דף י"ב עמוד ב' בדבור המתחיל משמשות במוך כתב מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו עכ"ל ובמסכת כתובות דף ל"ט עמוד א' כתב מותר להן לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע עכ"ל. ואין בלשונות האלה הכרע האם לפני תשמיש או אחרי תשמיש, אבל במסכת כתובות דף ל"ז עמוד א' בדבור המתחיל משמשת במוך פרש"י נותנת מוך לאחר בעילה ושואבת הזרע עכ"ל ושם בדבור המתחיל דלא ידעה כתב ומנטרא נפשה לשמש במוך עכ"ל, הרי שלשון הגמרא משמשת במוך ולשון רש"י לשמש במוך מתפרשים על ידו בנותנת מוך לאחר בעילה.

ועיין שם בהגהות יעב"ץ ובשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה סימן קע"ב וכן בהרבה אחרונים והים של שלמה שכתבו שהמוך שאחר תשמיש הוא על ידי קנוח, וזה תמוה כי אין רמז לקנוח בפרש"י ולהלן אדבר בזה אי"ה. ואדרבה בכתובות דף ל"ז שם כתב רש"י לשון ושואבת הזרע ובמסכת נדה דף ג' עמוד א' בדבור המתחיל משמשת במוך כתב ממלאה אשה אותו מקום מוכין לשאוב את הזרע ואינה נוטלתו משם אלא בשעת הצורך וכו' עכ"ל, הרי שכתב אותו הלשון שאיבת הזרע ובנדה קאי במוך דחוק ובכתובות קאי לאחר בעילה. ופשוטם של דברים לדעת רש"י הוא שהמוך הוא מוך דחוק ואחר בעילה וכן הוא גם בברייתא של שלש נשים, שהרי בנדה שם סיים רש"י ג' נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה.

ולע"ד גם רבנו תם נוקט שרש"י עוסק במוך שאחר תשמיש, ובזה מתורצים דבריו וסרות הקושיות על התוספות וספר הישר. תחילה בתוספות ביבמות שם בדבור המתחיל שלש נשים, שאחר שהקשו על פרש"י כתבו ור"ת אומר דלפני תשמיש ודאי אסור ליתן שם מוך דאין דרך תשמיש בכך והרי הוא כמטיל זרע על העצים ועל האבנים כשמטיל על המוך אבל אם נותנת מוך אחר תשמיש אין נראה לאסור דהאי גברא כי אורחיה משמש מידי דהוה אקטנה ואילונית דלא איתסרו בתשמיש משום דלא בנות בנים נינהו והאשה שנותנת אח"כ מוך לא הוזהרה אחשחתת זרע כיון דלא מפקדה אפריה ורביה ומשמשות במוך דקתני הכא היינו צריכות לשמש במוך עכ"ל, ומלשון לפני תשמיש ודאי אסור משמע שבזה מודה לפרש"י, שאם לא כן היה ר"ת אומר ואינו נראה גם על לפני תשמיש כמו שאמר על אחרי תשמיש, וכן משמע לשונו אבל. ואם כן יש לדייק מהי כוונתו של רבנו תם, שאם בא לאמר שרש"י מפרש שהמוך הוא לפני תשמיש ובזה רבי מאיר מתיר וחכמים אוסרים, ולזה מסכים רבנו תם שבודאי יש לחכמים לאסור כיון שהוא כמשליך על העצים ועל האבנים אף על פי שרבי מאיר מתיר משום סכנה, וכמו שבאמת מצאנו בתוספתא למסכת נדה פרק ב' תוספתא ד' לפי הגרסה שלפנינו שרבי מאיר מתיר לדוש מבפנים ולזרוע מבחוץ וחכמים אוסרים, אם כן מה הוא זה שסיים רבנו תם ומשמשות במוך דקתני הכא היינו צריכות לשמש במוך עכ"ל ומדובר באחרי תשמיש, הלא ההיתר אחרי תשמיש אינו תלוי כלל בפרוש הברייתא ששפיר עוסקת הברייתא בלפני תשמיש וההיתר אחרי תשמיש הוא ענין אחר, אלא בודאי מפרש רבנו תם שהברייתא אינה מדברת כלל במוך שלפני תשמיש לדעת רש"י, שלא מסתבר שאפילו רבי מאיר יתיר תשמיש על העצים ועל האבנים וגרסתנו בתוספתא משובשת ועיין בהגהות הגר"א. ועל זה אמר שלפני תשמיש ודאי אסור ובזה מודה לפרש"י שפרש שכל הברייתא מדברת במוך שאחר תשמיש, ואולם מה שפרש"י שאחר תשמיש רבי מאיר מתיר וחכמים אוסרים, בזה חולק עליו רבנו תם שאינו נראה לאסור כלל באחר תשמיש ומשמשות במוך דקתני היינו צריכות לשמש ולא מותרות.

ויותר מבואר בתוספות במסכת כתובות דף ל"ט שכתבו פי' בקונטרס מותרות לשמש במוך אע"ג דשאר נשים אסורות משום השחתת זרע ואין נראה לרבנו תם דהא קטנה ואילונית מותר לשמש בהדייהו ולא הוי השחתת זרע כיון שהוא דרך תשמיש ומפרש רבנו תם משמשות צריכות לשמש במוך אחרי תשמיש ועצה טובה קמ"ל עכ"ל. ותחילה קשה שאם רש"י מפרש שהמוך הוא בשעת תשמיש לא היה לרבנו תם להקשות מאילונית, שבפשיטות יש לחלק בין אילונית שהוא משמש אתה כדרכו והיא אינה עושה מעשה לבין שמוש במוך בשעת תשמיש שאינו כדרכו וגם היא עושה מעשה בידים לחצוץ במוך וכמו שתרץ ר"י. אבל בעיקר תמוה, שאם רש"י מדבר במוך שלפני תשמיש ועל זה הקשה רבנו תם מאילונית, אם כן מה הוא זה שכתב משמשות צריכות לשמש במוך אחר תשמיש דוקא, הלא לפי קושיתו מותרות אפילו קודם תשמיש. אלא על כרחך רבנו תם נוקט בפרש"י שהברייתא עוסקת באחר תשמיש שבזה רבי מאיר מתיר וחכמים אוסרים, והקשה רבינו תם שכיון שבשעת תשמיש הוא משמש כדרכו ורק זרעו אינו ראוי להוליד אינו גרוע מאילונית, ולכן פרש משמשות במוך צריכות לשמש במוך אחר תשמיש עכ"ל כלומר שבמוך שאחרי תשמיש שהברייתא מדברת בו הדין הוא שצריכות לשמש במוך ולא מותרות.

וביותר מוסברים דברי רבנו תם, שבתוספות ביבמות פרש שלפני תשמיש אסור דהוי כמשליך על העצים ועל האבנים וכן הוא בתוספות הרא"ש ביבמות בדעת רבנו תם, ואילו בספר הישר בחדושים למסכת נדה סימן קמ"ט ובמרדכי למסכת יבמות סימן ג' כתב בסתם שצריכות לשמש במוך. וכתבו מקצת אחרונים שמשמע בין לפני תשמיש בין אחרי תשמיש, ומכח זה יצא בשו"ת שרידי אש חלק שלישי סימן י"ד לסרס דברי התוספות ביבמות שאינם דברי רבנו תם אלא דברי ר"י והביאו כבודו. ולע"ד אי אפשר לאמר כן נגד התוספות ותוספות הרא"ש ביבמות והתוספות בכתובות שגם כן כתבו בשם רבנו תם לשון אחר תשמיש, ואחר שכתבתי שדברי רש"י מתפרשים במוך דחוק אחר תשמיש ושכן הבין רבנו תם שוב אין קושיא מספר הישר והמרדכי, שדבריהם מוסבים על הברייתא ופרש"י בשלש נשים ופשוט לרבנו תם שהברייתא עוסקת באחר תשמיש ולכן לא היה צריך לפרש.

וגם הראיות שהביא רבנו תם לדעתו בספר הישר מתפרשות במוך שאחר תשמיש. זה לשון ספר הישר דפוס וינה בסוף סימן קמ"ט, ואם משום חובת הבעל דמפקדי ליכא לפרש חדא דלא הכי משמע לישנא ועוד אפילו קיים פריה ורביה נמי קאמר וביטל שכבת זרע לא הוה דנימא בשאר אסור כדאמרן בריש פירקין עכ"ל, ובא רבנו תם לאמר שאין חובה מצד הבעל המצווה על פריה ורביה למנוע השחתת זרע על ידי אשתו. והביא לזה שלש ראיות, חדא דלא הכי משמע לישנא עכ"ל כלומר שהברייתא נקטה לשון שלש נשים משמשות ולא לשון עם שלש נשים משמשים במוך ולכן משמע שהקפידא היא מצד האשה ולא מצד האיש. ואם במוך בשעת תשמיש אדרבה איך לא שנו היתר או איסור מצד השחתת זרע של האיש עצמו, וגם לשון רש"י מוכיח במוך שאחר תשמיש שלכן פרש"י בכתובות שהנשים אינן כמשחיתות זרע ולא טרח לכתוב בשום מקום שהגברים אינם כמשחיתים זרע, ואם במוך דחוק בשעת תשמיש לא היה שותק מזה, אבל כיון שהמוך הוא אחר תשמיש פשיטא שאין האיש עובר ולכן פרש באשה.

והראיה השניה ועוד אפילו קיים פריה ורביה נמי קאמר עכ"ל, פרושו שבאם קיים פריה ורביה בודאי אינו מצווה על השחתת זרע מצד אשתו ולכן כיון שהגמרא לא חלקה בין קיים פריה ורביה ללא קיים משמע שבכל מקרה אין איסור מצד הבעל. ואם במוך בשעת תשמיש שאז שייכת הוצאת זרע לבטלה על ידי הבעל, מה ענין קיום פריה ורביה לזה הלא בכל ענין אסור לאיש להשחית זרעו.

והראיה השלישית שביטל שכבת זרע לא הוה דנימא בשאר אסור כדאמרן בריש פירקין עכ"ל, נראה שכוונת ריש פירקין היא לראש פרק כל היד, ופרוש דבריו שמעשה האשה עצמה המשחיתה זרע בעלה אינו אסור לה שאם לא כן היתה אסורה לבדוק אחרי תשמיש ואילו בראש פרק כל היד אמרו שנשים משובחות כשמרבות לבדוק. אבל מה שכתב כבודו בשם כמה אחרונים שבספר הישר הביא ראיה מריש נדה שמוך מותר לשאר נשים בשעת תשמיש, אין זה מבואר לע"ד, כי לא הזכיר ריש נדה במפורש וגם אפילו אם כוונתו היא לריש נדה אין הענין שם של מוך בשעת תשמיש, לפי מה שכתבתי שמוך אחרי תשמיש הוא דחוק ומעמיד הדם ושרש"י בריש נדה מפרש במוך דחוק אחרי תשמיש והוא הדין לרבנו תם.

היוצא לע"ד שכל דברי רבנו תם מבוארים במוך שאחר תשמיש וכן דעתו בפרש"י. ומקצת אחרונים רבו בדחוקים מפני שפרשו שמוך אחר תשמיש הוא בקנוח, ונראה שלמדו כן מדברי ר"י בתוספות בכתובות דף ל"ט שם בדבור המתחיל שלש נשים שכתב בתרוץ הראשון שרש"י עוסק במוך בשעת תשמיש והביא ראיה מריש נדה, ולפי הנראה הבינו שדעת ר"י היא שמוך אחר תשמיש הוא על ידי קנוח שאם לא כן אלא שגם אחר תשמיש הוא במוך דחוק שוב אפשר שריש נדה עוסק במוך שאחר תשמיש שגם הוא מעמיד הדם. ולע"ד קשה לפי הבנתם מנין לר"י עצמו שמוך אחר תשמיש הוא על ידי קנוח דבר שאין לו רמז בגמרא, ואיזה הכרח יש לאמר כן, וגם מה מועיל קנוח אחר תשמיש למנוע הריון אחרי שאי אפשר לקנח עד מקום שהשמש דש בו כמו שכתב הבית יוסף ביורה דעה סימן קצ"ו בדבור המתחיל ומ"ש שתכניסנו, ולכן הפסק טהרה הוא על ידי מוך ולא על ידי קנוח, וכל שכן עד מקום שהזרע יורה. ובשו"ת רבי עקיבא איגר סימן ע"ב כתב שיכולה לדחוק עצמה בקנוח על ידי פסיקת רגלים וכו', אבל לפי דברי הבית יוסף תסרוט את עצמה ותראה דם. ובודאי אין ראיה מדברי ר"י שגם רש"י או רבנו תם סוברים שמוך אחר תשמיש הוא על ידי קנוח ופלא על האחרונים שסתמו כן כדעת כולם, ועיין מה שכתבתי בהתחלה שמרש"י במסכת כתובות דף ל"ז וריש נדה משמע שהמוך שאחר תשמיש הוא במוך דחוק שלכן כתב בשני המקומות לשון שאיבה. ובהגהות המרדכי ליבמות כתב ר"י עצמו שאם לא היתה מכנסת בשעת תשמיש אלא לאחר תשמיש לשאוב הזרע וכו' עכ"ל ומשמע שגם ר"י תופס לשון שאיבה כשל אחר תשמיש, ונצטרך לאמר שלא ראה דברי רש"י בריש נדה אתמהה.

ולע"ד קשה גם בעצם הסברה לפרש שריש נדה עוסק במוך שבשעת תשמיש, ששם נחלקו בית שמאי ובית הלל האם נשים דיין שעתן או מפקידה לפקידה ומשמע שהמחלוקת היא על פרק זמן גדול, ואם במוך בשעת תשמיש ותפקיד המוך הוא לחצוץ בין הזרע לבין הרחם למה לא תוציא האשה את המוך סמוך לאחר תשמיש, ואם כן הקושיא על בית שמאי תהיה רק מסמוך לפני תשמיש שאז היא מכניסה את המוך עד לסמוך לאחר תשמיש, וזה אינו מסתבר וגם אינה קושיא לבית שמאי כי בשעת תשמיש אינה עוסקת בטהרות. ויותר מסתבר לפרש שריש נדה עוסק במוך דחוק אחר תשמיש והיא משאירה אותו באותו מקום לשאוב את הזרע שלא יקלט והוא עד שלשה ימים אחרי תשמיש, ועיין לשון המאירי במסכת יבמות דף י"ב ופרש"י במסכת נדה דף ל"ח עמוד א' בדבור המתחיל או לרע"ב. וזהו שפרש"י בנדה דף ג' ממלאה אשה אותו מקום מוכין לשאוב את הזרע ואינה נוטלתו משם אלא בשעת הצורך עכ"ל כלומר שמשאירה את המוך עד לשלשה ימים אחרי תשמיש ולעולם במוך אחר תשמיש מדובר, וכן דעת רבנו תם כמו שכתבתי. ומתורצת תמיהת הים של שלמה על רבנו תם מריש נדה, ואדרבה הקושיות שהקשיתי קשות על הים של שלמה ועל האחרונים שפרשו שמוך אחר תשמיש הוא על ידי קנוח.

אבל על ר"י אינו קשה כי לא הזכיר קנוח בשום מקום, ולע"ד גם ר"י מודה שמוך אחר תשמיש הוא במוך דחוק. ומה שהקשיתי שעל כרחך המוך בריש נדה אינו בשעת תשמיש בלבד, אדרבה כן דעת ר"י שכן כתב בתוספות ובהגהות המרדכי שמריש נדה משמע שהמוך הוא במעיה כל שעה עכ"ל ולא כתב שהוא בשעת תשמיש בלבד, וכוונת דבריו שמסתימת הסוגיא משמע שהמוך נמצא בין בשעת תשמיש בין לאחר תשמיש בין בשעת התשמיש הבא, אבל לעולם האשה משימה את המוך לקראת תשמיש. ולשון שאיבה שבפרש"י ובהגהות המרדכי לדעת ר"י אינו מורה על לפני תשמיש או אחרי תשמיש אלא על משך זמן שאינה נוטלתו משם כל זמן שיכולה להתעבר, ופרש ר"י בדברי רש"י ממלאה אשה אותו מקום מוכין לשאוב את הזרע שלא תתעבר ואינה נוטלתו משם אלא בשעת הצורך עכ"ל שמשימה את המוך לקראת תשמיש ואינה נוטלתו משם גם אחרי תשמיש. ואין סתירה מפרש"י במסכת כתובות דף ל"ז, ששם בהכרה משימה את המוך אחרי תשמיש דוקא כיון שבועליה לא יניחו לה לשמש במוך בשעת תשמיש כמו שכתב בשו"ת חתם סופר סימן קע"ב. נמצא שלכל הדעות אחר תשמיש הוא במוך דחוק, וקנוח מאן דכר שמיה.

נחזור לעניננו, גם הרא"ש סובר שהמוך הוא אחר תשמיש כדעת רבנו תם וחולק על משמעות ר"י מריש נדה, שכתב בתוספות הרא"ש לנדה דף ג' בדבור המתחיל משמשת במוך אע"ג דנקט משמשת במוך לא שנותנין המוך בשעת תשמיש דהא ודאי אסור אפילו לג' נשים דמשמשות במוך משום השחתת זרע האיש דהוי כזורע על העצים ועל האבנים אלא נותנתו לאחר תשמיש כדי שתשאוב הזרע שלא תתעבר עכ"ל. ומה שבשו"ת אגרות משה חלק אבן העזר סימן ס"ג דחה דברי תוספות הרא"ש אלה וכתב שהם דברי תלמיד טועה, במח"כ לא ראה תוספות הרא"ש ביבמות שגם שם כתב הרא"ש שמוך אסור בשעת תשמיש. וכבודו התבלבל בזה, שבעמוד 209 ו־210 הביא כמה פעמים דברי תוספות הרא"ש בכתובות וכתב עליהם בטעות שהם מתוספות הרא"ש ביבמות. וזה לשון תוספות הרא"ש ביבמות דפוס ירושלים תשל"ו בדבור המתחיל שלש נשים, ונ"ל כפי' ר"ת דהוא מפרש עצה טובה קמ"ל וכגון שמשימות המוך לאחר תשמיש, וא"א לפרש כפירוש רש"י דאלו הנשים מותרות ושאר הנשים אסורות דאי משימות המוך בשעת תשמיש הוי כמטיל על העצים ועל האבנים וכיון דמשחית זרעו כמביא מבול לעולם לא מסתבר שיתירו לאלו הנשים בשביל שמחת עונה דמוטב שלא ישמשו כלל, ואי לאחר תשמיש נ"ל שאין בו איסור כלל אף לשאר נשים וכו' עכ"ל, והם דבריו שבנדה ואין מקום להגיה.

הרי שהרא"ש כתב בשני מקומות שהמוך הוא אחר תשמיש, וכן מתפרשים דבריו בפרוש הרא"ש לנדרים ובתשובות הרא"ש, שבמסכת נדרים דף ל"ה עמוד ב' בדבור המתחיל שלש נשים כתב צריכות לשום מוך באותו מקום לקלוט את הזרע שלא תתעבר עכ"ל והיא כשיטת רבנו תם ובמוך שאחר תשמיש, ואין הלשון לשום מורה על שעת תשמיש מאחר שכתבתי שגם מוך אחר תשמיש הוא במוך דחוק. וכן בנדה דף ג' כתב הרא"ש לשון נותנין המוך בין על לפני תשמיש ובין על אחרי תשמיש, וביבמות כתב לשון משימות המוך בין על לפני תשמיש ובין על אחרי תשמיש, ולענין לשון לקלוט עיין לשון המאירי ביבמות ופרש"י בנדה דף ל"ח שציינתי למעלה. ובתשובות הרא"ש כלל ל"ג סימן ג' בשאלת אשה שיש לה אוטם ברחם כתב יראה שהוא אסור כיון שלעולם הוא זורה בחוץ קרינן ביה ושחת ארצה אע"פ שלפעמים הוא דש מבפנים מכל מקום כיון שלעולם הוא זורה מבחוץ אסור וגרעי ממשמשת במוך דהתם היא משמשת כדרך כל הארץ אף על פי שאין זרעו ראוי להזריע וכו' עכ"ל, ופרוש דבריו שכיון שהוא משמש כפי יכולתו ואינו עושה פעולה לאבד הזרע סלקא דעתא שאינו גרוע ממשמשת במוך אחר תשמיש שגם שם אינו ראוי להוליד, ואדרבה שם היא עושה מעשה לאבד הזרע בידים ומכל מקום דעת הרא"ש היא להתיר כדעת רבנו תם, ועל זה תרץ שאינו דומה כי שם על כל פנים נקרא תשמיש כדרכו אבל כאן שזורה מבחוץ אינו נקרא תשמיש אלא כמטיל על העצים ועל האבנים.

ואולם בתוספות הרא"ש בכתובות והובאה בשיטה מקובצת לדף ל"ט כתב שרבי מאיר מתיר במוך בשעת תשמיש והביא ראיה מריש נדה שהמוך הוא בשעת תשמיש, הפך דבריו בנדה. אבל זה אינו קשה לע"ד, שדרך תוספות הרא"ש היא להביא דעות בסתם ועיין בנדה דף י"ג עמוד א' בסוף דבור המתחיל נשים שהביא התרוץ הראשון שבר"י והתרוץ השני ואחר כך תרוץ רבנו תם, וכל דבריו בכתובות הם דברי ר"י בדעת רש"י, אבל ביבמות כתב לשון ונראה לי והוא דעת עצמו [הערות ותיקונים: נ.ב., וכן דרך הרא"ש בשאר חבוריו ע' שם הגדולים בערכו] כדבריו בנדה ולשון זה לא כתב בכתובות. גם בתוספות הרא"ש בכתובות ובשיטה מקובצת הלשון משובש, שנמצא שם בשמעתא קמייתא דכל היד מוכיח שנותן המוך קודם תשמיש עכ"ל וצריך להיות בריש נדה. ודוק שם בתוספות הרא"ש ביבמות ובכתובות ובנדה שהרא"ש מקבל הסברו של ר"י בפרוש רש"י שרש"י עצמו מביא ראיה מריש נדה, וליה לא סבירא ליה.

היוצא לע"ד מפשטות פרש"י ומדעת רבנו תם בדעת רש"י ודעת עצמו ומדעת הרא"ש בדעת רבנו תם ודעת עצמו, שאין להתיר מוך בשעת תשמיש אפילו במקום סכנה כי מוטב שלא תשמשנה כלל, ושלא כדברי הים של שלמה ביבמות שהתיר אפילו לשאר נשים ותלה את עצמו ברא"ש ולא ראה תוספותיו שעדיין לא נדפסו בימיו. ושוב ראיתי שבשו"ת אבני נזר חלק אבן העזר סימן פ"א דחה דברי הים של שלמה מתוספות הרא"ש בנדה והביא ראיה מתוספות הרא"ש ביבמות. וכמדומה שיש דברים שכבודו לא דקדק בהם מספיק, כי בעמוד 212 ציטט מקצת דברי שו"ת אבני נזר אלה ולא הזכיר שהביא ראיה מתוספות הרא"ש ביבמות, ודחה דבריו על פי שו"ת אגרות משה שלא ראה לא את תוספות הרא"ש ביבמות ולא את האבני נזר, אתמהה.

איברא התוספות רי"ד מתיר מוך בשעת תשמיש אפילו לשאר נשים, שביבמות דף י"ב כתב על הברייתא של שלש נשים ואי קשיא האיך התירו חכמים להוציא זרעו לעשות כמעשה ער ואונן וכו' עכ"ל וממה שכתב שהתירו חכמים מבואר שסובר שרבי מאיר אומר צריכות וחכמים מותרות כפרוש רבנו תם ואילו ממה שכתב מעשה ער ואונן מוכח שעוסק במוך בשעת תשמיש. ולכן במקום סכנה כיון שהרבה אחרונים כתבו שגם החתם סופר לא אסר אלא מפני שלא מצא מי שהתיר ולא נודע לו שהים של שלמה התיר לכל הנשים ולכן אפשר להתיר לכל הפחות במקום סכנה, אף על פי שכתבתי שדברי הים של שלמה שסמך על הרא"ש נדחו, דל הים של שלמה מהכא ועל התוספות רי"ד ועדיין יש מקום לדון במקום סכנה, ולפי מה שאכתוב בסמוך אי"ה כמדומה שאין השאלה מעשית. ושאר ראשונים מתפרשים במוך שאחר תשמיש ואכמ"י.

ואולם לענין דיאפרא"ם אין מכאן נפקא מינה כיון שדיאפרא"ם אינו דומה למוך. הנה הים של שלמה כתב שמוך בשעת תשמיש אין זה כמטיל על העצים דס"ס דרך תשמיש בכך וגוף נהנה מן הגוף ודמי למשמש הקטנה עכ"ל, ואיני מבין איזו מציאות יש לזה לדברי רש"י שכתב ממלאה אשה אותו מקום מוכין וכו' עכ"ל ואי אפשר לשמש כרגיל לפי ציור זה ואפילו במוך של היום הנקרא טמפו"ן שארכו רק כמה ס"מ ואפשר להכניסו בעומק ולהוציאו על ידי חוט הקשור בסופו, עדיין פוגע בו האבר לפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק ה' הלכה ד' שהשמש מגיע עד לסמוך לרחם, ועיין במסכת נדה דף ג' שם בדברי רבא שבענין מוך נכלל גם מוך דחוק שאי אפשר להזיזו ולכווצו. והנה לפי ציור רש"י מובן נוסח התוספתא במסכת נדה פרק ב' תוספתא ד' שלש נשים משמשות במוך וכו' שהיה רבי מאיר אומר דש מבפנים וזורה מבחוץ וחכ"א משמש כדרכו ומן השמים משמרים על ידו שנאמר שומר פתאים ה' עכ"ל, שהגר"א השמיט המלים דש מבפנים וזורה מבחוץ מדברי רבי מאיר כדי להטעימם לברייתא שבגמרא, אבל בכתבי היד של התוספתא הנוסח הוא כמו שלפנינו. כי לפי ציור רש"י שהמוך הוא באופן שממלאה אשה אותו מקום מוכין, אם כן במוך בשעת תשמיש אי אפשר כלל לשמש כרגיל ודומה לאוטם שברחם שבתשובות הרא"ש כלל ל"ג סימן ג', ועוד ראיה שהרי התוספות רי"ד קורא למוך בשעת תשמיש מעשה ער ואונן, ולכן יש לאמר שהתוספתא עוסקת במוך בשעת תשמיש ודברי רבי מאיר בברייתא הם הם דבריו שבתוספתא ומוך ודש מבפנים וזורה מבחוץ היינו הך ואין צורך להגיה. ומעין זה כתב במצפה שמואל לדעת רש"י, ולע"ד שיטת רש"י עצמו בגמרא אינה כן. ומה שהרא"ה והריטב"א בשיטה מקובצת הקשו איך יאסרו חכמים לשמש במוך כיון שיש סכנה, לע"ד זה אינו קשה אלא לנוסחת הברייתא שבגמרא משמשת כדרכה והולכת עכ"ל שמלשון הולכת משמע שאינה עושה דבר אחרי תשמיש, אבל לגירסת התוספתא משמש כדרכו ומן השמים משמרים על ידו עכ"ל לעולם היא משמשת במוך אחר תשמיש, ולא באו חכמים אלא לאסור מוך בשעת תשמיש אבל פשיטא שיש לה להכניס מוך אחר תשמיש מפני הסכנה, ועל הסיכון הנוסף של מוך אחר תשמיש לעומת מוך שבשעת תשמיש אמרו שמן השמים ירחמו ושומר פתאים ה'. ולפי זה מוך שאחר תשמיש מותר גם לשאר נשים וכמסקנת רבנו תם אבל לא מטעמו, וזו שיטה מחוורת בסוגיא לולא דברי הראשונים ולהלכה אין שנוי. ושוב נראה כדברי רבנו תם, ועיין מה שכתבתי למעלה בדבריו בתוספות ביבמות, שבתוספתא שנו בלשון זכר משמש כדרכו ולשון זה משמע אפילו כשהאשה שמה מוך אחר תשמיש כיון שמכל מקום הבעל אינו משנה מהרגלו, אבל בברייתא שנו בלשון נקבה משמשת כדרכה ואם האשה מכניסה מוך אחר תשמיש אינה נקראת משמשת כדרכה שרוב הנשים אינן עושות כן, ולכן הברייתא חולקת על התוספתא והעיקר כגמרא.

היוצא לע"ד שמוך בשעת תשמיש אינו תשמיש כרגיל אלא כמטיל זרעו על העצים ועל האבנים או כמעשה ער ואונן כלשונות הראשונים, ואינו ענין לגורל הזרע בלבד אלא שאי אפשר לדוש ולזרוע כרגיל כציור רש"י שממלאה אותו מקום מוכין. אבל בדיאפרא"ם פשיטא שאינו דומה לזה, ובשו"ת מהרש"ם חלק א' סימן נ"ח כתב כן מסברה, וכן דעת הגמו"ז זצלה"ה ואמר שדיאפרא"ם אינו כמטיל זרעו על העצים ועל האבנים וציין למסכת נדה דף ג' וכמדומה שציין שם לפרש"י, ובאותה שעה נלאתי למצוא גלוי לזה בפרש"י ולפי מה שכתבתי מבואר.

ובאם באה שאלה אני מברר האם האשה רוצה למנוע הריון לטובת הולד או כדי שתצא לעבודה, ויש חילוק בארצות כי בארצות הברית התינוקות נשארים בבית עד לגיל חמש ואז הולכים לגן, מה שאין כן בארץ הקודש שהולכים לפעוטונים מגיל שלש או פחות ממנו והאשה יוצאת לעבודה ובאופן כזה אין להתיר. גם יש חילוק באופן מניעת ההריון שהגמו"ז זצלה"ה התיר בדיאפרא"ם כמו שכתבתי למעלה וכן בקצף. ואף על פי שדעת הרמב"ן בחדושיו לנדה פרק ב' היא שיש איסור לאשה להשחית זרע בעלה ואינו קשור לאיסור שלו, יש לאמר שלענין זה עדיף דיאפרא"ם וקצף שהם בשעת תשמיש יותר ממוך שאחר תשמיש שעוסק בו הרמב"ן, כי שם עושה מעשה בידים להשחית הזרע אבל קודם תשמיש אינו אלא גרמא שעדיין לא בא הזרע לכאן וגם הוא והיא גורמים, וראיה ממה שכתב הריטב"א בכתובות שם שלהשחית זרע הראוי להוליד ולאבדו במוך אסור אפילו לדידה ואפילו היה המוך מונח בשעת תשמיש עכ"ל כלומר שלענין איסור דידה מוך בשעת תשמיש קל ממוך שאחרי תשמיש, ומה שכתב הריטב"א לאסור גם בזה, הוא לתרץ דעת רש"י וליה לא סבירא ליה. וגם לענין דיאפרא"ם אפשר שכולם יודו שאינו נקרא להשחית ולאבד הזרע בידים כיון שאינה זורקת הזרע אלא הדיאפרא"ם מונע שלא יכנס לרחם והקצף מכחישו, והרבה דנו בזה, וגם רוב ראשונים כתבו כרבנו תם ולא כהרמב"ן ונראה שגם הרמב"ן אינו חולק אלא בשאר נשים. ולכן מי שלבה נוקפה יכולה למנוע הריון לטובת הולד על כל פנים עד שנתיים לע"ד אם ממשיכה להניק [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' עזר מקודש סימן ע"ו סעיף ה' וסעיף ו', ואינו מוכרח], ואפילו פעם אחת ביום כי לא חלקו חכמים בין מניקה למניקה. אבל בלוקחת גלולות הסתפק הגמו"ז זצלה"ה אם להתירה לבעלה מחמת הכתמים, ואמר שאינה דומה לאשה שאין לה וסת קבוע שמותרת בבדיקה כי שם יש לה מחזור רק שאין לו זמן, אבל בגלולות יכולה לראות כל שעה ופעם אחרי פעם.

ויישר כוחו על ספרו שהיה לי לעיניים, ומה שהשגתי עליו אינו גורע מערכו. ואעיר שמצאתי טעות בעמוד 49 שכתב שם שאם היה לאדם בן ולבן היתה בת קיים מצות פריה ורביה, כי הוא מדברי רש"י במסכת יבמות בראש דף ס"ב עמוד ב' אבל אינו מסקנת הסוגיא ועיין באבן העזר סימן א' בבית שמואל סעיף קטן י'.

יהודה הרצל הנקין

רב אזורי